סיום דוקטורט והריון

[יעל_ג*]

נשים יקרות (סליחה גם הגברים. אבל אם להיות כנה - אז אני בעיקר מתכוונת לנשים שפה), אני זקוקה לכן שוב. כמו בית חם שחוזרים אליו ברגעי מצוקה שוב ושוב כך אני עם הפורום הזה. אבל מדי פעם נבהלת מהחשיפה וחוזרת להתחבא שוב בקונכיה שלי. אני שוב זקוקה לתמיכה ולמילים החכמות והמרגיעות והמכניסות לפרופורציה שלכן.
קרה הלא יאומן והצלחתי להיכנס להריון. לאחר שבוע של אושר טהור ומוחלט החלו כל החרדות להגיע בבת אחת. הותיקות בינכן אולי זוכרות את ההתלבטויות שלי לגבי הדוקטורט - בסופו של דבר המשכתי אותו אך עדיין לא סיימתי. הייתי בלונדון שלוש פעמים ואספתי את כל החומר הארכיוני הדרוש לי. כתבתי את מחצית העבודה - הכל עם עליות וירידות רבות - לפעמים מרגישה שזה מה שאני רוצה לעשות כל חיי ולפעמים תוהה מה לי ולזה. אבל המשכתי. מסיבות רבות - בעיקר של נוחות - אני על מלגה יפה המאפשרת לי להיות בבית כל יום ב 13:00 עם הילדים. יחד עם זאת, לאחר ברור של הדברים עם עצמי היה לי ברור שלאחר הדוקטורט אני עוזבת את האוניברסיטה כי העולם האקדמי הוא לא בשבילי.הייתי שלמה עם ההחלטה.
אבל עכשיו עם ההריון והאושר הגדול והחרדות האדירים - אני בכלל לא מסוגלת לעשות או לחשוב על משהו אחר. אין סיכוי שאני אשב עכשיו בוקר שלם על הדוקטורט המטופש הזה שהפך לחלוטין ללא רלוונטי לחיי. מאחר והסובבים אותי מכירים אותי - התגובות הראשונות כשבישרתי על ההריון היו "עכשיו את חייבת לשבת על הדוקטורט במרץ!!!!" ואמא שלי שאלה בחשש גדול: "את תסיימי נכון?" וכשחייכתי בחוסר נוחות בתשובה היא הבהירה את אכזבתה הגדול ואת העובדה כי היא חושבת שזה יהיה בזבוז אדיר אם אוותר.
אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהחיים גדולים מאיתנו ויש זמן ומקום לכל דבר. מה שלא נראה אפשרי היום יראה אפשרי בעוד חודש או שנה. אבל קשה לי לקבל באהבה עוד יום שעובר מבלי שעשיתי בו דבר שיקדם את המחקר הזה. (היום למשל קמתי נחושה לעבוד וכל מה שעשיתי היה לגלוש באינטרנט).
מה אני רוצה מכם? שתכניסו דברים לפרופורציות הנכונות - כמו שאתן ידעתן לעשות תמיד. תודה מראש.

[תבשיל_קדרה*]

שלום!
כן, הותיקות בינכן זוכרות (-:

אפשר להטפל לפרט אחד?
אמא שלי ... הבהירה את אכזבתה הגדול ואת העובדה כי היא חושבת שזה יהיה בזבוז אדיר אם אוותר
האם את יכולה להוציא את זה מהמשוואה שלך? (אם היא רוצה דוקטורט - שתעשה (-;)

[יונת_שרון*]

יעל, יופי "לראות" אותך שוב!
אני לא כל כך יודעת מה להגיד לך. זה טבעי לחלוטין להתכנס פנימה ולהתרכז בצמיחה של ההריון במקום בדברים חיצוניים. מצד שני, כמה את קרובה לסיום הדוקטורט? זה משהו שתוכלי להשלים בשליש השני של ההריון, כשאולי יהיה לך יותר כוח לדברים כאלה?

[יעל_ג*]

גילה ויונת תודה. ידעתי שאפשר לסמוך עליכן. אם אשב ואשב ואשב אוכל לסיים טיוטא ראשונה עד סוף ההריון. אבל אין סיכוי שאשב ואשב ואשב. הראש שלי לא בכיוון בכלל. אני רוצה לחשוב על התינוק ושוב לחשוב על התינוק ואז שוב לחשוב קצת על התינוק. אה, ובאמצע להנות מהילדים שיש לי... אני אומרת לעצמי שלא יקרה כלום אם הדוקטורט ידחה בשנה. מאחר ובמילא כבר ברור למנחים שלי שאין לי כוונות להמשיך הלאה לאחר הדוקטורט. אני כנראה מחפשת את האישור שמותר לשקוע בתוך ההריון על חשבון דברים אחרים - ידעתי שכאן אוכל לקבל אישור זה בעוד שבעולם שבו אני חיה - זה לא מקובל.

גילה - כמה כיף לגלגל על הלשון את התשובה שהצעת: אמא, את רוצה דוקטורט - עשי בעצמך!!!
הורי כועסים כי הם מרגישים שהם נתנו כל כך הרבה ואני מזלזלת בהם אם אפסיק את הדוקטורט. הם עזרו לבעלי לטפל בילדים כשהייתי בלונדון (שבועיים בכל פעם - כפול שלוש פעמים), הם מסייעים לנו כלכלית בכל ההרפתקה הזו. מבחינתם לזרוק הכל עכשיו זה זלזול (אני מצטטת אותם).
הענין הוא שאני לא במצב שאני רוצה לקבל החלטה כרגע. אני רוצה את הלגיטימציה לא להיות לחוצה לגבי זה. לתת לזמן זמן. לתת לדברים להתנהל על פי הקצב שלהם. גם כשעבדתי בקצב טוב על המחקר, היו ימים בהם הכתיבה הלכה נהדר והיו ימים בהם הייתי "תקועה". למדתי עם הזמן שצריך לקבל גם את התקיעות הזו ויום אחד זה משתחרר מעצמו. אי אפשר להכריח. העניין הוא שכעת ההריון הוא "תקיעות" רצינית מבחינת האנרגיות שהוא שואב ומבחינת הזמן שהוא אמור להערך. מה עוד שאינני מדמיינת אפילו להעביר חופשת לידה - עם שלושה ילדים - תוך כדי כתיבת דוקטורט. בקיצור, אני מבלבלת לכם את המוח שוב כי אני מחפשת את אותו מקום שבו מותר לשנות את סדרי העדיפויות וללכת עם הלב ותחושות הבטן.

[יונת_שרון*]

אז בעצם בכל מקרה לא תסיימי את הדוקטורט לפני הלידה, נכון? לכן השאלה היא: מה המצב הכי טוב שאת יכולה להגיע אליו לפני הלידה? זאת אומרת, האם יהיה בכלל הבדל בין לא לעשות כלום, לבין להתחיל טיוטה או לעשות משהו אחר?

[ב_דחילו*]

אצלי כל ילד 'נתן לי דרור' להתמקד במה שבאמת חשוב לי. גם מתוך אילוץ של 'אין זמן, עושים רק מה שחשוב/שבאמת רוצים' וגם כי הרגשתי בכל פעם כמו אח"מ(ית), כמו האיש(ה) החשוב(ה) ביותר בעולם שאף אחד לו יכול להחליף ולכן עלי להתמקד במה שחשוב לי. אולי גם אצלך ההריון הזה בא לאפשר לך לסגור את הדלת מאחוריך בנושא הקריירה האקדמית.

ואני מצטרפת לקודמותי בכך שאין צורך להחליט עכשיו 'מה יהיה על הדוקטורט'. לוחות הזמנים השתנו, זה הכל. זה קורה לכל האחמי"ם

[טרה_רוסה*]

אני לא יודעת באיזו זכות אני מייעצת לך, כי מצבי יותר גרוע
אבל אני חושבת שאם זה קשה להתרכז בהריון בכתיבה, אחרי הלידה זה בלתי אפשרי ! ככה שאת לא תדחי את העניין בשנה בלבד, אלא יותר מכך, או כמו שבדחילו כתבה, לא תסיימי אף פעם.

אני חושבת שאם את אוהבת את זה ונהנית מזה (כך כתבת!) ואם השקעת בזה הרבה (אני יכולה להבין את ההורים שלך), גם אם הבנת שאינך מעוניינת בקריירה אקדמאית, התואר יכול לעזור לך בדרכים שאולי אינך מעלה בדעתך היום. - מי יודע איפה תהיה ומה תרצי לעשות עוד 10 שנים ?

לכן, במקומך הייתי מנסה פשוט לשנות את הציפיות מבחינת הספקים. לקוות להשיג רבע או חצי ממה שהיית מספיקה אם לא היית בהריון. כל מה שתספיקי עד הלידה - יהיה פחות לעשות אחר כך. את יכולה להחליט שגם בימים שאת תקועה וחולמנית, את עושה משהו אחד קטן. זה מצטבר בסוף וגם עושה הרגשה טובה, שלא "לא עשית כלום כל היום". בהצלחה!

[יעל_ג*]

תודה לכן על ההתייחסות. קודם כל קמתי הבוקר והתיישבתי לעבוד. הצלחתי לעבוד שעתיים רצוף - השג לא מבוטל בהתחשב במצבי לאחרונה. אתמול ישבתי עם בן זוגי עד שתיים לפנות בוקר וניהלנו שיחה מהסוג השנוא עלי ביותר - הנושא - איך אנחנו הולכים להסתדר כלכלית. יש לנו שני ילדים ושלישי בדרך. כל החיים אני חיה בתחושה שהכל יהיה בסדר. אני ממש מרגישה את זה - יהיה בסדר. אני עושה הבחנה בין מחסור לבין תחושת מחסור. ואני לא חיה בתחושת מחסור. להפתעתי גיליתי בשיחה שבן זוגי חי בתחושה של מחסור - לדבריו הוא מרגיש רע על שאינו יכול לקנות עוד מכנסיים או חולצות. הוא מרגיש רע בידיעה שלא יוכל לסיים טיפול שיניים שהתחיל או שאנו לא יכולים לעשות בדיקות שגרתיות לרכב במועד הנכון. בעלי מסיים השנה תואר שני בעבודה סוציאלית ועובד בינתיים בחצי משרה במקצוע. משכורתו מגוחכת אך הוא מלא סיפוק, ענין ואתגר. כאב לי מאוד לשמוע אותו. הזכרתי לו שבשנה הבאה מצבנו יהיה קשה יותר. המלגה שלי מסתיימת באוקטובר 2005 ואני מרוויחה מעט מהוראה. יהיה לנו תינוק בן חצי שנה ואין לי שום כוונה לשלם למטפלת 3000 ש"ח על מנת לצאת ולהרוויח 3500 ש"ח. הוא מצידו טען שלא יוכל להרוויח במשרה מלאה יותר מ 5000 נטו. פתאום קלטתי את גודל העניין שלקחנו על עצמנו. איך העזתי להיכנס להריון במצב כזה. זה מאפיין אותנו כל חיינו - אנחנו זורמים לנו מבלי לחשוב על שום דבר עד הסוף. מעולם לא ישבנו ותיכננו כמה נרוויח ובאיזו אפיק השתכרות כדאי לבחור. מעולם לא תיכננו את משפחתנו על פי ההכנסות שלנו. תמיד אמרתי שאם היינו מחכים ללדת ילדים עד שנסתדר מבחינה כלכלית - לא היינו יולדים ילדים לעולם. שנינו בעלי פוטנציאל השתכרות נמוך - אני מתכננת לעשות הסבה מקצועית לגננות (של ילדים, לא צמחים) בשנה הבאה והוא עובד סוציאלי. כמה כבר נרוויח אי פעם? בתמימותי האמנתי שיהיה בסדר. נסתדר. אני לא חיה בתחושה של מחסור. ונראה לי חמור מכל לגרום לילדי לחיות בתחושה של מחסור. אתמול התחוור לי שבן זוגי לא שותף לרגשות אלה. הוא מודאג. מאוד. זה מונע ממנו מלשמוח עם ההריון. כל הלילה חשבתי מאיפה מקצצים עוד בהוצאות. אבל באמת שאין ממה. במקום זאת, הבוקר ישבתי חדורת מוטיבציה על הדוקטורט - ואז הודיעו בחדשות שעומדים להטיל מיסים על המלגות של תלמידי האוניברסיטאות....

[אליס_בארץ_המראה*]

יעל, אולי להפוך את הדוקטורט - שבכל מקרה לא התכוונת להפוך אותו למקור פרנסה, כלומר למשרה אקדמית - לעניין ה"צדדי" בחייך, זאת אומרת, להתמקד כרגע (בטווח של מס' שנים) במה שיביא פרנסה וישכך את החרדות והתחושות הקשות, ולהשאיר את הדוקטורט לאחר כך, כשיהיה זמן ורווחה כלכלית, והילדים יהיו יותר גדולים? בנתיים תוכלי להמשיך לעבוד עליו על אש קטנה, בכל זמן פנוי שיהיה לך, לטפח את הרצון לכתוב ולהתמקד בו וכו'. תראי את טמלון. דוקטורט אפשר לעשות בכל גיל...
אני שולחת לך הרבה עידוד.

[תמרול_ה*]

אני עשיתי את עבודת הגמר לתואר שני ביחד עם משרה מלאה ושעות נוספות (ובלי ילדים ), לקח לי 8 שנים כולל 2 שנים של חובות שמיעה. היה לי מנחה שעזר לי להיות תקועה...אבא שלי בזמנו גם ישב איתי, בלי לעשות משהו מיוחד, פשוט היה נוכח פיזית וזה נתן לי המון כוח לגמור את העסק. כשגמרתי עם זה, הרגשתי שחרור עצום, הרגשתי שאני עולה על טיל. ברור לי שהמועקה הקשה שהיתה עם זה השתחררה. אולי זה לא תומך בכיוון שלך, אבל יש לי הרגשה שמועקה כזאת זיפתית כדאי לשחרר... אולי לומר לעצמך מה את כן חושבת שאת יכולה לעשות, ולקבוע את זה כמשימה שלך. דוקטורט נראה הר ענק. אולי לבדוק אפשרות להגדיר לך משימת אמצע הדרך שנראה לך שתוכלי לעמוד בה. כך תקדמי את זה, תוכלי לסמן על כברת הדרך שתעשי, וגם זה יהיה סגור ברמה מסוימת, גם אם לא ברמת ההר.

[יעל_ג*]

את עבודת המאסטר כתבתי תוך הריונות ולידה של שני ילדי. הגשתי את העבודה שבועיים לפני הלידה של הקטן.זה היה מאוד קשה ולכן לא ברורה לי שפיותי שהכנסתי עצמי שוב להרפתקה כזו - רק שהפעם זה בהקף גדול פי כמה. אבל אני רוצה לספר משהו מפתיע לטובה. יש לי שני מנחים לעבודת המחקר. לאחד סיפרתי שאני בהריון לפני כשבועיים ותגובתו הייתה קרירה מאוד. הוא אמר לי: "אני שמח שאת הולכת אחרי נטיות לבך" - שזה נשמע מפרגן ויפה, אבל מאחר ואני מכירה אותו היטב יש לקרוא את תגובתו כך: "אני מבין שוויתרת על קריירה כלשהי לטובת גידול ילדים. לא נראה לי שתסיימי אפילו..."
למנחה השני פחדתי לספר. הוא רווק (בן 50) ללא ילדים שתמיד שם את הקריירה האקדמית במקום ראשון. נורא חששתי מתגובתו. אתמול סיפרתי לו. תגובתו הייתה מדהימה. הוא מיד התעניין ושאל איך הילדים שלי מגיבים, איך אני מרגישה, ושאלות מסוג זה שבכלל לא ציפיתי להן. אמרתי לו שאני מניחה שזה יעכב את העניינים, אך מקווה שלא יבטל אותם לחלוטין. תשובתו הייתה להזכיר לי שאת המאסטר כתבתי בנסיבות דומות ובכל זאת הצלחתי לגמור. (הוא היה המנחה שלי גם בתואר השני). הוא אמר לי לא להילחץ ולקחת את הזמן. ששום דבר לא בוער ושהחיים פועלים במספר מסלולים ולא במסלול לינארי אחד. לא האמנתי שאני שומעת ממנו דברים כאלה. הודיתי לו מקרב לב ואמרתי לו שמניסיוני זה לא מובן מאליו לשמוע דברים כאלה ממישהו באקדמיה. הוא ממש עשה לי חשק להמשיך ולעבוד. פתאום לא הכל נראה שחור. אפשר אולי לעשות גם וגם וגם, רק בקצב איטי יותר. מה בוער? (כמובן שאני שוכחת עכשיו את כל הדברים שבגללם נלחצתי מלכתחילה, אבל ארשה לעצמי להישאר על הענן הזה עוד כמה זמן אם לא אכפת לכם).

[תמרול_ה*]

איזה יופי!
מדהים איך קבלה והתעניינות אנושית מקלות ומאפשרות דברים.

<תמרולה צריכה לזכור את זה.>

[יונת_שרון*]

יעל, מה שלום הדוקטורט שלך?

[יעל_ג*]

מצחיק לראות פתאום את הדף הזה עולה מן האוב. תודה יונת שאת מתעניינת. יש לי עוד הרבה עבודה על הדוקטורט, אבל אני נחושה לסיים - ולו רק בגלל שחבל על כל המאמץ שהשקעתי עד כה. יחד עם זאת נרשמתי ללימודי הסבה לאקדמאים - לתעודת הוראה לגיל הרך כדי בכל זאת להתחיל לפעול גם בכיוון מעשי יותר. השנה הבאה, החל מנובמבר, תיראה מוטרפת למדי - אני מלמדת יומיים השבוע, מתעתדת לשבת על הדוקטורט יומיים בשבוע ויום בשבוע ללמוד במכללה (אורנים). מעיין תהיה בת חצי שנה והמטפלת שטיפלה בשני הבכורים שלי תטפל בה כל יום עד 13:30.

הכל מתוכנן וסגור אבל בכל פעם שאני חושבת על כל זה אני לא מצליחה לנשום לכמה דקות. נראה לי שלקחתי על עצמי יותר מדי, אבל אני לא רוצה לוותר על כלום ומאמינה שיסתדר בסוף...

הבעיה האמיתית שאני מתמודדת איתה היא כמה אכפת לי עדיין מה אומרים עלי. האוניברסיטה עבורי היא עדיין מקום מלחיץ. למשל, אתמול בבוקר עשיתי עם הילדים יצירה. כל אחד צבע קופסת עץ והפך אותה לקופסת אוצרות. במהלך העבודה לבכורה לא יצא כמו שרצתה ותיסכולה היה כה גדול עד כי בבכי הודיעה כי לעולם לא תעשה עוד יצירה, היא רוצה לזרוק את הקופסא, וכו'. הייתי כל כך גאה בה על שהיא הצליחה לאחר הבכי והתסכול הגדולים למצוא פיתרון שהסתיר את כתם הצבע שלא אהבה (היא הדביקה עליו לבבות) ויצאה לה קופסא יפיפיה. הרגשתי שזה היה שיעור חשוב עבורה והייתי גאה בעצמי על שסיפקתי לה אותו בכך שלא נכנעתי לתסכול שלה ולא הצעתי לה קופסא אחרת למשל. ואז בשיא ההרגשה הטובה הזו - הייתה שיחת טלפון עם המנחה - אחסוך מכם את הדברים, רק אכתוב שסיכום השיחה היה שאפסיק להתעסק בשטויות (בין היתר כי אמרתי לו שאינני יכולה ללהגיע להאזין לסדרת הרצאות מתוכננת כי אני מניקה והתינוקת עדיין לא נפרדת ממני). מיד ההרגשה הטובה שלי נעלמה. הרגשתי כל כך קטנה וטפשית ולא יוצלחית. כאילו כל העשיה עם הילדים שאני כה גאה בה היא בעצם בכלל לא חשובה. וזה שאני בכלל מחשיבה אותה זה בגלל שאני מטומטמת. אני לא כועסת עליו - זכותו להחזיק בדעותיו. אני כועסת על עצמי שאני נותנת לו כזו השפעה עלי. מהבחינה הזו לא למדתי דבר בשנים שחלפו ולא השתנתי.

[יונת_שרון*]

ואז בשיא ההרגשה הטובה הזו - הייתה שיחת טלפון עם המנחה
אולי תדביקי עליו לבבות?

[בעדינות*]

דף תמיכה

[ה_מערוך*]

עורכת, מה היה השם הקודם של הדף?