סימני התעללות בזוגיות

מוכרחה לומר שאני לא רוצה לחזור לשם. אני מבינה שהדבר ה"בוגר"הוא לחזור ולעשות "קלוז'ר"
אני מסכימה עם כל מי שכתבו לפני. זה לא "הדבר הבוגר", זה סתם ריצוי של דמויות סמכות. את לא צריכה את זה. טיפול בשבילך צריך להיות מקום בטוח של 100% הבנה ותמיכה. מה, היא מענישה אותך על איחור? וזאת, כשהיא אמורה לדעת מראש שהשעה בעייתית בשבילך?

בכלל, אולי זה שהשעה לא מתאימה היה רמז מהיקום שהיא לא המטפלת המתאימה, ואת צריכה לחפש גם מישהי שתתאים לצרכייך מכל הבחינות, כולל מועד הפגישה.

ורוצה להמליץ לך על שני דברים:
האחד, הספר "לחיות מתוך שמחה" של סאנאייה רומן (מתקשרת את אורין). יעשה לך סדר בדברים...
השני, לא ללכת לעולם לעולם לעולם לעולם לעולם לאף מטפלת (לא אומרת "מטפל" כי מגברים חשוב לך להיזהר כפליים...) שמסוגלת, מבחינת האישיות שלה, להיות ביקורתית כלפייך!
נקודת המוצא של המטפלת חייבת להיות תמיד הבנה, ענווה, פרשנות חיובית לגבייך. תמיד. זה צריך להיות טבעי לה כמו אוויר לנשימה. ואם היא עדיין לא שם, אז היא לא מספיק מתקדמת להיות המטפלת שלך.
[לא אומרת שאני לא עשיתי שגיאות כאלה בעבר, בתור מורה, שלא תחשבי שאני מושלמת]

את ממש חייבת לבדוק לגבי כל אשת מקצוע מעתה והלאה, כמה אור יש בה כלפייך.
אם אין בה, אל תהיי שם אפילו רגע.

אני חושבת שיש גם ככה יותר מידי לחץ חברתי (במיוחד על נשים) לתת הזדמנות שנייה (ושלישית, ורביעית, וחמישית...) מול התנהגות מגעילה. כשהן גם ככה נותנות יותר מידי הזדמנויות, כשזה על חשבונן
משפט מעולה!

זה לא "הדבר הבוגר", זה סתם ריצוי של דמויות סמכות.

זאת הבחנה חשובה מאוד. ריצוי של דמות סמכותית היא ביטוי של דיכוי, לא בגרות.

תודה לכל העונות הברוכות. אני מאוד מעריכה את זה.
אתן צודקות, אני לגמרי בוחנת ודנה ובודקת כל דבר. אפילו יותר מדי.
אני מוכרחה לומר, לשם ההגינות, שעל פי רוב היא היתה מאוד ב פרשנות חיובית לגביי_ אפילו בדרכים שנראו לי לא "מאוד טיפוליות". למשל כמה אני חכמה או נראית טוב או צודקת בפרשנות לאירועים בחיי. מסירה ספק: לא היה כאן שום דבר שגולש למשהו לא ראוי. לא מהכיוון הזה. יותר מהכיוון שזה נשמע כמו חברה או הורה טוב.
ועל אף שאני נוטה לקבל את דעת הרוב פה, אני אומרת שה"קלוז'ר" חשוב אולי לי ולא לה. במובן של יחסים בין בני אדם. במובן של לא לסיים מערכת של 4 שנים ב"שברו את הכלים". שאלמד מזה.
ועוד דבר: מאוד מערער לי את כל ההיסטוריה. כי אם יכלה לנהוג כך, אז אולי היו כל מיני סימנים גם בעבר שהתעלמתי מהם? הרי אנו כבר יודעים שיש לי קושי מסויים בבחירת האנשים בחיי.

יש לנו לפעמים ציפיות לא ריאליות מהמטפל להיות מושלם בתיפקודו תמיד
נכון. אני אפילו חושבת שהתמודדות עם חוסר המושלמות של המטפלת (בשמת, לא עולה בדעתי ללכת למטפל. אולי אני טועה, אבל מעדיפה לא לבדוק) היא עבורי דבר חשוב (כאחת שדורשת מעצמה ומהסביבה מושלמות). הקושי שלי כאן שהיא לא עצרה. שהיא המשיכה להתעקש. הרי אם היתה אומרת: צודקת, סליחה זה לא היה במקום. בואי נבדוק למה את מאחרת בזמן האחרון - זה היה נראה אחרת.
הכל, עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה מאוד מוזר. כי גם המשפט האחרון לא נכון- קודם צריך לבדוק עם מה אני באתי. כל כך הרבה פעמים בעבר היא חיכתה שאני אתחיל, והסבירה שזה כדי לראות קודם כל "איפה אני", ולא על מה היא חושבת שחשוב לדבר, נגיד בהמשך לפגישה משבוע שעבר.
אולי היה לה חיידק במעי

אולי היה לה חיידק במעי
אולי זה הכיוון. הרי המטפלת שלך אינה כזאת תמיד. וכמה פעמים יצא שכן, קצת, בקטנה.
לכי דעי מה הסעיר אותה. אולי זה לא מקצועי וכדומה אבל היא רק בן-אדם בסופו של דבר.
-
ואולי זה ילמד אותך על עצמך. נכון שהיא מקבלת ממך כסף אבל היא מלווה אותך ארבע שנים. סועדת, תומכת, יועצת, עוזרת.
יש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לכסף עבורה. הכסף הוא לא המטרה שלה, רק התוצאה של המעשים שלה איתך. רק דרכך להביע את אמונך בה.

יש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לכסף עבורה. הכסף הוא לא המטרה שלה.

את בטוחה? כי אני חושבת שאם היא תפסיק לשלם לה, המטפלת תפסיק לטפל. מה שמראה שכסף זה כן המטרה עבורה. לא היחידה, אבל המרכזית.

אני אומרת שה"קלוז'ר" חשוב אולי לי ולא לה.

זה משהו אחר.
אז לא מפני ש"זה הדבר הבוגר" ו"זה מה שצריך לעשות".
אלא מפני ש-את מרגישה צורך פנימי בסגירת המעגל שלך פה. זה מניע מצויין.
רק הייתי מציעה, לשבת בשקט עם עצמך במקום שמשרה עלייך שלווה (בטבע?), לנשום כמה נשימות עמוקות, להרגיש שאת מנקה כל רגש שלילי ונושמת פנימה שלווה וחיבור ללב, לשים יד על הלב, ולשאול האם זה הדבר הנכון לך. כדי לקבל תשובה מהלב ולא מהשכל. השכל מתערבב לעתים קרובות מדי עם כל מיני תכתיבים לא קשורים. הלב יודע מה נכון לך, ברגע הזה.

להרגיש שאת מנקה כל רגש שלילי ונושמת פנימה שלווה וחיבור ללב, לשים יד על הלב, ולשאול האם זה הדבר הנכון לך.

נכון. נסי להגיע לידיעה הכי נקיה של מה שהכי מתאים לך ולך בלבד.

מאוד מערער לי את כל ההיסטוריה. כי אם יכלה לנהוג כך, אז אולי היו כל מיני סימנים גם בעבר שהתעלמתי מהם? הרי אנו כבר יודעים שיש לי קושי מסויים בבחירת האנשים בחיי.

מי אני, אל תייסרי עצמך על זה. זה לא משנה כל כך. הרי התפתחת מאז. אז זה לא עניין של סימנים מפעם, אלא של היכולות שלך להבחין עכשיו בדברים שלא טובים לך. גם זה שהיא לא נהגה כיאות עכשיו לא משנה את ההיסטוריה. אז היא עזרה לך, ועכשיו עשתה משהו שכבר לא מתאים לך ואת גם כבר יודעת שהוא לא מתאים לך. ועכשיו, בהווה, את תנהגי בזה לפי כל מה שלמדת. הסיטואציה איתה היא מקצועית. אז מתישהו זה היה נגמר בכל מקרה. זאת לא חברה שאת צריכה לשקול אם לעזוב, או בן זוג, או בת משפחה. למדת מה שאפשר מהטיפול. התקדמת. אפשר לעבור הלאה.

אגב, זאת אחת הסיבות שבגללה אני מתנגדת לטיפולים ארוכים. זה מתחיל לבלבל.

את בטוחה? כי אני חושבת שאם היא תפסיק לשלם לה, המטפלת תפסיק לטפל. מה שמראה שכסף זה כן המטרה עבורה. לא היחידה, אבל המרכזית.
בחיים לא הייתי פונה לבעל מקצוע כל שהוא שכסף זו המטרה העיקרית שלו. לא לספר כזה. לא לטבח כזה. לא למכונאי רכב כזה.
כדאי ללכת לספר שאוהב לספר ושמח על כל לקוח שיוצא מרוצה מהמספרה שלו
לטבח שרואה איך אנשים אוכלים את האוכל שהכין בשמחה ומנקים את הצלחת
למכונאי רכב שכל תיקון שלו מוצלח והרכב חוזר לשרת את בעליו.
ברור שהם ואחרים לא יעבדו בחינם. הרי יש להם משפחה לפרנס. אפשר אפילו לומר שהכסף הוא מדד ליחסים שלהם עם הקהילה. אבל לא הייתי רוצה שספר שמעוניין בכסף שלי יספר אותו או שטבח שרוצה את הכסף שלי יאכיל אותי וכמובן לגבי המכונאי אותו הדבר.
צריך ללכת למטפל שרוצה לעזור לאנשים. שרוצה לראות איך עולים על דרך המלך. איך הם מתחברים לעצמם. ברור שהוא מקבל על זה כסף.
בעצם, מטפל שמעוניין בכסף לא רוצה שהטיפול יסתיים.

בחיים לא הייתי פונה לבעל מקצוע כל שהוא שכסף זו המטרה העיקרית שלו. לא לספר כזה. לא לטבח כזה. לא למכונאי רכב כזה.
כסף הוא המטרה העיקרית של רוב האנשים האלו, כשאנשים יש מספיק כסף, הם לא עובדים. לפעמים הם מתנדבים, אבל זה לא אותו דבר. אבל החברה המודרנית מספרת את המיתוס שעבודה של לא בשביל להתפרנס אלא בשביל הגשמה עצמית וסיפוק. למרות שעבור רוב האנשים אין את זה בעבודה, ולמרות שעבור רוב האנשים המטרה הראשונה היא פרנסה.

זה לא אומר שהם באים רק בשביל הכסף. וזה לא אומר שאין להם מוסר בכלל ושהם לא רוצים שהטיפול יסתיים. אני ממש מקווה שהאנשים האלו מחפשים גם לעשות משהו טוב בעולם. אבל כסף זו המטרה העיקרית שלהם.

לו הם לא היו מעוניינים בכסף שלך, הם היו עובדים בחינם.

אני לא יודעת לגבי רוב האנשים (חקרו את זה בכלל?) אבל על עצמי אני יכולה לומר שהיו לי תקופות ארוכות למדי שבהן המטרה העיקרית שלי בעבודה לא הייתה כסף.
אילו לא היה לי צורך להתפרנס, הייתי עושה את אותה עבודה בדיוק גם ללא תשלום. מכיוון שיש לי צורך כזה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לגבות כסף. במילים אחרות, התשלום נועד אז מבחינתי כדי לפנות לי זמן לעשות את העבודה. היום אני אכן עובדת בעיקר בשביל כסף, ככה שאני יודעת לזהות את ההבדל הזה.

מי אני, מחזקת פה את הדרך שמציעה לך לעשות מה שנכון לך בבטן מכל הסיבות שפורטו כאן.
תמיד תוכלי לקבוע פגישה נוספת אם יהיה לך צורך בה. כרגע את אולי לא בטוחה מה הפגישה הזו תשרת אז פשוט חכי. כשתהיי בטוחה שהפגישה היא עבור עצמך ולטובתך, ותהיה לה שעה ויום נוחים לך ותוכלי להיות בה בשמחה וברצון - אז היא תתקיים.

הערה קטנה, שגם בה אני בעצם מבקשת לחזק אבחנה שלך מהבטן. כתבת -
על פי רוב היא היתה מאוד ב פרשנות? חיובית לגביי_ אפילו בדרכים שנראו לי לא "מאוד טיפוליות". למשל כמה אני חכמה או נראית טוב או צודקת בפרשנות לאירועים בחיי.
זו באמת דרך לא טיפולית. הבטן שלך מרגישה את זה.
לא הייתי איתך שם אבל מהצד ומהמעט שסיפרת זה נשמע כמו חלוקת ציונים. הציונים טובים, אבל זה מהלך לא טיפולי.
מהלך טיפולי היה למשל מסביר לך מה היא מרגישה כשאת אומרת משהו שנשמע לה חכם. או מה זה מעורר בה כשהיא מרגישה שאת צודקת. את רואה איך זה אחרת מסתם להגיד לך שאת חכמה או צודקת או אפילו נראית טוב.
אם לקוחה שלי התלבשה ממש לטעמי יש מצב שאני אומר לה - יו, איזו צבעוניות משמחת יש בבגדים שלך. או כל דבר אחר שמקדם שיחה כנה על הבחירות שלה במקום שיפוט, הגם שהוא חיובי.

אם האירועים האלה קרו יחסית לאחרונה אז אולי משהו ביניכן קצת זולג למקום שפחות מתאים לך? שווה להתבונן בזה ובכל מקרה להתמודד עם זה בפועל רק כשאת אסופה, במרכז שלך, ויודעת מה את צריכה ומה נכון עבורך.
מטפלים יכולים לערער מאוד, גם כאשר הכוונות שלהם באמת טובות וחיוביות, ובמיוחד במערכות יחסים ארוכות.

אחרון ודי - מגאפון על ההערה של בשמת. לא הייתי נשארת עם אישה שבכלל מסוגלת לשפוט אותי בפניי. שתשפוט אותי מאחורי הגב ותהיה מסוגלת להתמודד עם זה בינה לבינה או עם דמות מקצועית משלה. אם היא מפגינה כלפיי שיפוט, ביקורת או ניסיון לחנך זה הסוף מבחינתי כי זה האלף בית של הטיפול בעיניי.

הערה לגבי כסף - אי אפשר לדעת מה המניע של אשת טיפול. עד שלא נבקש טיפול בלי תשלום לא נדע אם היא תמשיך לטפל בחינם או לא. אולי נוכח המצב היא תסכים? אולי היא תסכים לטיפול קצת יותר מרווח בחינם? הוא היא תסכים לתת עזרה ראשונה כשצריך ובחינם?
ויש אנשי מקצוע, ואני ביניהם, שתמיד מטפלים גם באנשים בחינם במסגרת פרו בונו או שיקולים אחרים, כך שלא הייתי ממהרת לשפוט פה את המניעים שלה בלי לדעת.

לא הייתי נשארת עם אישה שבכלל מסוגלת לשפוט אותי בפניי. שתשפוט אותי מאחורי הגב ותהיה מסוגלת להתמודד עם זה בינה לבינה או עם דמות מקצועית משלה. אם היא מפגינה כלפיי שיפוט, ביקורת או ניסיון לחנך זה הסוף מבחינתי כי זה האלף בית של הטיפול בעיניי.

ציל צול ובשמת א, האם תסכמנה להסביר את זה? אני מרגישה שזה נכון, אבל לא ממש יודעת למה. תודה

מאלף לקרוא את כל הכותבות ואת המחשבה העמוקה והכוונה הטובה מאחורי כל מילה.
וגם נעים מאוד. תודה.

אופס, ציל צול, אשמח שתסבירי את זה. המוח שלי לא מתניע היום בנושא הזה P-:

מי אני, חזרתי כי כן היה לי רעיון אחד: את בכלל לא צריכה אף אחד שיבקר אותך. אף אחד לא צריך ביקורת. זה סתם משהו שלילי בחיים. מיותר. מזיק. מפיל אנרגיות.
זה שהתרבות שלנו ספוגה בביקורת זו בעיה... זה לא הפיתרון.
אבל ביקורת מאנשים קרובים לא תמיד אפשר לעצור ולא עם כל אחד אנחנו ננתק יחסים רק בגלל הביקורתיות שלו או שלה.
מטפלת, לעומת זאת, היא מישהי שאת בוחרת כדי שתלווה אותך בתהליך הצמיחה שלך. מה הטעם לבחור מישהי שעלולה לפגוע בך? ביקורת לא תומכת בצמיחה. נקודה. זה רק רעל.
ההיפך מביקורת זה למשל, מה שציל כתבה, להביע רגשות שלה לגבי משהו שהיה לה לא נוח. למשל, להגיד שקשה לה כשאת מאחרת, זה גורם לה להרגיש XYZ.

במקרה שלך, גם זה לדעתי בכלל לא במקום: נתון שיש לך בעיה להגיע אליה. נתון שאת מגיעה באוטובוסים. נתון שיש לך אילוצים שבגללם את לא יכולה לצאת המון המון זמן מראש כדי להבטיח שתגיעי תמיד מספיק מוקדם ככה שלעולם לא תאחרי. נתון שכל איחור כזה (8 דקות, נו באמת!!!! זה לא שהיא ישבה וחיכתה לך שעה!) הוא בכלל על חשבונך ולא על חשבונה, כי היא מסיימת בזמן ולא נותנת לך את כל השעה שאת משלמת עליה. בהינתן כל זה, לדעתי זו לא "ביקורת" להיטפל לאיחור שלך אלא רשעות ובזבוז זמן מיותר על חשבונך. או יותר חמור מזה: שהיא בכלל שוכחת מי את, מה האילוצים שבתוכם את חיה ומה עובר עלייך!
בקיצור, כל ביקורת תמיד מיותרת לך.
במיוחד לך, כפי שאנו קולטות את האישיות שלך, כי יש בך מנות גדושות של ביקורת עצמית. גם מהן רצוי להיפטר.

ובספר שהמלצתי לך יש הסברים. ראשית מדוע הביקורת תמיד שלילית ומיותרת, שנית מה הנזקים שהיא גורמת, ושלישית איך לנקות ממך ביקורת עצמית וביקורת של אחרים. ועוד כמה הסברים שמתייחסים לשאלות ששאלת בפוסט המקורי.

בשמת, נראה לי שהמוח שלך מתניע מצוין ממש

הנה ההסבר שלי, דומה מאוד לשלך במהות שלו.
מדגישה שההסבר שלי הוא לא איזו אמת. הוא משהו שאני מאמינה בו ושאני מיישמת בחיים המקצועיים שלי, ועד כמה שניתן גם באישיים.

לכולנו יש שיפוט על אחרים. זה דבר טבעי שאנחנו חייבים לקבל בתוכנו.
ביקורת היא החצנה של השיפוט והיא מעשה אלים.

לדמות טיפולית יש אחריות לטפל בעצמה ובתוך זה היא אמורה, בין היתר, להתמודד במקום אחר עם השיפוטים שלה כדי שלא יזלגו לתוך הטיפול. למה? כדי לא לפעול באלימות כלפי המטופלת שלה.
מטפלת טובה תדע גם איך להתמודד עם זה וגם למצוא דרך להחצין בצורה בונה ומועילה את השיפוט שלה, אם הצורך הזה קיים.

"חינוכיות" היא ביקורת במסווה והיא חמורה כפליים מסתם ביקורת בגלל ההסוואה. יותר קשה לאתר אותה ולהתנגד אליה. אם היא במתק שפתיים - בריבוע-בוע.

אדם שמבקר אותי נוהג באלימות כלפיי (תכלס, וזה כבר לשיחה אחרת, הוא בעצם נוהג באלימות כלפי עצמו אבל זה לא ענייני אם הוא מערב אותי באלימות הזו) ובתוך מסגרת טיפולית זו אפילו לא אלימות קטנה או עדינה. המטופלת יכולה לחוות את זה בדיוק כמו שהיא היתה חווה סתירה בפנים. רק שעל סתירה היא היתה מחזירה ועל משהו כזה - היא מחזירה לעצמה.
לא לעניין, לא מקצועי, מכאיב.

אחרון ודי - ביקורת היא הרבה פעמים שחזור של מערכת יחסים הורית שבה חווינו אולי את הביקורת הראשונה שלנו. כל הנושא של מערכות יחסים הוריות הוא גם ככה חלק מטיפול ארוך בדרך כלל, והמטרה היא לרוב לחוות שחזור של הקשר בצורה מיטיבה. לקבל פתאום אחרי ארבע שנים את החלק הלא מיטיב זה פשוט... דרעק.

קוראת, מקווה שזה עונה...
מי אני, מקווה שזה עדיין מועיל לך ולא מתערבב לך בצורה לא מתאימה עם מה שחשוב לך כרגע.

אני לא יודעת לגבי רוב האנשים (חקרו את זה בכלל?)
שאלו אנשים ורוב אמרו שהם לא מרוצים בעבודה. זו לגמרי אקסטרפולציה שלי להגיד שמי שלא מרוצה עובד בשביל הכסף. יש גם איזה שלושה ניסויים בהכנסה אוניברסלית שיכולים לענות על השאלה, אבל אחד מהם באפריקה. אני לא יודעת מה הולך עם השניים האחרים, אבל אשמח לשמוע את התוצאות שלהם כשהם יסתיימו.

עד שלא נבקש טיפול בלי תשלום לא נדע אם היא תמשיך לטפל בחינם או לא
צודקת. לא חשבתי את זה.
מה שהתכוונתי להגיד היה פחות שיפוט עליה, אלא יותר טענה חברתית כללית - בחברה יש מיתוס שאנשים צריכים לעבוד בשביל משמעות וסיפוק וכו', כשבמציאות רוב האנשים עובדים כי צריך כסף. הם בוחרים עבודה לפי ההעדפות שלהם. אבל ה - בחיים לא הייתי פונה לבעל מקצוע כל שהוא שכסף זו המטרה העיקרית שלו. לא לספר כזה. לא לטבח כזה. לא למכונאי רכב כזה. הזה? אני די בטוחה שהיא כבר פנתה. ומשפטים כאלו רק גורמים לאנשים לשלוח שאלה ל- Ask a Manager אם הם צריכים לזייף passion כי אלו הציפיות בעולם המודרני. לא טוב בעיניי.

את בכלל לא צריכה אף אחד שיבקר אותך.
זה מפתיע כמה החברה ספוגה בזה. אפילו אצלי התגובה הראשונה היא התנגדות ואיך אנשים יביעו אי הסכמה ואיך ואיך ואיך. ואז חשבתי על בן הזוג שלי, שלא מבקר אותי. כלומר, הוא יכול לא להסכים ואפילו להגיד שלדעתו משהו שאני עושה לא בסדר, אבל אין את המטען הרגשי הכבד הזה. זה פשוט... אחר. שונה כל כך, משחרר וקליל ונעים כל כך.

בספר שהמלצתי לך
איזה, איפה?

קוראת, מקווה שזה עונה...

בהחלט! תודה. מעניין מאוד. אקרא שוב.

וגם בשמת, תשובתך גם מעולה.

איזה דברים שווים נכתבים פה!!
_אף אחד לא צריך ביקורת. זה סתם משהו שלילי בחיים. מיותר. מזיק. מפיל אנרגיות.
זה שהתרבות שלנו ספוגה בביקורת זו בעיה... זה לא הפיתרון._

נכון!

_"חינוכיות" היא ביקורת במסווה והיא חמורה כפליים מסתם ביקורת בגלל ההסוואה. יותר קשה לאתר אותה ולהתנגד אליה. אם היא במתק שפתיים - בריבוע-בוע.
אדם שמבקר אותי נוהג באלימות כלפיי_

נכון ונכון.

נתון שאת מגיעה באוטובוסים. נתון שיש לך אילוצים שבגללם את לא יכולה לצאת המון המון זמן מראש כדי להבטיח שתגיעי תמיד מספיק מוקדם ככה שלעולם לא תאחרי. נתון שכל איחור כזה (8 דקות, נו באמת!!!! זה לא שהיא ישבה וחיכתה לך שעה!) הוא בכלל על חשבונך ולא על חשבונה, כי היא מסיימת בזמן ולא נותנת לך את כל השעה שאת משלמת עליה. בהינתן כל זה, לדעתי זו לא "ביקורת" להיטפל לאיחור שלך אלא רשעות ובזבוז זמן מיותר על חשבונך

כל מילה. אני ממש לא מבינה את המטפלת בהקשר הזה. גם מה פתאום משלמים לפני הטיפול, על חשבון זמן הטיפול?

_ורוצה להמליץ לך על שני דברים:
האחד, הספר "לחיות מתוך שמחה" של סאנאייה רומן (מתקשרת את אורין). יעשה לך סדר בדברים..._

סתירה- אני מניחה שהתכוונת לסטירה.

כל מלה.

גם אני כאן, בשקט.

מי אני יקרה,
אני חושבת שהרגשת דברים עמוקים ולא דמיינת סתם.
לא נפגעת סתם, לא דימיינת, לא ניפחת. זה היה שם.
שחשוב , במיוחד לך כרגע, ללכת גם עם הלב, ולא רק עם הראש.

אני איתך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת וצלצול,
אני קוראת בעניין את הדברים שלכן על ביקורת.
ושואלת בהמשך לכך ובלי קשר לסיטואציה הטיפולית: מה דעתכן לגבי ביקורת עניינית בהקשרים אחרים? האם כל ביקורת היא בהכרח מעשה אלים?
אני חושבת ביקורות שקיבלתי בחיי המקצועיים - לעיתים קשוחות ומפורטות מאוד - שעזרו לי להתפתח, ללמוד, להשתכלל.
גם אם לא היה נעים לקבל הערות של ביקורת ברגע הראשון, לא חוויתי אותן כאלימות.
מה דעתכן?
(מי אני - לקחתי את הדיון לכיוון מעט שונה, אני מקווה שזה לא מפריע מבחינתך)

אני קוראת הכל והכל מעניין. כל כיוון וכל מה שנכתב כאן מקובל עלי. זה לא הדף שלי, ואם אנשים נוספים יוכלו להיתרם- מה טוב.
גם אני מעוניינת להרחיב לכיוונים נוספים, אבל אדחה את זה לאחרי פורים

מה דעתכן לגבי ביקורת עניינית בהקשרים אחרים? האם כל ביקורת היא בהכרח מעשה אלים?
יש כל מיני אבחנות שאפשר לעשות, ומעבר לכך זה גם מאוד אישי.
יש אנשים שפשוט מתמודדים היטב עם ביקורת, בדיוק כפי שיש אנשים שמתמודדים היטב עם אלימות אחרת. או כי הם יודעים להחזיר וזה משפר מאוד את הרגשתם, או כי זה פשוט לא פוגע בהם. הם שמים פס והולכים הלאה.

אבחנות אפשריות יכולות להיות למשל (ובהתייחס לדוגמה שלך, תמי) ביקורת מוזמנת לעומת ביקורת לא מוזמנת, או ביקורת על תוצרים לעומת ביקורת על אישיות.
ביקורת מוזמנת תתקבל לרוב בברכה, ויש לקוות שהיא גם תינתן באהבה ומתוך מחשבה לתמוך ולקדם.
ביקורת על תוצרים לא אומרת שום דבר עליך אלא אם היא חוזרת על עצמה ואז את מקסימום יכולה להסיק שאת לא טובה במה שאת מנסה לעשות. זה לא כמו להידחק לחשוב על עצמך בתוך עצלה, חסרת התחשבות, קמצנית וכו'.

לדעתי שום ביקורת מאשת מקצוע טיפולים היא לא מוזמנת והיא מאוד מאוד אישית. רוצה לומר - גם מערכת היחסים שבתוכה הביקורת ניתנת תורמת למיצוב שלה כחוויה אלימה או לא.
אני למשל קיבלתי מעט מאוד ביקורת מההורים שלי. ממש ממש מעט. אבל אני זוכרת אותה היטב היטב וחושבת שאפשר היה להגיש אותה אחרת, בצורה אוהבת ומטפחת, או לא להשמיע אותה בכלל כי היא לא היתה נחוצה באמת. היא רק השתיקה דברים קטנים בתוכי שהיו בזמנו משהו אותנטי או משהו שהתנסיתי בו לראות אם הוא מתאים לי.
זה היה מעשה מאוד קטן מצד אנשים אוהבים ואהובים אבל הוא לגמרי הרגיש אלים. אלימות קטנה.

גם מערכת היחסים שבתוכה הביקורת ניתנת תורמת למיצוב שלה כחוויה אלימה או לא.
זה מה שאני רציתי להגיד. ביקורצ מקצועית בעיניי שונה מאוד מביקורת אישית.
"את אדם עצלן/מרושע/אגואיסט" שונה מאוד בעיניי מ"את גרועה בעיצוב ועולם לא תוכלי להיות מעצבת בגדים סבירה".

אגיד שוב שאיכשהו חבר שלי מצליח להביע את דעתו על מעשים שלי בצורה שלא מרגישה כמו ביקורת. אין לי באמת שום הסבר להבדל, אני רק יכולה להגיד שזה קיים וזה לגמרי לא מרגיש כמו ביקורת (ואני לא יודעת איך עושים את זה. אבל משתדלת ללמוד).

מצליח להביע את דעתו על מעשים שלי בצורה שלא מרגישה כמו ביקורת
זו לא רק אפשרות סבירה, במקומות נורמליים היא הנורמה.
אני אומרת את דעתי הכנה על התנהגות של אחרים כל הזמן. אבל אני אומרת אותה לאנשים שהאהבה בינינו מובטחת וברורה, ואני משתדלת לשאול ולברר תמונה שלמה כולל מניעים לפני שאני זורקת את שלי, ואני מדברת בעיקר על עצמי כי זה באמת גורם לי לשאול - הייתי מתנהגת ככה? למה?
וכך יוצא שמה שאני מחצינה מגיע עם מסר ברור של אכפתיות ואהבה עמוקה, עם מבט על עצמי, עם עניין בשני וכו' וכו'. וזו הופכת להיות שיחה טובה שבה שנינו מבררים מה דעתנו על התנהגות מסוימת שבדיוק אחד מאיתנו הפגין, במקום להיות משהו לא נעים.

להביע את דעתו על מעשים שלי בצורה שלא מרגישה כמו ביקורת
כי ממש אפשר להביע דעה ולא ביקורת.
הוא פשוט "לא מעביר עלייך ביקורת". הוא מביע דעה. זה באמת משהו לגמרי אחר.
ואיזה כיף שבחרת לך חבר שהוא אכן חבר (-:

כן, ההקשר חשוב מאוד.
ובכל זאת אני ממשיכה לחשוב מה ההבדל בין "להביע דעה" (שלא נחווית כאלימות) ובין "ביקורת" (כאלימות).
אנחנו הרי מכירים את הסיטאוציות הללו שמישהו רק מביע דעה (השמלה שלך כל-כך משונה בעיני) ומצליח לקצץ את הכנפיים של הזולת.
אני למשל קיבלתי מעט מאוד ביקורת מההורים שלי. ממש ממש מעט. אבל אני זוכרת אותה היטב היטב וחושבת שאפשר היה להגיש אותה אחרת
אוף, זה מעציב אותי מאוד. כי אני חושבת על הביקורת שאני משדרת כאמא. תמיד אני יודעת, אחרי שהוצאתי את המילים מהפה, שזו טעות. שהמילים הללו מיותרות ולא תורמות לכלום. ובכל זאת, מדי פעם אני עושה את זה. ומצטערת.
איך אפשר להגיש אחרת ביקורת?

השאלה של ביקורת בעבודה שהעלית העסיקה אותי. אני חושבת: אם נניח מדובר במיומנות שיש לרכוש אולי אפשר ללמד, להראות, להדגים, להנחות, במקום לתת ביקורת?
וגם - זה אכן שונה.

איך אפשר להגיש אחרת ביקורת בהורות - אני חושבת נניח להביע צער או כאב, רגש שלי, על משהו שלא נעשה או כן נעשה ואיכזב אותי. לתת מקום בקול רם לעצמי כאדם בלי ציפייה לתוצאה מוצמדת. לאפשר לרגש להתנקז. במקביל, אחר כך, להנחות וללמד איך או לדרוש או לבקש, תלוי בעניין. או לשוחח על מה שקרה ולמצוא יחד פתרונות.

ביקורת שמתפלקת היא בעיני לרוב רגש שלי מצא מוצא. לבטא אותו מילולית בנפרד מפתרון, ולחפש לחוד את הפתרון.

כאדם בלי ציפייה לתוצאה מוצמדת
אני חושבת שנקודת מפתח בלהעביר דעה שלילית על משהו בלי לבקר היא ההתנהגות שלא בזמן הביקורת. שבאמת אין תוצאה מוצמדת (אחרת זו מניפולציה רגשית). כמובן, אפשר להתבטא מצורה מספיק תוקפנית כדי שזה יהיה ביקורת לא משנה מה ההתנהגות בשאר הזמן. אבל כדי שהבעת דעת כזו לא תהיה ביקורת, צורת ההתנהגות בשאר הזמן היא תנאי הכרחי (ולא מספיק).

השמלה שלך כל-כך משונה בעיני
מצטערת, זה ביקורת. אדם שרוצה להביע דעה על השמלה שלי מכוונות טובות, לא יתנסח ככה (אלא אם כן יש לו בעיות גדולות בכישורים חברתיים וגם הוא ילד קטן שעדיין לא למד שזה פוגע להגיד את זה).
אם את היית רוצה להגיד (מה? "משונה" זה לא פרודוקטיבי. אי אפשר להבין למה המבקרת ההיפוטטית מתכוונת) מה היית אומרת?
אני הייתי אומרת משהו בסגנון (פעם אחת, למקרה שהאדם לא יודע. ולפעמים גם זה לא, כי הוא כבר יודע, ופשוט אין מסר חיובי ואוהב פה) "את יודעת, הבגדים שאת לובשת נראים לי מתאימים לסיטואציה (קטנים/גדולים עלייך, מנוגדים לנורמה החברתית, וכו'). אפשר לדעת למה בחרת ללבוש אותם?"
ואז לשמוע את הנימוקים ואולי להציע לה את האפשרות לבגדים שמתאימים בעיניי. אבל אם היא קיבלה החלטה מדעת, אז אני לא אגיד יותר כלום. כי איכשהו, אני לא חושבת שבגדים מכוערים של אנשים אחרים זה ענייני, ואני לא אומרת לאנשים אחרים שהבגדים שלהם מכוערים בעיניי. זה דוגמא טובה לדעה שעדיף לא להביע. יש דעות שהן תמיד ביקורת.

מה ההבדל בין "להביע דעה" (שלא נחווית כאלימות) ובין "ביקורת" (כאלימות)
אני חושבת שההזמנה פה היא מאוד מאוד חשובה. אם דעתך על שמלתי מעניינת אותי או חשובה לי - אשאל אותך. ואז אשמח אם תאמרי את דעתך הכנה. אם הכנות שלך נחווית אצלי כביקורת אז יש מצב שהבעיה היא בפרשנות שלי. לפעמים הפרשנות הזו היא חלק מהיחסים בינינו וזה כבר הרבה יותר מורכב.

ואם כבר ביחסים עסקינן...
יש אנשים שאיתם היחסים שלי מאוד ברורים ולכן הם ירשו לעצם להביע דעה שלילית גם ללא הזמנתי וזה יתקבל היטב.
למשל, בן הזוג שלי יכול לעקם את האף על משהו שבחרתי ללבוש וזה יהיה לי חשוב ומועיל כי דעתו מעניינת אותי גם אם לא שאלתי אותו. אבל כמעט תמיד יש מצב שהוא יגיד - הצבעים לא מתאימים בעיניי, או - האורך של השמלה לא מסתדר עם הגובה של המגפיים. ולא - את נראית שמנה בזה, למשל.
ואם הוא יחשוב שאני נראית שמנה, ושזה עשוי להפריע לי, אז יכול להיות שהוא יגיד משהו כמו - תשמעי, יש לך דברים יותר מחמיאים יותר בארון. אני לא בטוח שזה ממש מתאים לגיזרה שלך. כי אכפת לו ממני והוא יודע שאני רגישה לזה (נגיד, כי אני לא, אבל זו דוגמה קלה ונוחה אז ככה יצא) והוא ירצה שאני אהיה שמחה וטובת לב.

מצד שני, יש אנשים שיכולים להגיד בחיוך "השמלה נראית משונה" וזה יחווה לגמרי כמו דעה ולא כמו ביקורת ולא יקצץ כלום. למה? כי זה טיב היחסים, וזה טיב הערך העצמי והביטחון העצמי, ולכן זה מה שהאוזניים שומעות והמוח חושב - אוקי, זו דעתי, ואני מתה על השמלה הזו.
לא תמיד הבעיה היא במילים שבוחרים. לדעתי רוב הזמן דברים אחרים גורמים למילים להישמע ככה או אחרת.

איך אפשר להגיש אחרת ביקורת?
בואי נעשה תרגיל, תמי. טוב? רוצה?
קחי את הביקורת האחרונה שהשמעת. תגידי אותה בקול רם לעצמך ותרשי לעצמך לחוות את המקום שממנו היא נולדה. המבוכה, או התסכול, או הפחד, או האכזבה.
עכשיו... שבי עם עצמך רגע והתחברי למקום האוהב שלך. זה שאוהב את הילדה בכל לבך. תני לעצמך חצי דקה לשבת עם כל הדברים הנהדרים שבה ועם השלם שלה שאת אוהבת לעומק ולרוחב.
ועכשיו נסי לחפש מילים חדשות להביע את מה שהיה לך להביע בביקורת.
צפוי שיקרה אחד מהשניים.
או שתגלי שהביקורת הזו פשוט מיותרת והיא ייצוג של עניין שלך מול עצמך ולכן פשוט לא היה צריך להגיד אותה, או שתגלי שבאמת באמת יש לך מילים חדשות כדי להעביר את אותו המסר או מסר דומה בצורה אחרת לגמרי שתשמחי להשמיע.

בכל אופן, זה מה שאני עושה כשמסתבך לי עם ביקורת, לא רק כלפי הילדים אלא כלפי כל אחד. אני משתמשת בזה לפעמים לפני שאני פותחת את הפה (אח, ימים טובים...) ולפעמים כדי לתקן את מה שקלקלתי. ולפעמים... גם סתם בשביל להזכיר לעצמי מה יכולתי לעשות בלי לעשות עם זה אחר כלום. כדי לזכור שיש לי כלים.

אבל אם היא קיבלה החלטה מדעת
לעולם לא אשכח איך בגיל 17 אמרתי לחבר שלי דאז משהו על החולצה שהוא בחר. הוא הסתכל עלי בחיוך קטן ושאל אותי - תגידי, את לא חושבת שגם אני מסתכל במראה לפני שאני יוצא מהבית?
זה לימד אותי מצוין לא להביע את דעתי על הבגדים של אנשים אחרים בלי שנשאלתי, ובמיוחד לא כשהם לא יכולים כבר להחליף אותם

זה לימד אותי מצוין לא להביע את דעתי על הבגדים של אנשים אחרים בלי שנשאלתי
אני עדיין אמביוולנטית כלפי החלק של להביע ביקורת בלי הסכמה. קרי: הטיעונים מכאן ומכאן משכנעים אותי, עוד לא בחרתי.

לא להביע את דעתי על הבגדים של אנשים אחרים בלי שנשאלתי
אני חושבת שחלק גדול מהביקורת (אולי אפילו מה שמגדיר אותה) זה לא הבעת דעה, אלא פעולה. משהו בסגנון - אתה נוהג בצורה X שלא מוצאת חן בעיניי, אני רוצה לגרום לך לנהוג בדרך Y, איג את המטרה הזו באמצעות מניפולציה רגשית/נדנוד/אמצעים אחרים. אני אדאג שאם לא תציית לי תשלם מחיר על זה. וזו הסיבה שביקורת בניגוד לדעה נוטה לחזור על עצמה. אם מישהו כבר יודע מה דעתי על משהו (כי אמרתי לו את זה אתמול, לא סביר שהוא שכח), אז למה להגיד שוב? זה לא עובד אם המטרה היא הבעת דעה, זה עובד אם המטרה היא להציק לו עד שהוא יחליט של המחיר של להתווכח איתי גבוה מהמחיר של לציית. אני מרגישה שזה מה שזה ביקורת בשבילי. וזה גם מתאים למקרים של ביקורת על בגדים שאני מכירה.

(זה יכול להסתבך, כי לחזור מביקורת לדעה או לשנות ערכת יחסים משובשת יכול להיות מסובך.)

ביקורת בניגוד לדעה נוטה לחזור על עצמה
ממש ממש נכון בעיניי. נקודה חזקה.

נראה לי שכל "דעה" שמטרתה לשנות את ההתנהגות שלי בכוח ובלי דיון אמיתי ואכפתיות לסיבות שלי להתנהגות הזו היא ביקורת. ואם אין מטרה כזו אז סביר שיהיה דיון על ההתנהגות הזו, אולי אפילו דיון מעניין, וזה מרגיש אחרת לגמרי.

להביע ביקורת בלי הסכמה
אולי זה משהו שרגיש באופן מיוחד לקונטקסט. לדעתי ברוב ההקשרים זה לא נעים ולא נוח ודי איכסה. ורק במקרים חריגים יחסית זה יהיה בסדר או סבבה.
אגב, אני אישית מגלה רגישות מיוחדת לביקורת שמובעת בבדיחות והומור. וכשאני מתרגזת אומרים לי שאין לי חוש הומור. אין מעצבן מזה בעיניי.

לדעתי ברוב ההקשרים זה לא נעים ולא נוח ודי איכסה.
אצלי זה הולך לפי אנשים. הביקורתיים ישארו לא נעימים גם אם הם יבקשו רשות, הנעימים ישארו נעימים גם אם הם לא ביקשו רשות.

אבל אני מסכימה איתך בנוגע למספרים. מה שאני מלתבטת זה הסיבתיות. האם הביקורת לא נעימה בגלל היותה לא מוזמנת, או שאנשים עם תכונות שגורמות לביוקרת שלהם להיות ביקורת נוטים גם כן לבקר בלי רשות מאותה סיבה?

הביקורתיים ישארו לא נעימים גם אם הם יבקשו רשות
אם את מזהה אותם אז אין סיבה לתת רשות...
אם הם מתעקשים לתת בלי רשות אז ברור שהם לא נעימים.

האם הביקורת לא נעימה בגלל היותה לא מוזמנת, או שאנשים עם תכונות שגורמות לביוקרת שלהם להיות ביקורת נוטים גם כן לבקר בלי רשות מאותה סיבה?
נראה לי גם וגם. ובאופן אישי אני חושבת שאנחנו אף פעם לא מזמינים באמת ביקורת. אנחנו מזמינים דעות ומשוב, ויש אנשים שפשוט לא מסוגלים לתת את זה ונותנים במקום זה ביקורת. או שלחלופין - אנחנו שומעים ביקורת גם אם לא התכוונו לתת לנו אחת כזאת. זה תלוי בהמון דברים. יש אנשים ששומעים ביקורת במחמאה.

אנחנו מזמינים דעות ומשוב, ויש אנשים שפשוט לא מסוגלים לתת את זה ונותנים במקום זה ביקורת. או שלחלופין - אנחנו שומעים ביקורת גם אם לא התכוונו לתת לנו אחת כזאת. זה תלוי בהמון דברים.
מסכימה.

נראה לי גם וגם
כן... הייתי שמחה לבודד פה משתנים, אבל זה לא נראה לי ריאלי.

אם את מזהה אותם אז אין סיבה לתת רשות...
אני לא. אבל כשנתתי, זה נשאר לא נעים. ככה גיליתי את זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זהו שאני לא מצליחה לשרטט מספיק טוב את ההבדל בין משוב לביקורת. הרי ביקורת היא לא רק criticism. היא גם review וגם critique . מבינות איפה אני מתקשה?
נניח משימה מקצועית שאני נותנת לה משוב. או תרגילי חשבון שהבת שלי שואלת אם פתרה נכון.
כשאני מגלה טעויות אני מעבירה ביקורת.
אני רואה שזה נחווה כביקורת, לא משנה כמה השפה עדינה והתקשורת נעימה.
אבל - לכן לא להגיד? להגיד שזה נכון כדי חא להעביר ביקורת?

כשאני מגלה טעויות אני מעבירה ביקורת.
לא הבנתי. מה את עושה? פשוט עונה אילו תרגילים היא פתרה נכון ואילו לא?

זהו שאני לא מצליחה לשרטט מספיק טוב את ההבדל בין משוב לביקורת.
אני לא יכולה לשרטט אותו בעצמי, אבל בתור מקבלת המשוב/ביקורת, אני רואה שני צבירים רחוקים מאוד אחד מהשני של מקרי ביקורת מול לא ביקורת.

אפשרות נוספת חוץ מלא להגיד היא לבדוק מה במסביב גורם לזה להחוות כביקורת ולנסות לשנות את זה(ולקחת בחשבון שהמסביב יכול לכלול את היחס של בית הספר והחברה למתמטיקה, ולא משהו שאת יכולה לשנות, ואז הפתרון אכן יהיה לא להגיד).

אפשר גם להתחמק מהמצב ולהציע לה לבדוק במחשבון. מה יקרה אז?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחשבון זה מעולה ואני באמת מציעה את זה.
הנקודה היא שאני לא בטוחה באבחנה הזו בין משוב לביקורת.
כלומר,
מוסכם כאן שביקורת היא דבר שלילי.
אז אני שואלת: מהי ביקורת?
ומהו משוב שאינו ביקורת?
(מנסה לעשות לי סדר בראש. מודעת לכך שלא אקבל תשובה פשוטה (:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי באמת הזמנה היא פרמטר קריטי

_אז אני שואלת: מהי ביקורת?
ומהו משוב שאינו ביקורת?_
מה מרגיש לך ביקורת, מה מרגיש לך "משוב"?

אני בסך הכל מנסה לתקשר את התחושה המאוד שונה שיש לי מול ההורים שלי למשל, מול זו שיש לי מול חבר שלי. זה רגשות. מה ההבדל בין עצב לשמחה? אי אפשר באמת לתקשר רגשות, אפשר רק לתאר את הנסיבות ואת התחושות ולקוות שהצד השני מרגיש בערך אותו דבר.

אבל זה לא חייב להיות ככה. אולי אנשים אחרים נמצאים בסביבה של אנשים שמעבירים ביקורת/משוב אחרת, או שהם חווים אותה אחרת.

זו החוויה שלי. היא לא אוניברסלית.

מחשבון זה מעולה ואני באמת מציעה את זה.
היא ניסתה את זה? ואיך הגיבה? כעסה על המחשבון? איך היא מגיבה לזה שאת אומרת לה שהיא טעתה במחשבון? בקיצור, את יכולה לתאר את הסיטואציה בהרחבה?

אני חושבת שההבדל נעוץ בעיקר בשאלת הקיום (ומידת הקיום) של גינוי, פולשנות, עוינות ובטח עוד כמה כאלה.
כשמנקים אותם, באמת נשארים עם סתם דעה.
ולפעמים הם גם מגיעים מהנמען.

כשקראתי את הדיון, נזכרתי בזה:

THINK Before you speak

T - is it True?
H - is it Helpful?
I - is it Inspiring?
N - is it Necessary?
K - is it Kind?

ביקורת היא לא רק criticism. היא גם review וגם critique . מבינות איפה אני מתקשה?
האמת היא שלא. אם את מבינה שבעברית יש תקלה ויש לה את אותה מילה לשלוש התנהגויות שונות אז כל מה שנדרש זה לתרגם לעצמך בראש לשפה שאת כן מבינה בה את ההבדלים. ואני מוסיפה פה את "פידבק" כאחת האפשרויות של ביקורת.
ואז, לטעון את זה במה שחשוב לך וגורם לזה להרגיש לא נעים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זהו, צילי, שאני חושבת שלמרות המילים השונות, כל אחד מאלה נחווה לעיתים קרובות כביקורת אלימה.

אישה - אני עובדת בתחום שעושים בו הרבה review (אני חושבת שבעצם בהרבה תחומים יש תהליכי בדיקה, בקרה ושיפוט) - שנחווים כביקורת מבאסת.
אני מכירה את החוויה הזו משני הצדדים (גם כנותנת וגם כמקבלת של ביקורת) ולא בטוחה איך מנקים מהתהליך את האלימות.
(כשאדם מייצר משהו ואומרים לו שהיבט מסוים לא עובד/ לא משכנע / לא יעיל - הוא לעיתים קרובות חווה את זה רע. )
התהייה שלי היא לא רק אם אפשר לעשות את התהליך יותר נעים. מעבר לזה, בגלל שכאן טענתן שביקורת היא תמיד שלילית - ובבטן מרגיש לי שלרוב זה אכן כך - ומצד שני נראה לי שהתקדמות (במדע למשל ובתחומים נוספים) מחייבת ביקורת.
כלומר, האם ביקורת היא לא חלק הכרחי וחיוני לחיים האנושיים, על אף שאינה נעימה?

ומצד שני נראה לי שהתקדמות (במדע למשל ובתחומים נוספים) מחייבת ביקורת.
באמת? לי נשמע שהיא מחייבת משוב, וזו רק החברה שלנו ומערכות היחסים שלנו עם מקום העבודה או הלימודים, עם האנשים ועם התחום, הם אלו שהופכים אותו לביקורת.
אני לא יודעת עם משוב כשלעצמו מספיק (מהניסיון שלי לא רק שכן, אלא שביקורת נוטה להיות קונטר-פרודוקטיבית), אבל ברור לי שהיחס החברתי לביקורת בתור דבר הכרחי ונחוץ גורם לאנשים להכניס לביקורת רעל מיותר.
אני חושבת שאפשר יהיה לבדוק אם ביקורת הכרחית רק אחרי שננקה ממנה את כל הרוע הלא הכרחי. ויש כל כך הרבה ממנו!

אני חושבת שאת כל הנושא האחרון על ביקורת, משוב, הערה אפשר אחר כך, בסוף הדיון היפה הזה, לערוך לדף נפרד. זה נושא חשוב. לא יודעת איך לעשות את זה.

לי נשמע שהיא מחייבת משוב, וזו רק החברה שלנו ומערכות היחסים שלנו עם מקום העבודה או הלימודים, עם האנשים ועם התחום, הם אלו שהופכים אותו לביקורת.
מהנהנת

למרות המילים השונות, כל אחד מאלה נחווה לעיתים קרובות כביקורת אלימה
נכון. וזה מגיע מהכוונה של הנותן וגם מהאוזניים של המקבל. אין בזה כללים.
זה אפילו תלוי מצב רוח. ביום מסוים תגובה מסוימת תתקבל אצלי כמשוב או דעה וביום אחר ומצב רוח אחר אותה תגובה בדיוק תחווה אצלי אלימה. למה? כי ככה.
ביום טוב אני אצליח לראות מעבר למצב הרוח שלי או ממש לבדוק עם הנותן מה הוא בעצם רצה להגיד לי. ביום רע אני אחליט שזו היתה אלימות

אבל תמי, לא על זה אנחנו מדברות. כלומר, לא שם הבעיה, במקרים האלה שאפשר בקלות או במאמץ למצוא בהם את הטעם האחר.
אני חושבת שהאלימות היא במקום הזה שבו מישהו מגיש לך משהו וכל הכוונה שעוברת אליך היא רצון לשנות אותך כי את לא מספיק טובה או ראויה כמו שאת. ואין שם שום דבר בשבילך באמת. אין שם שום דבר שאת יכולה לעבוד איתו או לנהל איתו דיאלוג.

האם ביקורת היא לא חלק הכרחי וחיוני לחיים האנושיים, על אף שאינה נעימה?
אני חושבת שאת מתכוונת למשוב...

אני חושבת שבמערכות יחסים ארוכות טווח כמו בין בני זוג או הורים וילדים, יש השפעה לא רק לביקורת עצמה ואיך היא מוגשת אלא לבחירה למה להתייחס ולמה לא. כשבאופן עקבי מתמקדים בחסר או בטעון שיפור ולא מייחסים חשיבות לחלקים הטובים, כל הערה תמימה ועדינה יכולה להרגיש כמו ביקורת (נכתב מנקודת המבט של בת לאמא ביקורתית אחרי שנים שלא הבנתי למה הערות תמימות מקפיצות אותי)

כשבאופן עקבי מתמקדים בחסר או בטעון שיפור ולא מייחסים חשיבות לחלקים הטובים, כל הערה תמימה ועדינה יכולה להרגיש כמו ביקורת
כשבאופן עקבי מתמקדים בחסר וטעון שיפור, כל הערה תמימה ועדינה היא ביקורת, היא לא רק "מרגישה כמו".

תודה, בסדר. עשיתן לי סדר. משוב לעומת ביקורת. חושבת על זה.
אני חושבת שהאלימות היא במקום הזה שבו מישהו מגיש לך משהו וכל הכוונה שעוברת אליך היא רצון לשנות אותך כי את לא מספיק טובה או ראויה כמו שאת. ואין שם שום דבר בשבילך באמת. אין שם שום דבר שאת יכולה לעבוד איתו או לנהל איתו דיאלוג.
כן, משם התחיל הדיון. אבל זה דווקא נראה - עבורי - מצב קל יותר (על אף שלא נעים). כי כשזה ככה ברור לי שזה שלילי, שזה לא קשור אלי, שזה לא מוביל לשום דבר טוב. קל לי להתרחק מזה.
דווקא המצבים העמומים שבהם ניתן משוב אבל יש בו גם שיפוט לא במקום ובכל זאת אפשר בקלות או במאמץ למצוא בהם את הטעם האחר -הם טריקיים, מבלבלים יותר ולכן לפעמים מכאיבים
לא פחות.

זה אפילו תלוי מצב רוח._
כן, מבינה. זה האזורים שאי אפשר לשרטט בהם קווים ברורים כמו שאני אוהבת (:

_אני חושבת שהאלימות היא במקום הזה שבו מישהו מגיש לך משהו וכל הכוונה שעוברת אליך היא רצון לשנות אותך כי את לא מספיק טובה או ראויה כמו שאת.
ואין שם שום דבר בשבילך באמת.
אין שם שום דבר שאת יכולה לעבוד איתו או לנהל איתו דיאלוג_

זו תובנה מאוד מאוד מזוקקת, ששווה היה, בשבילי, שתגענה אליה
יש בה משהו מאיר, כמו נר קטן שמרחיק את החושך.

פתאום קלטתי משהו, שככל הניראה, מאוד ברור לך ציל צול ואולי גם לעוד פה בדיון
ולי זה אפור, עמום, לא ברור
מעכשיו הקריטריון הזה ממש יכול לשמש אותי ככלי: מה היא רוצה, חוץ מ'לשנות אותי'? אם יש שם עוד מסר, כלשהו, שיכול להועיל - שווה בדיקה.
אם לא - לפח אשפה.

ועכשיו, בכיוון השני, וזה הרבה יותר מאתגר: מה אני רוצה ממנו, עכשיו, חוץ מ'לשנות אותו'?
האם אני יכולה להביע רק או בעיקר, את השאר, ולהשאיר את החלק שרוצה לשנות אותו אצלי, או לשחרר אותו בדרך אחרת?
כי אם לא - כניראה עדיף שאשאיר הכל-הכל אצלי. את הפידבק ביחד עם המשוב והביקורת. אני יכולה לקרוא לזה איזה שם שאני רוצה
כל עוד מעורבב שם בריכוז גבוה מידי הרצון שהוא כבר ישתנה - אני יכולה רק לחלום שיצא מזה טוב
בפועל, כניראה שלא

למדתי משהו
תודה
@}

קרן שמש,
חשוב לי להוסיף משהו לתובנה שלך - שמשמעותית גם עבורי:
כל עוד מעורבב שם בריכוז גבוה מידי הרצון שהוא כבר ישתנה - אני יכולה רק לחלום שיצא מזה טוב
חשוב.
אבל, עם זאת:
מותר (ורצוי) לרצות שהמצב ישתנה.
אם מישהו שמתנהג אלי בצורה לא נעימה, ביקורת שלי כנראה לא תעזור לשנות אותו, אבל זה לא אומר שאני צריכה לעבוד על עצמי לקבל את ההתנהגות שלו כמו שהיא.
את המצב אני כן יכולה לשנות גם אם את הבן-אדם לא. נניח לזוז הצידה, להפסיק דיאלוג, להתרחק.
זה משהו שלקח לי זמן להבין ואני כל פעם מזכירה לעצמי.

מאוד אהבתי את התוספת שלך תמי. בדיוק הייתי צריכה לשמוע זאת

באיזור ת"א - לאן ממליצים לפנות? יש מספרי טלפון במעלה הדף. יש למישהי המלצה מעבר לכך?

יש למישהי המלצה מעבר לכך?
לצערי, לא.

לאן ממליצים לפנות?
אני מציעה שפשוט תרימי טלפון לאחד מקווי ה-1800 שמופיעים למעלה. אל תחכי. תתקשרי למי שיכול לענות לך גם עכשיו בלילה.
מוזמנת להמשיך להתייעץ כאן

משהו מעניין על חשיבה ביקורתית. זו נחשבת למיומנות חשיבה חשובה מאד.

brancoweiss.org.il/blog/article/חשיבה-ביקורתית-מהי-תפיסות-למידה-עתירת/

תודה. זה עבור חברה.
תתקשרי למי שיכול לענות לך גם עכשיו בלילה.
חח.. אף אחד מהנל לא היה פעיל אתמול בתשע בערב.
אחד המספרים לא מחובר.
ויצו לא חזרו אליה עד עכשיו, השאירה הודעה בבוקר.
ברווחה לא מוכנים לדבר איתה בכלל לפני שמשאירה פרטים מזהים והיא נרתעת מלעשות זאת.

אולי היא רוצה לכתוב כאן?

אף אחד מהנל לא היה פעיל אתמול בתשע בערב.
נסו את קו 118. מוקד חירום של משרד הרווחה. נותן מענה 24 שעות ביממה.

כותבת בשמת א באחד הדפים:
_אחד הדברים הקלאסיים הוא, שדיונים כאלה מושכים לא רק את הקורבנות לשתף ולהזדהות ולהבין, או לקרוא בשקט ולהבין שגם אצלה בבית זה ככה - הם מושכים את המרעילים לבוא ולהגן על עצמם. ואיך זה מתבטא? תמיד בזה שהם תוקפים את ה"קורבנות" של מרעילים אחרים (לפעמים, כמו שקרה פה לא מזמן באיזה דף, הם תוקפים את הקורבן של עצמם, כשהיא התנסחה בצורה מתונה ומכבדת ובעילום שם, הוא בא וכתב דברים מכוערים מאוד נגדה שמהם התברר שהמצב פי כמה וכמה יותר חמור ממה שהיא תיארה, והוא עוד חשב שמה שהוא כותב הוא לטובתו ושהוא "מוציא אותה" הרעה... ), ותוקפים במקביל את מי שמנסה להראות להם בתוך איזה גועל נפש הם חיים.
חס וחלילה שלא יגלו את האמת, כי אז כל האחיזה שלהם תאבד._

בימים האחרונים יש סערה תקשורתית הנוגעת לסרבן גט. הסערה גברה, ולדעתי בצדק, כי ח"כ הזמין אותו להפגש איתו בכנסת.
ומה קורה עכשיו? בדיוק כמו שבשמת תיארה, רבים קוצפים על אותן חברות כנסת שהוקיעו את זימונו של סרבן גט.
והח"כ המזמין, שאני מאמינה לו שהיה תמים וניסה לעזור, לא מצליח לראות כמה עוול עשה במעשה זה, ומאשים, יחד עם רבים אחרים, את חברות הכנסת שיצאו נגדו שעשו זאת רק מטעמים פוליטיים. יותר מזה, הן נהגו באלימות, כי צעקו והפריעו לו לנאום במליאה. כלומר, לעודד סרבן גט, שחזקה על בית הדין הרבני (הרבני!) שלא בכדי הגיע למצב שהוא מבקש לפרסם את שמו כדי להכריח אותו לתת גט לאישתו- זה צעד הומני ממדרגה ראשונה. אבל לדבר כנגד מתן סעד לאדם שמחזיק את אשתו כלואה, רק כי הוא יכול- זו אלימות! זו אותה רטוריקה שבה לי אתה נקרא כמו ההיפך מ"עד מואר". כמו מישהו שבא להטיל שמיכה של חושך, תעתוע ובלבול. sad במסווה של מישהו שבא בכוונות פייסניות וטובות.
זאת ועוד, מבקש אותו ח"כ בפוסט ארוך שפרסם אח"כ לומר שניסה לעזור לבני הזוג "להגיע לפשרה" ולמנוע את מאסרו של הסרבן. כל כך מרגיז ומעוות. הסרבן עושה זאת, איש אינו מכריח אותו, ולכן עליו לשאת בתוצאות מעשיו ולשבת בכלא, ויפה שעה אחת קודם. להציג מצב שבו הכוחות כל כך לא מאוזנים כ"אי הסכמה" שזקוקה לגישור, זה פשוט לא לראות שיש כאן צד תוקפן וצד נפגע. זה כמו לזמן שודד ונשדד שיגיעו לפשרה, כדי למנוע את כליאתו של השודד, כי יש לו ילדים. שאותם, אגב, אם להמשיך באנלוגיה, הוא שדד. איך אפשר לסבול עיוות כזה?! ונכון שזה קשור רבות לרבנות ולפוסקים שיכלו למנוע מצבים כאלה, בכוונה אני לא נכנסת לזה, כי כרגע, גם אם זה לא מוצא חן בעיני, זה המצב.
ברור לי שסרבן גט הוא אדם מתעלל. מדגישה, לא כל בן זוג מתעלל יהיה סרבן גט. אבל בטוחה שכל סרבן גט ממשיך את חיי הנישואין שבהם שלט באשתו.

תודה על הפוסט החשוב הזה, מי אני יקרה!!!

להציג מצב שבו הכוחות כל כך לא מאוזנים כ"אי הסכמה" שזקוקה לגישור, זה פשוט לא לראות שיש כאן צד תוקפן וצד נפגע. זה כמו לזמן שודד ונשדד שיגיעו לפשרה, כדי למנוע את כליאתו של השודד, כי יש לו ילדים. שאותם, אגב, אם להמשיך באנלוגיה, הוא שדד.

בדיוק הטעות השכיחה במקרים כאלה

.

אגב, אני תמיד טוענת שעל נשים להתסכל מתי הן משתפות פעולה עם הדיכוי שלהן. מה פתאום מישהי בכלל מתחתנת ברבנות? זה מוסד פוליטי כוחני ששולטים בו גברים. לעשות הסכם וזהו. ואם מישהו לא רוצה לתת לה גט, מה היא בכלל מחכה? שתמשיך הלאה ותקים משפחה עם מישהו אחר. מה פתאום נשים ממשיכות לציית לחוקים דתיים פרימיטיביים ושוביניסטיים?

את ואני מסכימות, אבל נדמה לי שהאשה המדוברת היא דתיה, וכנראה חשבה שאין לה ברירה אחרת.

טור מהיום של תמר הירדני במדור יהדות ב-ynet שקורא לנשים לא להתחתן חתונה יהודית

מי אני, כל מה שכתבת חשוב ביותר. והלכתי ושיתפתי בפייסבוק את הטור של זאת שקוראת לא להתחתן בחתונה יהודית (איך את יודעת שהיא דתייה?).

(איך את יודעת שהיא דתייה?)

איזה מזל ששאלת. היא לא! אני עורכת. חשבתי שכל הכותבות במדור יהדות הן דתיות. אבל בדקתי עכשיו ואני כמעט בטוחה שהיא לא.

אבל בדקתי עכשיו ואני כמעט בטוחה שהיא לא

אולי היא כן דתיה? היא אומרת בתחילת הטור "גידלנו אותך על ברכי התורה והמצוות" וגם בהמשך היא אומרת דברים כאלה.

לי זה לא ממש חשוב אבל התמונה שלה מבלבלת: היא אמנם בחצאית, אבל השרוולים של החולצה קצרים רגילים ואין לה כיסוי ראש. אז אם היא שומרת מצוות, היא מהקצה היותר חופשי של המפה.

לי זה לא ממש חשוב אבל התמונה שלה מבלבלת: היא אמנם בחצאית, אבל השרוולים של החולצה קצרים רגילים ואין לה כיסוי ראש. אז אם היא שומרת מצוות, היא מהקצה היותר חופשי של המפה.

נכון. היא כן מלמדת במוסד של רבי כלשהו, אם הבנתי נכון.

לי זה חשוב מהבחינה הזאת שאני תמיד מתעניינת בנשים/גברים שיצאו מתוך גבולות הדיכוי שלהם והעזו לקרוא תיגר על המוסכמות החברתיות של החברה שלהם עצמם.
אבל כמובן שהטענה בטור היא נכונה בכל מקרה.

שליחה על ידי 2030* » 31 מאי 2018, 17:11

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום,
הדף הזה עדיין פעיל? אפשר לשלוח בו הודעות בנושא אלימות?

בהחלט!

היתה החלטה שלא מאפשרים להמשיך לכתוב כאן סיפורים פרטיים והם יועברו לאתר השיתוף והתמיכה.

שליחה על ידי 2030* » 01 יוני 2018, 09:11

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום, אני מעוניינת לשתף את הסיפור הלא פשוט לי בעיקר כדי לקבל הכוונה רגשית ומעשית, השאלה האם אפשר לכתוב בפרטי? יש פה מקרים דומים אבל בכל זאת זו פעם ראשונה ואני לא רוצה להרגיש חשופה. האם יש אפשרות כזו? נא בדחיפות.

2030 יקרה, למה את מתכוונת בפרטי?
לכתובת מייל של אחת מאיתנו?
ככל שידוע לי, אין כאן משתתפת שמציעה אפשרות כזו.

מציעה לך להיכנס לאתר השיתוף והתמיכה ולפתוח שם דף. בדרך כלל נשים מגיבות שם ותומכות.
את יכולה לנסות גם כאן, ומקסימום הדברים שלך יועברו אחר כך לשם.
היתה כאן החלטה עקרונית לפני זמן מה לא לאפשר המשך כתיבה של סיפורים אישיים בדף הזה כדי להימנע מהצפה של האתר בסיפורים דומים. זו לא המטרה של האתר.
אבל יש גם מידה מסויימת של גמישות (-;
אז אפשר לנסות.

קחי בחשבון שזה אתר אינטרנט. על כל היתרונות והחסרונות של האתר.
גם כאן וגם באתר התמיכה והשיתוף, אישה שמשתפת בדרך כלל מקבלת תגובות.
אבל קחי בחשבון שזה לא אנשי מקצוע.
מצד אחד התמיכה האינטרנטית יכולה להיות מאוד מחבקת ולעתים הצלת נפשות ממש. וחינמית כמובן.
מצד שני, זה לא טיפול. כל אחת כותבת מה שהיא חושבת. לעתים התהליך עלול להיות מהיר מידי או מזרז מידי ביחס לקצב של זו שכותבת.

בתחילת הדף ישנה הפנייה למספרי חירום של גופים שמעניקים ליווי מקצועי של מתנדבים שעברו הכשרה כלשהי. בשונה מכאן.
בעיני הכי טוב זה לשלב בין סוגי תמיכה שונים.
הזמינות הגבוהה של תמיכה אינטרנטית, בשונה מטיפול של שעה בשבוע.
יחד עם מענה מקצועי יותר שמאפשר לך לעבור את התהליך בקצב ובמינון שבאמת מתאימים לך.
בהצלחה

היתה החלטה שלא מאפשרים להמשיך לכתוב כאן סיפורים פרטיים
זה נכון. אבל אם מישהו מגיע עם מצוקה, וסוף סוף גייס עצמו לכתוב, לא הייתי רוצה לשלוח אותו למקום אחר. מה גם שאין שם כמעט אנשים.
להרגשתי, במבחן הזמן ההחלטה הזו לא כל כך עבדה, ולראיה דפים רבים ופעילים כאן, שעיקרם בעצם תמיכה ולא נושאי הליבה.

2030 את יכולה לכתוב לי לאימייל הזה:
[email protected]

אני אקשיב לך.

_בעיני הכי טוב זה לשלב בין סוגי תמיכה שונים.
הזמינות הגבוהה של תמיכה אינטרנטית, בשונה מטיפול של שעה בשבוע.
יחד עם מענה מקצועי יותר שמאפשר לך לעבור את התהליך בקצב ובמינון שבאמת מתאימים לך._
גם בעיני.

2030, אם מי אני מציעה לך תמיכה, הייתי נעזרת בה. היא אלופה! היא חכמה וטובה ובעלת אבחנה.

wa wa
מסמיקה

לצערי, אני בעיקר בעלת ניסיון.

לצערי, אני בעיקר בעלת ניסיון.

.
אבל זה הרבה יותר מניסיון. זאת יכולת אבחנה מאוד חדה, שהראית אותה לא פעם פה.

אני מוסיפה שגם אני מתכתבת ובקשר עם נשים בעלות סיפורים אישיים הנוגעים להתעללות, ומוזמנות בשמחה לכתוב אלי מי שמעוניינת
[email protected]
(גם אצלי, אין איזה יידע מקצועי, רק מנסיון...)

בבקשה אל תשארו לבד

יכולה לכתוב גם כאן.

הפוסט הזה של רוני ויינברגר שווה ציטוט כאן:
(מתאים גם לעמודים נוספים, פשוט לא זוכרת כרגע)
http://www.ronnenweinberger.com/2016/08 ... pthoughts/

פודקאסט נפלא להאזנה בנושא התעללות רגשית, מארחים את הסופרת רימה זמאן שפירסמה ספר ובו היא מתארת את התעללות שהיא עברה. בפודקאסט הם קוראים מכתבים של 2 נשים שעברו מערכות יחסים מתעללות. ממש ממש ממליצה להאזין https://www.nytimes.com/2018/08/04/podc ... abuse.html (אנגלית)

שלום לכן נשים יקרות, רוצה לספר שהדף הזה תומך בי כבר הרבה שנים. הרבה מילים כתבתי בו בדמיוני. דרך ארוכה הלכתי. לפני כמה ימים נפל דבר. כבר קרוב לשנתיים שאני רוצה להיפרד ואומרת את זה (וקרוב לעשור חושבת על זה) ותמיד זה לא קורה, הוא לא מוכן לפרק את המשפחה. הקיץ הבנתי שיהא עלי לעזוב כי הוא לא מסוגל לזה. אינספור הזדמנויות נתתי, תמיד היה נראה שהנה, הוא הבין משהו אבל לא, זו היתה רק רגיעה שאחרי הקתרזיס של הגועל נפש והמעגל רק התחיל מחדש. הודות לטיפול ועבודה הדרגתית על הצבת גבול ועל פיתוח מיומנות הריב עד ללקיחת המושכות על המסלול שלי, אני מרגישה שהפעם זה באמת קורה. אני לא נותנת יותר צ׳אנס. מחפשת דירה, צריכה לשקם את עצמי. אני אישה חזקה, אהובה, מוערכת. אף אחד לא מאמין עלי שככה נתתי לו, החמוד והנעים והביישן, לדבר אלי, ללעוג לי, לחקות אותי, לבטל את העשיה העשירה שלי, לומר לי בכל מיני מינים וצורות כמה אני אמא גרועה, שלא איכפת לי מהמשפחה. והכל בבוז, בלעג, במסכנות. בעזרת השם, בעזרת חברות שלי והמטפלת שלי אני בדרך החוצה. ברור לי שיש עוד דרך ושהכאב עבורו יהיה ללא נשוא והוא ישתולל. אבל אני מתכוננת. רוצה לעשות את זה בשלום, בכבוד. לא לריב איתו. מודה לכן על הדף הזה מאוד מאוד מאוד.

בהצלחה
אני אישה חזקה, אהובה, מוערכת.
זו ידיעה נהדרת לצאת איתה לדרך של שינוי

אני רואה, בהצלחה! אל תוותרי. פתחי בחיים חדשים בעבורך. נהדר! עדכני.

אני רואה איזה יופי. גם אני עברתי משהו דומה והיום אני אחרי. אשמח שתמשיכי לעדכן.

אני רואה, תודה שכתבת! כל הכבוד לך ובהצלחה

בהצלחה. תהיי חזקה