סיפור ההריון והלידה של התאומים שלנו

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידת תאומים}

[רסיסים_של_אור*]

הסיפור הזה הוא כמובן המשך של מסע שאלוהים אולי יודע מתי בדיוק התחיל אבל סיפורי רקע אפשר לקרוא ב סיפור הלידה של רוני רחל וגם ב לדמותך הנעלמת

אחרי שאבדתי את התינוקת שלי בהריון השלישי אמרה לי אמא של מטופל שנורא אהבתי (גם את המטופל וגם את האמא) שגם היא איבדה בעברה הריון ואז רופא שהיא פגשה אמר לה: "כשאלוהים סוגר דלת הוא פותח חלון" ובהריון שאחרי זה היו לה תאומים (אחד מהם המטופל האהוב...).
מאז הלידה השקטה שלי, בשני ההריונות שבאו אחריה אחלו לי שוב ושוב שאסיים את ההריון ב"ידיים מלאות". זו היתה ברכה מאד מרגשת ומיוחדת בעיניי אבל היום אני מבינה שלא הבנתי אותה במלוא משמעותה.

ההריון הזה התחיל איפה שהוא בשלהי הקיץ שעבר, כשרוני היתה בת שנה ושלושה פחות או יותר והתחלתי להרגיש שמשהו חדש מבקש לבא אלינו. היו לי כל מיני חששות ומחשבות לגבי הבריאות של התינוק והחלטתי, בהשראת דברים ברסלביים ששמעתי, לשבת לשיחה עם אלוהים ולנסות להבין מה הוא אומר לי. יצאתי מהשיחה מחוזקת ויודעת שאני צריכה עוד הריון.

עבר חודש, הגיע יום כיפור. רוני עוד יונקת ואני עם הכתמות שנראות כמו מחזור למרות שכבר כמה שבועות שמרגיש לי שאני בהריון.
עובר עוד חודש והפעם התחושות עוד יותר חזקות ממקודם ושוב הכתמה סמלית אבל אחריה שום דבר. החשד להריון הולך ומתגבר ואני מבצעת בדיקה ביתית שיוצאת ברורה ביותר.
על פי החישובים שלי אני בשבוע 4-5 מחליטה לדחות את הביקור אצל רופא הנשים עד לשבוע 8-9 ולהמשיך כרגיל.
בינתיים מתחילות הקאות בכל בוקר וגם שפעת שממש כופה עליי מנוחה ושכיבה (לא זוכרת משהו כזה בכל החיים).

השבועות חולפים ומגיע התור שלי לרופא... מכשיר האולטראסאונד מראה תינוק אבל הרבה יותר גדול ממה שחשבתי - ההריון מתוקן לשבוע 11 לערך.

אני חוזרת הביתה, יודעת שהרופא ראה עובר אחד אבל מרגישה מאד מאד מוזר. ההקאות האלה בבוקר, והבטן שיצאה למרחוק כאילו אני בהריון מתקדם...

שבוע 16 - בערב תור לרופא נשים. נוסעת בבוקר להדסה לתמוך בחברה שאיבדה תינוק. אחר הצהריים, עסוקה בלהכין אוכל לחברה נוספת שילדה וביני לבין עצמי מהגגת בפסוקים ההם מספר בראשית על רבקה שלא מצליחה להבין מה קורה לה בבטן והולכת לדרוש בה', עולה לי נורא חזק הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה". עוזבת את זה ויוצאת לחלק את האוכל ולרופא.

שוב האולטראסאונד, אני בשכיבה והרופא יושב ומתבונן, מתבונן ושותק. אני מתבוננת ולא בטוחה מה אני רואה, ארבעה עיגולים לא ברורים על המסך. בקצה התודעה מרחפת ודאות מוחלטת אבל אני בכל זאת מלאת חרדות ותוהה האם לא מדובר באיזה מפלצת שגדלה לה בתוכי. הרופא שותק ושותק משהו שמרגיש כמו נצח אבל נמשך כנראה רק דקה או שתיים ובסופן הוא מכריז: "טוב, יש כאן תאומים, נראה שהם בשיליה אחת עם מחיצה מאד מאד דקה בינהם, אבל את זה נצטרך לבדוק באופן יותר חד משמעי במכון מיוחד".

(מישהו בוכה לי יום אחד אשוב ואמשיך...)

[אין_ייאוש*]

מרגש אותי!
אני ממש לא הרגשתי שיש לי תאומות.

[דינה*]

השארת טעם של עוד, אני מקווה ש יום אחד אשוב ואמשיך...) זה לא עוד המון זמן....

[ריש_גלית*]

סוף סוף (התחלה של) סיפור הלידה! מחכה בסבלנות להמשך (-:.

[יערת_דבש*]

מקסים.

[רסיסים_של_אור*]

אני מרגישה תחושה של אושר וצחוק פנימי עצום שמתחיל לפקוע בתוך תוכי. אני יודעת שאלוהים טוב אליי ומפצה אותי על התינוקת שאבדה לי ואין לי שום צורך בהסברים נוספים. מחייכת אל הרופא ויורדת מהמיטה. חוזרים לשבת ליד השולחן והוא מתחיל להסביר לי שהתגלית החדשה הופכת את ההריון להריון בסיכון ומתחיל לפרוט ולמנות את כל הדברים שעלולים לקרות. משהו בתוכי מתנגד ומסרב לקבל את הדין הזה ואני מקשה ושואלת מה ההבדל בין שתי שיליות לשיליה אחת ומקבלת הסברים על תסמונת שבה עובר אחד גדל על חשבון השני, סטטיסטיקות של לידות מוקדמות, חשדות להיפרדות שיליה ועוד כהנה וכהנה.

יוצאת מהרופא ומתקשרת הביתה, מבקשת מבעלי שיתרחק מהילדים הרועשים כדי שאוכל לעדכן אותו והוא לא מבין מה הסיפור, הרי כבר הרגעתי אותו שהכל בסדר ואנחנו יודעים שמדובר בעובר אחד מה כבר נשאר ? כשהוא רחוק מהילדים אני מבשרת לו על העובר היחיד שהפך לשניים והוא מתקשה להסדיר נשימה - עד שאגיע הביתה הוא כבר גם יהיה במצב רוח מחוייך ויעדכן אותי שהוא כבר הזמין אוטובוס מאגד (לפני ההריון הזה צחקנו שיש לנו אוטו עם 7 מקומות ואין ברירה, חייבים עוד ילד שישב במקום הפנוי... לא שערנו שהאוטו הזה כבר לא יהיה רלבנטי בעוד כמה חודשים) .

יום חמישי ואני מתחילה לעדכן חברות קרובות קרובות על השינוי במספר העוברים, מתרגשת ומבולבלת ורק לקראת סוף היום מרגישה שהנשימה שלי הולכת ונחלשת. ערב שבת, אני פתאם חוזרת להקיא בגדול ולא מבינה מה יש לי. הדמעות קרובות מדיי למוצא העין ורק בשבת בבוקר אחרי הקאה חוזרת אני מבינה שאני פשוט אכולת חרדה. מבוהלת אני מגלה שאני עם סימפטומים של ההריון הרביעי, ההוא שאחרי הלידה השקטה כשהייתי פוסט-טראומטית לגמרי. אני מרגישה שאני שוקעת והייאוש שב ומציף אותי. איך יכול להיות ששוב הפחד משתלט עליי אחרי כל הדרך המופלאה שעשיתי ?? אחרי שני הריונות, אחד קשה ומוטרף ואחד שהשיעור הגדול שלו היה להגדיל את האמונה ולהאחז בה ??? ברגע שאני נותנת לתחושות שלי שמות ומילים יותר קל לי להתמודד ואני לוקחת את עצמי שוב למסע מחשבתי שבסופו אני חוזרת להבנה שיש הרבה דברים שאינם בשליטתי ושאני צריכה לעשות רק את מה שהוא שלי ועל השאר אני יכולה רק לבקש ולהתפלל.

יושבת ומנסחת לעצמי תוספת לתפילת הבוקר שבה אני מבקשת מאלוהים שישמור על העוברים שלי, שיעזור להם לגדול ויספק לכל אחד מהם את כל צרכיו על מנת שלא יגדלו האחד על חשבון השני, שיעזור לי לשאת אותם ככל שיצטרכו ושילווה אותי באופן כללי. חוצמזה, אני מתחילה אמירה יומית של פרקי תהילים.

[רסיסים_של_אור*]

לאט לאט אנחנו מעדכנים את הסביבה והתגובות נעות בין השתתפות בצער לבין התרגשות מטורפת עם כל הגוונים האפשריים באמצע.

אני הולכת וגדלה והאמת, מרגישה ממש נפלא. ההריון הכי יפה שלי עד עתה ואני משוכנעת שאני נושאת בתוכי שני בנים זכרים. כמה שבועות אחר כך, באחד הביקורים אצל הרופא הוא בטעות מעדכן אותי לגבי המין של אחד מהם אבל כיוון שהייתי כל-כך בטוחה מראש, אני מצליחה להרפות מתחושת הפספוס ואולי אפילו להודות לו כיוון שבהריון הזה ממילא יהיו הרבה חידות וחרדות אז מה אכפת לי לפחות לדעת את המין.

[רסיסים_של_אור*]

תכננתי הריון נטול בדיקות, עם ביקורים אצל רופא הנשים אחת ל וזהו ופתאם קיבלתי הריון תאומים בסיכון... אז אנחנו קובעים והולכים לסקירה מאוחרת וזו אכן חוויה בלתי רגילה. הרופא מזהה ארבע רגליים וארבע ידיים ולמרות שאני רואה את זה במסך מולי אני לא מצליחה לתפוס שחיים בתוכי שני עוברים קטנים ומתוקים מתוקים. לעת עתה הפער במשקל בינהם ממש זניח.

אני מרגישה שההריון קצת יותר כבד ותובעני ולאט לאט מורידה הילוך. מתענגת על שנות צהריים מתוקות עם רוני האהובה שלי ומבלה המון המון בבית. בקצה התודעה עולות מחשבות על הלידה ואני יודעת שוב שלא הכל בשליטתי ואני יכולה רק להוסיף ולהתפלל, להוסיף ולבקש. אחרי שבאחד מהביקורים אצל הרופא נצפים התאומים בעכוז עכוז אני מתחילה להלחץ מהמחשבה שינתחו אותי ואז עוברת בי מין בקשה / תפילה / הבטחה שלא משנה מה אלוהים יהיה שם איתי והכל יהיה בסדר.

בהמשך העוברים מתהפכים ומתמקמים להם בשני מצגי ראש נפלאים.

שבוע 32 ואני כבדה וסובלת מאד מאד מלחץ על עצב הסיאטיק שאחת לכל כמה זמן משתק לי את הרגל השמאלית אבל הפעם זה כבר ממש מוגזם ואני לא מוצאת מנוחה. מתחילה לקחת משככי כאבים ותוהה כמה כוחות עוד יהיו לי לסחוב את ההריון הזה ?!?!?! קובעת פגישת חירום אצל אוסטיאופת בתל אביב ואני והאיש יוצאים לאחר הצהריים בעיר הגדולה. הטיפול אצלו עוזר אבל הכאב הזה עוד ישוב ויטריד אותי לא מעט.

מתחילה לספור את הימים והשבועות מתקדמים ממש ממש בקושי...

(שוב משהו התעורר)

[רסיסים_של_אור*]

בטיפול שאני עושה עם איטהל אני נדרשת לעבוד על משפטים חיוביים שיבנו את האמונה שלי לקראת הלידה, שיחזקו את התחושה שלי שיהיה בסדר גם בלי הבטחות על מה שבאמת יקרה במציאות. וגם אני מקבלת עידוד רב להחלטה שלי שלא ללדת הפעם קרוב לבית אלא לעלות לירושלים להדסה עין כרם.

[מי_מה*]

נהדרת ומעוררת. תודה על השיתוף

[רסיסים_של_אור*]

הרגל והגב התחתחון מציקים לי ויש ימים שכבר בארבע אני מבקשת מהאיש שיבוא ויקח אותי כבר להדסה ושמישהו יחתוך ויוציא אותם החוצה... די !!!! אני כבדה ומוגבלת ומרגישה שוב ושוב את הבגידה של הגוף.

מצד שני, או אולי בד בבד עסוקה בלנסות להזכיר לעצמי מה היתה המנטרה של המסע הנוכחי: "להיות בטוב, לבחור בטוב, לתת לטוב להיות ולנכוח..." ועוד כל מיני בסגנון וככה, עם הרבה עזרה מלמעלה, אני מצליחה לעבור עוד שבוע ועוד שבוע, כשהחל משבוע 32 אני נתבעת לבקר את הרופא בתדירות הרבה יותר גבוהה (שוב אני מתמקחת...) ולשכב למוניטור של תאומים שהוא אחת החוויות הכי הזויות ומשונות שיצא לי לחוות. כל פעם אחרי המוניטור אני לא בטוחה שאצליח לרדת מהמיטה ולדדות עד לחדר של הרופא.

בינתיים, מתפתח פער קל בין שני העוברים ושוב אני מגלה שאין לי מה לעשות, רק להתפלל ולקוות לטוב וממילא, אנחנו כבר בשבוע מתקדם עם הערכות משקל יפות וטובות.

שבוע 36, שבועות ואני תוהה מתי ההריון הזה יתפתח ללידה ? יש רגעים שנראה לי כאילו שום דבר לא באמת ישתנה...

[אלה_לי_לה*]

למה דווקא הדסה עין כרם? כלומר, זה אומר שאולי אוכל לבקר אותך, אבל למה באמת שם ולא קרוב לבית?

[אלה_לי_לה*]

אוי רגע, כבר ילדת ואתם כבר בבית

[טרוש_קה*]

איזה יופי. איזה יופי ההתרגשות שלכם מההריון הזה (כי בקלות אפשר בעיקר לפחד) והאמונה שלך שמישהו מחזיק לך ביד והולך איתך את כל הדרך. מרגש.

מחכה לקרוא עוד.

[רסיסים_של_אור*]

בתחילת שבוע 36 אני מקבלת טלפון מאורית המזכירה של יולדות ג' בהדסה עין כרם, המחלקה ללא התינוקיה. היא חביבה באופן יוצא מהרגיל ומתקשרת לשאול אם יש לי שאלות או דברים שאני רוצה לברר לקראת הלידה בהדסה. אנחנו מתחילות לדבר ומסתבר שהיא אמא לתאומים בעצמה. היא מסבירה לי את עקרון המעל 2500 גר' ומעבר לשבוע 35 שאותו ממילא כבר עברנו ואנחנו מסיימות את השיחה בתקוה שנזכה להיפגש.

בינתיים הפער בין העוברים גדל ובהערכת משקל אחרונה (נדמה לי שבוע 37) הם נאמדים ב- 2700 לתחתון ו- 3300 לעליון. אני יודעת שאין יותר מה לעשות. קראתי מלא סיפורי לידה של תאומים, איפה שהוא זכרתי שאם העליון יותר גדול ממליצים על קיסרי אבל אני מחליטה לא לחפור. ממשיכה במעקבים אצל הרופא אבל בעיקר כבר ממש לא מסוגלת לזוז...

שבוע 38 - שבתאומים הוא לכאורה התל"מ. יום חמישי, 38+2 כבר לפני כמה ימים היתה לי הפרשה רצינית שחשדתי שהיא הפקק הרירי אל מאז לא התפתח כלום. היום מתחילה להרגיש שמשהו בדרך ומסמנת לי את סוף השבוע המתקרב כיעד אטרקטיבי ביותר... אני בביקורת אצל הרופא שלא האמנתי שאצליח להגיע אליה מבחינה פיזית. מדדה כל הדרך מהאוטו למרפאה. הרופא בודק אותי ידנית ומעדכן שיש פתיחה של 1.5 ונדמה לי שגם מחיקה של 30 % (? לא זוכרת בדיוק...). הוא מכין לי הפניה לזירוז לידה וממליץ שאם לא יקרה כלום בסופהשבוע הקרוב שאסע לבית חולים ביום ראשון להפעלת לידה. אני המומה. עברתי את כל המסע הזה והנה אני שוב לקראת הפעלת לידה !!! משהו בי מתפרק ומתבאס ומתייאש... בקושי מצליחה לגרור את עצמי חזרה לאוטו והביתה.

בבית אני חוזרת לפורום הריון מרובה עוברים ומנסה להבין למה ההפעלה הכרחית. הרי יש נשים שילדו תאומים בשבוע 39 ואפילו בשבוע 40 ?!?!

שבת מגיעה ואנחנו מוזמנים לצהריים אצל ההורים שלי. חם ואני מוצאת את עצמי הולכת לא מעט. אחר הצהריים, אחותי וילדיה אוכלים אצלנו סעודה שלישית ואני מרגישה שאני כבר לא ממש מחבורת להווה. משהו כואב בי אבל זה ממש עוד לא צירים. אנחנו נפרדים בתקווה שנשוב וניפגש בקרוב (במובן שנזעיק את ההורים שלי לבא לשמור על הילדים) אבל בכל מקרה החלטנו שעל הבוקר נוסעים להדסה ושם כבר נבדק ונחליט מה הלאה.

לאט לאט כולם נרדמים, אני מרגישה שאני צריכה לסע לביתחולים. אין לי צירים ובכל זאת מרגישה שזה הזמן. נשמע לי קצת הזוי אז מנסה בכל זאת להיכנס למיטה , מרימה רגל אחת ומנסה להישכב ולא יכולה, כל אזור המפשעה כואב ולוחץ לי. זהו. אנחנו נוסעים.

מזעיקים את ההורים שלי ואני מרפרת נשיקה על פניה של רוני הישנה במיטתנו ותוהה מה היא תעשה באמצע הלילה כשתגלה את סבא וסבתא ישנים לצידה. בת שנתיים וצ'ופצ'יק ומעולם לא עזבתי אותה ללילה...

אנחנו נכנסים לאוטו ואני מנסה לתזמן את הכאבים ובמקביל מתחילה לבכות בכי תמרורים. אני מרגישה שאני נקרעת מהתינוקת שהשארתי בבית, ואני לא מפסיקה לבכות ולמלמל: "רוני רוני רוני..."

(אוף, הכתיבה הזאת שבה וקורעת לי את הלב מחדש)

[רסיסים_של_אור*]

הכבישים פנויים לגמרי, אנחנו מגיעים להדסה לקראת חצות ומתקבלים ע"י אחות חביבה ונעימה. היא בודקת בדיקה ידנית, אין שינוי מהמצב ביום חמישי אצל הרופא. אני נשכבת למוניטור והאחות מנסה לדקור אותי כדי לקחת דם וגם כדי לתת עירוי כי בדיקת השתן שלי הראתה התייבשות קלה. היא מנסה לדקור ולא מצליחה ואני מתחילה לבכות שוב את אותו הבכי מהנסיעה במכונית. האחות נבהלת מפחד שהכאיבה לי ואני לא מצליחה להסביר את עצמי כי כל מה שאני מצליחה למלמל הוא: "רוני, רוני רוני... אני רוצה את רוני שלי..."

היא מניחה מתמרים על הבטן אבל די מהר אנחנו מגלים שהיא מנטרת את אותו עובר פעמיים. מתחילים מחדש. העוברים בסדר ויש קצת צירים סדירים. מחכים לרופא שיגיע וכריע אחרי שעה הוא מגיע שואל אותי על העבר המילדותי שלי ואני מגיעה ללידה השקטה ומתחילה לבכות. הוא פוסק שנתאשפז במחלקה ומחר על הבוקר, הפעלת לידה.

אחרי שהוא הולך אני חוזרת לשבת מול האחות ובזהירות שואלת אותה למה בעצם זו ההמלצה, הרי יש נשים שילדו תאומים בשבועות יותר מתקדמים ומנסה גם לגשש לגבי האפשרות שינסו סטריפינג ולא משהו יותר אגרסיבי. היא מסתכלת לי לעיניים ומודה שההחלטה קשורה בד בבד עם הרקע המילדותי הפלילי שלי ולא לאוזני הרופא מסכימה איתי לגמרי לגבי הסטריפינג.

אנחנו עולים למחלקה בלב כבד ומבולבל. אני מרגישה שהלידה השקטה ההיא נגררת אחרי כמו קופת שרצים ואיך אני לא רוצה אותה כחלק מהעבר שלי. מנסה לנוח נים לא נים על המיטה ביולדות ג'.

(חייבת לעשות הפסקה, לא חשבתי שיהיה לי כל-כך קשה לכתוב ולשתף בסיפור הזה)

[רסיסים_של_אור*]

יותר מהכל אני מרגישה איך חלום הלידה הטבעית, המהירה והקלה שלי הולך ומתפוצץ לי בפרצוף. חלןמתי שאגיע לבית חולים עם פתיחה של 5 וצירים סדירים שלא יאפשרו שום התלבטות והופס ישר אוכנס לחדר לידה והלידה תתקדם במהירות... ועכשיו אני שוכבת לי ביולדות, בלי צירים משמעותיים ומחכה שוב לזירוז... איזה באעסה.

מתחבטת ומתלבטת ולא יודעת מה לעשות. נזכרת שוב בקטע של ההכנה ללידה של ימימה שלמדתי כבר לקראת הלידה של רוני ושחזרתי אליו כמובן לקראת הלידה הנוכחית: "הכל מאלוקים. להתפלל בלי קביעה אישית, בלי דאגה,לתת שהדברים יהיו רק טובים." אני מחליטה להרפות ולהפסיק לנסות לשלוט במציאות. לקבל את מה שיבוא בשמחה ובאהבה והעיקר, ללדת אותם חיים בריאים ושלמים ושגם אני אצא מזה בשלום.

בבוקר מגיע מנהל המחלקה עם צוות סטודנטים והאחות האחראית, כולם כל-כך מאירים ומסבירי פנים (מענה ישיר לאחת התפילות שלי...) הם שואלים אותי לשלומי ומה אני חושבת ובלי שאבקש אפילו מציעים להתחיל בעדינות עם סטריפינג ולראות מה ואיך יתפתח...

(בוכים לי)

[לילה_טוב*]

(סליחה שהתפספס לי החיבוק האמיתי)

[רסיסים_של_אור*]

יום ראשון, כד' סיון תש"ע, 06/06/10 השעה 11:00 בבוקר, אורית , האחות הראשית, שהיא מסתבר גם מיילדת, באה לבצע בי את הסטריפינג. היא מכניסה אצבעות ומכריזה: "מצטערת, סטריפינג כבר לא יהיה פה ! הפתיחה התקדמה ל- 2.5-3, שק מי השפיר יושב ממש נמוך, אפשר לפקוע את המים ולהתחיל לידה מתי שתרצו !".


אני המומה. איך התקדמה לה הפתיחה ובקושי הרגשתי ? ומה לעשות עכשיו, לפקוע או לא לפקוע זאת השאלה. אני מודעת להשלכות האפשריות. רק לפני חודש וחצי תמכתי טלפונית בחברה שהתלבטה בסוגיה דומה והזכרתי לה שלא הדרך אלא המטרה היא החשובה כאן. אני מתקשרת אליה ואנחנו נזכרות בשיחה ההיא והיא עוזרת לי להחליט. האיש חושב שעדיף לחכות עם זה קצת.

אנחנו יורדים לאכול משהו וחוזרים למחלקה. השעה 13:00. האיש יוצא לשירותים ואני קוראת לאחיות ומבקשת להתחיל בתהליך. הן מעדכנות אותי שהן תבצענה את הפקיעה במחלקה כיוון שחדרי הלידה תפוסים עם המון יולדות תקועות (בלידות שלא ממש מתקדמות) וברגע שארגיש שכואב מדיי שלא אשתהה כדי שחס וחלילה לא אלד במחלקה.

האיש חוזר מהשירותים ומגלה שאנחנו לקראת פקיעה של מי השפיר. מתמרי המוניטור ממוקמים ויערה הרופאה באה לפקוע לי את המים. היא מתאמצת וכל הזמן מתנצלת על כך שהיא מכאיבה לי ובבת אחת מתחילים לצאת ממני מים בכמויות !!! מייד מתחילים גם צירים חזקים ומשמעותיים ואני, בלי שליטה כמעט, עוברת למוד מתבונן. מדברת את עצמי לעצמי ומנסה להסתכל על הכל קצת מהצד. בכל פעם שמגיע ציר חזק אני אומרת לעצמי ולקהל בלתי נראה בראשי: "אתם רואים את האשה הזו, יש לך עכשיו ציר חזק, הוא פותח לה את צוואר הרחם והיא מתמודדת..." במקביל, אני מדברת עם העובר התחתון (שמראש שייכתי לבית דוד) ומזמינה אותו לבא, לרדת, להתקדם ולצאת אלינו.

האחיות באות לבדוק מה שלומי ומזכירות לי שכדאי לחשוב על אפידורל כדי שאם יצטרכו להטיס אותנו לניתוח לטובת העובר השני לפחות אהיה בהכרה. אני שומעת אותן ומרפה. מה אכפת לי לקבל אפידורל ? אני לא חייבת שיכאב לי כל-כך, לא ? מילא, אם נצטרך אפידורל אני אקח אותו בשמחה. אבל משהו עמוק בתוכי כבר יודע...

14:30 כבר כואב לי מדיי ואני מבקשת מהאיש לקרוא לצוות הרפואי. 14:45 - בבדיקה מתגלה פתיחה של 4.5-5 ומחליטים על ירידה מזורזת לחדר לידה.

אנחנו ממהרים למעלית ומגיעים לחדר לידה ב- 14:50 ואני לא יכולה לעלות על המיטה. יש איזה התרחשות רועשת סביבי (מסתבר בדיעבד שירדנו בשעה הכי גרועה שיש, חילופי משמרות ושבכלל רצו להכניס אותנו לחדר שליד חדר הניתוח אבל ירדנו מהר מדיי והחדר עוד לא היה מוכן עבורנו...). אבל אורית, האחות הראשית כל הזמן לידי, תומכת ומלווה. מנסים להכין לי את המיטה אבל אני מכריזה שאני לא יכולה לעלות עליה ומבקשת לשירותים. אורית מזכירה לי שיותר סביר שזה התינוק ועוזרים לי לעלות על המיטה. מישהי בודקת אותי - פתיחה של 8 . יש בחדר המון צוות רפואי (אחד מהם הוא המרדים שאחר כך יסופר לי שהבהירו לו די מהר שהוא לא נחוץ...) ואני כבר מעדכנת שאני רוצה וצריכה ללחוץ. ד"ר אדוארדו המקסים בודק אותי ומעדכן שאני צודקת, פתיחה של 9 עם שול קטן...
כמה דקות (שניות ?) של לחיצות השעה 15:00 ולא להאמין - יובל-דוד, תאום ימני תחתון, בחוץ.

אני רואה איך לוקחים אותו ממני ואבא שלו מקבל אותו ומלווה אותו, קטנצ'יק ומופלא, 2660 גר' של מתיקות ונועזות מונחים במרחק מטר ומשהו ממני ואני חייבת להפנות את המבט ולהתרכז בעובר השני (ההוא מבית יוסף...). איך שיובל כבר לא בתוכי אני מרגישה את כל החדר נכנס לתזזית וללחץ קשים מנשוא. ישר מונח עלי אולטראסאונד שמנסה למקם את העובר שבפנים ולוודא שהוא לא התהפך ושהוא עדיין במצג ראש. ידיים נכנסות לתוכי ומעדכנות לגבי המיקום שלו ביחס לספינות אבל אני כבר לא ממש שם, אני נותנת יד אחת לעובר שלי ויד אחת לאלוהים ומבקשת ממנו שיעזור לעובר שלי לצאת. אני לוחצת ולוחצת ולוחצת ונחה, ושוב לוחצת ולוחצת ולוחצת ונחה והלחץ שמסביבי מחלחל ומחלחל לתוכי, ואני ממשיכה לדבר אל העובר ולהתחנן אל אלוהים שיעזור לו לצאת (בין לבין מספיקה להצטער שבכל זאת לא קיבלתי אפידורל כי זה כוווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאבבבבבבבבבבב לי) ולוחצת כאילו אין מחר. (בין לבין אורית מסבירה לי שהיא תכף תצטרך ללכת כי ההסעה שלה יוצאת בשלוש וחצי...) 15:20 ושוב לא להאמין - אייל-יוסף, תאום שמאלי עליון, בחוץ.

עכשיו צריך להוציא את השיליה. שני התינוקות שלי, בפערי משקל לא קטנים (אייל נולד 3300 גר') שוכבים אחד ליד השני ואני כמהה אליהם אבל צריכה להוציא את השיליה (תודה לאל שהיתה רק אחת !). אני מזכירה לעצמי שעכשיו אף אחד לא בסכנת חיים למרות שמישהו שם מדבר על דימום כלשהו אבל הנה גם השיליה בחוץ ומניחים אותם עליי ואני מסתכלת עליהם ולא מאמינה. ואללה אלוהים, יצאת גדול !

[ההולכת_בדרכים*]

וואו, אני נפעמת ממך,איזו יולדת מדהימה - יצאת גדולה!!!
תמיד רציתי לקרוא סיפור לידה טבעית של תאומים, לגמרי הגשמת לי את החלום
אף פעם לא יצא לי לחשוב על הקטע הביזארי הזה, שהראשון נולד ואת בכלל לא יכולה ישר להחזיק אותו כי את בשלב הכי כואב של הלידה...
<ה- 6.6 זה יופי של תאריך ליום הולדת >

[עשב_השדה*]

וואו
וואו, אני נפעמת ממך,איזו יולדת מדהימה - יצאת גדולה!!!
איך תוך רבע שעה עברת מ4.5 ללידה שהושלמה
מדהים
כנראה מכיוון שלא שכבת אלא נשארת עומדת ונתת לכח המשיכה לעבוד,
מזל טוב כפול לכל המשפחה

[שמחת_ציון*]

_וואו
וואו, אני נפעמת ממך,איזו יולדת מדהימה - יצאת גדולה!!!_
התהליך שעברת מדהים
והאמונה הגדולה שלך תמיד מחזקת!

אהבתי את הקישור ליוסף ודוד

[אום_שלום*]

איזה סיפור מאלף. התרגשתי נורא @}

[תמרי*]

מרגש כל-כך! איזה יופי. כל הכבוד ומזל טוב לך ולתאומים ולאב ולכל הפשושים הקודמים.

[מתחדשת*]

@} @} @} @} @} @}
התרגשתי נורא

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וואו!!!
את מדהימה והלידה מדהימה כמוך.
@}

[עשב_השדה*]

@}

[לירי_יער*]

לידה מרגשת ומדהימה
תרגישו טוב

[משפחת_אושר*]

איזה סיפור מדהים, כל כך התרגשתי...
<עושה קצת חשק (את מי אני משלה? הרבה חשק) להיות בהריון, ללדת שוב (תאומים?..?)>
המון בריאות ואושר לכולכם

[פלונית*]

מדהימה כרגיל.. חיבוק ממני

[סגו_לה*]

מדהים איך אחרי הכל אנחנו מתמצתות הכל במס' משפטים,
היתה פתיחה ,לחצתי והוא יצא

וואו,איזה גדול ה' ! ואיזו אישה עצומה ומדהימה שאת !

[טליה_אלמתן*]

סיפור מרגש ומטלטל
את מעוררת הערצה ממש !

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזו יולדת מדהימה!!!
ואיזה אנשים מדהימים קיבצת מסביב לך. כולל התאומים

ואללה אלוהים, יצאת גדול !

[מי_מה*]

מצטרפת למתרגשות והמתפעלות ושולחת חיבוק חם מכל הלב.

[גילית_ט*]

וואו סיפור מרגש, נשמע מדהים לידה טבעית של תאומים

[יושי_י*]

מדהים, מרגש ומצמרר - שלחתי לך מייל, אוהבת

[בלה_שנדמה_לה*]

גמני, גמני.
כל מה שכתבו לפניי.

[אין_ייאוש*]

מצוין!

מעורר הזדהות, השראה וגם... קנאה!

[לימור*]

מדהים!
זכיתם - את והתאומים - בלידות טבעיות.
אפילו שהם שניים, כל אחד קיבל את המעבר בתעלת הלידה ובצורה טבעית
איזה מזל מבורך.....
שימשיך כך

ותודה לימימה על החלק הנפלא שלה להכנה ללידה
נראה לי שממש התחברת אליו

[חלקיקה_בשלם*]

כמה כוחות!
איזו השראה נתת כאן לכולנו!
ישתבח שמו....

[ענ_בר*]

וואו, איזה סיפור.
שולחת חברה עם תאומות בבטן לשאוב השראה...

[אף_חצוף*]

מצטרפת למתרגשות והמתפעלות
מדהים. @}

[תמרול_ה*]

כל מה שכתבו כאן למעלה.
גם אני (-:

[אמא_נמרה*]

מאד מרגש. כל טוב לך ולילדים, אתם מדהימים.

<גם ילדתי בהדסה ופגשתי את אורית ויערה, עולם קטן>

[פלוני_אלמונית*]

מדהימה את והסיפור שלך מרגש ומעצים ..!

[רסיסים_של_אור*]

לא להאמין אבל צמד נחמד הזה חוגג היום חמש!!!!

שמחה ומודה על המקום הזה ש בזכותו יש לי סיפור לידה לחזור ו להתרגש מחדש

[תפילה_לאם]

[אישה_במסע*]

מזל טוב לצמד!

[רסיסים_של_אור*]

תודה רבה !!!!

[אפרת*]

איזה סיפור מרגש, מעורר השראה, מעצים!
תודה רבה!

הרבה שמחה עם כל החבורה

[רסיסים_של_אור*]

תודה!!

[רק_מה*]

אני נותנת יד אחת לעובר שלי ויד אחת לאלוהים ומבקשת ממנו שיעזור לעובר שלי לצאת

אם יש משהו אחד ששווה לזכור כל יום הולדת שהוא זה את הרגע הגבוה הזה, הגדול כל כך מאיתנו. מזל טוב לצמד ולאם שמחה

[רסיסים_של_אור*]

תודה רק מה !

באתי לכתוב מזל טוב גם לך ואז נזכרתי שאנחנו מתואמות בקטנצ'יקים ולא בתאומים