סיפור הלידה של המלאך שלי

אנונימי

דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה קיסרית

אין לי מושג אם זה נהוג בשנים האחרונות, כנראה שלא, אבל פתחתי דף, בעיקר כדי לא להעמיס יותר מידי על הדף בית שלי

.
אני לא יודעת מהיכן להתחיל, יש ככ הרבה כיוונים, אבל אקדים ואומר:
לידה כזו - אני לא מאחלת לאף אחת. ילד כזה - אני מאחלת לכולן.

אז קודם כל קצת רקע על העבר ההריוני שלי:
6 הריונות, 4 לידות (כן... היו לי 2 הפלות, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו), מתוכן שתי מלאכיות, ושני מלאכים - כולם מ-ק-ס-י-מ-י-ם.

קראתי כאן הרבה סיפורי לידה, בעיקר מלפני עשר+ שנים, ואני מרגישה שמה שאני עברתי - ובשבילי זו פיסגה - זה כאין וכאפס לעומת מה שנשים אחרות עברו, ונשארו חזקות.

אה, ועוד נקודה - אני הכרתי את האתר, ובכלל את הלידות הטבעיות, הלמידה מהבית, וכל הדברים של באופן טבעי רק לפני כשנה, אז אפילו לא תכננתי שהלידה תהיה בכיוון הזה, עמכן הסליחה.

עכשיו נתחיל, סוף סוף (בכל כמה זמן אכתוב קצת כדי שהמחשב לא יקרוס פתאום).

אני בחודש תשיעי, מתקרבת לתאריך המיוחל. האמת קצת מפחדת, במיוחד ממה שקרה בלידה השלישית, עדיף שלא תדעו..
התאריך ממש מתקרב, אני צריכה ללדת בשבת. יום חמישי, ואני כולי בלחץ. שבת נכנסת.
השבת עוברת ממש בעצלתיים. אני בטוחה שאני הולכת ללדת כל רגע, למרות שאפילו לא התחילו צירים.
השבת עברה חלפה. לא ילדתי.
יום ראשון אני ממש בפחד. נפלה עלי כזו היסטריה, אני כמעט לא מתפקדת. כך גם ביום שני.
המשך השבוע, עבר ממש לאט, אך יותר ברוגע. אני מבינה שאני לא הולכת ללדת, הגוף שלי יאמר לי איך, מתי ואיפה לעשות, להיות, ובכלל יש לי כבר ניסיון - זו לידה רביעית, אז מה אני ככ בלחץ?
ושוב, שבת מתקרבת. כבר עבר שבוע מהתאריך. שבוע ארוך ומתסכל.
זהו. עכשיו אני בטוחה - בשבת אני הולכת להביא ילד. ללדת!
כל כולי מוכנה, מאורגנת, מתאמנת. מה לעשות אם... מה להגיד אם... את כל זה אני יודעת.
אבל שוב מכה בי האכזבה. שבת עברה.
אני כבר משלימה עם כך שבימים הקרןבים המצב יהיה דומה, ומאפשרת לבעלי ולשלשת הילדים לצאת. לאן? אני יודעת...
לתדלק את הרכב, לקנות משהו, לא חסר..
והם יצאו...
9 וחצי (בערב). יש לי פיפי. אני ניגשת לשרותים ופתאום - שטף דם!
אני חסרת אונים. מה לעשות, איך, כמה - לא זוכרת כלום, ובמילא לא היה עוזר.
אחרי כחמש דקות, מצליחה איכשהו למצוא את הנייד ולחייג למגן דוד אדום. בינתיים כל הבית מלא דם. זוועה.
לא מצליחה לדבר, לאמר משהו.
אני צורחת מכאב. לא מבינה איך הגעתי למצב.
(אמשיך בעוד כמה זמן...)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני פה, מקשיבה.
ץ

עיני מלאך גם אני מקשיבה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וגם אני

אני מתחילה להתאושש מההלם הפתאומי,
ומנהלת שיחה מלווה בכאב.
ואז, בשיא המתח - הבעל והילדים נכנסים.
רואים את כל הבית מלא דם, אותי, איך שלא נראת, בקיצור, לא חוויה נעימה, בלשון המעטה.
ולא מספיק שאני בהיסטריה, עכשיו גם הילדים. האיש, למרבה מזלי, יותר חזק ומצליח לתפקד למרות ההתראה הפתאומית.
מכניס את הילדים לחדר, לוקח פיקוד על אלו שאמורים להגיע, והעיקר, מנסה להרגיע אותי.
והדם ממשיך לזרום בקצב מסחרר.
אחרי דקות ארוכות ומורטות עצבים הם מגיעים, עשרה אנשים. בינהם מיילדת שביקשתי שתבוא על כל צרה נוספת שלא תהיה.
הם משכיבים אותי באמצע הסלון, מזיזים שולחן, ספה, כיסאות.
בודקים פתיחה, עוד בדיקות, ועוד..
אני לא בפתיחה מלאה. הפלא ופלא. הייתי בטוחה שאני עומדת למות מכמויות הדם הנוראיות.
הם בודקים נתונים, מרגיעים, או לפחות מנסים, ובזמן הזה אני הספקתי כמעט להתעלף פעמיים. הם חשבו שהתעלפתי.
באמצע הסערה מגיעה חמותי שהוזעקה על ידי בעלי (לא שהיא הייתה עוזרת לי עכשיו..).
ואז היא מתחילה להפחיד אותי עם המחשבות שלה, שנאמרות בקול.
" מקווה שהוא חי.
אולי קרה לו משהו...
צריך ניתוח?
אוי כמה דם!
תעשו משהווו"
וכהנה וכהנה.
לא שהייתי רגועה עד אז, אבל עכשיו, פשוט התפצחתי לשניים.
ובינתיים הילדים יושבים בחדר ובוכים, מבולבלים, נסערים.
אחרי חצי שעה שלמה, נזכרים שאני לא בפתיחה מלאה ועדיין לא יולדת, ומיהרו להפנות אותי לבית הרפואה.
לפני הכל הכל הכל, חשבתי איזה בושות יהיו לי שכולם מציצים מהחלונות כשאני באמבולנס, והלוואי שלא אצטרך אותו. עכשיו זה פשוט לא היה אכפת לי. והיו הרבה סקרנים.
והדם ממשיך לזרום. אני לא מבינה למה לא עוצרים לי אותו. וחמותי מתעקשת בעברית צולעת שיסבירו לה למה יש דם...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מזל שהסוף ידוע,
כי הדרך נשמעת גרועה מן הגיהינום
מחבקת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חיבוק

באמבולנס אני שוכבת והם שוב, מנסים להרגיע, ללא הצלחה.
בעלי וחמותי לא עולים איתי, משום מה, הם מתעכבים מספר דקות עד שחמי יגיע, ישאר עם הילדים, ואז עולים על הרכב ונוסעים.
הדם כנראה עצר, או שעצרו אותו, ממש לא שמתי לב, אבל כשהגענו לבית הרפואה כבר לא היה.
אני שוכבת על אלונקה, מסביבי כמה אחים רצים איתי במסדרון. כואב לי, קשה, אבל אני לא מעיזה להוציא צרחה מול הקהל בלובי.
אחרי רבע שעה מגיעה רופאה, בודקת, בוחנת, ומתלחששת.
זה הכי מרגיז אותי. מתלחששים עלי בלי שאדע על מה ומה קורה.
בסוף מודיעים לי: צריך קיסרי.
למה, כמה, איך, איפה, מתי?
ניתוח חירום. אין זמן לפרטים.
לי אין כוח להתנגד. מיואשת. העיקר לעבור את זה כבר.
מכניסים אותי לחדר ניתוח. על הניתוח לא אפרט, אני לא יודעת מה קרה שם בדיוק..
כמה זמן אחרי אני מתעוררת, לא יודעת מה קרה, הוא חי, או חלילה להפך. בסדר, או שלא. איפה הוא, אם בכלל.
2 וחצי בלילה, הטלפון שלי מתפוצץ. מהודעות.
רק אז אני קולטת, מבינה שהכל בסדר איתו.
הכאבים עצומים, אי אפשר לתאר.
כל שנייה מישהו אחר מתקשר, לאחל מזל טוב. אין לי כוח. אין.
אני מחוברת למליון מכשירים, מנסה להתאושש.
עשר בבוקר, יום ראשון, עדיין לא ראיתי אותו. אין לי מושג מה איתו ואיפה הוא, התינוק.
אני עדיין לא יכולה לקום מהמיטה. הכאבים מתגברים.
האיש הגיע להביא ארוחת בוקר, ממש אין לי חשק, אבל ממש.
כל הלילה חמותי הייתה עם הילדים, שטפה את הרצפה (מהדם s-:) אירגנה וסידרה. אם תשאלו איפה אמא שלי בעניין, גרה רחוק, בקצה השני של הארץ, ומבוגרת.
בקצב מסחרר; בדיקות רופא, שיעולים (צרבת הריון שלא נגמרה), טלפונים, הודעות, כאבים עצומים, אי יכולת לתפקד..
רק אז נודע לי, התינוק בפגייה, מחובר למכשירים, לא יכול לאכול ממני, אני לא יכולה להניק אותו.
(עוד לא נגמר)
(חלק מהפרטים שמעתי מבעלי)

וואו,
אין מילים....

_מזל שהסוף ידוע,
כי הדרך נשמעת גרועה מן הגיהינום
מחבקת._
גם אני...
ץ

תודה שאתן מקשיבות @}

אני חולקת את החדר עם עוד אישה, צריכה להיות 24 שעות במסכה (חוץ מהאכילה).
מחובר ליד שלי מכשיר שאני לא יכולה לזוז בלעדיו, התינוק נמצא בפגייה במרחק 50 מטר ממני, ואני לא מסוגלת ללכת ככ הרבה.
עד 2 בצהרים לא ראיתי אותו.
ב2 הגיע האיש, הביא אוכל (פשוט נגעלתי מהאוכל הסגור והמסוגר דבוק עם 20 חתיכות סלוטייפ ועטיפות של הבית חולים) ועזר לי ללכת לאט לאט לפגייה, אסור להוציא משם את התינוק.
מצב התינוק משתפר, שלי לא ממש.
ממש כואב, לא יכולה לתפקד יותר מידי.
חולף לו יום ראשון.
ביום שני הבעל מגיע ב6 בבוקר מביא ארוחה מפוארת: חביתהp-:
לא שאני יכולה לאכול הרבה יותר מזה, אך את יכולתו במטבח לא ניסה כמה שנים טובות.
בצהרים מגיעה חברה טובה, ארוחה בשרית משובחת, מתנות וחיבוקים (על החיבוקים נאלצנו לוותר...)
בערב בדיקת רופא. הוא מגיע, בודק, ו.. מוצא בעיה.
משהו עם החיבור שזה שזה שזה, אני לא באמת מבינה במילים המסובכות האלו, אני פשוט רוצה לקחת כבר את התינוק ולעוף הביתה!
ואז מתחיל ממש לכאוב, אני לא יכולה לזוז מילימטר.
כל הבטן, על הפנים..
בערב אני כבר יכולה להתחיל להאכיל. הוא יונק ממש ממש לאט. אבל ממש. לקח לי שעה וחצי על השעון להניק אותו.
בלילה אני מתהפכת כל הבטן כאבים.
בבוקר הרופאה מגיעה. המצב לא טוב. כל מיני בעיות. מכיוון שהניתוח הוא ניתוח קיסרי חירום ולא התכוננו לכך מראש עשו הכל מהר מהר.
ובועד אני סובלת 24 שעות, מחליטים להעביר את התינוק למחלקה רגילה.
אני לא רוצה להרחיב עוד על הכאבים, הרוע, וכל ה"טוב" שיש בבית הרפואה, לכן גומרת כאן, סליחה אם לא פרטתי יותר.

אני רק מסכמת בעוד כמה משפטים:
היו לי כאן ניסים. כפשוטו. ניסים.
אם הבעל והילדים לא היו חוזרים בדיוק אז, הייתי מגמגמת עוד דקות ארוכות בטלפון.
אחרי הניתוח, המנתח אמר לבעלי שאם היו מגיעים לבית הרפואה עוד 5 דקות - התינוק חס וחלילה לא היה חי!

מה שיש לי עכשיו - התינוק - הוא פשוט מתנה.

על הניסים ועל הנפלאות
סיפור מרגש מפחיד ומאוד לא פשוט (ואין לי ממש מילים לתאר את ההרגשה). בור גדול בדרך אל האושר
תהני מהמתנה לה זכית, המלאך והחיים.

בעצם

כי עבר. הכל טוב עכשיו, נכון?
ץ

אוי, איזה פחד! יחד עם- איזה מזל שאת פה, והתינוק פה, ובין השורות עובר שהיום את בריאה, כמו גם כל הילדים, כולל הקטן.

הכל טוב עכשיו, נכון?
מקווה, אני לא יכולה לצפות, אחרי שחזרנו הביתה גילו עוד איזשהי בעיה שסודרה, מנסים לחזור לשגרה..
(הכל קרה לפני שבועיים)

ואו, שבועיים....
שיהיה במזל טוב, אושר, ובכלל... חיבוק!!
ץ.

אוי, יקרה

מצד אחד, זה מסוג המיקרים שבאת תודה לקל שיש בתי רפואה והתערבויות זמינות. הטבע אכזרי לפעמים, ובטבע, מסתמן, זה היה מסתיים אחרת...
ויש הרבה הודיה במקום זה, על הנס.

מצד שני, ההלם, הכאבים, הדם, הפחד, הניתוק...
פשוט קשההה...

שולחת לך חיבוק ענק-ענק-ענק
שבועיים זה אפס זמן בהקשר הזה...

תנשמי עמוק.
וכשיתאפשר לך, ממליצה בחום... לבכות.
הייתי שם
כלאתי את הבכי... חודשים ארוכים. חבל.
הבכי הכלוא כבד מנשוא...

שבועיים! מהר למיטה לשכב לנוח!

תודה שאתן כאן, מקשיבות ותומכות @}

האמת שאני כן נחה קצת, עד כמה שאפשר עם הצרחן הקטן (-:
ברוב הפעמים אני גולשת מהטלפון ב-באופן טבעי, כמו עכשיו לדוגמא(-;

רק לפני כמה ימים הבנתי סופסוף למה היה דם.. בזמנו, חשבתי שזו הפלה מאוחרת/-:
החמצן מגיע לכל הגוף בתוך הדם, ואצלי או אצלו היתה איזו בעיה שכמעט כל הדם שהיה שלו, פשוט יצא, דרך הגוף שלי... ככה כמעט לא נשאר לו חמצן ובשנייה האחרונה עשו לי קיסרי בבית הרפואה, הוציאו אותו, וברוך השם החזירו לו את ההכרה (אני כמעט בטוחה שהוא התעלף, או שלא הבנתי נכון..).
כנראה לכן המנתח אמר שאם היינו מגיעים עוד 5 דקות, כל הטיפונת דם שנשאר - היה נגמר.

_ממליצה בחום... לבכות.
הייתי שם
כלאתי את הבכי... חודשים ארוכים. חבל.
הבכי הכלוא כבד מנשוא..._
בכיתי גם בכיתי, לא יכולתי לעצור אותו,
אני מבינה אותך שעצרת אותו, אם היו לי הכוחות גם אני הייתי עושה כך (וכנראה טוב שלא עשיתי), אני פשוט לא יכולתי לעצור, התפרקתי.

אויש, אני הולכת להישמע עכשיו הכי דודה שיכול להיות
אבל... מה אכפת לי? מקסימום תעשי עם זה משהו טוב...

חייבת להודות, כששמעתי שכל זה היה לפני שבועיים
נפלה לי הלסת וגם הלב
כי שבועיים זה... כל כך טרי
כמו ברווז קטן שעדיין עטוף בפלומה, ואין לו עדיין יכולת לעוף או קרומי שחיה
כמו עוגת שוקולד טריה שרק יצאה מהתנור, אבל כשמשקשקים את התבנית היא עדיין רועדת
כמו צ'יפס טרי טרי מהמחבת, עם קרום קוספי קשוח משהו אבל מפנים נימוח-נימוח
טרי ממש כמו הגור-אדם הזה בעצמו

למה אני אומרת את כל זה?
כי מה שאת צריכה עכשיו, תכלס', עם כל הכבוד לחיבוק הוריטואלי שלנו, זה מישהי, טכנית, שתהיה שם לצידך. שתכין לך את הצ'יפס או עוגת השוקולד ותחזיק את הקטנצ'יק לרגע שתוכלי להתקלח...

עכשיו, לגופו של ענין
הטראומה צרובה בבשר. בבשרך. ומן הסתם... גם בבשרו.
אם זה מיטיב איתך הייתי מנסה במקלחת משותפת לעבד את החוויה ולאזן את חוסר הודאות שחויתם בחיבוק ובבטחון.

אבל הבכי... טוב. נו. בכיתי שעות.
ועדיין כלאתי ערימות של דמעות.
אם היית שואלת אותי יומיים אחרי אולי הייתי אומרת שסיימתי לבכות
אבל ממרחק השנים אני יודעת שכלאתי נאדות נאדות.

אז רק מניחה פה את האפשרות שאולי, למרות שבכית, מחר או שבוע הבא או עוד חודש או שנה תירצי שוב לבכות את הפחד והכאב שחשת, ולקבל חיבוק, וזה בסדר גמור.

אני ממש רוצה להודות לך ששיתפת.
שחשפת אותנו לכאב שלך, ובאותה ההזדמנות חשפת אותו לאור השמש
זה תהליך מרפא
וגם... העובדה שהנס איתך וגדל מיום ליום וודאי היא התרופה הטובה מכולם...

כי שבועיים זה... כל כך טרי
אבל אני מסודרת ומאושרת (-:
השכנות עשו בינהן תורנות מי מביאה לי אוכל מתי (מין בניין מגובש כזה...)
כולם מנסים לעזור כמה שיכולים ולא להעיר אותו...
רבע מהזמן הוא ישן, רבע אוכל, וחצי צורח, תכלס כולם ככה..
אני מנסה לחזור אל עצמי, למרות שיש תינוק בבית..
הטראומה צרובה בבשר. בבשרך. ומן הסתם... גם בבשרו.
וגם בבשר הילדים, כמה דם s-:, כשאני נזכרת בזה עוברת בי צמרמורת.
כי מה שאת צריכה עכשיו, תכלס', עם כל הכבוד לחיבוק הוריטואלי שלנו, זה מישהי, טכנית, שתהיה שם לצידך. שתכין לך את הצ'יפס או עוגת השוקולד ותחזיק את הקטנצ'יק לרגע שתוכלי להתקלח...
בעלי נחשב?/-:

נהדר שאת עטופה ומטופלת. וכן, גם בעלך נחשב

מצחיקה אחת שכמוך.

רק אם מתאים לך לשתף:
האם הצוות הרפואי עידכן אותך מה בעצם קרה, למה היה דימום מה המקור של הכאבים?
השאלה שלי מתיחסת לשני הצדדים:
צד אחד- שאלת כן/ לא- שיתפו אותך בפרטי ׳המקרה׳ שלך?
צד שני- האם יתאים לך לשתף מידע, לטובת הקוראות העתידיות.

אם זה בסדר מצידך אבקש בדף העורכות לתייג את הדף הזה כדף לידה בבי״ח, לידה בחירום, קיסרי, כדי שיהיה קל למצוא אותו.
זה מתאים לך?

בעלי נחשב?
הצחקת אות כהוגן...
מי אני שאקבע?
זה החיים שלך, ההתאוששות שלך, והדף שלך...
את תחליטי האם הפעולות שהוא עושה הן בעדך, או אולי הוא יחליט
אבל אני מה קשורה?!
סתם התנסחתי בנקבה, בלי איזו כוונה נעלה...

כיף כיף כיף שיש לך תמיכה, וכל דקה שאפשרית למנוחה יקרה מפז, נצלי אותה

האם הצוות הרפואי עידכן אותך מה בעצם קרה, למה היה דימום מה המקור של הכאבים?
לפני הניתוח - ממש ממש לא. זה היה עניין של חיים ומוות, אבל אני מתארת לעצמי שלא לזה התכוונת..
את למה זה קרה אני חושבת שהסבירו לבעלי וחמותי, לא לי, ואת איך זה קרה הסברתי (עם החמצן שבתוך הדם שיצא וכו׳).
בקיצור כפי שהבנתן אני ממש לא מבינה בתחום ולו מעט שבמעטים ולצערי לא אוכל לשתף מידע... אני עדיין מנסה להחזיק את עצמי בזה שהדם היה כאות להתחלת הלידה..
_אם זה בסדר מצידך אבקש בדף העורכות לתייג את הדף הזה כדף לידה בבי״ח, לידה בחירום, קיסרי, כדי שיהיה קל למצוא אותו.
זה מתאים לך?_
למה לא? (-:

כל דקה שאפשרית למנוחה יקרה מפז,
ולמקלחת וסידורים בבטן שאני צריכה לעשות שלוש פעמים ביום (3 פעמים מקלחת, 3 פעמים "סידורים" ) בעקבות הניתוח (-:

נשמע כמו היפרדת שילייה מלאה או כמעט מלאה

יש לך מערך תמיכה פיזי לידך? (אם א - תגידי, ננסה להתארגן כאן על איך לייצר לך אותו)

נשמע כמו היפרדת שילייה מלאה או כמעט מלאה
בדיוק מה שבאתי לכתוב!
עיינתי במסמכים וראיתי שעשו לי קיסרי בגלל חשש להתפרדות השלייה, ודופק עובר חלש, ודם.
במכתב שחרור כתוב ככה:
"ילוד שנולד בשבוע 40 בניתוח קיסרי בגין היפרדות השלייה לאחר הלידה נזקק להחייאה שכללה הנשמה בלחץ חיובי, התאושש בדקה השלישית לחיים ונזקק לחמצן למספר דקות", זו הפיסקה הראשונה.
בקיצור, תבינו מה שתבינו, לי זה לא משנה...

יש לך מערך תמיכה פיזי לידך? (אם א - תגידי, ננסה להתארגן כאן על איך לייצר לך אותו)
יש לי בעל, ילדים, חם וחמות, שכנות חמות, אחת מהן רופאה באותו בית רפואה שהייתי (עשתה כמה פרוטקציות(-;), מבחינת אנשים פיזיים אני מסודרת(-: (-;

מזמינה אותך לכתוב למייל של תמרוש רוש בדף הבית למעלה, שתקשר ביננו, לתמכה וואטסאפית גם, אם את מרגישה שאת צריכה בנוסף גם משהו יותר זמין ומהיר מההתכתבות הרב-אנשית (החשובה!!!) כאן בבאופן

__ילוד שנולד בשבוע 40 בניתוח קיסרי בגין היפרדות השלייה לאחר הלידה נזקק להחייאה שכללה הנשמה בלחץ חיובי, התאושש בדקה השלישית לחיים ונזקק לחמצן למספר דקות
מבינה שבדיוק למצבים כאלה יש בי"ח, ושלחלוטין הייתה כאן שמירה עליך ועליו

|L||L|

כשליש מהדם של התינוקי נמצא בכל רגע נתון בשילייה ובחבל הטבור.
בהיפרדות שילייה בעצם הדם של התינוקי זולג החוצה לרחם במקום להישאר בתוך המערכת הסגורה של הגוף שלה/שלו
לכן אמרו לך שהחמצן נעלם - זה לא שהחמצן שבדם נעלם, זה הדם עם החמצן שלא הגיע אלא יצא לרחם

והגוף שלך כלכך חכמה, שברגע שהיא קלטה שיש היפרדות שילייה ומצוקה עוברית - היא התחילה את תהליך הלידה - כדי להוציא כמה שיותר מהר את התינוקי החוצה שיקבל חמצן מהאוויר שבחוץ
כמה הגוף שלך שומרת טוב על התינוקי שלה!
עוד לפני שהמודעות שלך קלטה את זה....כמה את מהממת

ואיזה מזל שיש היום את הכלים לניתוח קיסרי, כדי לוודא לחלוטין שהתינוקי ינשום חמצן בזמן

מזמינה אותך לכתוב למייל של תמרוש רוש בדף הבית למעלה, שתקשר ביננו, לתמכה וואטסאפית גם, אם את מרגישה שאת צריכה בנוסף גם משהו יותר זמין ומהיר מההתכתבות הרב-אנשית (החשובה!!!) כאן בבאופן
תודה, אבל אני בסדר (-: עוד יותר יהיה לי קשה להחשף..
מעדיפה להמשיך לשתף ולקבל תמיכה כאן באנונימיות
_כשליש מהדם של התינוקי נמצא בכל רגע נתון בשילייה ובחבל הטבור.
בהיפרדות שילייה בעצם הדם של התינוקי זולג החוצה לרחם במקום להישאר בתוך המערכת הסגורה של הגוף שלה/שלו
לכן אמרו לך שהחמצן נעלם - זה לא שהחמצן שבדם נעלם, זה הדם עם החמצן שלא הגיע אלא יצא לרחם_
משהו בסגנון רק במילים גבוהות פי כמה הסבירו לי...(-:

דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה קיסרית