סיפור הלידה של חגית ו

[אנונימי]

דף סיפור לידה
^{דף סיפור לידה בבית חולים}

[חגית_ו*]

אולי הכותרת צריכה להיות בכלל "סיפור הלידה של נעמה"?
זה שלי או שלה? של שתינו? של כל המשפחה?
כי בעצם סיפור לידתה מתחיל עם הלידה של יובל.
חמש שנים וחצי קודם ללידתה.

הלידה של יובל.

הלידה של יובל היתה רגילה אבל לא טבעית. יומיים לפני התאריך התחיל דימום קל , נסענו לבלינסון, בקבלה גילו צירים שבכלל לא הרגשתי ופתיחה של 3-4. ישר לחדר לידה. שם ביקשתי אפידורל. לא כי כאב לי. דווקא עוד לא הרגשתי כאבים. אלא כי ידעתי שאם רוצים ללדת צריך לקבל אפידורל וככה זה.
קיבלתי. שכבתי. נוטרתי. זורזתי. לא אכלתי. גנבתי כמה לגימות מים כשאף אחד לא ראה. אחרי כמה שעות הורידו את האפידורל למען צירי הלחץ.ככה רצה-בקש המיילד(כן! מיילד!) לחצתי ויצא יובל. רצו לקחת לי אותו. בקשתי להניק. הסכימו וקיבלנו אותו לשעתיים אבל להניק לא הצלחתי. אח"כ הוא הוסע לתינוקיה )-:
הכי כאבו לי הלחיצות שלחץ המיילד על רחמי לאחר הלידה כדי לכווץ את הרחם.

הרגשתי שהיתה לי לידה טובה. העיקר לא קיסרי. ליותר מזה לא ייחלתי ולא ידעתי לייחל.
השהות בבית חולים היתה מאד לא נעימה. בעיקר הלילות. הרגשתי שככה זה לא צריך להיות. אבל לגבי הלידה לא היו לי הרהורים שניים.

החלום
השנוי החל כעבור שנתיים.
הצטרפתי לקבוצת חינוך ביתי של "באופן".במקביל עשיתי מנוי לעלון ויחד עם הגיליון הראשון קיבלתי את הגיליון של הריון ולידה.
לעולם לא אשכח את התחושה. קראתי אותו בשקיקה, בלילה. הרגשה של מתיקות היתה בי. של חיבור. של תגלית. של משהו נכון.
היתה שם מישהי (נשיקה) שסיימה את מאמרה ב (צטוט מהזכרון)"לידת בית חולים. לא עוד."
זה השפיע עלי עמוקות. התחלתי לראות את הלידה באור אחר.
לאט לאט חדרה בי ההכרה וההבנה איך לידה צריכה להיות.
חשבתי המון. קראתי המון סיפורים באתר של באופן ובאחרים.ויותר מכל השפיעו עלי ספורים על לידות בית מ"יד ראשונה".
אט אט רקמתי לי את חלומי. חלום הלידה הטבעית.
ללדת בלי משככים, ללדת בתנוחה שנוחה לי, להכיר את המיילדת לפני הלידה, להרגיש את הלידה, להיות אחראית, ללדת כמו שאני רוצה.
בפנטזיה זו היתה לידת בית. תמיד הצלחתי לדמיין אותה רק כלידת בית.
במשך הטפולים החלום הזה החזיק אותי.

ללדת בבית?
בתחילת ההריון שאלתי את "טבעי ללדת" וקניתי את "לידה פעילה" והמשכתי לתכנן ולחלום.
התחלתי ללכת לקורס של יוגה להריון.
בשעור הראשון פניתי למורה ואמרתי לה שכל קשר ביני לבין יוגה מקרי בהחלט, אבל אני רוצה לידה טבעית ואני מוכנה לעשות הרבה למען מטרה זו.

בינתיים התגלתה אצל הבעל התנגדות עזה ללידת בית.
ניסיתי לשכנע קלות. אבל פחדתי ללחוץ. חששתי שאם אכן משהו ישתבש לא אוכל לשאת בנטל האשמה. התנגדותו היתה חזקה מדי.
אבל גם החלום שלי היה חזק מדי.התחלתי לברר על אופציות טבעיות בבתי חולים.
במקביל קבעתי שתי פגישות עם מיכל בונשטיין כהכנה ללידה טבעית. כשבליבי מסתתרת תקווה שאולי שם יסתמן שינוי.

כשפורסם ברשת על הקמתו של מרכז ללידה טבעית בשיבא הרגשתי שאולי זה הפתרון בשבילנו.
טיה ענתה לי באתר על כל השאלות והתקשרתי למועדון היולדות של שיבא לבקש פגישה.
בינתיים נפגשנו עם מיכל בונשטיין. למדנו המון, אבל בעלי נותר איתן בדעתו.
השנוי לא קרה. לפגישה השניה לא הצלחנו להגיע.

הפגישות במרכז לידה.

באנו, עם עוד הריוניות, לפגישה הראשונה, פגישת החשיפה,הקשבנו לדברי איריס, האחראית על המרכז והחלטנו ללכת על זה.
בדיעבד אני חושבת שהחלום הבאמת גדול שלי היה ללידה טבעית ועליו לא הייתי מוכנה לוותר. המיקום היה משני לזה...
אחרי אותה פגישה התקיימו עוד 3 פגישות במרכז להכרות בין המיילדות והיולדת.
הפגישה הראשונה שלנו היתה עם איריס.
היא שאלה למה בחרנו בלידה טבעית.
אמרתי לה שזה החלום שלי. מבחינתה SAY NO MORE.
סיפרנו על הלידה של יובל. איריס עודדה אותי שאם גם הלידה הזו תתקדם אותו דבר זה יהיה נהדר.
איריס הזינה את הנתונים שלי למחשב, כך שמעכשיו בכל פעם שאגיע לשיבא המידע כבר קיים.
הפגישה האישית השניה היתה עם טיה. עברנו על הלידה של יובל, שוחחנו על מה אנחנו רוצים בלידה הזאת.(הבעל הסתבך כשהודיע שמבחינתו "רק לא בבית" (-: ) דיברנו גם על "באופן" ועל חינוך ביתי.

הפגישות היו מאד נעימות, אינטימיות, מעניינות ומחויכות. מפעם לפעם הרגשתי יותר ויותר נח שם. יותר ויותר "בבית".
הרגשתי שאני בידיים טובות.
הפגישה הרביעית היתה פגישה להכרת כל המיילדות. נכחו בה 8 מתוך ה10,
וההריוניות שרשומות למרכז. כל אחת סיפרה קצת על עצמה, לידות קודמות, שאיפות, פחדים וגם המיילדות סיפרו על הלידות שלהם.
האוירה היתה נהדרת.
יצאתי מהפגישה עם חיוך על הפנים,מלאת ציפיה ורגועה.

הפרומו
שבוע 40. יום רביעי אחה"צ. הרופא שלי (שמתנגד ללידה טבעית... )-: ) שלח אותי למוניטור שגרתי למעקב.
זו הפעם הראשונה שאני מבצעת מוניטור. לא ידעתי למה לצפות.
יובל הופקד אצל אימי. אמרתי להם שתוך חצי שעה אני חוזרת. פחחחח...
חוברתי למוניטור וכשיצא הפלט האחות ציקצקה בלשונה. צקצוק לפה וצקצוק לשם. לא ממש מסבירה לי. תשכבי ככה. אולי הפוך ותשתי. ככה חלפה למעלה משעה.
בסוף הרופאה של קופ"ח מאשרת שהכל תקין ליתר בטחון אני מפקססת לרופא שלי.
הוא דווקא לא מרוצה. מוניטור לא תקין – למיון!
כמה שאני בכיתי. המילה "מיון" העלתה בי את כל הפחדים. הפקידה רצתה לנחם אותי ואמרה לי שאני כבר בשבוע 40 ומקסימום יעשו לי זרוז.
אוהו, נפתחו אצלי הברזים ביתר שאת למשמע המילה "זרוז". החלום שלי הלך והתרחק ממני. דמעות. דמעות.

כל הדרך לא הפסקתי לבכות. עלינו הביתה. הכנתי תיק ליובל ושיגרתי אותו עם אבי. סגרתי את התיקים בשבילי ל"איזו-לידה-שלא–תהיה".

הגענו לשיבא. קבלה.
אני עדיין מבוהלת ומאד עצובה. פתאום ראיתי את טיה. קפצתי עליה. הראתי לה את המוניטור. היא הרגיעה אותי שאני בסך הכל קצת מיובשת וזה הכל.
הבעל אמר שהפנים שלי השתנו מהרגע שראיתי אותה.
מוניטור בישיבה. המוניטור מראה שיש צירים. לא סדירים אבל צירים. האחות שואלת אם כואב לי. לא. לא כואב. המוניטור תקין.
סרבתי לבדיקת פתיחה. פחדתי מסטריפינג ומהכאב.
בדיקת רופאה. חביבה מאד. הסכמתי לבדיקת פתיחה. הזהרתי כמה פעמים "בעדינות". נשמתי. ואכן כמעט ולא כאב. פתיחה של 2 ומחיקה של 75%.
משוחררים הביתה.
הקלה אדירה.
ומצד שני הרגשה של "העברנו הילוך". אני כבר בהתחלה של משהו. משהו קורה.
התעוררתי ליום חמישי ואין חדש.
שוב הולכים למוניטור ע"פ בקשת הרופא שלי. הכל בסדר אבל האוירה שונה. יש לידה באויר.
אחה"צ מרגישה צירים כל הזמן. לא סדירים אבל הם שם. קיבלנו ארון חדש. עוד "וי" למתקפת הקינון. שוב מאפסנים את יובל אצל הוריי למקרה ש...
גם בבוקר יום שישי קמתי כרגיל.
לא הכנתי בכלל שבת. למי יש סבלנות. אוכלים אצל הוריי ויובל יישן שם למקרה ש... והכנתי מלאי פתקי הודעות למקרה ש... (כשדוסים יולדים בשבת...)
גם בבוקר שבת קמתי כרגיל. אין חדש.
גם בבוקר יום ראשון. זה כבר התאריך.

מתקדם...
אני עגולה. אני כבדה. אני מרגישה כמו בלון שעומד להתפוצץ. אני כבדה נורא נורא.מתבטלת בבית.טלפון ארוך לחברה. לוקחת את יובל מהגן. הוא מבואס ממשהו. בצדק. אבל אני חסרת סבלנות אליו.
רציתי לצאת איתו לקנות לו תחפושת בטרם...
הוא לא רצה וויתרתי. הרגשתי כבדות, מותשות.
והתחושה הכי חזקה היתה חוסר סבלנות ליובל. לא היתה בי יכולת להכיל אותו.
אמי מתקשרת לבדוק מה קורה. היא רוצה לצאת לקניות. אל תלכי. משהו מתקדם שם.
חוסר בטחון שלי. זה זה או לא. הכאבים די חלשים. אולי זה סתם. אבל היום כבר התאריך.
מדי פעם כואב לי קצת יותר מתמיד.
17:00 טלפון לבעל, תבוא הביתה. משהו זז. עוד לא ממש כואב אבל קצת התגבר. קצת יותר צפוף.
בעודו באוטו עשינו שיחת ועידה עם איריס.

המיילדות בקשו שנעדכן אותן לפני שמגיעים לבי"ח. הן מייעצות טלפונית האם כדאי כבר לבוא או שעדיף לחכות עוד קצת בבית.
איריס שמעה שאני מסדרת את הבית תוך כדי צירים. (מישהו אמר קינון?) ויעצה לנו להישאר עוד קצת בית. בכל מקרה היא נמצאת הערב במשמרת בחדרי הלידה הרגילים.
הידיעה שאיריס שם היתה משמעותית מאד עבורי. משענת של בטחון.
הבעל הגיע, אפסן את יובל אצל הוריי. (מוטיב חוזר...)
צירים בבית....
הבעל שב אלי. סיימנו בזריזות את האריזה. התארגנו מהר ואז החלטתי שדווקא יש עוד זמן, שהצירים עוד לא ממש סדירים, ועכשיו, כשבעצם הכל מוכן אפשר לחכות עוד קצת בבית.
העברתי 3 שעות של צירים בבית. הצירים לא מאד כאבו. לא היו סדירים.
בכל ציר נשענתי על משטח מוגבה (שיש, שולחן גבוה) נשמתי אותו ועשיתי נענועי אגן. זה מאד מאד הקל על הצירים.
לפעמים נכנעתי לכאב וריחמתי על עצמי וכאב לי יותר. החלטתי לשנות מחשבה ואז בכל ציר, בנוסף לתנועות, חשבתי איך הוא מקדם אותי לעבר לידה, איך הציר פותח אותי ואיך אני מתקרבת לקבלת הבת שלי לזרועותיי.

לשיבא!
ב21:00 פתאום היה שנוי אדיר. הצירים הפכו תכופים יותר כל 2-3 דקות. והרבה יותר כואבים. הרגשתי שאני צריכה עזרה נוספת כדי לקבל את הצירים וזה הרגע לצאת מהבית.
טלפון לאיריס. היא לא זמינה.החלטנו לצאת לדרך ונתקשר מהאוטו. אני בטוחה שזה זה. אני בטוחה ורגועה.
7 דקות ארכה הנסיעה. תפסנו את איריס. אנחנו בדרך.
ציר אחד באוטו. השתתקתי. נשמתי. עבר. פפפפפפ
הכי פחדתי מצירים באוטו.
מהמרים כמה פתיחה יש לי. הוא מהמר על 4. אני מהמרת על יותר.

הגענו לקבלה. הודענו מייד שאנחנו למרכז לידה. תקתקו לי את הקבלה.
21:45 מוניטור מעצבן. תשכבי או תשבי. אני עכשיו רק עומדת. בסדר.
בכל ציר הדופק נעלם...
אבל אני בטוחה שהכל בסדר. לא דואגת בכלל. ממשיכה להעביר את הצירים כמו מקודם.
בדיקת פתיחה. כואב אבל שווה כדי לשמוע שאני כבר בפתיחה של 5. מאד מאד מעודד. אכן הצירים מקדמים היטב את הלידה.
איריס נכנסת לחדר ומבשרת לי שהג'קוזי כבר מוכן ושהמיילדת שלי תהיה דבי.

במרכז לידה טבעית
איריס מובילה אותנו לחדר לידה "שלנו". הג'קוזי מלא היטב. הקצף מבעבע.
נכנסתי מיד למים. המים חמים ונעימים. החדר אפלולי. הכל נקי ומסודר הבעל הלך להביא את התיקים.
דבי נכנסה לחדר. זהו. המיילדת שלי הגיעה. (החשש הגדול שלי מללדת במרכז היה זמן ההמתנה בקבלה + זמן ההמתנה למיילדת. לרווחתי הכל קרה באמת מהר)
הבעל חזר עמוס בתיקים. אני כבר בג'קוזי ודבי עוזרת לי לקבל את הצירים עם עיסוי נהדר לגב התחתון. כמה שזה מקל!
איריס נפרדת מאיתנו ומבטיחה לשוב.
אחרי כמה זמן במים דבי מציעה שאני אצא כדי שההרפיה של הצירים לא תהיה גדולה מדי.
נשענתי על השיש והמשכתי לקבל את הצירים. לאט לאט גם הבעל למד את סוד העיסוי הנכון והם עשו עלי משמרות (-:
ניסתי לשבת על כדור פיזיו אבל הצירים מאד כאבו ולא הסתדרתי איתו.
העדפתי את "פינת הצירים" שלי.
כעבור שעה בערך, דבי בקשה לבדוק פתיחה. הסכמתי. זה כאב אבל היה שווה כדי לשמוע שהפתיחה גדלה ל7.
הצירים התחזקו. חזרתי למים. ניסיתי להעזר בטוש. ובמים שיוצאים מפתחי הג'קוזי. בהתחלה זה עזר אבל אחר כך הכאבים היו חזקים מדי והיה לי קשה לקבל אותם במים.
יצאתי מהמים.
הצירים היו תכופים יותר ויותר. וממש ממש כאבו.
דבי שאלה אותי אם אני מרגישה צורך ללחוץ. לא הייתי בטוחה בתשובה. הכל לחץ לי ולא ידעתי למה לצפות.
בדיקת פתיחה: פתיחה מלאה.
אם אני מרגישה צורך ללחוץ אני יכולה.
דבי ארגנה לי על הרצפה מזרני ג'ימבורי עטופים בסדינים ואת כדור הפיזיו, עטוף גם הוא, להשען עליו.
כשאיריס סיימה את המשמרת שלה היא הצטרפה אלינו.

הלידה
את צירי הלחץ העברתי כשידיי נשענות על הכדור, והברכיים על הרצפה.
הבעל לידי אוחז לי את היד. דבי ואיריס מאחוריי.
אין לי מושג מי עושה מה. אבל מרגישה קומפרסים חמים ונעימים מונחים על הגב התחתון.
והכי מרגישה כאב. כאב גדול וחזק. זה כאב שסוחף איתו את כל הגוף. מטלטל הכל. כאב אחר ושונה מכל מה שאני מכירה.
אריס מזכירה לי להשמיע קולות נמוכים.אני מנסה וזה עוזר.
בהפוגות הקצרות אך ברוכות אני ממלמלת מיני הבטחות לתינוקת. רק שתצא כבר. גם עם רבונו של עולם יש לי שיג ושיח.
בצירים אני לוחצת. הודפת את הכדור. מנסה לדחוף עם הרגליים וצועקת.
מאחוריי אני שומעת קריאות עדוד.
אני לא רואה כלום. הראש לי טמון בכדור. אני עוצמת עיניים. מכונסת בעצמי ובכאב הלידה.
פתאום דבי שואלת אם זה בן או בת. מישהו ענה לה בת.
הכל הופך לי מוחשי יותר. זה אמיתי. זו בת והיא עוד מעט יוצאת. זה באמת קורה. ואני מתחננת בפניה שתבוא.
מרגישה פק. כנראה ששק מי השפיר פקע. זה כואבבבבבב.
חגיתי הראש בחוץ מודיע אבא שלה.
עוד כמה (כמה?) לחיצות והיא בחוץ.
17 דקות אחרי חצות זה קרה. (בערך 3 שעות בבית חולים)
בבת אחת הכאב נרגע. הכל שכך ורק התרגשות אדירה אופפת עוטפת את כולנו. יש בי תשוקה ענקית להחזיק אותה ולחבק אותה.
אני עדיין בעמידת 6. מנקים אותה שם מאחור ואני מבקשת לקבל אותה. לא משנה לי אם היא "לא נקיה".
העברתי רגל למצב של מעין ישיבה מזרחית(יוגה...) וקיבלתי את הנסיכה שלי לזרועתיי.
סגלגלה ונהדרת וכל כך אמיתית. עדיין מחוברת אלי בחבל הטבור וכבר מחוברת לכל נימי נפשי. אוהבת אותה כל כך.
היא בוכה ואני מנסה להרגיע אותה. דבי חותכת את חבל הטבור.(הבעל סרב...) אני חושבת שהוא עוד לא הפסיק לפעום. דבי רוצה לשקול אותה.
אני מבקשת להניק אותה קודם. על ההנקה הזו, הבראשתית, חלמתי.
פה מגשימים חלומות אז הנה היא כבר אצלי.
מנסה לינוק. ושתינו חבוקות על הרצפה. מכוסות בסדין וטוב לי. מאד מאד טוב לי. אני ממלמלת לקטנה הזו את כל מילות האהבה שאני יודעת.
איריס אמרה לי אח"כ שזרחתי. יש לנו אפילו תמונה כזו. (-:
רואים את שנינו מחייכים ונראים צעירים בכמה שנים.
השיליה עוד לא יצאה.
התיישבתי על הכסא ההולנדי, קרבתי אותה להנקה ופלופ יצאה לה השיליה.
זו פעם ראשונה שאני רואה שיליה. הכל שלם.
התקשרנו להורים לבשר את הבשורה. אמצע הלילה- יובל יעודכן בבוקר.
לאט עליתי למיטה והנקתי אותה. תחושה נהדרת.
היא היתה ערומה עלי המון זמן. לא יודעת כמה אבל זה הרגיש לי כמו המון זמן. עונג צרוף.
אח"כ קצת חיסונים. אאוץ'. שקילה (3075). והיא חוזרת אלי.
כשהיא עברה לאבא, דבי עזרה לי לנקות את עצמי קלות והתלבשתי. בבגדים שלי. רגילים. איזו תחושה מיוחדת. אני אחרי לידה. אני מרגישה נהדר. אני מלאת כוחות ועוצמה. עשיתי את זה. החלום הוגשם.

אחרי
הקטנטונת מולבשת וחבושת כובע צמר. היא כ"כ מתוקה.
אנחנו נחים על המיטה.
נפרדים מאיריס הנהדרת.
דבי מסדרת את החדר. מאפשרת לנו להתרגל לקטנה.
בלידה של יובל הוזמנה לחדר, בשלב הלידה, מנקה. אני זוכרת את זה כמשהו מאד לא נעים. אולי בקשתי סליחה על הלכלוך. אני זוכרת רטינות.
עכשיו זה לא היה סתם לכלוך אלא מים ודם ששמרו על התינוקת שלי ברחמי.

יש לנו 6 שעות לנוח בחדר עד שנוכל לעבור למלונית.
הגיעה רופאת ילדים. חמוצת פנים משהו ולא ממש עדינה.
הגיעה רופאת נשים חביבה שבדקה אותי קלות והופתעה מהשקט והשלווה ששררו בחדר. (אני היולדת השישית שם בסה"כ והרופאים עדיין לא מכירים...)
טיה הגיעה לברך ולנשק וזה עשה לי חם בלב.

דבי מציעה לי אוכל.(בלידה של יובל התחננתי לקבל משהו לאכול...)
ובסוף נרדמנו לנו על המיטה הזוגית ופיצית ביננו. כמה שלווה. כמה רוגע. כמה רוך וקטנות יש בה. לישון איתה ביחד נראה לנו הכי טבעי שבעולם.
דבי נכנסת לבדוק אותנו מדי פעם.
עוד מעט 6. אנחנו מתעוררים ומתארגנים למעבר למלונית.
טלפון ליובל. ילד גדול שלי. אתה בן חמש וחצי ואתה אח גדול.
השאלה הראשונה שלו היתה "אמא, היא לא בתינוקיה. נכון?"
לא, חמוד שלי. אמא שומרת עליה היטב היטב.
ואח"כ הוא שאל מה הוא צריך ללבוש כדי לבוא. קיבל הוראות מדויקות ובצע אותן (-:
דבי שואלת אם אני צריכה כסא גלגלים. ממש לא. אין חתכים ולא קרעים. אני מרגישה טוב. הולכים.

דבי העלתה אותנו למלונית. תקתקה את הארגונים בתינוקיה. (כמה האור שם מסנוור. איך אפשר להשאיר שם תינוקות? איך עשיתי את זה ליובל???)
אנחנו בחדר.
נפרדתי מדבי בהתרגשות רבה. היא היתה נהדרת.
זכיתי בשתי מיילדות מלאכיות.
כולנו הרגשנו שהיתה לידה מדהימה שנסכה בנו המון כוחות.

קצת נחנו בחדר. קצת טלפונים. (מי מכירה את הבעל? (-: )
טלפון מהתינוקיה לבוא להבדק. הלכנו.אני בתינוקיה והבעל עם פיצית מתעכב קצת במסדרון ופתאום קורא לי "יובלי פה".
יצאתי אליו מהר והוא חתך אליי לחיבוק ענקי ובידיו מתנה ראשונה לקטנה.
כולו התרגשות.
הסתכל אלי ואמר:
"אמא! רזית נורא!" (-: (-: (-:


מאחלת לכולן לידות טובות והגשמת חלומות.

[עידית_ק*]

איזה מרגש, הזלתי דמעות...של שמחה והזדהות כי רק הייתי שם לידה לפנייך- אני החמישית. כיף לקרוא על לידות כאלה ןבמיוחד על הגשמת חלום. יופי שעלית למלונית לישון במחלקה זה לא ממש לישון, רעש ובלגן ממש עשו לי טובה שהרשו לי לקחת את הילה לביות.
מזל טוב ושיהיה רק טוב.

[קול_מן_העבר*]

חגית - קראתי ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. סיפור מרגש ומלא עוצמה, איזה תהליך מדהים עברת/ם!
(אני קוראת פה כל הזמן וכמעט לא כותבת. הפעם - לא הצלחתי להתאפק...)
חיבוק גדול לך, ליובל ולנעמה שזכתה, כל כך זכתה.

"רוית של איתמר" (זוכרת? )

[חגית_ו*]

עידית - תודה! תודה!
הלכנו למלונית רק בגלל הביות המלא. דוקא מכל השאר לא ממש נהנתי. צריך ללכת לקחת אוכל, ללכת לבדיקות של הרופאים וזה די טרטור. עם עוד טיפת אמץ ורופאים שמוכנים לבוא לבקור בית - עדיף להשתחרר מיד אחרי הלידה.

רוית - שתהיי לי בריאה! השבוע חשבתי עלייך! מה קורה איתכם?

[קול_מן_העבר*]

מה חשבת?

אצלנו בסך הכל נהדר. הרבה שינויים מאז הקשר האחרון שלי איתך...

תגידי, אולי אפשר לעבור לאימייל? את יכולה להשאיר פה את שלך?

(לא התאפקתי וקראתי שוב את הסיפור המקסים והכל כך נוגע שלכם, איזו התחלה מופלאה יש לכן - לך ולנעמה הקטנה!)

[חגית_ו*]

הנה:
[email protected]
מחכה בסקרנות רבה!

[מיכל_מ*]

מזל טוב ותודה על הסיפור המרגש והיפיפה הזה ‎@}

[אם_פי_3*]

עוד קול מן העבר.... המון מזל טוב! שמחה שהיתה לך לידת חלומות!

[לילה_טוב*]

חגית איזה יופי! שוב המון המון מזל טוב ואושר ושמחה במשפחה!

[אמא_אדמה*]

איזה התרגשות!
סיפור לידה מקסים ומעורר השראה!

[ב_דרך*]

"אמא! רזית נורא!"
מעולה!
איזה מתוק.

ואיזו לידה מופלאה. רק טוב!

[ליזה_ליזה*]

|דמעות זולגות על הלחיים|
תודה @}
ומזל טוב, כמובן!

[ציפור_דרור*]

חגית יקרה.
איזו שמחה!!
מזל טוב וחיבוק.

[נונה_בי*]

מרגש עד דמעות. עשית לי חשק ללדת שוב.

מזל טוב@}

[יוחננ_ית*]

מזל טוב! סיפור מרגש

[רוח_על_המים*]

איזה סיפור מרגש מלא בשלווה ובעוצמה.

מזל טוב{@

המון אושר ונחת מהקטנה

[רק_טוב*]

חגית, מזל טוב מכל ה-
סיפור לידה מקסים ומעורר השראה!
עושה חשק ללידה טיבעית (ואני לא מהתומכות הנלהבות...),
נהנתי מאוד מסיפורך המרגש עד דמעות (אושר גדול) @}

[בת_ההרים*]

מזל טוב. אושר ובריאות

[ההולכת_בדרכים*]

מזל טוב!
ותודה על השיתוף בקשר למרכז הלידה.

[חגית_ו*]

תודה רבה לכולכן על התגובות החמות.
עושה לי נעים בלב @}

[אמבט_ים*]

חגית, מאוד מרגש ומשמח.
איזה יופי. @} @} @} @}