סיפור לידה של טלי ב

[טלי_ב*]

ילדתי!!!
וואו, פתאום כמה דקות של שקט ומתחשק לי לכתוב, אבל מאיפה להתחיל (-:
אני אמא לשניים, איזה כיף.
וילדתי ויב"ק!
הלידה הזו, והימים האלה, מטורפים כל כך, אבל אני ממש נוכחת בהם וטוב לי. פשוט טוב לי, גם כשקשה.

[יולי_קו]

מזל טוב!!!!!!!
שמחה גדולה! כייף שאת משתפת!
יוהווווו!!!!!!

[נוודית*]

מזל טוב!
@}

[טלי_ב*]

D-: תודה!

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מזל טוב!! איזו שמחה, שיהיה בבריאות ובאושר.

[ציל_צול*]

מזל טוב חם וגדול מכל הלב...

[שקטה*]

מזל טוב!!!

[תפילה_לאם*]

מזל טוב!
מאחלת לך הרבה כוחות ושמחה. @}

[תמרוש_רוש]

יוההווווו!!!!
המון מזל טוב יקירה. שפע חלב והסתגלות קלה, לך ולכולם.
@}@}@}


אבל מאיפה להתחיל
אולי מזה?
ילדתי ויב"ק!

[תפילה_לאם*]

<מחכה לסיפור הלידה>

[גוונים*]

וואו מזל טוב טלי!
מרגש... את נשמעת טוב מאוד@}

שתהיה הסתגלות נעימה, נינוחה ורכה לכולם וימים מיטיבים.

מחכה לסיפור הלידה
בסקרנות!

[קרן_שמש_צהובה*]

@} @} @}

ילדתי ויב"ק!
מתרגשת איתך, עד דמעות


מחכה לסיפור הלידה בסקרנות!
גמאני,

אבל בהחלט חושבת שכדאי לציין שנבין לחלוטין אם תבחרי להקדיש את הימים הקרובים לדברים אחרים,
סיפור הלידה לא בורח, אבל לנוח כמה דקות חשוב פי כמה

זה נורא כיף לכתוב את סיפור הלידה, ואני גם משוחדת (כיף לשמוע על ויב"ק!!!)
אבל טובת היולדת קודמת

[פרח_בית*]

המון מזל טוב, שמחה ונחת @}

[טלי_ב*]

וואו, תודה לכל המברכות (-: איזה כיף להיכנס לכאן ולמצוא את כל זה!
אני בהחלט רוצה לכתוב את סיפור הלידה ומחכה לרגע פנוי...

[תמרוש_רוש]

יקירה, קחי את הזמן.
ואני יודעת איך זה עכשיו בשבילך, ובכל זאת לא יכולה להתאפק ומזמינה אותך לבלוג שלי, לשתף, סוף סוף, בחדשות טובות.

כשיהיה לך זמן ופניות נפשית @}

[טלי_ב*]

טוב, הניסיון למצוא זמן לשבת מול המחשב ולכתוב סיפור לידה בקובץ יפה ומסודר לא הולך בכלל... אז החלטתי שאנסה לכתוב מהטלפון ולשלוח בכל פעם קצת.

אז הכל התחיל בערב של יום ממש רגוע וכיפי. הייתה לי תחושה שהלידה קרובה מאוד ובבוקר אילו ביטלתי פגישת עבודה שהייתה לי.
לקראת הערב הילדון ואני הכנו פנקייקס, ובדיוק כשסיימנו - הרגשתי ירידת מים. בשטף, כמו בסרטים (-:
התחלתי להתרגש... הנה היא מגיעה סוף סוף!
ומצד שני גם עלה חשש. הלידה הראשונה התחילה גם היא בירידת מים (והסתיימה בניתוח) ואני זוכרת כמה זה מבאס להגיע לבית החולים בלי צירים...
טוב, התקשרתי לבנזןגי שיגיע הביתה והסברתי לילדון מה קורה. הוא התרגש מאוד מאוד, וממש ראו את השמחה שלו בעיניים וזה היה רגע מיוחד.

[טלי_ב*]

כשהבנזוג הגיע נכנסתי למקלחת ארוכה, להתמקד ולסדר את המחשבות ותוך כוונה לצאת רגועה ובטוב.
הזכרתי לעצמי שכל לידה היא שונה, שאני שונה, שאני יודעת דברים שלא ידעתי. וגם הזכרתי לעצמי לקבל את האפשרות שהלידה לא תתפתח בדיוק כפי שאני רוצה ולא להיצמד לתסריט מסוים.
יצאתי מהמקלחת, כמה התארגנויות אחרונות, סבא וסבתא הגיעו להיות עם הילדון ואנחנו יצאנו לדרך.

[פרח_בית*]

אז החלטתי שאנסה לכתוב מהטלפון ולשלוח בכל פעם קצת.
זה דווקא נחמד ככה, כמו סיפור בהמשכים
אני במתח לשמוע את ההמשך

התקשרתי לבנזןגי שיגיע הביתה והסברתי לילדון מה קורה. הוא התרגש מאוד מאוד, וממש ראו את השמחה שלו בעיניים וזה היה רגע מיוחד.
נשמע מרגש, רגע של שניכם יחד.

[תפילה_לאם*]

_אז החלטתי שאנסה לכתוב מהטלפון ולשלוח בכל פעם קצת.
זה דווקא נחמד ככה, כמו סיפור בהמשכים :)_
כן! גם אני אוהבת.
הזכרתי לעצמי שכל לידה היא שונה, שאני שונה, שאני יודעת דברים שלא ידעתי. וגם הזכרתי לעצמי לקבל את האפשרות שהלידה לא תתפתח בדיוק כפי שאני רוצה ולא להיצמד לתסריט מסוים.
כמה שאת חכמה! מעניין לקרוא את ההתפתחות המלאה! בזמנך החופשי...

[טלי_ב*]

איזה כיף שבאתן (-:

הגענו לבית החולים (סליחה - בית היולדות, כפי שהילד דואג לתקן כל הזמן מאז שפעם מזמן, ברגע של רגש באופני מתפרץ, דיברתי איתו על הטרמינולוגיה הזו...).
האווירה במיון יולדות הייתה טובה ורגועה, ולשמחתי התחילו להתפתח צירים.
אחרי מוניטור לא מדהים המליצו לי לשתות ולאכול (הפנקייקים נותרו על השולחן בבית, כך שאכן לא אכלתי כמה שעות). בסוף הסתדר יופי והתחילו לארגן את האשפוז שלי במחלקת נשים.
לשמחתי הצוות היה מאוד תומך, וכל פעם שעלתה ההיסטוריה של הניתוח מיד הוסיפו מיוזמתם עידוד שהפעם יהיה רגיל.
תוך כדי רישום ההיסטוריה הרפואית שלי, שלקח המון המון זמן, הצטרפה אלינו גם הדולה. שלושתנו היינו במצב רוח טוב והרגשתי שהצירים מתפתחים יפה.

[פעמוני_שלג*]

באמת כיף לשמוע ויב"ק... ובכלל נשמע מבטיח... מקשיבה.

[גוונים*]

ולשמחתי התחילו להתפתח צירים
למשפט הזה חיכיתי... הקלה:-)

הצטרפתי עכשיו למקשיבות ולקוראות @}
מרגש...

[גוונים*]

_לקראת הערב הילדון ואני הכנו פנקייקס, ובדיוק כשסיימנו - הרגשתי ירידת מים. בשטף, כמו בסרטים
התחלתי להתרגש... הנה היא מגיעה סוף סוף!_
איזה רגע מיוחד ומרגש!

<הציף לי פתאום את תחילת הלידות שלי (יש במשפט הזה שילוב של שתי ההתחלות של הלידות שלי בדיוק) וקולטת שמעולם לא כתבתי בבאופן את סיפור הלידה השניה שלי, אולי באמת אעשה זאת>.

[טלי_ב*]

הי גם לכן @}

אז ירדנו למחלקה... למזלי התנאים בחדר היו גרועים כל כך שלרגע לא שקלתי אפילו להעביר שם צירים (בלידה הקודמת העברתי צירים במחלקה אבל לא הרגשתי שם בנוח וסימנתי את זה כגורם אפשרי לחוסר התקדמות בלידה).
מצאנו פינה שקטה במסדרון והעברנו את הזמן ואת הצירים די בנעימים. ככה נמשכו כמה שעות, שבהן התנסינו בכמה לוקיישנים ואביזרים שונים...
בלידה מסוים התעייפתי מאוד וכך גם בנזוגי והאווירה החלה להתקדר. אני הלכתי לבקש בדיקת פתיחה, בתקווה שאוכל להכנס סוף סוף לחדר לידה ולהנות מתנאים יותר נורמליים... אבל הפתיחה הייתה עדיין קטנה מאוד.
ושוב עלה החשש מפני שידור חוזר של הלידה הקודמת...

[טלי_ב*]

המיילדת שבדקה אותי קלטה את מצב הרוח והעיייפות והציעה פטידין כדי שאוכל לישון קצת ואז להמשיך בכוחות מחודשים.
מצאתי היגיון מסוים בהצעה, בעיקר כי באמת הייתי מותשת ומיואשת ולא הצלחתי לנוח בין הצירים בכלל (שוב, מתוך מחשבה על הלידה הקודמת. אז, אחרי ששכבתי על המיטה לא הצלחתי לקום יותר למרות שידעתי שהשכיבה מחמירה את הכאב... תוך כדי צירים לא הצלחתי לזוז ומיד בסיומם נרדמתי).
הדולה המליצה ממש בנחרצות נגד הפטידין, ומכיוון שהיא באופן כללי לא הייתה נחרצת לגבי שום דבר ומאוד הקפידה לתת לי להוביל ולתמוך "מאחור" היה לזה משקל גדול בעיניי.
בנוסף, המחשבה שאהיה מטושטשת מרתיעה אותי מאוד מאוד. גם לפני ניתוחים שהיו לי לא רציתי טשטוש... והמחשבה שהגוף ימשיך לכאוב את הצירים ורק התודעה שלי תהיה משובשת מכדי לדעת את זה בכלל עשתה לי רע, אז החלטתי לוותר.
ישבנו לחשוב איך ממשיכים מכאן.
קודם כל - החלטנו שבנזוגי ילך לישון שעתיים, בתקווה שיחזור עם רוח חדשה.
אני קיבלתי בינתיים טיפול רפלקסולוגי נעים וקצת אחריו החלטתי לאזור אומץ ולהיכנס למקלחת (זה גם משהו שהיה טעון בגלל הלידה הקודמת).
משהו מהשניים או שניהם הוכיחו את עצמם ואז יצאתי מהמקלחת הצירים התחזקו. אחרי שעה בערך הגיע הזמן לקרוא לבנזוגי לחזור וללכת לבדוק שוב פתיחה.
בין לבין, היו לי לא מעט רגעי משבר. נמאס לי לכאוב וכל מה שעזר בהתחלה כבר לא עזר יותר... גם מנטלית וגם בהפחתת הכאב.
התחושה שלי הייתה שאני פשוט לא רוצה יותר. לא רוצה את הכאב, לא רוצה ללדת, אפילו התגנבה לה מחשבה- לא רוצה ויב"ק...
וכל הזמן הייתה לי תחושה שמשהו לא עובד טוב. גם כי אין התקדמות וגם כי למה לעזאזל כואב כל כך למרות שאני עושה הכל "נכון"....

[יולי_קו]

מרגש!

[טלי_ב*]

ואז הגיע גם פחד - שאני לא אצליח ללדת, לא אצליח לשאת את הכאבים והמאמץ...
בעדינות רבה הדולה העלתה את האפשרות של אפידורל. לא מייד, אבל כאיזשהו אופק אחרי שתהיה התקדמות.
חשבתי על זה בזמן המקלחת, והחלטתי שכן.

אז כאמור, אחרי המקלחת הייתה התקדמות יפה, והלכנו לבדוק פתיחה - 5!
זה אומר שעברתי את הפתיחה המקסימלית שהייתה לי בלידה הראשונה והאפשרות שהפעם זה סיפור שונה נראתה אמיתית מאי פעם.
וגם - אחרי לילה שלם, נכנסים לחדר לידה!

[קרן_שמש_צהובה*]

ואז הגיע גם פחד - שאני לא אצליח ללדת, לא אצליח לשאת את הכאבים והמאמץ...

מקשיבה, ללא נשימה...

[תפילה_לאם*]

וואו, הטלטלות הרגשיות העצומות שאפשר לעבור בתוך כמה שעות...
ובשילוב עם כאבים ועם אי ודאות - בכלל.

[תמרוש_רוש]

וואו.

בית היולדות, כפי שהילד דואג לתקן כל הזמן מאז שפעם מזמן, ברגע של רגש באופני מתפרץ, דיברתי איתו על הטרמינולוגיה הזו.
|Y||Y||Y|
בהזדמנות אני אספר לך על סצנה דומה שהיתה לנו, לי ולילד, עם ספר אנטומיה
(מדהים כמה שטויות אנשים יכולים לכתוב על עצמות...)
ככה מגדלים דור חדש עם הבנה של הדברים האלה.

[טלי_ב*]

תפילה, כן - זו חתיכת מסע...
תמרוש, מחכה לשמוע (-:

[טלי_ב*]

אז נכנסנו לחדר הלידה, וחיכיתי לאפידורל...
בינתיים הייתי במצב רוח שקשה לי להגדיר לגמרי גם עכשיו. משהו שבזמן אמת פירשתי כייאוש, אבל בדיעבד אני מפרשת אחרת. הפסקתי לנסות לחפש איך "לפתור" את הצירים, ופשוט הזכרתי לעצמי בכל ציר שיש לו סוף...
אני חושבת שזה דווקא היה טוב. עוד קודם אמרתי לדולה שלדעתי חלק מהסיבה שהצירים שלי חזקים אבל אין הרבה התקדמות היא בדיוק שאני כל הזמן בהתנגדות לכאב וחושבת איך אפשר להימנע ממנו וכנראה שגם הגוף נלחם בעצמו בגלל זה...
אז בזמן אמת היה בזה חוסר אונים מסוים מול הצירים , אבל לאו דווקא באופן שלילי.
החרדים התעכב, ואפילו שהזכירו לי שזה בעצם לטובה, כבר ממש הייתי צריכה מנוחה.
אחר כך המיילדת סיפרה לי שכמה פעמים התחלתי להגיד לה משהו ונרדמתי באמצע המשפט...
ואז הוא הגיע... קיבלתי מינון נמוך, כזה שאיפשר לי עדיין לזוז, כך שהתקבלה לא היתה מוחלטת כמו שזכרתי מהפעם הקודמת, בה הורדתי ספינלית לקראת הניתוח, אבל היה מספיק כדי שאוכל לישון קצת. וזה היה ממש נחוץ וטוב, ופשוט נעים מאוד.

[אישה_במסע*]

באיחור רב - מזל טוב!!!
@} @} @} @} @}

@} @} @} @} @}

גם אני מקשיבה.

[טלי_ב*]

אישה, תודה.
אחרי כחצי שעה המיילדת העירה אותי והמליצה "להתחיל לעבוד" (-:
חזרנו לתנוחוץ זקופות, על המיטה.
עכשיו הפתיחה התקדמה יפה ומהר, הרגשתי את הלחץ של הצירים כלפי מטה, אבל בעוצמה שיכולתי להכיל.
די מהר הייתי בפתיחה מלאה. המיילדת המליצה שאלחץ ככל שזה מקל על הכאב, אחרת אין צורך.
וכך היה במשך שעתיים...
אחרי שעתיים הגיע רופא עם המיילדת. מסתבר שכבר כמה זמן היו ירידות דופק לא טובות...

[טלי_ב*]

ופתאום אווירת לחץ... הרופא התחיל להכין אותי מנטלית לאפשרות שעוברים לחדר ניתוח, עם התנצלויות רבות שכך זה מסתיים.
המיילדת לעומת זאת נלחמה בעוז על הלידה והתעקשה איתו שאני יכולה ללדת רגיל.
בסוף הם הסכימו לקרוא לראש המחלקה להתייעצות והוא המליץ להמשיך בינתיים לנסות רגיל, אבל למהר.

[יולי_קו]

איזה מתח!

[בשמת_א*]

רק עכשיו גיליתי! מזל טוב, מקווה שתמשיכי בקרוב... גם אני במתח

[גוונים*]

וואו איזו סיטואציה לא פשוטה!

[טלי_ב*]

תודה @}
אני מנסה כל הזמן לגמור את הסיפור אבל החיים מפריעים (-;
נורא אינטנסיבי פה, אמנם ברגע, אבל אינטנסיבי. כבר שכחתי איך זה עם תינוק קטן כזה...

אז... אחרי האוקיי שקיבלנו להמשיך בלידה רגילה, המיילדת ביקשה רשות לבצע חתך. היא ציינה שהיא בדרך כלל לא אוהבת לעשות את זה, אבל זה יעזור לזרז את יציאת הראש ובמקרה הזה הזמן הוא קריטי.
הסכמתי.
היה לי מאוד משמעותי הרגע הזה של בקשת הרשות, שנשאלה כשאלה באמת ולא כעניין פורמלי. במקום להרגיש שקרה לי או שעשו לי, אני מרגישה מאוד אמיצה שהחלטתי לעשות משהו, שהיה ממש ממש גבוה ברשימת הפחדים שלי בלידה. וזה נתן לי איזו נחישות להמשך הלידה ובכלל...
אחרי החתך התחילה סצנה מהסרטים... אני לוחצת בטירוף בכל ציר ומסביבי כולם (יצא שכבר היינו חבורה די גדולה בחדר) מעודדים בצעקות...ושוב, נדרשה המון נחישות וממש שמחתי שהייתי אותה.
ובסוף, היא יצאה
איזו תחושה מדהימה זו. הראש, ואז שתי הכתפיים, ואז כזו הקלה...
באמת שרציתי את הויבק הזו מכל הסיבות הכי הגיוניות, אבל בסופו של דבר הסיפוק שלי ממנה הוא במידה רבה בכלל לא במישור הזה, אלא בעוצמת המעשה.
היא לא בכתה מייד, אלא כעבור כמה שניות. בזמן שחיכינו החזיקו אותה מעליי, מוכנים להניח אותה עליי עם הבכי הראשון הוא לקחת אותה לטיפול אם הבכי לא יגיע מספיק מהר... אמרתי לה בחיוך, נו, קדימה - ואז היא בכתה (-:
ואיזה אושר זה לסיים לידה ככה, עם התינוקת עליי, עם הנקה בחדר לידה (ולא בנשיקה חטיפה ואז הפרדה של שעות, כמו בפעם הקודמת).
ומאז בעצם אנחנו ביחד.
ועכשיו אני אלך לישון...ורוצה עוד לחזור ולכתוב קצת על הפוסט בהזדמנות.
תודה כל הקוראות, התגובות והמברכות (-: כיף יותר לכתוב כשאני יודעת שמקשיבות.

[בשמת_א*]

וואו. איזו חוויה מעצימה (-:

[אישה_במסע*]

ואוו!
<חיפשתי מה עוד לכתוב, ולא מצאתי מילים. אז אני אשאר עם ה"וואו">

[תפילה_לאם*]

מדמיע.

אמרתי לה בחיוך, נו, קדימה - ואז היא בכתה
איזו ילדה אינטליגנטית!

[יולי_קו]

איזו אמיצה את.
והצלחת!
המון מזל טוב!

[פעמוני_שלג*]

מרגש... תודה שאת משתפת! הרבה כח וסבלנות:)

[תמי*]

נשמע מופלא. הרבה בריאות ושמחה לכולכם.

[גוונים*]

דמעות..
ההרגשה העילאית של סיום הלידה לגמרי עוברת, אושר של ממש!

שיהיה המשך רגוע ומיטיב@}

[טלי_ב*]

תודה לכן!! וסליחה שלא מספיקה להתייחס אישית גם בכתב (אצלי בראש, בהחלט כן).

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

וואו המון המון מזל טוב ! איזו לידה מדהימה ! כל כך שמחה בשבילך שהצלחת ועל החוויה המתקנת לאחר הקיסרי...
@}

[תמרוש_רוש]

וואו!!!


היה לי מאוד משמעותי הרגע הזה של בקשת הרשות, שנשאלה כשאלה באמת ולא כעניין פורמלי. במקום להרגיש שקרה לי או שעשו לי, אני מרגישה מאוד אמיצה שהחלטתי לעשות משהו, שהיה ממש ממש גבוה ברשימת הפחדים שלי בלידה. וזה נתן לי איזו נחישות להמשך הלידה ובכלל...
ברור שמכל הדברים שסיפרת אני מתמקדת מיד על המשפט הזה....
עשית לי את היום

[טלי_ב*]

תמרוש, ברור שחשבתי עלייך כשכתבתי אותו (-:
אני לא יודעת אם הייתי שמה לב, או יודעת להמליל את ההתרחשות הזו ללא הבלוג שלך...

אני רוצה לכתוב כמה מילים על החודש האחרון מאז הלידה. מקווה שאספיק.
באופן כללי, רגוע מאוד. זה מפתיע אותי. כל כך שונה מהסיבוב הראשון...
אין ספק שקשה ואינטנסיבי עם שניים, מה גם שהגדול היה עכשיו בחופש של שבוע ולפני זה גם נשאר בבית לא מעט ימים לבקשתו, ותוך כדי גם הייתה נסיעה דחופה של בעלי לחול...
ואני מסיימת (ומתחילה...) כל יום מאוד עייפה. אבל מבחינה רגשית אני מרגישה יציבה מאוד, ורוב הזמן גם שמחה.
חלק מהקרדיט מגיע כמובן לילדים... לבכור שמגלה אהבה אין קץ לאחותו הקטנה ובאמת עוזר ומתחשב לא מעט בכלל (אתמול היה לי למשל יום של סידורים וקצת חששתי מאיך יהיה עם הקטנה, ופתאום מצאתי את עצמי חושבת, שלפחות הבכור יהיה איתי וזה בטח יעזור אם יהיה קשה, במקום לחשוב שיהיה קשה יותר עם שניים) ולקטנה שהיא פשוט תינוקת רגועה מאוד, לפחות ביחס לאחיה... אני חושדת שהוא היה תינוק קשה בעצם ואני פשוט לא ידעתי כי לא הכרתי נשהו אחר (ומזל שכך).
אבל באמת, לפעמים אני תוהה אם זה נורמלי שהיא לא צריכה מגע תמידי... לפעמים היא ממש מרוצה לשכב איפשהו ולהתרכז במשהו לא נודע ואפילו קרה לי שנרדמה לבד כשהנחתי אותה לכמה דקות לטובת הבכור.

ואני גם חושבת שחוויית הלידה משפיעה. הקשר שלי לקטנה לא פחות חזק, אבל יש בו פחות חרדה. עם הבכור הייתה לי חוויה קשה של פרידה ממנו אחרי הלידה ואחר כך אם הוא היה רחוק ממני הייתי נכנסת ממש לסטרס. גם אליה אני בסופו של דבר צמודה כמעט כל הזמן, אבל אני יכולה גם להיות פחות בפוקוס עליה ואפילו להשאיר אותה עם אבא או סבתא לפרקי זמן קצרצרים, כל עוד אני זמינה להנקה אם תצטרך.
ובפעם הקודמת יצאתי מהלידה בן אדם אחר. ממש. הייתי צריכה ללמוד להכיר את עצמי מחדש. הפעם, זה כאילו אני רק יותר ויותר עצמי. תחושה של שיבה הביתה.

[לב_שומע*]

טלי יקרה,
מזל טוב!!!!!!!!!
שמחתי כל כך..
סליחה ממש שלא יכולה יותר בינתיים
מתאוששת מצוואר תפוס

[יולי_קו]

הפעם, זה כאילו אני רק יותר ויותר עצמי. תחושה של שיבה הביתה.
איזה כייף.

[תמרוש_רוש]

בדיוק חשבתי עלייך והתגעגעתי.

את נהדרת, וכיף לשמוע כל מילה.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טלי, טוב לקרוא את החוויות הטובות שלך!
ואני מכירה תינוקות כאלה שפשוט שוכבים ונרדמים להם בעריסה - היתה לי אחת כזו - זה אמיתי, ועובד מעולה גם בהמשך החיים (:
ומזדהה גם עם תחושת הכיף שהבכור איתך.
גם אני הרגשתי כך- הרבה פחות בדידות מאשר בהורות בסיבוב הראשון.
שימשיך באושר ובנעימים.

[טלי_ב*]