סיפורי הלידה של נסיכת השום

אנונימי

^{דף סיפור לידה, לידה ראשונה - דף סיפור לידה בבית חולים, לידה שניה - דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה שהתאחרה, דף סיפור אחים בלידה}

אז אולי הגיע באמת הזמן שאכתוב אותו. לפני שאשכח. והרי כל כך חשוב לזכור.
הבעייה היא רק מאיפה להתחיל, כי הסיפור הזה התחיל הרבה לפני הלידה, וגם הרבה לפני ההריון הפיזי.
באיזה שהוא מקום, נראה שפחות או יותר כל העשור האחרון של חיי, או אולי אפילו חיי במלואם, הובילו אותי ללידה הזאת.

אבל אתחיל בכל זאת מנקודה מסויימת, ואספר בקצרה רק הקדמה, לםני שאגיע לספור לידה האמיתי.
לפני מספר שנים החלטתי לעזוב את הארץ.
הסיבה לכך היתה מקצועית- פתוח עצמי.
כשהגשמתי את זה, כשלוש שנים לאחר מכן, נוספו עוד סיבות.
אז לפני כשנתיים וכמעט וחצי הגעתי לארץ הקרה הזאת. כשלושה שבועות לאחר מכן פגשתי את בן זוגי. וחודש לאחר מכן עברנו לגור ביחד. אהבה אמיתית וחזקה. כמו שכבר חשבתי שלא תהייה לי, והתחלתי לפקפק בקיומה.
אבל מה, לא הצלחתי כמעט אף פעם להביא את עצמי למקומות של יצירה כמו שתמיד היה לי כל כך קל כשגרתי בארץ. הרגשתי שמשהו מאוד בסיסי בי השתנה, ושיקח לי הרבה זמן עד שאצליח לפרשן את עצמי לעצמי.
ובמשך תקופה ארוכה כל פעם שקצת איחר המחזור, חשבתי ובסתר קיוויתי שמשהו מתבשל לי בבטן, אני- שתמיד אמרתי שאני לא מתקשרת עם ילדים, אני- שתמיד המבט התמים והחודרני של תינוקות היה מלחיץ אותי, אני- שתמיד הסתכלתי בחוסר הבנה על נשים עם ילדים.
הוא התעורר, אמשיך אחר כך

אוקיי, האיש חזר, ולקח קצת אחריות על ההרדמה, אז אני יכולה לגנוב עוד קצת זמן, ולהמשיך לכתוב.
אז בדיוק היום לפני שנה, התחיל שבוע ההריון הראשון שלי, או בהסבר פשוט יותר, קבלתי מחזור בפעם האחרונה לפני ההריון עם פיצ.
כשגילינו את ההריון, אחרי שתי בדיקות ביתיות, היינו די בהלם. היינו במצב הכי לא מוכן לזה בעולם. אבל בעצם שנינו כל כך רצינו בהריון הזה ובילד הזה.
ואז התחילה התפנית בחיינו, היינו צריכים לארגן לנו בערך את כל החיים מחדש, בשביל שיהיה לכלנו נוח ונעים ואפשרי להיות ביחד.
אז דבר ראשון, התחתנו, גם בארץ וגם פה, ארגנו לנו דירה חדשה וגדולה, מאובזרת בכל מה שאז חשבנו שאנחנו צריכים, ויצרנו לנו סביבה חמימה להתחיל בה משפחה. כשסיימנו את כל התהליכים האלו, כבר הייתי בחודש שביעי, אחרי התחלה מ-א-ו-ד קשה של בחילות שנמשכו ארבעה חדשים, וצרבות שמהרו לבוא ולתפוס את המקום של הבחילות, ופיצ קטן, שהתחיל להראות סימנים שהוא בעצם גדול, שלא הפסיק לבעוט בי מבפנים מהחודש הרביעי, ולא נתן לי לשון באף לילה בחודש התשיעי.
התקשורת שלנו אתו התחילה עוד כשהוא היה בבטן, היינו מדברים אליו, שרים לו שירים, אומרים לו כמה שאנחנו אוהבים אותו, וכמה שאנחנו מחכים לו, והוא בתגובה, היה מותח את הרגליים ובועט, לא נתן לאף אחד לגוע לי בבטן, תפס לי נוכחות מלאה על הגוף, שגדל מאוד בהתאם.
כל ההריון ידעתי ואמרתי שפיצ הולך להוולד או לפני הזמן, או בדיוק בזמן.
את הצירים הראשונים התחלתי לקבל בחודש השמיני.
בשבוע ה- 35 היה הביקור הראשון שלנו בבית חולים.
היה קקקקקקקקקררררררררררר נורא. שלג קפוא. התעוררתי באמצע הלילה, בערך ארבע לפנות בוקר, עם כאב חד ובלתי נסבל ובלתי נפסק. פשוט ציר אחד ארוך שלא נגמר.
שום דבר לא עזר.
הבן זוג שלי לאחר מאבקים ארוכים עם המחשב, הצליח להדפיס את הרשימה שהכנתי מראש... וגם כשהצליח להדפיס אותה, מכל מה שכתוב, הצליח לקרוא רק מצלמת וידאו, ולקח אותה... אני לעומת זאת, ארזתי את מה שהיה צריך.
כשיצאנו החוצה, היתה הקלה בכאב, אך הוא עדיין היה מאוד חזק, ומאוד דומיננטי.
זה היה יום ראשון לפנות בוקר. ניסינו לעצור מונית. חוץ מאתנו היו עוד הרבה שכורים שחזרו ממועדונים, או ממסיבות, ואנחנו, איש עייף שלא מבין מה קורה, ואישה מאוד גדולה שמתנדנדת מצד לצד, ומוציאה קולות בלתי מזוהים.
עצרנו מונית. הבית חולים שבחרנו ללדת בו הוא מרחק נסיעה של חצי שעה מאיפה שאנחנו גרים. הנהג באמת נסע מאוד מהר.
הגענו לבית חולים, מאוד שמחים שמצאנו את הדרך.
אני, יורדת ראשונה מהאוטו, מתחילה ללכת, מחפשת את הכאב, אבל הוא לא שם! אבל אנחנו כבר בבית חולים! לא נסענו עד לשם ושלמנו עשרים יורו למונית בשביל לעשות סתם טיול של לפנות בוקר לצד השני של העיר! אז נכנסנו. חברו אותי למוניטור. אכן היו צירים. אבל לא צירים של לידה. לא פתיחה, לא התקצרות של צוואר הרחם, כלום. נוסף מושג חדש להריון שלי- ברקסטון היקס.
חזרנו הביתה עייפים ומאוכזבים, בלי תינוק, וברכבת.

חשוב גם מאוד לציין, שכבר עם תחילת ההריון, היה לי ברור שאת הלידה הזאת אני רוצה לעבור כמה טבעי שאפשר, אבל בבית חולים. הפחיד אותי יותר מדיי לידת בית, ושמשהו רע יקרה, ושלא נספיק להגיע לבית חולים בזמן.
וגם בגלל שבגרמניה מאוד מודעים לעניין הטבעי, ובכל בית חולים כמעט מאפשרים ללדת טבעי.
חברה המליצה לי על האתר הזה, ונעזרתי ולמדתי ממנו המון, אבל בדיעבר, כנראה לא מספיק.
פיצ הקטן גדול, נולד בדיוק בתאריך שהרופאים אמרו, בדיוק בסוף השבוע הארבעים, ביום ראשון 03.04.05 בשעה 19.30.
את הסיפור של הלידה האמיתית, אנסה להמשיך מחר.

את הסיפור של הלידה האמיתית, אנסה להמשיך מחר
כן, תמשיכי בבקשה.

את כל החודש האחרון של ההריון ביליתי בציפייה. כל כאב קטן, כל קלקול קיבה קטן, כל סימן שרק היה נראה כקשור, הפך אותי לחסרת סבלנות.
הכל היה כבר מוכן. כל מה שרצינו- קנינו, קבלנו, בקשנו.
אמא שלי הגיעה לביקור של חודש, לעזור, בסוף מרץ.
כל הזמן דברנו אליו, ואמרנו לו- צא החוצה! אנחנו כבר מתים להכיר אותך! לא צפוף לך שם?
בשני באפריל, חזרנו מיום קניות אחרונות באיקאה (...), ואחרי שאמא שלי אמרה שהתינוק יוצא רק כשהכל מוכן, אז החלטתי, טוב, חייבים לסדר את כל מה שיש, בשביל לקבל אותו. האיש בנה את המיטת תינוק, הצמדנו אותה לשלנו, תלינו מדף שממנו כל הבגדים נתלים, עשינו מיון בבגדים, תלינו את האמבטיית תינוקות באמבטיה שלנו.
האיש החליט שאחרי שכל כך הרבה זמן הוא לא יצא לבד בערב, עם חברים שלו, כי אף פעם לא רצה להשאיר אותי לבד, ינצל את ההזדמנות שאמא שלי שם, ויצא עם חבר.
אני ואמא שלי התיישבנו לנו בסלון, והתחלנו לנהל שיחת אם ובת כמו שאף פעם לא דברנו.
היא ספרה לי על הלידה שלי, ועל כל הלידות שלנו בכלל. אני ישבתי מולה וסרגתי, והקשבתי, ושאלתי.
ולאט לאט אני מתחילה להרגיש כאבים בבטן. כאבים שכבר הרגשתי מספר פעמים לפני. כן, סביר להניח שזה צירים, אבל גם סביר להניח שזה יעבור, כמו בפעמים הקודמות שהרגשתי אותם.

_אני ואמא שלי התיישבנו לנו בסלון, והתחלנו לנהל שיחת אם ובת כמו שאף פעם לא דברנו.
היא ספרה לי על הלידה שלי, ועל כל הלידות שלנו בכלל. אני ישבתי מולה וסרגתי, והקשבתי, ושאלתי.
ולאט לאט אני מתחילה להרגיש כאבים בבטן. כאבים שכבר הרגשתי מספר פעמים לפני. כן, סביר להניח שזה צירים, אבל גם סביר להניח שזה יעבור, כמו בפעמים הקודמות שהרגשתי אותם._
איזו התחלה מקסימה ללידה!

בקיצור, אמא שלי ואני ממשיכות לנו לפטפט אל תוך הלילה, אני מספרת לה על המיחושים הקלים בבטן שבאים ונעלמים כל כמה דקות, אבל מחליטה לא להתרגש מזה, כי בפעמים הקודמות שהתרגשתי סתם אכזבתי את עצמי ואף אחד מסביב כבר לא מאמין לי...
בערך בשתים עשרה בלילה הולכת לישון. מחליטה לא להתקשר לאיש, סוף סוף הוא יוצא ונהנה, לא רוצה סתם להחזיר אותו הביתה, שיבלה כמו איש חסר דאגות פעם אחרונה...
בערך בשתיים לפנות בוקר אני מתעוררת מכאב חד בבטן.
ישר נעמדת על הרגליים.
מרגישה משהו מטפטף לי בין הרגליים.
מבינה שכנראה הגיע הרגע.
אבל שוב, לא רוצה למהר ולהחליט שזה זה, ולהודיע, ושוב לגלות שזה סתם שתן שברח, או הדמיון המפותח שלי

אלו נסיונות להמשיך לכתוב ביד אחת, כי השנייה עסוקה בהנקה...
אז אני הולכת לאמבטיה. עושה פיפי, מנגבת את הנוזל הבלתי מזוהה. קמה. משהו ממשיך לנזול. מתיישבת. מנגבת. שוטפת את עצמי באמבטיה מתנגבת (כאן מתחיל פטרן שיחזור על עצמו הרבה בחמש עשרה השעות הקרובות...), אך הטפטוף לא מפסיק!
טו, אני מבינה שכנראה הפעם זה הדבר האמיתי.
מחליטה להתקשר לאיש, אבל לא להעיר את אמא. חשוב לי שקודם כל נהייה בזה שנינו. זאת חוויה שדבר ראשון אנחנו במרכזה, אנחנו הבסיס שלה, ואחר כך המשפחה שמסביב.
מתקשרת.
שומעת מוסיקה חזקה בצד השני של הקו.

אתה שם?
כן.
אתה שיכור?
כן.
אוי לא. ירדו לי המיים. יש לי צירים.
אוקיי, אני בא.
קח מונית!

הוא עוד לא ממש מבין מה קורה. יכולתי לשמוע את זה בקול שלו.

איש שיכור יוצא ממועדון, עוצר מונית, ואומר לנהג- מהר, אשתי יולדת!

אחרי חמש דקות, אני מתקשרת עוד פעם, לוודא שאכן הוא הבין. כן, הוא במונית, בדרך.
אחרי עוד חמש דקות, הוא בבית.

כמובן שמכל המהומה, גם אמא שלי מתעוררת.

השעה שתים וחצי לפנות בוקר, עוברים לסלון.
אני מתחילה תרגילי נשימות עם הכדור פיזיו, נורא שמחה שסוף סוף אני מיישמת אותם, וחושבת- זה הצירים?! שטויות...
אמא שלי בהתרגשות לא יודעת מה לעשות עם עצמה. מכינה לשתות.
האיש מאחורי מתרגל איתי תרגילי נשימות, ובמקביל שותה כוס אחרי כוס של קפה שחור, אבל עדיין מרגיש שיכור.

גם אני ממתינה בסבלנות...

במקביל אנחנו אורזים את התיק.
מכיוון שלי תמיד נורא חשוב תמיד לתעד את הכל, ובכמה שיותר מדיות... יש ברשימה שלוש מצלמות, סטילס דיגיטלית, סטילס רגילה, ווידאו.
באותו היום האיש שלי הלווה את הווידאו לחבר.
אז בין ציר לציר, בשעה שלוש לפנות בוקר, אני מתקשרת לחבר, מנסה להעיר אותו, אנחנו חייבים את המצלמה!!!!!!!

אחרי חצי שעה בערך של נסיונות, אני מצליחה להעיר אותו.
אז אנחנו מחליטים לצאת לדרך.
התיק ארוז, יש לנו אוטו מההורים של האיש, אחרי שיחות והסברים ארוכים לאמא שלי שאני מעדיפה שבלידה נהייה רק האיש ואני, אנחנו מוצאים את עצמנו שלושתינו באוטו, ומי נוהג? האיש השיכור...
נוסעים לנקודת המפגש עם החבר עם המצלמה.
מגיעים.
הוא עדיין לא שם.
יש לי עוד ציר.
חייבת גם להשתין.
נזכרת שבקורס הכנה ללידה המיילדת אמרה שחייבים להתרוקן כל הזמן, זה עוזר לכאבים.
קצת בעייתי במקרה שלי שלא בהריון אני צריכה כל רבע שעה לשירותים.
אז אמא שלי ואני רצות לחפש איזה פארק להשתין בו.
מזל שבברלין יש הרבה פארקים.
חוזרות לאוטו.
החבר הגיע.
יש מצלמה.
אפשר לנסוע לבית חולים.

כמובן שגם הדרך לבית חולים לא עוברת בקלות.
אנחנו הולכים לאבוד פעמיים.
ככה זה כשיש נהג שיכור ומתרגש.
וככה זה כשלא מתרגלים את הדרך לפני הנסיעה האמיתית.
ועם עוד עצירת פיפי בדרך בעוד איזה פארק, בסוף אנחנו מגיעים לבית חולים.
מחפשים חניה.
בסוף מחליטים שאמא שלי ואני נרד קודם, והאיש שלי יחפש חניה.
אני מחליטה לחכות לו בכניסה, כדי שאצליח להסביר שיש לי צירים. (מה עוד הם יכולים לחשוב שבארבע לפנות בוקר מגיעה אישה מאוד גדולה עם תיק מאוד גדול ואומרת בגרמנית קלוקלת שכואב לה?... דברים שמבינים בדיעבד).

אנחנו שלושתינו באותו החדר המוכר מהפעם הקודמת של הצירים.
שוב, אני מחוברת למוניטור.
הפעם מבינה בבירור את ההבדל בין התזוזות שלו על המוניטור, לבין הצירים שלי. אז ככה זה כאב של צירים.
אחרי חצי שעה של מדידות צירים, נכנסת מיילדת, אומרת לי לעבור למיטה.
מורידה לי את המכנסיים והתחתונים.
צוואר הרחם מחוק. פתיחה של ארבע סנטימטר (אם זכרוני אינו מטעה אותי...) ואכן, הנוזל הרירי שנוזל ממני כבר שעתיים זה מי שפיר. אני נורא אוהבת את השם הגרמני של זה- מי פירות- fruchtwasser
אז מעבירים אותנו לחדר.
חדר גדול, מיטה זוגית, שולחן קטן, שני כיסאות, חלון ענק, מראה, עיצוב מזעזע של בית חולים...
אני מבקשת כדור פיזיו.
מביאים לי.
אישי ואני ממשיכים את התרגילים שלמדנו.
אני מתאמנת על קול גרוני עמוק.
הכאב מתחיל להיות בלתי נסבל.
אנחנו שניניו חווים את הצירים, ואמא שלי יושבת לייד השולחן ומסתכלת. (אמא, אל תעלבי אם את קוראת את זה!)
תחושה לא נוחה. לשנינו.
אישי רומז לי בעדינות שזה לא נעים לו, והוא מצטער שהוא אומר את זה.
אני תוך כדי התמודדות עם הצירים מתמודדת עם איך לא להעליב את אמא שלי.
מבקשת ממנה ללכת.
מסבירים לה מאוד בבירור איך להגיע לרכבת, ואיך להגיע הביתה.
פתאום שלושתינו לא מבינים למה בכלל היא נסעה אתנו, למרות, ששוב, בדיעבד, אני דוקא מודה על זה.
היא נפרדת מאתנו, ואנחנו נשארים באינטימיות שלנו. באינטימיות שבה הוא נוצר, ככה אנחנו רוצים שהוא יוולד.
המיילדת מציעה לי לעשות חוקן.
אני יודעת שזה יוריד לי את הלחץ בבטן.
רוצה.
מביאה דלי וצינור. עושה לי חוקן.
אני רצה לשירותים, הכל יוצא החוצה, איזו הקלה...
מנסים להשכב במיטה, לנסות לשון.
הכאב כבר חזק מדיי בשביל זה.
ברקע כל הזמן דפיקות הלב של פיצ מהמוניטור.
השעה כבר שש בבוקר. יום חדש בחוץ.
אני לא מצליחה לנוח.
רוכנת מעל המיטה, מעל הכדור פיזיו, הולכים ברגל במחלקה, לשירותים כל רבע שעה, שום דבר לא עוזר כבר. ככככווואאאבבבב לללליייי!!!!!!!
אמרתי בדיוק באותו היום, לחברה ששאלה אותי אם אקח אפידורל, שמה פתאום! אני רוצה לחוות את כל הכאב בחוויה הזאת. אני רוצה שיכאב לי כמו שיכאב למלאכון שלי, אני רוצה להרגיש הכל.
קבלתי החלטה. אני חייבת לעמוד בה.
כל החיים שלי אני תמיד בוחרת בדרך הקשה, ותמיד עומדת בה.
אבל כואב לי כל כך.
דפיקות הלב של פיצ במוניטור.
מדיי פעם המיילדת באה, בודקת את הפתיחה. התקדמות נורא נורא איטית.
כבר צהריים בינתיים.
כל פעם שרק מעלים איזה שהוא שם של זירוז, של חומר משכך כאבים, אני מתנגדת נחרצות.
אני מסכימה לקבל תרופה הומאופטית. והולכת לעשות אמבטיה.
האמבטיה נעימה, חמה.
אבל הצירים נהיים יותר ויותר בלתי נסבלים.
אחרי חצי שעה באמבטיה אני חייבת לצאת.
האיש שלי כל הזמן איטי, מאחורי, עושה לי מסג, לידי, ואני נתלת עליו, מחזיק אותי, תומך בי, מעודד אותי, שומר עלי.
מוציא אותי מהאמבטיה.
אני כל הזמן, גם בחיים הרגילים, מסתובבת תמיד עם בקבוק מים.
אנחנו הולכים חזרה לחדר.
מגלה ששכחתי את הבקבוק מים באמבטיה.
מבקשים אותו בחזרה.
מביאים לי.
בדרך חזרה לחדר, מגלה שאמא שלי חזרה. אני מבקשת ממנה להשאר בחוץ.
שוב מציעים לי עזרה חיצונית.
לא מסכימה לזירוז.
מסכימה לקבל חומר מרגיע.
עושים לי חור בווריד.
מכניסים לי צינור.
החומר מתחיל לטפטף.
דפיקות הלב של פיצ במוניטור.
אני מצליחה קצת לשון.
מתעוררת לצירים, מעבירה אותם בקולות גרוניים עמוקים.
אחרי משהו כמו שעתיים, המיילדת בודקת שוב פתיחה.
אין כמעט התקדמות.
מציעה לעשות לי אקופונטורה, לזרז את הלידה, ולהרגיע.
אני מסכימה.
תוך כדי האקופונטורה, השעה כבר שלוש וחצי אחרי הצהריים, אני כבר לא עומדת בכאב. לא יכולה יותר. מבקשת אפידורל.
מגיע צוות האפידורל. יחד אתו מיילדת חדשה, חילופי משמרות בפעם השלישית. היא דוברת אנגלית מצויינת. סוף סוף אני יכולה לתקשר באופן נורמלי.
הצוות מתבדח ביניהם, עם המיילדת, עם האיש שלי, ואתי.
מכניסים מצב רוח טוב לחדר.
אבל לי כואב מדיי בשביל לצחוק.
אני רק מצליחה איך שהוא לחייך. לפחות מנסה. לא בטוחה שהם שמו לב.
עושים לי חור בגב.
נשכבת במיטה.
הרופא של האפידורל שואל אותי איך אני מרגישה.
אני אומרת שטוב, לא מרגישה את הצירים, אבל מרגישה לחץ בבטן פתאום.
אבל עכשיו חייבים לישון. לצבור כוחות ללידה.
דפיקות הלב של פיצ במוניטור.
המיילדת נכנסת אחרי שעה לבדוק מה קורה.
אנחנו מבקשים שתבדוק את הפתיחה, כי היה לי לחץ בבטן.
היא אומרת שזה לא הגיוני שכבר יש פתיחה מלאה, שזה בטח יקח עוד קצת זמן.
אבל בודקת בכל זאת.
יש לי פתיחה של עשר!!!!!!!!!!
אנחנו צוהלים ושמחים, הולכים לחדר לידה!
השעה חמש בערב.
פוגשים את אמא שלי בדרך, אמא, יש לי פתיחה של עשר!
שני חדרי הלידה הגדולים פנויים. נותנים לי לבחור.
אני בוחרת בחדר שראינו בביקור שעשינו בבית חולים.
יש לו כוכבים על התקרה, אמבטיה (לא יכולה לעשות עם אפידורל), חבל תלוי מהתקרה לתנוחת כריעה, מיטה, והוא ענק!
המיילדת אומרת לי להוריד מכנסיים ותחתונים, ולהתחיל לעשות תנועות סיבוביות עם האגן.
אני, מחוברת למליון חוטים שיוצאים לי מהגוף, נתלת באיש שלי, ועושה ריקוד מוזר עם התוסיק שלי.
המיילדת אומרת לי לא ללחוץ כשאני מרגישה לחץ.
אני לא לוחצת.
המיילדת כל הזמן נכנסת ויוצאת מהחדר.
יש עוד לידה.
אני לא שמעתי, אבל האיש שלי והאמא שלי אמרו לי ששמעו צרחות איומות מהחדר לידה השני.
החיוך לאט לאט יורד לי מהפנים.
הלחץ נהייה קשה מנשוא.
והמיילדת אף פעם לא שם כשיש לי ציר.
אני לא יודעת מתי ללחוץ ומתי לא ללחוץ.
והדפיקות לב של פיצ ברקע.
אני רוצה אותו כבר בחוץ, לראות אותו, לחבק אותו. למה זה כל כך קשה ומיגע לקבל את האושר הזה?
המיילדת מבקשת ממני לעלות על המיטה, ולהחזיק בחבל בתנוחת כריעה.
וללחוץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץ
קשה לי כל כך...
ועוד פעם
ללחוץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץ
קשה לי
מחליפה תנוחה.
עומדת.
הציר מגיע.
לא יכולה יותר לעמוד.
רוצה לשכב.
המיילדת אומרת שלא כדאי.
אני אומרת לה שאני עושה מסג לפירנאום כבר שלושה חדשים. מבקשת ממנה לנסות לא לחתוך.
אנחנו יודעים שיש לפיצ ראש מאוד גדול, ושהוא גדול בכלל.
היא אומרת שתנסה, אבל שאני חייבת לעשות בדיוק מה שהיא אומרת לי.
מנסים שוב את תנוחת הכריעה.
שוב את תנוחת העמידה.
המיילדת מביאה כל מני כסאות מחדר אחר.
אני נתלת על האיש שלי.
אין התקדמות.
המיילדת אומרת שהשלפוחית שלי מלאה.
אני לא מצליחה לעשות פיפי.
מביאה קטטר.
זרם חזק מאוד נשמע בחדר.
אני לא מרגישה כלום.
אנחנו כבר שעה וחצי בחדר לידה. שעה וחצי לוחצת.
המיילדת מציעה שוב זירוז.
אני חסרת כוחות לחלוטין. שואלת את האיש אם כדאי. הוא אומר שכן. מסכימה.
המיילדת מביאה זירוז.
אני ממשיכה לדחוף.
באיזה שהוא שלב היא לוקחת לי את היד באמצע הציר, ואני מרגישה את הראש של פיצ.
אבל הציר נגמר, והראש חוזר פנימה.
אני כבר ממש לא יכולה יותר.
זה חוזר על עצמו כמה פעמים.
ובמשך כמה פעמים אני נשכבת על הרצפה, רק רוצה לשון. יש לי הזיות בין ציר לציר. הרדמויות סיוטיות.
אומרת למיילדת שאני לא יכולה יותר. אני לא יכולה לעשות את זה.
היא מנסה פעם אחרי פעם לעודד אותי. זה לא נראה ככה, אבל אני ממש קרובה לסוף. והיא יודעת שזה נורא קשה, אבל זה מתקדם לאט לאט.
אני לא מאמינה לה.
אני מרגישה כאילו החיים שלי נגמרו.
לא רואה איך המצב הזה נגמר.
היא מבקשת ששוב אעלה למיטה לתנוחת כריעה.
אני מצליחה איך שהוא להעביר ככה שלושה צירים, ולדחוף.
המיילדת אומרת שיש לידה. הראש מתחיל לצאת, היא הולכת לקרוא לרופא.
אני שוכבת על הגב. הרופא בחדר. יש עוד ציר. אני קולטת שהמיילדת מכינה מכשיר מסויים בין הרגליים, מסתכלת על הרופא לאישור, והרופא מהנהן.
מגיע עוד ציר. אני לוחצת. מרגישה משהו חותך אותי. אבל כבר לא אכפת לי מכלום. רק שזה יגמר.
פתאום הכל נגמר.
אני מרגישה גוף חמים על הבטן שלי. זוחל לקראתי. מרים את הראש ומסתכל מסביב.
האיש שלי בוכה. בוכה. בוכה.
אני מחייכת וצוחקת.
מקרבת את פיצ אלי.
מנשקת אותו.
מנסה לשים לו את הפיטמה בפה.
הוא לא רוצה.
מנסה עוד פעם.
הוא לא רוצה.
אני כל כך מאושרת, שלא מוצאת שום מקום בי בשביל להתעצב מזה שהוא לא רוצה לנוק.
אני רק מאושרת מזה שזה נגמר ומזה שסוף סוף אני מחזיקה אותו בידיים שלי.
השעה שבע וחצי.
הייתי שעתיים וחצי בצירי לחץ בחדר לידה.
קצת נקרעתי והרבה חתכו אותי.
הרופא הולך ללידה השנייה.
פיצ עלי. האיש מעכל לאט לאט, לא מצליח להפסיק לבכות.
אני שואלת אותו אם הוא לא רוצה לנשק אותו.
הוא כל כך מבולבל, לא יודע מה לעשות. נתתי לו כוון לפעולה. מתקרב אלינו, מנשק את פיצ. מנשק אותי. אנחנו משפחה.
האיש שלי הולך להודיע לאמא שלי.
אחרי שעה שאני שוכבת במיטה עם רגליים מפוסקות, הרופא סוף סוף מגיעה לתפור אותי.
האיש שלי לוקח את פיצ, והוא והמיילדת שוקלים אותו ועושים לו מבחן. ומצלמים אותו.
הרופא תופר אותי, ושואל אותי מאיפה אני.
כשאני עונה, הוא מנסה לספר לי שיש לו חברים איפה שהוא בארץ. אני מחייכת בנימוס. לא מצליחה להזכר אם אני מכירה את שם היישוב שהחברים גרים בו.
אני שואלת בתמימות, כמה תפרים? הוא עונה, לא הרבה, בערך עשרים.
אני נדהמת.
מה נהייה מהאיבר הכי אינטימי בגוף שלי...
אבל האווירה בחדר בסך הכל משועשעת. אנחנו הכי מאושרים בעולם. לא יכולה להפסיק לחייך, לא יכולה להפסיק להסתכל עליו, לא יכולה להפסיק לרצות לחבק אותו.
התפירה נגמרת.
אני רוצה להתקלח.
פותחים את הדלת של החדר.
אמא שלי, אמא של האיש שלי, ואחות שלו עומדות בכניסה.
אני רק רוצה להתקלח.
המיילדת מביאה אותי למקלחת.
מבקשת שלא אנעל את הדלת, למקרה שמשהו יקרה לי.
אני מתקלחת, נהנית כל כך מהזרם של המיים. לא מפסיקה לדמם.
חוזרת לחדר לידה.
כלם עדיין שם.
אנחנו מחכים שיקחו אותי ואת פיצ לחדר עד אחת עשרה וחצי בלילה.
כל הזמן הזה הוא לא מסכים לנוק.
בסוף כשלוקחים אותנו, אני נפרדת מכלם, האיש בא אתנו לחדר, מביא אתו את התיק, נותן הוראות לאיך לטפל בי לאחיות, מנשק אותנו, מבטיח שיחזור בבוקר כמה שיותר מהר, והולך.
האחות עוזרת לפיצ לתפוס את הפיטמה.
אני מניקה!!!!!!
פיצ ואני שוכבים במיטה מאושרים.
אני שואלת את האחות אם זה אפשרי שנישן באותה המיטה, ולא לשים אותו במיטת גלגלים המוזרה שיש לידיינו.
היא אומרת שבעקרון זה אסור, אבל היא יכולה לא לראות... ומסדרת לנו מגבת מגולגלת בשוליים של המיטה.
פיצ ואני מחובקים.
אני מסתכלת עליו, ולא מאמינה שזה נגמר, ושסוף סוף אני אתו לבד, סוף סוף יכולה לגעת בו ולהסתכל עליו, וללחוש לו באוזן כמה אני אוהבת אותו, ולהעניק לו, ולהניק אותו, ולאהוב אותו כמו שאף פעם לא ידעתי שאני מסוגלת.

אחרי הלידה היה לי ברור שבלידה מתתי, ונולדתי מחדש עם פיצ.

אחרי שאתמול ההורים שלי קראו את הסיפור, היום החלטתי שזהו, שאני חייבת גם לתרגם את זה לאיש שלי.
אז התיישבנו, והקראתי, והתרגשנו, ובכינו קצת, ונזכרנו, וחווינו מחדש.
וגם נזכרנו... שהאיש שלי רחץ בעצמו את פיצ לאחר הלידה, וגם שבשביל למצוא כוח אחרון ללחיצות שהוציאו את פיצ החוצה, המיילדת הביאה לי שתי כוסות של סוכר ענבים...

נסיכה,
גם אני בעיקבותיכם קראתי שוב את סיפור הלידה שכתוב כל כך יפה , מעניין ומרגש!
גרמת לי שוב לחשוב על השעות האלה שעוברות כמו בתוך ערפל כשאנחנו יולדות ומרגישות בעולם אחר ובעולם שלנו בו זמנית..
מתקשות להכיל את עוצמת הרגשות והחושים... ואת דוקא היית צריכה להתמודד עם ככ הרבה ערימות של הפרעות באותו זמן..
עד לרגע ששניכם בוכים עם פיצ...סיפור כ"כ יפה...

מדהים!!

אני מסתכלת עליו, ולא מאמינה שזה נגמר, ושסוף סוף אני אתו לבד, סוף סוף יכולה לגעת בו ולהסתכל עליו, וללחוש לו באוזן כמה אני אוהבת אותו, ולהעניק לו, ולהניק אותו, ולאהוב אותו כמו שאף פעם לא ידעתי שאני מסוגלת
מזדהה.הגוף לא יכול להכיל כזו כמות של אהבה זה עובר את גבולות הגוף ועוטף את הכל מסביב.

אחרי שכתבתי פה את הסיפור לידה, הופתעתי לגלות שכמעט אף אחת לא הגיבה אליו.
במשך כמה חדשים הייתי נכנסת לכאן בתכיפות גדולה, לבדוק אם אולי, סוף סוף, משהי תגיב. הרי אני קראתי כל כך הרבה סיפורי לידה, וכל כך התרגשתי מהם. וחשבתי שגם שלי מרגש... למרות שמעולם לא כתבתי תגובה כמעט לאף סיפור...
אחרי שקראתי את איך היתה הלידה , וגם הגבתי שם כמה פעמים, חשבתי שאולי מצאתי את התשובה לתהייה שלי. אולי פשוט לאנשים ולנשים ביחוד, קשה לקרוא סיפור לידה קשה, שלכאב בו יש נוכחות כל כך חזקה. כמו בסיפור שלנו.
אחרי הלידה, ועד היום, תמיד כששואלים אותי איך היא היתה, אני אומרת שקשה מאוד. למרות שאני יודעת שיש לידות הרבה יותר מסובכות וקשות משלי. אני יודעת שבהרבה דברים היה לנו מזל גדול, שאני בריאה, ושפיצ בריא, ושהיתה לידה ואגינאלית.
אבל עדיין, הכאב היה בלתי נסבל. ממש חשבתי שאני הולכת למות. ממש לא ראיתי את עצמי יוצאת מהלידה. חשבתי שחיי נגמרו בה.
מה שהרגשתי היה בעיקר אכזבה מאוד גדולה.
במשך שבועות וחדשים אחריה עוד ניתחתי אותה עוד ועוד, לנסות להבין מה עשיתי לא נכון, מה יכולתי לעשות אחרת. מה בדיוק היה שם.
חשבתי שהגעתי לכמה מסקנות. אבל לאחר קריאה של כמה מהכותבות פה, שעשו את כל הדברים האלו שחשבתי שהיו עוזרים, ועדיין חוו לידות אפילו קשות משלי, אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם מה שהיה.
אפידורל לא אקח בשנית, אבל להאשים את עצמי על כך שעשיתי טעות במצב חלש מאוד, אין טעם. זה לא אומר שאני לא אדם חזק. בכל זאת התמודדתי עם הלידה הכואבת נורא הזאת, מבלי שהאפידורל ישפיע בכלל. עצם הלקיחה שלא לא שינתה כלום מבחינת הכאב, ואני שמחה על כך.
והפחד שהיה לי מהלידה לפני הלידה, אני רואה כמה שלא היה בו טעם. לגמרי מיותר. אין לו מקום, לפחד הזה. ברור לי שאלד עוד כמה וכמה פעמים, וברור לי שיכאב, וברור לי שיגיע שוב ושוב הרגע שבו אומר שאני לא יכולה יותר. וברור לי שתהייה תקופת פוסט פרטום קשה וארוכה שתראה כאילו שלא נגמרת. והאמת, זה יותר מפחיד אותי בהרבה מהכאב של הלידה...
סתם הייתי צריכה לכתוב את זה לעצמי. מין תזכורת. מין נקודת ציון בהבנה שהגעתי אליה. לא יודעת למה אני בוחרת שזה יהיה על הרשת.
אבל אם משהי, במקרה, בכל זאת קוראת את זה, ומרגישה משהו קטן לומר, לא משנה כמה קטן, אשמח מאוד לשמוע.

ברור לי שאלד עוד כמה וכמה פעמים, וברור לי שיכאב, וברור לי שיגיע שוב ושוב הרגע שבו אומר שאני לא יכולה יותר. וברור לי שתהייה תקופת פוסט פרטום קשה וארוכה שתראה כאילו שלא נגמרת. והאמת, זה יותר מפחיד אותי בהרבה מהכאב של הלידה...
לא ברור בכלל. כך הרגשתי אחרי הלידה הראשונה ובכל זאת זכיתי לחוויות מתקנות אחריה שבהן הייתי מוכנה להתעבר שוב עוד בחדר הלידה (!). מאחלת לך הרבה אושר עם פיצ והאיש ו'חוויות מתקנות' בעתיד.

כן, קשה לקרוא על כאב כה חזק...
טוב שאת מתחילה להרגיש שלמה עם מה שהיה, לחיות בשלום עם הזכרונות.
זה תמיד הדהים אותי איך נשים אפפעם לא שוכחות את סיפורי הלידות שלהן, לפרטי פרטים. אבל את עוצמת הכאב חייבות לשכוח, חייבות לא לשחזר את הכאב המפחיד הזה (חוויתי אותו בלידה בכורתי. פחד מוות, כאב שמאיים לפוצץ לרסיסים את הגוף שלי) בכדי לחוות כאב אחר, כאב טוב (חוויה מתקנת, הלידה של אדם, הכאב היה חזק אך הקורס "דבש מסלע" הכין אותי להפתח ממנו ולתת לו להוביל את העובר החוצה).
מאחלת לך תיקון מלא(())

תודה לשתיכן על שקראתן ועל המילים המחזקות.

רק אוסיף שמאז שפיצ נולד אני כלי מרגישה מתוקנת... ומתקנת יותר ויותר עם הזמן...

עירית_לוי

קראתי עכשיו.
הסיפור שלך מרגש ותודה ששיתפת

אני מסכימה עם האמירה שקשה לקרוא על כאב חזק.

קראתי והזדהיתי ונזכרתי בכאב שלי, כי לא מעט חלקים בסיפור שלך הזכירו לי את הלידה של בתי שהיתה א-ר-ו-כ-ה מאוד וכואבת מאוד.

מאחלת לך הרבה אושר עם פיצ והאיש

אני מסתכלת עליו, ולא מאמינה שזה נגמר, ושסוף סוף אני אתו לבד, סוף סוף יכולה לגעת בו ולהסתכל עליו, וללחוש לו באוזן כמה אני אוהבת אותו, ולהעניק לו, ולהניק אותו, ולאהוב אותו כמו שאף פעם לא ידעתי שאני מסוגלת
זהו, בשלב הזה כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות, מקסים ומרגש.

קשה לקרוא סיפור לידה קשה,
דווקא אלי עברה הרבה יותר התרגשות מאשר כאב וקושי בסיפור שלך.

מאחלת לך הרבה אושר עם פיצ והאיש

תודה לכן!

פתאום קלטתי שכתבתי את הסיפור כמעט לפני שנה, ולא קראתי אותו מאז חוץ מפעם אחת. קראתי כמה קטעים בריפרוף, וראיתי כמה שכחתי. מלא דברים שאני עכשיו לא מסוגלת לשחזר. מדהים כמה הזיכרון קצר. במיוחד לדברים שנורא רוצים לזכור. או שזהו מין מנגנון השרדותי כזה שגורם לנו לשכוח דברים שהיו לנו קשים מנשוא, בשביל שנוכל לעשות אותם שוב ושוב?...

קראתי עכשיו. גם אני קראתי המון התרגשות ואושר מבעד לכאב ולקושי (ואפילו משכתי קצת באף בסוף), רק בתוספת המאוחרת הופתעתי לקרוא שחווית זאת כלידה קשה נורא. זאת אומרת, זה נשמע באמת קשה וכואב אבל משהו באוירה שעוברת בכתיבה שלך נשמע יותר מרוגש ושמח מאשר סובל.
בכל אופן, מקווה שבפעם הבאה יהיה קל יותר

ברור לי שאלד עוד כמה וכמה פעמים, וברור לי שיכאב, וברור לי שיגיע שוב ושוב הרגע שבו אומר שאני לא יכולה יותר. וברור לי שתהייה תקופת פוסט פרטום קשה וארוכה שתראה כאילו שלא נגמרת. והאמת, זה יותר מפחיד אותי בהרבה מהכאב של הלידה...

לא ברור בכלל.

אני זכיתי לחוויה מתקנת בלידה השלישית. מאחלת לך גם כזו בלידה הבאה.

נשמע יותר מרוגש ושמח מאשר סובל
מעניין...

תודה שקראתן. אני מתחילה להרגיש פתאום נבוכה... אבל טוב לחלוק אתכן, ולשמוע את מה שיש לכן לומר.

מעניינים הרגעים האלו שחוזרים ללידה, למחשבות עליה, לחוויה. לא משנה כמה זמן עבר (נדמה לי) ולא משנה אם יש עוד ילד בתכנון הקרוב או לא. זה כמו לנתח את עצמך, לבחון את הלידה שלך. יש לה חלק כל כך מהותי וחשוב, אולי זאת החוויה הכי עוצמתית שאנו עוברות בחיינו.

קראתי עכשיו. גם אני קראתי המון התרגשות ואושר מבעד לכאב ולקושי (ואפילו משכתי קצת באף בסוף)@}

תודה!
כל כך הרבה זמן לא נכנסתי לכאן, הופתעתי לגלות את הדף הזה מופיע במה חדש...
כיף לדעת שהסיפור שלי מצליח עדיין לרגש, למרות שעבר בעיניי כל כך הרבה זמן ממתי שחוויתי אותו... צריכה לזכור לקרוא בו הרבה לפני הפעם הבאה...
פיצ כבר עוד ארבעה חדשים בן שנתיים! לא יאמן איך הזמן עובר.

אני אוטוטו לפני הלידה הראשונה שלי, אני בכיתי בסוף הסיפור לידה שלך.
באמת קוראים לו פיץ?

מה פתאום... זה היה כינוי שהשתמשתי בו בשביל לא לחשוף את שמו האמיתי...

שמחה לשמוע שהסיפור שלי ושלו ושלנו עדיין מרגש, פה כבר מתחילים לתכנן את ההריון הבא... בהצלחה בשלך!

קראתי את הספור עכשיו בפעם השניה...הפעם הראשונה היתה מזמן. גם אני בלידה הראשונה הרגשתי שאני הולכת למות... הספור לידה שלך באמת לא קל אבל אני בטוחה שיצאת מאד מחוזקת ממנו. תראי כמה כוח ועוצמה יש בך! תראי איזה יצור מדהים הבאת לעולם! מדהים. חוץ מזה את כותבת מאד יפה ומרגש.@}

מאד מאד התרגשתי מהסיפור וממש הרגשתי נוכחת בו בזמן שקראתי וגם כי את כותבת כל כך יפה....אני בטוחה שסיפור הלידה השניה יהיה מהמם גם כן....אני כל כך התרגשתי לראות כמה כוח יש לאמא טרייה בשניה אחרי שילדת להכיל את התינוק שלך וכמה אהבת אותו!גם אני אהבתי אותו....מאחלת לך תמיד לשמוח,המון בריאות והצלחה-ומקווה לשמוע עוד ממך...

קוראת את הסיפור שלי בוכה וצוחקת ואיליאס שלי מתרוצץ מסביבי בחדר ושואל- אמא, מה את עושה?...
קוראת את הסיפור לידה שלך...
אה?...

אני לא בטוחה שאני יודעת איך משנים את שם הדף.
הייתי רוצה לקרוא לו סיפורי הלידה של נסיכת השום
אני עכשיו תחילת שבוע 27 של ההריון השני שלי.
הלידה הולכת להיות בבית.
כבר יש לי מילדת, נפגשתי אתה עד עכשיו פעמיים.
מנסה להכין את עצמי כמה שיותר פיזית ומנטלית, שאקבל את הלידה הבאה בצורה הטובה ביותר.
רוצה לכתוב בדף הזה, ולהתיעץ עם הקוראות או הקוראים איך לעשות את זה, מנסיונכן/ם, ומדעתכן/ם.
וכמובן שלאחר מכן גם יגיע סיפור הלידה עצמה...

מתרגשת בשבילך @}
בהריון עם הגדולה כתבתי לה על הרגשות שלי כלפיה וכלפי הלידה. ממש שיתפתי אותה בהתלבטויות שלי וביקשתי איתה למצוא יחד את הדרך.
ההודים אמרו לי הרבה פשוט ללכת, ללכת, ללכת. ולזירוז כבר סיפרתי לך מה עבד אצלנו, נכון?

תודה על מה שכתבת לי.
מתרגשת בשבילך
@} איזה כייף!!

ולזירוז כבר סיפרתי לך מה עבד אצלנו
כן.. שיטה ידועה.... אבל יש לי תחושה שלא ממש אצטרך זירוז. מין תחושה מקדימה כזאת...
אני מדברת אתו המון על התינוקת, והוא תמיד מציץ בספרי הריון שלי, וגם היה איתי כבר בכמה בדיקות. בבדיקה האחרונה עם המיילדת, אחרי שהצמידה לבטן מכשיר ששמענו את הלב הקטן, הוא רצה גם, ואז שמענו גם את הלב שלו.. ככה לאט לאט הוא מבין שיש בפנים אדם קטן..
מה שקצת מבאס, שכשהוא כועס עליי, ישר הבטן מקבלת נגיחה...
אני גם חושבת שהוא חושב שיש לי בבטן תינוק של חברים קרובים שלנו שנולד לא מזמן... לפני כמה זמן הוא הראה לי משאית צעצוע שלו, ואמר שהוא ישחק בה עם אותו תינוק כשיהיה גדול.
תודה לשתיכן שאתן פה איתי!
פלוני אלמונית מחכה בכיליון עיניים לביקורך המיוחל!.....

פלוני אלמונית זו הייתי אני כמובן... לא יודעת למה זה יצא ככה. אבל איך ידעת? גדולה.

שליחה על ידי אורני* » 03 מאי 2008, 13:33

הי נסיכה...מתרגשת איתך,שהכל יעבור לכם בקלות ובאהבה...

אני צריכה להכין את עצמי ללידה.
לא ברור לי לגמרי איך.
בספר 'טבעי ללדת' כתוב למשל לתרגל הרבה את התנוחות שבהן בסופו של דבר אולי אלד, כמו כריעה, השענות על משהו, וכו', אבל זה נראה לי יותר עצות שאפשר לתת למשהי לפני לידה ראשונה, כי כשיש לי שנייה פנויה לנוח, אני מעדיפה לשכב ולהרגע, לנוח, ואולי אפילו לישון.
מה שכן, את תרגילי רצפת האגן אני מנסה לעשות כמה שיותר, כי באמת אפשר לעשות אותן כמעט בכל מצב, חוץ מבהליכה. אבל שמתי לב שכל פעם שאני עושה אותם או שאני צריכה לשירותים כמה זמן אחרי, או שזה עושה את העוברית בבטן שלי למאוד לא נינוחה...
והיא בועטת בי כל כך חזק, כבר כמעט כל הזמן. וזה ממש מכאיב.
את המסג' של הפירנאום והצלקת מהלידה הקודמת נתחיל עוד שבוע שבועיים. המיילדת הכינה אותי לכך שסביר להניח שהצלקת תיקרע. אבל זה כבר ממש לא מפחיד אותי, מה זה כבר קרע קטן יחסית לחתך הענק שהיה לי בלידה הקודמת?...
וחוץ מזה, אני כל כך רגועה בקשר ללידה. כל כך שונה מהחוויה שהיתה לי לפני הלידה הקודמת. אני פשוט יודעת שיהיה בסדר, ושאני יודעת ואצליח לעשות את זה. כל העולם מסביב מלא בחששות, כולל הבן זוג שלי, והמשפחות שלנו. אבל ננסה שבפגישה הבאה עם המיילדת הוא יבוא גם, ואני בטוחה שהוא ירגע קצת. נראה לי שכמעט כל החששות מגיעות פשוט מחוסר ידיעה, וחוסר ביטחון עצמי.
אבל אם אני יולדת, ואני בטוחה בעצמי אז זה מה שחשוב.
נהייה לי פה מעין יומן מסע בדרך ללידה, יומן מסע לעצמי.

הי!
בדיוק הבוקר נתקלתי בפוסט שלך באיזה דף ישן נושן ותהיתי אם כבר ילדת. המון בהצלחה.

נסיכה יקרה
סיפור הלידה הראשונה שלך ,לקח אותי לסיפור שלי בלידה הרביעית ,שילדתי בקופנהגן.
נורא מוזר וקשה ללדת בארץ קרה ומושלגת ובמיוחד קשה לגדל תינוק בעטיפות , כפפות צעיפים וכובעים.
לא ברור לי אם חזרת לארץ לקראת הלידה השניה. מקווה בשבילך שאת במקום הטוב לך.
אני מיילדת בית ואני נוהגת לקרוא סיפורי לידה וללמוד מהם.
למדתי המון מהסיפור שלך על גמישות ונכונות לוותר על אידיאל, על מנת ללדת תינוק בריא ועל כך כל הכבוד.

הלידה השניה עשויה להיות טובה יותר אם תצלחי להגיע לצירים ללא ירידת מים מוקדמת.
לעניות דעתי הדרך למנוע ירידת מים מוקדמת היא:
היגיינה טובה-הימנעות מעיסוי הפרינאום, הימנעות מפדים ורפידות למינהן , תחתוני כותנה מוחלפים פעמיים ביום
פחות מזון מתוק (סוכר) ויותר יוגורט עיזיםאו כבשים.

לגבי פעילות גופנית מכינה אני ממליצה בחום על יוגה וצ'י קונג.
השילוב בין שתי הגישות מתאים לנשים הרות.

בהצלחה
מקווה שתמשיכי לכתוב על המסע שלך להורות

תודה על תגובותיכן!

הלידה הראשונה היתה באביב, כך שלא היה ממש צורך ביותר מדיי עטיפות, וגם הלידה הבאה, לשמחתי, יוצאת ממש בשיא הקיץ, וזה אחד הדברים שהכי משמחים אותי בתזמון שלה, שנוכל לצאת החוצה פשוט כמו שאנחנו, אמא ותינוקת במנשא.
אני דוקא מוצאת שפה יותר קל ללדת כמו שרוצים, מחברות שילדו בארץ, או שמתכננות ללדת בארץ, אני שומעת הרבה שזה מאוד מסובך, ואפילו חלקן שוקלות להגיע לפה רק בשביל ללדת...
בכל מקרה, אני מאוד שמחה לקבל את העצות שלך! ומודה לך עליהן.
רציתי רק לשאול, מה הקשר בין הדברים שפירטת לבין ירידת מים מוקדמת?
אגב, בהריון הקודם אכן אכלתי המון מתוק, ובכלל התזונה שלי לא היתה משהו. ההריון הזה אני מאוד מקפידה, כמה שניתן, לאכול בריא ומאוזן. בשבועות האחרונים אבל, יש לי תאבה גדולה למתוק, אז אני מרשה לעצמי פעם- פעמים ביום...
בקשר לפעילות הגופנית, יש לך איזו המלצה למשהו שאוכל לעשות בעצמי בבית? אין לי כרגע כסף להכנס לקורס יוגה, הם נוטים להיות מאוד יקרים...

בקשר לפעילות הגופנית, יש לך איזו המלצה למשהו שאוכל לעשות בעצמי בבית? אין לי כרגע כסף להכנס לקורס יוגה, הם נוטים להיות מאוד יקרים...
בספר לידה פעילה יש תרגילי יוגה לנשים הרות (בערך חצי מהספר)
כדאי להתחיל עם שותף או שותפה.
בהצלחה בלידה ובכלל

אני בחודשים לפני הלידה הייתי משתדלת לעשות אמבטיה לבד(זמן לעצמי בלי הבכור) ואז הייתי יושבת במים בכריעה ומדמיינת את עצמי יולדת. ממש הרגשתי את תחושת השלווה והעוצמה והידיעה הפנימית שהכל יהיה בסדר ושאני אדע בדיוק מה לעשות ומתי. במקרה שלי גם דמיינתי איך אני יולדת לבד (כי זה מה שרציתי ובן זוגי התנגד). ואכן, היתה לי לידה יחסית קלה (כואבת אך קצרה), במים בכריעה ולבד כמו שרציתי.
נראה לי שאת במקום טוב@}

בהצלחה...

אגב, אני מאד נעזרתי בספר לידה פעילה וגם הייתי יושבת עם הילד הרבה ומראה לו את התמונות והוא היה שואל שאלות ומאד נהנה מהספר. חשבתי שהוא יהיה בלידה אבל בסוף ישן...

אוי, אני לא יודעת אם כבר אספיק שיגיע אליי הספר... אבל אחרי המלצות כאלו מעולות, אני חייבת לנסות!

האמת, יש לי איזו פנטזיה שאולי אלד לבד. נראה לי שבכל מקרה יולדים תמיד קצת לבד, ואם יש עוד אנשים מסביב, אז הם רק מסיחים את תשומת הלב של הלבד שקיים בכל מקרה. לא בטוחה שהצלחתי להבין את עצמי...
גם אצלנו בן זוגי קצת חושש, מפחד, לא בטוחה שמתנגד, ללידה בבית. בעיקר חסר ביטחון. טוען שאני הודעתי לו שאני רוצה ללדת בבית מבלי להתייעץ אתו... יכול להיות שעשיתי את זה, למרות שלי היה נדמה שאני מדברת על זה כבר שלוש שנים... אבל זאת גם בסופו של דבר החלטה שלי, כי אני צריכה להיות במצב שבו יהיה לי הכי נוח.
מה שכן, מאוד מאוד חשוב לי שיפגש בהקדם האפשרי עם המיילדת, כי אני בטוחה שהיא תרגיעה אותו. ויותר מהכל, אם אני רגועה בקשר ללידה, אז גם הוא יהיה. כך נראה לי.
הרעיון של לשבת במים בכריעה נשמע לי מוצלח. אני אבדוק את זה בהקדם!
מה בקשר לתרגילי נשימות? תמיד נראה לי שמדברים על כל כך הרבה תרגילי נשימות, ובסופו של דבר בלידה פשוט מצאתי את עצמי מוצאת דרך אחת לינשום שהרגיעה לי את הצירים. או שזה בטח חלק מהתרגול יוגה?

אני מרגישה אותה זזה וכבר דוחפת ולוחצת כלפי מטה. הראש שלה כבר במיקום הנכון. אני אבל רק שבוע 31. לפני הלידה הקודמת היתה לי תחושה חזקה שאלד או בדיוק בזמן או לפני. עכשיו נראה לי פשוט לפני. וזה קצת מלחיץ, כי אמא שלי אמורה לבוא לעזור לנו, והכרטיס טיסה שלה הוא לשבוע לפני התאריך של הלידה, כדי שתוכל גם לעזור בזמן שאחריה. אבל אם היא לא תהייה פה, אז יכול להיות שנהייה בבעייה עם הבן שלנו. אני מאוד רוצה שיהיה נוכח בלידה, אבל גם שאם זה יהיה לא נוח לו או לנו, שגם תהייה אופציה שיהיה במקום אחר.
כמובן, אם זה קורה בלילה, אז יכול מאוד להיות שישן. אם זה בבוקר, יכול להיות שיהיה בגן. אם זה אחר הצהריים ערב, אז יש חברים שיוכלו להיות אתו. אבל איכשהו הייתי מרגישה יותר בטוחה אם היה באזור בנאדם שהיה יכול להיות אתו במאה אחוז, כי גם בשבילו זאת בטוח תהייה חוויה משמעותית שיצטרך בה תמיכה כל שהי, ואני לא בטוחה מי מאתנו יוכל לתת לו אותה.
אבל למרות הכל, באופן כל כך שונה מהלידה הקודמת, יש לי פשוט תחושה חזקה מאוד שהכל יהיה בסדר, ורגוע, ומשפחתי וחם. זה פשוט ברור לי שזה לא יכול להיות אחרת. ושאיך שהו הכל יסתדר מעצמו.
מצד אחד אני כבר כל כך מחכה לזה, ולזמן שאחרי זה, ומצד שני גם יודעת שאני צריכה לקדש את הזמן הזה שנותר, ופתאום הוא נראה גם כל כך קצר.

הי, קודם כל, נורא מרגש הכל! אני כמעט מקנאה, ועשיתי את ההתכוננות הזאת בסה"כ לפני חודשיים-שלושה... חוצמיזה, מסתמן שנגיע לברלין בסביבות סוף יוני. יש לי גם את לידה פעילה (באנגלית), וגם את birthing from within, שהאמת לדעתי מכין הרבה יותר טוב מלידה פעילה וממש חבל שהוא עוד לא תורגם. אני מאד מקווה שעד אז כבר תסתדרי עם ספרים, אבל אם לא ואין לך התנגדות לאנגלית תגידי ונביא. ובכל מקרה יהיה יופי לראות אותך!

מה בקשר לתרגילי נשימות? תמיד נראה לי שמדברים על כל כך הרבה תרגילי נשימות, ובסופו של דבר בלידה פשוט מצאתי את עצמי מוצאת דרך אחת לינשום שהרגיעה לי את הצירים. או שזה בטח חלק מהתרגול יוגה?
ביוגה שאני עשיתי היו 3 סוגים של תרגילי נשימה: נשימה לבטן, נשימה למתניים, ונשימות כלב לצירי הלחץ. העניין הוא שנשימה עמוקה מספקת לך ולעוברית חמצן (כאילו, דה), ונשימות לבטן זה פשוט נשימות עמוקות ונעימות, כאלה שמספקות מקסימום חמצן בלי לעשות היפרונטילציה. נשימה למתניים זה הדבר הבא הכי טוב, ומיועד לזמן שבו את כבר לא יכולה לנשום לתחתית הבטן מרוב כאב. חוץ מזה כששמים שם ידיים ונושמים לשם זה מאד ממקד ונעים. הנשימות כלב, עד כמה שהבנתי, עושות את הדבר ההפוך: את נושמת שטחי ומהר כדי לספק פחות חמצן, כדי שהתהליך יואט קצת ולא תיקרעי. חייבת לציין שכל הקונספט ממש לא נראה לי ולא התאמנתי על זה כמעט בכלל כי לא רציתי להשתמש בזה מתוך הרגל, אבל אני מין בחורה עקשנית שכזו p-: . בסוף באמת לא השתמשתי בנשימות כלב, ונקרעתי קצת, אבל מי יודע אם זה היה קשור - היא בכל אופן היתה שלוש וחצי קילו ואני לא הבחורה הכי גדולה בעולם.

בקשר לתרגילים, אפשר למצוא כאלה ברשת, למשל:
http://www.babycenter.com/[po]0 great[/po]-pregnancy-exercise-yoga 7862.bc?articleId=7862&page=2#articlesection2
http://www.healthandyoga.com/html/pthird.html

אני מהמרת שאפשר גם למצוא ביוטיוב הסברים יותר ברורים אם את לא מכירה את התרגילים. אני בעיקר השתדלתי להתמיד ברצף של מדיטציה ונשימה לבטן - קולות (לאגן/לבטן/לחזה) - תנוחת החייטים (תרגום שלי, כן? tailot pose) - כריעה - תרגילים לחיזוק רצפת האגן - מדיטציה ורגיעה. אם היה יותר זמן, הכנסתי עוד תרגיל או שניים מהספר. ובכלל, ניסיתי לעשות כמה שיותר דברים בכריעה או בתנוחת החייטים.

מ-birthing from within, ניסיתי ליישם את טכניקות ההתמודדות עם כאב באופן יומיומי. אני לא זוכרת עכשיו את הכל, אבל מה שהכי הרבה שימש אותי היו השיטות שמעודדות סקרנות לגבי הכאב: תסתכלי על הכאב, ותנסי לזהות את הגבול שלו. איפה הגבול? איך הגבול מרגיש? (מחוספס/חלק/שבור וכו') האם הגבול נייח או בתנועה? תתמקדי בהתבוננות בגבולות במשך כמה שניות. אותו דבר למרכז הכאב, לטקסטורה שלו, לצבע... מה שמדבר אלייך. יישמתי בכאבים יומיומיים (בד"כ יש מספיק כאלו בהריון...), והיא גם מציעה להתאמן כשאת מחזיקה ביד קוביית קרח למשך דקה. לי זה נראה קצת מזוכיסטי...

רחל!
תודה רבה על כל העצות המועילות שכתבת!
מעולה שאתם מגיעים לכאן, ובדיוק בזמן בשביל להכין אותי ללידה!... אשמח מאוד לספרים, עם אנגלית אני עוד מסתדרת לקרוא, עם הגרמנית עוד קצת קשה לי...

סבבה, נביא את מה שיש, ונגיד לך כשיש תאריכים

אגב, מכירה את ארגז כלים ללידה?

רחל, תודה רבה על הקישור לדף! בדיוק מה שאני צריכה לפני הלידה וללידה עצמה, כמובן..
ביום שישי האחרון היו לי צירים. זה התחיל בבוקר, לא התאמצתי במיוחד, שטפתי קצת כלים, הכנתי את איליאס לגן, מאוד שיגרתי. עוד כשאיליאס וארש היו בבית, הרגשתי פתאום התכווציות בבטן, אבל לא התרגשתי. הם יצאו. אחרי כמה דקות שוב היו התכווצויות. ככה כל 5-10 דקות, משהו כמו ארבע פעמים. לקחתי תרופה הומאופטית אנטרופוסופית שקבלתי מהמיילדת שלי ואמורה לעצור צירים מוקדמים, ונשכבתי על צד שמאל עם הרגלים מקופלות אל הבטן, ונשמתי. ואז התחיל ציר ארוך, שנמשך בסביבות החצי שעה. התקשרתי לארש שיחזור, הוא הגיע ועשה לי מסג' בגב התחתון, זה דיי הקל, אבל לא עבר לגמרי.
זכרתי, מפעם קודמת, שמה שהכי עזר במצב דומה, היה פשוט שיצאתי החוצה, הליכה. למרות שזה נוגד את הכל ההמלצות המקובלות, אז יצאנו החוצה. ובאמת, תוך כדי הליכה, זה עבר.
אחר כך כל היום הייתי חסרת כוחות לגמרי. בקושי הצלחתי ללכת. רציתי רק לישון כל הזמן. היום שאחרי היה קצת יותר טוב, ואתמול כבר היה יחסית בסדר. אבל זה היה מעין תמרור אזהרה- להרגיע!!! אני לא יכולה להמשיך להתנהל כאילו אין הריון. צריכה כבר לפנות לו מקום, ולגוף שלי למנוחה.

שכחתי לכתוב, אני עכשיו בשבוע 32. תחילת חודש שמיני.

אתמול קראתי באיזה אתר תיאור של צירי ברקסטון היקס-
הכאב לוחץ מהחלק העליון של הבטן- רחם, ומה שעוזר בדרך כלל זו הליכה.
אז כנראה שזה מה שהיה לי. חייבת לציין שזה הוריד לי הרבה לחץ, למרות שכבר נהייה קצת קשה מנשוא לשאת את הבטן, ושלא נדבר על הבעיטות והתזוזות הנמרצות של העוברית- תינוקת, שמרגיש כאילו כבר נהייה לה צפוף.
עוד שלושה שבועות, אני מסיימת שבוע שלושים ושש- שתבוא בכיף החוצה! אפילו איליאס כבר שואל מתי היא יוצאת כבר????!!!!

שיניתי את השם של הדף, אבל הייתי צריכה לכתוב סיפורי הלידות במקום סיפורי הלידה... אין לי כוח לשנות בינתיים...

היום היינו אצל המיילדת, דבר ראשון, פגישה מוצלחת בינה לבין ארש.
אין לי כוח להרחיב כרגע, אבל היא בדקה אותי, את הבטן, ואמרה שנראה לה שהטוסיק נמצא למטה. ואז קראה לעוד מיילדת לבדוק, והשניה אמרה שדוקא יכול להיות שהראש פשוט נמצא עמוק למטה כבר. והיא גם אמרה שאני יכולה להכניס את האצבעות ולהרגיש לבד.
בכל מקרה, ביום רביעי הבא יש לי פגישה אצל הרופאת נשים, והיא בטח תעשה לי אולטראסאונד, ונדע, אבל גם בדקתי קודם, הרגשתי שמשהו יושב ממש ממש נמוך, אבל אני לא מבינה איך אני אמורה לדעת אם זה ראש או טוסיק?.... למשהי רעיון?...

אין לי מושג... לא יותר קל לדעת לפי איפה הבעיטות?

נסיכה יקרה
לפי הערכה שלי את עדיין בשבוע 34 , ומנסיוני בשבוע הזה אין עדיין משמעות למצג של העובר. בגיל הזה העובר עדיין לא בשל ללידה וכנראה עדיין "יש לו סידורים"
מה שאת יכולה לעשות כדי לעזור לו\לה להתארגן :
להיזכר שאנחנו יונק גדול הולך על ארבע ולרדת על הברכיים ולזחול על השטיח מדי פעם.
תנוחות על שש מהיוגה : חתול , פרה וסתם לקשקש בזנב
תנוחה שאני אוהבת , שמקילה גם על כאבי הג היא דומה לתנוחת התפילה ,יוגה מודרה או "אללה אכבר" אם את רוצה לזכור 5 פעמים ביום.
תנוחה חצי גשר. לשכב על הגב עם הברכיים מורמות והקרסול ליד הטוסיק, ולהרים את האגן חולייה אחר חולייה בשילוב עם נשימה מודעת.
ולהרגל להתהפך משכיבה , לצד ואז על הברכיים ורק עכשיו לקום.

תודה רבה על התרגילים!

ולהרגל להתהפך משכיבה , לצד ואז על הברכיים ורק עכשיו לקום
זה אני זוכרת ועושה עוד מההריון הקודם.

לא יותר קל לדעת לפי איפה הבעיטות?
כן, בעיניי הראש נמצא עמוק למטה, כבר ממש בתוך האגן.
נראה מה הרופאה תגיד ביום רביעי...

הכל טוב. הראש למטה!

מצויין! (-:

הכל טוב. הראש למטה!
יופי|Y|

הכל טוב. הראש למטה!
ילדה טובה!
>גם היא<

_הכל טוב. הראש למטה!
יופיyes_
@}

הי אהובה
איזה כיף שאפשר ככה לעקוב אחריכן
נשמע שאתן מתקדמות יפה
ביקרה אצלך עז עם ספר ? אני מאוד אהבתי את "לידה פעילה" הוא נתן לי המון השראה .
כאן כבר מתחילים לבשל יומולדת שנה ..
מרגשת הלידה שלך(הבאה עליכם)
מרגשת מאוד(גם אני כאן בכיתי טובטוב) הלידה של הקטנטון האהוב
אוהבת אותך ממי
קצת חסרת מוזה לכתיבה...
נשיקות גדולותלותלות

תודה תודה תודה לכלכן!!! שמחה שאתן איתי.

זה התחיל מתוך שינה, היה לי חלום שאני עם ארש ואיליאס בשפת הים, מסביבנו הרבה אנשים- כאילו מתסכלים אל עומק הים- אל האופק, מצפים למשהו גדול ומרגש וגם קצת מפחיד, וכל פעם בא גל ושוטף אותנו, ומכסה את איליאס לגמרי מעל הראש, והוא נורא נהנה ושוחה, אבל אנחנו שנינו כל פעם רצים אחריו ונבהלים, וגם מפחדים שהדברים שלנו יסחפו לתוך הים
וכל פעם בא גל כזה, ואז המים חוזרים לים, ושוב בא, ושוב חוזרים, ככה נמשך עד שהתעוררתי מהכאב...

הסוף שבוע האחרון היה לי מאוד כיף. אבל כנראה גם עמוס מדיי. הייתי בחוץ הרבה, לא נחתי בכלל, חוץ מבלילה, וגם אז לא מספיק. הצירים לא היו מאוד חזקים, וגם עברו עד הבוקר. בבוקר קמתי, ישבתי קצת עם המשפחה הגרעינית והמורחבת שבביקור, ואז חזרתי לישון עד הצהריים.
עכשיו אני מרגישה הרבה יותר חזקה ועירנית...
עוד יומיים מתחילה שבוע שלושים ושבע. קצת פחות נלחצת...

תהני מהזמן עד הלידה...זמן לעצמך וגם להיות עם הבכור שעוד מאט יהיה אח גדול...@}

מחר מתחיל שבוע 38. יכולה כבר ללדת, התינוקת מוכנה...
אבל בבדיקה האחרונה אצל המיילדת היא אמרה שיש לי עוד שבוע שבועיים מעכשיו... רק שנהייה כבר ממש קשה לישון, ללכת, להתאמץ... דייי.... אני כבר מוכנה!... רק צריך לסדר כמה דברים בבית, מיום שני הבא, שתבוא כבר בשמחה!!!

כל כך הייתי רוצה שכמה נשים חשובות בחיים שלי יהיו קרובות אליי בימים אלו... זה אחד מהרגעים האלו שהמרחק מכמה אהובים מקשה.
אמא שלי ואיילת יהיו ליידי. הייתי רוצה גם את נטע, את אבישג, את עירית ליידי. נשים חזקות ותומכות שמלוות אותי כבר הרבה שנים. אבל גרות רחוק ממני... אולי עצם הכתיבה של השמות שלכן כאן יעשה שתהיו נוכחות במידה מסויימת איתי.

המיילדת גם נותנת לי הרגשה מאוד נינוחה וחמה. אני חושבת שזה יהיה טוב איתה. הסוף שבוע הזה אנחנו אמורים להעביר ארון חדש לחדר שינה, בתוכו גם אוכל לסדר את הבגדים של הקטנטונת, שעכשיו סתם שוכבים בסלסילת כביסה. לפני הלידה של איליאס, עברו עליי שני ימים מאמצים באיקאה. נראה לי, שבטח אם עכשיו יעברו עליי יום אחד או יותר מאמצים, זה בטח גם יזרז דברים.

היום הייתי אצל המיילדת, היא אמרה שהבטן, והעוברית, כבר ממש ירדה למטה. זו גם התחושה שלי. ממש ממש לוחץ. יש לי כבר כמה שבועות חלב (אני חושבת האמת שהוא אף פעם לא התייבש, הפסקתי להניק את איליאס חצי שנה לפני שנכנסתי להריון). צירים באים והולכים, לא סדירים, ולא כל כך כואבים.

אתמול היה לי יום מאמץ. מעט שינה בלילה, בלי מנוחה בכלל במשך היום.
בערב התחילו לי בחילות מציקות. לקראת הלילה, כל בחילה הובילה לציר. היה שלב שהיה ציר כל חמש דקות בערך. מתחיל בבחילה, הופך לכאב, ובטן קשה. אך עדיין, הכאב היה סביל. לא חזק, אבל נוכח.
ניסיתי לישון, לא הצלחתי, חזרתי לשכב לייד האיש, באיזה שהו שלב הלכנו ביחד למיטה לישון, ואחרי עוד כמה צירים כאלו, נרדמתי. כמובן, שבמשך הלילה התעוררתי כמה פעמים, כמו שקורה בחודש האחרון כמעט בכל לילה, ובבוקר, זה המשיך קצת, אבל כבר ממש כמעט לא כואב.
במשך היום היו עוד כמה כאלו, וגם כמה פעמים שהרגשתי בחילה, אבל זהו.
הבטן ממש נראית אחרת. ממש נוטה כלפי מטה, וע-נ-ק-י-ת. ההליכה הברווזית שלי מוגזמת, וקשה לי ללכת...

שיהיה המון בהצלחה!

אז התחיל שלב הקינון. האם זה מה שזה?
מאתמול מסדרת בטירוף את הבית. מתה כבר להמשיך. פעם קודמת, זה מה שהביא את הלידה. לא בטוחה שזה מה שיקרה הפעם, אבל בכל מקרה, יותר נחמד שהבית מתחיל להראות מסודר מאורגן ונקי...

היי אהובתי,
נראה לי מוגזם שיהיה כאן דף שלך ואני לא אופיע בו.. שוברת בשבילך את השתיקה הארוכה ומוסיפה פה עוד חום ואהבה מהכיוון שלי.
מזמן לא הייתי בשעות כאלה במחשב עם שני קטנים ישנים.. וזה מרגיש חופש לחשוב בשקט ולכתוב לך כאן, כי נראה ששתינו עסוקות בעיניננו עמוק ולא יוצא לנו להתחבק.. אני ממש חייבת להוציא לפועל את הערב לפני הלידה שלך. אני חושבת שזה יתן לך המון כוח ולכן בבקשה עוד קצת קצת סבלנות ועוד לא לקרוא לה עדין החוצה... את כבר ממש בקינון! ברגע זה אני מנערת את השאננות הקלה שנדבקה בי..
מקוה לתת לך תאריך לערב מעגל מחר!
נשיקות רבות, איילת

תודה אהובה,
אני מקווה שנצליח לעשות את המעגל, למרות שיש לי צירים מדיי פעם, והאמת, הכי בא לי שהיא כבר תצא... ואת המעגל מקסימום נעשה עם תינוקת...
בכל מקרה, שמחה שיצא לך לקרוא ולהיות פה בדף, למרות שאת עוברת את הכל איתי באופן חי...
נשיקות וירטואליות, בקרוב ממשיות...

פעם ראשונה ניתקלת בדף שלך, היה מאוד מרגש לקרוא את סיפור הלידה שלך.
את שני ילדי ילדתי בבית, שיהיה לך בקלות ובהתרגשות גדולה.
אני הייתי שוקלת שוב את השתתפותו של פיץ בלידה.
ניראה לי שאולי יהיה לו קצת קשה להכיל את הכאב , האושר ובכלל את זה שלא הוא עכשיו במרכז העינינים...
לא יודעת....

בכל אופן מחכה לקרוא את סיפור הלידה של פיצית (-:

מחזיקה לך אצבעות. אולי לפיץ, תכינו גיבוי, ואז תוכלי פשוט לבחור מה שמרגיש לך ברגע האמת?
איזו התרגשות! כל כך טוב שהלידה יכולה להתפתח בקצב שלה בלי שום לחץ!
שולחת לך מעגלים מעגלים של אהבה, חיבוקים, ושלא תשכחי-
את אישה חזקה ומלאת אהבה ויש לך את הכוח להביא את פיצית לעולם בדיוק, אבל בדיוק, כמו שמתאים לכן!
אוהבת

תודה תודה לכן!
כן, יש מעין תכנית גיבוי, מאוד תלוי גם באיזה משעות היום תתרחש הלידה.
הוא נמצא כל יום בגן מתשע וחצי עד שלוש, אבל זה אומר שחצי שעה לפני צריך לצאת להביא אותו או להחזיר אותו.
וגם מפחיד אותי האמת, שאם זה יהיה בלילה, שהוא יתעורר מהצעקות והבלאגן.
אם זה יתחיל בשעות אחר הצהריים- ערב, יהיה אפשר להביא אותו לחברים לישון.
הבעייה היא שאם צריך לקחת או להביא אותו לגן, אז אין אף אחד שיודע את הדרך (הגן מרוחק שתי תחנות רכבת מהבית). מקווה להסדיר את העניינים האלו כבר היום...
בכל מקרה, בדיוק בעוד שבוע אמא שלי מגיעה, בדיוק בשביל לפתור את הבעיות האלו. כך שאם היא תשאר לי בבטן עוד קצת, ואם אני אצליח לסחוב אותה עוד קצת, אז בלידה עצמה תורגש הקלה גדולה...

כן, וכמובן יש את הסופי שבוע, שבת ראשון שהוא בבית... אבל אז נראה לי שממש אין בעייה להביא אותו לחברים במקרה הצורך.

היא בטוח תמתין לבואה של אימך...
אצלינו הצירים התחילו בביקור מיקרי של ההורים שלי.
כל אחר הצהריים היו לי צירונים שלא ממש הבנתי או זכרתי מהלידה הקודמת. ההורים שלי במיקרה נשארו עד מאוחר, הקטנה לא היתה מוכנה להרדם- היא פשוט הרגישה הכל...
אז קלטתי שזה רציני, והבנתי שההורים שלי לוקחים אותה איתם.
זו היתה הפעם הראשונה שהיא לא הסכימה ללכת איתם, תמיד הולכת בשמחה.
היא ממש בכתה וסרבה בתוקף להכנס לאוטו.
זו היתה סצנה קשה- זו למעשה היתה הפרידה שלה מהמקום היחיד שלה, משהו בתוכה הבין שכשהיא תפגוש אותנו שוב כבר הכל יהיה שונה...ואכן כך היה.

מתרגשת להזכר, מתרגשת בשבילך...

אז תזכרי שפיץ יודע, הוא ירגיש כבר מתי אחותו צריכה להגיע.

חיבוק גדול

תודה, הדברים שלך מאוד נוגעים לי. אני באמת מרגישה שהוא מאוד רגיש ומרגיש את מה שעובר עליי. גם הוא וגם אבא שלו... מאוד נותנים לי את החופש והתמיכה שאני צריכה עכשיו.
חוזרת מביקור אצל המיילדת. בדקה את הבטן, אמרה שזה נראה שיש עוד קצת זמן. שאתפקס על לחשוב שהיא תבוא בדיוק בזמן. אני צריכה לשחרר את זה. עשתה לי אקופונטורה, שכבתי עם מחטים, שתיים בשוק, אחת בזרת ואחת בראש ארבעים דקות.
בחצי שעה הראשונה עבדתי על להרגיע את עצמי, ולשחרר את המחשבה שהלידה תהייה לפני הזמן.
בעשר דקות האחרונות שתי מחטים, זאת שבזרת ואחת בשוק התחילו להכאיב ולהציק לי.

אני צריכה לעשות לעצמי סדר יום קצת יותר מחייב, בבוקר לקום, אחרי ששולחת את האיש והילד לדרכם לצאת לטיול של חצי שעה- שעה הליכה, לפני או אחרי מקלחת. לחזור הביתה, לאכול משהו, וללכת לישון. לקום, ולעשות משהו שכיף לי לעשות, משהו יצירתי.
מקווה להצליח להתחיל מזה מחר. אחר כך זה סוף שבוע, אז דברים מתנהלים קצת אחרת, ואז אוכל להמשיך בזה מיום שני.
וביום חמישי אמא שלי מגיעה.
פתאום אני מפחדת שהלידה תאחר ואמא שלי בסוף לא תהייה כאן הרבה בזמן שהכי נצטרך אותה... לפחות נראה יותר ודאי שתהייה כאן ללידה.

אז עכשיו את צריכה לשחרר בכלל את מושג הזמן... לפני אחרי... תאמיני שמה שטוב לה יקרה.
וכן ניראה, שאת צריכה באמת לדאוג לעצמך לתת לך את המקום והאפשרות לנוח לעשות כייף לשחרר את הפחד ובכלל אוטוטו לא תוכלי כבר לעשות את זה...

ואם מתאים לך אספר לך סיפור שקרה לי הערב...
היינו אצל חברים במושב סמוך לשלנו , במהלך ארוחת הערב שנערכה בחוץ קמתי לרגע לא זוכרת אפילו למה?
פתאום אני מרגישה כאב של שריפה ברגל ממש כאילו שדרכתי על גיחל לוהט, התברר שנעקצתי ע"י צירעה בכף הרגל!!! כואב!!!! ולמה זה אמור לעניין אותך...?
כי נתתי כזו צרחה ספונטנית ודיי התפתלתי שם מהכאב והקטנה המתוקה שלי שלא הבינה מה קורה לאמא שלה - ניבהלה נורא, רצה אלי צורחת, מבוהלת מחבקת אותי חזק חזק ממש במצוקה אמיתית !!!
בהתחלה לא קלטתי , חשבתי שאכלה משהו חריף או שקיבלה מכה , כי התגובה שלה היתה בדיליי-אבל זה מיד התבהר,היה לה ממש קשה לראות אותי סובלת, בילתי נסבל עבורה.
זו היתה סצנה קורעת לב !!!

ואני יודעת שאתם מתכננים שפיץ לא יהיה בלידה, אבל אני רוצה שתבטיחי לעצמך ולו, שגם אם יהיה לך קשה והוא בוכה ורוצה להישאר - את שולחת אותו מהבית . זו ניראת לי טראומה רצינית לילד כזה קטן. הוא צריך את אמא שלו חזקה, גיבורה- מקום בטוח!!!
ואת צריכה להיות שם ברגעים האלה רק בשבילה ובשביל עצמך.

שילשום בערב היתה לי מין התכווצות כזאת כואבת נורא ברגל, איליאס היה בחדר שלו, ארש היה בסלון, צעקתי בקול רם- אווה!!! לארש לקח כמה שניות להגיב, איליאס ישר רץ אליי, ושאל אם הכל בסדר, אמרתי לו שהיה לי כאב ברגל, הוא ליווה אותי לספה בסלון, ואז לקח את ארש, ואמר לו שצריך עכשיו להשאיר אותי לבד ולא להציק לי...
כמובן שזה לא משתווה לכאבים והצרחות של הלידה... למרות שהטענה היא שלא צרחתי כל כך בלידה של איליאס, אבל מי יודע מה יהיה... אני באמת מאמינה ובוטחת שמה שיתאים לנו יהיה. באמת, בכי ומצוקה שלו רק יבהירו לי שזה לא מתאים שהוא יהיה. אני מנסה לשריין כרגע כל אופציה אפשרית. אבל זה דיי נראה בטוח שהלידה תקרה אחרי שאמא שלי כבר פה.
אני גם נוטה לפעמים לחשוב שהכי טוב זה שאהייה מרוכזת בעצמי ובתינוקת שנאבק ביחד להוציא אותה החוצה. זה בכל מקרה מה שיקרה, השאלה אם הנוכחות של איליאס תתמוך או לא.
איך שהו, מצד שני, בגלל שהוא עבר איתי את כל ההריון הזה כל כך צמוד, היה הראשון לדעת עליו, היה איתי בזמן שעשיתי את הבדיקה הביתית, עברנו ביחד את שלב הבחילות- היתה תקופה שארש היה מגיע הביתה מאוחר מהלימודים, עברנו ביחד את התזוזות הראשונות שלה, ואפילו היה איתנו בסקירת מערכות אחת, בשתי פגישות עם המיילדת, ובפגישה אחת עם הרופאה, כל הדברים האלו גורמים לי לרצות שיהיה שם גם ברגע האמת...
אבל שוב, אני לא בטוחה בכלום. נראה לי שהכי טוב יהיה שנחליט באותו הרגע מה הכי נכון.

תמרהינדי, אני מאוד מסתקרנת לקרוא את הסיפורי לידות שלך! אפשר לקרוא אותם איפהשהו?... אם לא, בא לך לכתוב פה בקצרה? בכל מקרה, הדיאלוג איתך מאוד עוזר לי. תודה שאת כאן!

את עושה לי חשק לכתוב את סיפור הלידה האחרונה שלי,שהיתה לפני שלושה וחצי חודשים... ואת הסיפור של הגדולה שכתוב אצלי , לא באתר - אולי אעתיק .
וגם כבר אפתח לי דפבית משלי... בקרוב.

מאוד שמחה להיות פה בשבילך!

כבר משהו כמו שבוע שכל ערב יש לי צירים כמה שעות. זה מעייף ומתיש. אין לי כוח יותר. לא מצליחה לישון גם בלילה. ועכשיו, גם כשמנסה לנוח ביום, גם בא איזה ציר ומפריע את המנוחה.

אהובה יקרה
קראתי אותך אתמול וככ התרגשתי ורציתי לראות וללטף ולהיות ולנשום איתך
מה שלומך היום?
אם כבר נפתחה שיחה על עם פיץ או בלעדיו אוסיף גם את ראייתי ותחושותיי שילד רך צריך אמא חזקה ואמא חזקה שיולדת לא צריכה לתמוך או לחשוב או לדאוג לילד רך ורגיש ופיץ כלכך רגיש וכל כך עדין וכלכלכך אוהב אותך אבל ברור לי שהבחירה שלך לשתפ אותו בחוויה היא עמוקה בהרבה ממילים ןאני כמעט מרגישה פולשנית בעצם הבעת הדעה אבל שוב,כמו שאמרתי ,מאחר והתחיל כאן דיון..
אני בטוחה שבסופו של דבר אתם תדעו בדיוק מה נכון ואת כל שעליך לוודא באמת מראש, זה שאת יכולה כמה שיותר לשים את הראש הקדחתני שלך בצד ןלצאת למסע של לביאה מאוהבת אל עבר חייך החדשים כאמא לשניים.איזה כיף שיש לך בת! זה ככ מרגש אותי ...היא תהיה ככ יפה !
אני מרגישה אותך כבר ממש בשלה ...
לידה קלה אהובה אמיצה
נתראה בקרוב מן הצד השני של החוויה...

מאד מאד ממליצה על לידת מים אם יש לך פתיחות לזה ומים משמחים אותך...
אם באמת זה מדבר אליך זו חוויה מדהימה . אני את שניהם ילדתי לתוך מים, כאילו לא ברור לי איך אפשר ללדת על "יבש"...
המים חמימים מלטפים וגורמים לאיזה רוגע פנימי עמוק, אולי זו התחושה שאת גם נימצאת באיזו רחם גדולה שעוטפת אותך... לא יודעת, לי זה היה ברור כשמש שאלד במים.
אם זו אופציה מבחינתך ארחיב בנושא.

ניראה שכל מי שכותב לך פה מכיר אותך אישית, מאוד קשור ואוהב אותך- כייף לקבל כזו אהבה ותמיכה גם מרחוק, את בטח אישה מאוד מיוחדת

עובדה שגם אותי כבשת...

חללית יקרה,
אם לא הייתי רוצה פלישה והתפלשות, לא הייתי כותבת פה כל כך הרבה... אני שמחה ורוצה לקרוא (מכיוון שזו האופציה היחידה שיש בפנינו כרגע..) את מחשבותיך ודעותיך. זו הדרך היחידה שאפשר שתהיי איתי בחוויה הזו, ואני מרגישה שיש בך הרבה שיכול לתמוך בי בה. למרות המרחק בינינו בשנים האחרונות, אני מרגישה שאת מכירה דברים עמוקים בתוכי טוב יותר מכל אדם... ואני מקשיבה לך. (האם זה המקום המתאים לכתוב או לומר את זה?...)

אני גם מרגישה שעדיף שיהיה משהו אחר צמוד אליו, לא אני ולא ארש. ושעדיף אולי שגם לא יהיה בבית.

טללי, תודה שקראת והתרגשת והגבת!