עברנו דירה ועצוב לי

[בובה_זהבה*]

עברנו דירה לעיר אחרת ואני לא מפסיקה לבכות. לא יודעת מה מעלה לי את כל העצב הזה. פעולות שיגרתיות מלוות בדמעות. כבר לא נעים לי מהבעל והילד. כמה זמן עד שזה עובר?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אהבת מאוד את הדירה הישנה?

זה יעבור בסוף...
גם אני מאוד נקשרת לדירות וקשה לי לעזוב, גם אם המעבר הוא שיפור גדול בתנאים
אני מבינה אותך ומקווה שאת מרגישה יותר טוב!

[בובה_זהבה*]

לא. לא אהבתי בכלל את הדירה הישנה. אהבתי את השכונה מאוד. הכרתי את כולם, גם אם זו הכרות של שלום-שלום ולפעמים קצת יותר.
פה לא מכירה אפאחד.
התחלתי עם דרך האומן היום לעשות את הספר בעצמי. מקווה שיעזור לי להרגיש טוב יותר.

[תבשיל_קדרה*]

פרידה. געגוע. אבל. זמן.

[המוסא*]

גם אנחנו עברנו ואני מזה בדיכאון. מתגעגע לדירה הישנה בת"א (גם נפלנו על בית של עמוות עם בעלי בית עמוות), קשה לי עם השקט של פר"ח ועם הבידוד היחסי. עצוב לי שהבן לא ימשיך בגן המדהים שהיה בו (גן עליזה בבוגרשוב למי שמתעניין), ועוד ועוד. אפילו ביאס אותי החוף שהיינו בו היום קצת צפונית לתחנת הכוח. מה אני משוגע - מתגעגע לחוף בוגרשוב המלוכלך והצפוף ולחנייה היקרה?
נסענו היום לתל אביב ליום האחרון בגן וסוף סוף הרגשתי טוב. לעומת זאת הבתזוג כבר עברה את הבאסה הראשונית ושמחה לחזור לכאן אחרי בוקר בת"א.
לסיכום, כנראה זה גם עניין של אופי, של גיל ושל מצב רוח כללי בחיים.
שתתרגלי מהר, ותזכרי שמקסימום אם לא, אפשר לנסות לחזור. זה מה שאני אומר לעצמי למרות שברור לי שלא נחזור בשנים הקרובות. זה לא מקום לילדים קטנים.

[פלוני_אלמונית*]

גם אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לבית הקודם. אהבתי אותו מאד אבל סבלתי מהסביבה. חיכיתי מאוד למעבר ובכל זאת.
חשבתי לנסות בסביבה החדשה, למצוא מקום להתנדב בו. אפילו משהו חד פעמי וכך להתחבר מהצד הטוב לאנשים ומקומות..

[פלוני_אלמונית*]

גם אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לבית הקודם.

[בובה_זהבה*]

תודה על ההבנה והשיתופים.
הפסקתי לבכות. כבר ארבעה ימים שאני לא בוכה. אולי העצב היה קשור גם ליומולדת שעבר בינתיים. מההתבוננות הבנתי שבעיקר העצב עלה לי בנוגע לחווית המעבר של בני, למרות שלא הייתה לכך כל אחיזה במציאות. הוא - טוב לו, כך נראה.
עוד עוזר לי זה דרך האומן שהתחלתי לעשות עם עצמי. מרגישה פחות בודדה וזרה. מתרגלת.

[עצובה*]

עברנו לפני שבוע, וקשה לי מאוד.
אני פה לבד עם שלושה ילדים שקשה גם להם. וחופש גדול, והם לא רוצים לצאת מהבית להכיר את השכונה.
ורע לי. אני לבד, בלי התמיכה של החברות שלי שבניתי במשך שנים, בלי תמיכה של משפחה, שעדיין גרים רחוק מדי.
רק אני והילדים שצורחים עליי כל היום.
היום התחיל בעצבים, ועכשיו אני כל הזמן בוכה. האמצעי שלי (3.5) כל הזמן אומר שהוא רוצה לחזור לבית הישן, ושהוא רוצה שיהיה לי עצוב.
כשלבסוף התחלתי לבכות, הוא שמח.
איזה ילד זה?! איזו אמא אני?
מה זה אומר עליי שאני נשברת ככה לפניהם? מה זה עושה להם? אני, שאמורה להיות הסלע האיתן בתקופת השינויים הזו, נשברת. מה זה אומר עליהם?
אני לא מתמודדת. הבית עדיין הפוך, אין לי מקום לסדר את הכל, אין לי כוח לסדר, אין לי כוח לילדים ואפילו שמתי חיתול לקטן.
הקטן רואה שאני בוכה, ומנסה להצחיק אותי. מה אני עושה להם?! ילד בן שנה שמנסה לעודד את אמא שלו.
רע לי, עצוב לי ואין לי עם מי לחלוק ואת מי לשתף.
ובמרגיעון יצא לי: "כולנו משפחה אחת". נקודה לעידוד?

[חולצה_לקטית*]

לפני שעברתי לעיר שבה אני גרה, נכנסתי לפורום הורות כלשהו בתפוז, וכתבתי שאני עוברת ושאשמח להכיר אמהות כמוני.
התוצאה היתה מפגשים יזומים על הדשא עם נשים וילדים, שחלקם נשארו חברים טובים שלנו עד היום, שלוש שנים אחרי.

אין ספק שעם שלושה ילדים זה קשה יותר, אבל זו לא סיבה לא לנסות.
עכשיו קיץ, הרבה רשויות מקומיות מבצעות אירועים יזומים למשפחות, ואם את לא מוצאת דרך הרשת מידע על פעילויות באזור שלך - לכי אל העיריה או המועצה המקומית ותשאלי שם.
חברה שלי עשתה את זה, וגילתה שיש ספר שהנפיקה העיריה עם מקומות מעניינים בעיר שלנו.

בנוסף, אם יש מכולת שכונתית קטנה לידך או מאפיה או משהו כזה - שווה להיכנס להציג את עצמך ולספר שאת חדשה ומחפשת מה לעשות באזור.

עוד משהו - לצאת למסע היכרות עם הילדים.
ממש לבנות להם הרפתקה, נניח, ליצור משחק שבו הם מגלים משהו שדומה לסביבה הקודמת, או משחק של מצא את ההבדלים.
או לקחת דפים וכלי כתיבה ולכתוב/לצייר פינות נחמדות שמוצאים בדרך, צמחים, בעלי חיים וכדומה.
זה יעזור לכולכם למוסס את תחושת הזרות.

לוקח זמן להתרגל למקום, אבל אם תיזמי פתרונות, זה ייקח פחות זמן וגם יהיה פחות מבאס.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מה עם לחפש פה בבאופן, אנשים מהסביבה. יש דף מפגשים_
תקישו ותקבלו את כל האיזורים שבהם יש מפגשים. מעבר לכך אפשר להגיד שלום לשכנה מימין לשכנה משמאל.
ומה עם לטייל בשטח ולהכיר את המקום החדש.
יכול להיות שהילדים קולטים את הזרות שאת נמצאת בה, ומשדרים אותה גם?
אין ספק שזה קשה לעבור, למרות שאני ממש "חית מעברים" פשוט הנדודים היו מנת חלקי מגיל 13 ועד היום כך שאני ממש רגילה ואולי אפילו מכורה לזה קצת...ועייפה מזה הרבה!

[עצובה*]

הבעיה שהם לא רוצים לצאת מהבית!
היום היינו תקועים כל היום בבית, למרות ניסיונות השיכנוע וההצעות המפתות שהצעתי להם לצאת.

[באופן_לייט*]

לא יודעת אם בכלל רלוונטי אבל אולי לנסות לסדר לפחות חלק - שתהיה לך פינה אחת נעימה בבית נניח לסדר את הסלון והמטבח ולפנות אותם מכל דבר שלא שייך אליהם את שאר הארגזים לסגור בחדר אחר ולפרוק לאט לאט.

בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

הפרידה מבית עצובה והיא מקבילה לכל פרדה ממשהו מוכר, הבית לא נוכח עבורנו רק כמבנה פיזי, הבית מורכב מהסביבה המוכרת, השכנים, הדרך אל הבית, התחושה והחוויות שנמצאות בבית, טבעי והגיוני ביותר העצב במעבר, אפילו עם זה לטובת שיפור בדיור. צריך לעכל ולהתרגל לבית החדש לוקח לפחות שבועיים עד שמרגישים בית בבית החדשה, כבר לא מתבלבים בחזרה מהעבודה, מכירים כבר יותר את השכונה והאזור, ומתחילים להפתח לבית החדש, ולהתרגשות מהחויות החדשות.