אופטימיות קוסמית

היי יהודית.
נחמד לראות אותך כאן (-:

ולהבה איתנה...חשבתי עליך בדיוק לפני כמה ימים...בהקשר להנקה המזגזגת שלהם...

מזל טוב!!!
כמה טוב לקרוא שכולכם יחד בבית. מה שעברת - לא יאומן.
את גיבורה ומדהימה.
מאחלת לך שהקטנטנים יתחברו במהרה ושיהיה המשך מפנק עם פיצוי גדול על הכל.

(())(())

שכחתי לחתום:-)
חוט השני

מאחלת לך שהקטנטנים יתחברו במהרה ושיהיה המשך מפנק עם פיצוי גדול על הכל.
חיבוק

גדול ומחזק.

מזל טוב טוב!!! ילדת בליל שלישי נכון? (כאילו שני בלילה) פעמיים כי טוב... איזה כיף לנשמות הקטנות (גדולות) הללו שהגיעו אליכם
כל כך מרגש אותי לקרוא את ההתרחשויות,חייבת להודות שגם הצחקת אותי מאוד בקטעים מסויימים...
ומה עם קצת מסאג' או שיאצו ליולדת??? אשמח לבוא כשתרצי וכשיתאים לך (ולהם..)...בינתיים שיהיה בלב שמח, ד"ש ונשיקות לבנות, מתגעגעת

אגב, משום מה יצא סימן שאלה בקינוי שלי... (אני לגמרי שלו...)

מזל טוב! איזו אישה מדהימה את! קראתי עכשיו בשטף חצי שנה בערך..
כל טוב לכם @}

איך קוראים לקטנטנים המתוקים ??? (כל הזמן חושבת איך הבכורה שלך עשתה לך עבודת הכנה לקראת התאומים האלה...

)

וואו מזל טוב! @}
שההנקה תסתדר בקרוב והקטנטנים יעלו במשקל.
מקווה שאת ישנה מדי פעם.

כל כמה ימים אני מתכננת לכתוב כאן. אבל אז קורה משהו וכל מה שרציתי לכתוב כבר לא רלוונטי.
כי ככה זה כשיש שניים. זה תמיד זה תמיד פעמיים...
רגעי הקושי הם כל כך אדירים שלפעמים אני לא מאמינה שיום אחד זה יעבור. במיוחד כששניהם בוכים
ואני לבד איתם ועדיין לא שאבתי להם חלב.
או כששניהם אומנם שבעים אבל לא מוכנים לרדת ממני לשניה.
אני שמה אותם במנשא ביחד אבל אז, כמו בסוף ההריון אני יכולה רק ללכת ולא לעשות כלום.
יש ערבים שהבנות "הגדולות" מתפקדות לבד.
הן מתקלחות, מתלבשות, מסדרות ואפילו ארוחת ערב אני לא מצליחה לשבת איתן.
לפני כמה ימים ביקשתי שיקחו בננות וקשיו ונגמר הסיפור.
אחרי זה הן לקחו שמיכות של התינוקות ונשכבו בפוטון שבסלון והלכו לישון.
אני מתגעגעת אליהן. הזמן היחיד שלי איתן צמוד זה בלילה כשהאיש ישן עם הבנים ואני עם הבנות.
וכל זה כששתיהן בבית 90 אחוז מהזמן.
אני בטוחה שגם קיבלתי כוחות לעבור את המסע הזה - רק לא תיארתי לעצמי כמה הוא מתיש וקשה
ולעיתים נדמה כבלתי אפשרי.
הכי גרוע זה בלילות. העיניים מסרבות להפתח וכבר קר מחוץ למיטה - אבל החלב חייב להשאב
וכמה שיותר מהר...
טוב, בוכים כאן...

אני בטוחה שגם קיבלתי כוחות לעבור את המסע הזה
אין לי ספק. יש בך את הכוחות לכן אלוהים נתו לך את הברכה הזו. אבל גם אל תשכחי לדאוג לעצמך, לשמור על עצמך שלא תגיע לקצה גבול היכולת.

נזכרתי שלפני שנה וחצי בערך אמרתי לך שיהיה נפלא כשיהיה לכם בן (או משהו כזה) זוכרת? לא תארתי לעצמי שתבורכו בשניים (-:
מזל טוב יקירתי. אני מתעדכנת ע"י ויויאן על אודותייך ועכשיו אני קוראת אותך כאן ופשוט אין לי מילים. את מדהימה וגיבורה.

תודה לוטם.
אסנת...לא זוכרת שאמרת לי אבל זה מצלצל מוכר...(-:

השיר של שוטי הנבואה כל הזמן מתנגן לי בראש..."אין אני אין אני אין אני אין אני אין אני..."
ככה זה מרגיש.
לפעמים אני תופסת תינוק אחד ואומרת לו בצחוק ש"מה לעשות שהוא בחר להיות שניים??"
(תאומים זהים זו בעצם מוטציה. תינוק אחד שמחליט להתחלק לשניים...זה לא גנטי...).

לפני כמה ימים נסענו נסיעה קצרה כולנו ביחד לקנות משהו.
זה היה כל כך מוטרף שהחלטתי לא לנסוע שוב לשומקום בחודש הקרוב.
הראשון רוצה לינוק וכשהוא מסיים השני מחרבן ואז הראשון שוב יונק ואז השני רעב אז הוא מקבל
חלב שאוב, אופס, החלב לא מספיק וטרחחחח שוב מחרבן ואז הראשון שוב מחרבן
שלא לדבר על זה שקשה לי בלי לפשפש אותם כלהזמן (אני חוטאת בפישפושים כשמתאפשר) וכן הלאה וכן הלאה

ובגלל שהם זהים לחלוטין זה כאילו לטפל באותו תינוק כל הזמן....
ובמקביל הם כל כך מתוקים ואהובים שזה ממש שווה את זה שאני כבר שעות מתאפקת מללכת לשירותים
כי הם צריכים אותי.

וגם הם, כמו כל ילדי קראו את עיקרון הרצף כבר בבטן. הם לא יורדים מאיתנו בכלל ובלילה ישנים לנו על הבטן.
כשחזרנו מהפגיה עוד אפשר היה להניח אותם לישון אבל ככל שנקפו הימים והם הגיעו לשבוע 40
הם מראים לנו מי הם והכי חשוב - מראים לנו מי אנחנו...

ועניין הברית...
לא מלנו אותם ואנחנו שלמים עם זה לגמרי אבל לא תיארתי לעצמי איזה קונסנזוס יש לישראלים סביב זה.
אנשים שאוכלים טרפה, נוסעים בשבת ואוכלים חמץ מ ז ד ע ז ע י ם מהעובדה שלא חתכנו.

יש לנו עוזרת בית שנדמה שיצאה הרגע מאיזה סרט בורקס של שנות השיבעים. קוראים לה מזל
ויש לה ידע בכשפים וחלומות. היא מרוקאית אסלית עם לב זהב ומבטא כבד ואני שמה לב איך אני מסתירה ממנה
שלא מלנו כי לא בא לי שהיא תתחיל לקונן עלינו כמיטב המסורת.

אני בטוחה שכמו בעניין החינוך ביתי שככל שעברו השנים קיבלתי תגובות יותר ויותר אוהדות ככה זה משקף
את הדואליות שלי ויבוא יום וזה לא יהיה עניין יותר.

והמרגיעון: ההסכמה כוללת בתוכה את אי ההסכמה - לפרטיה...

לא מלנו אותם ואנחנו שלמים עם זה לגמרי
יצא לך יופי של משפט

מאחלת לך שהדואליות תתפוגג. אני יכולה לספר לך שאצלנו, עם שני בנים שלמים זה ממש לא ענין (או שאנשים לא מעזים לדבר אתי על זה ומזדעדעים מאחורי הגב P-: ).

כשאני נזכרת בחיים הקודמים, טרם הגחתם של התאומים לעולמי אני לא יכולה
שלא להזכר בסיפור על העז.
עכשו הבית שלנו מלא עיזים עד אפס מקום. אין מרחב נשימה לכלום,
ובהתאם לכך הונטולין עובד שעות נוספות.
איפה הימים שנחתי שעתיים בצהריים, קראתי ספר או סתם בהיתי??
רגע...צריכים אותי.

אתמול סיימתי את היום על הקרשים.
זה לא פייר. זה לא פייר עבור תינוק שלא ינשאו אותו חצי מהיום.
עד שאבי הולך לעבודה הם במנשא כל הזמן. מ2 בצהריים מתחיל הסיוט.
הם בוכים בלי הפסקה כי הם רוצים להיות במנשא ואני כבר לא מסוגלת לשאת את שניהם ביחד 6 שעות...
אז במשך 6 שעות יש תמיד תינוק שבוכה.
אני מתחרפנת ולא מסוגלת להכיל את זה.
פשוט לא מסוגלת.
אתמול פשוט הנחתי אותם בוכים והלכתי להכין ארוחת ערב לבנות.
אני מכינה והם בוכים.
מרגישה את כל הבכי שלהם והסטרס שלי נכנסים לתוך האוכל.
הגדולה באה בריצה מהחדר "אמא!! תינוק בוכה!!" (אנחנו לא מבדילים בינהם אז מרחוק אי אפשר לדעת מי בוכה).
היא לא מבינה איך אני לא ניגשת אליהם.
ואני, אני צריכה רק כמה דקות להכין משהו...אוף.
אני מנסה להבין מה זה השיקוף הזה.
למה התינוקות שלי אף פעם אף פעם לא מוכנים לרגע להיות מונחים.
אז כשזה היה אחד - ניחא.
כשזה שניים זה סיוט שלא יאמן.
לפעמים גם כשאנחנו בבית שנינו ועל כל אחד תלוי תינוק אנחנו מוצאים את עצמנו לא מצליחים לעשות כלום אבל ממש כלום
מלבד לשרוד.

אורחים. אורחים הפכו להיות מצרך מבוקש. כל מי שמגיע מקבל תינוק והכל נהיה יותר קל.
אני מוצאת את עצמי עם אנשים 24 שעות ביממה. זה לא פשוט לי, חובבת המרחב הידועה...אבל זה עדיף על בכי של תינוקות.
מה יש בבכי הזה שמפעיל אותי כל כך??

זו כמובן אני מהמחשב של אבי..

מה יש בבכי הזה שמפעיל אותי כל כך??
הבכי אמור להפעיל את האם. זה אבולוציוני. ברמה של תת ההכרה.

לא מלנו אותם ואנחנו שלמים עם זה לגמרי

אני כ"כ שמחה לקרא.

אבל לא תיארתי לעצמי איזה קונסנזוס יש לישראלים סביב זה.
במשך הזמן את כבר תשכחי שיש אפשרות אחרת, שאת לא תחשבי על זה אפילו וכך גם אנשים לא ידברו על זה.
אני זוכרת שגם לי היתה עוזרת מרוקאית שפשוט לא הבינה למה הבנים לא נימולים (הם הסתובבו ערומים רוב הזמן), אבל זה עבר לה (-:

ואי הלב שלי נקרע מלקרוא אותך כי אני ממש ממש זוכרת את הימים האלה, המילה סיוט ריחפה מעל הכל ולא הבנתי למה אני לא מאושרת הרי קיבלתי שני תינוקות !!!
זה ק-ש-ה וזר לא יבין זאת, ימים שנתפרים ללילות שנתפרים לימים (ואתה מוצא את עצמך חושב על מה לעזאזל קיטרת כשהיה לך רק תינוק אחד...) מרגיש כאילו זה לעולם לא ישתנה אבל בחיי שהזמן עובר רק נורא נורא נורא קשה להתנחם בזה...
(לא עזרו לי סיפורים של כאלה שהתאומים שלהם ישנו כל הלילה או כאלה שאמרו לי כמה הן נהנות מהגידול של התאומים ועוד כל מיני משפטים שלא רק שלא הבינו את הקושי שלי אלא הוסיפו לי גם רגשות אשם על איך שאני מרגישה... בסוף ניסיתי לנחם ולחזק את עצמי בזה שאלוהים יודע מה הוא עושה וכנראה שהוא שלח אליי את התינוקות הספציפיים האלה עם הצרכים האלה כיוון שידע שאנחנו נשתדל להענות לצרכים שלהם...)

וקול הבכי התינוקי הזה שמציף אותך ומאיים להטביע... היו ימים שאיך שבעלי היה חוזר מהעבודה הייתי מתפרצת ומתפרקת שאני לא רוצה אפילו עוד שניה אחת מכל העסק הזה ובטח לא להישאר איתם לבד כי הבכי הזה פשוט מחרפן אותי !!!

_לפעמים גם כשאנחנו בבית שנינו ועל כל אחד תלוי תינוק אנחנו מוצאים את עצמנו לא מצליחים לעשות כלום אבל ממש כלום
מלבד לשרוד._
אוווף. בחיי שזה כאילו שאני כתבתי את זה רק לפני כמה חודשים...

אולי יעודד אותך לשמוע שלאט לאט נעשים רגעים ביום שהם יותר רגועים. אצלנו זה התחיל מהבוקר, אחרי השינה, היו יונקים ויכולים להיות מונחים קצת על הפוף, אחר כך הזמן הזה הלך והתרחב לו. השעו הכי הכי הכי קשות היו (ועדיין אלה השעות הכי מאתגרות...) שעות אחר הצהריים.

אני לא מציעה לך שום פטנט או פתרון רק חיבוק גדול גדול של הזדהות והבנה , אתם ממילא תמצאו את הדרך שלכם לצלוח את התקופה הזו ואיך שלא יהיה זה ק-ש-ה !!!!!

כבר שלושה חודשים מאז נחתנו נחיתת חירום בארץ ה"תאומים".
נחתנו בארץ זרה, לפני הזמן, בלי לדעת את השפה ובלי לשער עד כמה הארץ הזו היא מדהימה, קשה, מהממת בעוצמותיה
ואכזרית.
מתישה ואינטנסיבית מחד ומרחיבה את הלב מאידך.
כשהייתי בהריון הייתי בטוחה שהשיעור שלי זה לוותר על כל מה שאני מאמינה.
"כאן לא יהיה עיקרון הרצף" הכרזתי בפני כל. מנסה לשכנע את עצמי.
הצטיידנו בעגלה משוכללת, עריסות, ושלל מוצצים.
אבל הם לימדו אותי שיעור אחר לגמרי.
מכיוון שהם תינוקות מהזן הבלתי מונח בעליל - הם נישאים 24 שעות ביממה. אף אחד לא מחליף אותי
וכשאבא בעבודה אז מגיעה לכאן נערה חיננית, אני מלבישה לה מנשא והיא נושאת את השני.
גם בלילה הם איתנו.
ניסיתי הכל. להניח אותם עטופים...לאט לאט..לנענע בעגלה. יוק. נאדה. ברגע שהמחשבה הזאת עולה בי
הם כבר מתעוררים.
אז ויתרתי על הנסיונות. התרגלתי להיות עם תינוק 24 שעות ביממה. פעם ביום אני נוסעת לקנות חסה אורגנית לשייק הירוק
ובזה תם מסע ההתאווררות שלי.
סופסוף אנימבינה מה משמעות המושג "הרחבת הכלי" כי כל כך התרחבנו שאנחנו כבר פחות סובלים מכל הקושי והאינטנסיביות
הזו שמי שלא חווה - לא מסוגל להבין.
הם יונקים עפ"י דרישה ולחלוטין לימדו אותי שבמקום לוותר על העקרונות שלי אני פשוט צריכה לקבל אותם. לגמרי.
לוותר על ההלקאה העצמית או ההתייסרות שהייתי צריכה לגדל אותם אחרת.
זה מה יש.
זה מה שהם רוצים - ואת זה יקבלו.

יופי שאת מקבלת קצת עזרה עם הנערה,
כל הכבוד על ההקשבה והדיוק.
נשמע כל כך תובעני ומתיש...
ועם כל זאת עדיין יש כאן ברכה גדולה שכנראה רק אתם יכולים לקבל

שיהיה חודש מלא שמחה ומנוחה@}

לא מלנו אותם ואנחנו שלמים עם זה לגמרי
קוסמת, אני שמחה בשבילם!
נשמע מאוד אינטנסיבי מה שאת עוברת. דש חם בבקשה לבכורתך מבכורתי.

_סופסוף אנימבינה מה משמעות המושג "הרחבת הכלי" כי כל כך התרחבנו שאנחנו כבר פחות סובלים מכל הקושי והאינטנסיביות
הזו שמי שלא חווה - לא מסוגל להבין._
זה נשמע קשה בטירוף. מדהימה בעיני הנכונות הזאת להתרחב ולהתמסר ולהיות להם בדיוק האמא שהם צריכים שתהיי.
המון מזל טוב!

_כבר שלושה חודשים מאז נחתנו נחיתת חירום בארץ ה"תאומים".
נחתנו בארץ זרה, לפני הזמן, בלי לדעת את השפה ובלי לשער עד כמה הארץ הזו היא מדהימה, קשה, מהממת בעוצמותיה
ואכזרית.
מתישה ואינטנסיבית מחד ומרחיבה את הלב מאידך._

כתבת כל-כך אמיתי וקרוב ועדיין אני עוד ועוד מגלה שמי שלא ביקר בארץ הזו מתקשה, אפילו מתיאור מדוייק להפליא, להבין את שלל התחושות שהיא מעוררת בנו ועד כמה השהייה בה לוקחת אותך לקצה, לקצה הנתינה, לקצה העייפות, לקצה הבלבול, לקצה ההשירדותי, לקצה הרעב והצמא...

אבל, פתאם אני מגלה שיש בה גם הפתעות שלא שיערתי - איך אני מגלה ומוצאת גם יתרונות מחוסר היכולת להיות בסימביוזה עם התינוקות שלי, איך בלית ברירה, או בשל האילוצים של השניימיות הזו, הרבה דברים פשוט עוברים, חולפים, אני לא נאחזת ונתפסת ומנתחת וחופרת כי אין טעם ואין זמן וממילא יש משהו שכבר חייבים לעשות (להניק / להחליף / להרדים...) וגם זה מוביל אותי יותר ויותר להבנה כמה הם לא שלי ואני רק מתווך (מאד פעיל כרגע) בהשתלבות שלהם בעולם הזה (ולפחות עבורי, זה לא קל להיות רק מלווה ומתווך...)

ברגעים שכבר ממש אין לי כח אני מזכירה לעצמי שאיך שלא יהיה שנה ראשונה עם תינוק היא שנה של הרבה התמסרות ונתינה ולפחות יוצאים לנו מזה שני ילדים... "משתלם, אחול משתלם"

קוסמת אמיתי. קסמים כאלה את עושה....מה יותר קסם מזה? לגדל כל כך יפה את הילדים, אם כזה אומץ.
את מדהימה ותגידי את זה לעצמך כמה שיותר....
ותזכרי שבכל מתוחם בזמן, זה מה שקורה עכשיו, הזמן עובר ומשתנה ואחר כך כבר יהיה אחרת.
אחר כך זה עוד מעט....
אוהבת.

שנה של פשרות.
נושאים תאומים במנשא רוב הזמן - אבל מנסים להרגיל לעגלול.
הנקה מלאה - עם תוספות בשביל להשמין.
חינוך ביתי - אבל עם שני ביקורים בשבוע במסגרת מיוחדת בשביל החברה...
מקבלים את השבת עם שייק ירוק ומייד אחריו עוגה אפויה.
לא עושים ברית אבל גם לא נוסעים בשבת
כי ככה זה אצלנו.
המסע אל עבר הגוונים.

גווני החיים שמשתנים תדיר. כל שניה...

וחצמזה אנחנו כל כך עייפים ומרגישים שאף אחד לא יכול להבין את הטורנדו
שאנחנו עוברים.
ולא. זה לא ממש משתפר. זה משתנה, נכון אבל כל שינוי נושא עימו עוד אתגר
ועוד עומס ולפעמים
אני פשוט פותחת את החלון בבית כדי לנשום את אויר הבוקר הרענן
ומנסה לזכור
איך זה היה פעם. לפני שהימים נמשכו אל הלילות חזרה אל הבקרים
בלי הפסקה.
אומרים שתינוקות שקמים בלילה מנסים להעיר את האמא שלהם מאיזו תרדמת ריגשית
שהיא נמצאת בה (נדמה לי שכבר כתבתי על זה).
אני חושבת שהילדים שלי לקחו את זה ברצינות מידי ולכן החליטו לקום 10 פעמים.
כל אחד.

_אומרים שתינוקות שקמים בלילה מנסים להעיר את האמא שלהם מאיזו תרדמת ריגשית
שהיא נמצאת בה_
אני חושבת שאת קשה מידי עם עצמך. הרבה יותר מידי.
ובאופן אישי לא הייתי חותמת על המשפט הזה.

הרבה אהבה לך
מאחלת לך תחושת חירות בחיים מלאי מחוייבות
חג שמח @} ועוד חיבוק

תרדמת ריגשית - את?! איכשהו לא נראה לי שזה המקרה (-:.
וגם

של הערצה.

_וחצמזה אנחנו כל כך עייפים ומרגישים שאף אחד לא יכול להבין את הטורנדו
שאנחנו עוברים.
ולא. זה לא ממש משתפר. זה משתנה, נכון אבל כל שינוי נושא עימו עוד אתגר
ועוד עומס ולפעמים
אני פשוט פותחת את החלון בבית כדי לנשום את אויר הבוקר הרענן
ומנסה לזכור
איך זה היה פעם. לפני שהימים נמשכו אל הלילות חזרה אל הבקרים
בלי הפסקה.
אומרים שתינוקות שקמים בלילה מנסים להעיר את האמא שלהם מאיזו תרדמת ריגשית
שהיא נמצאת בה (נדמה לי שכבר כתבתי על זה).
אני חושבת שהילדים שלי לקחו את זה ברצינות מידי ולכן החליטו לקום 10 פעמים.
כל אחד._

אני כל-כך אוהבת אותך על הכתיבה שלך ועל מי שאת והנה את כותבת ממש אותי והלב שלי מתרחב ויש לי קצת יותר אוויר רק מעצם זה שבכל זאת ולמרות הכל, הנה יש מישהי שמבינה מה אני עוברת ואני יכולה לקרוא אותך ולהנהן ולהזדהות עד קצה השערות.

היום, באופן בלתי צפוי וקוסמי לחלוטין, מצאתי את עצמי רק עם תאום אחד ער ושאר אחיו הגדולים ופתאם ישבתי איתם לצייר משהו בסגנון מנדלה. היו לי כמה דקות כאלה ופתאם נזכרתי בחיים שלי מלפני מפץ התאומים... וואי, מה אני אגיד לך, אני כבר מתה להיות מהעבר השני, מרגישה כאילו כל החיים על הולד, יצאנו לממתינה והיא נמשכת כבר הרבה הרבה זמן...

גדול גדול

האם הם ישנים על הגב? תנוקות ישנים הרבה יותר טוב על הבטן, חשוב שהמזרן יהיה קשיח ושלא יהיו דברים שעלולים לחסום את הנשימה, ההוראות של משרד הבריאות להשכבה על הגב הורסים להורים את הבריאות מחוסר שינה.

גם מהקצה את שולחת גלויות יפהפיות. מאחלת לך חג שמח , שכל הגוונים אליהם אתם מגיעים ישתלבו לכדי תמונה משמחת לב וחיים.

גם מהקצה את שולחת גלויות יפהפיות

המסע הזה לעבר הגוונים רצוף בכל כך הרבה שבירות קטנות וגדולות, לרכך את הפינות המדויקות שאנחנו אוהבים ליצור לעצמנו.
מאד מרגש אותי לקרוא אותך

מה שלומכם ??

תלוי מתי שואלים...
כל הזמן יש שיפור ויחד עם זאת הקושי משתנה ומתגלם באופנים שונים...
לפני שבועיים "דיברתי" עם סבתא שלי שנפטרה. זאת הסבתא שהופיעה בחלום והודיעה שמשהו לא בסדר אז בהריון...
ביקשתי ממנה חסד.
אני יודעת שהיא מלווה אותי. תוך כדי שאני מדברת איתה אני רואה ברחוב איזה סבא הולך עם עגלול תאומים והם גדולים ורגועים.
כמה דקות אחרי זה אני עוצרת איזו אישה ברחוב לשאול איזו כתובת. האישה מוכרת לי מאוד.
אני נזכרת שזאת אחות מהפגיה שלהם!
אני מתחילה לדבר איתה והיא מעמידה אותי על טעותי. מסתבר שזו אחותה התאומה הזהה!!
מייד הבנתי שהשיחה עם סבתא שלי תניב פרי ובאמת כמה ימים אחר כך אחד מהם סופסוף הועיל להרדם בעגלול לראשונה שזה סטרט אפ לגמרי.
ועכשו אני יכולה להרדים את שניהם.
אחד על הגב ואחד בעגלול.
תמיד זה אותו האחד - כך שאחד מקבל עיקרון הרצף והשני לא אבל אני עובדת על עניין רגשות האשמה חזק.
אני מבינה שרגשות האשמה שלי זה משהו שמזיק לא רק לי אלא לילדים שלי
כי מה יותר גרוע מילד שמקבל מסר שמגיע לו משהו יותר טוב?
הרי זה כל תמצית הסבל בחיים
התחושה שמגיע לנו יותר טוב.
לא יקום ולא יהיה. אני מכריזה בזאת מלחמת חורמה על רגשות האשמה.
הכל בתואם
הכל בהשגחה והכל בסדר. בסדר אלוהי כמובן ,שלא תואם תמיד לסדר שלי...
וחוצמזה שאני לא מכירה בעולם תינוקות שנישאים כל כך הרבה כמו התינוקות האלו.

אהה! ניזכרתי! הם גם בלי חיתולים!!!
רק בלילה אני שמה להם או בנסיעה. ולא. אל תגידו לי שאני עושה לעצמי את החיים קשים.
החיים האלו קשים בכל מקרה.
גם אם אתה לא מניק תאומים והם בגן עד ארבע והם אוכלים דייסות מקופסא.
טוב, קוראים לי...

שליחה על ידי מי_מה* » 31 מאי 2011, 13:18

פשוט מפעים לקרוא אותך. @}

יש משהו מאוד פצוע בדור האימהות שלנו.
או אולי זה רק במשפחה שלי.
אין להן את האינסטינקט להרים מייד תינוק בוכה.
הן קודם ינסו לשעשע אותו עם קולות ופרצופים.
זה מטריף אותי ברמות.
כשגידלתי את הבנות לא היה עניין. הן תמיד היו עלי. אף פעם לא ציפיתי מסבתא שתרים.
אבל עכשו כשאני מפשפשת אחד והשני בוכה
או כשאחד יונק והשני בוכה או כל דבר אחר בסיגנון
אם אני לבד אז אני קוראת לבכורה שהיא לחלוטין יד ימיני ולא הייתי מצליחה בלעדיה (כולה בת שבע וחצי!!!)
אבל אם סבתא כאן - ראבאק תרימי אותו!!!!
טוב, אני לא אומרת להן ראבאק אבל כל כך הרבה פעמים אני צריכה לבקש שירימו.
למה זה לא קורה מאליו?
ואני שאף פעם לא ביקשתי כמעט כלום רואה איך לא מעניין אותי כלום כשזה נוגע לגורים שלי.
אני מבקשת ומבקשת ומבקשת...
(מי אמר "ביטול האגו" ולא קיבל???!).

שליחה על ידי יעל_צ* » 31 מאי 2011, 19:26

או אולי זה רק במשפחה שלי.
ממש לא רק במשפחה שלך

ולדעתי גם לא רק בדור האימהות....
אני גם מגלה לפעמים שזה כמו מן "סימן כבוד" כזה, להצליח להפסיק בכי של תינוק בלי להרים אותו על הידיים. כאילו זה מוכיח משהו על היכולת של המבוגר המבדר, או על היכולת של התינוק "להירגע לבד", או אלוהים יודעת מה.

חשוב מאד ללמוד לבקש!

את נהדרת

את מדהימה וכתמיד מרגשת והקוסמיות הזו שלך עם החלומות והחסד והסבתות והסבא והאחות התאומה מה אני אגיד לך....

והנה אני ממרומי גיל אוטוטו שנה רוצה להגיד לך שהם אכן גדלים והמתיקות רק גדלה וזה כן משתפר בחיי בחיי !!!! היום בבוקר קמתי ולא הייתי סגורה על ארוחת צהריים והרגשתי איך מתחיל בי בגוף המתח ההוא של עד לפני כמה חודשים (אולי ימים ?!?!?!) והייתי צריכה בעדינות לשחרר את הכיווץ הזה מכל-כך הרבה ימים של קושי ואינטנסיביות והלזכיר לעצמי שיהיה בסדר, יש קצת יותר אויר, וזה באמת כל הזמן ילך וישתפר כי מסתבר שאפילו תאומים גדלים !!!!!

ובלי חיתולים... אויש הנה עוד משהו לערימת רגשות האשם שלי

יאללה אמרנו שזורקים...

גדול גדול

את מדהימה וכתמיד מרגשת והקוסמיות הזו שלך עם החלומות והחסד והסבתות
לחלוטין מדהימה!

חשוב מאד ללמוד לבקש!
ולא בזמן אמת, שם את בלחץ ונטרפת דעתך, ואז זה יוצא בויכוח או טענה.
למצוא את הזמן שבו אתן מסתכלות אחת לשניה בלבן של העיניים ואת שואלת אותה האם היא באמת רוצה לעזור לך. אם היא עונה שכן, תסבירי לה שזו העזרה שאת מבקשת ממנה ותשאלי אם היא חושבת שהיא תוכל לעמוד בזה.
תיאום ציפיות ישיר.
אין סיכוי שלא תצטרכי להזכיר לה

אבל זה כבר יבוא ממקום אחר..
קחי בחשבון שזהו הרגל ועליה ללמוד שפה חדשה.

גם ממני

גדול גדול

שליחה על ידי גלי* » 31 מאי 2011, 21:25

....שאף פעם לא ביקשתי כמעט כלום
לא ביקשתי כלום, אומר בעצם שכן ביקשתי הרבה, שימי לב לטעות הזאת שהיא מאוד נפוצה.

לא ביקשתי כלום, אומר בעצם שכן ביקשתי הרבה, שימי לב לטעות הזאת שהיא מאוד נפוצה.
לא הבנתי? הרי היא אומרת שהיא לא

אההה???
לא הבנתי. האם הכוונה ש"כלום"זה משהו קטן? ו"לא כלום" זה כלום לגמרי?
אני זוכרת משהו כזה משיעורי עברית אבל אני לא בטוחה.
בכל מקרה אשמח ללמוד...

היום בת הארבע אמרה שהיא רוצה להיות חולה כדי שנהיה איתה.
זה שבר לי את הלב, זו ילדת הדבש שלי. כל כולה רכות ומתיקות
והקושי המתח בבית נותן בה את אותותיו. היא התקשתה לאחרונה, בוכה מכל שטות, בחוסר.

אולי בגלל שהיא היחידה שנולדה כדרך הטבע יש בה משהו אחר. שונה. וחשבתי שהיא תמיד מוגנת.
היא אוהבת אותם מאוד אבל אין לי שניה ביום להיות איתה!
הגדולה הולכת פעמיים בשבוע לבית העגול בפרדס חנה וחוצמזה היא קוראת המון ומעסיקה את עצמה שעות.
ואילו הסנדביץ שלי קצת הולכת לאיבוד.
אבי חושב שזה לא נכון שהיא קמה כל בוקר למתח וקושי והיא גם צריכה מקום ללכת אליו פעמיים בשבוע.
אני חושבת שהיא קטנה מידי ללכת ובכלל עד גיל 7 אין מה לדבר. (זה הגיל שהגדולה התחילה ללכת לשם).
חוצמזה אני יודעת שהפתרונות לא באמת באים מבחוץ.
זאת תקופה קשה ביותר אבל מה זה אומר? שחינוך ביתי עושים רק במקומות פסטורלים?
אין לי תשובה על זה.
בינתיים שוחה בביצת הספקות...

קרן , ישמע הזוי, אך אולי תקבעי לה חוג שאת הולכת איתה ועם התאומים ביום שהגדולה בית העגול , והיא תרגיש שבשבילה את יוצאת מהבית.

מותק גילית.
נראה לך שאני יכולה באיזשהו אופן
להיות עם שני יונקים צמודים לגמרי, בלי חיתולים במקום שאינו הבית שלי??
הם לא מוכנים להיות כמעט בשומקום מלבד טיולים במנשא וקצת על הריצפה...כשאני איתם
לבד זה קשה מנשוא.
עם עזרה זה עוד אפשרי ("עזרה" הכוונה מישהו שמחזיק אחד. לא מניק, לא מפשפש...).

עוד קצת, תנשמי, תחבקי אותה במבטים, תזכרי כמה הרבה היא קיבלה ממך, עוד קצת, עוד מעט יכנס קצת אויר, הכל טיפטיפה יתרווח תוכלי קצת לגעת בדברים מהעבר שמרגישים עכשיו כאילו לעולם לא ישובו, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ותחצו את הנהר הזה (אני זוכרת איך כשנסענו לבית חולים ללדת כל הדרך בכיתי ומלמלתי "רוני שלירוני ואח"כ כשחזרנו הביתה, בערב שבת, שכבנו שתינו במיטה צמודות ובוכות על מה שהיה ביננו ופתאם נקרע מעלינו, אמנם בנסיבות משמחות אבל בכל זאת... )

גדול.

בגלל שזה גורם למאמץ היא תשמח ככ, שימי שעה בשבוע חיתול רב פעמי או גוואלט חד פעמי, ותצאי, אפילו עם ביביסיטר או חברה, או שתסבירי לה שעוד קצת ואת תהיי יותר פנויה, מה שבטוח היא קיבלה המון ממך, ואת תראי שעוד תתפני להמשיך בהמון הנל, זה השיעור שזימנת לעצמך, אם הם אוהבים טיולים, תשאלי אותה לאן היא רוצה לטייל, שהיא תבחר. אני בטוחה שגם הגדולה תשמח להצעה אישית כזו למרות שנראה שלא.

שליחה על ידי גלי* » 02 יוני 2011, 09:15

לא הבנתי? הרי היא אומרת שהיא לא
היא אומרת שכן אבל מתכוונת שלא.

אההה???
כמו שניסיתי להסביר. את אומרת: ....שאף פעם לא ביקשתי כמעט כלום. אם לא ביקשת כלום, אז מה כן ביקשת? התשובה המתבקשת היא הרבה.
זה כמו שמישהו מפחד מכלב ואז אומרים לו: " הוא לא עושה כלום", אם הוא לא עושה כלום, אז הוא כן עושה משהו שהוא ההפך מכלום.
אבל זה בסדר בכל מקרה, גם מותר לך לבקש הרבה לעצמך, בייחוד עכשיו.

אם הם אוהבים טיולים, תשאלי אותה לאן היא רוצה לטייל, שהיא
בטח שהם אוהבים לטייל.
על הידיים!
אז גם טיולים ארוכים זו בעיה כי כבר קשה לי להחזיק את שניהם יחד...
אבל זה לא העניין . אנחנו מטיילים המון. חרשנו כאן את כל הגבעות העמקים והשדות.
זה נחמד לה אבל זה לא מספק אותה.
היא בת ארבע וחצי, בת שניה ובוגרת. היא צריכה הרבה יותר אקשן ממה שאני מסוגלת לספק לה...
לא בא לי לתזז למפגשים (בכלל בפרדס חנה סיטי אין מפגשי חינוך ביתי...) וכל נסיעה עם התאומים היא כזאת
יציאת מצריים שאני מוותרת מלכתחילה.
תמיד אחד יבכה או השני יקטר, אחד ירצה פיפי בדיוק כשהשני תכף נרדם ואז כשאני עוצרת לפשפש ההוא מתעורר
ונניח ששניהם נירדמים, אנחנו מגיעים למקום
והנסיכים לא מוכנים להיות בעגלה אז זה תמיד להחזיק בידיים או אחד על הגב והשני על הידיים ואז זה מהגב
רוצה קקי אז אני צריכה להניח את ההוא מהקדימה (שלא תמיד מסכים להיות מונח) ואז ההוא מהגב
עשה קקי ותכף יהיה לו פיפי כי זה בא ביחד
וההוא מקדימה רואה אותי עם אח שלו אז גם הוא רוצה אז אני מניחה את זה שתכף ישתין ולוקחת את אחיו
שמתחיל לינוק ואז גם אחיו רוצה ואז אני צריכה להיות חצי עירומה כי
הם יונקים ביחד וחוזר חלילה...
אני מתעייפת רק מלכתוב את זה....
פעם היא היתה נהנת מהחברות של הבכורה..עכשו היא קצת מרגישה גלגל שלישי ורוצה פינה משלה.
אני באמת לא יודעת מה לעשות איתה...
אני רק יודעת שצריך להיות איזה שינוי שיחזיר אותה להיות מלאת חיים ושמחה כמו קודם.

לי אין תאומים, אך ראיתי אימהות לתאומים במפגשי חינוך ביתי, כמו ורדיק ו רק טוב, (כמובן שאני מעריצה אותן על היכולת הזו).
שאת יוצאת למפגשי חנב יהיו לך ידיים לעזרה שיעזרו לך בשמחה ולפתע תמצאי עצמך בלי שום ילד בידיים ופנוייה לרגע ללכת לשירותים לבד, נשמע הזוי, תאמיני לי, ראיתי את זה קורה במציאות, אולי תתייעצי איתם איך זה הולך, אשמח לקשר בינכם, אתן אפילו מכירות במציאות.
זוכרת בת כמה הבת שלך, והקטנים אוטוטו הולכים, כך ששלושתם יוכלו לרוץ יחדיו, נכון יש עוד כמה חודשים אך זה יקרה

ואני, כאמא לתאומים בני שנה ממש מבינה למה לא בא לך כרגע לצאת למפגש. כל אחת מאתנו מורכבת מחומר קצת אחר - אני אישית בחודשים הראשונים ואולי אפילו עד עכשיו הרגשתי כזה איבוד שליטה ומין התפרקות טוטלית של כל הסדר שהיה לנו וכל רעש נוסף בתוך המערכת רק הקשה עליי (בעצם זה עוד די נכון גם בזמן הווה). לא יודעת אולי אני פשוט סובלת מהפרעת קשב מוסווית אבל כשיש לי תינוק ובטח כשיש לי שני תינוקות, הקשב שאני נדרשת אליו בקשר איתו ממש לא משאיר לי מקום כמעט לאף אחד או לשום דבר אחר

רסיסים מבינה אותך לגמרי, מההיכרות הקצרה שלי עם קרן, וממה שהיא כותבת פה, למרות הקושי, נראה לי שהיא קצת צריכה איוורור ועזרה מחברות וגם חברות לילדיה, ולפעמים לצאת מהבית ולשנות אווירה זה קשה אך עוזר, וכולם ישמחו לעזור לקרן , בטח התאומים מדהימים כמוה.

וכולם ישמחו לעזור לקרן @}

מתחברת לכל מילה של רסיסים...(-:
גם אני מרגישה שפיתחתי הפרעת קשב.
זה עוד קרה לי לפני שהבנים הגיעו.
אם חתכתי סלט ואחת הבנות באה לשאול אותי משהו איכשהו הייתי נפצעת.
כאשר אני עושה משהו אחד עכשו קשה לי מאוד לעשות עוד דברים.
אפילו כשאבי בא לדבר איתי על ענייני התיאטרון - קשה לי לעשות את זה למשל כשהבנות צועקות
או כשאחד הבנים לא רגוע.
אני חושבת שזה פשוט עמוס עמוס עמוס.
דרך אגב גילית, לי יש חברה.
אני גרה בישוב מקסים, יש פה נשים מקסימות ואנרגיה חיובית להפליא.
אבל את יודעת, כל אחת עם התיק שלה ועם העניינים שלה, אני ממש לא מצפה שמישהי תבוא
ותנסה להרדים את אחד הנסיכים שלי - שהם דרך אגב שומעים את הדשא צומח (-:
הם נרדמים בשקט מוחלט, מקסימום איוושת העלים ברוח או ציוצים של עורבני...

אני גם גרה בבית עם אנרגיה טובה. מהשניה שהגעתי לכאן באו שכנות, הביאו תבשילים
וקיבלו את פני פשוט מקסים. באמת, זה לגמרי לא מובן מאליו - לא חוויתי את זה בשום מקום לפני זה...

אני יודעת שלאט לאט הכל יתרווח.
גם עכשו, מאז שכתבתי על זה משהו קורה..בקטנטנה.

איזה יופי, אני לא באה לשכנע אותך לשום כיוון, שמחה שהאנרגיות חיוביות

מה יותר קשה מלהרדים שני תינוקות ביחד, אחד על הגב אחד על הידיים???
והתשובה: לעשות את זה תוך כדי צליעה!!
מעשה שהיה כך היה...
לפני כמה ימים בבוקר שברה הקטנה כוס זכוכית במטבח.
מכיוון שהכוס נשברה לחצי ולא ראיתי הרבה שברים, לא התייחסתי.
גם ככה מי שאחראי לאסוף בבית הזה את השברים של הלב והזכוכיות שנשברות זה אבי...
כמה דקות אח"כ, בנמרצות של בוקר, עם כל כובד משקלי עליתי על חצי כוס שבורה ומחודדת במיוחד.
אשכרה זה עזר לי להבין מה פירוש הביטוי לראות כוכבים.
כל המטבח התמלא דם ודמעות ובכורתי רצה החוצה תוך כדי צעקות "אבא!!! אמא במטבח שוכבת על הרצפה ויורד לה המון דם!!!"
אבי שהיה שקוע כולו במדיטציה של להרדים את יונקי הדבש טס הביתה, בטוח שנפצעתי בעורק הראשי בצוואר..(-:
הניח את הקטנים בעודם צורחים על הפוטון (אלה שיהיו בריאים...אי אפשר להזיז להם את הגבינה...אם צריך לישון, אין מצב
לשינוי בתוכנית).
תוך כדי הדרמה מגיעה השכנה ממול ששמעה צעקות ומציעה עזרה.
"זה בסדר" הוא אומר לה..."אין צורך תודה"
אני תוך כדי חצי עילפון אומרת לו "השתגעת?! שתחזיק תינוק..."
היא לוקחת תינוק ואני לא שוכחת להיות פולניה ואומרת לו שהוא היה צריך לאסוף את השברים.
זהו. עכשו אני כבר ארבעה ימים הולכת כמו איזה סינית שקשרו לה את הרגל.
צולעת לגמרי .
ככה אני גם מרדימה אותם בחוץ ונזכרת בימים שהרדמתי שניים - אבל בבריאות מלאה.
הרגל עצמה אמנם נראת יותר טוב אבל כל בוקר כשאני מתחילה לצעוד אני מרגישה כמו בת הים
שהמירה את הזנב ברגליים בשביל אהבה ומרגישה שהיא הולכת על סכינים...

אחח האדם. תמיד צריך שילקח ממנו משהו על מנת להעריך את המקום שהוא נמצא.

הצלחת להצחיק אותי
תודה
נעמה

כהוגן...

רציתי לכתוב שהזכרת לי את ימיי כאמא צעירה אבל אז הופיע לי "מחכימון "צהוב : כל גיל והשמחה שלו
אשכרה
איזהוא עשיר השמח בחלקו
שמחה בחלקי ומודה
תודה שכבר אין לי תינוקות קטנים על הבטן והגב בו זמנית ( אבל גם לא גבר שיאסוף את השברים...)

הרסת אותי,לא יכולה להפסיק לצחוק

התמונה הזו של הילד שלא מוכן לשחרר את האוכל מהיד פשוט כל כך מצחיקה .
אצלי הם כבר יותר גדולים ועדיין זה קורה ועדיין זה מצחיק כל פעם מחדש
אם הבת מנסה להוציא לאחיה הקטן שנרדם באוטו את האוכל מהיד, הוא יתעורר ויחזיק חזק שלא יקחו לו.

רגע,רגע, פתאם נראה לי שלא הבנתי נכון . להזיז את הגבינה....לא התכוונת באמת לגבינה,נכון? איזה מפגרת אני
טוב,זה מצחיק גם ככה , שהם רוצים לישון בזמן שאמא שלהם צורחת
נראה לי סביר שכמו שפיהוק מדבק וצחוק מדבק, אז ככה גם עם בכי,במיוחד אם זה הגיע לשלב הצרחות
בקיצור-הם רק חיקו אותך והכניסו עצמם להיסטריה שלך

חה חה חה!!
את קורעת בעצמך!!!גבינה? השתגעת??!! שאני אתן להם גבינה?
הם שותים שייקים ירוקים.
שלא יגידו לי בגיל 30 שהם אוכלים דברים חמים ומתוקים כי זה מנחם אותם ומזכיר להם את הילדות...(-:

וואלה..

באתי לראות מה שלומך והנה אני רואה שנפצעת וכתבת ולא שמתי לב... מקווה שאת כר מרגישה יותר טוב ולגמרי מזדהה עם -
אחח האדם. תמיד צריך שילקח ממנו משהו על מנת להעריך את המקום שהוא נמצא. ועכשיו גם מהשלב הבא של זה - אחרי שלא היה לדעת להעריך כששוב יש - למשל הקיץ הזה עם כל כמה שהוא חם ונעשה יותר ויותר דביק באזורינו זה לעולם לעולם יהיה יותר טוב מקיץ שעבר כשישבתי והנקתי שני קטנטנים ועוד כל הדרך היתה לפנינו...

בחיי שאסור לי לקרא כאן.
בפעם הקודמת שקראתי בדף שנכנסתי אליו רגשית כל כך (בקשה מיוחדת של בשמת), היתה לי תחושה שאני "מכינה" את עצמי, או אפילו מזמנת לעצמי משהו דומה. שנתיים מאוחר יותר נולד לנו זה הקטן גדול יהיה, עם רגישות לרב המזונות וטיפול אייפק שעוד לא הושלם.
הוא גם תינוק שלא נתן להניח אותו לפחות במחצית השנה הראשונה לחייו, אך גם לא הסכים למנשא על פי רב. הגדרתי אותו כתינוק ידני. רק על הידיים.
תוך כדי קריאה עלה בי הפחד שכשיהיה הריון הבא (בעזרת האל הטוב), אני הפעם מזמנת לעצמי (או מכינה, תלוי בעיני המתבונן) לחוויה דומה עם תאומים.
לא תאמן ההתמודדות שלך. כמה כוחות ותעצומות נפש.

אני נוסעת בכביש.
לפני נוסעת מכונית מסחרית, מאחוריה עגלה עם ארבעה תינוקות.
התינוקות מנסים לשבת אבל לא מצליחים. כל סיבוב של המכונית מפיל אותם אחד על השני.
הם עומדים, רועדים מקור, מנסים ברגליים שבריריות וצעירות לעמוד איתן בכל זאת.
אני מסתכלת עליהם בעצב...תינוקות יונקים איפה האימהות שלהם???
איזה כאב לב. רק בן אדם יכול להפריד תינוקות מהאמא שלהם.
זה מזכיר לי את סיפורי השואה של סבא וסבתא שלי...
המרגיעון אומר לי עכשו "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך"
כמה מדהים. כמה אמיתי.
שכחתי רק לספר פרט אחד בסיפור.
אלו תינוקות של פרות כמובן. מה פתאום של בני אדם!!! חס וחלילה!!
בני אדם לא ישימו בני אדם אחרים במכלאה, יאנסו את הנשים, יגנבו את התינוקות מייד אחרי הלידה הקשה
כשהאמא עוד מדממת ומלקקת את התינוק האהוב והמתוק שלה.
בני אדם לא יצרבו לבני אדם אחרים מספר על היד. מה פתאום??!! מה זה ? שואה כאן??
הם גם לא יביאו את הילדים שלהם "לבקר את הרפת ואת הפרה החמודה" אם זה היה מדובר באנשים.
מה פתאום.
בני אדם יכולים לעשות את זה רק לבעלי חיים.
חלשים. תמימים וחסרי אונים.
או שאולי הם דווקא כן יכולים...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי, זה עדיין פעיל פה??