עד שיש לך ילדים אתה לא מבין את זה

לא נעים פה? מסריח מקקי? מטונף מנזלת? שכחת קיא ופליטות.
ואני מוסיפה - בוץ. אמנם פחות מסריח, אבל אין כמו להלביש את הפעוט בבגד יפה לפני נסיעה לסבא וסבתא, ובזמן שאתם עושים עוד כמה סידורים קטנים לפני הנסיעה הוא מוצא לו שלולית בוץ חביבה לשחק איתה...

ועל זה נאמר: על תדין אדם עד שהלכת מיל בנעליו. ככה הוא רחוק ממך מיל, והנעליים שלו אצלך.
ועל זה גם חזל"נו אמר "אל תדון אדם עד שהגעת למקומו".
ניצן, נראה לי שאת מבלבלת קצת ידע עם הבנה. להבין חוויה זה לדעת איך זה מרגיש. לדעת מה לעשות בסיטואציה כזאת, זה כבר סיפור אחר.

עד שאין לך ילדים אתה לא מבין למה זה טוב לעשות כזה אחד, לפעמים גם אחרי שיש לך אתה לא מבין...
ובטח שאתה לא מבין למה החברים המעצבנים שלך רוצים לדבר רק על הילד שלהם החמוד...

_שכחת קיא ופליטות.
ואני מוסיפה - בוץ._
סליחה

אשתדל יותר להבא. תודה על התיקון

אני אגיד משהו קצת הפוך:
כשהייתי "נטולת ילדים" (-: לא אהבתי איך שבשיחת טלפון עניינית הילד "שלהם" היה פתאום רוצה "לדבר איתי" ואני נאלצתי לעמוד שם כמו גולם ולהקשיב לדברים לא ממש מובנים מהצד השני P-:
לכן, היום, כשאני אמא בעצמי, והילד שלי מבקש "לדבר" עם מי שבצד השני, אז אם זה לא סבתא-סבא שכמובן תמיד שמחים במיוחד לשמוע כל צליל של הנכדים, אני מנווטת את הילד לחוף מבטחים בחירוף נפש כדי להגן על "הצד השני"...

כן ,אבל בשמת את לא לוקחת בחשבון אנשים כמוני ששמחים לדבר עם ילדים .
בנך רצה לדבר איתי ואת חיפפת לי אותו מהקו למען שיחה רצינית ,אני ממש התבאסתי מזה
מה מעניין אותי לשוחח שיחה רצינית עם איזה ילד מוכן לדבר איתי ?

אוי..בשמת א...הילד שלי (4) "חייב" לדבר עם חברה שלי כל פעם שהיא מתקשרת...נכון שאני מגבילה אותו בזמן אחרת...p-:

בנך רצה לדבר איתי ואת חיפפת לי אותו מהקו למען שיחה רצינית ,אני ממש התבאסתי מזה
רשמתי לפני! הנך מוזהרת בזאת, שבפעם הבאה שהוא ירצה לדבר איתך, אני אתן לו יד חופשית (-:
(אני במקרה חושבת שהוא מתוק, מדהים ומקסים דרך הטלפון לא פחות מאשר פנים-אל-פנים, אבל אני כידוע אובייקטיבית).

כשנכנסתי לדף חשבתי בעיקר על תחושות שלא היכרתי לפני שהפכתי לאמא.
טיפלתי בתינוקות הרבה לפני שנעשיתי אם, בין היתר באחי הצעירים. אהבתי אותם אהבה עזה, ולא יכולתי לתאר לי חיבור חזק יותר מזה.
יחד עם זאת לא הבנתי דברים רבים בהתנהגותן של אמהות.
והנה,דרך האמהות הכרתי עולם שלא ידעתי על קיומו, וגם האהבה שלי לאחי הצעירים ולתינוקות נוספים שהכרתי מקרוב לא הכינה אותי לעולם זה.
התחושה של אחדות אם-ילד, כאילו התינוק ואני נמצאים בתוך בועה משלנו שמנותקת מהעולם, ושהעולם סובב סביבנו;
הגילוי שאני מצויידת במעין "אוזן שלישית" - שקשובה לתינוק כל הזמן, גם כשאני ישנה;
ההתעוררות לפני שהתינוק בוכה, כי הרגשתי אותו מתעורר (לא, אף אחד מילדי לא ישן אתי באותה מיטה);
ההזדהות המוחלטת, עד לתחושת כאב פיזי ממש, כשהתינוק סובל;
היכולת לישון רק שינות קצרות כמה פעמים ביממה, ולהמשיך כך לאורך זמן;
התחושה של חיבור פיזי שנמתח בינינו כמו גומי בכל פעם שאני נפרדת מהתינוק ויוצאת מהבית בלעדיו;
איבוד העניין בדברים רבים שעניינו אותי קודם לכן;
הכרות מחדש עם העולם שמסביבי דרך עיניו של התינוק הלומד אותו;
הגילוי שההפרשות שלו לא מגעילות אותי, כאילו התינוק ואני חד הם;
הצורך המוחלט, האינסטינקטיבי והמיידי להגן עליו נגד מה שאני חשה כסכנה או כפגיעה בו (תגובה שבקושי עוברת עם הזמן, גם כשהתינוק-לשעבר כבר לא תלוי בי והופך להורה בעצמו...);
ותחושת האושר שאי אפשר לבטא במלים.

תחושות שלא היכרתי לפני שהפכתי לאמא
בדיוק.
מזדהה עם כל מילה

אש"י, כתבת מאוד יפה ומרגש.

אש"י,גם אני מזדהה עם כל מילה. מקסים.

שליחה על ידי לב* » 03 יולי 2007, 09:06

אמא של יונת, מזדהה עם כל מילה.

ברגע שידעתי שאני בהריון,
שחשתי בתנועות עוברי הפיצפון,
שנפגשתי איתו מיד לאחר הלידה,
ובלילה לאחר ההנקה, כשהוא בחן את כותונת בית היולדות שהיתה לבנה, מעוטרת בנקודות צבעוניות ובחן את הוילון בצידי מיטתי (החדר היה חשוך ואור, לא נאון, נכנס מהמסדרון דרך החלון),
כשבבית התהלכתי והרגשתי ציצים מלאים בחלב, אהבה ואושר, מתנדנדים לאיטם מצד לצד (בגיל 22 הצטמקו לי..),
כשרחצתי את הגוזל באמבטיה, (פעילות שאני כל כך אוהבת),
כשטיילתי איתו בעגלה,
כשהרגשתי ממש אמא,

קיבלתי , לצד הקשיים, תחושות חדשות ,מדהימות בעוצמתן.

קיבלתי , לצד הקשיים, תחושות חדשות ,מדהימות בעוצמתן.
ואת זה באמת קשה להבין לפני שיש לך כאלה משל עצמך.

אש"י - אני מחכה לכמה "עד שאין לך נכדים אתה לא מבין"

ואת זה באמת קשה להבין לפני שיש לך כאלה משל עצמך.
בדיוק. את זה. לא את הקקי. מקווה שעכשיו אני יותר מובנת.

עד שאין לך נכדים אתה לא מבין
לאלא. לא צריך.
זה עלוליות מביך מדי.

שליחה על ידי לב* » 03 יולי 2007, 12:39

תוספת קטנה,
אני מאוד מאוד,אהבתי לשאת את בתי (השלישית) במנשא. עם הבן הבכור - לא היתה לי מודעות למנשאים הנוחים, הוא היה כבד והרבה על הידיים, עם בתי השניה לא היה לי מנשא נוח.
היה לי עצוב קצת להיפרד מההריון (הריונות נוחים, בטן קטנה - רציתי גדולה..) והמנשא איפשר לי הריון חוץ גופי ממושך ונעים.
(כשאני רואה תינוק בתוך מנשא אני ממש חשה כמיהה ...)

מהרגע שהיה לי מנשא נוח, הבנתי כמה חיוני הוא לאיכות חיי....
<ואת זה אפשר להרגיש רק כשנעשים הורים או כשמטפלים בתינוקות/פעוטות של אחרים >

אש"י - אני מחכה לכמה "עד שאין לך נכדים אתה לא מבין"
האלמנט הזה קיים כמובן גם בסבתאות.
במובנים מסויימים זה דומה לחוויית האמהות.
אני רוצה לסייג ולומר, שאין לי מושג איך זה אצל סבתות אחרות, וכל מה שאני מתארת מבוסס אך ורק על החווייה האישית שלי. אני גם מסייגת את דברי לסבתות, כי אין לי מושג מה מרגישים הסבים ואיך הם חווים את הסבאות, כפי שאינני יודעת בדיוק מה מרגישים אבות ואיך הם חווים את האבהות.
גם כאן, כמו בהורות, ההכרות המשמעותית ביותר עם המצב החדש מתרחשת עם הולדת הנכד הראשון . עם הבאים אחריו אנחנו כבר יודעים יותר למה לצפות. לי הסתבר, להפתעתי, שהקשר הרגשי לנכד חזק כמעט כמו לילד שלי, ושהדאגה לנכד אינה פחותה מהדאגה לילד שלי. עם הנכד הראשון תחושת הקשר, הדאגה והאחריות היתה כה חזקה, שלא היה ברור לי איך אוכל לנסוע ולהשאיר אותו "בלי השגחה"... בעיקר שאז עוד לא ידעתי איך תתַפקד אמא שלו ואם אפשר לסמוך עליה...

מכאן אפשר להבין שהצורך לשים גבולות בין סבתות לבין הנכדים - כי בסופו של דבר אני סבתא שלהם, לא אמא שלהם - הוא לא פשוט. האינסטינקטים, התגובות מהבטן - זהים.
ואני מדברת לא רק על החלטות גדולות ועקרוניות הנוגעות לילדים, ואשר הוריהם מחליטים ולא הסבים.
אני מתכוונת למקרים יומיומיים כמו ילד שבוכה בגלל מכה שקיבל, או בגלל תסכול... התגובה המיידית מהבטן היא לגשת ולחבק אותו, או לפתור את הבעייה שנוצרה. אבל אם הוריו נוכחים - צריך לעצור את התגובה האינסטינקטיבית ולהימנע מתגובה, כי הם כאן ולהם זכות וחובת התגובה והטיפול.
זה לא פשוט, וזה עולה לסבתות במאמץ. קל יותר לסבתא שמודעת למקומה במערך המשפחתי ולכך שבהרכב הזה היא מנגנת כינור שני, וקל עוד יותר לסבתא כשהחינוך והטיפול של ההורים הצעירים תואמים את תפיסת החינוך והעולם שלה עצמה.
מכאן ודאי גם באה הנטייה המעצבנת-הורים של סבתות רבות להעיר להורים הצעירים, לתקן את דרכיהם ו"להציל" את הנכד שלה מטעויות ומ"עוול" של הוריו.

עוד תגלית מפתיעה שגיליתי מאוחר יותר, כשהנכדים התחילו לישון בביתנו לפעמים בלי הוריהם:
"האוזן השלישית" שהזכרתי קודם לא נעלמה. היא נרדמה כשלא היה צורך בה, וחזרה לפעולה מיד כשעלה שוב הצורך.

אגב, אני מסכימה שכל מצב חדש בחיים מתאים לתיאור של עד-שאתה-לא.... אתה-לא-יודע-מה-זה.
עד שלא עשית טירונות חי"ר אינך יודע/ת מה זה. עד שלא עבדת כפקידה 3 שנים אינך יודעת מה זה. עד שלא טסת לראשונה אינך יודע/ת מה זה. זה נכון לגבי כל מצב חדש וחווייה חדשה ושונה.
אבל במצבים שקשורים לחווייה הביולוגית שלנו, למהות הלא-מודעת שלנו, התחושות החדשות באות מהבטן, הן עזות במיוחד, ואנחנו גם מגלים דרכן כמה מעט אנחנו יודעים על עצמנו.

אש"י

אני מאד אהבתי את הדף והזדהתי אם כל מיני דברים דווקא ברצינות גמורה. אני אמא לשני ילדים מאד קטנים ובסביבה שלי אין יותר כאלה (מקסימום אמהות לאחד וכל מיני אנשים מבוגרים מאד שלא זוכרים מה זה שני תינוקות בבית) ואני נתקלתי באטימות גמורה של הסביבה. כמו, למשל, שכנים רווקים- קרייריסטים שלנו שהתלוננו על הרעש שהילד עושה בשבת בבוקר. די, בא לי לבכות!

לי יש שכנים מבוגרים, שכאשר עברתי לפה התלוננו על רעשים ממש מוזרים. למשל, הפריע להם שאני הולכת בנעלי בית! הם ביקשו שאחליף לנעלי בית שקטות!
והנה, נולדה לי תינוקת...
אחרי איזה ערב רועש במיוחד, שבו היא הפילה להנאתה כדורים על הרצפה, או שהיה המון בכי, או השד יודע מה, פגשתי אותם במדרגות והתנצלתי על הרעש שהילדה עושה. "לא נורא", הם חייכו בחביבות ובחום, "רעש של תינוקות וילדים זה לא רעש"!

אני אמא לשני ילדים מאד קטנים ובסביבה שלי אין יותר כאלה (מקסימום אמהות לאחד וכל מיני אנשים מבוגרים מאד שלא זוכרים מה זה שני תינוקות בבית) ואני נתקלתי באטימות גמורה של הסביבה. כמו, למשל, שכנים רווקים- קרייריסטים שלנו שהתלוננו על הרעש שהילד עושה בשבת בבוקר. די, בא לי לבכות!

אטימות גם עובדת הפוך. זה שלך יש ילדים לא אומר שהם חייבים גם בשבת בבוקר לעשות רעש. מבחינתך זה לא רעש, מבחינת הילדים זה לא רעש, אף אחד לא חושב שזה רעש מכוון, ברור שילדים חיים בקצב ובווליום אחר אבל מבחינת השכנים שלך שטענת שהם מהווים את הרוב בשכונה - ביום הספציפי הזה ובשעת הבוקר הזו - זה רעש.

שכנים רווקים- קרייריסטים שלנו שהתלוננו על הרעש שהילד עושה בשבת בבוקר

זה שלך יש ילדים לא אומר שהם חייבים גם בשבת בבוקר לעשות רעש

ביום הספציפי הזה ובשעת הבוקר הזו - זה רעש.

כן, אבל אז הכלב של השכנים הרווקים עושה קקי בארגז החול של הילדים וככה יוצאים קוויטים D-:

קוויטים
אהה! אבל אומרים כפיתים!

<ל ג'ינ ג'ית יש תחושה שהדף טושים זה הדק עומד לקום לתחייה בשינוי אדרת>

אבל אין ספק שהורים בייחוד לפעוטות שוכחים שלא כולם מסביב הורים. זה מתבטא למשל בכך שאת רב הרווקים-קרייריסטים נורא מתסכל להתעורר 4 שעות לפני התכנון ביום החופשי היחידי שלך (שבת למשל) רק בגלל שהבן של השכן החליט שכל השכונה צריכה ללמוד איך שרים את "אין אין אין חגיגה" באוקטבות שאפילו דויד דאור היה מעריך... בכלל רווקים לא אוהבים להתעורר שלא מיוזמתם.. מין דבר כזה שהורים בדר"כ באמת לא מכירים וכנראה שכבר שכחו

אהה! אבל אומרים כפיתים!

יצא לי מרגיעון: הכל נכון - גם פרשנות לקויה

מקדישה אותו לכל המפרשות

_באסכולה שאני לומדת ממנה, הנזלת חייבת להיות נוזלית, אחרת היא לא עפה טוב...
אלא אם מדובר בפיסול..._ פיסול?! מי מפסל באוכל?

מי שלא הקיאו לה על הראש דקה אחרי שיצאה מהמקלחת לא חוותה את האימהות במלואה. לא אחרי מקלחת, אבל לחטוף שפריץ על כתף שמאל מהמושב האחורי של המכונית, כשאתם רחוקים שלוש שעות נסיעה מהבית ובתיק שבתא המטען נגמרו הבגדים הנקיים... (וכאן נכנסים לתמונה אותם רעלנים מוקצים מחמת מיאוס - המגבונים) - נחשב כאילו חוותה?

ומי שקורא את שתי ההודעות האחרונות, ואז רואה את שתי בנותי המקסימות-באופן-אובייקטיבי-ביותר-ולא-בגלל-שאני-אמא-שלהן, לא יבין איך שני יצורים ענוגים ומתוקים כל כך יכולים להוות מקור לא אכזב לסיפורי אייייכס. ואת סיפור המוצץ שנפל לאסלה כבר סיפרתי? ואת פרשת המדבקה באף כבר הזכרתי?

לא אבל אם יש לך כוונה לספר אולי כדאי להוסיף לשם הדף הזהרה לא לאכול בעת שקוראים דף זה

בנותי המקסימות-באופן-אובייקטיבי-ביותר-ולא-בגלל-שאני-אמא-שלהן
לא יבין איך שני יצורים ענוגים ומתוקים כל כך יכולים להוות מקור לא אכזב לסיפורי אייייכס.

מה שנכון , נכון !

ועכשיו אני הולכת לישון !

אש"י, תודה על מה שכתבת.
הבת שלי היא הנכדה הראשונה של הורי, גם הם מדווחים על התפעמות מעוצמת הרגשות שלא ציפו להם כשמדובר בנכדה (ולא בילד משלהם).

לעניין השאלה האם מי שלא חווה הורות יכול להבין/לייעץ להורים, אני חושבת שיש כאן איזשהו בלבול עקרוני בין שני עניינים:

זיהוי הצורך של הילד.
הבנת היכולת העכשווית של ההורה.

אני חושבת שלו היינו שמים לב להבחנה בין שני עניינים אלו, אולי הייתה יותר הסכמה בין הצדדים בדיון.

שכן, גם מי שלא חווה הורות, יכול לזהות מהצד צורך של ילד, אולי מתוך זכרון החוויה שלו של היות ילד, מתוך זיהוי הילד שבתוכו, אולי מתוך הבנה אינטואיטיבית טובה. ויכולת כזאת יש כמובן גם לג'יין לידלוף שרבים מאיתנו הולכים לאורה. שכן, הבנה כזו עשויה להספיק כדי להיות יועץ טוב.

כך שזה דבר שנראה לי ברור שגם בלתי-הורים מסוגלים לדעת ולהבין.
ולפעמים אותו אדם אשר מן הצד, יכול אפילו לזהות את הצורך של הילד באותו רגע טוב יותר מההורה, כיוון שההורה מעורב מדי בסיטואציה, לעתים עייף מדי או טרוד מדי, או מוּנע מדי ע"י דפוסים מוכרים וכד'.

לדוגמא, כאשר אח גדול מכה אח קטן, וההורה נזעק באינסטינקטיביות להגן על האח הקטן, לצופה מן הצד לפעמים יותר קל לזהות איזשהו צורך שיש לאח הגדול באותו רגע, אשר מתבטא בהכאת האח הקטן.

כאן נכנסת לתמונה הסוגיה השנייה: היכולת של ההורה באותו רגע. וזה אולי הדבר שמי שלא חווה הורות יותר מתקשה להבין.

גם אם ההורה יודע מה באמת הילד צריך, ומה הכי טוב בשביל הילד, ומה הכי נכון היה לעשות עכשיו - לא תמיד יש מסוגלות לזה. עייפות, חוסר סבלנות, מתח נפשי וכו'.

הצופה מן הצד יכול בטקט להציע להורה נקודת מבט נוספת, להצביע על משהו שהוא לא ראה בקשר לצורך של הילד שלו (כי אולי באמת הוא לא ראה, ואולי אפילו יכיר לו תודה על כך, אם ההצעה תבוא בטקט ובזמן הנכון), אך לא יהיה זה מן התבונה לשפוט את ההורה על התנהגותו, וגם לא לצפות שבהכרח יוכל לממש את התובנות.

כי שוב, לפעמים יש פער בין ההבנה לבין יכולת היישום.

מה שבאמת אדם שלא חווה הורות עשוי לא להבין זה: 'למה אי אפשר ליישם דברים כ"כ פשוטים? כ"כ ברורים? מה כ"כ קשה?'.
יש מי שממש לא מבין את זה, ולכן יבוא מנקודת מבט שיפוטית, וזה באמת יכול מאוד לעצבן. ויש מי שאמנם לא חווה הורות, אך מבין ברמה מסוימת שיש כאן קושי, ולכן בבואו לתת עצה יימנע מלשפוט.
כך שזה ממש תלוי בגישה.

לכן, אני חושבת שאם מישהו נטול-ילדים מציע משהו, לא כדאי לשלול את זה על הסף כ'מה הוא מבין'. אם הוא בא בלי שיפוטיות ובטקט, כדאי להקשיב: אולי הוא אומר משהו חכם, אולי הוא יכול לראות מבחוץ משהו על הילד שההורה לא רואה מבפנים. ואז ההורה יכול לבחור מזה את מה שמתאים לו, לפי היכולת המעשית שלו.
זה ברור שלא כל דבר ההורה יצליח ליישם, אבל אולי הבנה עמוקה יותר של הילד או של הסיטואציה תתן את הכיוון ליישום הדרגתי, או יישום מאוחר יותר. אז אולי כדאי להקשיב?
גם לג'יין לידלוף הקשבתם. וגם מי שאומר שאינו יכול ליישם את כל העצות שלה, עדיין מבין שהן כן טובות בשביל הילד, לו היה מסוגל ליישם אותן. זה שהוא לא מצליח ליישם זה לא אומר שהן לא טובות בשביל הילד. אז לפחות הוא יודע את הכיוון. זה מאוד חשוב לפני שמתחילים לדעת את הכיוון. ואחרי שהוא יודע את הכיוון, הוא עושה את מה שהוא יכול מתוך זה. וזה בסדר לעשות את מה שיכולים.

וזה חוזר לחלוקה הראשונית שלי:

מה טובת הילד?
מה היכולת שלי?

אדם שלא חווה הורות (ולפעמים גם אדם שחווה הורות) לא יכול לדעת מה היכולת שלך, אבל הוא כן יכול (לפעמים) לדעת מה טוב לילד. כמו ג'יין לידלוף, וכמו אנשים נטולי ילדים באתר. (כמובן שאני לא מדברת על מיינסטרימיים

)

אז בקשר לטובת הילד - אתה יכול להקשיב, ולהחליט אם זה נראה לך נכון. ואח"כ בינך לבין עצמך תבדוק אם זה תואם את היכולת שלך.

ונדמה לי ש-תמי גלילי אמרה דברים דומים למה שאמרתי, במילים קצת שונות:

אני חושבת שיש הבדל בין היכולת לתרום מידע שימושי, שיכולה להיות גם למישהי כמו ניצן לפני האימהות, לבין היכולת והלגיטימיות לדון מישהו אחר לפני שהגעת למקומו. לפעמים הורים חושבים או מתגוננים מאמירה מהסוג הראשון על ידי זילזול באומר, כשמה שיש להם בראש זו אמירה מהסוג השני.

אש"י תודה על הדברים הנפלאים!

עד שאין לך סבתא אתה לא מבין

אורות וכלים ,

נורא מתסכל להתעורר 4 שעות לפני התכנון ביום החופשי היחידי שלך.
כן, נורא מתסכל שעד שהילד נרדם השכן החליט לשים טראנס בפול ווליום
נורא מתסכל שהשיפוצניקים מהדירה ממול קודחים באמצע הצהריים
נורא מתסכל שכל כלבי השכונה נובחים במקהלה על הבקר
נורא מתסכל שאוטו הזבל מרעיש עולמות ב-6
נורא מתסכל שהשכנה הצמודה מעשנת כשאני אמא הריונית ורגישה לריחות
נורא מתסכל שב10 בלילה שני הורים גמורים מעייפות נופלים למיטה ובתוך חדר השינה מתפשט ניחוח השום המטוגן מהנודלס שמכין השכן באלכסון
מה לעשות אנחנו לא חיים לבד ויש גם ילדים בעולם

עד שאין לך ילדים אתה לא מבין למה השכנים ככ רשעים וקוראים למשטרה לסגור את המסיבה המגניבה שלנו ב12 בלילה

עד שאין לך ילדים אתה לא מבין מה זה 24 - 7 - לכל החיים

אני לא מבין את זה אז אני לא בדף הזה

שליחה על ידי you_who* » 04 יולי 2007, 14:38

אני לא מבין את זה אז אני לא בדף הזה

נורא מתסכל להתעורר 4 שעות לפני התכנון ביום החופשי היחידי שלך.

כן? וזה שהכלבים שלהם מתחילים לנבוח בדיוק ב-12 בלילה ואחר-כך ב4 בבוקר וגם ב5 בבוקר ומעירים את כוווווול הכלבים בשכונה שמצטרפים אליהם?!
גם אותי זה מאד מתסכל להתעורר מוקדם בבוקר אחרי חצי לילה ללא שינה.
אגב, אני לא מצדיקה את הילד שלי על זה שהוא מרעיש (הוא מעיר גם אותי וגם לי קשה), פשוט הוא עדיין קטן ואין מה לעשות. אמרתי לשכנה שאם יש לה בעיה עם זה היא מוזמנת להדגים שיטות שבהן ילדים לא מרעישים, כשיהיו לה ילדים כמובן.

שיטות שבהן ילדים לא מרעישים, כשיהיו לה ילדים כמובן

נו, בשביל זה יש לה כלבים, שתתרגל עליהם

בכלל רווקים לא אוהבים להתעורר שלא מיוזמתם.. מין דבר כזה שהורים בדר"כ באמת לא מכירים וכנראה שכבר שכחו
אני חייבת לחלוק על המובן מאליו : בשבתות, אני קמה (ביוזמתי

) בערך ב- 09:00 והבנים שלי (בגילאי 5.5 ו- 0.5) לא קמים לפני 10:00.

אוי ירח לבן הזכרת לי שיחה אחת עם דיקן אחד לפקולטה אחת באוניברסיטה אחת...
הגעתי אליו בבקשה לקדם מטרה באמת טובה. זה לא דרש ממנו הרבה, רק מעט יוזמה. הטענה שלו לאי הצטרפות ליוזמה היתה משהו כמו:" את לא היחידה שמדברת על עוולות, תסתכלי על ספריית העיוורים היחידה באונ'- סגרו אותה לפני חודשיים"! רצה לומר: את לא היחידה שמדברת על תחושה של עוול, דופקים גם אוכלוסיות אחרות!
לגבי הדף הזה - דיברנו על ילדים ואת מביאה דוגמאות אחרות לרעשים והפרעות שמסתבר לפי האמוציות שמרגיזות אותך לא מעט. זה שיש גם דברים אחרים מרגיזים לא אומר שאי אפשר לנסות לשלוט במעט שאתה יוצר. כמו שאמרתי בהודעה המקורית, אף אחד לא גאון גדול מספיק לחשוב שרעש שילדים יוצרים הוא מכוון, . לי מפריעה התחושה הזו שיש להרבה הורים שילד שלהם משמעו ילד של כולם. כן, ברור שאף אחד לא מצפה שמהבית עם הילדים תהיה דממה, כמו מהבית של השכן הרווק. לא נראה לי שמישהו, שכן או שכנה באו וביקשו באופן גורף לא לשמוע דבר מהבית. אבל בשבת בבוקר, אם שכנים מעירים שזה מפריע, יש מקום לנסות לפחות בשעות הספציפיות לאזן את הרעש. לא חסרות דרכים יצירתיות. הבעיה היא כשהאקסיומה של ההורים היא מראש ש"ילד יוצר רעש חיובי ושיתמודד העולם"!

זה בדיוק כמו הורה שחושב שילד שלו יכול להתארח בבתים אחרים וללכלך את הספות בלי הכרה , או ליצור נזקים מאותה הסיבה בשם העובדה שהוא ילד. מילא הוא פורר ביסקוויט על השטיח בלי לשים לב, אבל הורים יכולים לפעמים להיות מאוד רגועים כשהילד שלהם מטפטף בכיף פטל כחלק מניסוי מעניין על ספה של מארח, או מרים חפצים שבירים ורץ איתם בבית. כן הוא ילד, לא מצופה ממנו להיזהר כמו מבוגר, אבל יש הורה שיכול בדרך יצירתית ופשוטה לנווט את הלכלוך שהולך בצורה מאוד מובהקת להתפרס על הספה - למרפסת, ולמנוע את הנזקים מבעוד מועד. כמו שהולכים לחנות שלא רוצים לשלם בעד הנזקים. זה לא שחור לבן וזה לא אומר שאם יש מגבלות מינימליות שמתבקשות ממך כהורה ומהילד שלך אצל אחרים - הילד חלילה ירגיש כלוא או מוגבל או פרוסי... זה בסך הכל לכבד את הסביבה שלך, גם כחלק משכונה- אם נחזור לנושא הרעש.

אני חושבת שקראתי את בשמת פעם מדברת על זה ומאוד הערכתי את הדרכים שלה לעשות את זה (לא זוכרת באיזה דף).

אנה בי כתבת
אגב, אני לא מצדיקה את הילד שלי על זה שהוא מרעיש (הוא מעיר גם אותי וגם לי קשה), פשוט הוא עדיין קטן ואין מה לעשות. אמרתי לשכנה שאם יש לה בעיה עם זה היא מוזמנת להדגים שיטות שבהן ילדים לא מרעישים, כשיהיו לה ילדים כמובן._
ברור שלא מתכוונים לרעש מהסוג שאי אפשר לשלוט עליו. אני יכולה לומר לך שגרתי 3 שנים בבניין שחצי ממנו אוכלס ע"י קשישים והחצי השני ע"י הורים לילדים קטנטנים (כשעברתי לבניין כולן כמעט היו בהריון

). אז מדי פעם שמענו בכי קורע לב מקומה מתחת או מהקיר הצמוד לחדר וזה לא הטריד. היה ברור שיש שם התמודדות, בדיוק כמו המריבה התורנית של הפולנים ממול ועוד. מצד שני ילד שמכדרר על הקיר בארבע בבוקר זה מרגיז. או תוכנית הופ בפול ווליום בשעות לא שפויות..
ועוד דבר לפני סיום, רווקים לא חיים כל כך מושחת כמו שהמיתוס מרבה לפמפם. אנחנו סתם עייפים. רוב החבר'ה הרווקים שלי (מכל הגוונים והצורות) פשוט חיים הרבה עבודה ולימודים ובמעט זמן בבית הם בעיקר אוכלים וישנים....

אני חייבת לחלוק על המובן מעליו : בשבתות, אני קמה (ביוזמתי ) בערך ב- 09:00 והבנים שלי (בגילאי 5.5 ו- 0.5) לא קמים לפני 10:00.
ועל זה נאמר טאץ' ווד!
יש סיכוי שאת תתלונני שמעירים את הילדים שלך :בשבת בבוקר

בשבתות, אני קמה (ביוזמתי) בערך ב-
את רווקה ?
כי אם כן אפשר להכיר לך את החבר שלי שקם ב6 כן גם ביום שבת מיוזמתו
ואני באמת לא מבינה למה אני חיה עם מישהו שקם מוקדם מיוזמתו

בגלל הפרטיות של הנוגעים בדבר...
ברגע שהבכורה יצאה (הוצאה ליתר דיוק, בקיסרי) ונצמדתי אליה מיד אחר כך, לשניה קצרה מאד, ממש מאותה שניה בדיוק כל העולם השתנה.

אחד הדברים שקרו באותה שניה בדיוק, ביחד עם המון דברים אחרים, היה שפתאום היה לי ברור כשמש כמה הכוונה של ההורים שלי היתה טובה תמיד.
ומאז (גם קודם הייתי באהבה אליהם) אני לגמרי חסרת כל אפשרות לטענות כלפיהם. רק בהודיה.

הסבלנות מתרחבת למימדים שבכלל לא חשבתי שאפשריים. עד שיש מצבים שהיא כמעט ואינה נדרשת. כי זה פשוט כך.

ברור שלא מתכוונים לרעש מהסוג שאי אפשר לשלוט עליו

הילד השמיע קולות התפעלות תוך כדי משחק!!! הוא היה בן שנה וחצי וממש לא כדרר שום כדור! אין לי לב להשתיק ילד שנהנה כל -כך ממשחק!
ואני ממש לא חושבת שמותר לילדים שלי ללכלך ולהזיק בסביבה ובבתים של אחרים. ואנחנו נמנעים מללכת למקומות מסויימים מסיבה הזאת.
אני מאד מסקימה עם זה ש שקט יש רק בבית אבות! . לדעתי זאת הייתה דרישה חצופה של אנשים שלא יודעים מה זה התמודדות עם ילד.

ועוד דבר לפני סיום, רווקים לא חיים כל כך מושחת כמו שהמיתוס מרבה לפמפם. אנחנו סתם עייפים. רוב החבר'ה הרווקים שלי (מכל הגוונים והצורות) פשוט חיים הרבה עבודה ולימודים ובמעט זמן בבית הם בעיקר אוכלים וישנים....
נו, כן, הם רווקים מהסוג הזה. מאד סנובים.

אבל אומרים כפיתים!

ואני בכלל חשבתי פיתים......... (הפ' לא דגושה)

@}

אש"י - נפל לי אסימון בעיניין תגובות של סבים הורים ונכדים ומה שביניהם - תודה לך .

אבל הורים יכולים לפעמים להיות מאוד רגועים כשהילד שלהם מטפטף בכיף פטל כחלק מניסוי מעניין על ספה של מארח

בשביל זה שווה לתת לילד רק מים D-:

אש"י - נפל לי אסימון בעיניין תגובות של סבים הורים ונכדים ומה שביניהם - תודה לך .

ילד שבוכה בגלל מכה שקיבל, או בגלל תסכול... התגובה המיידית מהבטן היא לגשת ולחבק אותו, או לפתור את הבעייה שנוצרה. אבל אם הוריו נוכחים - צריך לעצור את התגובה האינסטינקטיבית ולהימנע מתגובה, כי הם כאן ולהם זכות וחובת התגובה והטיפול.
לפעמים כשאני עם תינוק על הידיים סבתא מגיעה לפני לקטנה-גדולה.
ואם הילדה לא מתעקשת על אמא, סבתא בהחלט יכולה לנחם ולהרגיע.
אבל אז אני חושבת לי - כמעט נוזפת בי - "מה פתאום סבתא? זה תפקיד שלך!".
כמו שאת מתארת את זה, כנראה זה כן תפקיד גם של סבתא, אחרת למה קיימות התחושות האמהיות הכ"כ חזקות שאת מתארת כלפי הנכדים?

(הנה עוד נושא להעביר לדף נפרד)

כמו שאת מתארת את זה, כנראה זה כן תפקיד גם של סבתא, אחרת למה קיימות התחושות האמהיות הכ"כ חזקות שאת מתארת כלפי הנכדים?
ברור שזה גם תפקיד של סבתא!
הרי היינו אמורות לחיות בתוך שבט, שבו לא רק אמא ואפילו לא רק סבתא ייגשו לילד בוכה/שנפל/שצריך פיפי וכו' וכו'!
אני מזכירה, שבתיאורים של גידול ילדים בלי חיתולים בהודו, למשל, מתואר כמובן מאליו איך הסבא או הדוד או אחות גדולה קולטים שהתינוק צריך פיפי ולוקחים לפשפש אותו. אני זוכרת גם תמונה של הודים יושבים בחלק האחורי הפתוח של משאית, והסבא הזקן מפשפש את הנכד מקצה המשאית אל הדרך (-:

הבעיה מתחילה רק כאשר "הסבתא" (הכוונה לסבתא המיתולוגית, לא לסבתא ספציפית) מטפלת בילד בצורה שמנוגדת לתפיסה "שלנו" (האמא הספציפית לצורך העניין).
אז ורק אז יש לנו קונפליקט עם העזרה של סבתא, או עם העובדה שסבתא מתגייסת מייד לתפקיד.
אם סבתא, במקום
לנחם ולהרגיע
אומרת "לא קרה כלום, תפסיקי לבכות!" אז יש אפשרות שאת בתור האמא לא תחווי את זה כהשתתפות בתפקיד...

אני למשל נעזרתי מאוד בסבים וסבתות במצבים כאלה.
יש גם דברים מצחיקים. למשל, אמא שלי, שכאשר היא סירקה אותי בילדותי אני זוכרת הרבה מאוד בכי (שלי...) - היום אני שמחה מאוד כשהיא מתנדבת לסרק את שערה הארוך של בתי, כי אצלה הילדה לא בוכה D-: (האם לסבתות יש יותר רכות וסבלנות כלפי הרגישויות של נכדים לעומת רגישויות זהות של ילדיהם?)
אבא שלי עזר מאוד מאוד לטפל בילדה שלי כשנולד אחיה. אני עם תינוק על הידיים כל היום, זה היה פשוט הצלה שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות שהוא יטפל בילדה שלי בדיוק בדיוק כמו שאני מאמינה. למעשה, הוא פינק אותה מעל ומעבר (גם מפני שהוא אוהב לפנק וגם מפני שהוא הרגיש שאמא שלה מקפחת אותה בגלל התינוק P-: ). הרגשתי שזה בהחלט במקום, שהוא ימלא את התפקיד מפני שהוא בחר ורצה. כלומר, הרגשתי שכיוון שלא היתה כאן כפייה בשום מקום (אני לא הכרחתי אותו, הוא התנדב, הילדה אוהבת אותו ומרגישה איתו בנוח) אז זאת היתה עזרה טבעית ובמקום.
אני בהחלט רואה גם אצל הורי וגם אצל חמותי את החוש האמהי האינסטינקטיבי שאמא של יונת מדברת עליו. זה כמובן בולט במיוחד במקרים שבהם אנחנו לא קופצים והם כן קופצים. למשל, כאשר לא עצרנו את הילדה מכל מיני מבצעי טיפוס שנראו להם "מסוכנים".

האם לסבתות יש יותר רכות וסבלנות כלפי הרגישויות של נכדים לעומת רגישויות זהות של ילדיהם?
אני חושבת שזה הילדים שיש להם רגישויות לסבתות איפה שאין להם רגישויות לאמא.
אחרת אני לא מבינה איך אמא שלי מצליחה לסרקותה וגם לשימליה שלל אוספי-שער (גומיה, קליפס, סרט, קשת).

מכרה שלי אחת חתכה את הקשר שלה עם חמותה כמעט לגמרי אחרי לידת בת.
בפעם הראשונה שהסבתא ראתה את התינוקת היא פשוט חלצה שד (כן-כן, הסבתא, ולא סבתא בת 40) והציעה לקטנה להתכבד.
מה שבאופן לא מפתיע הפיל את האמא של התינוקת מהרגליים והיא ביקשה לסיים מיד את "ההנקה". הסבתא אמרה שאצלם בעדה דווקא מקובל שהסבתא גם תניק. פשוט צריך זמן עד שהחלב נוצר. האמא סירבה בתוקף. ואז היא "תפסה" את חמותה שוב מנסה להניק את התינוקת בסתר, יותר מפעם אחת.
על רקע זה נוצר קרע משפחתי עמוק...

ואני חושבת:

מותר לאמא לקבוע בנושאים כאלה רגישים בהחלט, וחובתה של הסבתא להתגמש,

הרי שאין הכרח של ממש שהסבתא תניק.

ובכל זאת איזו עדה מגניבה P-:

אחרת למה קיימות התחושות האמהיות הכ"כ חזקות שאת מתארת כלפי הנכדים?

_הבעיה מתחילה רק כאשר "הסבתא" (הכוונה לסבתא המיתולוגית, לא לסבתא ספציפית) מטפלת בילד בצורה שמנוגדת לתפיסה "שלנו" (האמא הספציפית לצורך העניין).
אז._
בשמת, תבשילה,
בהחלט שאלות לדיון, אבל אני אדחה לערב.

מתייצבת בשורה הראשונה לשמוע את הדיון....
וגם: אם חמותי היתה רוצה להניק את הילדה שלי הייתי מתה...

וגם: אם חמותי היתה רוצה להניק את הילדה שלי היתי מתה...
אולי היא עבדה עליה ורק הסבתא מצד האמא הייתה מניקה?
אני חושבת שיש הבדל גדול בין החמות לבין האמא של האמא, אמנם שתיהן סבתות, אבל, אבל...
גם זה נושא לדיון מורחב!

נו, כן, הם רווקים מהסוג הזה. מאד סנובים.
מדובר בחברים שלי, והם רחוקים מלהיות סנובים. כמו שאמרתי אטימות עובדת גם הפוך. אין סיכוי ללכת לקראת מישהו אם את חושבת עליו רעות רק בגלל שהוא אחר ממך.

_ברגע שהבכורה יצאה (הוצאה ליתר דיוק, בקיסרי) ונצמדתי אליה מיד אחר כך, לשניה קצרה מאד, ממש מאותה שניה בדיוק כל העולם השתנה.
אחד הדברים שקרו באותה שניה בדיוק, ביחד עם המון דברים אחרים, היה שפתאום היה לי ברור כשמש כמה הכוונה של ההורים שלי היתה טובה תמיד.
ומאז (גם קודם הייתי באהבה אליהם) אני לגמרי חסרת כל אפשרות לטענות כלפיהם. רק בהודיה._

פלוני אלמונית, מדהים. נפלא. (וגם גריינתי...)
תודה

בשבתות, אני קמה (ביוזמתי ) בערך ב- 09:00 והבנים שלי (בגילאי 5.5 ו- 0.5) לא קמים לפני 10:00.
מי בעד להגלות את ג'ינג'ית מהדף?

כשנכנסתי לדף חשבתי שהוא מתאר שינויים שעוברים על אנשים כשהם הופכים להורים - גילויים חדשים, תחושות חדשות, תובנות חדשות והתייחסות חדשה לחיים.
לא ציפיתי למצוא גירסה נוספת של מעצבן לראות מסביב ...

לא ציפיתי למצוא גירסה נוספת של מעצבן לראות מסביב

גם לא פולניות כאן ועכשיו D-:

הסבתא אמרה שאצלם בעדה דווקא מקובל שהסבתא גם תניק. פשוט צריך זמן עד שהחלב נוצר.
אני זוכרת שפעם לוטם מרווני כתבה על זה משהו בבלוג שלה, וזו פיסת אינפורמציה שהפתיעה אותי מאוד, שאשה שאינה אחרי לידה יכולה לייצר חלב. אחר כך נפתח הדף על חלב אב ובכלל נשברה לי הקונספציה

אם אמי הייתה מוכנה לכך הייתי יכולה לדמיין קצת עזרה בהנקה, למה לא... זה כמו להחליף בהנקות עם חברה מיניקה הנקת ילדי אחרים.
אבל ברור שאותה מינקת מחליפה חייבת להיות אשה שאני סומכת עליה בכל פן אחר של טיפול בתינוק ושאני בנוח איתה באופן כללי.

אם אמי הייתה מוכנה לכך הייתי יכולה לדמיין קצת עזרה בהנקה, למה לא...
התשובה ל"למה לא" היא כי זה יכול לפגוע בהנקה, בדומה לכך ששילוב בקבוקים יכול לפגוע בהנקה (מעבר לעניין הרגשי, שהוא תרבותי, כנראה).

כשהתייעצתי עם יועצת הנקה (הדי הרפז) היא אמרה לי שמעבר לחשיבות הקולוסטרום בימים הראשונים, הביקוש של הילוד בימים הראשונים קובע לא רק את פוטנציאל ייצור החלב לאותם ימים אלא גם את הפוטנציאל הכולל של ייצור החלב.
כלומר, חוסר היענות לביקוש בימים הראשונים (שיכול לנבוע מ"עזרה" של מיניקה אחרת, אמא או חברה) יכול לגרור ייצור פחות לא רק באותם ימים אלא גם שבועות וחודשים לאחר מכן.

< כמובן אוף טופיק לדף הזה, אפשר מצידי להעביר לדף מתאים ב מדור הנקה >

פשוט צריך זמן עד שהחלב נוצר.
אני מזכירה את זה, כי בימים ובשבועות הראשונים לסבתא לא יהיה חלב בכלל. אם היא "תניק", השד שלה ישמש אך ורק כמוצץ.
גם זה עלול לפגוע בהנקה, וצריך זהירות. כאשר צרכי המציצה של התינוק מסופקים בלי חלב, הוא עלול לבקש לינוק פחות מדי. נדיר כשמדובר בתינוק בריא שנולד במועד, אבל זהירות לא תזיק כאן.

גם לא פולניות כאן ועכשיו

עד שאין לך ילדים אתה לא מבין כמה זה כיף להיות אדון לזמן שלך! פשוט להחליט מה אתה עושה עכשיו ולעשות את זה בלי הפרעות... (הנקה, החתלה, תשומת לב, עזרה, וכו' וכו'..)
(לקח לי זמן לקבל את זה שכל דבר קטן שיש לעשות בבית לוקח פי 2 זמן...במקרה הטוב!)

עד שאין לך ילדים אתה לא מעריך מספיק את הקלות שבה אתה יכול - פשוט לצאת מהבית! ולא לדאוג ל: בקבוק (מים, כמובן. חלב זה רק ציצי או חלב סויה),
אוכל (אם היא תהיה רעבה?), שמיכה/מעיל (אולי יתקרר בחוץ או שפתאום ירד גשם...) כובע (מצחיה-לשמש, או צמר-אם קר), טיטולים (כן, יש עוד כאלה פרמיטיביים שמשתמשים בהם... (-: ), מגבונים, משחה לפריחה בטוסיק, טישו (מצודדים...) ולשים לה נעליים!
(טוב, אולי המשפט הזה מתאים יותר לנשים בינינו... לבעלי לא כ"כ קשה לצאת איתה מהבית. ואז אני: "לקחת לה בקבוק? כובע? מעיל?"...)
וזה בלי להזכיר מה אני צריכה לעשות- להחליף את "בגדי העבודה" / "מדי - ב'" המסריחים מבישולים ומלוכלכים מהאוכל שהיא מרחה עלי ולהתלבש קצת יותר יפה, לשים מטפחת על הראש (אם את מהדוסיות. בבית-אני לא סובלת שיש לי משהו על הראש).

"לום" הוא הגלעין של הזית.
יו, מדהים אלו פיסות מידע איזוטריות (אך מגניבות) בתחום הלשון העברית מתגלות לי באתר הזה, ודפקא בדפים הכי לא צפויים.. (למשל בדפי ה טעויות נפוצות בעברית למיניהם למדתי הרבה דברים על יידיש)

מאז, כל מה שהוא חסר ערך, הוא בעצם חשוב כמו הגלעין של הזית לאחר הגרסה, כמו הלום, כלומר: כלום.
עקבתי אחרי כל דיון הכלום-שום-דבר-אף-אחד, ולא ממש הצלחתי להבין בסוף מה זה מה. מה זה בדיוק שומדבר? מה המקבילה של nothing? לא-כלום? מישהי יכולה לעשות קצת סדר?

בואו לא נבלבל בין אף לבין any . אף אינה מציינת שלילה.
גם any לא מציינת שלילה. נראה לי שהיא מייצגת משהו כללי/ סתמי, בניגוד ל-no. אבל בטח יש הגדרה הרבה יותר טובה.

עד כאן באופן מילולי....
<מצטערת שלא אמרתי כלום (דבר?) על נושא הדף>

טוב, אולי בכל זאת משהו על נושא הדף (או שקשור איכשהו לנושא הדף?)

"חכי חכי"
אני גמכן אלרגית לאמירה הזאת.

נראה לי שברור ומוסכם על כולנו שיש הבדל בידע האישי ובחוויה האישית של כל אחת שהופכת לאמא, לעומת מצבה הקודם. אבל להגיד "חכי חכי" זה כמו להגיד "כשאת תהיי אמא (מי אמר שאני אהיה אמא?), גם את תרגישי ותתנהגי בדיוק כמוני".. כאילו שזו ברירת מחדל.
זה כמו שאומרים "חכי שלך יהיה עובר עם בעיה גנטית" <ואז כבר לא תהיי נגד הפלות> או "חכי שהבן שלך יהרג בפיגוע" <ואז גם את תשנאי את כל הערבים>.... זה מפריע לי משתי סיבות, שהן בעצם אחת: קודם כל, מי אמר לך שהבן שלי לא נהרג בפיגוע. ושנית, האם כל ההורים שהבן שלהם נהרג בפיגוע מגיבים או מתנהגים באותה צורה? האם כל מי שהופכת לאמא מגיבה לזה באותה צורה?

כשאני אהיה אמא, אם אני אהיה אמא, אני אעשה את הבחירות שלי בהתאם למי ש אני, ואין ספק שאני לא "אחכה אחכה" עד אז כדי להרגיש דברים או כדי לגבש עמדות.

<בתגובה זו לא מובע שום כעס או עלבון, אלא כלפי צורת ההתבטאות הספציפית הזאת>
<וגם כאן, אין ממש כעס או עלבון>

אני אולי באמת דוגמה קיצונית, אבל זוכרת שחבר סיפר בחוסר הבנה וזעזוע איך אישה מסויימת היניקה בחדר האוכל של הקיבוץ שלו, ודיי הבנתי אותו אז....
היום, כמובן, אני מזדעדעת כשמשהו לא מבין למה אמא מניקה את התינוק שלה בכל מקום אפשרי!...
ויש לי עוד בערך מיליון דוגמאות בקשר לעצמי.
למרות הכל, לא משנה כמה ניסיון יש וכמה לומדים וכמה מבינים, עד שלא חווים את זה מניסיון אישי, אי אפשר להבין את זה במאה אחוז.
נכתב איפה שהו למעלה שהעניין הוא פשוט להבין שיש נקודות מבט שונות, אנשים שונים, חוויות שונות ושלבים שונים בחיים. אולי בזה צריך להתמקד דבר ראשון, לפני שמתרגזים. (אומרת את זה בעיקר לעצמי...)

אפשר להרחיב ל עד שיש לך שני ילדים את לא יודעת ש

כשראיתי את הכותרת עד שיש לך ילדים את לא מבינה... מיד השלמתי מהי אהבת אם

וזה הוביל אותי להסכמה גורפת ונרגשת עם האמירה
עד שאין לך ילדים אתה לא מבין את ההורים שלך.
כי לידת בתי, ובעצם כבר ההריון שלי, היו מפנה חיובי ובלתי נתפס ביחסי העכורים-לשעבר עם אמי. היום אני מדברת איתה בטלפון מיוזמתי (!!) לפחות פעם ביום, ומעריכה המון דברים שהיא עשתה כאם, וכילדה בכלל לא ראיתי או ידעתי להעריך. אני נהנית מהקשר איתה, ורואה בה הרבה יותר טוב מאי פעם בעבר.

וגם סוג האושר המיוחד הזה

האנרגיה לקום בבוקר בשמחה כי התינוקת שלידי מחייכת, אף על פי שלא ישנתי כמעט בכלל בלילה

האהבה שאינה תלויה בדבר

המסירות ללא טרוניה

וכן, גם הרגעים הטיפשיים שבהם אני נמרחת בקקי וצוחקת בשמחה

תודה על הדף הזה, שבשבילי הוא בכלל לא רק דף הומור (אבל הוא כמובן מצחיק. גם לי יש הרי חברים רווקים, שחלקם ממש סולדים מתינוקות)

ראיתי שיצאתי סנטימנטלית מדי,
אז אני מוסיפה גם

חוסר אונים חסר תקדים אחרי לילות ללא שינה, רעב וצורך דוחק לסור לשירותים בהקדם, אך בידיים יש תינוקת שצורחת מגזים

הדאגה לשלומה,

תשומת הלב לאסונות אפשריים

קריאת סימני פשפוש

קודם כל, מי אמר לך שהבן שלי לא נהרג בפיגוע. ושנית, האם כל ההורים שהבן שלהם נהרג בפיגוע מגיבים או מתנהגים באותה צורה? האם כל מי שהופכת לאמא מגיבה לזה באותה צורה?
הדף לא אומר שכל מי שהופך להיות הורה מגיב בצורה דומה למאורעות, אלא שמי שהופך להיות הורה פתאום נתקל במאורעות האלו ומבין אותם אחרת. וכן,יש בזה משהו, גם אם זה מעצבן כאלו שעוד לא הפכו להורים זה לא מבטל את העובדה. ובאותו האופן אם היה דף "עד שהבן שלך לא נהרג בפיגוע...", ושם לדוגמא אם אם שכולה תספר על הגעגוע או כל מיני דברים שקורים כששוכלים ילד אני מאמינה שיש דברים שרק הורה שכול אחר יכול להבין ממש. לא איך להגיב , אלא סיטואציות שאדם אחר לא נתקל בהן בד"כ

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3625256,00.html

הרבה דברים ידעתי לפני פרוץ המלאכי לחיי. יש לי יותר פז"מ בבאופן בלי הילד מאשר איתו, ובזכות האתר הזה הגעתי מאוד מוכנה לשלב ההורות שלי.

הדבר היחיד שהפתיע אותי: עד שהילד נולד לא הבנתי כמה חם .
הייתי תמיד מאלו שגם בקיץ ישנים עם פוך, אף פעם לא מתנגדים למרק ומנהלים מלחמת חורמה נגד ההוא שכל הזמן מדליק את המזגן.
ועכשיו - אלוהים ישמור. אמא שלי אמורה להגיע בזמן הקרוב ואני מתה למסור לה את הילד קצת לא בשביל שיהיה לי שקט, לא בשביל לאכול או לשתות, אלא כי הוא ישן עליי במנשא ואני נמסה.
כששכרנו את הדירה הזו, שהינה נטולת מזגן, הייתי רחוקה מאוד מרעיון ההורות ואמרנו לעצמנו "טוב, נסתדר. יש מאוורר". מה חשבתי לעצמי?
והילד עצמו - הוא בכלל דים סאם קטן: חם ומזיע.

לא חשבתי שיכול להיות כזה דבר לפני שנולד לי הילד.

אנגליות: הסכמה גורפת עם כולם; חוסר יכולת לשאת חום של מעל 25 מעלות צלזיוס; שני התסמינים גם יחד. טיפול:אין אללי, אני אנגליה כרונית. אפשר לחיות עם זה? יש קבוצות תמיכה?

יש קבוצות תמיכה?

בפאב הקרוב למקום מגורייך

, ואם את בישראל, אז יש טיפול בהלם אצל טלי מא

(בואי בואי לארץ, אני אראה לך מה זה אין טיפול!)

אני באה!

<לכל העורכות, כולל ובעיקר אלה לי לה המקסימה, אפשר רצוי ומותר למחוק את אווירת הג'מבו הזאת>
<צ'לאק>

אבל היא ממש כייפית

אולי בעתיד, בנתיים אתן מעלות המון חיוכים שעושים עבודה הרבה יותר נעימה מהמאורר שלי.

נראה לי שבכל הדף הזה יש בלבול ענק בין הבנה רציונלית, לבין אמפתיה, לבין חוויה רגשית.
אם אף פעם לא הייתי במסע בהודו, ומספרים לי על זה, אני יכולה להבין רציונלית, יכולה גם לגלות אמפתיה לתחושות שהתעוררו אצל המבקרים שם, אבל את החוויה הרגשית לא עברתי.
אז פוסט פארטום? אותו דבר.

זה לא הופך כל אמא בעולם למומחית מס' אחת. זה פשוט אומר שהיא עברה חוויה שמי שאינה אם, לא עברה אותה.

<מה הבעיה פה, לא מבינה>
<כרגיל דורכת על זכוכיות>

נכנסתי לדף כדי להנות, וחשכו עיני.
גם לפה הגיעה ההתלהמות על כלום!
(פול גז בניוטרל).
זה אמור להיות דף משעשע על חוויות של אימהות. ולא דף של למי מותר לייעץ.
וזה נכון, עד שיש לך ילדים, אתה לא מבין את זה. ואת זה, זה הרבה דברים.
גם אם הייתי מטפלת מגיל 7, ברגע שנולדו הילדים שלי, הדברים משתנים. ההרגשה משתנה. מה לא ברור?
אף אחד לא כתב שאסור לבלי ילדים לייעץ, אבל מבחינת רגשות, עד שיש ילדים, הם לא יכולים להבין הרבה דברים.
גם אם אני מטפלת מגיל 7, בסוף היום אני מחזירה את הילד להוריו. לא?!
אני מאוד אוהבת את האחיינים שלי, וברגע שנולדו לי הילדים, הרגשתי משהו אחר. לטוב ולרע, הם תמיד ישארו איתי. תמיד יהיו בליבי בכל דקה ביום.
אז מה זה השטויות האלה?
למה להפוך כל דף משעשע וזורם בכיף, לדף מעיק ומלא מרירות?
מי שיש לה כל כך הרבה רגשות נחיתות, שתלך לטיפול ותפסיק להרוס דפים.
זהו דף הומוריסטי ומשעשע, וחבל שאתן הורסות - מאוד לא "באופני"

הסבתא אמרה שאצלם בעדה דווקא מקובל שהסבתא גם תיניק.
באיזו עדה זה מקובל?

חייבת אחד...
פעם לפני שהיו לנו ילדים השתדלנו להתרחק ממקומות שיש בהם יותר מידי ילדים, ילדים במסעדות היו ממש טרנאוף רציני, מה זה פה? אנחנו באים לבלות, משלמים כסף טוב ויש פה מרעישנים? גוועלט!
התינוק הבוכה של השכנה לא רק שלא העלה בנו אמפטיה אלא ממש הבעית אותנו, מה, גם לנו עלולים להיות ילדים כאלו שבוכים? אבוי!

לפני שבועיים הדייר הנוכחי שלנו, בחור צעיר מאוד, שידע שנכנס לדירה בחצר של בית עם ילדים בחינוך הביתי, בקש ממני שלא אתן לילדים לצאת מהבית בבקרים עד עשר וחצי אחת עשרה בערך כי זה מפריע לו לישון... לא זכרתי שגם אנחנו היינו כאלה עד שהוא לא התלונן.
לא נורא חביבי, זה עובר. גם אני הייתי שמחה לישון עד אחת עשרה כל בוקר... גם זה עובר.

מי שיש לה כל כך הרבה רגשות נחיתות, שתלך לטיפול ותפסיק להרוס דפים.
ישר לבלוג של הטבריינית.
<הטענה שלך ברורה. הניסוח והטון, ממש לא נעימים לעין. בלשון המעטה.>

בפאב הקרוב למקום מגורייך , ואם את בישראל, אז יש טיפול בהלם אצל טלי מא
נראה לי שאני מעדיפה להגיע לאמאינקובטור במקום שהיא תבוא לכאן.
~.True patriot love in all thy sons command.
With glowing hearts we see thee rise
!The True North strong and free~

אני באה!

שמרנו לך תקן.
_{<סתם. לא. אין תקנים.>}
_{<פעם היו בשכרעב, אבל לאחרונה הבנו שסגל זוטר יעבוד גם סתם ככה, אז ויתרנו על השכר. עכשו יש רק רעב>}
_{<שנאמר - וולקאם!>}

היה שם חמוד, חבל ששינו. זה תיקון-יתר.
המשמעות היא הרי : עד שאין לך = כל עוד אין לך ילדים, אתה לא מבין את זה.
כשאומרים "עד שיש לך" זה כבר לא מטבע לשון, ולא משפט מתנגן.

_בעבר היה הומור עוקצני שהתפרש על דפים רבים.
היום יש לנו מזל אם באה הטבריינית ומטפטפת לנו איזו טיפת מים דלוחה-עם-פיפי מהכינרת המתרוקנת._

כל היום היינו בדרכים, נסענו למאהל מול הכנסת וחזרה, ועכשיו אני חוזרת ומוצאת את זה ?

אולי באמת תבואו פעם למפגשים שלנו? סוף סוף התחיל להיות מסודר

פעם בששה שבועות, ויש קבוצה רב גילאית - התאומות, קינרס ושני האחים הקטנים של הש.ג ששמר פעם אצל חמותי.

סילקו אותי מהדף של : כשתהיי אמא תביני .

ושלחו אותי לכאן.
וזאת, רק כי רציתי קצת להקליל את האווירה, ושמתי כמה דברים מצחיקים.

טוב. לא צריך.

אני כבר אשב לי לבד בחושך...

עד שיש לך ילדים, אתה לא מבין את זה שברגע שכולם נרדמים, אתה לא רוצה לראות ילדים, לשמוע ילדים ולדבר ילדים...

לאאא!!
הכי בא בעולם שילכו לישון (כי כשהם עייפים הם בעיקר נתקלים בחפצים) ואיך שהם נרדמים - רוצים להעיר אותם!

חשבתי על זה כל השבת, ויש לי!!!
שם שיכול להתאים: מאז שיש לי ילד פתאום אני מבינה
שם, שלא פוגע באף אחד, לא אומר אם לפני זה מישהו הבין או לא הבין. הוא גם מנוסח באופן חיובי ובכלל נראה לי יותר מוצלח.