על אפידורל וביות

אנונימי

_{דף מומלץ}
ראו גם: כאב בלידה, לידה לפי הוראות, הכנה ללידה.

בשמת כתבת:
כשאמרתי (באמת לא חשבתי לרגע שזה יהיה כל כך איכפת למישהו) שאני מתכוונת ללדת טבעי בלי אפידורל וגם שאני רוצה ביות. איזה תגובות תוקפניות והיסטריות קיבלתי! "את לא יודעת מה זה! ועוד את שיש לך סף כאב כל כך נמוך!" בעלי נשמע כמעט כאילו הוא מאיים שהוא לא ירשה לי ללדת אם אני לא מוכנה לאפידורל... (דווקא אמא שלי תמכה בי בזה, כי היא ילדה בלי שום אפידורל ולא הבינה למה צריך "להתפנק") ועל הביות! "אין לך מושג מה זה להיות אחרי לידה! את רק תרצי לנוח, מה פתאום שהתינוקת תהיה לידך! מה יהיה, את בכלל לא מבינה!" אמרתי להם: אל תדאגו, אפשר לשים את התינוקת בתינוקייה מתי שרוצים ולכמה זמן שרוצים, אבל בלבי חשבתי: "מופרעים! כל ההריון אני מחכה לתינוקת שלי, בשביל מה כל הלידה הזאת? למה שאני לא ארצה להיות איתה?" וכמובן ילדתי בלי אפידורל ולא רציתי שום סימום אפילו לשנייה
חברתי ילדה לא מזמן בבי"ח, לידה עם אפידורל, אחרי שתיים בלי.
כשבאתי לבקר היא אמרה לי בהתרגשות, ממש בהפצרה: "את חייבת ללדת עם אפידורל!!". אני מוכרחה להודות שפתאום, לראשונה, זה נשמע היה מפתה. אחר כך כשדימיינתי את ההסתובבות, נעיצת המחט בגב, חוסר היכולת לזוז ושאר הדברים ששמעתי עליהם, זה איבד מהקסם, אבל הזוהר בעיניה כשסיפרה כמה היה כיף, היה מעורר קינאה.
(משאירה את זה כך לתגובותיכן.)
ולביות- היא בחרה ביות, אולם לא יכלה להשתמש בו מאחר והיה רעש בלתי פוסק של המוני מבקרים (זה היה סופשבוע), והיא הרגישה שהתינוקת חשופה לרעש ולכלוך, מה שהלחיץ אותה ולכן העדיפה להשאיר אותה בצינוקיה (אביה אני מאמצת את ההתפלקות בהקלדה!)
אז מה בעצם המשמעות של ביות בבית חולים שמאשר זאת? האם לא אמורים להיות שם תנאים הגיוניים והגבלה של רעש ותנועת המונים והמולה? מישהו יודע? (אנחנו ארגנו "ביות כפוי" בבית החולים בלידה הקודמת, פשוט לא הסכמתי לשום דבר אחר, והם היו עייפים ומשועממים מכדי להתמיד בויכוח. אבל יש בתי חולים שמנסים להעלות רייטינג עם ההכרזה "יש ביות" )

את החברה הייתי שואלת: למה היא בחרה באפידורל הפעם? וגם - אני סקרנית לדעת למה היא ילדה קודם בלי.

אני בחרתי ללדת בלי שום התערבות, כי בדקתי את הנושא.

ראשית, אישית אני היסטרית לגבי מחטים ולא לגבי כאבים מהסוג של הצירים (מותר לי עכשיו להגיד את זה עם קבלות, אחרי ש-35 שנים אמרתי את זה בלי קבלות... לא האמינו לי כי לא הכירו אותי. לא הייתי צריכה להכיר לידה, רק את עצמי) - ולכן הקומבינציה של עירוי, קטטר ומחט בגב.... בלידה כזאת אני לא רוצה להיות בחיים. אני גם לא רוצה להיות מטושטשת או מסוממת.

שנית, הנזקים: האפידורל לא תמיד עובד, לפעמים עובד לא כמו שצריך, אחר כך יש לרוב תופעות לוואי שנעות מקלילות עד קשות מאוד, וכל הדברים האלה - אפידורל, פיטוצין, וכו' - מעכבים את הלידה, מובילים (באחוזים מדהימים) להתערבויות מיותרות ומפחידות, ומשפיעים מאוד לרעה על התינוק ועל יכולתו לינוק (כן, כולל אפידורל, וההשפעה נמשכת לפעמים עד חודש וחצי אחרי הלידה. הרוב המכריע של מקרי התינוקות ש"לא ינקו נכון" אחרי לידה קשור במשככי הכאבים של האם קודם כל, וכן באי מתן האפשרות לינוק בשעה הראשונה אחרי הלידה ובמתן בקבוק).

כל מה שאני אומרת בדוק במחקרים. ראו ב"שורר" כתב העת של המיילדות ועוד.

אני ילדתי פעם ראשונה עם אפידורל, ופעם שניה בלי (לא מתוך תכנון). מעבר להשפעות הבריאותיות של האפידורל (שאפשר לקרוא עליהן בקיצור http://www.childbirth.org/articles/sideeppi.html או בהרחבה יש פשוט את התחושה עצמה של הלידה, שהאפידורל מכסה. אם הלידה קשורה לתחושות רעות, אז אולי האפידורל באמת עוזר. אבל לפחות בשבילי היו בלידה כל כך הרבה תחושות טובות ועצומות, שזה נראה לי פספוס נוראי להפסיד אותן. אולי הפספוס של החיים.

כמו בהרבה דברים אחרים, כדאי להזהר מלסגוד לנוחיות. כל כך הרבה פעמים אנחנו מוותרים על הדברים הכי חזקים ואמיתיים בחיינו רק בשביל הנוחיות. מרוב נוחיות אנחנו עלולים לא לחוות את החיים שלנו. זוכרת את הקטע של דני לסרי על החיכוך (בדף מקצוענים בלי תעודות)? אז זה העניין, מוכפל פי אינסוף. אם עוד לא קראת, אני מזמינה אותך לקרוא את הנסיון שלי לנסח במלים מה הרגשתי בלידה בלי אפידורל

גם לגבי ביות יצא לי פעם ככה ופעם ככה, ואין לי ספק שביות עדיף אלפי מונים. לא רק מבחינת הרגשתי האישית, אלא גם מצפיה באמהות האחרות. עובדה שכמעט כולן לקחו את התינוקות אליהן למשך כל היום, והחזירו אותן רק מאוחר בלילה (לא היו תנאים סבירים שהם ישנו ליד או עם האמהות). כשלא היה ביות, היינו מחכות בתור ארוך לקחת את התינוקות כשהם משתחררים מהצינוקיה, ואחרי שעת ההחזרה הייתה באה אחות לאסוף אותם בכוח (כי כמעט אף אחת לא באה להחזיר את התינוק מרצונה).

לגבי אותה אם שהעדפיה להשאיר את בתה בתינוקיה - קשה לדעת למה. לא הייתי מאשימה רק את האפידורל, אם כי מנסיוני הוא בהחלט גורם לתשישות ומחבל בתחושת הקשר לתינוק. רוב הנשים שיולדות עם אפידורל כן רוצות את התינוקות איתן. ובכל זאת, רק בלידה השניה (בלי אפידורל) הרגשתי את התחושה הנוראה של חוסר כשלקחו לי את בני, את התשוקה הנוראה להחזיק אותו עלי. בלידה הראשונה בהחלט רציתי את התינוק איתי, אבל בשניה הייתי פשוט מוכרחה אותו עלי.

לגבי האפידורל, אני חושבת שהתגגובה של אמא-של-בשמת די חריגה, מנסיוני נשים מהדור של אמותינו, שילדו בבתי חולים בתנאים מצמיתים (חדרי לידה המוניים, בלי אפשרות ללווי ידידותי, צינה מוחלטת, חוסר מידע והכנה על ו-ל מה שמצפה להן וכו') כנראה סבלו מחוויות די טראומטיות ושאיפתן הגדולה היא להדחיק את כל הארוע - ומה מתאים יותר לדבר מאפידורל? הן בד"כ נורא מתלהבות מהמצאת האפידורל. אחת השתמשה בדימוי שממש לא הצלחתי להתחבר אליו, "ללדת בלי אפידורל זה כמו ציפור שמנסה לנסוק בין שני קירות". ואחרת שסיפרתי לה על "נשים קוראות ללדת - חופש בחירה בלידה" הגיבה מיד בתוקפנות ומרירות "את מתכוונת על הזכות לבחור לקרוע את התחת ?".
סה"כ רוב האנשים די מגודלים להיות מנותקים מעצמם, כך שזה לא מפליא שהסימומים למיניהם הם להיט - הרי לרוב האנשים אין בפועל אלטרנטיבה אחרת להתמודדות עם הדברים. דיאנה קרת אמרה פעם שההכנה ללידה מתחילה עם הלידה (של האם) - קרי, צריך כבר מהילדות ללמד ילדים לסמוך על גופם ועל כוחותיו. ולתת לגיטימציה לכאב.
(זה היה במסגרת שיחה/הרצאה שהיא קראה לה "?? משהו??(לא זוכרת) בעידן הפלסטר" - הסבירה את השם בכך שהיום הורים נוטים להציע לילד תרופת פלא: פלסטר, במקום להדגיש לפני הילד שגופו מחולל את נס הריפוי, מקסימום כדאי לפעמים לשים פלסטר כדי לעזור לגוף (וכמובן להציע לו פשוט חיבוק מנחם, שמכיר בכאב, ולא את משפטי הסבתות "לא קרה כלום") . אימצתי בשמחה את המלצתה ואני מאד נהנית לשמוע את בני מסביר לאנשים שאתמול הוא נפל וקיבל שריטה אבל הנה הגוף שלו כבר ריפא את הפצע. והוא אף פעם לא מבקש פלסטר מיוזמתו, רק נשיקות. גם בפציעות שלי נראה שהן מה זה כואבות, הוא בוכה ורץ לקבל ממני נשיקה במקום שנפגע, ואז נרגע מיד כאילו לא קרו דברים מעולם)

גם לגבי הביות נראה לי שהענין הוא להתנתק, שאלתי מישהי שילדה בשנה האחרונה בתה"ש לגבי המלונית שם, והיא אמרה "אוי זה נורא, שלא תעזי, אמנם יש שם תינוקיה אבל הם מסתכלים עלייך כמו רוצחת אם את שמה את התינוק שם ולא לוקחת אותו איתך לחדר. אי אפשר לנוח אחרי הלידה". (ואני חשבתי לי: או, סוף סוף מקום אחד שפוי). לי באמת לא ברור איך אפשר לישון בשקט כשיודעים שהזערור חסר הישע מופקר בידיים זרות. (בייחוד אחרי סיבוב קצר בתינוקיה, הבכיות שם - בררר).
וההמשך די מתבקש - הופ למטפלת, בגיל 3 חודשים לפעוטון ובערב בייביסיטר. סה"כ יפה שיש הרבה מקרים שמתחילים באפידורל ותינוקיה ולא נגמרים במסלול המתבקש הזה.

בחוברת של הריון ולידה של "באופן" יש כתבה מקסימה של קרן פרידמן גדסי "להרגיש או לא".
פעם כשבאה אלי חברה הראתי לה את הכתבה בהתרגשות אחרי שהיה לנו דיון בנושא לידה טבעית אפידורל וכו'.
היא החלה לקרוא ומיד אמרה שהיא שונאת את הטיעונים האלה ומה פתאם מסוממת וציטוט: "אני דוקא שיתפתי פעולה מצוין בלידה אפילו המיילדת שיבחה אותי נכון?..." ופנתה לבן זוגה שיאשר את שיתוף הפעולה שלה בלידה.
אחרי שהיא הלכה וחשבתי על זה הבנתי שזו בעצם הנקודה נשים משתפות פעולה בלידה שלהן והן עוד צריכות לכך הכרה חיצונית. אני זוכרת בלידה שלי כשהמיילדת אמרה לי ללחוץ אמרתי אני מרגישה מתי ללחוץ ורק אז אני אלחץ ממש לא רציתי הפרעות הגוף שלי ידע בדיוק מה לעשות ומתי. הבחירה לא להרגיש ולא לקחת אחריות ולתת למשהו אחר לדעת מתי ואיך מאוד מקובלת בכל תחומי החיים ולכן גם בלידה שהיא אחת החוויות הכי חזקות, מרגשות, כואבות בקיצור הכי, נשים בוחרות לא להרגיש ואני מאוד יכולה להבין למה. זה מאוד קשה להרגיש ולקחת אחריות ביחוד כשזה כל-כך לא מקובל.

אביה,

האמהות שאת מתארת מרגישות "אני סבלתי ואין שום סיבה שאחרות יעברו את הסבל הזה".
לעומתן, אמא שלי היא יותר "אני סבלתי וזה לא נורא, אז אין שום סיבה שאחרות לא יסבלו גם הן". כמובן, ניסחתי פה בצורה מאוד בוטה וקיצונית, אבל בגדול זה הכיוון...

אני מסכימה איתך לחלוטין לגבי הגידול שלנו להיות מנותקים מהכאב. מכל כאב. שימו לב איך הדרישה מילד שבוכה בגן ולא רוצה להיפרד מאמא היא "להפסיק לבכות" ו"להתגבר" ו"להתרגל". זה בדיוק שיעור חזק מאוד בניתוק (במצ'טה) מהכאב. ובדיוק בגלל זה אני חושבת שזה כן נורא להשאיר את הילד לבכות, והמחיר גדול מדי.

John Bowlby, בספרו Attachment and Loss, מסביר שזה בדיוק הנזק הגדול: העובדה שהחברה מפרשת את השלב השלישי (אחרי הבכי והצעקות, ואחרי ההתכנסות פנימה ואי-ההשתתפות) לא נכון: הילד נראה כאילו הוא "נרגע" וכאילו הוא "משתלב חזרה בחיים הרגילים". למעשה, מה שקרה הוא שחל אצל הילד נתק חמור, שבמקרים קשים מוביל לפיגור, פסיכוזות, חוסר יכולת לפתח קשרים רגשיים בכלל וכו' (פסיכופאטים הם אחת הדוגמאות, ושוב קיראו את אליס מילר), ובמקרים קלים רק מקבלים Neurotic People Like Us, כמו שכתבה ג'ין לידלוף באתר עקרון הרצף

ככה אנחנו לומדים לא להרגיש, והשיעור שלמדנו בתהליך הגידול שלנו הכי חזק (עוד כשאנחנו היינו בתינוקיה בבית החולים ואמא שלנו קיבלה אותנו רק להנקות לפי השעון, אם בכלל) - הוא להתנתק, מאנשים אהובים, מעצמנו, מרגשותינו.

כמה, כמה כוח נדרש לנו ללמוד להתחבר מחדש? ובמקום לקבל שמחה על ההצלחה שלנו אנחנו מקבלים מתקפות קשות.

תודה ענקית על מה שאתן כותבות פה (ושתמשכנה לכתוב אני מקוה!)
הדברים חכמים ומעניינים ואני זקוקה בדיוק לזה למרות (ואולי בגלל) שילדתי פעם אחת בצורה טבעית לגמרי, לידה ארוכה וקשה.
הייתי מאד גאה על שהצלחתי לעבור את כל המהמורות וההפרעות שהציב צוות בית החולים, וגם, דרך אגב ככה, גם את קשיי הלידה עצמה, אבל אני לא בטוחה שהחוויה הכינה אותי בצורה טובה ללידה הבאה...להיפך.
עוד חיזוקים יתקבלו בברכה. (-:

בנות, אני לא יודעת אם מה שאני עומדת לכתוב קשור דווקא לכאן אבל בכל זאת,
כשילדתי את רועי קיבלתי אפידורל האפשרות ללדת בלי לא עלתה בדעתי (וכמו שבוודאי שמתם לב גם בדברים אחרים בעברי...)
היתה לי לידה בסדר קצרה יחסית ללידה ראשונה ובאמת לא הרגשתי כלום מהלידה עצמה (מה שנכון להיום לא עולה בדעתי לא להרגיש!!!!!!!)
אבל הנורא מכול הוא שלא הרגשתי שהילד הוא שלי בכלל. תקלטו, ילדתי ב18:40 בערב וראיתי אותו ב5:00 בבוקר!
מ ז ע ז ע... ולא עלה בדעתי אפילו לרגע שיש לי זכות פשוט ללכת לצינוקיה ולקחת אותו להרגיש אותו, להניק לא הצלחתי ישר אחרי הלידה, וכשהביאו אותו בבוקר ועד השחרור הוא לא הסכים לינוק, מה שהוביל לגודש איום וציצי עד הסנטר, איזה סבל ולמרות שהדגשתי שאני רוצה להניק ושיקראו לי אני משוכנעת היום במבט לאחור שהן נתנו לו בקבוק.
יועצת הנקה שנכנסה לחדר ושאלה מי רוצה להניק, אמרתי שאני היא אמרה לי תחזיקי אותו כך,,הראתה לי יופי הוא יונק ביי...
וזהו.
מכיוון שלא היתה לי כוונה לוותר על הנקה (לפחות זה) אחרי כמה ימי סבל בבית הכל הסתדר
והנקתי אותו כ-7 חודשים, הפסקתי עקב מחלה מתמשכת שלי שהתישה אותי .

כפי שבידינו הבחירה אם ללדת עם אפידורל או בלי, כך גם לגבי כל שאר הדברים שמתלווים באופן "טבעי" ללידה בבית חולים. הלידה הראשונה שלי הייתה קיסרית בהולה ולכן היא לא קשורה לדף זה. הדרך שלי ללדת באופן הטבעי ביותר הייתה לקחת דולה (שהיא גם מיילדת במקצועה) שלוותה אותי במשך 48 שעות (24 ראשונות בטלפון ואחכ' 24 שעות אצלנו בבית).
ברגע האחרון כמעט (עם פתיחה של 8.5 ס"מ) נסענו לבית החולים. הלידה עצמה הייתה נהדרת - האורות היו מעומעמים, היה שקט מוחלט מסביב, חיתוך חבל הטבור היה רק אחרי שהדופק בו פסק, הנקתי מיד (לפני חיתוך חבל הטבור). עד כאן הכל היה לפי התכנון שלי ואפילו לא הייתי צריכה להילחם (אם כי המיילדת לא ממש ששה לשפוך עלי שמן נבט חיטה ועשתה לי טובה בכך שהיא מרחה מעט בעזרת גזה טבולה, והיא גם מתחה אותי ולא נתנה לגוף שלי ולתינוקת שלי לעשות את מה שהם צריכים - אבל בואו לא נהיה קטנוניים).
אה כן, שכחתי לציין שילדתי במשגב לדך. ולמרות שזו הייתה האופציה הטובה ביותר גם שם היינו צריכים להילחם על כל דבר מרגע הלידה ואילך. על הנסיון הבלתי פוסק של האחיות לגזול ממני את התינוקת שלי בכל מיני טענות הגיוניות, לדעתן (צריך לשקול, צריך לחסן וכו') התגברנו בנחישות. לא לתת חיסונים - חתמנו, חטפנו על הראש ובכל זאת התעקשנו.
בלילה הציעו לנו בקבוק עם מי סוכר וכשסרבנו האחות אמרה "אה, אתם מהטבעיים האלה" - להזכירכם מדובר במשגב לדך. שוב נסיונות לגזול את התינוקת בשש בבוקר לבדיקת רופא שבפועל התרחשה בעשר בבוקר. בקיצור אחרי 14 שעות חתמנו על ויתור והלכנו הביתה.
כן, גם במקום פתוח לכאורה היינו צריכים להילחם ולהיות נחושים. כשמחליטים לקחת אחריות על הלידה ומה שאחרי אך לא יולדים בבית אלא מגיעים לבית חולים צריך לדעת שאפשר לדרוש, להתעקש וגם ללכת הביתה מוקדם - בכל בית חולים אפשר לחתום (על סירוב לחסן, על יציאה מוקדמת הבייתה וכו'), הם פשוט לא מספרים לך שהאופציה הזאת קיימת.
מצד אחד התערבות רפואית הצילה את ביתי הבכורה ואני לעולם אהיה אסירת תודה על כך, מצד שני אפשר להיות נחושים (בצורה הנעימה ביותר שאפשר!!!!) ולקבל מבית החולים את הטוב ולומר "לא תודה" לדברים שאין אנו מעוניינים בהם.
אם אי פעם תהיה לי לידה שלישית אני מקווה שיהיה לי האומץ ללדת בבית או לפחות במרכז לידה ואז לקיחת האחריות שלי תהיה מלאה ונטולת עימותים.

בהמשך לויויאן - אני יכולה לספר לכם סיפור מיד שניה, של חברה שלי, שלפני 9 שנים ילדה את הבן השני שלה. היא היתה אמורה להגיע להדסה עין-כרם אבל לא הצליחה בגלל הצירים החזקים ונכנסה לאחד מבתי החולים הדתיים במרכז ירושלים. (שערי צדק אולי, אני פשוט לא זוכרת).
קיבלה אותה מיילדת, לגמרי לא בגישה טבעית, אבל חברתי אמרה לה: אני יולדת על הרצפה בכריעה, ככה נוח לי. (לידה שניה). והמיילדת אמרה לה: אני לא יודעת מה צריך לעשות בלידה כזו. וחברתי עונה לה: אני אעזור לך. והיא ילדה בדיוק כמו שהיה לה נוח, על הרצפה, בכריעה, ללא סמים, בלידה שכנראה המיילדת לא תראה עוד לעולם בין קירות בית החולים ההוא.
הכל עניין של גישה.
אני ליוויתי ידידה חד הורית ללידה (אפשר לקרוא בגליון הריון ולידה) לאותו בית החולים שבו ילדתי שתי לידות מקסימות, בהמלצתי, וזה מה שגרם לי להחליט שאני לא אלד יותר בבית חולים. שוב, הכל עניין של גישה.

הלידה של אוהד היתה ארוכה כמו מסטיק ובגלל שהוא היה במצוקה ושיטות הזרוז הטבעיות כבר לא הועילו, הסכמתי על קבלת פיטוצין שכמובן היה מותנה על ידי בקבלת אפידורל. שקשקתי מפחד לקראת חוויה לא נעימה לחלוטין ומסמרת שיער (כיפוף הגב בצורה מיוחדת, הערוי, הקטטר. וכו').לבסוף הצד הימיני שלי הורדם והצד השמאלי לא ובמנה השניה קרה בדיוק הפוך, אז כך שסבלתי מהכאב בכל מקרה.... וכשהיגיע שלב הלחיצות, לא הרגשתי שם כלום. פשוט כלום.
אמרו לי לדחוף אז דחפתי. אבל לא הרגשתי מה....שמו לי את היד כדי להרגיש .....הייתי מנותקת לחלוטין מהתחושות שלי...רק דמיינתי את עצמי עושה צרכים כדי לאפשר לחיצה נכונה....
ילדתי במשגב לדך...
הביות היה מצד אחד מאוד מאפשר וגמיש (הצוות הלך לקראתי בדיוק כפי שרציתי) ומצד שני פשוט נורא כי אוהד חזר אלי צרוד לחלוטין מבכי.... כי היתה שם אחות אניטפאטית שגלתה חוסר סבלנות למאמצי העל שלי להניק... כי הם נתנו לו מטרנה גם כשאמרתי בצורה מפורשת שאיני מסכימה לכך...

בדיעבד ולקראת הלידה הקרבה ובאה אני מקווה מאוד שהדברים יהיו הרבה יותר בשלטתי ובאחריותי ושהפעם באמת ארגיש!!!!

אגב, אמא שלי, כמו האמא של בשמת, מהדור הקודם, אומרת שזה לא כל כך נורא, וגם היא התברכה בלידות קצרות. זה לא כזה סיפור לדבריה.

כמו שאת אומרת, שגית, הכל עניין של גישה...
ולדעתי יש קשר מסוים בין אורך הלידה לבין הנכונות של האם "להרפות" ולתת לתהליך לקרות (מסוים, אמרתי, לא טוטאלי).

אני מלכתחילה חשבתי ללדת ללא אפידורל אך אימי שעברה חמש לידות טיבעיות היא זו שדירבנה אותי כן לקחת אפידורל מהסיבה של "למה לך לסבול? אל תהיה מטומטמת, תהני מהלידה.

בפתיחה של 5.5 החלטתי לקחת אפידורל ואני עד עצם היום הזה (שנתיים מאז הלידה) לא מצטערת. נהנתי מהלידה כ"כ שאני מאחלת לכל אישה לידה כ"כ שמחה ונעימה כמו שלי. קודם כל ילדתי בישיבה כך שראיתי את כל הנעשה - ללא אפידורל הייתי רק מתכווצת מכאבים ולא רואה את הלידה ואת ביצבוץ הראש החוצה אבל עם אפידורל, כשלא הרגשתי כ"כ את הצירים הייתי יותר רגועה גם לתרגילי נשימה גם למדיטציה קצרה וגם לבדיחות של בעלי. בנות זה לא סוף העולם לקחת אפידורל אם אפשר בלי מה טוב ואם את רוצה עם גם זה טוב, אצלי עם אפידורל זה עבד מצויין כעת אני מחכה ללידה הבאה שלי בעוד 4 חודשים ומקווה ללדת בלי אבל עדיין אינני עומדת על כך אם אני ארגיש סבל גדול אני מאמינה שאני אלד עם אפידורל בלי להניד עפעף או בלי שום ייסורי מצפון.

ביות - הדבר הכי חשוב לדעתי הן לאם היולדת שע"י ביות לומדת יותר מהר איך להתמודד ולהקשר יותר לרך הנולד, והן לתינוק עצמו שכל מה שהוא רוצה כעת זה רק ציצי ואמא כדי לחזק אותו.

אולי אם תראי לאמא שלך את הטופס שעליו היית צריכה לחתום כדי לקבל את האפידורל, היא לא תחשוב שאת כזאת מטומטמת הפעם (-:
שיהיה לך הרבה בהצלחה, ואני מקווה שתיהני מהחוויה בכל מקרה. אני יודעת שלמרות הכאבים, הלידות של הילדים שלי היו החוויות הכי מעצימות ומרגשות בחיי, והרבה מזה בזכות הידיעה שעשיתי את זה בכוחות שלי, של התינוק/ת ושל בן זוגי. אם יכולתי להתמודד עם מלאך המוות (ככה הרגשתי בפעם הראשונה; בפעם השנייה כבר הייתי הרבה יותר מוכנה, ידעתי איך לעזור לעצמי ולהיעזר, והרבה פחות כאב), החיים כבר קטנים עליי (-;

ורק אל תשכחי את הסיכונים: לירידת לחץ דם עד אפשרות למוות קליני (כן כן גם זה קורה, אח"כ עושים החיאה ולא אומרים ליולדת "אופס פישלנו, מתת" אלא "איזה מזל יש לך שהיה לידך מרדים כה מצוין"), לכאבי ראש, לכאבי גב (יותר נפוץ), ולמשך יממה או שתיים - תינוק מסומם עם רפלקסי יניקה פגועים (100% סבירות). הצוות ישמח להסביר לך שזה לא נכון ושבדיקת דם מראה שאין לו עקבות אפידורל בדם, אבל מדדים נוירולוגיים של תגובותיו מראות, מה לעשות, שהוא טושטוש.

אביה צודקת וזה רק קצה הקרחון.

ממש לא בא לי לדבר כאן בזכות האפידורל אבל התינוקת האחרונה שהכרתי שנולדה תחת השפעתו נולדה עם רפלקס יניקה ממש חזק. אני דווקא חשדנית לגבי מה שזה עשה לאמא מבחינה רגשית. בשמת הזהירה פעם מפני תחושת ניתוק של האמא מהתינוק בהשפעת האפידורל.

----------- זהירות - לא פוליטיקלי קורקט ----------------
אני מאמינה ב אין ארוחות חינם .
התרבות המערבית היהירה שלנו חושבת שאנחנו מה זה חוכמולוגים ערמומיים, אנחנו נצליח להערים על הטבע ולשפר אותו. בטח. תראו אותנו, גאונים שכמונו, נזר הבריאה, יושבים על ערמות של אשפה, בתוך אויר מזוהם, תחת חור באוזון, ביד האחת תפוח ספוג חומרי הדברה או שקית ג'אנק פוד וביד השניה צלקת מחיסון ספוג כספית ופורמלין, בוהים במסכים מרצדים שמטיחים בפנינו את האלימות והניכור והזוועות שלנו עצמנו, ומתמודדים עם סרטנים, מחלות לב, איידס, אוטיזם, היפר אקטיביות, אנטרקס או סתם אומללות קיומית.
וספציפית לגבי האפידורל, מעבר לסיכונים שמניתי ולאלה ששכחתי (הנה נזכרתי בעוד אחד, לידות ארוכות ומסתבכות יותר, יותר סיכוי לגמור עם מכשירים או בקיסרי, ומעבר לנזקים המובנים מאליהם של זה, בדיוק עכשיו דפדפתי ב"הורים וילדים" של אוקטובר שם יש כתבה על מימדי האוטיזם שגדלו למגפה בשנים האחרונות, ויש מחקרים הקושרים את זה לתזונה רעילה, לחסונים, ול...לידות ארוכות ומסובכות. הנה הטבע הביא לנו אותה עוד אחד בהפוכה), שאותם הממסד הרפואי נוטה להצניע, ולכן אנשים נוטים להלל לשבח לרומם ולקלס את האפידורל כאילו רק טוב הוא צופן בחובו, האמת היא שמה שבאמת מעצבן אותי בסגידה לאפידורל הוא דווקא נזק סמוי יחסית מן העין - העובדה שהאפידורל מרחיק אותנו מחווית הלידה ובזה מחליש אותנו.
לפתור את הכאבים בעזרת פתרון אינסטנט של זריקה מידי הרופא הנשגב משאיר אותנו יולדות פסיביות שעושים להן, מורים להן, מפקיעים מידיהן את הלידה.
"תלעסי עוד! בצד ימין! יופי, עכשיו עם הלשון תעבירי את האוכל לצד שמאל של הפה!
ושוב, קחי אוויר, ותלעסי שש לעיסות ארוכות - ועכשיו! לבלוע! לא, לא להשמיע קולות, את מבזבזת את האנרגיה על הקולות, רק תבלעי! את לא מתאמצת מספיק, את רוצה שנביא זונדה?! או, את רואה, כשאת רוצה את יכולה, הנה האוכל כבר הגיע לוושט- עוד בליעה אחת והוא בקיבה!"
נשמע הגיוני?
ראו תאורה של יפעת בגליון 35 של "באופן טבעי" "על לידה פמיניזם ועוד", על ההבדל בין לידה עם ובלי אפידורל. ראו תאורה של יונת שרון על ההבדל, איך אפשר להשאר אדישה לנוכח התאור המדהים שלה על לידה טבעית כמו שלידה צריכה להיות?
מכל התאורים ששמעתי עולה שלידה עם אפידורל זה כמו התאורים שבגיל 18 נותנים לזיון עם קונדום, "לאכול את הסוכריה עם העטיפה, ללקק דבש דרך זכוכית" וכיו"ב. היית מוכנה להגיע לסוף ימייך ולחשוב שמעולם לא היה לך זיון טוב? חברות טובה? או חוויות אחרות? למה את מוכנה לוותר על הלידה בעבור נזיד העדשים של "שלא יכאב לי"?

מתברר, הפלא ופלא, שיש דרכים להתמודד עם הכאב. רק שהן דורשות מאמץ הרבה יותר גדול מאשר להתכופף רגע קדימה ולהניח להוד מעלתו המרדים לתקוע את המחט. הכנה ארוכה של הגוף ושל הנפש, ומאמץ מנטלי – גם בזמן הלידה. בתמורה תקבלי חוויה מעצימה שכנראה אין כמותה ושתלווה אותך עד יומך האחרון. ולפי העדויות, יכולה בהחלט להיות גם מהנה.
לי נראה פחדנות עלובה לא לנסות אפילו.
הכנה ללידה, נשים קוראות ללדת, כאב בלידה.

אז זהו...
עשיתי את זה ! הוא בחוץ ומקסים (אבא שלו רוקד אתו כרגע).
הלידה הייתה מדהימה. כואבת- בהחלט, בצירים הקשים עד כדי השתוללות מוחלטת בחדר אבל העוצמה המדהימה שבכל התהליך מכסה על הכל. יצא שלא ישנתי שני לילות שלמים לפני כן, אחד מהם עם צירים כל הלילה והייתי מותשת לחלוטין. באיזשהו שלב כבר התייעצתי עם המיילדת בקשר לאפידורל כי חששתי שאם לא אצליח לנוח קצת פשוט לא אוכל ללחוץ. ואז הגוף -נפש שלי החליט להתמודד בעצמו מתוך הרצון העז שלי לא לקחת את "הזריקה" והאט את הצירים כך שיכולתי לישון כמעט שעה עם התעוררויות קצרות לצירים, ואז אחרי ששוב היה לי כח התחיל כל התהליך לתפוס תאוצה אדירה שבסופה קיבלתי אוצר לידיים.
אני לא שופטת את מי שלוקחת את "הזריקה".
היכולת שלי להתמודד נבעה מתוך הכנה ומוכנות נפשית. גם הנוכחות בפורום זה עזרו לי בהן.
בעניין ה"ביות", בביה"ח קיבלו זאת לחלוטין אך פחות את העובדה שלא היינו מוכנים לעזוב את דולב לשנייה ודי היינו קרציות מבחינתם- לא נורא!
נתקלנו באמהות שאמרו עלינו ש"הילד ייתרגל לידיים" ו"הוא הרבה על הידיים, לא ?!" אז כן! זה עדיף בעיניי על האקווריומים הבית חוליים ובאופן כללי, זה האופן הטבעי לא ?!.

נדמה לי שניתוח קיסרי בהרדמה אפידורלית שונה מאפידורל בלידה רגילה.
עברתי את הראשון, ולא מרגישים כלום - רק נימנומיות וש"מתעסקים שם". גם לא היו לי שום תופעות לוואי (כאבי ראש או גב). בבחירה בין הרדמה מלאה לאפידורלית, אני חושבת שעדיף אפידורלית (כשאפשר). לגבי לידה רגילה - עד שלא אעבור, לא מרשה לעצמי לקבוע עמדה ברורה, אבל נראה לי שעדיף בלי אפידורל, ויש הרבה שעוברות את זה, לאו דווקא מסיבה "טבעית".

ורד, לרוב אני משתדלת לא לעשות כאן דה-לגיטימציה למה שאנשים כותבים, אבל אני פשוט מרגישה שבמקרה הזה אני מוכרחה להגיב כי נראה לי שהתיאור שלך נורא מטעה. (ולמרות זאת חבל שמחקת אותו.)
כתבת: אני לא חושבת שסבל זו חוויה מטהרת - לידה זה לא סבל. יכול להיות שבמהלך הלידה יהיה כאב (אם כי זה לא הכרחי!) אבל כאב הוא לאו דווקא סבל. חוץ מזה, יש בלידה כל כך הרבה תחושות מעבר לכאב, ואפילו לסבל. האפידורל לוקח מאיתנו את כל התחושות האלה, לא רק את הכאב.
ובטח שלא צריך להתייחס לאלה שבוחרות אחרת כאילו לא ראו את האור. - דווקא כן. אין לי איך להקטין את האמירה הזאת: ללדת בלי להרגיש זה להפסיד את התחושה של החיים.

מה שכתבת מזכיר קצת תיאור של חברות פורמולה על ההבדלים בין בקבוק להנקה - "כמובן שהנקה עדיף, אבל גם פורמולה זה טוב." אבל במציאות זה בכלל לא בר-השוואה. יש לי את כל ההבנה והקבלה לנשים שבחרו לא להניק או שניסו והיה להן קשה מדי. יש לי את כל ההבנה והקבלה לנשים שילדו עם אפידורל (אני עצמי ילדתי ככה בפעם הראשונה) ולנשים שניסו לידה טבעית וזה היה להן נורא מדי. אבל זה מטעה לומר שפורמולה טובה כמעט כמו הנקה, או שלידה בלי להרגיש יכולה לעמוד בכלל להשוואה עם העוצמה שיש בלידה כשחשים אותה.

כשמציגים את זה כאילו יש כאן שתי אפשרויות עם שיקולים בעד ונגד כל אחת מהן, זה פשוט מעוות את המציאות. זה לא כמו בחירה בין סובארו לפיג'ו. אני יושבת כאן ומנסה למצוא למה זה כן דומה, אבל כל הדברים שעולים לי בראש נשמעים קיצוניים מדי: הבחירה בין להיות עם התינוק לבין להשאיר אותו בצינוקיה, הבחירה בין יחסים אינטימיים לבין חיי בידוד, הבחירה בין לאכול לבין לחיות עם אינפוזיה בוריד.
נראה לי שמדובר כאן בעוד אחת מהבחירות בין לחוות את החיים, לבין לעבור אותם.

ורד, סליחה אם מה שכתבתי יצא שזה לא לגיטימי להשתמש באפידורל - לא לזה התכוונתי. מה שלא לגיטימי בעיני הוא להפוך את הלידה הטבעית למין אובייקט שאפשר להשוות אותו לאובייקט אחר של לידה עם אפידורל. דווקא מה שאת כתבת מבטא את זה יפה:
אין לכן מונופול על האמת, במיוחד שהיא כל כך סוביקטיבית.
זו בדיוק הנקודה שניסיתי להעביר (בלי הצלחה): זה לא לגיטימי בעיני להציג את הנושא הזה בצורה אובייקטיבית כבחירה בין אפשרויות שלכל אחת מהן יש חסרונות ויתרונות, במנותק מהחוויה הסובייקטיבית.

אני מתנצלת על ההטפה - אני באמת לא חושבת שיש דרך מסויימת ש"צריך" להרגיש בלידה. אני כן חושבת שבחברה שלנו נהוג "לאָבְּייֵקט" את הלידה, כחלק מהטיפול הרפואי, וככה לשלול או לחבל בהרגשה הסובייקטיביות של החוויה הזו. ואני בהחלט חושבת שראוי להזהיר נשים מפני זה. אולי רק בצורה יותר טובה ממה שעשיתי כאן...

ואני רוצה להוסיף עוד דבר, לא משנה איך הלידה היתה על הרצף של טובה-גרועה, ברוב המכריע של המקרים יש אח"כ ילד; בילד הראשון פרושו שינוי גדול - מתחילה חווית ההורות, שבשבילנו (בן זוגי ואני) היתה מסע במאיץ חלקיקים לגלקסיות לא נודעות. משהו טוטאלי שהשתלט על החיים ולמי היה זמן לחשוב בכלל על הלידה. במקרה שלי זה סוכם ב"היה בסדר גמור, בלי שום טראומות", ונראה לי מספק. כמו שבעלי אמר אח"כ במשך חודשים, "קורס הכנה ללידה עושים? הלידה בכל מקרה נגמרת תוך X שעות, קורס הכנה להורות צריך!"

מכמה אמהות ששמעתי מהן סיפורי לידה לא טובים ראיתי שיש הרבה שבודקות את הצורך שלהן בחווית לידה אחרת ע"י הקריטריון "האם זה השפיע על ההורות שלי". ואם האמא מרגישה סיפוק מההורות, מסקנתה (המוטעית בעיני, מיד אסביר מדוע) שהלידה לא משנה.
אז נכון: יש מחקרים ודעות שידברו על השפעת חווית הלידה (לטווח ארוך וקצר) על בריאותו הנפשית והפיזית של היילוד, (ועל הקשר עם האם), אבל אין לי ספק שכשבוחנים את ההשפעה על היילוד, מבין שני הצרופים הלא אופטימליים של
לידה גרועה וילדוּת טובה,
לידה נפלאה וילדוּת בזבל,
עדיפה בהחלט הראשונה.

ומתי התחילה שוב ההתעסקות שלי בלידה? רק כשעוד אחת עמדה בפתח, והנושא נהיה פתאום שוב רלוונטי.
מה "מקצה השיפורים" שאני רוצה יחסית לפעם הקודמת?
חברתי הרופאה (ראו ב הכנה ללידה ) הסיקה מסקנה הפוכה ממני: הלידה הראשונה כללה צירים, שעות עם אפידורל ובסוף קיסרי - השיפור שלה לענין היה קיסרי מתוכנן ומוזמן.

הפואנטה פה היא פמינסטית - חווית הלידה בשביל היולדת.
ולפני שמישהי תתחיל עם הקרוכצען של "אויש, פמיניזם, זה לא בשבילי", אצטט (מהזכרון) משפט שאיזשהוא כתב בעיתון
"העיר" כתב לפני שנים (וחבל שאני לא זוכרת מי זה היה כדי לתת הקרדיט) -
אשה שמצהירה שהיא לא פמיניסטית זה כמו הומו שמצביע מפד"ל , כמו פלשתינאי שאומר שהוא לא רוצה מדינה. ומילא שזה מה שהיא עושה לעצמה, אבל למה זה מגיע לחברות שלה.

רציתי לספר על ההבדל בצירי הלחץ בין הלידה הראשונה לשניה.
בראשונה (משגב לדך, עם ג'ויס כמילדת פרטית) הייתי עם אפידורל – walking epidural – שלא משתק מוטורית ואת הכאב הוא מוריד ולא מעלים לחלוטין. ג'ויס בקשה ש[למרות שמו] אשכב במיטה, כדי שיהיה לה נח עם המוניטור והאינפוזיה. כשהגיע ציר הלחץ הראשון הייתי על הגב בפוזת הלידה הנפוצה; לא זיהיתי שהשתנתה התחושה, וג'ויס אמרה לי "לא לא עכשיו לא עושים קולות עכשיו תלחצי". לפי המוניטור היתה מזהה שמתחיל ציר והיתה אומרת "עכשיו, לקחת אוויר ו6 לחיצות". לחיצות יזומות שלי. מה שהרגשתי "על ציר האורך של גופי" היה מין גל כאב כללי, ו"לרוחב" - את הלחץ ממרכז הפתח לצדדים, שנותן תחושה כללית שהאגן עומד להתפרק עוד שניה.
הפעם ציר הלחץ הראשון הגיע כשעמדתי, תלויה על בעלי; והוא היה בעצם ציר פתיחה שלווה בצורך ללחוץ; ירדתי אל הברכיים. ("עמידת 6" כפי שמדקדקים המורים להתעמלות). היו כולה 4 צירים – בשלישי יצא הראש, ברביעי הגוף - ארוכים מאד, ועם הפסקה גדולה (יחסית לשעות האחרונות של צירי הפתיחה, בהם חלק מהצירים ממש נכנסו זה בזה, "עוד זה מדבר וזה בא") בינהם. זה גל מאד חזק של סחיטה, התכווצות, מכוון הראש אחורה אל האגן, שהצטייר בעיני רוחי כמין טיובה גמישה שמתרחבת ויורקת החוצה כדור ענק. זה על אותו עקרון של ההתכווצות של המעי בעת עשיית צרכים, אבל שונה בסדרי גודל: אם זו של עשיית צרכים היא אדווה קטנה, שלוקקת את החוף ביום שרב כשהים פלאטה, פה מדובר בנחשול של צונאמי, נד מים שמתרומם וגורף איתו עיר שלמה לתוך הים. הראשונה היא מקומית, של חלק קטן מהמעיים, בשניה אני עצמי הפכתי להיות המעי. זו טלטלה מטורפת של הגוף, וזה היה הקטע בו הרגשתי שאני מגרדת את הסף של "בלתי אפשרי".
עוד דבר: לא "לחצתי". הגוף לחץ, ואני מקסימום הצטרפתי. (ולבקשת המיילדת אפילו ניסיתי לנטרל את הלחיצה בנקודת זמן מסוימת – "תני לפירנאום להתרגל". והיא ידעה מה אמרה כי למרות שאמרתי אז "שורף שורף שורף", בסופו של דבר לא היה אף קרע ).
כשהרהרתי בלחיצות האלה לעומת הלחיצות ה"מלאכותיות" בלידה הקודמת, נראה לי שהלחיצות הפיזיולוגיות ודאי לא גורמות נזקים לרצפת האגן. שאלתי את המיילדת, והיא אישרה: בציר לחץ טבעי, אמרה, רצפת האגן מתרומת ו"נפתחת" כמו מין גשר עילי, והלחץ עובר בפתח, ולא דרכה. באותו זמן הסרעפת מתרוממת יחד עם הצעקה שנפלטת, והרחם סוחט בתנועה סיבובית כלפי מטה. לא דחיפה ישר למטה (שזה מה שמופק בלחיצות המלאכותיות היזומות), אלא מין ניעור וטלטול – היא נתנה את הדימוי של הוצאת עוגה מתבנית: הופכים את התבנית ומחזיקים כדי שהעוגה תיפול, לוחצים גם על התחתית של התבנית וגם על הדפנות, וכל זה תוך כדי ניעור קל של התבנית כולה. צריך בעצם להקדים להסבר הזה את מה שקורה בצירי הפתיחה: רקמת הרחם הולכת ונאספת כלפי מעלה, מעל התינוק: ככל שהוא יורד למטה באגן ובתעלת הלידה ומפנה מקום למעלה, הרחם נאסף וממלא את המקום שהתפנה, בעוד השוליים שליד צוואר הרחם, וב"צדדים", הולכים ונהיים דקים. והמסה הזו שהצטברה למעלה היא שעושה את צירי הלחץ בסוף.
ובאשר להפסקה שבין הצירים: היוזמה לציר באה [גם] מהתינוק, והוא צריך זמן כדי להתאושש מציר לחץ (הרי תמיד יורד הדופק בזמן ציר לחץ. "מצוקה" תתבטא לא בזה, אלא בזה שאין התאוששות מיד אחרי הציר), וכמו כן, לרחם דרוש זמן כדי להטען מחדש באוקסיטוצין. ומה שתמיד משננים למילדות בלימודי מילדות: "לחכות לציר הבא! גם אם זה נראה כמו נצח – לחכות! לא למשוך את התינוק החוצה!".

ועוד משהו שהמיילדת זרקה: חווית הלידה הבלתי מעומעמת (היינו בלי טשטושים) היא חזקה ומטלטלת, ועם כל כמה שהיא כרוכה בכאב, היא גם מכילה סוג של עונג – מלהרגיש חי כל כך, מהניגוד בין כאב הציר לרוגע של ההפסקה בין צירים, מהרווחה המדהימה ברגע שהתינוק נולד. התינוק חווה יחד עם האם את כל זה – כל פרץ אדרנלין שלה עובר לתוך גופו, וכו'. לדעתה לא במקרה התהליך שרד את מהלך האבולוציה (ולא ניתנה "עדיפות שרידתית" לאותן המעטות שהלידה כמעט ולא כואבת להן), משום שהוא גורם לאם לקשר חזק ומידי לתינוק, אחרי החוויה העזה שעברה.

ועוד משהו ש-דיאנה קרת אמרה: שהיא בטוחה שאם שעוברת לידה בכוחות עצמה (היינו, לא "עשו לה" ויילדו אותה, אלא עשתה לידה פיזולוגית כמו שהטבע תכנן) מתחילה את ההורות שלה עם הרבה יותר בטחון עצמי. (כמובן שבגידול תינוק ראשון זה יתבטא הרבה יותר מאשר בבאים).

אביה, תודה על התיאור הכל כך מוחשי!
ורד, אני מסכימה שכשאנחנו עושים מה שאנחנו בחרנו אז יש פחות פגיעה בבטחון העצמי. אבל בלידה טבעית יש הרבה מעבר לזה, יש עוצמה אדירה שקשה בכלל לתאר, ולי אישית זה נתן כוח ובטחון למרות שלא בחרתי ללדת כך (תכננתי לקחת אפידורל ולא הספקתי לבקש בזמן). החוויה הישירה של עוצמה כל כך גדולה הבהירה לי בצורה הכי מוחשית שיכולה להיות שאני חזקה.

גם אני רציתי לידה טבעית... אבל לא התכוננתי מספיק- מה זה אומר? שלא ידעתי לקראת מה אני הולכת ולא באתי מוכנה להתמודדות מול צוות בית החולים.
רק נכנסתי לחדר לידה -קשרו אותי למוניטור, תקעו לי אינפוזיה, בלי שאלות בלי הסברים ככה. לא היתה לי כל יכולת להתמודד עם הצירים בלי האפשרות לתזוזה מינימלית.

לאחר לידה עם אפידורל- אין לי ספק שלידה הבאה תיהיה בלי!
ההרגשה של להיות נכה- זה דבר נורא! אין שליטה ברגליים, אין שליטה בפיפי, מזיזים אותי, שמים לי קטטר, מרוקנים לי פיפי, אני שוכבת עם רגלים פתוחות וכל אחד נכנס לחדר ואין לי אפשרות/היכולת לסגור רגליים- הרגשה נוראית!!!

והתאוששות, סגרו אותי בחדר קטן, נרדמתי, התעוררתי כולי רועדת, לא יכולה לזוז, קוראת למישהו שיבוא... אמאל'ה מה קורה לי.. למה אף אחד לא בא אליי.. למה אני רועדת? אחרי זמן שנראה נצח מגיעה אשה אחת, פותחת לי את הרגליים ושוב שמה לי קטטר לרוקן את השלפוחית.

אני לא אתאר את הלידה עצמה- שאומנם היתה מהירה, אבל לא בשליטה שלי, אני הייתי המכונה שצריכה לייצר משהו, לא שאלו כלום: פקעו את הקרומים- ואמרו אחרי מעשה, כך התנהלו הדברים. ומיד אחרי הלידה לקחו לי את התינוקת שלי, הקטנה שלי ומי יודע מה עבר עליה...

בלידה הבאה אהיה חכמה יותר.

תמר,

חם!

לא ברור לי למה הם באותו דף- אז בבקשה.
הגעתי ללידה. אחת המילים הראשונות שהרופא אמר היתה "אפידורל". כעיקרון, צודק. היו לי תאומי, השניה היתה במצג עכוז, כדי להוציא אותה היה צריך להכניס יד לרחם ולשלוף. דבר שלדעתי מאוד לא נעים ללא השפעת אפידורל. בכ"ז ביקשתי להמתין. הרי יש זמן עד הלידה ואין צורך לתת עכשיו. תנו לי להרגיש את הכאב ולהחליט. עשו לי מה שעשו לנשים רבות אחרות: לא אפשרו לבעלי להכנס לחדר, עמדו מעלי שלושה רופאים בכירים, נפנפו את הטופס מול עיני ואמרו לי "תחתמי". חתמתי. אין ספק שזה היה מגעיל. החדרת הקטטר (בלי שארגיש) הצורך להשתין שאינו נענה וההרגשה הרעה ארבע שעות אחר הלידה. אגב, למרות השפעת האפידורל (קיבלתי זריקה נוספת חצי שעה לפני הלידה) "דחפתי". ובתפירה (יותר מאדם אחד שאל אותי איך אני מוכנה לעשות זאת שוב) הייתי זקוקה לזריקה.
לגבי הביות: לא הודרכתי בעניין הביות. כאם צעירה, לידה ראשונה לא ידעתי מה מותר ומה אסור. אבל בלילה הראשון, אחרי שהנקתי ב02:0 בחדר הנקה והחזרתי את הילדים לצינוקיה שאלה אותי האחות אם הסתדרתי. אמרתי שלא, והיא הציעה לקחת את הילדה איתי לחדר ולהמשיך לנסות. לקחתי איתי את העגלה המכוערת ובאמצע הדרך הרגשתי פעמון "גלינג!". חזרתי ולקחתי גם את הילד. עד השחרור (שבוע) הם היו איתי בחדר וחזרו פעמיים ביום לבדיקת רופא/החלפת משמרות. הם ישנו איתי והיו כל הזמן איתי. לאחר יומיים בחדר צפוף של שלוש יולדות ביקשתי לעבור. הועברתי לצד השני (ענייין מעניין. ב"ליס" צד אחד של המחלקה מיועד לביות וצד שני ל"לא ביות". אותי, בלי לשאול, שיכנו ב"לא ביות", לחדר של שתי נשים והבעיה היחידה היתה הקור ששרר בחדרים. בקיצור ולסיכום- יש להשאיר בצינוקיה רק ילדים שזקוקים לטיפול מיוחד (צהבת, חימום) או כאלה שאימותיהן זקוקות לטיפול מיוחד ולסגור את הצינוקיה. את המקום שהתפנה אפשר לשנות לחדרי אשפוז מרווחים יותר. גם חסכתי כוח אדם. איך אני? > : )

למה קוראים לזה "ביות"?
<יאיר מוטרד מהקונוטאציות>

א.ילת רק עכשיו ראיתי מה כתבת לפני המון זמן. אני בעד הרעיון שלך! ודרך אגב, ב צהבת אפשר לטפל גם בבית עם אמבטיות שמש ואור פלורסנט רגיל - מנורה שקונים בחנות (אנחנו עשינו ככה כי השתחררנו שעות לאחר הלידה.). חימום הכי טוב לתינוק הוא על גוף אימו כששניהם עירומים ומכוסים בשמיכה. (הטמפרטורה שנוצרת שם היא מדוייקת, נבדקה במחקרים וכולי).
יאיר- אני גם לא יודעת.

שליחה על ידי שרה* » 30 מאי 2003, 01:43

כשבאתי לבית החולים ואמרתי שאני לא רוצה אפידורל, והם התחילו את הבעיות הרגילות שכן צריך אפידורל, אמרתי לא צריך אני הולכת הביתה, ובאמת עשיתי אחורה פנה ואז הם אמרו לא משנה לא רוצה לא צריך אפידורל

השניה היתה במצג עכוז, כדי להוציא אותה היה צריך להכניס יד לרחם ולשלוף.
רק עכשיו קראתי.
זה מה שהם אמרו????
לא ייאמן, הרופאים האלה. לא ייאמן.

ההקלה עם קבלת הזריקה הייתה עצומה אבל 5 דקות אחר כך הגיע מן אנטי - קליימקס ותחושה חזקה של "מה לעזזל אני עושה כאן, הם הרי יכולים להסתדר גם בלעדי". לגבי הקשרות לתנוקת, עלי זה לא כל כך השפיע, הייתי מאוד ערנית ודרשתי אותה אלי ברגע שיכולתי לגשת לחלון הצינוקיה ולבכות עד שיתנו לי אותה (למרבה הצער איזה 5 שעות כי לדעתם היא לא הייתה "חיונית" מספיק) . אבל מבחינתי לא עוד אפידורל - את השעור שלי קיבלתי! גם אם בעלי טוען שרק המציאות תגיד.

שלוש לידות ראשונות ילדתי בלי אפידורל. בראשונה רציתי לדעת על מה בעצם מדברים, ורציתי לחוות את הלידה, בנוסף כמובן לסלידה שלי מהתערבויות רפואיות מיותרות. בשתיים הבאות לא רציתי אפידורל, כי בישביל מה - הרי עשיתי זאת כבר בעבר בלי, ובאמת הסתדרתי מצוין. בפעם הרביעית כבר עם תחילת הצירים הרגשתי שאין לי כוח לזה. משהו כמו "בסרט הזה כבר הייתי" ובבית החולים שכנעו אותי שכדאי אפידורל - למה לסבול, ונכנעתי. זה באמת מפתה, ובמהלך הלידה יכולתי לשוחח עם הצוות, להתבדח, הביאו לי מראה לראות את הלידה, אבל בסוף הרגשתי שזו בכלל לא היתה לידה שלי. וגם התינוקת הזו היתה היחידה שהיתה ישנונית, לא הצליחה לינוק ישר אחרי הלידה, ולקח זמן עד שלמדה. את הלידה החמישית ילדתי בבית, כשאחת הסיבות היתה לא לעמוד בכלל מול הפיתוי של אפידורל. וזאת היתה לידה קשה וארוכה, ואם זה היה בבית חולים, אני לא בטוחה שהייתי עומדת בפיתוי. ואם יהיה לי את המזל ללדת שוב, אעשה כל מאמץ ללדת שוב בבית.

גם אצלי, אחד השיקולים ללידת בית היה שלא לעמוד מול פיתוי האפידורל (הבכורים הוצאו בניתוח מתוכנן, כך שלא חוויתי אפילו צירים, ואכן לא הרגשתי שזו לידה שלי) - וטוב שכך. זאת לא היתה לידה קשה, אבל זה בהחלט כאב - וכל הזמן רציתי אפידורל... (אבל באותו זמן, לא רציתי. כשהוצע לי "לקחת זמן לחשוב אם אני באמת רוצה לעבור לבי"ח ולקבל אפידורל" - פסלתי בשניה) ככה שבאמת טוב שהוא לא היה זמין.

מה שזה מראה, שגם נשים שלא רוצות אפידורל, והרי ברור ש אפשר ללדת בלי אפידורל, כל הדורות לפנינו עשו זאת, מתקשות לעמוד בפיתוי בזמן אמת. ולכן יש בעיתיות עם הטעון שאפידורל זה לא חובה, ואפשר גם לסרב. יש רגעים שזו הצעה שקשה מאד לסרב לה, גם אם במודע יודעים שלא מעוניינים בזה.

יש רגעים שזו הצעה שקשה מאד לסרב לה
המיילדות, לפי דעתי צריכות לדעת לתמוך בנשים, במקום להציע להן אפידורל במיוחד כשהיולדת ביקשה מראש תמיכה.

לרוב זה בדיוק הפוך - כולם מנסים לשכנע את היולדת שזה הדבר הנכון לעשות - כבר סבלת מספיק, זה יקח עוד הרבה זמן, זה יקדם את הלידה, מותר לשנות החלטות, ועוד ועוד.
והרי באמת מותר לשנות החלטות, וזה טיפשי ולא חכם להתעקש על לידה טבעית אם יש סיבוך, כך שהיולדת באמת נמצאת במצב קשה מאד כאשר הצוות לוחץ לכוון אפידורל. הם מצידם לא אוהבים אמהות מרעישות וצועקות, וקשה להם לראות אשה סובלת, וצריך להיות מאד מאד חזק כדי לסרב לאפידורל המוצע בעקשנות. וכזכור - לידה זה באמת כואב!

תמיד משווים את זה ללהציע מסוק למטפס הרים בשלב הכי קשה של הטיפוס. זה מאד מפתה, אבל אתה מפספס חלק ניכר מהמהות (וזה בלי לדבר על הסיכונים, רק על החוויה). אפילו לא צריך לנסות לשכנע. אני חושבת שעצם הזמינות של מעלים-כאב בשלבים הכואבים ושל "איך אני אשרוד את זה", היא כבר בעייתית. מצד שני, יש לידות (בדרך כלל כאלו שכבר החלו עם התערבויות) שבהן האפידורל הוא באמת הצלה. מבחינתי, בבית, ידעתי שאם אני באמת ארצה, תמיד אפשר לעבור לבי"ח, אבל זה מספיק מסובך בשביל שזה יקרה רק אם באמת באמת ארצה.

אחד הטיפים הטובים שקיבלתי בחיי, כנראה, ואני ממשיכה ומעבירה אותו בכל הזדמנות, זה שהיולדת או המלווה יודיעו מראש עם הכניסה לחדר לידה שהם מבקשים שאף אחד לא יציע ליולדת אפידורל. זו הצעה מחלישה שמשדרת "את לא תסתדרי בלי". מי שרוצה אפידורל, לא תתבייש לבקש אותו (-:
אגב, לי היה שלב שבו ביקשתי "משהו", אבל ברגע שאמרו לי שכדי לקבל משהו אני אצטרך לשכב על המיטה, ויתרתי והעדפתי למות על רגלי (-:

זה שהיולדת או המלווה יודיעו מראש עם הכניסה לחדר לידה שהם מבקשים שאף אחד לא יציע ליולדת אפידורל
לא ידעתי שאת אחראית להפצת הטיפ

אבל השתמשתי בו בלידה של מור: "יש לי טנס, ואל תציעו לי אפידורל". עבד.

לאמא של חמישה, טוב שלא הלכת לבי"ח, כיוון שאז היית שומעת את המשפט - לידה חמישית זו לידה מהירה, ואנחנו בכלל לא מוכנים לתת לך להמשיך להסתובב, לא להתחבר למוניטור וכו' וכו'.

הלידה האיומה ביותר שלי, הארוכה ביותר שלי..

והיחידה ללא אפידורל.

אני לא מוכנה ללדת ללא אפידורל. מצטערת. יש דברים שאני לא רוצה לחזור עליהם בשום פנים ואופן..

אני קוראת את מה שכתוב בדף הזה כשאני עסוקה במחשבות על הריון נוסף, רביעי. מוזר: ילדתי שלוש לידות בלי אפידורל בלידה טבעית, במשגב לדך. הלידות היו כמובן כואבות אבל די קצרות ולא מסובכות, ובמהלכן זכור לי שהיו לי חזיונות מדהימים (בלידה השניה ממש חוויתי צניחה חופשית וראיתי נוף מקסים מסתחרר סביבי). ומיד אחריהן זכור לי שאמרתי לכולם שזו היתה חויה, שכאב של לידה הוא לא כמו כל כאב כי לא מלווה אליו פחד שזה יימשך מכאן לנצח אלא יודעים שזה מאמץ נקודה לקראת משהו חיובי, שזה הבדל גדול מכאבים אחרים. נאמתי לכל החברות שלי נגד אפידורל ונגד לא להרגיש ונגד לעזוב את התינוק לבד במאמץ הזה, והאמנתי שכמו שאומר דסמונד מוריס לידות ארוכות נגרמות הרבה פעמים בשל הפחד של היולדת ואם "צוללים" פנימה חווים לידה יחסית קלה.
אז מה מוזר? מוזר שעכשיו, כשאני מתחילה לחשוב ברצינות על הרביעית, אחד הדברים שממש מעיקים עלי באפשרות הזאת זו מחשבה על הלידה. משהו מטריד שמרחף כל הזמן מעל הדילמה כן או לא מספר ארבע - הלידה. וכמה שאני מנסה להתחבר לרגשות ולמחשבות שהיו לי שהלידות היו בסדר, ובאמת אני זוכרת שחשבתי שזה נסבל, עדיין הלידה הבאה מפחידה אותי. וגם באופן מוזר אני פוחדת שמשהו ישתבש, מה שבכלל לא עלה בדעתי בלידות קודמת, ואפילו להיפך - עם השניה היה חשש שהתינוקת סובלת מפיגור ולי היה ברור לגמרי שהכל בסדר ושיעזבו אותנו במנוחה.
בדרך כלל נשים שחוות לידות קשות (פיזית ונפשית) עוברות תהליך של מ"לעולם לא שוב" לכיוון של נכונות ללדת עוד פעם ,ואני מרגישה שאני עוברת איזהשהוא תהליך הפוך.

ראיתן את זה? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2797655,00.html

מיכל, אני ילדתי רק פעם אחת (גם בלי אפידורל), והמחשבה על לידה נוספת מפחידה אותי דווקא משדום שזו הייתה חוויה חיובית.

אני חושבת שלידה זו אחת החוויות שחוששים ממנה יותר לאחר שעוברים אותה ולא לפניה, כי פתאום מבינים כמה סייעתא דשמיא (או מזל) כרוכים בכך, מעבר לכל ההכנות.

מזל? לא יותר מבכל אירוע אחר בחיים. בסך הכל, כל יציאה לכביש שמסתיימת בשלום דורשת מזל (או השגחה אלוהית, למאמינים)...
אני חושבת שיש תפקיד מהותי לבחירות שלנו. נכון שיש גם אלמנט מזל בלתי ניתן לצפייה מראש, אבל כאמור, בכל רגע של חיינו המזל משחק תפקיד חשוב.

חבצלת - וראיתן את התגובות? למרות שנראה לי שהרבה מהן זו עבודה של אדם אחד.
בעיני זה מבורך. כמובן, שמי שרוצה אחרת צריך לאפשר לה, אבל שזו תהיה ברירת המחדל.

דיי מדהים, לא?

התגובות מזעזעות. אני מקווה שזו באמת עבודה של אדם אחד. כואב לחשוב שיש כל-כך הרבה אמהות שלא רוצות את התינוק שלהן אחרי הלידה.
הצעתי להם שם לקנות טמגוצ'י, ולא ילד שיש לו צרכים אמיתיים ואי אפשר לכבות אותו כדי שאימא תישן.
אם כי ביות מלא אחרי לידה, כשאין לך בכלל שום עזרה, הוא דבר נורא קשה. אני ברחתי מיד הביתה, איך שהיה אפשר.

מה מדהים, ההחלטה או התגובות?

הבעיה עם ביות בבית חולים, היא אכן שצריך תנאים. 3-4 אמהות + תינוקות + מליון ושניים מבקרים בחדר, רוב שעות היום, זה באמת לא תנאים סבירים - לא מבחינת אפשרות המנוחה, לא מבחינת חשיפה לחיידקים, לא מבחינת יכולת ההיכרות וההקשרות.
ואני מרגישה מסיונרית, אבל מוכרחה להגיד שאין כמו ביות-בבית. גם יכולתי לנוח באמת, במיטה שלי (למרות שבלילה הראשון הוא ישן, אני לא כל כך. איך אפשר לישון אחרי כזו התרגשות ואדרנלין והכל?) גם היה לנו את כל השקט והפנאי שבעולם בשביל להכיר (אורחים הגיעו רק למחרת אחה"צ וגם אז, רק הכי קרובים).

לא מבחינת חשיפה לחיידקים.
אז מסתבר שהחשיפה לחיידקים הרבה יותר גדולה ומסוכנת בתינוקיה, ולכן מחסלים את התינוקיות באירופה:
כל התינוקות נושאים עליהם את החיידקים הרגילים מאמא שלהם. לכל תינוק אין סכנה מחיידקי אמו, במיוחד אם הוא יונק.
אבל התינוקות מדביקים זה את זה בחיידקים הזרים - סכנה 1.
וכיוון שהם מופרדים מאמם אז אין להם הגנה מהחיידקים הזרים - סכנה 2.
וכיוון שהם לא צמודים לאמא ולא יונקים כל הזמן הם פגיעים יותר לחיידקים - סכנה 3 (מצוקה, נפילה במערכת החיסונית).
וכיוון שאמא לא נחשפת לחיידקים הזרים אין לה נוגדנים נגדם - סכנה 4.
ואם בגלל ההפרדה והתינוקיה הם גם מקבלים בקבוק או בכלל לא יונקים או שההנקה נהרסת - סכנה 5.
לסיכום:
אין שום ייתרון בתינוקיה. רק חסרונות.

וברור שהכי טוב בבית, אבל שששש אל תספרי לנזעמות מ-YNET.

כן, אבל מה עם מליון המבקרים? ואגב - לא התייחסתי ליתרון התינוקיה, אלא רק לכך שהתנאים כיום לביות לא מספיק טובים. עדיין אני חושבת שביות צריך להיות ברירת המחדל, אלא אם האמא מבקשת אחרת או שיש בעיה רפואית שמונעת ממנה לטפל בתינוק.
עוד דבר - אחרי קיסרי, ולצערי כיום זה אומר בערך רבע מהלידות, לפחות ביממה הראשונה, מוכרחים עזרה אם רוצים ביות. זה יכול להיות אבא / סבים / חבר/ה , לא חייב אחות, אבל הכרחי שיהיה מישהו.

בצפת יש ביות גמיש: כשהאמא רוצה התינוק אצלה, וכשהיא רוצה להיות לבד (למשל להתקלח, לישון) היא יכולה להפקיד אותו בתינוקיה.

באמת? כמו שהיה במשגב לדך, ז"ל?
אגב, מישהי שמעה אם עומדים לפתוח אותו שוב?
שמעתי שמועות והן די גוועו.
מה בכלל העתיד לגבי מרכזי לידה וכאלה בי-ם?

וכרמית אין אין אין כמו בית, השאלה אם נזכה, כי אני אוכל ללדת בבית רק אם הכול אבל הכול יהיה מושלם, אחרת בעלי לא יתן לי.

<חבצלת מכינה את הקרקע ללידה הבאה בעוד כך וכך שנים>

אם את מתכוונת לאפידורל הניתן ומאפשר הליג=כה הוא קיים בבית חולים הדסה עין כרם בי"ם. ועוד בית חולים.

חפשי למעלה בדף מה כתבתי על הלידה הראשונה שלי במשגב לדך עם walking epidural (וחפשי אולי כתבתי על זה בעוד איזה דף פעם)

בשורה אחת (אחרי לידה אחת עם הנ"ל ואחת בלי כלום) - דעזעלבע דרעק כמו שאמרים באידיש ( אותו דרעק)

האם למישהו ידוע מה היא אנלגלזיה?
שם כללי לשיכוך כאבים. גם אקמול שייך לאנלגטים.

בצפת יש ביות גמיש: כשהאמא רוצה התינוק אצלה, וכשהיא רוצה להיות לבד (למשל להתקלח, לישון) היא יכולה להפקיד אותו בתינוקיה.

אני עשיתי אותו דבר במאיר בכפר סבא.

עשיתי ביות מלא בלניאדו וברחתי ברגע שנתנו לי כי זה היה קשה! וכי אני שונאת בתי חולים אבל זה כבר סיפור אחר.

היום במעריב:
עברה ניתוח קיסרי - ושותקה בשתי רגליה
העיקר שמטפחים את המיתוס ש-לידות בית הן מסוכנות

הגבתי.
יש גבול למה שאנשים יכולים לכתוב וישאיר אותי אדישה.

שלום לכן,

ההודעה האחרונה פה היא מדצמבר 2003 אז אני מקווה שמישהו שומע אותי ...

אני סובלת כבר מזה 3 שבועות מכאבי גב נוראיים שמטיילים בין הגב התחתון לכתפיים (בעיקר במתניים). הם מאד מזכירים כאבי צירים.

הלידה הראשונה (והיחידה) שלי הייתה לפני 7 חודשים. היא התחילה בבית, אבל אחרי 24 שעות וחוסר התקדמות וניסיון לעשות כמעט הכל, החלטתנו יחד עם המיילדת להתפנות לבי"ח. בוודאי לא יפתיע אתכן לשמוע שילדתי 12 שעות אח"כ בקיסרי ..

לענייננו - הנקתי ואני עדיין מניקה כיום (יחד עם מוצקים שהוא אוכל אצל המטפלת כשאני בעבודה) ואת הוסת הראשונה קיבלתי לפני שבוע - שבועיים אחרי שהתחילו הכאבים. הייתי פעמיים במיון - אין לי בעיה אורתופדית, ולא גניקולוגית, זו לא הפלה, אין לי הריון מחוץ לרחם, בדקו גם את דרכי השתן והכליות - הכל בסדר ! אבל הכאבים הורגים אותי..
כשאורתופד בדק אותי במיון שאלתי אותו אם מדובר אולי בהשפעה של האפידורל שקיבלתי בלידה כשכבר לא יכולתי לסבול את הכאבים (3 לקראת הניתוח
+ 2 לפני) והוא מייד שלל את זה על הסף. הוא אמר שאם זה זה אז הייתי אמורה לסבול כבר מייד אחרי.
גם אני וגם בן זוגי חושדים שזה המקור לכאבים, מה דעתכן ???

תודה,
קרן

אין לי מושג, אבל רציתי לומר לך ששומעים, כן, רק כנראה גם אחרים שקראו לא יודעים לענות לך על השאלה.
מאחלת לך שתמצאי פתרון ובקרוב!

אולי כליות? לא נשמע כמו מאפידורל. זה באמת צריך להיות סמוך ללידה.

אני יכולה רק לנסות, אבל זה הכיוון שעולה לי.
בלידה קיסרית חסר האלמנט של השיחרור.
העובר מתפתח ברחם שלך במשך תשעה חודשים, ויחד איתו נבנית מוכנות ללידה ולתינוק.
זהו תהליך אחד רציף.
כשמתחילים הצירים מגיע לשיאו תהליך של בניית מתח מסויים ברחם ובסביבתו, שנועד לצאת החוצה יחד עם יציאת התינוק.
הצורך של האישה לדחוף את העובר החוצה ניזון מהמתח הזה.
התהליך של ירידת העובר למטה בתעלת הלידה והיציאה שלו החוצה מלווה בשחרור אנרגטי אדיר של כל מה שנבנה שם במשך תקופה ארוכה . סיום של תהליך ופתיחת פתח להתחלה חדשה. תקופת התרוקנות והבראה של המקום, מנוחה ואז חזרה לפעולה תקינה, זרימה נכונה ואפילו התכוננות להריון הבא.
בלידה קיסרית חסר האלמנט של השיחרור האנרגטי, הכאבים המטיילים יכולים להביע אנרגיה שהיתה אמורה לפרוץ החוצה בנשיפה האחרונה של תהליך הלידה, אבל נשארה כלואה בפנים, מחפשת מקום להשתחרר דרכו.
כל זה בהנחה שאת שומרת על אורח חיים ובריאותך תקינה וזאת אינה הקרנה של כאב מבעיה ספציפית ואקוטית.
האפידורל בהשקפתי שלי גורם בדיוק לאותה בעיה. גורם להתנתקות מתהליך הלידה הטבעי, שנחוץ כל כך לגוף - נפש.

אבל רבות כל כך יולדות בקיסרי בלי כאב לאחר מכן (לאחר ההחלמה).
אני לא יודעת, אבל זה באמת לא נשמע תוצאה של האפידורל שחיכתה כל כך הרבה זמן.

ורבות כל כך יולדות בקיסרי עם כאב לאחר מכן. ורבות מאוד גם לא מספיק רגישות וקשובות לגופן מספיק וחיות עם כאבים שונים ומשונים באורח קבע.
לא אומרת שכל מי שיולדת בקיסרי זה מצבה. אומרת רק שזה אפשרי.
הגוף והנפש יודעים גם לבצע מעקפים כשצריך ויש כאלו שזה מתבצע אצלן באופן טבעי ובקלות. יש כאלו שלא.
בכל מקרה אני טוענת וזאת דעתי האישית בלבד כמובן, שכל שינוי בזרימה ובהתנהלות הטבעית של הגוף יש לו תוצאה כלשהי. ולא ממש לטובה. מעגיל באוזן, דרך נזם באף , דרך הדחקת רגשות ובוודאי שדרך ניתוח קיסרי.
קרן - אם את חושבת שזה כתוצאה מהאפידורל, אז סביר להניח שזה אכן זה. אינטואיציה חזקה מהכל.

ואת הוסת הראשונה קיבלתי לפני שבוע - שבועיים אחרי שהתחילו הכאבים
הם מאד מזכירים כאבי צירים.

PMS?
אצלי אמנם המצב השתפר כל כך שהחודש המחזור הפתיע אותי כמעט בלי סימנים מוקדמים אבל היו תקופות של כאבי גב כשבוע לפני המחזור. אני גם זוכרת שלפני המחזור הראשון שאחרי הלידה (גם בסביבות 7 חודשים) היו לי המון סימפטומים וכאבים.

אי שם, המסעדה הניידת קישרה בין אפידורל לבעיות הנקה, ולא הבנתי איך זה קשור.
אפידורל היה דבר טוב ביותר שקרה לי בלידה היחסית טובה (כן ירבו..לפחות בזו הבאה עלי לטובה), שהיתה לי. בהתחלה הצלחתי לנשום דרך הכאב, חזרתי לעצמי בין גל לגל. אחרי כמה שעות איבדתי את עצמי לגמרי בתוך הכאב, איבדתי שליטה על הגוף, הרגליים זזו בתנועות לא רצוניות, אחרי שעתיים של זה היתה פתיחה של ארבע בקושי. ביקשתי אפידורל כי הרגשתי שלא כך (=סמרטוט) אני רוצה לקבל את הילד שלי.
מרגע שקיבלתי את האפידורל, השתחררו לי כל השרירים שעד אז נלפתו מרוב כאבים ולא נתנו לי להיפתח, תוך שעתיים הייתי בלידה פעילה, חזרה התחושה ולחצתי בגלים של הצירים, היתה לי מיילדת בית חולים מדהימה שיילדה אותי בלי חתך, הייתי איתה, שם לגמרי והייתי בשליטה (היא הסבירה לי שבשביל לעשות את זה בלי חתך יש נקודה קריטית שבה אסור לדחוף ויש לחכות לגל הבא). הפלא יצא, קיבלתי אותו והייתי שם, מתרגשת עד דמעות, אבל עם המוח והכוחות איתי. הוא רצה לינוק חצי שעה אחרי הלידה, והנקתי אותו בלי בעיה. אח"כ קמתי , הלכתי לעשות פיפי, התחושה באגן חזרה לגמרי.
הוא ינק המון ובתאווה כואבת (שם אולי הייתי צריכה סיוע בעניין ריסון הלהט, שהביא נאוחר יותר לפציעה בפיתמה), אני הייתי באושר, בהכרה מלאה, בכוחות אדירים (סחבתי 40 שעות בלי למצמץ, רק 8 מתוכן היו הלידה). הרגע היחיד של סבל אמיתי, היה כשלקחו אותו לכל הבדיקות-שמיקות-חיסונים שלהם (לא ידעתי על זה שום כלום), ואז אחרי 10 דקות שבהם נמלאתי זעם כמעט חייתי על מי שגזל ממני את ילדי, הלכתי להיות שם איתו על אף המחאות שלהם.
טוב, בקריאה שניה אני רואה שנסחפתי , וחצי מהדברים לא קשורים לנושא, אבל אי אפשר לדבר על לידה בלי להיסחף.

בסטטיסטיקה קצרה של נשים סביבי, הימנעות מאפידורל או אי שימוש בו מחוסר ברירה הביאו ללידה ארוכה ומתישה, בשני מקרים אפילו ניתוח קיסרי, שבסופה האמא לא ממש שם, וכך מתפספסות להן ההנקות הראשונות, ויש דיכאונות, והימנעות מהתינוק.

יש לי חברה שעברה לידה עם דולה ומשהי שעושה שיאצו, ואיכשהו עברה את הלידה במצב סביר, והניקה טוב אחר כך. בטוח שיש הרבה מקרים של בלי אפידורל ועם הנקה טובה. אני רק לא מבינה איפה זה מפריע. אולי זה קשור לעניין של אישיות שמי ש"תוותר" בקלות על הכאב בלידה, תוותר בקלות גם על ההתחלה הכואבת של הנקה. אולי שם טמון העניין.

בקיצור, לא הצלחתי להבין מה לא בסדר באפידורל.

שרון,
אני שמחה שהיתה לך חוויית לידה טובה ושההנקה הסתדרה לך.
אני (או לצורך העניין, הספרות המקצועית שעליה אני מסתמכת) לא טוענת של כל מי שלוקחת אפידורל יהיו בעיות בהנקה. אבל מה לעשות, זה מעלה את השיעור הסטטיסטי, ובהרבה. אם תהיי מעוניינת לקרוא מאמר מעניין שכתבה על כך יועצת הנקה מוסמכת במגזין "שורר" , כתב העת של המרכז הישראלי לחינוך ללידה, כתבי לי את כתובתך לדואל שלי (מופיע בדף הבית שלי) ואבקש שישלחו לך. מפאת חוסר זמן אני לא יכולה לכתוב את תמצית הדברים אבל האמיני לי, יש לזה סימוכין.
את מתארת מצב שהיה לך פצע בפטמה - נראה שהתגברת עליו בקלות יחסית - וזה נפלא. לא לכולן יש כזה מזל. אבל פצעים נגרמים מתפיסה לא טובה, ותפיסה לא טובה הרבה פעמים קשורה לשימוש באפידורל.
לגבי לידות ארוכות ללא אפידורל - צר לי שזה מה שעברו נשים בסביבתך )-:. לא פשוט ללדת בלי אפידורל, וזה דורש הכנה מתאימה כדי שהלידה תהיה חוויה טובה. באתר הזה יש הרבה נשים שילדו בלי אפידורל, ורובן מתארות לידות קצרות מן הממוצע, וחוויות מצוינות. אם יעניין אותך, הנה כמה שאני זוכרת: סיפור הלידה של המסעדה (שלי כמובן) סיפור הלידה של אביב חדש, ויש עוד הרבה שאני לא זוכרת, מכל הגוונים, בדף מדור סיפורי לידה (אם לא שינו מאז...)

סוף סוף הגעתי לכאן. יש קישורים על מחקרים בקשר שבין אפידורל והנקה?

מחקר לא עשיתי, אבל אני רואה את זה בתכלס בסביבתי.
וגם התנסתי בזה לצערי עם בני הבכור.
הילד פשוט נולד עם רפלקס יניקה ירוד ובקושי הצליח לפתוח את הלסתות. ההנקה הייתה קצרה וכואבת.

יש קישורים על מחקרים בקשר שבין אפידורל והנקה?
ודאי וודאי. נסי את זה (באנגלית). מצאתי אותו בגיגול "maternal analgesia" ו-breastfeeding. בסוף המאמר רשימת הפניות ארוכה. אם קשה לך לקרוא באנגלית, נסי אולי לבקש מ-אמא ל 5 שתסביר בדרכה המקצועית והבהירה.

תודה!

העניין הוא כזה, כל מה שעולה שם הוא בדיוק הפוך מהנסיון שהיה לי.
עידו נולד ערני בצורה שאי אפשר לתאר. הוא היה ער אחרי הלידה שלוש שעות והביט בנו בסקרנות, שרק אחר כך, כשראיתי תינוקות אחרים, ראיתי כמה זה נדיר. הנקתי אותו חצי שעה אחרי שהוא נולד, והוא ינק בשקיקה, אפילו טוב מידי.
אני לא יודעת איך אפשר להיות יותר עירני מזה.
הוא ישן מעט שעות ולרוב היה ער ועל הידיים שלי (או של אבא שלו), לא עזבתי אותו לרגע. עוד בערב הראשון אחות בית החולים הגיעה באחת עשרה בלילה (הייתי עדיין ערה מאושרת ומתרגשת) לחדר שהייתי בו, ונזפה בי שטרם הבאתי אותו לתינוקיה המטופשת שלהם. ביום השני ניסינו מאוד להשתחרר כדי שנוכל לישון איתו. היה לו טונוס בריא, וההבעות שלו היו ברורות, וכבר אז הוא הסתכל וחקר.

כל מיני אנשים אמרו לי לפני הלידה שתינוק לא מעניין עד שהוא מתחיל לחייך, או להביע עצמו במילים, וכשהוא נולד, לא הבנתי איך אפשר לחשוב ככה בכלל.

כל זה אני אומרת כדי להבהיר שהאפידורל לא פגע ולו במעט , בעירנות של עידו או בעירנות שלי (נהפוך הוא) או בקשר שלי איתו.

לדעתי יכולת ינקה של תינוק תלויה במילירדי משתנים שכוללים את סוג הלידה (לידה קשה , קלה, ארוכה, קצרה, כללה מצוקה של התינוק, או אף הגיעה לכדי ניתוח קיסרי),
האופי של התינוק (תינוק עירני, ישנוני, עצבני, רגוע), מבנה הפה והלסת שלו, שימוש בחומרים נרקוטיים שמזרימים ישירות לדם, או נושמים אותם, ועוד הרבה משתנים אחרים.
יכול להיות שיש איזשהי השפעה של אפידורל, אבל היא כנראה תהיה בטלה בשישים, כי החומר מוזרם לעמוד השדרה, ואני מניחה שיכולת הספיגה של הרקמות שם היא כזו, בערך כמו שישפך לי החומר על היד.

אני קמתי לתחיה אחרי האפידורל, היה אמצע הלילה והיו לי שעתיים עד הלידה הפעילה ולא התחשק לי לישון או משהו כזה.
אם זה היה נכנס לי לדם באחוזים רציניים, זה היה משפיע במשהו על העירנות שלי או שלו.

תודה!

הנקתי אותו חצי שעה אחרי שהוא נולד, והוא ינק בשקיקה, אפילו טוב מידי.
אז למען האמת, ה"טוב מדי" הזה, כנראה לא היה טוב כל כך. אם התינוק פוצע את הפטמה, במקרים רבים הדבר נובע מחוויית הלידה שלכם. אני לא אומרת שבמקרה שלך עדיף היה שתלדי בלי אפידורל - אני קמתי לתחיה אחרי האפידורל - חשוב מאוד לקום לתחייה (-: - רק שתינוקות שנולדים בלידה רגילה (רגילה מבחינתי - בלי התערבויות רפואיות, כולל משככי כאבים), אם אין להם בעיה אורגנית (חיך גבוה, לשון קשורה, וכו'), יתפסו את הפטמה היטב, ברוב המוחלט של המקרים. במקרה שלך היה סוף טוב, כי הפצע החלים וההנקה עלתה על דרך המלך, אבל פצעים בפטמות הם אות אזהרה, ואינם נובעים "סתם" ממציצה נלהבת.
אני לא אומרת שאפידורל יהרוס את ההנקה לרוב הנשים - רק שצריך לקבל לגביו החלטה מושכלת

לדעתי יכולת ינקה של תינוק תלויה במילירדי משתנים שכוללים את סוג הלידה (לידה קשה , קלה, ארוכה, קצרה, כללה מצוקה של התינוק, או אף הגיעה לכדי ניתוח קיסרי),
את צודקת (אולי לא מיליארדי משתנים, אלא עשרות בודדות), אבל גם כשמנטרלים את המשתנים האחרים, המחקרים מראים שלידות אפידורל מביאות לירידה בשיעורי ההנקה.

<המסעדה הניידת מתוסכלת מכך שחברה שלה עדיין לא השתחררה מביה"ח, 13 יום אחרי ניתוח קיסרי עם אפידורל, ושהניקה ב-13 היום האלה 13 פעם גג>

החברה שלך היא בדיוק דוגמא למקרה שאי אפשר להחשיב אותו בכזה שכלול. אם היא נאלצה לעבור קיסרי סימן שהלידה הגיעה לנקודה שבה התינוק היה במצוקה ואם הוא היה במצוקה סביר להניח שהוא היה כבר חלש באותה נקודה, לפני שנתנו לה אפידורל.
את מבינה למה אני מתכוונת?
יש לי חברה הולנדית שילדה בלי אפידורל , והילד נולד קצת ישנוני, עם רפלקס יניקה לא טוב, ואחרי חודש-חודשיים של נסיונות , להעיר את הילד להנקות והכל, לגרות לו את הלחי, לא הלך. היא שאבה כל הזמן, ובסוף גם על זה ויתרה.
הדלקת קרתה לי חודש אחרי הלידה (אגב, לי לא היה פצע שראיתי, פשוט הנחתי שזו פציעה בגלל הדלקת), ואחרי טיפול והרבה הנקה, זה עבר ללא שוב (גם אני והוא התמקצענו יותר בתחום ההנקה...)
אצל עידו הבעיה היתה תאבון חזק, ולהט אכילה שאי אפשר לתאר מהרגע הראשון. אני לא ידעתי להשוות, אבל חברה שלי שראתה אותי מניקה אותו, רק מההשתוללות "על עיוור" לכיוון הפיטמה, אמרה לי "ואו, איזה גבר..."
כמעט לכל החברות שלי (גם אלו בלי האפידורל) היו פצעים בפיטמה, בדרך כלל בהתחלה, וזה , אני אומרת לך באחריות, באשמת רועצות ההנקה בבתי החולים.

אם היא נאלצה לעבור קיסרי סימן שהלידה הגיעה לנקודה שבה התינוק היה במצוקה ואם הוא היה במצוקה סביר להניח שהוא היה כבר חלש באותה נקודה, לפני שנתנו לה אפידורל.
ממש לא במקרה הזה. קיסרי אלקטיבי, תינוק במשקל ומצב מצוין. כנראה פשלה במתן האפידורל, וסיבוך של הניתוח, שיחד מובילים לזה שהיא עדיין לא מסוגלת ללכת באופן עצמאי, והיה לה חום שלא ירד במשך כמה וכמה ימים. התינוק לא תפס בצורה טובה מההתחלה, ופצע אותה. וזה בנוסף לכל יתר הצרות. אבל עזבי, שרון, אני לא אשכנע אותך, וזה בסדר.

אני בהחלט מסכימה איתך, שמתן לא נכון של אפידורל יכול להוביל לצרות (זה הדבר היחידי שאני חוששת ממנו), והתאוששות מניתוח היא תמיד בעייתית, לפעמים יותר לפעמים פחות.
אני מאחלת החלמה מהירה לחברה שלך, ומקווה שהילד יזכה בסוף בהנקה נורמאלית.

אני חושבת שהסיבה שאני לא משתכנעת, כי מהנסיון האישי שלי ושל חברותי, לא ראיתי שום השפעה לדבר הזה.
אולי להפך.
אז אולי על נשים מסויימות זה לא פועל טוב (בעיות מבנה, ספיגה גדולה יותר של הרקמות בחלל האפידורלי, חוסר תגובה לחומר, או תגובת יתר לחומר), אולי יש רופאים מרדימים שלא עושים את המלאכה כראוי (באותה צורה, גם מיילדת לא טובה עלולה לגרום לכך שאת והילד תצאו תשושים מהלידה).

כך או כך, תודה על המידע, אני אמשיך לפקוח עין מסביב, ונדברה...

שרון, המון תינוקות-אפידורל לא פותחים את הפה כמו שצריך וגורמים לפצעים. בדיוק מה שאת מתארת אצל חברותייך. אפשר כמובן להתגבר על הפצעים, אבל מאידך אפשר בדרך-כלל גם ללדת ללא אפידורל.

אני שמחה שמצאתי את הפורום הזה, נרגעתי מאד בעקבותיו. אני כל הזמן טוענת שאני לא רוצה לידה אפידורלית ושאני מאד חוששת מזה, כאן קיבלתי חיזוקים לגבי חששותיי. ישנה מיילדת אחת שכל הזמן מנסה לשכנע אותי לקחת אפידורל, אני מבינה עכשיו שזה מקל מאד על המיילדות, אבל מה לגבי האם והילוד ומה באמת ההשלכות שבאות בעקבות זה. כאן קיבלתי את רוב התשובות ואני מאד מקווה שאצליח בלידה טבעית ללא אפידורל. לגבי ביות גם פה השתכנעתי שעדיף שבני יהיה לידי למרות שאני שומעת כל הזמן שאומרים שעדיף לנוח כמו שצריך אחרי הלידה לצבור כוחות מחודשים לקראת הטיפול שאצטרך לתת בבית, ולתת לאחיות לעשות את עבודתן בתינוקיה.
אהבתי במיוחד את ההסבר של קרן אור על השחרור, אני כל כך מתחברת עם זה. בסה"כ אני דיי משקשקת לקראת הלידה אבל אני בטוחה שהכל יהיה בסדר ונעבור גם את זה (כבר אין דרך חזרה) וללא אפידורל בע"ה.

אבל אני בטוחה שהכל יהיה בסדר ונעבור גם את זה (כבר אין דרך חזרה) וללא אפידורל בע"ה.
מאחלת לך (-:

לדעתי יכולת ינקה של תינוק תלויה במילירדי משתנים שכוללים את סוג הלידה (לידה קשה , קלה, ארוכה, קצרה, כללה מצוקה של התינוק, או אף הגיעה לכדי ניתוח קיסרי),
אבל העינין הוא שלידות כאלה נגרמות לעיתים בגלל שימוש באפידורל או התערבויות אחרות.

אושר, מצטרפת לגילה.

ואמפשר טיפ קטן. מה שעזר לי במיוחד מתוך ארגז כלים ללידה היה להתיחס לכל ציר כאילו הוא יחידי. להתרכז בו ולעבור אותו. לא לחשוב על הצירים הבאים.
וציר אחד, כואב וארוך ככל שיהיה- את עוברת בקלות. בסך הכל ציר.

>אמבנים נזכרת בלידה שלה ומחייכת חיוך של אחרי ציר<

אני בחודש השביעי, אני יודעת שאני רוצה ביות, לגבי האפידורל אני מעדיפה שלא אבל נראה איך יהיה מהלך הלידה.יש לי שאלה לכל אלו שעברו כבר לידה, אם הן עשו חוקן?
מה דעתכן אם כדי או שלא???????????..

נסי בדף חוקן לפני לידה

ל נ.ג נו איך היתה הלידה? לקחת אפידורל?והאם בסוף ביקשת לעשות חוקן או שמא לא היית צריכה?

עברתי לידה אם אפידורל וחתך חיץ לפני כשלושה חודשים מאז הלידה אני מרגישה כאילו חרב עולמי יש לי כאבים עזים בבטן התחתונה באזור עצם הפוביס שזה קצת מעל לדגדגן אני מרגישה כאב עז במיפשעות ששלוח את הכאב לאזור הרגליים כאבי גב.. אם מישהי חוותה תופעה דומה לשלי אנא כיתבו אליי ואם כן מה עשיתן והאם אי פעם אחלים קשה לי מאוד לתפקד אם הכאב