עצמאות של ילדים

שליחה על ידי ענת* » 31 יולי 2001, 10:09

אני עדיין לא אמא, אבל שמחה להרהר על חינוך ביתי עם אנשים שעושים את זה.
האם לא דרוש לילד, בשלב שבו הוא בשל לכך- להתנתק מאמו ואביו ולהגדיר לעצמו מסגרת עצמאית, מחוץ לבית? }

שליחה על ידי ליסה* » 31 יולי 2001, 11:09

ענת, אני לא מחנכת בבית, אך נראה לי מתצפיות על שני בניי, שהגדול רק עכשיו, בגיל כמעט 10, מחפש ומגדיר לעצמו "מסגרת עצמאית", וזה בחופש הגדול עם חברים. אני חושבת שכל ילד בזמנו, אך אצלנו החל בגיל 5 בערך, הם רוצים גיחות - להיות אצל חבר, סבתא, שכנה, אבל לדעת שזו אכן גיחה קצרה, ושיוכלו לחזור הביתה כשירצו, או מקסימום כשההורים יחזרו הביתה אם יצאו. אני חושבת שאני מנסה להגיד שהילד לא צריך "להתנתק" מהוריו יום-יום כמה שעות כדי להיות עצמאי או למצוא את מקומו גם במקומות או מסגרות אחרות. החברה שלנו מציגה את המצב כאילו זה מה שדרוש, אבל אני לא מאמינה שזה נכון.}

ענת,
אכן, ילד זקוק להתנתק מאביו ומאימו ולהקים לעצמו מסגרת עצמאית כשהוא בשל לכך.
כעת נשאלת השאלה מתי יוכל להקים לעצמו את אותה מסגרת (או יבחר באופן עצמאי מסגרת), מתי יהיה בשל לכך.
שאלה זו היא לב ליבו של החינוך. שכן הקשה מכל הוא לשחרר את הילד.
חינוך - חניכת הילד עד שיהיה עצמאי.
צפריר

היי ענת, אם יעניין אותך תוכלי לקרוא את דף "החלטות של ילדים" וגם "ילדים שרוצים ללכת לגן".
ולשאלתך - נדמה לי שהתשובה בגוף השאלה, ואכן, זה דרוש לילד, בזמן שהוא בשל לכך ...
טוב נו, הלוואי שהנושא היה פשוט כל כך, זה היה חוסך, לי לפחות, הרבה כאבי ראש.
מה שבטוח, זה כשעושים חינוך ביתי יש את האפשרות לבדוק אם עולה צורך אחר, כי חיים ביחד. מדברים, ערים לשינויים, ובקיצור נמצאים באותו בית, ואפשר לראות דברים אחד אצל השני, ולתת להם מקום, (או להחליט שלא)באהבה, בשקט, בבדיקה מתוך מקום משוחרר להחליט החלטות. מה שלא מתאפשר,אני חושבת,כשבני הבית מנהלים את ימיהם כל אחד במקום אחר, וההפרדה כבר ניקבעה, נכפתה אפשר לומר, בלי לבדוק ממש אם באמת רצו אותה.
נעים לדעת שאת עדיין לא אמא ומעסיקה אותך השאלה.

ועוד תוספת-
מ"תצפית" שערכתי על ילדי מעון בני שנתיים, אני יכולה לומר לך בודאות שמה שנראה היה על פניו כ"עצמאות משביעת רצון" של הילד שנפרד ברצון מאמא, (...טוב נו, בבכי יחסית קצר ופרצוף מבואס רק לעשרים דקות), אוכל יפה בלי ללכלך, מפנה צלחת, נאבק יפה על צעצועים, ובכלל, "מסתדר",
היה בעצם פשוט התמודדות בהצלחה יחסית עם מצב שנכפה, תודות לתבונת הילד, חוסנו ויצר ההישרדות שלו.
עצמאות, במה שנוגע לפעוטות, היא מילה מכאיבה ומעוותת.
לי היה עצוב מאד לראות את כל הילדים העצמאיים שם, ואני אסירת תודה על שלא התפתתי לשלב את בתי למרות מילותיה הסופר-משכנעות של המנהלת החמה, החביבה, אוהבת הילדים והמנוסה שהיתה שם, אשר לא הסתירה את רחמיה על בתי ש"מסכנה, השארנו אותה בבית", ו"נגזל" ממנה החופש "להתפתח" כמו כולם, להתמודד, "ללמוד להסתדר בקבוצה", ולהגיע ל"עצמאות" הנכספת.

יש בארץ לחץ אדיר בגיל שנתיים לשלוח ילד לגן, אחרת בגיל שלוש הוא יהיה אבוד בחברה ולא יוכל לשרוד. אני הגעתי ממדינה שכל מי שהיה יכול להחזיק ילד עד גיל 5
בבית השתדל לעשות זאת. סבתא שלי השאירה את הילדים שלה בבית עד גיל 7.
קראתי עכשיו במגזין רוסי כתבה על חופשות בקיץ ומאיזה גיל אפשר להשאיר ילדים
עם סבתא ולנסוע לבד. עד גיל שלוש, הם כותבים, לא כדאי להשאיר ילד עם אף אחד.
ילד זקוק לקירבה של אימו.כדוגמא הם מתארים מצב שבאים עם ילד קטן למקום לא מוכר לו ואז הוא מטפס לידיים של אימא כדי לשמוע את פעימות הלב שלה שמוכרים לו מרחם. מישהו יכול להסביר לי איך לעם היהודי שתמיד נחשב כעם שהכי אוהב את הילדים שלהם
נוצרו התנהגויות כל כך אלימות כלפי ילדים (שליחת ילדים לשרוד בגיל 3 חודשים, ניתוק מהנקה, שיטה של "5 דקות" ועוד דרכים להתעללות בילד)
מה, אנו החלטנו להרוג את עצמינו מבפנים כעזרה לאלה שלא הצליחו להרוג אותנו מבחוץ?

אילנה_ק_*

אלונה, את צודקת בכל מה שכתבת, אלא שזה לא כל כך פשוט. הלואי שזה היה כל כך פשוט כפי שאנו יודעות ומבינות.
החברה שלנו לא רוצה להבין ויש המון לחץ כלכלי וחברתי.
תנסי לדבר עם מישהי שאיננה מקהילת "באופן טבעי" ומיד תראי שהיא תסתכל עלייך כמו אחת עם מחושים על הראש וגם קצת "מפגרת" "פרימיטיבית" ואפילו טיפשה שלא מבינה כלום.

כל כך מתחבר למה שכתבתם... תמיד מסתכלים עלינו כ"פריקים של הטבע" אבל כאשר נפתחת שיחה רצינית , כולם נכנסים למגננה אגרסיבית כי, לדעתי, זה מעורר בהם תחושות אשמה כשהם רואים שיש ברירה והם לא שלמים עם הבחירות שעשו...

בברכת אהבה וחום אין סופיים לילדינו...

גונן

מתי ואיך הרגשתם שילדיכם מוכנים ל :
להכניס תקעים לשקעים חשמליים? לעבור כביש סואן בעצמם? לרדת למטה ללא לווי? לטגן חביתה?לחתוך בסכין? לנסר? ועוד.

להכניס תקעים לשקעים חשמליים?
בסביבות גיל שנה. וכן -- כבר ירדו עלי בגלל זה ואני עדיין חושבת שיותר בטוח ללמד אותם את זה מאשר להאמין שאפשר למנוע מהם את ההתנסות הזאת.

לעבור כביש סואן בעצמם?
עדיין לא (הגדול בן תשע). אבל אנחנו מהפריפריה, אז גם אין להם כל כך הזדמנויות לרכוש נסיון.

לרדת למטה ללא לווי?
אמממ, משווה את זה ל"ללכת למקום אחר בקיבוץ בלי ליווי"? בסביבות גיל ארבע, אם אני זוכרת נכון.

לטגן חביתה
עדיין לא לבד, אלא רק בליווי.

לחתוך בסכין
בסביבות גיל שנה.

לנסר.
אין לנו מסור גדול ממש. אם היה, אני חושבת שלא הייתי נותנת אותו לקטנים אלא רק מסורית קטנה או סתם סכין.

מתי ואיך הרגשתם שילדיכם מוכנים.
זו שאלה טריקית, ז"א ה"הרגשתם". אני מכירה הרבה אנשים שלא מונעים מתינוקותיהם גישה לדברים שנראים לי מסוכנים, ולא פעם מרגישה שאני צריכה "להשתפר".
לפני כמה חודשים ערכתי נסיון השתפרות על בתי שעוד לא היתה בת שנתיים. היא לקחה סכין מריחה קצת משוננת מהמגירה, לקחה חצי פאפאיה והתחילה לחתוך.
אוה, הנה, זו ההזדמנות שלך להשתפר, חשבתי. הילדה חכמה, עצמאית, רק אל תפריעי לה. הסתובבתי, גב אליה, נחושה בדעתי לא להתערב. פעולה שקטה ובוטחת, ובראש המולה של כביש ראשי.
וכעבור שניה היא נחתכה חתך עמוק וכואב בין שתי אצבעות.
המסקנה: אין פה מה ללמוד או להשתפר, ואין מקום לזיופים. אם יש ספק, אין ספק. (משפט של המורה לנהיגה שלי.)
(אני אחר כך אקרא את זה שוב ואחשוב "מה זה אין מה ללמוד? זה בטוח לא נכון" אבל עכשיו אני כותבת מהר בלי ביקורת: יש דברים שאו שיודעים אותם או שלא. אם זה לא הדאיג אותך, כנראה שאת והילד הייתם מוכנים.)
(שוב מרגיש לי לא לגמרי נכון אבל כותבת בכל זאת.)

להכניס שקעים לחשמל הוא עושה זאת בערך מלפני חודשיים (הוא בן ארבע וחצי). הוא ניסה להוציא שקע חשמלי של מנורת קריאה. במקום לכעוס חשבתי שהנה ההזדמנות ללמד אותו ( איך ומה, וכיצד להזהר) .כי אם זה בא ממנו סימן שהוא מוכן ללמוד. בהתחלה עקבנו אחריו די צמוד ולאט לאט שחררנו. היות הוא שואב את השטיחים (זה התפקיד שלו), מכין טוסטים, ומרתיח מיים בקומקום, שם לעצמו דיסקים . יש צכשירים שאני עדיין משגיחה עליו כמו מגהץ, תנור חימום וכו'.
לגבי סכין אז כשהוא היה בן שנתיים וחצי בסכין כהה. כמו כן קלף ירקות. בגן שלו מלמדים לחתוך עם סכין כבר מגיל זה , תלוי במוכנות של הילד עם השגחה. ובגיל שלוש הוא קיבל מהגן שלו כלי עבודה אמתיים שכללו מסורית, פטיש מסמרים מברגים ועוד.
לטגן ולבשל אני מאפשרת לו עם השגחה גם מלפני חודשיים בערך. טוב אמשיך אח"כ חייבת ללכת!

אה, ענת, בהתחלה כל הדברים האלה הצריכו השגחה ולרוב גם קצת הדרכה מתאימה. (דגש על "קצת", ועוד דגש על "מתאימה".) לסמוך על הילדים זה לא אומר להניח שהם יודעים הכל מראש, אלא שהם רוצים ללמוד. למשל עם סכין, בהחלט אפשר להראות לילד איפה להחזיק ביד השניה, או ללמד אותו לחתוך ממנו והלאה. זה לא ידע שנולדים איתו.

ענת, בדיוק לכך התכוונתי בלהרגיש גם להרגיש איפה הילד נמצא ואם הוא מוכן לזה ואיך אני מרגישה עם זה.
למשל אני חושבת שטכנית אין כל קושי לתת לו לרדת במעלית לבד. אבל הוא לא מוכן לזה וחושש מאוד.( חוץ מהרעיון שלתת לו לרדת לבד למטה שאני פוסלת על הסף, בגלל הסביבה עצמה).
או שהוא רוצה לגהץ בעצמו אך טכנית יש לנו בעיה עם זה. הוא רוצה להכין שתיה חמה ואני עדיין חוששת מהמיים הרותחים.הוא נראה לי מסורבל מדי התנועות שלו לשם כך.

לאפשרות לתת לו להכניס תקעים לחשמל היתה השפעה רבה על בני. הוא חש שסומכים עליו, שהוא גדל. זה גרם לכך שהוא נעשה אחראי יותר , מודע יותר.
זה הרים בתוכו משהו. הקטנה כבר חותכת בסכין ירקות. בהתחלה היא היתה צופה באחיה עושה את זה. ועוד בגיל שנה וקצת היא לקחה סכיו ונסתה לחתוך. בהתחלה חששתי ומנעתי ממנה , אך אט אט ראיתי שהיא נזהרת. והרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה. אז כשיו היא גם משתמשת בסכין חדה משוננת יותר ואני עדיין לפעמים מחסירה פעימה. אז אני מציצה מדי פעם לראות שהיא מסתדרת .
ככלל אני משתדלת גם לתת להם משימות וסמכויות משלהם. למשל לקטנה להשקות את העציצים בבוקר, או לתת אוכל לכלבה.
לגדול לאסוף את הבגדים לאחר המקלחת לסל הכביסה, לשאוב את השטיחים, לערוך את השולחן לארוחת הבוקר.

בקשר לסכין, זאת ממש לא סכין שנראה שיכולה לחתוך מישהו. ידעתי בראש שאני יכולה לא להתערב, אבל הרגשתי לא טוב עם זה, והיא, למרות שהיה מאד לא סביר שזה יקרה, נחתכה.
מעניין אותי מה דעתכם על הדאגה ההיא, שמביאה ילד להחתך מסכין לא חותכת. (או שזה מכניס אותנו לתחום הצבעוני של אמונות טפלות.)

מעניין אותי מה דעתכם על הדאגה ההיא, שמביאה ילד להחתך מסכין לא חותכת.
אני לא יודעת אם זה טפל או לא (בעיני זה לא), אבל בכל פעם שאני מרגישה שהדמיונות שלי מסוכנים, אני מהר מדמינת בכח תרחיש חיובי.
אני זוכרת אצל ילדי (בעצם גם אצלי - לפני יומיים פתאום נחתכתי איזה 3 פעמים רצוף, באותו סלט) בעיקר תאונות שקשורות לאטרף מסוג זה או אחר (למשל - עיפות, רעב, שיא ההשתוללות), ובכלל לא (דווקא) בהתנסויות חדשות.

אני שמעתי שסכין "לא חותכת" זה יותר מסוכן מסכין חדה -- בגלל שהיא לא חותכת בקלות, נאלצים להפעיל כוח ואז נפגע הדיוק של התנועה.
אני אוהבת את הסכינים הפשוטים (אלה שאנחנו מביאים לפיקניקים, עם ידית מפלסטיק) שחותכים טוב על לא חדים נורא, וחוץ מזה הם נוחים גם למריחה.

(או שזה מכניס אותנו לתחום הצבעוני של אמונות טפלות.)
התחום הצבעוני מתייחס מנקודת מבט אחרת לאמונה שמחשבה יוצרת מציאות, ולכן, הנה פטנט נהדר:
כשבאה חרדה כל שהיא לגבי דבר שעלול לקרות, זה סוג של מימוש פוטנציאל בחומר
(מחשבה=אנרגיה=חומר). ואז אפשר להגיד: "תודה" ולהתייחס לזה כאילו הפוטנציאל מומש כבר במחשבה, ואחרי זה להגיד: "מבוטל" - אין צורך שימומש ב"מציאות", כאילו כבר אין צורך במימוש אחר. זה פותר אותי מכל מיני זנבות של חרדות שממשיכות להתרוצץ להן במוח...
בהתחלה זה נראה לי דבילי, אבל אני מוצאת שאני משתמשת בזה יותר ויותר וזה עובד עבורי נפלא.

ולפעמים פשוט להתיחס לזה ברצינות ולא לתת לה את הסכין הלא חדה. כי את לא שקטה. וזה אולי גם שם אותה במקום לא שקט שלא מאפשר לה להרגיש בטוחה עם עצמה ואז קורות טעויות.
לפעמים אני יכולה ממש להרגיש שהנה עומד לקרות משהו וזה באמת קורה כך.

ידעתי שכבר דיברנו על זה פעם! אז הנה מצאתי: יצר לשימור עצמי.

אני משתגעת מאיך שהעצמאות הבאמת מדהימה של הקטן שלי משתלבת היטב עם "דביקיות" הלא פחות מדהימה שלו.

תרשו לי, כשמדברים על עצמאות של ילדים לאו דווקא על חציית כביש סואן מדובר, אלה מדובר על כך שאמא יכולה לבצע מטלות בבית מבלי שהילדים יבקשו תשומת לב בכל רגע כמו: אמא תני לי מים, אני צריכה פיפי בואי איתי, תני לי את המשחק הזה, תני לי את הטושים בואי איתי לגינה, בואי איתי לחבר. ילד צריך להיות עצמאי אבל יש להתאים זאת לגילו, בכל מסויים ילד בן חמש יכול לצאת לגינת הבית לבדו (בית עם חצר) וילד בגיל שנתיים אולי עדיין צמוד לאמא. אפשר לתת לילד בן חמש למזוג מבקבוק מים לכוס וילד בן שנתיים עדיין צעיר מדי בשביל לעשות זאת לבדו. הכי חשוב זה לתת לילד תחושה שאנחנו סומכים עליו. כשבתי בת חמש הולכת לבד לגן השעשועים אני נותנת לה תחושה שאני סומכת עליה (ומציצה בחלון לוודא שהיא מגיעה לגן בשלום) אני לא מתחילה לשאול שאלות כמו מה יקרה אם מישהו זר ידבר איתך (את השאלה הזו צריך לשאול בזמן אחר ולא לפני יציאתה לגן השעשועים), או כשהבנות שלי רבות אני אומרת להן "אני בטוחה שתצליחו להסתדר בעצמכן" ואחרי שש דקות הן סיימו לריב והסתדרו בעצמן.
ותחשבו על זה!

אתמול הבן שלי הזמין לראשונה את הבן של השכנים לשחק איתו.והיום בבוקר הוא ביקר אצלו.
הוא כבר רצה לרדת איתו למטה ולהתחבר לחבורת הבניין. לפני שעה בקרו פה 3 ילדים מהחבורה הזו, והוא התעקש לרדת למטה לבד!!
( בניין של 14 קומות). אני עוד מנסה לעכל את גליוי העצמאות הזה. הבטתי מהחלון וראיתי גוזל בן ארבע וחצי מוליך אחריו חבורה של ילדים שהקטן בהם הוא בן שש.
הוא לא ירד לבד למטה. אביו נשלח להשגחה.
קשה לי לשחרר. למה?
כי לרדת לבד במעלית בגיל הזה נראה לי עדיין מסוכן.
כי זו חבורה די מופרעת שנוטה להסתבך בתגרות, בתעלולים, בנזקים לרכוש הבניין.
כי הם יותר גדולים ממנו.
כי לפני מספר חודשים הסתובב פה בדוואי ערום ממש במגרש החניייה שלנו.
כי בפארק הצמוד אלנו יש נרקומנים.
כי יש כביש סואן מאוד צמוד לבניין.
כי.....
כי אני גם עדיין קצת מתקשה לקבל את השינוי הזה. צפיתי אותו אך לא תארתי כמה מהר הוא יגיע!

בני בן השמונה שכב על הספה והתלונן-יילל: 'מגרד לי בכל הגוף'. אמרתי לו שהוא שיחק עם חברים על הדשא, וזה כנראה מזה ושכדאי לו ללכת להתקלח. 'למה את צועקת עלי?' 'אני לא צועקת, אני עומדת רחוק ומדברת ככה שתשמע' 'מגרד ללללי' אני: 'התחלנו את הבוקר בזה שקר לך (כיסיתי אותו) ועכשיו מגרד לך ואני מציעה לך להתקלח. תפתור את הבעיות שלך'. בסוף הוא נכנס למקלחת, כדי לשחק עם אחיותיו.
הרגשתי צורך להתנצל על איך שדיברתי, והא אמר שנעלב. מצאתי את עצמי חוזרת על ההסבר - שכדאי לו לפתור בעיות בעצמו.
ברור לי שיש משהו שאני עושה שהוא over ומפריע לו לפתור בעצמו דברים, בייחוד דברים שקשורים בגוף. אני מרגישה שאני צריכה לספור עד 10 ואולי יותר לפני שאני מתערבת. הוא אוהב לעזור ולהרגיש גדול ועצמאי, ובאותה מידה אוהב להתפנק, ואנחנו צוחקים על זה. בכל זאת הוא מדאיג אותי לפעמים כשהוא פונה אלי לעזרה טרוויאלית.

פתאום נזכרתי איך הייתי קוראת לאמא שלי לכבות לי את האור כי היה לי קר להוציא את היד מהשמיכה...

בדחילו, אתמול כתבתי לך כאן משהו, וכנראה נקראתי אל ילדיי הלא עצמאיים (-: וזה לא נשלח. אז רק שתדעי ואנסה לשחזר עוד מעט.

הדברים שלך, בדחילו, מתחברים לי לנושא-הנקה:
בני מבקש לינוק בכל מצב. עייף/רעב/צמא אפילו סתם אם נתקל בי.
אם הוא רעב, למשל, בד"כ אנחנו מסכמים על יניקה קצרה, ודי. אם הוא עייף (גם אם אני יודעת שהוא לא ירדם עכשיו) ואני יכולה - אני מיניקה במיטה, הוא לא נרדם, ואז מחפשים משהו אחר.
אני נגנבת מצורת הבקשה - ישר שולח ידיים, מרים חולצה, בוכה, מיבב, דורש. הרבה פעמים יש לי בעיה טכנית להיניק: תינוקת על הידיים, רק פתחתי את העיניים ואני רוצה לשירותים, בשאר הפעמים - אני שמחה להיניק אותו.
כמו שאני רואה את הדברים - יש לו קושי גדול בזמן ההמתנה (מכורח) שלו.
כמו שאחרים רואים את זה - אני לא מאפשרת לו להגמל.
ואת זה אני רואה כ"לשפוך את התינוק עם המים".

משהו חכם? ענת?

גילה, אני כנראה לא כל כך מתפקדת מרוב עייפות, אבל האם ראית שבני בן שמונה? הוא ינק עד גיל שנה וחצי (אז זה נחשב בעיני המון). בזמנו היתה לי תיאוריה שאמהות ישראליות דוחפות ילדים לעצמאות ו'חברותיות'. בקשר לחברותיות הוא מבהיר לי כל יום שזה שטויות, אבל בקשר לעצמאות נראה לי שאנחנו ב'ריקוד מושלם' אחד עם השני.
אני מבינה שאת נותנת לי דוגמא, אקרא שוב מחר...

בטח שראיתי!
תפתור את הבעיות שלך הוא המשפט שהתישב עלי, והזכיר לי שככה בדיוק אני חשה כלפי בני (ולפעמים תופסת את עצמי - שהתיק שאני מפילה עליו באותו רגע גדול מדי). לכן נדחפתי עם התינוק שלי ליד הנער שלך (-:

לא יודעת עד כמה חכם. אבל זכרון ילדות שלי: אני זוכרת עד עכשיו את התחושה החמוצה, כשהייתי מבטאת בעיה והיו ישר נובחים עלי את הפתרון. קשה לי לתת דוגמאות, ולכן גם נתקעתי אתמול.
אני לא מרגישה שיש קשר בין "מגרד לי בכל הגוף" לבין "תלך להתקלח" . הילד לא אדיוט. אולי הוא בכלל לא רוצה לפתור את הבעיה אלא לשמוע: "אוח, אני מכירה את זה. איך שנאתי את הגירודים האלה כשהייתי ילדה!"
זה מה שחשבתי כשקראתי אתמול את הדברים. הנה דוגמא שבטוח עצבנה אותי פעמים רבות: "אמא, קר לי!!" "אז תלבשי משהו יותר חם!" (לרוב בנימה של חוסר סבלנות, כי מה, את ילדה גדולה ואמורה להבין שאם תלבשי משהו יותר עבה לא יהיה לך קר!!)
טוב, זה מתחדד לי: אולי הילד, בדיוק כמונו, רוצה לוודא שיודעים בדיוק איך הוא מרגיש. לא מה לעשות כדי לא להרגיש ככה.
וחוץ מזה, אני מאמינה שילדים נאבקים על זכותם לא להיות עצמאיים.
אני יודעת שגם כגדולים אנחנו רוצים לפעמים לוודא שאנחנו יכולים להיות לא עצמאיים, להזרק בחוסר אונים מוחלט ושיש מי שיתפוס אותנו.

יו, איזה צירוף מקרים! בדיוק השיבו לתחיה את הדף האשם תמיד, ונראה לי שזה כל כך מתחבר...

ענת, אני מאוד מאמינה במה שאת אומרת ואני שואלת את עצמי אם אין פה 'בלבול' מבחינתי/מבחינתו בין להכיל ולהעניק וגם - לפנק, לפנק במובן של - אני אמא שלך, אני תמיד אמא שלך ואני אוהבת אותך ללא גבולות. לבין המסר שהוא יכול לעשות בעצמו. (כי אצלי זה בגרסה יידישאית ולא בגרסת ה'רצף', כלומר - את החלק של 'לקחת על הידיים' אמצתי, אבל הנטיה הטבעית שלי, ועם בני הבכור זה היה כך לחלוטין, היא 'הילד במרכז וחצי'. גם כשאני אופה עוגה עם הילדים - זו פעילות יזומה ביום שאני מחשיבה כיום לפני נקיונות ואני מחזיקה את עצמי שלא להתערב כל רגע.).

גילה, אבל את לא מזהה מצבים בטבע בהם אמא חתולה למשל כביכול מתנכרת לחתלתול, היא לא מתנכרת לו אלא מחלצת עצמות, יוצאת לצוד משהו - אבל משאירה אותו שם בחוסר אונים ובסוף הוא קם לדרכו. כלומר, כשהטבע שלנו וגם הארגון החברתי שלנו כל כך לא תואמים אינסטינקטים מובנים מאליהם, אפשרות אחת היא למנוע מהגורים שלנו חום ונוכחות, כמו שרבים עושים, אבל יתכן גם 'טיפול עודף', לא?

הולכת להציץ ב האשם תמיד

יונת, יכול להיות שהתקשורת שלי עם הבן שלי קשורה גם לנשים וגברים?
אני מנסה להניע אותו והוא מבקש שלא אבקר אותו? או שהוא רוצה להתלונן על משהו ואני לא יכולה להכיל תלונה, כי היא משליכה לי על עצמי ועל 'תפקודי' כ'מקדמת עצמאות' מטעם ה'מכון הישראלי לילדים ראויים לייצוא'? המממ...

מה שהתכוונתי זה שלפעמים אנחנו רואים בבקשות שלהם נסיון להפעיל כשבעצם זה יותר ביטוי לרגשות והרצונות שלהם. ולפעמים כל מה שצריך זה לנסות לשכוח רגע את החלק שלנו בכל זה ולהתאמץ להקשיב לחלק שלהם: מה הילד אומר כאן, מה הוא רוצה, מה הוא מרגיש. אחרי שממש שומעים אותם, אפשר לחשוב גם על דרכים אחרות להגיב. למשל, כשילד בא אלי לינוק יכול להיות שהוא פשוט רוצה קצת תשומת לב ואהבה, ושהוא יסכים לקבל את הדברים האלה גם בצורה אחרת.

שליחה על ידי Hippie* » 07 אפריל 2005, 22:29

שמעו אני צריך קצת עזרה כי אני רוצה....

אני רוצה לצאת מהבית אני בן 14 ההורים נתנו לי להיכנס לבית ספר דמוקרטי והם די ליברלים
אבל הם לא מוכנים שאני יעזוב את הבית ואת הבית ספר
כי אני רוצה להצטרף למסע חמורים שהולך להתקיים כי אין לו מגבלת זמן
וזה לא עולה כסף או משהו
אבל כאילו לי אין מושג עם כל מיני עניינים סוציאלים ושטויות כאלה אז למישהו יש מושג?

אבל כאילו לי אין מושג עם כל מיני עניינים סוציאלים ושטויות כאלה אז למישהו יש מושג?
גם לי אין שום מושג מה צריך לעשות. אני רק חושבת שצריך לחשוב טוב ולבדוק לפני שתעשה צעד כלשהו.

באיזה גיל ילד יכול להתרחץ לבד?

שליחה על ידי רותם* » 06 יוני 2005, 13:26

להכניס תקעים לשקעים חשמליים?
הבת בגיל 8, הבן בגיל 6 בערך (יש לו בטחון טכני רב יותר, והוא ביקש). הרשיתי להם בשהרגשתי שהם מבינים את כללי הבטיחות הנדרשים, ושישאלו אותי לפי שהם מנסים. עד אז לא.
לעבור כביש סואן בעצמם? עוד לא (כמו יונת: גרים בכפר) אבל כביש לא סואן - בסביבות גיל 5 כשהתחילו להסתובב בישוב ללא לווי.
לטגן חביתה? בין 5 ל-6, עם השגחה שלנו (אסור להם להדליק גז כשאנחנו לא לידם)
לחתוך בסכין? בסביבות גיל 3 או קצת יותר, בעצמאות גוברת (גם בגן מלמדים אותם)

ועוד אחד שהתלבטתי בו: לכוון לבד מים במקלחת בתי התחילה בערך בגיל 7. הבן שלי יכול כבר, אך עוד לא ביקש.

איך איך גורמים לילד ליהיות מסודר? למרות שבבית די מסודר ואצלו בחדר מיזבלה והוא יושב בפנים ומוצא כל מה שהוא צריך?
אפילו שהוא יושב על הריצפה(כאילו ריצפה הכל רובוטריקים מפורקים) נוח לו וזה מפריע לי כל כך מה ניתן לעשות? הוא בן 6

אם הוא מוצא כל מה שהוא צריך אז אולי זה דווקא כן מסודר -- פשוט בסדר שלו שאת לא מבינה.

כן אולי באמת את צודקת. תודה.

מעלה את הדף הזה מהאוב ותוהה
האם עצמאות זה משהו שמתפתח לבד
האם ההורים תומכים בהתפתחות עצמאית.?
מש גורם לעצמאות?האם עצמאות היא תכונת אופי?
האם כדאי לעודד עצמאות?
השאלות הן שאלות לדיון, כך שאין תשובה אחת ומוחלטת:-)

מונו, מה מביא אותך לשאול את זה עכשיו? האם ילד שנראה לך עצמאי מדי? או לא עצמאי מספיק? או שהיה נפרד יותר ועכשיו פתאום נצמד יותר? או משהו אחר?

משהו אחר
ילד שלא חובב עצמאות. אני כל הזמן תוהה עד כמה נכון לדחוף ילד לעצמאות. מתי נכון להגיד, שאני לא מתכוונת לעשות יותר X בשבילך. אני מצפה ממך לעשות Y .

שליחה על ידי נוגה* » 02 יולי 2009, 10:09

מתי נכון להגיד, שאני לא מתכוונת לעשות יותר X בשבילך. אני מצפה ממך לעשות Y .
כשאת לא רוצה יותר לעשות את X בשבילו. זה מספיק (אני מניחה שלא מדובר בדברים בסיסיים שהוא לא יכול לעשות לבד אלא משהו שהוא יכול פיזית ומנטלית להתמודד אתו

)

זאת שאלה. איך יודעים שהילד בעצם מוכן. אם היה מוכן היה כבר עושה את זה, לא?

תלוי בילד...

שליחה על ידי נועה* » 02 יולי 2009, 18:21

איך יודעים שהילד בעצם מוכן
לא תמיד נכון, אבל אפשר גם להשוות לילדים אחרים בני גילו. הרי יש ממוצע.
למשל אצלנו, הגדול לא אהב להתלבש לבד עד גיל מאד מאוחר הלבשתי אותו.
יום אחד אמרתי די, נמאס לי, אם ילד בן שנתיים יכול להלבש לבד אז גם שלי בן ה -5.5 יכול.
הרבה זמן חשבתי שקשה לו, לא מצליח, לא יכול, אבל לא, הוא סתם התעצל.
כך גם לגבי צחצוח שיניים.

בקבוצה שלנו יש אמא שמאד חשוב לה שילדיה יהיו עצמאיים (היא גדלה בלי אבא והיתה מאד עצמאית לפי מה שסיפרה לי) ואני די הפוך ממנה אז נהנת לצפות בה ולראות את ההתנהלות שלה שמאד שונה משלי....
יש לה 3 בנים בני 4, 2 ותינוק בן חודש.
הבינוני בגיל של הקטנה שלי וגמל את עצמו מהנקה בגיל שנה (לדבריה) והוא אכן ילד מאד עצמאי....
אבל אני רואה שמאד קשה לה להתמסר לתינוק, קשה לה לשאת אותו עליה והיא מניקה אותו די מעט, כשהוא בוכה ומראה סימני רעב ממש...
היא מאד שמחה כשנשים אחרות מחזיקות אותו ומניקות אותו...
אז זה מעניין אם אכן היא זו שמחנכת/דוחפת לעצמאות או שזה האופי של הבנים שלה...
אגב, הבנים גם נרדמים לבד מגיל ממש צעיר (שניהם ביחד).

אני בעד לאפשר עצמאות. לא לדחוף לעצמאות.
אם הילד יודע לעשות משהו בעצמו, ומעדיף שאת תעשי זאת מטעמי פינוק/נוחות, אני בדיעה שכל עוד את יכולה לעשות זאת עבורו, תעשי (כשהוא מבקש), וכשאת לא יכולה, כי ברגע נתון זה לא מתאים, תסרבי באופן נקודתי: "עכשיו אני לא יכולה לקחת אותך על הידיים/להלביש אותך/להאכיל אותך כי אני עסוקה/כואב לי הגב/ווטאבר". קצת כמו העיקרון של הגמילה של לה לצ'ה- לא להציע, לא לסרב. או במלים אחרות לא לעשות אישיו מזה שהוא מבקש שתעשי לו ברמה העקרונית.
מנסיוני, והילד שלי מאד עצמאי, יש דברים שהוא מבקש באופן עקבי שאעשה איתו או עבורו, וראיתי שאם אני זורמת איתו ולא מתעקשת בסופו של דבר הוא מתחיל לעשות כל פעם קצת יותר לבד, ביוזמתו.

כך גם לגבי צחצוח שיניים.
רופא השיניים שלנו ממליץ לצחצח לילד עד גיל 9 כדי להבטיח שהצחצוח יהיה אפקטיבי. זה אחד הדברים (הבודדים) שבהם לדעתי העצמאות יכולה לחכות.

מה עם לתת כלים לעצמאות?
כמו לתת לילד כפית ביד בזמן שאוכלים ולעודד התנסות בהאכלה עצמית בכל דרך גם אם מלכלך
ומתוך כך הוא ילמד והרצפה והקירות יהיו נקיים יותר אחרי שלושה חדשים
ללמד ...?
אני יודעת שהדעות חלוקות כאן לגבי ללמד אבל
האם עצמאות לא תלויה בשכלול יכולות שונות?
ואז הוא כבר לא שואל, הוא נהנה להיות יכול,
אבל עצמאות גם היא מתפתחת אצל כל אחד בקצב שלו
כמו הליכה ודיבור
נכון שבגיל שנתיים יש התעצמות של העצמיות (אני, לא, ...)
ואיתה גם פרץ של עצמאות
עצמאות גם מבקשת להיות נשלטת (לא יותר מידי ולא פחות מידי)

שליחה על ידי נועה* » 04 יולי 2009, 20:24

רופא השיניים שלנו ממליץ לצחצח לילד עד גיל 9 כדי להבטיח שהצחצוח יהיה אפקטיבי
אנחנו תמיד עוברים אחריהם....

פתאום ביומולדת שלוש הילד המתוק שלי בא עם כל מיני החלטות וקשה לי לעמוד בקצב.
לפני שלושה שבועות הוא ביקש שנסדר לו חדר, כי הוא רוצה לישון לבד בחדר שלו, סידרנו.
הייתי בטוחה שהוא יתחיל לשחק עם זה אבל שישאר עוד לישון לידי.
טעיתי. מאז הוא ישן אצלו בחדר, ובא בבוקר להתכרבל איתנו. לי עדיין קשה עם זה. הוא מאוד גאה בעצמו.
היום פתאום הוא בא וביקש מסבתא שלו רשות להשאר לישון אצלה כמו בני הדודים הגדולים שלו. היא הסכימה, אני גם. זו לא פעם ראשונה שהוא מבקש אבל תמיד בסוף חוזר איתנו. היום הוא כניראה מצליח לישון שם. הוא בא מאוד נחוש.
אני יודעת שזה יהיה לו כיף לקום בבוקר אצל סבא וסבתא. אני יודעת שהוא ממש רוצה לישון שם. כל פעם שהוא לא מצליח ומבקש לחזור הביתה הוא בוכה בדרך כי רצה להשאר ולא הצליח.
אני פשוט לא בקצב שלו. קשה לי לשחרר אותו. אני רוצה בלילה שהוא יהיה לידי, ואם לא לידי אז לפחות בבית.
ברור לי שאין סיבה שאני אגביל אותו, שזה לא הוגן. אני זוכרת כמה אני אהבתי לישון אצל הסבים שלי, אבל חייבת להודות שממש קשה לי.
הילדים שלכם נשארים אצל הסבים? שלוש זה לא נראה לכם קטן מידי להתחיל לישון מחוץ לבית?
והשאלה הכי גדולה, איך מפרגנים לילד את העצמאות שהוא רוצה כשלי זה כל כך קשה..
כרגע - אבא נשאר איתו כדי לעזור לו להרדם שם ואני הלכתי כדי להפסיק להפריע. משתדלת להפסיק לקוות שהוא יתחרט.

ברור לי שאין סיבה שאני אגביל אותו
בוודאי שיש סיבה. אם זה נראה לך גיל צעיר מדי, זו סיבה.

אני יודעת שהוא ממש רוצה לישון שם.
למה בעצם?

רשות להשאר לישון אצלה כמו בני הדודים הגדולים שלו.
נראה שזה רצון שמושפע מחיקוי - זה לא פוסל אותו כמובן, אבל זה אומר שהתהליך אינו ממש בקצב האישי שלו, זה לא נובע מבשלות פנימית של הילד להישאר לישון בלי אמא/אבא, אלא הוא רוצה להרגיש גדול. או רצון אחר, שהוא חיצוני יותר.

זה לא אומר שלא תרשי לו, אלא שבעיניי מותר גם לומר שעדיף לחכות כמה חודשים ולראות אם אז הוא כן מצליח להישאר שם כל הלילה.

קשה לי לשחרר אותו. אני רוצה בלילה שהוא יהיה לידי, ואם לא לידי אז לפחות בבית
זה רצון לגיטימי לגמרי.

נראה שזה רצון שמושפע מחיקוי.
היום הילד נשאר שם לבד, בני הדודים חזרו הביתה שלהם, אבל הוא היה כל כך נחוש להשאר שם שממש לא היה לו אכפת.
הוא נבנה לזה כבר הרבה זמן. יש הרבה אמירות כמו - כשאני אהיה בן שלוש ותהיה לי יומולדת אני אשן אצל סבא וסבתא. מאז היומולדת זה כל פעם לא התאים בגלל משהו אחר, והיום אין שום מגבלה.
כל פעם שהוא שם הוא "מתרגל" את המיטה לכמה דקות. אני חושבת שעצם הרעיון בא מבני הדודים (כמו שהרעיון של חדר משלו בא מילדים אחרים, זה לא קונספט שהיה אצלנו בבית) אבל הרצון הוא פנימי לגמרי.
אני חושבת שזה כך בעיקר בגלל הנחישות שלו. זה קשה לו. הוא ממש מתאמץ להרדם שם. הוא אומר שזה חשוב לו.

מותר גם לומר שעדיף לחכות כמה חודשים ולראות אם אז הוא כן מצליח להישאר שם כל הלילה
קשה לי עם האמירה הזאת כי לפעמים קשה לישון כל הלילה. לפעמים הוא בא אלינו למיטה ולפעמים קשה לו לישון, ולא נראה לי שנכון להתנות משהו בלישון כל הלילה. זה קצת כמו להתנות הורדת חיתול באפס פספוסים.
יש לו מזל ויש לו סבא וסבתא שיהיו מאוד קשובים אליו ומכילים אם יתעורר בלילה.

זה רצון לגיטימי לגמרי.
הרצון הוא לגיטימי, זה ברור. אבל מי אמר שהרצון שלי חשוב יותר?

מותר לשאול למה קשה לך כל כך לשחרר? האם את לא סומכת על סבא וסבתא, או מודאגת מהקושי שלו?

קשה לי לשחרר יקרה,
נשמע מוכר מעט,
הבוציק ביקש לישון אצל סבאבתא לראשונה עוד לפני גיל שלוש. בעצם, בפעם הראשונה ישן מחוץ לבית בגיל שנתיים ו9 או 10 חודשים, אצל אחותי. היו שם הילדים של בן הזוג שלה והוא פשוט ביקש וביקש.
איפשרתי לו, מתוך הנחה ברורה שיחזור הביתה באמצע הלילה. וחיכיתי.
באמת לא ישנתי כל הלילה. גם אחותי ישנה די גרוע, ממתח.
בוציק לעומת זאת ישן. ורצה שוב ושוב לישון אצל אחותי.
וכמובן שאצל הסבתות.
הוא גם ביקש לישון בחדר שלו לפני כשלשה חודשים. אמנם רוב הזמן שעבר מאז הוא בכל זאת ישן איתי, אבל זאת בעיקר מפני שאבו בוציק מתקשה לישון עם מישהו בחדר, וישן בחדרו של הבוץ.
והגרוע מכל- הוא ביקש ללכת לגן.
והיה לי מאד מאד קשה עם הבקשה. אבל אפשרתי לו, והוא מאד מרוצה. כמובן שמצאתי עבורו גן יוצא דופן ובאמת נפלא.
לא קל לו בכלל, ההתמודדות עם המסגרת החברתית ממש קשה עבורו. אבל הוא לא מוכן לוותר. (והוא בסך הכל בן 3).
אני כל הזמן בודקת, ומבררת, ושואלת.
והוא באמת שמח ללכת. ולא רוצה להשאר. למרות ההסתגלות הקשה.
לפעמים אני באמת מרגישה שהוא יודע יותר ממני מה נכון עבורו.

את יכולה לדבר איתו ולהגיד את הצד שלך.
אני לא רואה סיבה שתכפי עליו את הרצון שלך.
לפעמים להגיד את הדברים עוזר לשחרר.