עקרון הרצף באמנות של ילדים

[דנה_ה*]

שלום חוה,
רציתי לשתף בכמה רגעים מיוחדים שהיו השבוע. נעמה, בת שנתיים וארבעה חודשים, משרבטת כבר המון זמן. זה היה נראה כמו אותם שרבוטים פחות או יותר - קוים ישרים ועקומים וקצת מעגלים שלא נסגרים.
לפני 3 ימים היינו מחוץ לבית והיה שם לוח מחיק בגודל שלה עם טוש שחור. היא ישבה וציירה במשך שעה או יותר, שקועה לגמרי ומתמללת את עצמה : "נעמה מציירת קו ארווווך, נעמה מציירת קוים קצרים.....נעמה מציירת עיגול.....

ומשהו קרה שם, כנראה איזה נוירון פגש נוירון, איזה מיןחיבור שכזה. למחרת היא ישבה שוב וציירה כמעט שעה, וציירה ממש - עיגולים עגולים לגמרי וסגורים, צורות מכל מיני סוגים, ספירלות מדוייקות, קוים ארוכים, צורות ובתוכן ציור קטן, צורות ומסביבן קו שעוטף אותן. ובמשך כל הזמן היא דיברה לעצמה וסיפרה לעצמה מה היא מציירת.

לא התערבתי בכלל אלא רק צפיתי (מוקסמת כמובן) בתהליך המדהים הזה. היא ציירה עד 23:00 ואז שאלתי אותה אם היא לא עייפה והיא אמרה שכן. שאלתי אם רוצה לישון והיא אמרה שלא, שרוצה לצייר.

יכולתי להרגיש באמת, בפעם הראשונה, חלק מן החיים הפנימים שלה, שיוצא החוצה ומקבל ביטוי (גם קודם הוא יצא וקיבל כמובן, אבל אני פחות ראיתי את זה). יכולתי להרגיש את הרומן הזה שנרקם, לאו דווקא עם ציור, אלא עם העולם, דרך ציור. זה היה תהליך שהוא לגמרי שלה, לגמרי לא קשור אלי או לכל אדם אחר.
זה גרם לי להבין כמה אנו מתערבים לקטנים האלה בחיים. דוחפים את האף למקומות בהם הוא מיותר ומביעים דעה במקומות בהם היא ממש לא נדרשת. אם רק אדע איך לתת לה את החופש המוחלט הזה לגלות בעצמה את עצמה ואת העולם!
אני רואה את זה למשל גם בתנועה. היא מאוד אוהבת לקפוץ ולהתגלגל וכו'. עכשיו היא מנסה לעשות גלגלון, עמידת ידיים וראש. היא כמעט מצליחה, וזה רק מתוך התבוננות בבנות מהיישוב שמתעמלות בדשא. חברה ניסתה ללמד אותה בצורה "מסודרת" איך עושים גלגלון. נעמה הסתכלה בה בחוסר עניין, הסתובבה והלכה. ואחרי כמה דקות המשיכה עם הניסיונות המקסימים ומלאי החיים שלה. למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה הם צריכים? או מי הם בכלל? הרי בתוך הילדה הזאת מסתתר אדם שלם שאני לא מכירה...

רציתי להודות לך על פתיחת כל התחום הזה, שדרכו ראיתי וממשיכה לראות כל כך הרבה.

[חוה_בת_חיים*]

דנה ה יקירתי ,
את מתארת בצורה מדויקת ומאוד יפה מצב שראיתי אותו המון פעמים אצל קטנטנים . זוהי ממש מדיטציה על כל גווניה וכל הברכה אשר בה.
גזרתי והדבקתי כאן קטע מרשימה שכתבתי פעם . נראה לי שבדיוק על זה את מדברת :

• הריכוז העמוק, המבט הקורן והנשימה העמוקה מעידים על התרחשות פנימית חדשה ועל עונג רב. זהו 'העונג הקינסתטי',

"קינסתזה" – תנועה תחושה, היא ביטוי של עקרון העונג בהתפתחות. כאשר ילד משחק מתרחשות התנהגויות הסתגלויות רבות בתהליך של אינטגרציה בין חושית. הסימן הגרפי הוא גירוי שהילד מגיב אליו. עשייה חוזרת של הסימנים היא התנהגות הסתגלותית שמעודדת התפתחות והתארגנות במוח. התנועה, המגע, הראיה, אלו גירויי תחושה מענגים המעודדים ארגון במוח, יוצרים תשתית להרגשה, תפישה, למידה*.

אבל את נותנת לזה מימד ממש מרגש .

יכולתי להרגיש את הרומן הזה שנרקם, לאו דווקא עם ציור, אלא עם העולם, דרך ציור. תודה לך על המילים האלה !@}

[רונית*]

שלום חוה,
האם נפתח קורס מנדלות בזמן הקרוב או הרחוק יותר?
וגם סיפור מהיום: ילדי קיבלו מבצר מקרטון .הם בנו אותו ומיד רצו לצבוע אותו.הם לקחו צבעי מים והתחילו בעבודה עם המון התלהבות .
שכחתי ,הבת ,בת שש וחצי ,לבן מלאו 4. נתנו להם יד חופשית לצבוע כרצונם. צבעו בלי הפסקה שני טיפים וחצי מבצר .הפסקה לארוחה ושוב חזרה לצביעה.
אני הייתי טרודה בעינינים אחרים ולא התבוננתי בהם. עד לרגע שפתאם הסתכלתי . הם התחילו לצבוע את הקירות הפנימיים של המבצר . הצבעים נראו לי כהים מדי ובלי מחשבה יתרה אמרתי למה לא צבעים בהירים? יוצא כהה מדי. נגוד יותר טוב אם בפנים בהיר. הגדולה מיד ענתה: ככה אנחנו רוצים ולא מענין אותי ניגודים...בסופו של המשיכו לצבוע כרצונם.
אני נשארתי עם שאלות. היה לי צורך להתערב .חוסר הפניות שלי היום נתן להם לעשות כרצונם, אבל לגבי הגדולה תהיתי האם לכוון אותה לדיוק יותר :איך להדגיש חלונות ,דלתות ופרטים קטנים. ואולי יותר מזה התאמת צבעים.
להבהרה יש חופש גמור באמנות שלהם .יש להם צבעי פנדה בצבעי יסוד והם יכולים לעשות בהם מה שעולה בידם. כאן יצא ממני משהו אחר המבצר המדויק
העלה בי צורך לתכנון ודיוק או לפחות תשומת לב ומחשבה מוקדמת. מאד שמחתי לראות שהם חופשיים ומורחים את הצבע בלי תכנון מיותר ,פשוט מתוך חדות היצירה ובכל זאת לא התאפקתי...

[חוה_בת_חיים*]

שלום רונית ,
לקח לי הרבה זמן לענות , כי אני בנסיעה .
כן , בקרוב יתחדשו קורסי המנדלות . ממש בתחילת ספטמבר תסתכלי באתר שלי www.havamandala.net . ובאוקטובר תהיה במצפה רמון סדנה מרוכזת מיוחדת למתחילים .
ולענייננו :

חוסר הפניות שלי היום נתן להם לעשות כרצונם, - השבח לכך !
כי כמו שהגדולה שלך אומרת :

ככה אנחנו רוצים ולא מענין אותי ניגודים...
במילים של חוה "ניגודים" זה רחוק מעולמה ההתפתחותי של ילדה בת שש וחצי. היא יכולה להנות ולומר שזה יפה מהתאמת צבעים של משהו מוכן .... - נגיד , חולצה העשויה שליש סגול ושני שליש תכלת , והיא יכולה להבין מילולית אם אומר לה שזה יפה בגלל הניגוד בין הצבעים . אך בבואה לצבוע משהו היא עדיין לא בשלה להשתמש בעובדה המושכלת הזאת.
שם , היא בשלב האותנטי לגילה של עונג קינאסטתי ועשייה אינסטינקטיבית וישירה. וזה מה שהיא באמת רוצה.
ובאשר אלייך רונית , את בשלב אחר . המבצר המדויק באמת הוציא ממך משהו אותנטי מאוד .. - יכולת ורצון להיכנס לפרטים שמעניינים אותך ...
בואי אם כן לסדנת מנדלות ...

[טלי*]

הי חוה
אלה בת ארבע אוטוטו. היא מציירת מעט מאוד. מקשקשת בצבע או שניים במרכז הדף וזהו.
מה שמעניין אותה זה גזירות והדבקות. היא לוקחת ניירות (מצויירים או לא- לא משנה) וגוזרת כל מני גזירות, משדכת ומדביקה. היא יכולה להקדיש לכל ארוע כזה הרבה זמן ונהנית מאוד מכל התהליך
השאלה היא האם אני יכולה לכוון אותה בעדינות ליצירה יותר מוגדרת - בואי נגזור משולש במרכז, בואי נכין אהיל נייר עם גזירות..... או לעזוב לגמרי
אני חוששת שהיא זנחה את הציור רק כי זה נשאר ברמת השרבוט והפסיק לעניין אותה ואולי כאן יש לי הזדמנות למשוך אותה לעוד כיוונים. מה את אומרת?

[חוה_בת_חיים*]

או לעזוב לגמרי
לעזוב. לעזוב. לעזוב.
אך לא להשליך אותה לכלבים ! לשמור מפני התערבויות חכמות של מבוגרים כולל משולש במרכז שמתאים לכתה ד' או אהיל נייר עם גזירות שמתאים לכתה ו'
היא לא היתה זונחת את הציור רק מפני שנשאר ברמת השרבוט . כי השרבוט נהפך באופן טבעי ל "ציור" ..
אני בטוחה שיש השפעות סביבתיות , אשר קיימות לצערי בכל פינה , והן אלה שמעכבות ומחבלות בציור. אך אינני יודעת למה היא חשופה וכיצד היא מתייחסת לאמנות שלה,אז קשה לי לדון בכך. האם היא בגן? האם מוצגים לפניה 'מופתים' שאינם לפי גילה ?
חוץ מזה יתכן , וזה מה שנראה לי , שהיא עכשיו נחה מהציור ומספקת לעצמה עונג קינאסתטי , ביטוי עצמי , ביטוי בסמלים וכד', בדיוק על ידי גזירות והדבקות !
בינתיים היא נחה. מנוחות כאלה נמשכות שלושה חודשים לפעמים . ואז לאור התרחשויות התפתחותיות , אשר מתקיימות כל הזמן , הציור מופיע מחדש והפעם בפורמט מחודש .
אשמח להמשיך ללוות אתכן .ספרי לי בהמשך.
@}

[חוה_בת_חיים*]

הי טלי ,
עוד משהו : להצטרף לפעמים אליה , כשהיא כבר בתוך העשייה , וביחד איתה ולעשות מה שהיא עושה - זאת יכולה להיות התנסות טובה עבורך . כי אנחנו הם אלה שרוצים
לכוון אותה בעדינות ליצירה יותר מוגדרת. ואיננו מודעים לכך שעצם העובדה שילדה בת ארבע גוזרת , משדכת ומדביקה - זה עצמו כבר בא בעקבות כיוון שלנו ! הכוונה מסיבית שמתרחשת בלי שאנו מודעים לה.
מוטל עלינו לנטרל את הצורך הקמאי ללמד את הילד , ובעיקר 'דברים מוגדרים' .
כי אנחנו כבר מלמדים דברים שהם מורכבים מאוד עבור המערכת הפסיכופיזית .
להגיע ל'דברים מוגדרים' זה תפקיד גדול של המנגנון הטבעי . והמנגנון עושה זאת כל הזמן. למעשה במוחם של הילדים כל פעולת ציור/אמנות מתורגמת לשפת סמלים נסתרת הידועה רק לילד עצמו ובגלל זה הילדים מתמסרים לעשייה שלהם בקדחתנות וריכוז....זאת המדיטציה !
מבחינה ורבלית אין אפשרות בגיל זה לבטא את עומק הרעיונות והתחושות המתעוררות בעת העשייה. וזה כנראה חלק גדול מן הענין.
@}
כתבתי על כך בעבר . אך הדף גדל באופן שקשה ללקט עניינים ספציפיים. כך שעל כל ענין שעולה בשיחה אני בשמחה אכתוב שוב . גם זוית הראייה של השואל מעניקה יחודיות , כך שאל תתביישי להתבטא .

[דנדי*]

שעצם העובדה שילדה בת ארבע גוזרת , משדכת ומדביקה - זה עצמו כבר בא בעקבות כיוון שלנו !
נכון, אבל...
ילד שיש לו אח גדול, עושה בגיל שנתיים את כל מה שאח הגדול עושה, כמובן שאחיו הגדול והבכור כאשר היה בן שנתיים לא היה מעלה על הדעת לעשות כאלו דברים או לדבר באופן כזה או אחר.
ילד בן ארבע היום משדך ומדביק וגוזר - כי הוא רואה את המבוגרים עושים את זה - בחיי היום יום, לדברים פרקטיים שדורשים זאת, ואי אפשר להסתיר את זה מהם, אלא הם החיים בעולם המודרני, מה שלא היה פעם. וכמובן שמספריים שדכן וסלוטייפ מושכים מאוד ילדים קטנים שתמיד רוצים לדעת איך כל דבר עובד.
לא?

[חוה_בת_חיים*]

_ילד בן ארבע היום משדך ומדביק וגוזר - כי הוא רואה את המבוגרים עושים את זה - בחיי היום יום, לדברים פרקטיים שדורשים זאת, ואי אפשר להסתיר את זה מהם, אלא הם החיים בעולם המודרני, מה שלא היה פעם. וכמובן שמספריים שדכן וסלוטייפ מושכים מאוד ילדים קטנים שתמיד רוצים לדעת איך כל דבר עובד.
לא?_
@} ברור . זה בדיוק מה שכתבתי עבור טלי אשר כתבה :
השאלה היא האם אני יכולה לכוון אותה בעדינות ליצירה יותר מוגדרת - בואי נגזור משולש במרכז, בואי נכין אהיל נייר עם גזירות..... או לעזוב לגמרי

הי דנדי ! כיף לשוחח שוב אחרי כל כך הרבה זמן.
בזכות ההערה שלך אוכל לעשות הבחנה בין "כלים וחומרים" לבין "תצורות אמנותיות" .
הקטנה של טלי עוסקת בשירבוט . אלא שאינה עושה זאת בגירי צבע או עפרונות .היא עושה זאת באמצעות כלים וחומרים אחרים . - באמצעות מספריים, שדכן , דבק ונייר.. אבל התצורות הן שירבוטיות . השפה הצורנית מתאימה לגיל שלה.והיא באמת מרוכזת ומתענגת.

הרי באמצעות אותם כלים וחומרים ניתן לעצב יצירות ריאליסטיות לעילא!אבל צריך בשביל זה להיות בגיל אחר כלומר להכיר רבדים נוספים ונוספים של השפה
הצורנית.
בואי נגזור משולש במרכז, בואי נכין אהיל נייר עם גזירות..... זוהי הזמנה להתבטא בשפה השייכת לגילאים הרבה יותר מאוחרים . גם מבחינה מילולית וגם מבחינת שפת הסמלים.

אני מבקשת שוב לחדד ולהוסיף נדבך על ענין ה"כלים והחומרים" מול התצורות האמנותיות.
והפעם בהקשר למה שאת כותבת .
הבה נחשוב 'פרימיטיבי' : מקלות ,ענפים , שאריות קטנטנות של עור , נוצות , אבנים חדות , בוץ/טיט ,
הילד השבטי בן הארבע יעשה חיבורים שירבוטיים בין החומרים האלה וכשיהיה בן עשר יוכל להכין מסכות ופסלים מאותם חומרים ובאותם כלים .
ברור שילד מודרני חשוף לכלים וחומרים עכשויים שדכן, סלוטייפ, דבקים נוזליים , מספריים ,סכינים , ניירות , חוטים, פלסטיק , בדים ..
ואלה בפני עצמם מציבים גירויים חזקים ומכוונים לפעולות מורכבות . דיינו בכך.
הבה ניתן ל"תצורות האמנותיות" להיות אותנטיות .
נחקור ונשאל את עצמנו בלי הרף מדוע אנו משתוקקים
לכוון אותה בעדינות ליצירה יותר מוגדרת. וזאת עוד באמת גישה עדינה לעומת מה שמתרחש בפעוטונים.
תודה @}

[דנדי*]

חוה שלום,
עדכון על מצבנו (לדעתי משמח)
במשך הקיץ ביקש עוד כמה פעמים לצייר וצייר את אותו תהליך בדיוק - צבע על צבע על צבע, עם לבן, ואז גזר מסביב
כמו כן הוא לא ביקש שוב ללמוד לכתוב - זה היה חד פעמי
ואילו עכשיו שחזר לגן – והגננת שלו הפעם היא מקצוענית אמיתית – אז...
היום הוא חזר עם חבר הבייתה ואמר – אמא – אני רוצה ליצור, מה? שאלתי, לעשות יצירה אמא, תביאי לי מספריים דף דבק ודברים להדביק – מייד שלפתי את הקופסא שמחכה בעצב כבר כמה שנים, עם כל שאריות הקרטון תבניות הביציים המקלות וגלילי הנייר טואלט שלי, צרפתי גם קרטון דפים ומסקנטייפ, אבל הוא דרש דבק רגיל, ואז הוא ישב (והושיב את החבר) ויצר ויצר ויצר, והפסיק רק כי היה צריך ללכת, ואחרי ארוחת ערב רצה עוד ועוד...
ופעם אחת נכנסתי לגן מוקדם והוא היה באמצע עבודה, שאלתי את הגננת - אני באתי באמצע יצירה? והיא ענתה בפליאה, מה פתאום, זו לא יצירה, זו משימה (אוח, סוף סוף מישהו מדבר בהגיון כאן). והוא ישב מרוכז לחלוטין וביצע בדבקות את כל המשימה (הדבקת סמלים של חג שהוא גזר על רימון שהוא גזר וצבע - מזעזע הא? זו דרך שלהם לבדוק התפתחות, זה נכנס לתיק של הילד, איכשהוא העבודה שזה הוגדר כמשימה הרגיעה אותי), הוא לא קם אלי אפילו עד שלא סיים.
הוא כבר הביא הבייתה 4 ציורי "גדר" נוספים, ועוד משימה אחת של צביעה, שהוא היה צריך להשלים בבית - והוא התעקש ולא ויתר לי, וישב וצבע הכל עד שסיים.

כמה התלבטויות -
א. הגננת אומרת שהוא היחיד שלא יודע לכתוב את שמו, ושלדעתה זה פוגע לו בביטחון שהוא צריך לבוא אליהן ולבקש שיכתבו את שמו, כאשר שאלתי אותו אם רוצה שאלמד אותו לכתוב את שמו ממש התלהב.
ב. אני מתלבטת האם להמשיך להגיד לו דברים כמו - תצייר מה שאתה רוצה, ואתה יכול לצבוע מחוץ לקווים - כאשר כאלה דברים במסגרת שהוא נמצא בא (הגננת מתייחסת לעובדה שזה הכנה לא' כאילו הם בתואר שני לביוכימיה), יגרמו לו אולי להרגיש פחות טוב מכולם?
ג. ודרך אגב - הגננת חושדת שיש לו בעיה של עודף תחושתיות קלה (בגלל לעיסת הבגדים, התעסקות לפעמים אם האצבעות שיוצרת קילופים (חשבתי שזה פריחה עד עכשיו, כי לא ראיתי אותו מתעסק, לאחרונה התחלתי לראות שהוא באמת מתעסק), העובדה שהוא נרתע מהמגע שלהן (ואני יודעת שאצלי הוא צריך עודף מגע) (פר ת'אמת - גם אני הייתי נרתעת מהמגע שלהן, אבל היא אומרת שזה חריג), ומהעובדה שהוא לא מצליח לאחוז עיפרון/טוש/עט בצורה נוחה כדי שיוכל לכתוב. היא מומחית לאבחון בשיטה מסויימת שאני לא זוכרת את שמה והיא תודיע לי בחנוכה מה דעתה.

והוא כרגיל - מתוק גאון והמלאך שלנו שמצחיק אותנו ומעמיד אותנו במקום על בסיס יומיומי!
דנדי

[חוה_בת_חיים*]

דנדי , בקר טוב ,

והוא כרגיל - מתוק גאון והמלאך שלנו שמצחיק אותנו ומעמיד אותנו במקום על בסיס יומיומי! ואת זה הגננת יודעת ?

אני שמחה לשמוע שהחמוד שלי מתפתח כל כך נחמד .אנא צייני שוב בן כמה הוא בדיוק עכשיו?

אני שמחה שהוא ממשיך עם ציורי ה "גדר" . הייתי מצטרפת או מתיישבת בעצמי וללא דיבורים "משחקת" עם מוטיב הגדר .
להמשיך ולהמשיך עם מדיניות של "מאור פנים" על כל דבר וענין .

אני שמחה שהוא מרוכז ומוצא ענין בעשייה הוא לא קם אלי אפילו עד שלא סיים. וגם ישב אחה"צ ועבד ועבד.
אני שמחה שהגננת נותנת זמן עד חנוכה .אבל שתעזוב אותו במנוחה עד אז !
ואני ממש ממליצה להדגיש את כל הנקודות האלה בשיחה עם הגננת . במאור פנים . שלא תחזור חווית האיבחון המוקדם שהיתה לו בגן הילדים הראשון !!
לא צריך להחדיר לו לראש "שכולם כותבים" את שמם. הוא בקרוב ירצה לעשות זאת ויעשה . אסור להחדיר מבוכה סביב הענין !!
ראשית מפני שמבוכה ,חוסר אמון, פקפוק - אלה הם אשר רעילים .
שנית הילד פעיל , עסוק , מתרכז למשך למעלה משעה ....זה מה שבנאדם צריך . כושר ריכוז. אבל אם הבנאדם טרוד במבוכות וספקות ביחס לעצמו , אז נאבד הכושר להתרכז..
שלישית .. - לא הבנתי את סוגיית המגע , האם תוכלי לפרט ?

[דנדי*]

סוף סוף הצלחתי להעלות את הדף!
שלום חוה,
הוא בן 5+.
מניסיוני משנה שעברה, ומהכרותי עד עכשיו (ושיחות עם הורים עם ניסיון) עם הגננת הנוכחית - כל דיון שלי איתה - עם הכי מאור פנים בעולם - יגרום בדיוק לדבר שאני לא רוצה - התמקדות שלה בו, ואבחון מוקדם.
לגבי כתיבת השם - קיבלתי, אני לא מעלה את זה עד שייבקש, את צודקת כרגיל - אם הוא ירגיש שהוא רוצה - הוא פשוט יבקש.
סוגיית המגע -
יש כמה דברים לגביו - שלי היו נראים רגילים, ופשוט דברים שיש לילדים ויחלפו עם הזמן, אבל עכשיו הגננת אומרת לי שאולי זה קשור לבעיה קלה בויסות החושי והם:

• הוא מאוד אוהב מגע - כל הזמן מתחבק איתנו, נדבק לאחיו הקטן, משתולל עם אחרים (ממש כמו כלבלב), קלטנו את זה מהר מאוד, וכדי שאחיו יוכל קצת לנשום, אנחנו ממש מקצים המון זמן להשתוללות איתו ולחיבוקים וכו' (לאחיו אין ממש מנוחה עדיין, אבל הוא כבר למד להנות מזה, אז זה כבר כמו שני גורים (-: ), הוא עושה את זה גם לחברים שלו.
• בגן לעומת זאת - הוא לא מעוניין לבוא בשום מגע עם הגננות, והן טוענות שזה חריג (יש מעט ילדים כאלו בגן)
• הוא לועס כל הזמן משהו בפה (כשהוא היה קטן תמיד היה לו משהו קטן בפה, ועכשיו כשגדל אז זה הבגדים שלו), הוא עושה את זה כמובן רק כאשר הוא לא עסוק במשהו. החבר הטוב שלו גם לועס את בגדיו - כך שחשבתי שזה נובע מחיקוי, או אולי מלחץ (הוא הרי פרפקציוניסט), או אולי כי אמא שלו כוססת ציפורניים, בקיצור לא חסרות סיבות.
• וכעת כאשר נותנים לו עיפרון/טוש (רק בגן כמובן, בבית זה רק כשהוא דורש) - ולא צבע, אז האחיזה שלו ממש לא טבעית, הוא כאילו מקפל את האצבעות פנימה כלפי הגוף, אני שמתי לב שבאופן טבעי דווקא הולך לו טוב לרגע, ואז כשהוא מתחיל להשתדל שזה יהיה נכון - אז מסתבך לו.
• והגננת טוענת שראתה אותו עובד גם עם יד שמאל, ושהוא לא יודע לעבור את קו האמצע עדיין, אני לא ראיתי את זה, אבל אני מודה שלא התמקדתי בזה, אני אשתדל להסתכל ולראות בעצמי.

בנתיים אני ובעלי ממשיכים להחליט שיש לנו ילד רגיל ומתוק, והסביבה השתגעה לגמרי! הגענו לדעתי למצב של עודף אבחון במסגרות. אז בחנוכה נקשיב בסבלנות לגננת ונחליט למה להתייחס ואיך. (אם בכלל יהיה לה מה להגיד, אולי גם היא תגיע למסקנה שאין לו שום בעיה).
אני לא מאמינה שהיא תתן לו להרגיש/להבין באיזשהוא אופן שהיא בוחנת/מאבחנת/מטפלת בו, הוא יותר מידי מקצועית.
גם לא רואים עליו - הוא פשוט מאושר בגן הזה, בהחלט בניגוד לשנה שעברה.

תודה
דנדי

[פלוני_אלמונית*]

סוף סוף הצלחתי להעלות את הדף! כן , ראיתי כבר כמה תלונות ברחבי האתר ... וגם אני ממש מתקשה.

העיקר : דנדי כיף לשמוע ממך .

בגן לעומת זאת - הוא לא מעוניין לבוא בשום מגע עם הגננות, והן טוענות שזה חריג (יש מעט ילדים כאלו בגן).
טענה זו נראית לי ממש משונה :
ראשית אלה הימים הראשונים בגן . מה דחוף לגננות שהילד יסתחבק איתן? הרי נדרשת תקופת הסתגלות . ובכלל..
במיוחד ילד ש"עולם הגננות" לא הלהיב אותו עד כה ..!
ובמיוחד אם זו "בעיה קלה" אז בשביל מה להודיע עליה ? בשביל ליצור דאגה ? בשביל להנמיך ת'מצברוח ? הרי אלה בדיוק הדברים המרעילים.
עניין החזקת העיפרון :
נראה לי שאת צודקת . אסור לשים עליו שום מתח בעניין הזה.
אמרתי לך פעם את התיאוריה שלי בדבר הילדים בעלי חוש אסטתי מפותח במיוחד . לטענתי , עקב חוש אסטתי חזק במיוחד הוא 'נפגע' מאוד כשהוטל בו ספק בילדותו המוקדמת. כי לא רק הגננת 'גינתה' אותו גם הוא גינה את עצמו.
עכשיו אנחנו בתהליך ארוך של שיקום . הדגש על המילה ארוך
השיקום שאנחנו עושות לו מתבסס על הכוחות הטבעיים שלו ולכן הוא לוקח הרבה זמן. אבל יש לנו זמן .
אל תאמיני למה שאומרים כאילו 'אין זמן' . את הזמן שיש צריך למלא באווירה טובה , בוטחת , בהנאה מכל עשייה כולל עשייה גופנית - אופניים , התגוששות עם חברים - בכל פעילות מתחזקת הדומיננטיות של הימין ו/או השמאל , בכל פעילות מתקיימת זיקה ל'קו האמצע' .. אלא שחושבים שרואים זאת דווקא בציור . בציור ובכתיבה יראו זאת מאוחר יותר . כי קודם הבנאדם מתגושש ורק הרבה אחר כך הוא מצייר וכותב .
גיל 5+ הוא גיל צעיר מאוד. נכון שיש ילדים שעושים כבר את ה'נדרש' . חלקם מפאת קצב אחר של הבשלה וחלקם מתוך דחף עצום לרצות את המבוגרים ואף אחד לא ממש רואה מה המחירים לכך !
ותאמיני , לגיטימי לגמרי לנצל את כל טווח הזמן של ההבשלה . בנחת ובמאור פנים.
לא לבקש ממנו לכתוב ולא לבקש ממנו לצייר . להיענות אליו כן ובשמחה . לשבת 'לעצמך' ולתת לו להצטרף כן . (אבל 'לתת' לו להצטרף בעצמו ..)
כן לתת לו לפעול בכל מה שהוא אוהב : חיבורי קופסאות , עם דבקים ושדכנים וסוגי נייר + פלסטלינה כל מה שעולה על דעתו /דעתך כשותפה 'מתפעלת' ומאירת פנים ואולי גם 'מצטרפת' לפעמים .(מצטרפת ושומרת על פרופיל נמוך)
לעיסת הבגד .
חיקוי הדדי בין חברים - יתכן. האם ניסיתם להפסיק במשותף את הדבר ? ואם כן , באילו דרכים?
זה הרגל אורלי כמו מציצת אצבע , מציצת בקבוק , ... סיגריה ...
השאלה אם יש סבלנות לחכות עד שזה יעבור או שזה מאיים על המבוגרים למיניהם .
הוא מאושר בגן הזה , בתנאי שבאמת יתנו לו שקט עד חנוכה. שקט אמתי !
לדעתי שקט אמתי לפחות עד פסח.
ובינתיים חג סוכות שמח
מועדים לשמחה @}

[חוה_בת_חיים*]

יצאתי פלוני אלמונית מדף אחר..
ועוד - לא התכוונתי לעשות את כל קטע המודגש .

[דנדי*]

חוה שלום,
אכילת בגדים - לא ניסינו להפסיק, אולי פה ושם הערה אם הבגד ממש נרטב, החבר שאותו הוא מחקה מטופל ע"י דחיקת שיניים, וכן בטיפול בריפוי בעיסוק, כך שלא יצרנו טיפול משותף בעניין. כמו כן עד היום אני ממש לא התעסקתי עם זה, כי הנחתי שזה יעבור לבד.
רק עכשיו (כדי שהגננת לא תאבחן אותו בגלל זה...) ניסיתי איתו בעדינות להפסיק את זה - ואם יצליח יקבל מתנה שיבחר, אבל אחרי כמה ימים ביקש לבטל את התוכנית, ושניתן לו להמשיך לאכול את בגדיו כאוות נפשו. וכמובן מייד הסכמתי.

תודה על כל העידוד
דנדי

[חוה_בת_חיים*]

הי דנדי ,
מאחר שניסית והוא בקש לבטל את התוכנית , אין כאילו מה לדבר . אך אינני בטוחה בכך.
ייתכן ותרצי בעתיד להצליח בכך . יתכן זה יעבור לבד אך יתכן גם שזה יציק לו מכל מיני סיבות. ויהיה רצון וצורך להתגבר על זה.
לא עכשיו , כי עכשיו היה 'כישלון' וצריך לתת לזה לעבור בניחותא .אבל אולי בעוד שלושה חודשים , אם בכלל , אז אני כותבת לך על הדרך המדויקת לעשות זאת

יש שיטה לעיצוב התנהגות שנקראת כלכלת אסימונים . (אסימונים = למשל 'כוכבים' של כבוד או מתנות קטנות על הצלחות קטנות )
נקיטה בשיטה זו איננה " מבית ספרנו" , אבל אם משתמשים בה ממש בדייקנות ,בצורה ממוקדת ולא "כשיטה " חינוכית קבועה ניתן להגיע להישג שהתכוונו אליו , בלי לקלקל את החינוך של הילד .
1)עליך לדעת בדיוק מדוע זה חשוב לך שהוא יפסיק ללעוס את הבגד .
עלייך גם לדעת בדיוק מה את אומרת לילד , כיצד את 'מתרצת' לפניו את ההתגייסות למשימה. (הרי לא תגידי לו שבכוונתך למנוע אבחונים!!)
2) אם להתחיל בכלל , אז להחליט בלבך שממשיכים בנחת עד להצלחה . להחליט לעודד את הילד להתמודד עם האתגר.
3) ואז לקבוע טווח קצר אשר ניתן לביצוע . למשל יום אחד ללא לעיסה . ואז בסוף אותו יום הפתעה קטנה - לא להבטיח אותה מראש..
4)שוב יום ללא לעיסה - ולאור ההצלחה - הפתעונת .
5)עכשיו יומיים ללא לעיסה. כמובן את עוברת ליומיים רק אחרי שהייתה הצלחה של יום שלם..
6)בהדרגה את עוברת ל 3 ימים וכמובן גם משבחת בעדינות על ההצלחה. ולא נבהלת ביום של כשלון . אלא מקבלת בהחלט שיש מצב גם לכישלון .
7)כאשר הגעת לשבוע ימים רצוף - כאן המקום למתנה .
כמובן , ולא דברנו על כך - ייתכן שהלעיסה הזאת היא ביטוי למתח . ואז צריך לשים לב כי יתכן מצב שהילד מפסיק ללעוס אך מתחיל איזה 'טיק' או הפרעונת אחרת.
@}

[דנדי*]

נשמע טוב, וכמובן הגיוני...
אעדכן בהתפתחויות כשאחליט להפעיל את השיטה.
תודה!
דנדי

[אנדלוסיה*]

שלום חוה
לפני כשנתיים החייתי כאן את הדף, ואז פרצה בו איזו סערה, ואני פרשתי. הרבה זמן לא קראתי כאן, אבל זכרתי את עיקרי הדברים המאלפים שקראתי פה והם ליוו אותי.

רציתי להתייעץ איתך בקשר לבני בן הארבע -- ילד חכם, ממציא, כימאי, הידרולוג, טכנאי, יצירתי להפליא בדמיון, אבל בכלל לא אוהב לצייר ולא מראה בזה שום עניין. למרות ניסיונותי לחשוף אותו להזדמנויות לצייר בכל מיני חומרים, למרות גן מדהים שבו היה בשנה שעברה, שבעקבותיו רוב בגדיו יצאו מכלל שימוש מרוב מריחות צבע, וגננת מעוררת השראה ומלאת דמיון.
אני אפרט קצת ואם יהיה צורך בעוד פרטים אוסיף בהמשך.

ראשית, כאמור, אין לו שום עניין ספונטני בציור. הוא מוכן לצייר רק בגואש ובצבעי אצבעות, לא מעוניין בכלל בפנדות. היתה לו אפיזודה קצרה עם צבעי מים (אני יודעת שאת נגד אבל אני ניסיתי הכל ובלבד שיצייר). רוב מה שמעניין אותו זה לטבול את המכחול במים, הרבה פחות מעניין אותו הציור עצמו. לא נראה שהוא מפיק מזה הנאה מיוחדת. הוא נמשך מאוד לשחור. לא מבין בכלל את הציור בצבעים, את ההנחה של צבע ליד צבע, ובדרך כלל מורח את כל הצבעים אחד על השני עד שכל הדף נעשה כתם אחד עכור וחום, גדול וכהה. וגם עם כל זה, הוא לא מחזיק מעמד יותר מדקות ספורות בציור. לעתים נדירות הוא רוצה לעשות עוד ציור ובזאת סיים.

הוא אוהב מאוד לפסל: בצקים למיניהם יכולים להעסיק אותו הרבה זמן, הוא לש ולש וצר צורות ומדבר על זה ויודע בדיוק מה האובייקט שהוא מפסל (בדרך כלל אלו כל מיני מכשירים משוכללים שאלוהים לא היה מעלה על דעתו, או אוכל, עוגיות מכל מיני חומרים שהוא מחלק לנוכחים), פלסטלינה מדי פעם אם הוא נתקל, ובעיקר המון בוץ. חול כמובן זו אהבתו הגדולה (בים אבל גם יבש), אבל גם כאן הוא לא בונה שום דבר ספציפי אלא רק לש ולש.
מעירה שגם בקוביות משחק הוא מעולם לא ממש שיחק. לא אוהב לבנות, אוהב רק לפרק. כאילו לא מבין את העניין, לא מוצא בזה עניין, לא מפיק מזה שום עונג, זה לא מגרה את דמיונו. לעומת זאת רגיש מאוד לצורות גרפיות. למרות ניסיונותי להרחיק אותו מזה, הוא יותר ויותר שואל על אותיות ומזהה אותיות. לאחרונה נכנעתי ואני עונה לו ברצון.

נאמר לי שבגלל כמה בעיות סנסו-מוטוריות ורגישות מוגברת בכל מיני תחומים, ובין היתר בגלל חולשה של חגורת הכתפיים, כדאי לתת לו לצייר במאונך, על לוח מחיק או נייר גדול, צורות גדולות. המאבחנת טענה שיכול להיות שגם יהיה לו יותר קל לצייר ככה. קניתי מין כן ציור של ילדים ואני מקווה לטוב. עוד דבר שעשתה המאבחנת: ביקשה ממנו לצייר איש. לא נתנה שום הנחיות, רק רצתה לראות מה הוא עושה. הוא בכלל לא הבין מה היא רוצה ממנו, עשה כמה עיגולים גדולים וזהו. היא טענה שבמוח שלנו יש איזו שהיא "תמונה" של גוף, אבל אצלו אין. היא סימנה שתי נקודות, בפינה הימנית העליונה והשמאלית התחתונה (ואחר כך גם בפינה השמאלית העליונה והימנית התחתונה), וביקשה ממנו לצייר קו אלכסוני שמחבר ביניהן -- היא ניסתה לראות אם הוא "חוצה את קו האמצע" של הגוף -- גם כאן הוא לא הבין מה היא רוצה והלך לאיבוד באמצע.

אלה עיקרי הדברים. אשמח לקרוא את תובנותייך על המצב: איך את רואה אותו, מה זה אומר, האם כדאי לעשות משהו בנידון, אם בכלל אפשר, ומה.
אלפי תודות.

[חוה_בת_חיים*]

אבל גם כאן הוא לא בונה שום דבר ספציפי אלא רק לש ולש.
אנדלוסיה יקירתי ,
המתוק שלך הוא בן ארבע והוא פועל בדיוק לפי השלב ההתפתחותי שלו. הוא לא בונה שום דבר ספציפי אלא רק לש ולש - - -
זה בדיוק אותו הדבר אילו אמרת :
הוא לא מצייר שום דבר ספציפי הוא רק מקשקש מקשקש . (או בשפה מכובסת יותר : הוא משרבט) .
בינתיים בזמן שהוא לש או בזמן שהוא משרבט יש לו בתוכו , בתוך הגופ-נפש שלו המון תגובה לכל הגירויים שהמגע עם החומר מספק לו. והוא 'מוציא' החוצה חלק מן התגובה שלו על ידי שהוא קורא לתוצרת שלו "בשמות של מכשירים משוכללים שאלוהים לא היה מעלה על דעתו" - כפי שאת אומרת.
אנדלוסיה , אילו הוא היה משרבט חופשי כפי שהוא לש חופשי הוא היה קורא בשמות של "מכשירים משוכללים" לקשקושים שלו .
כך שקיים שוויון ערך בין הפעילויות שלו . לישה ותוצאותיה = שרבוט ותוצאותיו .
כאשר אני אומרת את המילה "תוצאות" אינני מתכוונת בשום אופן רק לתוצר שלו אלא למכלול ההשפעה של מעשיו על גופו ונפשו.
כך שאני רגועה ביחס למתוק שלך. @}

[חוה_בת_חיים*]

_הילד אוהב לקשקש על הרצפה
מפני שהגוף שלו "מצפה" למגע הקשיח של הקיר או הסלע .
קחי גיליון בריסטול גדול והצמידי אותו היטב אל הקיר, אבל היטב. עכשיו זהו ה"קיר" של הילד שלך._
אני ממשיכה אתך אנדלוסיה .
הבאתי כאן ציטוט מראשית הדף. דיברתי אתכם שם איך לחשוב 'פרימיטיבי' כאשר חושבים על ילדים קטנים . יש חשיבות עצומה לצייר על קיר בגלל הלחץ מול הקיר. חגורת הכתפיים מתחזקת על ידי החיים ביומיום ריצה , קפיצה, טיפוס (רצוי על עצים..) . גם ציור מול קיר מועיל לחיזוק חגורת הכתפיים אך מועיל עוד יותר לנפש של האדם הפרימיטיבי הקיים איבולוציונית בתוך הילד בן ה - 4 .
אבל ציור מול לוח ,
הלוח עלול לא להיות יציב מספיק ולא גדול מספיק ... אני מצטערת לומר זאת אחרי שכבר קנית כן-ציור . קיר הרבה יותר חשוב לילד שלך וכדאי לעשות עליו באצבעות . (כמובן לחבר לקיר בצורה ממש מסיבית - גיליון של 100X70
בינתיים נדמה לי שהוא נמנע משרבוט מפני שהוא חשוף מאוד לעובדה ש"צריך לצאת משהו ממה שהוא עושה" - אי אפשר לצערי לעבור היום בגן ילדים בלי לפול לשוחה הזאת .
המאבחנת מצפה ממנו דברים שלא מתאימים לשלב שבו הוא נמצא .
בחיים , אף פעם אסור לבקש מילד בן ארבע לצייר איש . אסור . אסור. אסור.
המכסימום שאפשר זה לספק לו חומרים , להתבונן בו ולהקשיב אליו. או פשוט לעזוב.

היא טענה שבמוח שלנו יש איזו שהיא "תמונה" של גוף, אבל אצלו אין.
סליחה !! אין עדיין דימוי גוף בגיל 4! יש דימוי גוף חלקי והוא יכול להתבטא לאו דווקא באופן גרפי. אך איננו יכול לבוא לביטוי אצל ילד אשר הפסיק לחקור את השרבוטים שלו . כאשר את יודעת את דעתי מדוע זה קורה.
בואי נמשיך לשוחח.
מה הייתה הסיבה שהוא הגיע למאבחנת?

[חוה_בת_חיים*]

אך איננו יכול לבוא לביטוי אצל ילד אשר הפסיק לחקור את השרבוטים שלו . כאשר את יודעת את דעתי מדוע זה קורה.
אבל אצל הילד שלך כל הסיפור של " כתב מוח" מתרחש במגע שלו עם בצק ופלסטלינה
כלומר הוא חוקר את עולם באמצעות הפיסולים שלו , במהלך העשייה הוא חווה אסוציאציות וממלל אותן .. כלומר:הוא לומד ש'מחשבה' יכולה להיות מיוצגת על ידי 'סמל' . כך שזה בכלל לא משנה מה הוא מצייר או מה הוא מפסל.
העובדה הזאת שיש ייצוג סמלי לרעיונות ומחשבות היא זו אשר חשובה כדי לכתוב.
ייתכן שההתעניינות המוגברת שלו באותיות קשורה לתובנה זו.
את בעצמך אומרת:
לעומת זאת רגיש מאוד לצורות גרפיות. למרות ניסיונותי להרחיק אותו מזה, הוא יותר ויותר שואל על אותיות ומזהה אותיות. לאחרונה נכנעתי ואני עונה לו ברצון.
הייתי אומרת שזה לא "לעומת זאת" אלא ב"הקשר לזאת". כי הוא כבר קלט שצורה גרפית יכולה לייצג רעיון מופשט. (כאמור הוא קלט זאת דרך הלישה והפיסול וכזכור דברנו על שוויון ערך הפעילויות !) (אל תתבלבלי. זה בדיוק העניין ההוליסטי).
אני שמחה שאת נענית לו ברצון. שימי לב לקצב שלו ואני סומכת עליך שלא תידחפי) .
תודה @}

[חוה_בת_חיים*]

יותר ויותר שואל על אותיות ומזהה אותיות.
עכשיו עניין נוסף:
אני שואלת: הוא שואל על אותיות ומזהה אותן זה קשור לקריאה ולא לכתיבה .
שימי לב היטב ותני מענה בדיוק למה שהילד מבקש. קריאה קודמת לכתיבה. זיהוי אותיות זו מיומנות שונה ממיומנויות שצריך כדי לכתוב.
אך ייתכן מאוד שהעבודה בלישה ובפיסול נותנת לו את ההכשרה הפסיכו-פיזית לכך.
שימי לב ואל תמהרי.

[אנדלוסיה*]

חוה, תודה רבה על ההשקעה והתשובה המקיפה והזריזה. קודם כל הרגעת אותי, וזה כבר מצוין. אם הלישה והפיסול "עושים את זה" -- דיינו. אני לא מצפה ממנו לשום תוצר ובטח לא שיהיה אמן כי ברור לי שהוא נמשך מאוד לדברים טכניים. ודאי וודאי שאני לא מעודדת אותו לכתוב.
הלוואי שהיה "רק" מקשקש ומקשקש, אבל זה לא קורה. אני לא זוכרת למה לדעתך הוא הפסיק לחקור את השרבוטים שלו, אשמח אם תסכימי לחזור על כך למעני. דרך אגב, פעם לקחתי דף וציירתי מסגרת, כלומר התוויתי את גבולות הדף בקו, וזה ממש עורר אותו לצייר בפנים (עשר דקות).

אני מודה שלפני כמה ימים ישבתי לידו ולראשונה נתתי לו הנחיות מסוימות לציור: אל תצייר צבע על צבע אלא צבע על יד צבע, כדי שתוכל לראות את כל הצבעים, שטוף את המכחול לפני שאתה מכניס לצבע אחר כדי שהצבעים לא ייהרסו לגמרי, אל תשים כל כך הרבה צבע, נסה לצייר בכל הצבעים ולא רק בשחור, נסה לעשות קווים ולא רק כתמים. יופי. זה החזיק בדיוק ציור אחד. אחר כך ביקש לצייר עם האצבעות וכמובן מרח את הכל אחד על השני כרגיל. לבריאות. ובסוף עשה הדפסות ידיים ונגמר הסשן. שיהיה ברור, זה ילד שלא כל כך נותן שיגידו לו מה לעשות. לפעמים הוא מוכן לנסות, ואחר כך אומר "אני עושה איך שאני רוצה". בקיצור, אני לא פוחדת שהרסתי משהו בניסיון הזה להראות לו אופציות של שימוש בצבעים.

הגענו למאבחנת (ידידת משפחה ואשת מקצוע רצינית ומעולה שאני סומכת עליה מאוד) כי ראיתי שגם התנועה שלו במרחב לא כל כך מתאימה לגילו: הוא נופל הרבה, נתקל, כמו מישהו שלא מרגיש את גבולות האוטו שלו וכל הזמן שורט אותו בחניה מאוד לא אתלטי, לא חזק במיוחד, לא רץ טוב, לא מצליב ידיים ורגליים אלא כל הגפיים הארוכות שלו מתנופפות לכל הכיוונים (לעומת זאת מסוגל להבריג ברגים קטנטנים למקומם ולעשות המון דברים עדינים להפליא).
היא אכן אבחנה רגישות יתר שמיעתית, שקשורה גם לשיווי משקל ומיפוי הגוף בחלל, וחסר בתחושת גוף עמוקה ורגישות למגע, ועוד כל מיני, ונתנה תרגילים שמטרתם ליצור גירויים עדינים כדי להשלים את הפער שנוצר בהתנסות שלו, כמי שייצר לעצמו מגיל קטן מערכת של הימנעויות.
תודה רבה שוב

[חוה_בת_חיים*]

מן הסתם עשיתי כמה מהטעויות שאת מזכירה בדף, - הלכתי למעלה בדף ומצאתי את ההתכתבות שלנו מהתאריך הזה : 11/2/2008

האמת לא ממש קבלתי ממך אז תיאור מדויק מה קורה בגן . אבל מן התיאור הכללי + אני רואה זאת אצל רוב רובם של ילדי הגנים . הגננות ועוזרותיהם על מדבקותיהם , דפי הצביעה , משימות החגים והמכתבים ש"כותבים" עם הילד הבוכה כי אמא הולכת , ראיתי גם אימהות שמציירות לפעוט פרפר או פרח כדי שלא יבכה - - - כל הדברים האלה גורמים לכך שהילדים מפסיקים להתעניין בשירבוטים של עצמם . סלקציה פשוטה : המוח בוחר בדבר המעניין יותר .
אבל אם לא נחשף הוא מתעניין בקשקושים של עצמו ועושה סלקציה בין הסימנים המעניינים אותו יותר לבין הסימנים אשר אינם מספיק מעניינים ...

וגם עכשיו בגיל 4 זוהי האסטרטגיה של ההתפתחות סלקציה . מה שרלוונטי , מעורר אסוציאציה, מענג את כל החלקים של האישיות זוכה ליחס מועדף והילד עושה אותו בחריצות כמעט קדחתנית . כמו שהמתוק שלך עושה עם הלישה.
העיקר : אני אמשיך אח"כ . יש לי כאן מתוק אחד , נכד, שרוצה אותי@}

[אנדלוסיה*]

מחכה להמשך. בגן בשנה שעברה וגם השנה אין שום דבר (ממש שום דבר) דידקטי, רק חומרים. ופראות ויצירתיות חופשית לגמרי. שום מדבקות, שום צורות, שום הנחיה.

[חוה_בת_חיים*]

בקיצור, אני לא פוחדת שהרסתי משהו בניסיון הזה להראות לו אופציות של שימוש בצבעים. לא הייתי חוששת רק במקרה שאירוע כזה הוא חד פעמי באופן מוחלט.
אחת ברור , הוא יודע להגן על עצמו : (אך עלינו להיזהר שלא יגזים ויוסיף הימנעויות)
לפעמים הוא מוכן לנסות, ואחר כך אומר "אני עושה איך שאני רוצה" .
העניין הכי חשוב בעשייה אמנותית הוא : לעשות כל הזמן 'איך שאני רוצה' . כל הזמן לפי העניין הטבעי שיש לי בחומר , כל הזמן לפי הרשמים שלי , לפי התחושות שזה מעורר בי , לפי ההפתעות הנוצרות "בדרך" , לפי החלטות שאני מקבל בתהליך ה'סלקציה' של האלמנטים השונים אשר ניקרים בדרכי ,לפי מחשבות שאין להן ביטוי מילולי , לפי מחשבות שמצליחות לקבל ביטוי מילולי , ועוד .. ועוד..
לדוגמה:
עכשיו הוא מגבב צבעים אחד על השני ויוצר מין בוץ כזה . בהתחלה יש שלב שהצבע הרבה יותר יפה כי הוא איננו מגובב.
אך תביני :
בינתיים הוא רואה את היופי של הצבע .אך הוא עדיין מוקסם מתהליך הגיבוב אשר בו הצבעים משתנים כל הזמן והתחושות הסנסו-מוטוריות שלו חשובות לגופ-נפש שלו כרגע , הרבה יותר מאשר האיפוק הנדרש כדי להשאיר את הצבעים 'יפים' .
העניין העמוק הוא שיש הבדל עצום באנרגיה אשר סובבת אותו בזמן שהוא "עושה" . אילו הערכנו לעומק את הטעם של התהליך הטבעי באופן הכי עמוק, יותר מהדוגמאות שאני נותנת כאן כי אז האנרגיה הסובבת אותו הייתה מעשירה אותו ולא 'לוקחת ממנו' .

אנדלוסיה , הרחבתי כאן קצת על העניין למען אחרים שקוראים כאן.
באשר למתוק שלך , הנה , ב'לישה' ובפיסול הקסם הזה של האמנות הטבעית מתרחש . הוא חופשי למעוך וללוש ולגלגל ולחבר וזה חקר גדול .
התוכנה האמנותית לא נבררה על ידי הטבע כדי שהאדם יהיה דווקא אמן . היא נבררה בכוחם המרתק של החקר, הגילוי , ההמצאה ,הבנת חוקי המשחק ויצירת חוקי משחק...

והערה קטנה באשר ל "אני עושה מה שאני רוצה" יש כאן מקום לדיון נוסף בעניינים נוספים.
אך אסתפק במסר שנתן המחכימון :
<כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו> (ב' בקמץ , ח' בצירה )
בקר טוב @}

[חוה_בת_חיים*]

וגם השנה אין שום דבר (ממש שום דבר) דידקטי, רק חומרים. ופראות ויצירתיות חופשית לגמרי. שום מדבקות, שום צורות, שום הנחיה.
בכל עניין או רק באמנות ?
או במילים אחרות איך מתגלגל יום של ילד בגן ? מה הן נקודות המפגש בין הילד למבוגרים ? באיזה אופן נוצרים האתגרים ? מה מקומו של המבוגר על יד הילד בגן הזה ? באיזה אופן מוגשים המשחקים ,החומרים וכד'...
באיזה אופן מתמודדים עם קונפליקטים וכד'
שואלת מתוך עניין

[אנדלוסיה*]

שוב תודות. זה לא נראה לי המקום לתאר את הגן - אעשה זאת בקיצור רב: זה גן שבו עשרה ילדים וסדר יום קבוע אך דליל מאוד, אין כמעט שום פעילות מאורגנת מלבד קריאת סיפורים ולפעמים משוחחים עליהם קצת אחר כך, ומי שלא רוצה כמובן לא חייב להשתתף. הרבה משחק בחוץ, טיולים פה ושם, קונפליקטים נפתרים בהתערבות מינימלית ובפנייה לרצון הטוב ןההיגיון דל הילדים (היא מתייחסת אליהם ברצינות מעוררת השראה). יש פרק אחד ביום שמוקדש ל"יצירה", עד כמה שידוע לי ללא כל הנחיה, רק הגשת החומרים: חימר, פלסטלינה, גירים, גואש, פחם. הבן שלי עשה מין הר של חימר והחליט להדביק סביבו נייר (מן הסתם היה לזה איזה תפקיד, בטח מכונה שעושה מסטיקים או משהו כזה), כלומר הוא לא מהסס "לצאת מן הקופסה".
(הגן הראשון, ההוא מחורף 2008, היה באמת על הפנים (גיל שנתיים). בשנה שעברה היתה פריחה אמנותית קצרה בהשראת הגן היצירתי והפראי (גיל שלוש) אבל דעכה מתישהו).

אחרון חביב: את כותבת הערה קטנה באשר ל "אני עושה מה שאני רוצה" יש כאן מקום לדיון נוסף בעניינים נוספים. -- ולא יספת. אמרת ולא אמרת, אמרת שאת לא אומרת אבל בכל זאת אמרת משהו לא ברור: מה להבין מזה?

תוכלי למחוק לאחר הקריאה, ו/או להמשיך את הדיון בדף שלי, מארז אהבה.

תודה @}

[ילדת_טבע*]

מגיחה לספר שהבת שזרחה אצלה השמש לפני מספר חודשים פורחת עם דמויות אנשים (האהובה עליה זו אשה עם תינוק בבטן), שמשות, חיות (כלב! היא ממש ציירה כלב ואחיה אפילו זיהה את זה!) ופרחים. אתמול התגלו אצלה לראשונה, אצבעות בידי האנשים אותם היא משרבטת, אני חייבת לספר שזה באמת מרגש לראות כל פעם מחדש איך היא מגלה בעצמה מה היא יכולה לשרבט ולא עושה זאת מתוך העתקה. באמת מרגש! תודה על הדף מאיר העיניים הזה שלך.

[חוה_בת_חיים*]

(האהובה עליה זו אשה עם תינוק בבטן)
הפתרון הגרפי לכך הוא בוודאי קו מעוגל סגור היוצר 'תחום' ובתוכו דמות אנוש קטנה , נכון ?
לזה קוראים בעגה המקצועית ציור שקוף . ראו את זה בעבר ב"ציור בית" . הילדים היו מציירים את המעטפת של הבית בקווים ובתוך התחום שנוצר , מנורה,
שולחן, כיסאות וכד' , - היום כמעט ולא רואים זאת.
וכל כך למה ?
כי פתרונות גרפיים מוגשים לילדים בגיל מאוד צעיר , בדרכים שונות ועל ידי כך נלקחת מן הילד ההזדמנות לגלות את ההרכבים השונים של הקווים והצורות וגם להמציא באופן עצמאי את הפתרונות וכך לגדול שכלית , נפשית , ופיזית .
(אמנם לפתרונות יש אפיונים אוניברסליים אך בכל ילד וילד זה נוצר באופן אינדיבידואלי).

אתמול התגלו אצלה לראשונה, אצבעות בידי האנשים אותם היא משרבטת, איזה יופי.
גם כאן , מעניין אותי באיזה פתרון היא משתמשת האם : תחום מעוגל לייצוג כף היד וממנו 'קרניים' בשביל האצבעות? או צורת 'המגרפה' או צורת הכוכב כלומר
מנקודה במרכז קוים לכל עבר ? או אחר?
ואגב : זה כבר לא שרבוט. היא נמצאת חזק בשלב המושגים החזותיים . (זה שבעבר קראו לו השלב הסכמתי.) היא מציירת. . (בעיני כל שרבוט זה ציור , אבל...)

איך היא מגלה בעצמה מה היא יכולה לשרבט ולא עושה זאת מתוך העתקה. באמת מרגש! @}גם אותי.
וברצוני לחדד : מה שהיא עושה לעצמה זה יידוע (בחיריק) של מציאות החיים . מיד לפניך בהתכתבות עם אנדלוסיה שמענו שהמאבחנת חיפשה בציור של הילד את דימוי הגוף ולא היה , ובבדיקה מקיפה שעשתה , כלומר לא רק דרך הציור (כך הבנתי) , מצאה "חוסר בתחושת גוף עמוקה" (יחד עם רגישויות נוספות.)
אני מנצלת את ההזדמנות ששתי הדוגמאות האלה באות אחת על יד השניה כדי להצביע על התרומה הנכבדת שיש לציור הילדי להגשמת המכלול הגופני-נפשי של האדם .
ילדת טבע , תודה לך על השיתוף . @}
הקטנה שלך אוטוטו בת חמש נכון? (כן , אצלך היא הגדולה...)

[חוה_בת_חיים*]

אבל בכל זאת אמרת משהו לא ברור: מה להבין מזה? @}
הי אנדלוסיה יקירתי , (אכתוב כאן כי זה בעיקר רלוונטי לכלל הקוראים כאן)
תודה שאת חוזרת ובכך מאפשרת עיון נרחב יותר.(אני מנסה לא להרחיב יתר על המידה כי היריעה רחבה כל כך בין כה וכה)
אם כך , אוסיף לפי בקשתך :
לפעמים הוא מוכן לנסות, ואחר כך אומר "אני עושה איך שאני רוצה" .
בתחילה אתמקד בראשית המשפט ומשם נראה למה התכוונתי כשאמרתי "יש כאן מקום לדיון נוסף בעניינים נוספים. "
הבה נבין מה פירוש הדבר כשהילד 'מוכן לנסות' משהו שאנו מציעים לו לעשות . והוא בן שנה , שנתיים והלאה ,ועכשיו הוא בן ארבע אבל הוא "מוכן לנסות" כל מיני דברים כבר מזמן.. לפחות מאז גיל שנתיים בגן :
ברוב המקרים אנו מציעים לו משהו אשר לא מתאים לגילו מבחינת השלב ההתפתחותי.
ברוב המקרים אנו מציעים משהו שהמוטיבציה שלנו לבחור דווקא בו קשורה לעניינים פרטיים אישיים שלנו. ולא שלו.
ברוב המקרים זה מלווה באיזושהי אמביציה לקדם אותו או לשפר אותו או להתאים אותו לאיזה משהו (נניח כמו 'מוכנות' לכתה א' או השוואה עם ילד אחר )
בהרבה מקרים הסיטואציה הזאת מלווה באנרגיה של חששות לגבי 'תקינותו' של הילד שלנו.
כלומר כשאנו מציעים משהו כזה אופפת אותנו אנרגיה לא חיובית . בלשון המעטה . זה קורה ברמה כזאת או אחרת לכל אחד מאיתנו.
הילדים הקטנים קולטים את כל זה יחד עם עוד מתחים שהם קולטים באופן טלפתי- אנרגטי ואין להם שום יכולת להסביר לעצמם מה קורה - הגוף -נפש שלהם מגיבים בכל מיני רגישויות , חולשות , אלרגיות וכמו שאמרת מגיבים ע"י מערכת שלמה של הימנעויות .
כלומר , כשילד מוכן לנסות הוא מגייס כוחות גדולים לשם כך .
בעיקר מגייס כוחות לעזוב או להפסיק משהו שבאמת באמת חשוב להתפתחות שלו . משהו שהוא שווה ערך למזון מלא ויטמנים .
ואז באה האמירה : "אני עושה מה שאני רוצה" זאת אמירה הישרדותית . הוא מנצח במאבק לא קל . הוא עושה מה שהוא רוצה וצריך.
אלא שהנצחון ההישרדותי הזה מגיע אחרי שנוצר כבר חשד גדול מאוד + התנגדות למבוגרים האלה , שעדיף לא להקשיב להם בכלל , הם תמיד רוצים ממני משהו שאני לא יכול לתת להם , הם מכלים את כוחותי. וכאן נוצר פתח להתמרדות אוטומטית , חשד אוטומטי וניכור כלפי סמכויות , קשיים לשתף פעולה , סוגים
שונים של סבל והפרעה במה שקשור ללמידה ועוד.
שיתפתי אותך במחשבותי וזה נשמע כנבואות שחורות .
אלה מחשבות שלי ולא אודות המתוק שלך . אלא ניסיון לגעת באותה רשת אנרגטית עדינה אשר אופפת את האדם המתפתח. לגבי המתוק שלך אני מאושרת ממה שסיפרת לי על הגן והגננת.
(היא מתייחסת אליהם ברצינות מעוררת השראה). אני מאמינה בכוחה לרפא אותו ממאורעות חורף 2008 ... @}

[אנדלוסיה*]

תודות אינספור חוה. זה מעורר מחשבה.
כמה עדכונים והשלמות: ה"הימנעויות" שדיברתי עליהן הן בעיקר גופניות, ילד שהיה זהיר מדי בינקות, לא נפל, לא טיפס, לא העז, לא רץ ולא קפץ. וגם הימנעויות מרעש. בכל הנוגע ללמידה הוא ממש סכנת נפשות ואני מנסה כמעט בכוח להשאיר אותו ילד. כושר ריכוז מדהים, וגם יכולת מרשימה לעמוד על שלו ולקבל את מה שהוא רוצה בשקט ובלי עימותים.
הוא אף פעם לא מבקש לצייר מיוזמתו, אבל היום סבתא הציעה לו לצייר. התחיל במכחולים ושוב עבר לידיים, הפעם זה העסיק אותו די הרבה זמן.
אני מנסה לחדד לעצמי מה ולמה בדיוק שאלתי כאן. אני חושבת שקיבלתי ממך תשובה טובה לגבי העובדה שהוא "תקין", אם אפשר לומר כך, שהוא פועל בהתאם לשלב שבו הוא נמצא ושאין שום דבר פתולוגי ב"התנהגות האמנותית" שלו. אולי זה קשור גם לזה שלי ולאבא שלו אין שום נטיות אמנותיות, אצלנו הטקסט והמילים עובדים חזק, וכמובן שגם הוא כזה (כבר מתקן הגייה כשקוראים לו סיפור, החצוף). אני חושבת שהטריד אותי שהוא לא מפיק מזה שום הנאה, ותהיתי אם זה לא חסך בעייתי. כי ממה שהבנתי ממך, כל ילד אמור לרצות להביע את עצמו באמנות פלסטית.
אבל דרך אגב, היום הוא לקח את פסל החימר שעשה בגן, והפלא ופלא: הוא טען שזה הר געש (+ הסברים על הלבה ומאין היא יוצאת), לא מכונה.

[בשמת_א*]

הבה נבין מה פירוש הדבר כשהילד 'מוכן לנסות' משהו שאנו מציעים לו לעשות . והוא בן שנה , שנתיים והלאה ,ועכשיו הוא בן ארבע אבל הוא "מוכן לנסות" כל מיני דברים.
איזה ניתוח מדהים!
למדתי ממנו המון.

ובאותו הקשר, לאנדלוסיה: אני מאמינה שאין דבר כזה
ילד שהיה זהיר מדי בינקות.
הילד היה מאוד זהיר. ככה הוא היה. לדעתי זה טבעי וחכם.
ה"מדי" הוא תוספת שלנו, לדעתי: בדיוק הפחדים שחוה מתארת כ
אנרגיה של חששות לגבי 'תקינותו' של הילד שלנו.

טוב, כתבתי עוד פירוט אבל הוצאתי אותו. מעדיפה שחוה תרחיב.

[אמא_נמרה*]

_עיינתי שוב ושוב בתיאור הדמות שצייר ונראה לי שאפשר לומר בבטחון שהדמות משקפת את טונוס השרירים הנמוך והסרבול המוטורי אשר ציינת שקיים .
בגלל שקיימת התאמה גבוהה בין הציור לבין המציאות הגופנית של הילד .
אני בטוחה שאם הילד יקבל תמיכה לתהליך גופני והטיפול ישפיע לטובה , אתם תראו שגם הדמות המצוירת תזדקף ותתחזק בהתאם !_

חוה,

באתי לעדכן שזה בדיוק מה שקרה ועוד הרבה יותר. אמשיך עוד בהזדמנות.

תודה לך על הליווי

[תמי_אמא_לשתיים*]

חוה
תודה רבה. אני קוראת בענין רב את דברייך המאירים.
ברוב המקרים אנו מציעים משהו שהמוטיבציה שלנו לבחור דווקא בו קשורה לעניינים פרטיים אישיים שלנו. ולא שלו. מעורר מחשבה. מעודד אותי לבחון היטב את ההצעות שלי לביתי בת החמש. מקווה שאצליח לא רק ללמוד אלא גם ליישם. כלומר - להציע כמה שפחות, לא לכוון, לא להכניס אנרגיות מגבילות...

[חוה_בת_חיים*]

אני מנסה לחדד לעצמי מה ולמה בדיוק שאלתי כאן.
אנדלוסיה ... .. לבי יוצא אלייך . גם אני מנסה לחדד לעצמי מה בדיוק שאלת כאן .
לצורך זה קראתי הלוך ושוב בהתכתבויות קודמות שלנו ואני מציעה לך לקרוא שם שוב ושוב . (אולי כבר קראת ?) אשמח כמובן להמשיך לשוחח אתך אח"כ.
בשמת א שמה פוקוס על הדאגה ל'תקינותו" של הילד ילד שהיה זהיר מדי בינקות, ואני מסכימה אתה שה"מדי" משקף בדיוק את אותה אנרגיה דאגנית /חששנית אשר בכוחה גם לגרום לאי תקינות .
זה מביא אותי לשני מקומות :
1) לדעת יותר על תולדות ההיריון וההיוולדות של הילד. -אם תסכימי לפרט.
2)להצביע עבורך בצורה מפורטת על העובדה שהכל קשור כי האדם והמשפחה והחברה והיקום הם מערכת הוליסטית . נראה לי שנחוץ להראות לך להצביע עבורך על הפרדות לוגיות שאת עושה והן אלה אשר עלולות להפריע לך ליצור שלווה מספקת . - אם תרשי לי 'לגעת' בך , מבטיחה להיות תומכת כשקשה.
אני מביא כאן ציטוט ממה שכתבתי לך ב26/2/08 כדי להקל על שאר הקוראים :
יש יסוד סביר להאמין שילדים בגיל שנתיים זוכרים עדיין את תק' העוברות ואת חויית הגיחה אל העולם .זאת אחת הסיבות שחשוב בעיני שילדים ישרבטו בלי שישאלו אותם מה ציירת . החוויה של המעבר אל העולם הזה , אל האור הזה , אל מגע האויר בעור , החויה של הפגישה עם אמא ואבא אלה חויות אדירות ובגיל שנתיים עדיין זוכרים אותן. ואז כאשר עושים כל מיני סימנים גראפיים ,מאחר והאדם מעניק משמעות לסמלים וזאת כבר מתינוקות -סביר להניח שיש עיבוד של חוויות אלה , לחווית ההיוולדות יש השפעה על כל החיים - אז טוב שתהיה קצת הזדמנות לעבד אותה.
תודה@}
תודה גם לבשמת א בבקשה תמשיכי להיות איתנו.
וגם אמא נמרה כל כך חשוב לי לקבל משוב . המשוב שאת נותנת ממחיש את ההוליסטיות והוא חשוב מאוד לכולנו ורלוונטי בדיוק כרגע עבור אנדלוסיה .
תודה@}@}@}

[אנדלוסיה*]

הי חוה, ותודה גם על הביקור אצלי
תשמעי, אני לא יודעת אם יש טעם להמשיך. כל אמא והסגנון שלה, כל אמא והדגשים שלה. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא בן אדם לחוץ או חששן או דאגן במיוחד, ואפילו לא במיוחד. אממה, אני אמא -- זה חלק מהגדרת התפקיד שלי, לשים לב אם משהו נראה לי דורש תשומת לב, ולחשוב איך לפעול הכי טוב בקשר אליו. לכן באתי ושאלתי ולא התחלתי לנסות "לתקן" את הילד.
עכשיו, לעניין "זהיר מדי" -- כשהוא היה תינוק נורא התלהבנו מהזהירות שלו. אף פעם לא היה צריך להרחיק אותו, לא ממגירות, לא מדלתות, לא מדברים שבירים, כבדים, חמים, חדים -- לפעמים פשוט הסברנו לו והראינו לו מה זה חם וחד, ולפעמים לא. הוא פשוט שמר על עצמו. עד כאן טוב ויפה. אבל כאשר בגיל ארבע אני רואה שההתנהלות שלו במרחב היא בעייתית, שהוא לא חזק, שהוא נופל ונתקל ודורך איפה שלא צריך, שיש לו פלטפוס נוראי וגב תחתון מעוגל, אז אני מבקשת מידידת משפחה לתת לי חוות דעת מקצועית, בדיוק כדי לדעת אם זה הדמיונות שלי והחלומות הכמוסים שלי שהוא לא יהיה פדלאה כמו אמא שלו או שבאמת יש פה בעיה. וקיבלתי תשובה: זו לא "בעיה", אבל יש "עניינים" של ויסות תחושתי, הם יכולים להסתדר לבד אבל אפשר גם לעזור ולחזק. כרגע זה לא משנה למה הוא כזה. העובדה היא שהתנסויות שהוא נמנע מהן הן גירויים עדינים ומתמידים לחושים, ועכשיו צריך ליצור אותם באופן מלאכותי. אני רואה את זה מצוין גם על אחותו, שלא נמנעת משום דבר.
אז אני לא חושבת שאני מטילה עליו כל מיני פאניקות, כי אין לי פאניקות.
כל זה לא אומר שאני לא מקשיבה קשב רב לכל מה שנאמר פה וחושבת על הדברים, ואשתדל לשים לב מה אני "מציעה" לילד ולמה. זכרתי את הדף הזה כל הזמן, ובאמת יותר משנה וחצי עזבתי את הנושא. וגם לבשמת, שבטח לא יודעת את זה אבל היא אחת הנשים שלמדתי מהן הכי הרבה בחיים שלי, ולפעמים אפילו דברים שבהתחלה נראו לי פסיכיים לגמרי ובסוף ראיתי שהיא צודקת, אני מקשיבה, אבל גם לא חושבת שכל מה שילד עושה מקורו בהורים.
עד כאן להפעם, דיוטי קולז.

[בשמת_א*]

עכשיו, לעניין "זהיר מדי" – כשהוא היה תינוק נורא התלהבנו מהזהירות שלו. אף פעם לא היה צריך להרחיק אותו, לא ממגירות, לא מדלתות, לא מדברים שבירים, כבדים, חמים, חדים – לפעמים פשוט הסברנו לו והראינו לו מה זה חם וחד, ולפעמים לא. הוא פשוט שמר על עצמו. עד כאן טוב ויפה. אבל כאשר בגיל ארבע אני רואה...
אני מחכה למה שחוה תגיד, אבל בגדול, שינית עכשיו מבחינתי את מה שאמרת.

אם התלהבתם מהזהירות שלו כתינוק - אז למה בעצם בחרת לנסח קודם, שהוא היה "זהיר מדי"? ממה שאת כותבת עכשיו, הוא לא נראה לך זהיר מדי, לא אז ולא עכשיו.
אם כך אז אנחנו רואות לגמרי עין בעין.

לעומת זאת, מה שאת מתארת בגיל ארבע (ואגב, אני גם התרשמתי שהילד שלך מדהים) מבחינה פיזית - נשמע לי בדיוק כמו לך, דורש איבחון וטיפול.
אבל, זה לא אומר שהוא היה "זהיר מדי". אולי היתה לו רגישות תחושתית, או קושי בויסות תחושתי, שהיה משולב בזהירות שלו. אבל איך שאני רואה את זה - הזהירות היתה בריאה,
ולעומתה הרגישות היתה קושי שאי אפשר לדעת מתי הוא הופיע, ושגם אם הייתם יכולים לזהות כבר בינקותו שיש לו קושי בויסות תחושתי (אם אמנם זו הבעיה, ואני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה במאה אחוז) - ההתמודדות עם זה לא היתה אמורה להיות בנושא "הזהירות".
נראה לי שלא הסברתי טוב, אז אני אולי אנסה שוב: אם את חושבת, שהיית צריכה לחשוב בינקותו שהוא "זהיר מדי" ולדחוף אותו לאיזה כיוון בגלל זה, ואז היית פותרת את בעיית ההתנהלות במרחב היום - אז אני ממש לא מסכימה. אני חושבת שזה היה מצויין ובריא שהתלהבתם מהדרך שהוא שמר על עצמו. טוב לכם וטוב לילד.
בלי קשר,
שההתנהלות שלו במרחב היא בעייתית, שהוא לא חזק, שהוא נופל ונתקל ודורך איפה שלא צריך, שיש לו פלטפוס נוראי וגב תחתון מעוגל,
זה משהו שרואים עכשיו, לא כשהוא היה תינוק (פלטפוס, גב מעוגל וכדומה) - אז אני הייתי מנחשת שזה משהו שהתפתח דווקא בשנים האחרונות.

שהוא לא יהיה פדלאה כמו אמא שלו.
המממ. יכול להיות שבהתפתחות שלו חלה איזו היתקעות שמקבילה למשהו שקרה לך בגיל דומה? או שפשוט יש לכם גנטיקה דומה?

בכל אופן, לגבי גב תחתון מעוגל ופלטפוס, כל החומר שאני לומדת בשנה האחרונה (ראי בין היתר ההרצאה המשודרת של אסתר גוקלה בדף שיונת פתחה הרצאות מומלצות) רומז דווקא שזה משהו שנובע מישיבה מרובה ויציבה לא נכונה, מהסוג שמעודדים במערכת החינוך (אחד החסרונות המרכזיים של גני הילדים, לדעתי, הוא הישיבה על כסאות). היציבה שלו יכולה להיות משהו שאת מדגימה (שהוא פשוט מחקה את היציבה שלך או של אביו, לא משהו שאת שולטת בו), או נובעת מדברים שהוא עושה באופן יומיומי בכלל בשעות שהוא לא רואה אותך. או הכל כאחד.
ויכול להיות, שכל שאר הסימפטומים (תנועה לא טובה בחלל) נובעים מהיציבה הלא יציבה (כף הרגל והגב התחתון הם שני ביטויים לאותה בעיה).
אני למשל הייתי מאוד מוטרדת מזה שאצל בתי התגלו בעיות יציבה שנבעו מנשימה לא נכונה. לי אין אותן בעיות יציבה, אבל יש אותה בעיה בנשימה (הא הא, אנחנו לא יודעות לנשום 0-: ). כששאלתי את הפלדנקרייז שלה אם זה משהו שהגיע ממני, הוא אמר שלא. שכל התינוקות הבריאים נושמים נכון. וכל הילדים בגיל הרך, בתקופה של צמיחה מהירה, מאבדים את הנשימה הנכונה וכל מיני דברים של נשימה ויציבה ותנועה "מתבלגנים". אבל יש ילדים שאחרי תקופה קצרה (אפילו מאוד קצרה) של אי יציבות תופסים מחדש את הנשימה כמו שצריך, ואחרים ש"נתקעים".
אז הבת שלי לא נתקעה בגללי. היא פשוט נתקעה במקום דומה לזה שאני נתקעתי. הוא לא חושב שזה קשור אלי. אני חושבת, שאילו הייתי נושמת נכון, אז היה לה יותר קל לצאת מהחסימה שלה. אבל הואיל ואף הורה שלה לא נושם נכון, אז גם היא לא היה לה ממי ללמוד תיקון, כשזה לא הסתדר לה מעצמו.

[אנדלוסיה*]

לי יש כפות רגליים וגב לתפארת ויציבה מצוינת ומודעת ואני גמישה וחזקה אבל אחרי הכל אני פדלאה, ותמיד הייתי... לאבא שלו יש גב תחתון לא משהו אבל הוא חזק וחסון, אם כי עדין כמוהו. את הגב התחתון ראיתי מיד כשהוא התיישב בעצמו, בגיל מאוחר יחסית (התפתחות מוטורית גסה מאוחרת, מוטוריקה עדינה מוקדמת ומשוכללת); את השאר לא. לא היה מה לעשות אז -- חיכיתי שיסתדר לבד, לא הכל הסתדר. ולא כולם נועדו לספורט מקצועי -- צריך גם מדענים וחוקרים בעולם אבל נניח לזה, לא נסתום את הדף עם העניינים האלה. בשמת, אם את מכירה פלדנקרייז לילדים בפרדס חנה אנא כתבי לי בדף שלי. ברור לי שזה הדבר הבא.
< בדיוק חזרנו מחברה שיש לה המון צעצועים של מבוגרים, דברים שצריך לפרק ולהרכיב, צורות גיאומטריות, טלסקופים וקליידוסקופים, קוביות הונגריות ועוד כל מיני. הילד היה מאושר, חקר ובדק ושיחק, והיא כל הזמן נתנה לו "תרגילים" --תעשה ככה, תנסה לעשות ככה (אם כי לא הראתה לו איך). אני ממש התגרדתי מרוב אי-נוחות ואפילו ניסיתי לרמוז בנימוס שתעזוב אותו בשקט; רוצה לומר, ראיתי שאני לא מכוונת אותו כל כך הרבה >

[חוה_בת_חיים*]

הי אנדלוסיה ..... נוצרה כאן איזו אנדרלמוסיה...
אני בצורה מאוד ממוקדת שאלתי שתי שאלות .
שאלה אחת שקשורה להיסטוריה של ההיריון והלידה של המתוק .וזאת כדי לחבר כמה נתונים ולצאת עם תרומה כלשהי. לא התייחסת לזה בכלל .
שאלה שניה אשר קשורה ישירות אליך . למעשה בקשתי ממך רשות להראות לך מקומות שאת עושה הפרדות לוגיות אשר תורמות לדעתי בלבול שהוא לא לטובתכם . אין טעם לפרט כרגע.
כי כמענה לשאלות אלה , למעשה כתגובה , טרפת את הקלפים לחלוטין . ואמרת : תשמעי, אני לא יודעת אם יש טעם להמשיך. ....
כנראה הגזמתי במשהו . עליתי לך על העצבים ועשית לי מה שהבן שלך עושה כשמציעים לו יותר מידי "אני עושה איך שאני רוצה"
אני ניסיתי לגעת באותה רשת אנרגטית עדינה אשר אופפת למעשה את כולנו ואני לא מסכימה לראות שאת לוקחת את זה למקום של פניקה לחץ ודאגנות יתר -
כי ממש ממש לא דיברתי על דברים כאלה .
אני מכבדת בהחלט את היוזמה שלכם לבדוק את את ההתנהלות הגופנית של הילד ושמחה שקבלתם ייעוץ ממאבחנת אשר אתם סומכים עליה.
אינני יכולה לקבל את השימוש שהמאבחנת עשתה עם כושר הציור שלו ואני ממש מודאגת אם חלק מהתרגילים שהוא יקבל עכשיו יהיו מטלות גרפיות ולפי מופתים גבוהים מידי . השרבוט הוא בדיוק בגדר הגירויים העדינים המתמידים לחושים .
אני מציעה לעבוד איתו גופנית ותוך כמה זמן הגוף יהיה מספיק מפותח בשביל לתת לנפש להתבטא באופן גרפי לפי התוכנה הטבעית.
בינתיים הנפש שלו מתבטאת מצוין עם לישת הבצק ועשיית השבלולים והמכונות לייצור מסטיקים .
לא כולם נועדו לספורט , ונכון צריך גם מדענים אבל גם הספורטאי וגם המדען הם בני אדם פרטיים אשר למען רווחתם האישית זקוקים למגוון ביטויים אשר יוצר איזון .
שאר הדברים לא מתאימים כרגע .|אייקון של את חפירה|
שבוע טוב@}





כרגע זה לא משנה למה הוא כזה. העובדה היא שהתנסויות שהוא נמנע מהן הן גירויים עדינים ומתמידים לחושים,

[אנדלוסיה*]

חוה, אני מסכימה לגמרי. ובכלל לא עלית לי על העצבים; להפך, כולי הערכה ותודה על הסבלנות וההשקעה שלך לענות לי בתשומת לב כזאת. אבל אני לא רוצה להיות נושא לאנליזה כרגע. כאן למעלה עניתי בעיקר לבשמת, אבל גם לך עם ה{{}}אנרגיה של חששות לגבי תקינותו של הילד. תודה לאל, הילד שלי לא רגיל! הוא משהו לגמרי חד-פעמי, ואין לי שום ספק לגבי תקינותו, אני רק לא רוצה להתעצל ולהזניח דברים מסוימים, אם כדאי שאעשה אותם.
גם אני התפלאתי שהמאבחנת אמרה לו לצייר איש וחשבתי שזה דימוי שילדים לומדים בגן מאחרים. היא לעומת זאת טענה שיש איזשהו דימוי גוף גם בראש של ילד קטן כזה. אני שמחה לשמוע שאת לא חושבת ככה. מכל מקום, רוב התרגילים הם פיזיים לגמרי, משחקים שונים, גלגולי עיפרון, סיבובי קרוסלה, היתלות על ערסל, משחק באולינג (דברים שיגרמו לו להרים את הראש ולא להרכין אותו), שמיעת מוזיקה עם כלי מיתר באוזניות, הארה עם פנס ליד העין, פיצוץ בועות סבון, קפיצות, משחק בג'ולות, משחק בטוש עם זרמים שונים באמבטיה... אבל הציעה לתת לו לצייר במאונך כי חשבה שכך יהיה לו יותר קל ונעים, וגם לצייר לו איקסים גדולים ושרבוטים גדולים אחרים ולתת לו לעבור על הקווים עם פנס. שוב, לא כדי לשפר את כושר הציור שלו אלא כדי לגרום לו לחצות קו אמצע של הגוף ודברים כאלה. אם את חושבת שזה מזיק אנא אמרי לי. ובדיוק כמוך אני חושבת שהמדען הקטן הזה זקוק לתרפיה האמנותית, והעובדה שהוא לא מתעניין בזה העסיקה אותי, שאלתי את עצמי מה אפשר לעשות כדי לעודד אותו לכך. יכול להיות שחטאתי בהשוואה שלו לילדים אחרים ולתוצרים שלהם, היה נראה לי שהוא לא "שם".
מצד שני, אני מחזיקה בדעה שיש שלבים שאם לא עוברים אותם -- עוברים אותם בשלב יותר מאוחר, ויכול להיות שהוא עדיין ב"סיטואציית הממרח" או משלים חלקים ממנה. ובקיצור, מרגע שאמרת לי לעזוב אותו במנוחה אני מאושרת.
שתי שאלות קצרות: 1) האם את בעד שאמשיך להציע לו לצייר? כלומר, להיות אקטיבית ולהעלות את האופציה הזאת? לאחרונה אמרתי לו בוא נלך יחד לקנות לך צבעים ונייר, החידוש טיפ טיפה עורר אותו (אבל אחרי שהוא מצייר בדרך כלל לא אכפת לו מהציור. הוא יכול לקמט אותו ולגזור אותו מיד אחרי כן). 2) בכל זאת מעניין אותי מה המשמעות של המשיכה לשחור. אם יש לך תובנות -- אשמח.
בהערכה עמוקה @}

[בשמת_א*]

דברים שיגרמו לו להרים את הראש ולא להרכין אותו
זה נשמע לי לא טוב. כמובן לא ראיתי על מה מדובר, אז אני שוב ממליצה בחום רב עד מאוד שתציצי בהרצאה בגוגל של אסתר גוקלה.
רגע, אלך לחפש לך. הנה, כאן

אבל אחרי שהוא מצייר בדרך כלל לא אכפת לו מהציור. הוא יכול לקמט אותו ולגזור אותו מיד אחרי כן
הימור שלי: חוה תגיד שזה מצויין. אכן הדגש צריך להיות על תהליך היצירה ובכלל לא על התוצר.

ואני לא יודעת אם זה הובן מכל הדברים שאמרתי, אז אני אחדד: אני לגמרי מסכימה עם חוה שהמקום שרצוי לטפל בו הוא הצד הפיזי. דרך הגוף בלבד.
ואם אני זוכרת עצות של חוה (אני רק זורקת מלה כדי להזכיר לחוה לכתוב על זה), אז נדמה לי שהיא אומרת לא לכוון את הילד לצייר במלים או בהצעה (מרגיש לי כמו אנרגיה של "דחיפה") - אלא שאם את מעוניינת למשוך אותו לציור, אז תשבי את ותציירי בכיף, שרבוטים על דפים, והוא יהיה מוזמן להצטרף ולשרבט לצדך, אם ירצה (אנרגיה עדינה של "משיכה").

לגבי השחור: גם בתי בגיל הזה בדיוק נמשכה מאוד לשחור, ומאז שמעתי על עוד הרבה ילדים. זה יכול להיות משיכה לדרמטי.

[אנדלוסיה*]

גם אני מחדדת: אני שמחה שהוא לא מתעניין בתוצר.
גוקלה -- כבר ראיתי את זה בשנה שעברה. אבל יש כאן עניינים עם מערכת וסטיבולרית -- האוזן, שיווי המשקל, כאלה.

[חוה_בת_חיים*]

חשבתי שזה דימוי שילדים לומדים בגן מאחרים.
הרבה לפני שלומדים מאחרים לומדים באופן עצמאי תוך "חקר" ו"גילוי" טבעי אשר מאפיין את ההתנהגות האנושית הטבעית . ותכונת החקר והגילוי היא בפני עצמה תכונה שצריך לתת לה להתקיים לאט ולפי הטבע.
אותה חקרנות טבעית מתקיימת לגבי השרבוטים. ואתם צריכים לזכור שהשרבוט הוא תוצאה של עבודת שרירים ועבודת עיניים ועבודת קשר עין ויד .
דמות אנוש בציור היא תוצאה ישירה של "שמשות" , "דיאגרמות" וקומבינציות ביניהן .
בגלל זה מומלץ לקשקש ולקשקש ולהפריד סימנים ולחברם כ"שמשות" וכ"דיאגרמות" ובזמן הזה לשמור את הפה סגור ולא לגלות לילדים ש"יוצא" משו .
ואפשר לתת לזה לקרות , רק לפתח מודעות אישית לנושא , לדרוש מגננות וממבוגרים אחרים ומעצמנו פשוט לסתום את הפה . ולהאיר פנים !
עכשיו שהוא בן ארבע זה לא מאוחר לשקם את השרבוט שלו. בלי לגעת בו . בלי להציע לו. שיהיה מונח בשולחן במטבח עם נייר , ככה סתם .
היא לעומת זאת טענה שיש איזשהו דימוי גוף גם בראש של ילד
הדימוי יכול להיות בראש שלו אבל לוקח זמן עד שהוא מגיע לביטוי באופן גרפי. ואם הוא לא הגיע לביטוי באופן גרפי זה לא אומר שאין לילד מושג על הגוף שלו. בטח לא בגיל ארבע.

_אבל אחרי שהוא מצייר בדרך כלל לא אכפת לו מהציור. הוא יכול לקמט אותו ולגזור אותו מיד אחרי כן
הימור שלי: חוה תגיד שזה מצויין. אכן הדגש צריך להיות על תהליך היצירה ובכלל לא על התוצר._
זה לא עניין של מצוין . זה טבעי שהילד בן ארבע לא מתמקד בתוצר . כי התהליך מספק לו כר לקדחתנות של החקר והגילוי. לקמט אותו ולגזור אותו זה המשך טבעי של כל ההתעסקות . אשר נובע מן העובדה הפשוטה שהיו שם מספריים וזו הזדמנות נהדרת להשתמש בהם . ואם יהיה שם דבק ישתמשו בו גם ושדכן גם ותהיה התעסקות גדולה. בלי נושא ובלי הנחיה . הטכנולוג המתוק עשוי להנות מאוד.
בכל זאת מעניין אותי מה המשמעות של המשיכה לשחור.
השחור , החום , הכתום הם הצבעים אשר קיימים באופן טבעי (בחיים בטבע) בצורה הכי זמינה .
באופן פרטני - אלה הם צבעי התוצרת הטבעית הידועה בכינוי קקי. (דרמטי מאוד) .
שתי העובדות האלה מחזקות את ההשערה שזו היא הסיבה לשימוש הגורף בשחור בגיל הרך.
יש גם משהו אשר עולה ממעמקי מוחי הקודח והוא לגבי זיכרון קולקטיבי ביחס ללילה השחור (בימינו כבר כמעט לא רואים אותו כך) פלוס העובדה שדווקא בגיל ארבע אנו עדים להרבה הרהורים בקשר למוות .אלה יכולים אולי להסביר את המשיכה לצבע השחור אך אין לי מספיק 'מקרים' שראיתי . ואסור לשאול את הילדים. מכסימום לראות ולספר לי.
אך אם בקשת 'תובנות' אני נוהגת לשלוח לבדיקת ראייה כי מתעוררת אצלי השאלה מהו המשוב שהעין מקבלת מן הצבעים ומן הסימנים המשורבטים.
כשאני מחברת עובדות הקשורות להתנהלות הכללית של המתוק שלך הייתי ממליצה קודם כל על בדיקת ראיה. (סליחה שלא אמרתי זאת מקודם פשוט לקח לי זמן "להכיר" את הילד ) . וגם בדיקת שמיעה . אם לא נעשו עד כה.
הייתי יוצאת למסע תענוגות עם הילד :
1) גן הרפתקאות . לטפס ולקפוץ. מנצלת כל גדר ללכת עליה בזרועות לצדדים שיווי משקל .
2) הולכת איתו על בסיס קבוע לבריכה . לשחות . לשחות . לשחות.
3) מוסיקה בבית על בסיס קבוע.
4) רכיבה על סוסים או אופניים ואופניים שמופעלים על ידי מגע רגליים ברצפה וכאלה שמופעלים על ידי הידיים.

ואת כל "הטיפול" בו הייתי מבססת על נוהל יומיומי של משחק . משחק . משחק . זוהי אנרגיית החיים.
ואחרי כל החוויות האלה משהו גם יקרה עם הצבעים והנייר המחכים בבית .
בינתיים גם ההורים יפתחו מודעות לקשר ההדוק בין כל המרכיבים וייהנו מחברת הילד ומהתבוננות בו.
בלי לערער על תקינותו של המתוק שלנו . התיאור של ההתנהלות הגופנית והשכלית מבטיח פער שעלול ללכת ולהתרחב . ונדרשת תמיכה לזמן ארוך . ולא להתייאש זה לוקח המון זמן. אבל אז בסביבות גיל 8 רואים ממש תוצאות. . ופעילות גופנית היא פק"ל לכל החיים .

בהערכה עמוקה
@}

[חוה_בת_חיים*]

בשמת א ,
תודה לך על הגוקלה - תענוג . @}

[חוה_בת_חיים*]

ו ..כן . אני ממש ממליצה על פלדנקרייז לילדים.

[חוה_בת_חיים*]

תיקון המשפט :
אני נוהגת לשלוח לבדיקת ראייה כאשר מתעוררת אצלי השאלה האם המשוב שהעין מקבלת מן הצבעים ומן הסימנים המשורבטים הוא אפקטיבי
לעיתים משתמשים בשחור כי אותו רואים הכי טוב .

[עשב_השדה*]

חוה שלום
קראתי כאן ,
ואני מצטרפת לרגע לשיחה שלך אם אנדלוסיה,
ומסכימה שאפשר וצריך לעבוד עם הגוף במשחק חפשי ומכוון
כמו גם ב שיטת פאולה ,
השרירים הטבעתיים ממוקמים או על קו האמצע או משני צידיו,
ונראה לי רלוונטי, (-:
מה דעתך?

[אנדלוסיה*]

מאלף ומחכים. תודה.
לא לוקחת לבדיקות כי אלוהים ישמור מה שהילד הזה רואה, מאיזה מרחק ובאילו פרטים, ואיזה דיוק בצבעים מגיל שנה וחצי. וכנ"ל היכולת לזהות צרצר אחד רחוק ושאר רעשים -- קצת בעיה עם אמא חירשת בבית. הוא: אמא מה זה היה? אני: לא יודעת חמודי, לא שמעתי... מוזיקה אם היא לא קלאסית הוא פשוט בא ומכבה, למורת רוחה של אחותו האפריקאית הבלונדינית... כל השאר אכניס לרפרטואר שלנו, חלקם כבר שם.
@}

[חוה_בת_חיים*]

כמו גם ב שיטת פאולה , |יד|
לא ידעתי שיש עבודה עם ילדים ב שיטת פאולה (הולכת לקרוא את הדף)
גילוי נאות : חוה טופלה בשיטת פאולה ע"י עשב השדה ומאז נעשתה בנ-אדם. )

[דנדי*]

אנדלוסיה,
מעירה שגם בקוביות משחק הוא מעולם לא ממש שיחק. לא אוהב לבנות, אוהב רק לפרק. כאילו לא מבין את העניין, לא מוצא בזה עניין, לא מפיק מזה שום עונג, זה לא מגרה את דמיונו.
אולי אצל בנך זה באמת נגרם מסיבות אחרות, אבל רוצה להרגיע שגם אצל בני זה היה בדיוק כך, ואילו עכשיו (בן 5) הוא מאוד נהנה לבנות, גם אני הרגשתי אז שזה לא בסדר, כי כל הילדים בגילו כבר בנו, ובעזרת הדף הזה הרפיתי מהעניין, ושיחקתי איתו יותר בלהניח קוביות מעץ אחת ליד השנייה. ההרכבה באה מעצמה שנה אח"כ.

חוה,
ישבתי איתו בזמן שצייר, והוא כן משתמש לעיתים גם ביד שמאל. מה זה אומר? (לא יודעת אם זה קשור אבל הוא מצייר X מצויין, מקצה של דף לקצה שני ובכיוון השני, והוא כבר עשה את זה כמה פעמים).

תודה,
דנדי

[עשב_השדה*]

היי חוה
יש עבודה עם ילדים בשיטת פאולה
לא כל המורים יודעים או אוהבים לעבוד עם ילדים,
יש מורים שיש להם כלים נוספים שעוזרים להפעיל תוך כדי משחק, מגע, וכו'...
תודה בכל אופן על ההסכמה.
נראה לי שאין איזכור של עבודה עם ילדים בשיטה,אולי באתר .. זוהי הזדמנות ..... תודה

>אם עשב תצליח לצאת מהמבוכה אולי תזמין אנשים לדיון בנושא<

[חוה_בת_חיים*]

ושיחקתי איתו יותר בלהניח קוביות מעץ אחת ליד השנייה. ההרכבה באה מעצמה שנה אח"כ. @}
הנה דוגמה נוספת כדי להראות את שוויון ערך הפעילות . לשחק עם הקוביות ברמה 'שרבוטית' ללא רעיון מופשט של "תוצר" כגון מגדל או ארמון . ומבחינה פיזית שימוש בפעולה גסה לעומת בנייה הדורשת פעולה עדינה יותר . זה בדיוק כמו לשרבט ללא ייצוג סמלי מוגדר אשר מונח בראש מלכתחילה.
היי דנדי , כיף לפגוש אותך וכיף לדעת שאת עוקבת על המתרחש בדף.
ברצוני להצביע על השונה והדומה במקרה של הבנים שלך ושל אנדלוסיה .
השונה הוא המצב הגופני .
הדומה הוא 1 )חשיפה מוקדמת מידי ומסיבית מאוד של "נפלאות היצירה " בגן בהיותם פעוטים . כולל חשיפה לעובדה שמציירים "משהו" (אני יודעת שיש כאן אי דיוק אבל .. בכללי ..)
2) חשיפה בגיל צעיר מידי ל"אי שביעות רצון" מהעדר דמות אנוש . אני מקווה שהבן של אנדלוסיה לא קלט אי שביעות רצון כאשר לא צייר דמות אנוש. לא ברור לי.
אני מקווה לשמוע בעוד 8 ח' עד שנה דיווחים מרנינים.

הוא כן משתמש לעיתים גם ביד שמאל. מה זה אומר?
זה אומר שעדיין לא נקבעה אצלו היד הדומיננטית . בד"כ יד ימין היא דומיננטית ויד שמאל מסייעת .
אין להקל ראש בחלוקת תפקידים זו . כמובן שיד שמאל יכולה להיות דומיננטית ואז יד ימין מסייעת לה. (לא תמיד חשבו כך)
הידיים הרי מחוברות למוח . ובכוונה אני אומרת מחוברות ולא 'נשלטות' . כי יש השפעה מן היד אל המוח לא פחות מאשר מן המוח אל היד . (!)
יד ימין פועלת בשיתוף עם האונה השמאלית ויד שמאל פועלת בשיתוף עם האונה הימנית . כלומר בהצלבה .
לכל אונה יש 'אופי ' . מוח ימין מאופיין באחריותו על 'רשימות ' 'סדרות' של מילים , מספרים , עובדות לוגיות , שפה , וכד'
מוח שמאל אחראי להיבטים של רגש , אינטואיציה תובנות המופיעות על רקע של חוויות .
היזהרו לא לחשוב עליהם בצורה נפרדת !! יש קשר הדוק בין המוחות !!
זיכרו היטב גם שהידיים מקיימות את הקשרים עם המוח מרגע היווצרותן .
אני חוזרת אליך עכשיו דנדי ,
עכשיו שהוא בן חמש מתחילה להיווצר דומיננטיות של אחת הידיים . גם כאן אל תתנו למאבחנים לקלקל .
במערכת החינוך מצפים שתהיה דומיננטיות לקראת כתה א' . כמובן זה נוח יותר ללמד 30 תלמידים שכולם מבושלים באותה מידה .
אל תשכחו שהילדים שלכם הם לא תפוחי אדמה בסיר בשול . הדומיננטיות נקבעת סופית גם בגיל 6 וחצי אפילו בגיל 7 וחצי .
כמובן שלדעתי הדומיננטיות נוצרת ככל שהאדם פעיל , רץ , קופץ , מטפס , מתנסה במגע עם חול , אבנים וכמובן מתנסה בפעולות ידיים : קוטף ,מקלף , אוכל , שוטף משחיל , תופר, סורג וכו' , משתמש בכלים וכד' לא רק בילדות . ..
תודה @}

[חוה_בת_חיים*]

>אם עשב תצליח לצאת מהמבוכה אולי תזמין אנשים לדיון בנושא<
קומי צאי קומי צאי אחותי כלה .... והשמיעי את קולך !! @} @}
כתבנו באותו הזמן .(אני כותבת שעות עד ששולחת...)

[אנדלוסיה*]

למה כל הזמן אני מרגישה פה תחת מתקפה? הבן שלי לא מרגיש שום אי שביעות רצון, מהסיבה הפשוטה שאין אי שביעות רצון. אף אחד לא אמר לו שום דבר, ביקשו ממנו פעם אחת לצייר איש, הוא צייר איזה כמה עיגולים, אמרו לו יופי ובזה נגמר הסיפור. בגן הילדים הראשון שבו הוא היה היו באמת נפלאות המדבקות וכל הזבלה הזה, ובכל זאת זה עורר אותו לצייר קצת בהתחלה, עד ששוב איבד עניין. אני לא חושבת שהכל אשמת הגן או אשמתי: יכולנו להיות יותר ערניים ו"להזיק" פחות, ובכל זאת נראה לי שכך או כך הוא לא היה נמשך לזה במיוחד.
כנ"ל לגבי תוצר: הוא ילד מאוד טכני ויכול לפרק דברים ומתעניין מאוד בפעולה של מכשירים אבל בדרך כלל לא מתעניין בניסיון להרכיב אותם, לא משנה לְמה, כלומר דוחה את האתגר. אם כי לא תמיד, לפעמים פתאום כן בא לו לבנות משהו.

[חוה_בת_חיים*]

מוח ימין מאופיין באחריותו על 'רשימות ' 'סדרות' של מילים , מספרים , עובדות לוגיות , שפה , וכד' לא ! צריך לומר מוח שמאל !

מוח שמאל אחראי להיבטים של רגש , אינטואיציה תובנות המופיעות על רקע של חוויות . וגם כאן צריך לומר מוח ימין .

אני מתנצלת על הטעות .

[חוה_בת_חיים*]

למה כל הזמן אני מרגישה פה תחת מתקפה?
באמת למה? אני ממש מצטערת לשמוע זאת ממך . .

[בתיה*]

שלום חוה,
קראתי חלק מהדף ומה שאת אומרת מאוד מדבר אלי.
יש לי שאלה: בני בן ה-4 לא מצליח להרכיב פאזלים בכלל, אפילו לא פאזלים שמתאימים לילדים קטנים בהרבה. עד עכשיו זה לא הטריד אותי בכלל, חשבתי שזה יגיע כשזה יגיע וגם אם לא, לא ממש משנה. חברה שלי, גננת לגיל הרך אמרה לי השבוע כי זה חמור מאוד וכי זה יכול לתקוע אותו מחשבתית וכי לא יוכל גם לצייר צורות גרפיות, כי יש לו בעיה בתפיסה צורנית. מה דעתך?

[חוה_בת_חיים*]

גננת לגיל הרך אמרה לי השבוע כי זה חמור מאוד וכי זה יכול לתקוע אותו מחשבתית וכי לא יוכל גם לצייר צורות גרפיות, כי יש לו בעיה בתפיסה צורנית. מה דעתך?
בתיה ,
את צוחקת עלי ? מה זה הנבואות השחורות האלה?
ילדים מרכיבים פאזלים כמה ? אפילו לא שלושה דורות . אין לנו בכלל מספיק ניסיון כדי לקבוע האם זה מועיל או מזיק לילדים . אני לא אתפלא אם נלמד בעתיד שדווקא הרכבת פאזלים 'תקעה אותם מחשבתית '  . שלא לדבר על זה שאני זקוקה שיסבירו לי ויתארו לי איך נראה מצב של 'תקוע מחשבתית ' .
באשר ליכולת לצייר צורות גרפיות , זו יכולת שכל אדם נולד איתה , יש נתונים גופניים אשר מובילים את היכולת להשאיר סימנים לשלב מתקדם של חיבור הסימנים לכלל מבנה . היכולת הטבעית ליצירת מבנים מובילה לשלב מתקדם של יצירת צורות ..... וכן הלאה - היכולת הזו היא אוניברסלית . צריך להיות פגוע קשה כדי להיות במצב של "לא יוכל גם לצייר." היכולת הזו השתכללה במשך אלפי שנים והניבה תוצאות מופלאות בטרם הומצא בכלל הפאזל.
באשר לקביעה : "כי יש לו בעיה בתפיסה צורנית " - אני זקוקה לתיאור מפורט של הילד ולספר לי על סמך מה באה הקביעה הזאת?
על סמך הפאזלים? - עם כל הכבוד, אין מצב .
באשר לילד המתוק שלך . ספרי לי עליו . איך הוא בד"כ . נניח הוא היה בן הדור שלי . דור שראה פאזל בפעם הראשונה בגיל 10 . במה הוא משחק? מה הוא אוהב לעשות ? איך הוא עם גירי פנדה או טושים ? איך השרבוטים שלו ?
עד עכשיו זה לא הטריד אותי בכלל, חשבתי שזה יגיע כשזה יגיע וגם אם לא, לא ממש משנה. נכון .
הוא בן ארבע . והוא מעדיף דברים אחרים.
תודה@}

[תפוח_אדמה*]

לאנדלוסיה:
סליחה שאני מתערבת, אני לא בטוחה שזה קשור כי קצת היה לי קשה לעקוב אחרי הדיון, אבל רציתי לציין, שחוסר עניין בציור יכול להיות סימפטום מוקדם של דיסקגרפיה. גם בן זוגי וגם אבא שלי דיסגרפים, ושניהם שנאו לצייר כשהיו קטנים. בנזוגי טוען שהשיעור השנוא עליו בבית הספר היה ציור, ועד היום הוא מתקשה בכתיבה (אני יכולה לפרט אם תרצי, לא בטוחה שקשור). אצלו ניסו לעשות כל מיני דברים שהיו אמורים לעזור, קשה לדעת עד כמה זה עזר.

[בתיה*]

חוה,
תודה רבה על ההתייחסות, אני מאוד מעריכה את זה. הוא בעיקר אוהב לשחק במשחקי דמיון עשירים במשך שעות. הוא מאוד אוהב לצייר, עם כל הצבעים ובכל מקום (בייחוד על הקירות..) הוא בעיקר מקשקש או מצייר שמשות. הרבה פעמים הוא מעניק לי את הציור (האם יש בעיה עם זה?).
האמת שממש לא הייתי מודאגת מעניין הפאזלים, זה אפילו קצת שיעשע אותי אבל היא הצליחה להלחיץ אותי. היא לא הגננת שלו אגב, הוא איתי בבית.
שוב, תודה רבה (כבר הצלחת להרגיע אותי קצת)

[אנדלוסיה*]

הי תפוח. איכשהו לא נראה לי שזה העניין, באינטואיציה, אבל אני אשים לב. מכל מקום יש עוד זמן, אבל תודה על הנקודה למחשבה.
האמת, היום הוא החליט החוקר "לכתוב על המחשב": פתחתי לו קובץ וורד והוא כתב. גם שם ספר ליד המחשב והסביר שהוא "כותב מתכון". וכבר מזהה כמה אותיות ומקליד אותן. אז מי בגלל צריך לדעת לכתוב היום?!

[חוה_בת_חיים*]

הוא איתי בבית.
בתיה , עכשיו את הרגעת אותי.

הוא בעיקר מקשקש או מצייר שמשות. הרבה פעמים הוא מעניק לי את הציור (האם יש בעיה עם זה?).
אני מוצאת קשר בין החוויה הפנימית שעוברת על הילד שצייר , לבין הרגש המלווה את הענקת הציור. הרי אין לנו מושג על עומק החוויה הפנימית הזו ולילד אין מילים לומר אותה . אז הוא מעניק את הציור. @}

[תפוח_אדמה*]

אז מי בגלל צריך לדעת לכתוב היום?!
זה נכון, המחשב מאד מקל על החיים. יש מצבים שעדיין כותבים, אבל עד שהילדים שלנו יגדלו הם ילכו ויתמעטו. יש בדיסגרפיה עוד בעיות של עימוד, פיסוק וכו שרואים גם אם כותבים על המחשב אבל זה עוזר מאד.

[בתיה*]

חוה
תודה רבה

[חוה_בת_חיים*]

שלום ,
אני רוצה להאיר את הנקודה אשר עלתה כאן על ידי תפוח אדמה :
רציתי לציין, שחוסר עניין בציור יכול להיות סימפטום מוקדם של דיסקגרפיה. .
כחוקרת ציורי ילדים אשר בודקת את ה"אופן הטבעי" של התפתחות הציור בבני אדם אינני יכולה להסכים עם ההנחה הזאת .
ציורי ילדים קודמים מאוד מאוד לכתיבה . המרחק מאז ראשית השרבוט ועד גיל שבע -שמונה אשר בו קיימת בשלות לכתיבה דומה למרחק בין פרהיסטוריה
להיסטוריה . יש הקבלה בין התפתחות האנושות לבין ההתפתחות האינדיבידואלית של כל פרט בן המין האנושי.
שלבי השרבוט הראשונים והתפתחות הציור (6שלבים ) עד גיל שבע מקבילים בפתרונות הגרפיים שלהם לפתרונות גרפיים פרהיסטוריים אשר מוכרים לנו מציורי סלע פרהיסטוריים. זו תקופה שעדיין אין בה כתב. ואכן אין מה לצפות מילדים לכתוב עד גיל זה .
הציור בגילאי שבע- שמונה- תשע אשר קיבל את השם "כיבוש העולם הריאלי" מביא את הילד (לאט לאט )לפתרונות גרפיים אשר בולטים באמנות מצריים העתיקה. שם גם התפתח הכתב אשר היה בראשיתו כתב ציורים. בגיל שבע יש כבר בשלות נפשית מספקת כדי לוותר על הציור השפה הפרטית ולהפנים את סדרי העולם . הכתב זו מערכת סימנים אשר מכילה הסכמה קולקטיבית לשמירת חוקים לצורך תקשורת כתובה . בעולם העתיק מעט מאוד אנשים כתבו ואין מה לדבר על כך שילדים יכתבו.
לוקח עוד כמה אלפי שנים עד שהחברה האנושית מתחילה ללמד את ילדיה לכתוב .
ואז , מתוך מאות אלפי התלמידים המומחים מתחילים להבחין בעניינים כמו דיסגרפיה.
הדיסגרפיה היא תופעה מאוד מאוד חדשה , נגיד מוכרת מאה שנה ? הנטיה שלי היא לחשוב שדיסגרפיה היא תוצאה של גירויים מלחיצים אשר גורמים למוח להתבלבל . ואם זה מוח אשר סובל אפילו מנזק מזערי שבמזערי , אולי בתנאים של המתנה לבשלות מלאה המוח הזה לא היה מפתח דיסגרפיה ?
אולי בתנאים של שלווה ונחת רוח הדיסגרפיה כתופעה לא היתה נוצרת ? אותו קו מחשבה בקשר לדיסלקציה ודיסקלקוליה.
גם בן זוגי וגם אבא שלי דיסגרפים, ושניהם שנאו לצייר כשהיו קטנים. בנזוגי טוען שהשיעור השנוא עליו בבית הספר היה ציור

אבל אולי הם שנאו לצייר מפני שהמנגנון הטבעי שלהם שובש ?
יתכן שקיים במוחם נזק מזערי גנטי כנתון פתיחה . עדיין , זה לא נזק שמפריע לצייר .
יתכן מאוד שיחס נכון לאמנות הטבעית יכול היה לזכות אותם בעונג אשר היה מסייע להתגבר על אותו נזק .
אולי השנאה שלו לשיעור ציור קשורה לשגיאות האיומות בהוראת הציור אשר מתרחשות כבר קרוב ל -80 שנה ? (אם לא יותר ).
אולי הם צריכים לפרגן לעצמם את "תרפיית השרבוטים" ואת "המדיטציה בציור מנדלות" מבית היוצר שלי ולהקל על עצמם .

[חוה_בת_חיים*]

אז מי בגלל צריך לדעת לכתוב היום?!
גם זאת הנחה שיש הרבה להתעכב עליה לפני שמוחים את הכתיבה מעל פני האדמה.
אין להקל ראש במלאכות היד השונות אשר התפתחו במשך אלפי שנים וגרמו למוח שלנו להיות מה שהוא עכשיו.
הכתיבה היא אחת ממלאכות אמנותיות אלה.
אין להזדרז כל כך להיאחז ב"מכשירים" כי ידוע כבר שהתלות במכשירים איננה טובה לגוף ואיננה טובה לנפש.
הייתי עושה אנלוגיה מהופכת אשר אומרת : כמו שיש תוכנה לגיבוי המחשב , כך צריך להיות גיבוי למוח שלך על ידי התוכנה הגופנית - נפשית .
תודה @}

[תפוח_אדמה*]

_בל אולי הם שנאו לצייר מפני שהמנגנון הטבעי שלהם שובש ?
יתכן שקיים במוחם נזק מזערי גנטי כנתון פתיחה . עדיין , זה לא נזק שמפריע לצייר ._
יכול להיות, בגלל זה זה סימפטום, כלומר, משהו חיצוני שמעיד על איזשהו קלקול פנימי. מהו הקלקול הפנימי אינני יודעת. אני רק יודעת שהאחד מקדים את השני. אני חושבת שזה לא בהכרח מפריע לצייר, אבל כל דבר כזה הוא קושי מאד גדול. זה מסלול הבעה שדורש הרבה משאבי מערכת מהאדם שמתקשה בו.

הדיסגרפיה היא תופעה מאוד מאוד חדשה , נגיד מוכרת מאה שנה ?
לפני יותר ממאה שנה לא היה לחץ כמו היום בנושא הכתיבה, כלומר, לא היו חייבים לדעת לקרוא ולכתוב. היה אפשר להסתדר עם זה מצוין, בין אם היית מפשוטי העם או אציל. מעטות המלאכות שהצריכו כתיבה. לכן, אם נניח שזה משהו מבני מולד במוח (רק נניח, אני לא אומרת שזה נכון) אז לילדים עם הבעייה הזו לא היתה בעיה - הם פשוט לא למדו לכתוב, ועסקו באלף ואחד הדברים האחרים שיכלו לפרנס אותם בכבוד.

[תפוח_אדמה*]

ברח לי ההמשך:

אין להזדרז כל כך להיאחז ב"מכשירים" כי ידוע כבר שהתלות במכשירים איננה טובה לגוף ואיננה טובה לנפש.
גם עט ונייר הם מכשירים.

[דנדי*]

לא קשור לדיון כרגע - אבל רציתי לשתף.
היה יום הורים בגן ושלחתי את בעלי (האמת? פחדתי ללכת בעצמי ).
בשעה וחצי שיחה... הוא שם את הגננת במקום (שפתחה את השיחה עם המלצה לריפוי ועיסוק...) והסביר לה שאין למתוק שלנו שום בעיה, ושברגע שהיא תפנים את זה - אז גם הוא יפנים את זה.
היא ציינה שהיא הביאה לגן פינצטה ודברים קטנים כגון עדשים וכו' - והמתוק שלנו שאל אותה אם זה רק בשבילו או בשביל כל הגן...
(זאת כדי להדגיש כמה הוא נבון, ובעלי רק השתמש בזה כדי לשכנע אותה יותר חזק)
נדמה לי שהוא ערער לה בכלל את האמונה בכל האבחונים שעושים היום לילדים - הם הגיעו לנושאים שונים ומגוונים, כולל רטלין, בשעה וחצי האלו.
ויום למחרת הוא מייד אמר למתוק שלנו שהוא היה בפגישה עם הגננת ושהיא אמרה לו שחוץ מיזה שהוא חכם ונבון וכו' וכו' גם יש לו כישרון מיוחד לציור וכתיבה...
אגב - הוא גם הפסיק לאכול את הבגדים שלו, גם כאן אבא לקח שליטה, ובשיטה אחרת פשוטה למדי הוא סיים את העניין במכה אחת.
אין מה להגיד - האבא שלי הוא הטוב מכולם...

[חוה_בת_חיים*]

לפני יותר ממאה שנה לא היה לחץ כמו היום בנושא הכתיבה, כלומר, לא היו חייבים לדעת לקרוא ולכתוב.
הי תפוח אדמה ,
על זה בדיוק אני מדברת . נכון חייבים . אז מה ? מה הלחץ ?
הרי ברור שהתפתחה מערכת גירויים מלחיצים אשר מזיקים לאדם הילד . הרי ברור שהלחץ בא מן המבוגרים . .
קריאה וכתיבה הן טכניקות פשוטות אשר אפשר לאמץ אותן תוך שלושה ארבעה חודשים בגיל שבע שמונה ,אם וכאשר החיים התנהלו עד אז באיטיות המאפשרת הבשלה.
גם עט ונייר הם מכשירים. נכון , ובאמת צריך לשקול מחדש את מועד הגשתם לילדים ואת אופן השימוש בהם .
קחי את זה כדוגמא :
היא ציינה שהיא הביאה לגן פינצטה ודברים קטנים כגון עדשים וכו' - והמתוק שלנו שאל אותה אם זה רק בשבילו או בשביל כל הגן...
.ראשית מה דחוף לילד לאסוף עדשים עם פינצטה ? מאין ילד בן חמש ייקח מוטיבציה לשם כך ? רק מפני שצריך לחזק אותו באצבעות ?
ושנית , הילד כבר שבע איבחונים ונסיונות 'לקדם' אותו .מכל אחד מהם הוא יצא בתחושה שהוא "לא בסדר" .
זה התחיל נדמה לי בגיל שלוש וחצי . מילא , למה ילדים צריכים לגדול עם תחושות כאלה אבל לא קולטים בגנים ובבתי הספר את הנזקים שהם יוצרים ?
תודה לך דנדי על השיתוף . מאוד קשור. אני שמחה שהצלחתם לתת גיבוי למתוק שלכם ולהשאיר אותו ילד מאושר . תרתי משמע

[עדידו*]

קופצת כדי לעדכן - לפני כמה זמן אמרו לי אמהות בגן של בני (גן חובה, גן עירייה בפעם הראשונה) כמה יפה ומיוחד הוא מצייר. הסתכלתי מה עורר את פליאתם והוא הראה לי ציור משוכלל של גיבור-על עם כל מיני מכשירים מתוחכמים (כך הוא קורא לזה) וטכנולוגיות שהמציא...
מי היה מאמין שזה ילד שבגיל 4 עוד צייר כמו אחותו הקטנה בת השנתיים, אם בכלל הואיל להתיישב ולצייר, מה שבדרך כלל סירב לעשות. היום הוא מצייר בהנאה ובכיף ובדמיון ללא גבול. כל כך שמחה שהתייעצתי וקראתי פה, ושעברנו תהליך שהביא לתוצאות יפות כל כך. (תהליך שבעצם היה מורכב בעיקר מלא לעשות כלום ולוודא ששאר הסובבים אותו לא עושים כלום... כך שדי התאים לי....)
עוד אספר שאחותו הקטנה, כמעט בת 3, נמצאת בגן פרטי קטן ומקסים. שנה שעברה היתה שם גננת מהסוג הישן - עם המון דפי עבודה משימות וכו'. בשונה מבני בתי בעלת אופי מאד עצמאי ואף אחד לא מכתיב לה מה לעשות, כך שהיא עשתה מה שהתחשק לה ולא דאגתי יותר מדי. השנה אותה גננת עזבה, ומזה שבועות שאני מקבלת הביתה רק "קשקושים" בגואש. אמרתי לגננת כמה זה משמח אותי והיא ממש שמחה לשמוע, ואמרה שהיא חושבת שאני ההורה היחיד שמרגיש כך. כך שאני ממשיכה להפיץ את המסר!

[חוה_בת_חיים*]

(תהליך שבעצם היה מורכב בעיקר מלא לעשות כלום ולוודא ששאר הסובבים אותו לא עושים כלום... כך שדי התאים לי....) D:)

בדיוק !!

עד כמה שזה מסוכן להמליץ על "לא לעשות כלום" , ועד כמה שזה קשה לדרוש ולוודא "מהסובבים אותו" לא לעשות כלום - כרגע זהו ברוב המקרים , בחוגים ה'משכילים' - צו השעה .
ברצוני להרהר בקול רם :
בשנות העשרים נעשה מחקר אשר הסעיר מאוד את העולם החינוכי . זה היה מחקר (רוברט ספיץ ) שנעשה בבתי יתומים . המחקר הראה שתינוקות אשר קבלו טיפול נאות בצרכיהם הראשוניים - אוכל , שינה , נקיון - סבלו בכל זאת מפיגור התפתחותי על אף שלא סבלו משום תסמונת .
מכאן למדו על הצורך העליון של מגע , חיבה , תקשורת למען התפתחות שכלית .הוכח קשר בין מחסור במגע וחיבה למחסור בהתפתחות שכלית.
הוכחת העובדה אודות תרומתו של רגש מסופק לפיתוח השכל היתה חדשה והיא זו אשר הסעירה .
על גב מחקר זה הופיעו רצף של מחקרים אשר הוכיחו ש"סביבה" חסרת גירויים (חדר לבן ללא כל אביזר) תורמת לפיגור בהתפתחות השכלית לעומת סביבה שיש בה גירויים אשר תורמת להתפתחות תקינה .(נו , ברור שבאופן טבעי אין הרי סביבה משוללת גירויים ).
מאחר וקיימת דאגה גדולה לשכלו של האדם .("בן חכם ישמח לב ובן כסיל תוגת אמו"..)
ומאחר שילדים הוכנסו ל'חדרים' יותר ויותר התפתח סגנון חדש של גידול/חינוך ילדים . סגנון אשר מייצר גירויים כל הזמן .
על העובדה הזו הצטרפה ההוכחה שמה שלומדים בגיל הרך נשאר לנצח , ולצורך דוגמה נתנו את הקליטה המוחלטת של 'שפה' בגיל הרך . טוב , לדעת שפת-דיבור זה הישרדותי , אין פלא שהאיבולוציה דאגה למנגנון כזה ששיא חוזקו הוא בתחילת החיים . אך בין ניצול המוח לרכישת השפה , (מה שעשתה האיבולוציה) לבין ניצול המוח לקליטת חומרים מזיקים (מה שעושים הרבה במוסדות החינוך למיניהם ) יש הבדל גדול.
ברור שהמון מסרים נקלטים בגיל הילדות חזק ו'לנצח' ולכן עלינו כל הזמן לדאוג שניתן את הדוגמה האישית הראויה בעינינו)

זו שאלה מאוד גדולה מה הילד לומד באמת מכל שפע הגירויים המוגזם עליו.
אני למשל למדתי בילדות שמה שהכי חשוב בחיים זה לנוח ולצייר ... - כמובן שלקחתי את זה רחוק מידי .. [-: P-:

כך שאני ממשיכה להפיץ את המסר! הנה גמני.
תודה @}

[חוה_בת_חיים*]

ומאחר שילדים הוכנסו ל'חדרים' יותר ויותר התפתח סגנון חדש של גידול/חינוך ילדים . סגנון אשר מייצר גירויים כל הזמן .
קחו לדוגמה חדר כתה שכל הקירות שלו מלאים במשטחים צפופים של דפים , כתיבות , ציורים , סדרות של אותיות, סדרות של מספרים... ועוד .. ועוד - זה הרי רעש ויזואלי נורא .
מה באמת לומדים מחיים בצל קירות כאלה - לא בדיוק ברור. להרגשתי זה רעש .

[דנדי*]

עדכון משמח - לעודד את כל ההורים שממתינים בסבלנות להתפתחות הילדים שלהם...

המתוק שלנו טייל עם אביו, וביקש ממנו בטיול שיראה לו איך כותבים את שמו, אז אביו צייר לו את האותיות באוויר – ולמחרת הוא כתב את השם... ומאז הוא ישב עוד פעם והתחיל לכתוב עוד אותיות

הוא עדיין לא מצייר הרבה, למרות שישב פעם אחת וחיקה אותי (עשיתי מנדלות), ויצאו לו כמה ציורים ממש מנדליים. הוא יותר עושה יצירות, (אמא אני רוצה שתעזרי לי להדביק את אלו בצורה של בית (משהו שקטף בחוץ), וכשזה לא יצא לו בצורה של בית אמר – טוב, זה בית מופשט (זה הגיע מהגננת שלו ושמנסה למנוע מילדים להגיד לאחרים שהם מקשקשים).

היינו בהפעלה של הגן עם ההורים, והילדים עשו דגים ואז הדביקו אותם והוסיפו מדבקות עגולות לבועות.

סיפרתי בערב לבעלי שלהורה שלידנו ממש הפריע שהבן שלו שם יותר מידי דבק, ולא הדביק במקום הנכון וכו' וכו', ושהמתוק שלנו ישב מרוכז לחלוטין ועשה הכל בדיוק כמו שהסבירו ואני ישבתי והתמוגגתי לראות אותו נהנה ככה. אז בני אומר לי – אמא גם אם הייתי שם יותר מידי דבק, או מדביק במקום אחר, את לא היית אומרת לי כלום, כי את אוהבת כל מה שאני עושה, וחוץ מיזה אני לא הדבקתי את המדבקות בתור בועות ובמקום שאמרו, כי רציתי לעשות כמו שאני רוצה, ואת לא אמרת לי בכלל איפה להדביק....

אתמול הוא ביקש להוציא את הלגו הקטן (עד היום שיחקנו רק עם הלגו הגדול של ה"קטנים"), ולא וויתר לי עד שמצאתי זמן, ואז גם עשה לעצמו מטוסים בלי להשתמש בדגמים המוצעים, והצליח כמובן להרכיב הכל בלי בעיה.

[חוה_בת_חיים*]

הוא עדיין לא מצייר הרבה, למרות שישב פעם אחת וחיקה אותי (עשיתי מנדלות), ויצאו לו כמה ציורים ממש מנדליים.
אין מספיק מילים כדי לברך על הסיטואציה הזאת :
1) לילדים יש צורך עצום לחקות את פעולת ההורים . חיקוי הוא מנגנון למידה חזק . הישרדותי ממש. אבל חייבת להיות הלימה בין בשלות המערכות אצל הילד לבין המודל לחיקוי . את גם ישבת איתו בעבר ושרבטת בחברתו כאשר זה היה השלב שלו והנה הפרי .
2)ציורים מנדליים מכילים בתוכם שיקוף של כל המערכת הפסיכו-פיזית וככל שעושים אותם מתקיימת פעולת גומלין בין המערכות השונות בגוף-נפש.
3)ציורים מנדליים מכילים בתוכם את הניצנים של המושגים החזותיים - למעשה פרח, בית, איש, בעלי חיים וכד' הם פיתוח (טבעי, אינטואיטיבי, אינדיבידואלי , אוניברסלי,) של ציורים מנדליים !
ובענין נוסף :
את לא היית אומרת לי כלום, כי את אוהבת כל מה שאני עושה, וחוץ מיזה אני לא הדבקתי את המדבקות בתור בועות ובמקום שאמרו, כי רציתי לעשות כמו שאני רוצה, ואת לא אמרת לי בכלל איפה להדביק
הנה הפרי בהא הידיעה . "את אוהבת כל מה שאני עושה" . ואנו חייבים לזכור שכל 'תוצרת' נחשבת על ידי הילד כ'הוא עצמו' . האמונה שאנו אוהבים את התוצרת שלו משקפת את הבטחון המלא שהוא נאהב . 'מאור פנים' מאיר עכשיו את הסיטואציה .
"כי רציתי לעשות כמו שאני רוצה " - יש כל כך הרבה סיטואציות בחיי היומיום שאי אפשר לעשות כמו שרוצים - מכאן החשיבות הגדולה של האמנות אשר במסגרתה אני עושה כמו שאני רוצה. (לסעיף זה מתחברת גם הסובלימציה ).
תודה דנדי @}

[חוה_בת_חיים*]

וכשזה לא יצא לו בצורה של בית אמר – טוב, זה בית מופשט (זה הגיע מהגננת שלו ושמנסה למנוע מילדים להגיד לאחרים שהם מקשקשים).
תראו מה זאת מכבסת מילים . ממש מדהים .
זה לא קשקוש זה 'מופשט' . ( הרבה מאוד אנשים עדיין חושבים ש'מופשט' זה בעצם קשקוש ..)
לבי לבי לגננת אשר באמת משתדלת לשפר סיטואציה קשה אשר לא היא הביאה אותה . הילדים מגיעים לגן עם 'תודעת הקשקוש' כבר מהבית . וגם בפעוטונים מגלים לילדים את סודות המושגים החזותיים מוקדם מידי ופשוט משבשים להם ת'חיים.
בכל זאת אשלח לגננות מסר מכאן : 1)מאור פנים לכל קשקוש כי יותר חשוב מאור פנים מאשר ההגדרה של "מה ציירת".
2) 'הבית' המקובל הוא סכימה אשר מתקבעת בגיל 6-7 , וממשיכה אחר כך להשתכלל. (והשכלול הוא המהות של ההתפתחות !)
אבל אתם הפכתם אותה למין סימן מוסכם . מדוע להכפיף על הילד היוצר סימן מוסכם ? הרבה יותר חשוב לקבל באהבה את הבית אשר "יצא" לו כך ימשיך להתעניין במה שיוצא לו ולא לגנות את מה שיוצא לו ולחטוף עצירות .
לקרוא לזה 'מופשט' - עם כל הכבוד זה להמציא תירוץ במקום לתת תמיכה ואהבה.
וזו גם טעות בהבנת המושג 'מופשט' . גם טעות בשימוש וגם הקנייה של טעות. כי הילדים , יופי , כבר משתמשים במלה החדשה כאילו זה המושג.!!

[דנדי*]

את מאוד צודקת, אבל...הגננת הפעם מקצועית לחלוטין, היא לא אומרת לו בחיים מה לצייר ובחיים לא אומרת לו שמה שצייר לא טוב או משהו בסגנון. היא לא מתלהבת ונפעמת מכל ציור, אלא משבחת בשיקול דעת, או אפילו לא - כי הם כל הזמן מציירים, והיא טוענת שאם כל הזמן מתלהבים, אז זה לא אמיתי, היא נגד תיאור הציור כיפה, היא אומרת להם יפה - אבל זה ברור שהתכוונה לעבודה שלהם, היא לא מחייכת במאור פנים לכל ציור שהם עושים, הם פשוט מציירים וזהו, נראה לי שמוזר לה שהם באים להראות לה כל הזמן. היא פשוט אמיתית. ויחסית לשנה שעברה הוא ממש בקושי חוזר עם דפים שמצוייר עליהם משהו - והוא צובע, זה קרה פעם אחת או פעמיים ,ולדעתי מהגננת המחליפה. אין ספק שהמושג מופשט מעוות - אבל תביני, זה לחץ חברתי קשה, כל הילדים יושבים סביב השולחן ומציירים בתים - קוביה ומשולש, ושואלים את חבריהם - אתה מצייר בית? עד כדי כך שכאשר באים אלינו חברים אני ממש משתדלת לא להניח להם לצייר ביחד. אז הוא רוצה להיות כמו כולם, ואם הוא לא מצליח הוא ממש בוכה וכועס על עצמו, אז המפלט של המופשט - זו ממש הצלה מבחינתו.
תביני - אני והגננת מקבלות באהבה (כל אחת בדרכה היא) את כל מה שהוא עושה - ובאמת תראי את ההבדל בין השנה לשנה שעברה במה שהוא עושה... אבל בגן לילדים יש כבר סטנדרט, אז הוא כבר מזמן לא מתעניין במה שיוצא לו - אלא באיך להיות כמו כולם - ואת זה קשה מאוד לתקן ולשנות, צריך לדעתי בשלב הזה כבר לעזור לו להתמודד, ולהצליח להיות כמו כולם, כדי לקבל ביטחון, ומשם לנסות להיות גם שונה מכולם, כדי לא להיתקע. (אני ממש לא עושה את זה, אני ממשיכה בשיטתך, אבל זאת התחושה שלי)

[אומ_איליי*]

ואו
קראתי עכשיו את ההקדמה לאחר שבמשך יותר משעתיים בבוקר אני חושבת שאפילו 3 שעות ואח"כ עוד פרק זמן נוסף בארוחת הצהריים הבן שלי (שנתיים ו9 חודשים) היה עסוק בריכוז מטורף על שרבוט ללא הפסקה במחברת שלי דף אחרי דף אחרי דף..
מילא דפים בעיגולים בתוך עיגולים המון ריכוז בהתאמת הסגירה וכיוון מדוייק באחד העמודים יצא לו גם כאילו פנים והוא אמר לי "הוא שמח" בהמשך היום בסביבות ארוחת הצהריים הוא כבר צייר/שרבט עיגול וממנו שני קווים ואמר לי בעצמו זה כנפיים (לא שאלתי כלום ממש התאפקתי לא לשאול מה אתה מצייר)
אחר כך הוא עשה שוב עיגול וחיבר לו שני קוים ומהם יצא לעוד קווים ועוד קווים
מרתק כל התהליך הזה...

[ילדת_טבע*]

הפתרון הגרפי לכך הוא בוודאי קו מעוגל סגור היוצר 'תחום' ובתוכו דמות אנוש קטנה , נכון ?
לא ממש אם כי בערך היא עושה צורה אמורפית בתוך הבטן ומגדירה את זה כעובר. לאחרונה היא גם מציירת עיגול סביב העניים ואומרת שזה משקפי שמש


_מעניין אותי באיזה פתרון היא משתמשת האם : תחום מעוגל לייצוג כף היד וממנו 'קרניים' בשביל האצבעות? או צורת 'המגרפה' או צורת הכוכב כלומר
מנקודה במרכז קוים לכל עבר ? או אחר?_
היא עושה עיגול וסופרת חמש אצבעות בכל יד.

הקטנה שלך אוטוטו בת חמש נכון?(כן , אצלך היא הגדולה...)
תהיה ארבע וחצי עוד חודשיים.

המעניין זה שהיא מציירת כך רק בפנדה או טושים וגירים ואילו אם נותנים לה גואש היא מתחילה להתמרח, לעשות נסויים בערבובים והטבעות של כל מיני איברים בגוף ונסיונות עם כל מיני סוגי מברשות אמיתיות ומאולתרות. היא מאוד נהנת וזה כייף לראות. נראה שאפילו שהיא כבר מציירת עדיין לא אבדה לה חדוות השרבוט וההנאה מהחומר והאמת שיחד עם רגישות היתר שלה וזה שהיא לא הרשתה לעצמה להתמרח בכל מיני חומרים בגיל צעיר יותר זה ממש ממלא אותי אושר אמיתי.

[תפוח_אדמה*]

לחוה, בקשר לדיון על הדיסגרפיה:
דיברתי עם בנזוגי, והשתכנעתי שזה סביבתי. זה אולי מראש נופל על איזה קושי שיש לילד, אבל הבנתי איך תהליכי שיפוט של יצירה יכולים לגרום לכזו לקות למידה.
תודה לך.

[חוה_בת_חיים*]

הי !בקר טוב ,
איזה הערות והארות מעניינות יש כאן הבקר . נלך לאט לאט דרכן :
לענין הפידבק של הגננת , אשר מתרצת לילדים ש "זה מופשט" במקרה אשר בו הבית לא יצא 'מדויק' . אני ממש מבינה אותה . אבל אני רוצה להוסיף כלים לאותה גננת .(בהנחה שהיא קוראת כאן ...) מפני שהמודעות שלה כבר מתעוררת : הלו !!עדיף לשדר מסר ברור שלפעמים "בית" רוצה לצאת גם בצורה אחרת , חשוב לשדר מסר שיש מקום להבדל , שוני , מקריות ויחודיות של המתכונים השונים ליצירת סמלים !
ובמילים ברורות : "הכל בסדר מתוקי , הבית/ הציור הזה רוצה להיות כזה ! " "הבתים / הציורים רוצים לצאת כמו שהם רוצים ולא רק כמו שאנחנו רצינו .."
וגם : " ובכלל אפשר לחכות עם לצייר בית ולהתענג על מבניות מעניינות "...
חשוב שתבינו (דנדי) שהתהליך הטבעי אכן הולך לכיוון של ייצוג סמלי סכמתי . אבל ההתעסקות החברתית בעיצוב הייצוגים הסמליים מתרחשת בתהליך הטבעי בגיל מאוחר יותר כאשר יש כבר בשלות מספקת להתמודד עם השונות ,וגם בשלות מוטורית מספקת כדי 'ליישר קו' עם שאר החבר'ה !
כל הסיטואציה החברתית סביב הציורים מתרחשת בגיל צעיר מידי מפני שהילדים שלנו נמצאים תחת לחץ חברתי' מגיל צעיר מידי .
אז חייבים לבחור דרך אשר מטשטשת את הלחץ החברתי , דרך אשר מאפשרת לאינדיבידואל להבשיל לאט . ותאמינו , כל הילדים זקוקים לזה . גם אלה שה'בית' שהם מציירים הוא כאילו ה'נכון' . גם הם מתעוותים מרוב מאמץ כדי לעמוד בנורמה שהציבו להם המבוגרים ! . והם רק בני 4-5 .
אח"כ מתפלאים שהם מתנהגים כמו TEENAGERS בגיל שש.
אין ספק שהמושג מופשט מעוות - אבל תביני, זה לחץ חברתי קשה, כל הילדים יושבים סביב השולחן ומציירים בתים. מה שקורה בין ילדים לבין עצמם שונה לחלוטין ממה שקורה בין הורה וילד או גננת וילד או מבוגרים אחרים וילד . ילדים בינם לבין עצמם נבנים אחד מן השני אבל חייב להיות שם מבוגר אשר משדר לכולם את הקוד הפשרני , המנחם , המאפשר.. - כי אז גם הילדים מאמצים , מתוך חיקוי , את האוירה הזאת.
תודה @} לקח לי הרבה זמן לכתוב .

תודה לכל הכותבות.אמשיך אח"כ .

[דנדי*]

היום התייעצתי עם הגננת, קצת כדי להביא לתשומת ליבה דברים שמתרחשים בגן בימי החופש שלה, ולשמחתי קיבלתי ייעוץ באמת. אז אני חוזרת איתו ליועצת הקבועה שלי...
בני ממש השתחרר, והוא יוצר ומעיז, ומרגישים שהוא מאמין לעצמו יותר, אבל...
א. הוא מצייר שמש כמו כולם, אפילו עם חיוך, ומכיוון שאני יודעת שהשמש היא הבסיס לכל הציורים, אני רוצה לדעת איך לשחרר אותו מהסמל הקבוע הזה (את העיגול הוא מעתיק ממשהו עגול).
ב. הוא מקבל מטלות מהגננת המחליפה שכרוכים בלצייר דברים מציאותיים, והוא יושב ובוכה שהוא לא יודע, ורוצה שאני אצייר לו.

לגבי השמש היא אמרה שלדעתה זה מגיע מספרי הילדים, שעד שהם מתחילים לצייר הם כבר ראו אותה מחייכת כל כך הרבה פעמים, שלא פלא שהם מחקים.
היא אמרה שלדעתה זה לא יפריע לו ליצור סכמות שמש משלו, אבל שאני יכולה להראות לו את הצורה של שמש באומנות , ולהראות לו שמהצורה של שמש אפשר לעשות המון דברים - נשמע לך רעיון טוב? יש לך רעיון על אומן/ציורים שיכולים להמחיש לו את זה?
לגבי המטלות היא התנצלה שהיא לא יכולה לתת הנחיות מפורשות לגננת המחליפה, ושגננות מנסות להרשים את ההורים כל הזמן, ואמרה לי להגיד לו שאפילו היא לא יודעת לצייר פנתר, ושגם ציירים בני 60 לומדים כל יום עוד משהו, ושצריך להתאמן, ובנתיים אפשר לעשות את המטלות (נגיד ספר של שטוזים), רק בלהגיד לי - ואני ארשום את מה שהוא אומר, שזה מספיק לגמרי.

יש לי ציור לצרף, אבל זה קצת מורכב - אז אמצא זמן מתישהו...
תודה
דנדי

[חוה_בת_חיים*]

הי דנדי
הוא מקבל מטלות מהגננת המחליפה שכרוכים בלצייר דברים מציאותיים, והוא יושב ובוכה שהוא לא יודע, ורוצה שאני אצייר לו.
אני מבינה שהגננת חושבת שאיננה יכולה לתת הנחיות לגננת המחליפה , על אף שיש מקום לבדוק מי משתיהן היא המנהלת של הגן .
על מנהלת הגן מוטלת חובה לדאוג שהמדיניות החינוכית שלה תבוצע בהעדרה . לדעתי היא פשוט לא מחשיבה מספיק את נושא הציור .
אילו הגננת המחליפה הייתה עושה שגיאות כה חמורות בנושא חשבון/ מתימטיקה כי אז היתה כבר מהומה רבה !

מה עושה הגננת המחליפה ?
היא נותנת לבן שלך מטלות שהוא לא מסוגל לעשות אותן. בגיל חמש לצייר לפי 'הזמנה' - זה עומד בניגוד גמור לטבע האנושי . לבקש מילד בן חמש לצייר דברים מציאותיים - זאת התעללות .
והילד בוכה !
אני ממש נרעשת מן הענין . דנדי זה מאוד רציני.
יש לי עוד כמה וכמה דברים . פשוט נכנסתי לרגע לדף .. ולמעשה אני ממהרת.
מה בוכה ? בבית , לפנייך ? או בגן למחליפה ? ראשית , חובתך לדרוש ממנה להפסיק .
כך גם היית עושה לו נודע לך שהיא מכה אותו . ( אז כבר כולם היו מתנפלים עליה )

[חוה_בת_חיים*]

יש לך רעיון על אומן/ציורים שיכולים להמחיש לו את זה?
דנדי יקרה שלי , יש ציירים אשר ניסו ללמוד מילדים .פול קליי , מירו , פיקסו בערוב ימיו אבל הם לא ציירו עבור קהל של ילדים . ובטח שלא עבור ילדים בני 4-5 .
לא האמנות הגבוהה חשובה כאן ולא השיקולים האמנותיים של מבוגרים .
מה שחשוב כאן זה המעיין המפכה בכל ילד וילד בהיותו בן -אנוש אשר מן המעיין המפכה הזה הילד ניזון , שותה , מפיח רוח חיים בתוכנה הטבעית הקיימת בו ומתפתח .
אין מה לספר לו על אמנים בני שישים אשר מתאמנים באמנותם . יש לתת לו מנוחה להתאמן לפי דרכו ולהפסיק לדרוש ולנסות להפיק ממנו מה שעדיין לא קיים . כי כך מדרדרים את הילדים לצער נורא.

יש ילדים שיש להם נטיה אסטתית חזקה , ובנך הוא אחד מאלה . זר לא יבין זאת . ילד אשר רוצה לצייר משהו שהוא לא יכול סובל סבל נוראי .
אני יודעת זאת גם מנסיון אישי. זה צער עולם.
באשר לשמש .
אנא , שלחי לכאן ציור עם שמש . אני חייבת לראות כדי לדבר על כך.
@}

[חוה_בת_חיים*]

לאחרונה היא גם מציירת עיגול סביב העיניים ואומרת שזה משקפי שמש.
האם קבלה לאחרונה משקפי שמש ? או למי שהוא קרוב יש? @}

[חוה_בת_חיים*]

@} מילא דפים בעיגולים בתוך עיגולים המון ריכוז בהתאמת הסגירה וכיוון מדוייק באחד העמודים יצא לו גם כאילו פנים והוא אמר לי "הוא שמח"
אום איליי , האם הילד הולך לגן ? כי התיאור שלך מעיד על תהליך מאוד אוטנתי אשר לא קיים כמעט בין הילדים כשהולכים לגנים. אם הוא בבית , אני מציעה לאסוף (בשקט) את הדפים שלו ולעקוב בצורה מסודרת אחרי ההתפתחות. את תראי דברים נפלאים.

היה עסוק בריכוז מטורף. - במיוחד הרבה מזה .

[אומ_איליי*]

זהו שלא צריך לאסוף... הוא מילא את המחברת של העבודה שלי... אין שם דף או כריכה פנימית וגם הדפים בהם היה כתוב משהו ... הכל מלא..
עכשיו הוא מקשקש לי על כל הבית קירות כסאות שולחנות ספות... ומידיי פעם על דפים ...אני כבר תוהה אם להשאיר איזה כלי כתיבה חשוף באזור שלו...
הוא הולך לגן אבל רק פעמיים בשבוע לחצי יום.

[חוה_בת_חיים*]

אני כבר תוהה אם להשאיר איזה כלי כתיבה חשוף באזור שלו...
היית מסכימה שאנתח את הסיטואציה ? יש בה נקודות ספציפיות לגילו העכשוי שעשויות לשפוך אור על קשרי הגומלין בין "עבודת הציור" לבין החיים עצמם .

[דנדי*]

הנה השמש


הוא לקח דוקים, סידר אותם על הריצפה בצורת בית (אמר לאחיו הקטן, תראה ככה עושים בית), ואני הייתי עם הגב, כשהסתובבתי וראיתי שזה לא בית דמיוני, אלא בית של ריבוע משולש, כנראה לא כל כך הארתי פנים, קצת יותר הופתעתי,אז הוא אמר לי - אמא, את לא שמחה כי עכשיו אני לא אעשה יותר בתים שמתאימים לגיל שלי? בצורות שונות? אלא רק את הבית הזה?
תשובתי הייתה -
אני קצת שמחה וקצת עצובה, כי כנראה הגעת לשלב שאתה כבר מצייר כאלה בתים, אז קצת גדלת לי עוד קצת, וזה משמח אבל גם עצוב, כמו שכשאחיך לומד להגיד מילים בשפה נכונה ולא בשפה תינוקית, זה משמח אבל גם קצת עצוב - כי זה חמוד איך שאתם עושים דברים בתוך ילדים קטנים, אבל גם אושר וכיף גדול שאתם גדלים. - לא יודעת אם זו התשובה הנכונה - אבל האמת, כבר מעייף אותי לחשוב כל הזמן מה התשובה הנכונה.

התגובה שלך לסיפור הגן קצת קשה, והיא מעציבה אותי.
אני חושבת שבכל גן רגיל בישראל מבצעים את אותן פעולות - בואו נצייר מילים שמתחילים ב-ג, בואו נצייר את הירח לאורך החודש, בואו נצייר את מזג האוויר, בואו נצייר שטוזים - כי ציור זאת דרך הביטוי שלהם, ומשהו הרי חייבים לעשות איתם. אז יש ילדים שמציירים את השרבוט שלהם לבקשה, ומרגישים שבאמת עשו את מה שביקשו (והם צודקים לגמרי), ויש כאלה שלא רוצים לצייר אלא רק מסבירים במילים, ויש כאלה שלא עושים כלום, אלא עצובים שהם לא יודעים, ויש המון כאלה שכבר יודעים פחות או יותר לעשות דברים כאלו.
אז אולי אני היחידה כאן באתר שיש לה ילדים בגן רגיל, ולא בבית או בגן מיוחד, אבל אני לא היחידה בארץ - רוב רובם של הילדים חווים את מה שהילד שלי חווה - למיטב ידיעתי לפחות.

לתאר כזה מצב כאילו אלימים כלפיהם - זה לטעמי מוקצן, ואת יודעת שאני כן מסכימה איתך ברב הדברים.

מניסיוני בעבר - להעיר משהו לגננת לא עוזר, הדבר היחיד שעוזר זה לא להגיע לגן בימי הגננת הזו - ואת זה נשתדל לעשות.

יש לתת לו מנוחה להתאמן לפי דרכו ולהפסיק לדרוש ולנסות להפיק ממנו מה שעדיין לא קיים.
זה לא יקרה, לא עכשיו וודאי שלא שנה הבאה - שבה כזכור כבר אין בכלל זמן ציור חופשי, אלא שעת ציור שבועית בשיעור ציור, ושם מציירים ע"פ נושא, אין לנו תוכניות לעזוב את העיר/ארץ/פלנטה למקום אוטופי שבו לא מתערבים לילד בכלום.

אז אני מחפשת עצה אחרת שיכולה להקל עליו את המצב, דרך אחרת לנחם אותו.

סליחה על התגובה הנסערת, אבל התשובה שלך הציקה לי כבר כמה ימים.

שאלה נוספת - כשהגדול שואל את הקטן - מה ציירת? ציירת שמש? וכאלה - להתערב?