פוסט טראומה קיבוצית

[פאנאן_אגוזים*]

ילדי השמש http://yes.walla.co.il/?w=2/7801/1214261

[צוויליך*]

תודה פאנאן אגוזים

צפיתי עד החצי והפסקתי לעיכול.
מענין שהדוברים אנשים מבוגרים משמעותית ממחזורי הילדים הנראים ברוב החומר הארכיוני - אולי מחמת נדירות המסרטות עד שנות ה-80.
היה לי איזה שקט פנימי של "וואללה".

והערב אני כושל לי ביוטיוב לגבעטרון שליווה אותי כפסקול צמוד-אמא, ופתאום חצי הסרט מאתמול מתחבר בשחור-לבניותו עם הקיבוצניקים המזמרים מהעמק:
הקיבוץ לא שלי אבל אני מזהה את איציק מהנוי ולאה מהמכבסה, מירי מהטיפול ודני מהפלחה.
הם גם היו שם, הם גם חלק מעלון הפרסום של הקיבוציות.
שמתי לב לשיער הקצר של הנשים. ישר התחבר לי עם איבוד הזהות (המינית, כאן), עם החסר באימהות. אני יודע, עלה לי.
וכל הוידיאו הזה בולט כ"כ בתמימותו, מזכיר הפקת סופשנה מושקעת ביסודי, נוגע ללב.

צוויל

[גם_כן_נפגעת*]

שלום שחף
כמו שאמרתי גם אני הייתי דחויה כזו, וקשה להודותף אבל היתה לי ילדות איומה, מעולם לא האמנתי לאנשים שהתרפקו על הילדות שלהם.
אבל היום אני יודעת שכבר אז, כשהייתי הילדה שבדמיוני היום נראית לי נמוכה בראש מנמלה, מדובללת ומלוכלכת, מגמגמת ומפוחדת, כבר אז היו כאלה שאהבו אותי ורצו בחברתי, אבל פחדו מהמחיר החברתי שזה יגבה מהם (את חושבת שאת היחידה ששיקרה בסקר הזה של המורה ז? אגב גם אצלנו היו סקרים כאלה שמלכת הכיתה יזמה ובדקה את התוצאות שהיו כביכול אנונימיים, אבל כולם ידעו לזהות את כתב ידן של האחרות, מדהים הדמיון!)
דעי לך שכבר כששחף הייתה ילדה היו ילדים שזיהו את היופי שבה שרצו להיות איתה בחדר ולא יכלו להודות.

[שחף_אהובי*]

מרפסת - מעניין, אני הייתי תמיד מגדירה את עצמי בתור "בלתי פגיעה"...
גם כן נפגעת - קשה לי לקרוא. הקול שבגוש בחזה צועק: זה לא נכון! אותה באמת אף אחד לא רצה! אף אחד לא אהב אותה!

[שחף_אהובי*]

הלילה שלפני החתונה - חלום.*

אני רוצה לעשות "קפיצה חופשית", משהו שהוא יותר בנג'י מבנג'י. אבל אני מפחדת.
אז אני הולכת למכשף זקן עם זקן לבן וארוך, שחי במערה שבצוקים הנישאים מעל חוף הים.
הוא מראה לי ראי עתיק ואומר שנשמתי תשמר בראי, ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה. לא יקרה לי שום דבר.
יש רק תנאי אחד - אסור לי להסתכל בשום ראי אחר לפני שאני באה לשחרר את הנשמה, כי אז היא תאבד לעד.
אני הולכת לאתר הקפיצה החופשית ומטפסת על המגדל הגבוה ממנו קופצים.
מלמעלה הכל נראה קטן. האגם אליו קופצים נראה כמו שלולית מנצנצת. אבל אני מרגישה שלוה ובטוחה. כלום לא יקרה לי.
ואני קופצת.
ואז ממש לפני שאני מפלחת את המים אני מבינה שאני רואה בהם את השתקפותי, ונישמתי אבודה לעד.
אבל איכשהו לא הכל אבוד, כי אהובי מחכה לי מחוץ למים עם האופנוע המיתולוגי שלו, ואני עולה מאחוריו, מחזיקה חזק ועוצמת עיניים כדאי לא להחמיר את הנזק, והוא דוהר אל המכשף. האם נספיק להגיע אליו לפני שהנשמה תעלם?

תמיד היה לי לא נוח עם החלום הזה. מה, כל כך פחדתי להתחתן שזה נראה לי כמו איבוד הנפש?
אבל אנדרה מציע שהקפיצה מסמלת את ההתבגרות. שבשביל להתבגר היתי צריכה להשאיר את הילדה הפנימית קפואה ושמורה במקום לא נגיש.

וממרחק השנים זה נראה ממש חלום נבואי : באמת איבדתי את נישמתי. באמת החיים בלעדיה כקליפה ריקה.
ואהובי עדיין כאן, עדיין מחכה לי בסבלנות עיקשת שאמצא אותה.
ומה אני צריכה? לפתוח עיניים. להביט בראי. ולשחרר את הנשמה האבודה. הילדה.

[מרפסת_ולימונדה*]

שחף, וואוו. נשמתי נעתקה.

ואהובי עדיין כאן, עדיין מחכה לי בסבלנות עיקשת שאמצא אותה.
תודה על אישי בעלי -- הודיה עוזרת לי בתקופות קשות.

המרגיעון: <ללא חולמים - לעולם לא תהיה מנוחה לעולם>

[צוויליך*]

איזה חלום של חלום!
בנג'י, מכשף, אופנוע - כל הכבוד לתת-מודע שלך.
ובחיר ליבך - בעזרתו את יוצאת לדרך חזרה אל הילדה שעדיין שם! - איזה יופי.
ומה שמחכה לך בקצה הקפיצה הוא מה שממנו יצאת - ראי. ספירלה, חוזרת לאותו מקום, רק גבוה יותר.
תודה על השיתוף...

צוויל

[אהבת_עולם*]

וואו, איזה חלום !!!

[שחף_אהובי*]

אגב, המגדל הוא כמובן מגדל סרנדות: זוכרים את טכס החניכה הזה מכיתה ז'?

[מרפסת_ולימונדה*]

אגב, המגדל הוא כמובן מגדל סרנדות: זוכרים את טכס החניכה הזה מכיתה ז'?

צ"ל סנדות, לא?

בכל מקרה, לא רק שזוכרים, אלא שמזכיר לי את אחד הסיפורים הבודדים שאמא שלי ספרה לי על ילדותה (גם כן בקיבוץ): כיתה ז', טקס חניכה, כולם בתור לעלות למגדל הסנדות ולקפוץ ממנו. אמא שלי משקשקת, מפחדת נורא, מתפללת שיקרה משהו ושלא תצטרך לקפוץ. לבקש לא לקפוץ הרי אי אפשר...
כשמגיע תורה, פתאום הודעה ברמקול: "XXX נפטר (איזו אושיה מהתנועה), אנו מפסיקים את הטקס."
את תחושת האושר וההקלה שהרגישה אז, היא זוכרת עד היום, חמישים שנה מאוחר יותר.

[פלוני_אלמונית*]

זוכרים את טכס החניכה הזה מכיתה ז'?
זוכרים היטב. כשקפצתי לתוך הברזנט לא פחדתי - אין לי פחד גבהים - אבל כן היה החשש הקצת-מציאותי שהילדים הגדולים יותר שלמטה יחליטו לעזוב, כי זו אני.
לא עזבו.
מצד שני, כשזרקו על כולם ביצים בסוף, עלי זרקו גם אבן.

[פלוני_אלמונית*]

<אלטר אגו>

[שחף_אהובי*]

ואללה, סרנדות צ"ל סנדות. האמת, דוקא מגדל סרנדות נשמע לי יותר טוב - אתם עולים על המגדל, כולם מתחילים לשיר לכם מלמטה סרנדות המתארות בפירוט עד כמה אתם יפים ונהדרים , ואז אתם קדים בחינניות ויורדים באותה דרך שעליתם.
לא יותר שווה בתור טכס התבגרות של גיל 13?

[נחל_לבן*]

שווה מאד!
ואני מוכנה לעבור את זה גם בתור טכס התבגרות בגיל 38

[שחף_אהובי*]

פרק שמיני: הבלוג.*

ואז ניגשתי למחשב והתחלתי לכתוב.
וכל הדף הארוך הזה היה בשביל להגיע לכאן:

סליחה? יש כאן מישהו? יש לי רק שאלה. מה לעזאזל עושים עם הילדה המעצבנת הזאת? אני אמורה לאהוב אותה, אבל איך עושים את זה?
ואגב, מישהו מצא אולי רגש? כי איבדתי את שלי.

---

"התחלתי לכתוב בלוג", בישרתי לאנדרה. הוא לא נראה מופתע. אפילו נראה שהוא חיכה לזה.
"אתה אנדרה", הודעתי לו. "הרבה יותר הולם אותך משמך האמיתי". עכשיו הוא כבר נראה משועשע.
"השם האמיתי נשמע כמו שחקן פוטבול אמריקאי. אנדרה ממצה הרבה יותר טוב את מהותך האמיתית בסיפור".
"ומה המהות שלי?"
זו כמובן לא המהות שלו בטיפול, אבל בנרטיב אנדרה הוא האחר. הקונטרה. כי למי עוד אפשר להסביר מה זה קיבוץ.
ודרך העיניים שלו (אני מדמיינת, כי אין לי מושג מה הוא חושב באמת) זה נראה תמהוני, אקזוטי קצת, אבל גם - לא ממש רלוונטי. כי דכאון הוא דיכאון וטראומה היא טראומה.

בלוג זה אידאלי, הוא מאשר. אנונימי, לא מחייב.
נראה לי שהוא מתלהב יותר מידי. זה לא "טיפולי" במובן הצפוי - שדרך הכתיבה מוציאים החוצה, ומעבדים וכו.
זה אפילו קצת חוסם, כי מי שכותב הוא הרציונלי. ומי שצריכה להוציא זו הילדה. והרציונלי צריך לפנות לה מקום. מרגיש מאוד לא "טיפולי" התהליך שלוקח את הרגשות הגולמיים, החוץ-ורבליים, ואת כל הקשיים המורכבות של החיים והופך אותם לנרטיב, לסיפור עם משמעות ועלילה ואפילו ערך אסתטי.
אבל, זה פשוט עשה לי טוב. פעם ראשונה מזה הרבה זמן שלא הייתי עייפה. משהו התעורר.
פעם אהבתי לכתוב. רציתי להיות סופרת מסעות. פירסמתי כתבת-מסע גדולה בעיתון סוף שבוע, התחלנו למצוא ספונסרים למסע גדול - אופנוע על דרך המשי. ואז קרו לנו החיים. ילדים. עבודה מסודרת. משכנתה. מנהל וורקהוליסט. פרוייקט חשוב בעבודה.
והלכתי לעצמי לאיבוד. שנים לא כתבתי. לא מדברת על כתיבה ספרותית, או כתיבה טובה, אלא כתיבה בכלל. חוץ מאי-מיילים מקצועיים, כלום. סתם שנה טובה נגיד: מנסה, מנסה, וכלום לא יוצא.
ופתאום, ווש - איזשהו מחסום נשבר.
אז נכון שהכתיבה עוד קצת חורקת, ויש פחות קוראים מאשר בעיתון סוף שבוע, אבל הקוראים שיש - אין על האיכות שלהם.
וגם זה סיפור מסע. מדיימנת לעצמי את ה"בקרוב" : "המסע בעקבות הרגש האבוד. מסע שתחילתו בעקבות ילדים יחפים למרגלות הר ירוק, המשכו תחת הרי-נכר מושלגים ואת סופו אין לדעת".

באחת הפגישות הראשונות אנדרה אמר שנראה לו שהילדה הפנימית אוצרת אצלה מאגר של יצירתיות שישתחרר. לא ממש התייחסתי אז להערה הזו, כי אלף, באתי לפסיכולוג ולא למורה רוחני, ובית - אני אומרת לך שאני לא מצליחה לקום מהמיטה ואתה מדבר לי על יצירתיות?

עכשיו הוא אומר, אני חושב שהשבוע התחלת תהליך של הילינג. אולי הוא ראה משהו בעיניים. איזה ניצוץ חיים שלא היה שם קודם.

פתאום ירדה עלי עצבות גדולה. נראה לי משהו רפלקסיבי שעולה רק מעצם הכניסה לכאן, אמרתי לו.
אבל תוך כדי דיבור הבנתי : זו לא עצבות. זו הילדה. היא רוצה לדבר. היא התרגלה שזה המקום שלה, והיא רוצה את הבמה.
אין לי כוח אליה היום. היום אני רוצה לדבר על המשמעות של הכתיבה.
זה בסדר גמור, אומר אנדרה. זה שאת נותנת לשחף הקטנה מקום וביטוי, לא אומר שהיא תמיד צריכה להשתלט.

ועוד דבר הבנתי: פעם ראשונה בחיים שלי, לדעתי, שהקשבתי לעצמי. פעם ראשונה, אם להיות כנה, שבכלל הבנתי את משמעות הביטוי הזה.
חוזרת למושגים של "האני החושב" ו"האני הקיים" (כל הלא-דעתני: תת מודע, גוף, אנרגיה, ילדים פנימיים. שום ניסיון לרוחניות) .
האני החושב, השכל, הקשיב לאני הקיים , ושמע אותו, וידע אפילו לתרגם אותו למילים.
מרגישה שגיליתי משהו חשוב. שעברתי איזו נקודת ציון חשובה בדרך.

[נחל_לבן*]

אחד לאני החושבת שלך ואחד לאני הקיימת.
ותגידי לאנדרה שיחד איתך ועם הבלוג המעורר והמרגש שלך, עוברים את המסע עוד ילדים אבודים אחרים; אולי הוא יעשה לך הנחה לקבוצות.

[רסיסים_של_אור*]

_ועוד דבר הבנתי: פעם ראשונה בחיים שלי, לדעתי, שהקשבתי לעצמי. פעם ראשונה, אם להיות כנה, שבכלל הבנתי את משמעות הביטוי הזה.
חוזרת למושגים של "האני החושב" ו"האני הקיים" (כל הלא-דעתני: תת מודע, גוף, אנרגיה, ילדים פנימיים. שום ניסיון לרוחניות) .
האני החושב, השכל, הקשיב לאני הקיים , ושמע אותו, וידע אפילו לתרגם אותו למילים.
מרגישה שגיליתי משהו חשוב. שעברתי איזו נקודת ציון חשובה בדרך._

כמה מרגש וכמה מרגשת

[צוויליך*]

כמה מרגש וכמה מרגשת hug
מקנא...

[ב_עילום*]

כמה מרגש וכמה מרגשת

[פלוני_אלמונית*]

תמשיכו לכתוב את ושחף הקטנה..

[שחף_אהובי*]

אז מה יצא לי מהדיכאון הזה?
כל המסכות נפלו. כל הזהויות הבדויות, המזויפות: נשרו.
ראשונה הלכה הכוסית, זכרונה לברכה ( הייתי סטודנטית בירושליים, ושם דרישות התפקיד מופחתות: אין לך כיסוי ראש? את לא הולכת עם דובון בחורף? למסיבות סטונדטים, את באה? התקבלת. מזל טוב - את כוסית). הסטודנטית הליברלית, אשת המקצוע הידענית, המנהלת ואשת המפתח בפרוייקט - כולן בראו את עצמן ברצינות יתרה ונמסו לאיטן.
כבר לא ממש ישראלית, אבל גם ממש לא מקומית. שלוש לידות והרבה שנות הנקה, אבל בפנים חי גם בחור לוגי זכרי למהדרין.
נועזת? נחבאת אל הכלים? חברותית? מיזנטרופית? מאוד בטוחה בעצמי? מאוד לא בטוחה? כן ולא וגם וגם.
אינטלגנטית? לפי הספר כן, אבל אינטליגנציה ריגשית - חס ושלום.

אז מה נשאר? אני זאת שאוהבת את בעלי ושלושת ילדי. זה הדבר היחיד שנשאר. זה מה שאני יודעת כרגע.

האגו נמס, התמוטט. הבושה, הכבוד העצמי. הצורך ליפות את עצמי, את הסיפור שלי. לסנן: להראות את הצדדים היפים ולהסתיר את הצלקות.
לרגע חשבתי שמה שנשאר לי זה לקבל הארה ולהפוך לגורו. אבל אנדרה, בניגוד לאקהרט טול, טוען שצריך אגו בשביל להתמודד עם החיים. שאני צריכה לבנות אגו חדש.
נראה לי שאם הייתי סטודנט בן 30 בקיימבריג' כמו אקהרט טול, הייתי הולכת על הארה. אבל במצבי מרובה הילדים והאחראויות ההארה תתצטרך לחכות.

אנדרה צודק בזה שמאוד קשה לחיות ככה. אולי זו אחת הסיבות לזה שמאוד קשה לי עכשיו לדבר אם אנשים, לא וירטואליים, הכוונה. כי כמה שזה נשמע מוזר, אני לא יודעת מי מדברת איתם.

בספר החרקים של הבן מתוארת המטאמורפוזה של השפרירית:
הנימפה חיה במים. זה עולמה. זה מה שהיא מכירה. אבל מתחת לפני המים, מתחת לפני העור מתפתחות כנפיים, שרירי תעופה, חזה.
ויום אחד כשכל השנויים הושלמו היא מטפסת החוצה. עור הנימפה נבקע. הכנפיים בוקעות , אבל הן מקומטות ורכות. הגוף מתארך.
עכשיו היא עומדת שם אוחזת בגבעול, כבר לא יכולה לחזור למים אבל עדיין לא יכולה לעוף. כולה חשופה, רכה ופגיעה. ואין לה הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שהכנפיים והגוף יגיעו לאורך המתאים ויתקשו.

[אהבת_עולם*]

עכשיו היא עומדת שם אוחזת בגבעול, כבר לא יכולה לחזור למים אבל עדיין לא יכולה לעוף. כולה חשופה, רכה ופגיעה. ואין לה הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שהכנפיים והגוף יגיעו לאורך המתאים ויתקשו.
וואו. מתאים לי בול.
ושפירית כבר הרבה שנים היא 'החיה האינדיאנית' שלי, והסמל שלי להתפתחות רוחנית.
אז תודה על המידע הנוסף הזה.

אבל אנדרה, בניגוד לאקהרט טול, טוען שצריך אגו בשביל להתמודד עם החיים. שאני צריכה לבנות אגו חדש.
מעניין.

אולי זו אחת הסיבות לזה שמאוד קשה לי עכשיו לדבר אם אנשים, לא וירטואליים, הכוונה. כי כמה שזה נשמע מוזר, אני לא יודעת מי מדברת איתם.
פששש, נשמע שאת כבר בהארה...

(ובכל מקרה, מקום מדהים להיות בו !)
(גם אם לא קל)

[רוזמרין*]

ועוד איך גורו...יש לי תחושה שאת טריגר לעוד כמה נימפות.

[ב_עילום*]

עכשיו היא עומדת שם אוחזת בגבעול, כבר לא יכולה לחזור למים אבל עדיין לא יכולה לעוף. כולה חשופה, רכה ופגיעה. ואין לה הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שהכנפיים והגוף יגיעו לאורך המתאים ויתקשו.

מקסים. הסיפור וגם הדימוי.

[גם_לי_רז*]

עכשיו היא עומדת שם אוחזת בגבעול, כבר לא יכולה לחזור למים אבל עדיין לא יכולה לעוף. כולה חשופה, רכה ופגיעה. ואין לה הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שהכנפיים והגוף יגיעו לאורך המתאים ויתקשו.

מרגשת מאד, מקסים

[שחף_אהובי*]

רציתי להגיד תודה רבה לכל אלו שמגיבים. זה לא שאני צריכה עזרה, או אפילו חיזוקים - "מה אומרים" מת אצלי מזמן, זה פשוט מזכיר לי עובדה שכבר שכחתי: שגם אני יצור חברתי. שכחתי שיכול להיות נעים סתם לדבר עם עוד אנשים, לחלוק חוויות. שבכלל יש אנשים שבא לי לדבר איתם.
תודה.
ולכל מי שרוצה להמשיך לקטר על הקיבוץ, או על טראומות אחרות, בבקשה! אל תתנו לעובדה שהבלוג מתקדם להפריע לכם חלילה!

[שחף_אהובי*]

פרק תשיעי: הבריון.*

יש לי תובנה חדשה:

לפני שתי פגישות, כשאמרתי :"i hate her", זו לא הייתי אני. אני לא שונאת את הילדה. מה יש לי לשנוא בה?
זה עוד חור שחור מודחק באישיות שלי.
הבריון.
"זה הוא?" שאל אנדרה. כן. זה בן. לא כל כך ברור למה, דוקא עם גברים אני מסתדרת טוב. אבל זה הוא. אפילו יש לו דמות - הוא ממש דומה לדאדלי מהארי פוטר. מין בריון סטראוטיפי ומכוער. כנראה שבריונית עם גומות וקוקיות מוגזם מידי לתת המודע שלי. הבריון שונא את הילדה. גם הוא, כמוה, שייך לאני הקיים והלא רציונלי. והוא כולו מורכב משנאה ותעוב. הילדה מגעילה אותו. הוא חושב שהיא מכוערת וטיפשה. הוא רובץ במעמקים ומחכה כמו צייד לתפוס אותה להתעלל בה. כל פעם שהיא מציצה מהמחבוא שלה, הוא מיד אחריה, קורא לה בשמות, מנסה לצבוט אותה, להכאיב לה.

אם הישראליות המקומיות יצאו ביחד ולא הזמינו אותי, הבריון מיד קופץ: יא מכוערת! יא מגעילה אחת! בטח שאף אחד לא רוצה לדבר איתך!

אם בברביקיו של סוף השנה בבית הספר נראיתי אבודה ונכשלתי כישלון נחרץ במינגלינג, הבריון קופץ: מפגרת! רואים שאת דפוקה!

הוא לא דופק חשבון לאף אחד. אם הילד עומד בצד ולא יודע איך להצטרף למשחק, הבריון קופץ: ראיתי אותָךְ! הנה את שמה בתוכו! יא מכוערת! יא מגעילה אחת! בטח שאף אחד לא רוצה לדבר איתך! ולגמרי לא איכפת לו שזה בכלל הבן שלי שאני אוהבת כל כך.

לפעמים, אפילו אם היא מתחבאת, הוא סתם זורק אבנים - אולי משהו יפגע בה.
למשל תמיד הוא מנסה לפגוע ליד הילדים. הוא יודע שהיא נמצאת איפשהו קרוב, לידם.
כשהם מעצבנים הוא זורק - נו מה רצית? אם את כזאת דפוקה למה שיהיו לך ילדים נורמליים?
ושהם מקסימים הוא יורה - איך יצאו לך כאלו ילדים? לא מגיע לך! זה לא בזכותך!

---

אבל ברור שאני יודעת שאני לא אמורה לחשוב ככה. אני לא אמורה לשנוא את עצמי. אני אמורה לחשוב מחשבות חיוביות! אז גם הבריון מודחק ונרמס.

מזכיר לי את משחק הפעוטות שבו לוח עגול מסתובב וברווזים קופצים החוצה מהחורים, ואז צריך להכות אליהם מהר מהר עם פטיש ולהחזיר אותם למטה.
שני ברוזים, אחד לבן מלוכלך מאוד, ואחד שחור מלוכלך מאוד. אבל כמה שמכים עליהם יותר מהר, ככה הלוח מסתובב יותר מהר.
עד שבסוף הוא מסתובב כל כך מהר שכבר לא רואים ברוזים, רק רואים הבזקים של ליכלוך, ואין זמן לנשום בין המכות של הפטיש.
בום! בום! בום! מה זה היה? לא יודעת. הבזק. בום. הבזק. בום. בום בום בום! שכחתי מה זה ההבזקים האלה, אבל זה כזה שצריך לדפוק מיד למטה! בום!

לא פלא שהתמוטטתי.

[שחף_אהובי*]

אז בואו נעשה ספירת מלאי של פיצול האישיות:
אחד רציונלי.
אחת - ילדה פגועה.
אחד בריון.
שניים-אחד לטובת הזכרים. הילדה והבריון מכוערים, הרציונלי פוץ.
הממ.

אז אולי השאלה היא לא איך לאהוב את הילדה, אלא מי יכול לאהוב אותה.
הרציונלי לא יכול לאהוב את הילדה. הוא לא מבין אותה, היא שייכת למימד אחר. היא מביכה אותו בחייתיות שלה. הוא מנסה לדבר איתה בהגיון, ומרים ידיים כשהיא לא עונה תשובה רציונלית.
הבריון לא יכול לאהוב את הילדה כי הוא שונא אותה.

בעיה.

[קן_לציפור*]

_אז אולי השאלה היא לא איך לאהוב את הילדה, אלא מי יכול לאהוב אותה.
הרציונלי לא יכול לאהוב את הילדה. הוא לא מבין אותה, היא שייכת למימד אחר. היא מביכה אותו בחייתיות שלה. הוא מנסה לדבר איתה בהגיון, ומרים ידיים כשהיא לא עונה תשובה רציונלית. הבריון לא יכול לאהוב את הילדה כי הוא שונא אותה.
בעיה._

הייתי אומרת שיש עוד חלקים. אולי שייכים לאישיות ואולי לא.
^{קוראת ועוקבת.}

[פלונית_אלמונית*]

אז אולי השאלה היא לא איך לאהוב את הילדה, אלא מי יכול לאהוב אותה

הילדה אוהבת את כולם, היא התשובה שלהם, היא התיקון שלהם.
יקח לבריון זמן למצוא חמלה, לרציונלי למצוא רגש... קצת כמו בדורותי...
תמשיכי לצעוד בשביל האבנים הצהובות, את תגיעי הביתה

מרגיעון: יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו

[ב_עילום*]

שחף אהובי.

אני נכנסת לבלוג שלך כמו לפגישה עם ספר משובח חכם, מצחיק, מטלטל, ומלא חמלה.

מרתק .התהליך והדרך שלך לתאר אותו.

[שחף_אהובי*]

ב עילום: תודה. תודה תודה תודה. ריגשת אותי מאוד.

[שחף_אהובי*]

הקוסם מארץ עוץ! מעולה!
וואוו - מדהים כמה הסיפור הזה מתאים לי עכשיו. הדמויות השטוחות שכל אחת מהן מורכבת מתכונה בודדת , המסע המשותף שהם צריכים לעבור ביחד, הגילוי שבעצם אין מכשפה ואין קוסם - הכל כל הזמן היה בתוכנו. אפילו דרך האבנים הצהובות שמתחילה בהתלהבות רבה אך במעגלים ונגמרת במישור מעייף שחייבים לעבור בכל זאת.
עכשיו אני חייבת לראות את הסרט.
אבל הילדה היא לא דורותי. הילדה היא האריה שמפחד מהצל של עצמו. דורותי היא עדיין נעלם. נראה לי בסיפור שלי היא (זאת שיכולה לאהוב את כולם) הדמות שמצטרפת אחרונה למסע.
תודה רבה!

[בשמת_א*]

בדיוק היום, שני דפים שבשניהם מדובר על דמויות בתוכנו. תציצי בדף תבנית נוף, תראי את ההמלצה שלי לספר של אורה גבריאלי, טוב? זה לא הומצא בארץ ויש בטח ספרים גם באנגלית בסביבתך.
החוכמה היא לתת מקום לכל אחת מהדמויות, לקבל אותה, אבל לא להזדהות איתה.
הביריון הוא לא את. הוא אחד פרוע בתוכך.
גם הילדה היא לא את. היא דמות רגישה בתוכך.
אם את יכולה למצוא את המקום שעומד במרכז ומקבל את כל הדמויות באופן מכבד ושיוויוני, בלי לתת לאף אחת מהן עדיפות, להקשיב לכל מה שכל דמות יכולה לתרום לו אבל לשמור על מרחק מהן כי אף אחת מהן איננה "את" - זה המקום היציב והרגוע ששומר על הגבולות שלו ועל הפוקוס שלו.

[אהבת_עולם*]

דימויים מאוד מעניינים

[שחף_אהובי*]

בשמת,
אז זהו, שמצד אחד - ראיתי את האתר המקסים של אורה, קראתי על voice dialog, קראתי על דיסואסוציה ופוסט-טראומה, ראיתי את תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות וברור שכולם מתארים את אותם תהליכים שאני עוברת. אבל אני קוראת הכל מתוך סקרנות אקדמאית, בלי להכנס לזה באופן אישי, כי:
מצד שני, יש לי צורך "להמציא את הגלגל מחדש".
אז ברור שהתובנות שלי לא צצות על לוח חלק, ואנדרה הוא כאילו מלווה שקט אבל גם לו יש את הכיוונים שלו, אבל מכל המישמש הזה ברקע של אורה גבריאלי ותמי גלילי ואנדרה ואקהרט טולה, בסוף יהיה משהו שלם, משהו שהוא אולי כמו כולם, אבל רק שלי.
אולי זו הרתיעה מלהכנס למשבצת של "כמו כולם", אולי כי ככה אני עושה הכל - קוראת המון דברים ובסוף ממציאה גירסה משלי, אולי כי ככה אני אוהבת לצאת למסעות - בלי לקרוא יותר מידי מדריכים ולדעת את הכל מראש. אולי כי פחות חשוב לי כרגע להגיע לאיזו תשובה, ויותר חשוב לי ללמוד להקשיב. דוקא להיות פאסיבית.

[שחף_אהובי*]

אבל לעצם הטיעון - כן, את צודקת.
עצם הגילוי שכל הרגשות החזקים והמפחידים האלו , רגשי נחיתות, שנאה עצמית - רגשות שקשה להתמודד לא רק איתם, אלה עם עצם הקיום שלהם - הן חלקים נפרדים ואוטונומיים, שאפשר להסתכל עליהם מבחוץ, אבל שהם לא אני. זה נהדר.
אמנם עדיין אני לא ממש מכירה אותם, לא יכולה להסתכל להם בעיניים אפילו, אבל מכאן זה כבר ענין של זמן.

[בשמת_א*]

מכאן זה כבר ענין של זמן

יופי שאת מכירה כבר. הכל זה חיפוש של הדרך שלך ממילא.

[שחף_אהובי*]

פרק עשירי: שחף*

אני יודעת שאני מתקדמת, אבל יותר ויותר קשה לי לבוא הנה, התלוננתי לאנדרה.
זה דוקא אומר לי שאנחנו בכיוון הנכון, הוא אמר. תראי, יש לך ילדים - זה כמו לידה. מהכאבים האלה בסוף יוצא משהו טוב.
לא התאפקתי וניסיתי לתפוס אותו בהפתעה: לך יש ילדים?
לא עבד. יש לו נאום מוכן: בתור פסיכילוג אני צריך לשמור על נייטרליות.
זר ברכבת.

---

אז מי זו אני?
היחידי שאני באמת מכירה הוא הרציונלי.

אבל רגע. מי בעצם כותבת את הבלוג הזה?
זו גם לא ממש אני. לי אין כאלו תובנות. זה בטח לא הרציונלי. הוא, גם הומור אין לו. אהבל קצת.
זו עוד מישהי. הכותבת. שחף.
כי גם שחף צמחה וגדלה ליותר מסתם ניק.
שחף כותבת מהחושב, הרציונלי, אבל לא רק. הכתיבה שלה מגיעה גם ממקומות עמוקים יותר. שחף היא המקום בו האני החושב והאני הקיים מתחברים.
לשחף יש את היכולת לראות את כולם. שחף היא זו שמסתכלת מלמעלה.
אני חושבת ששחף היא זו שיכולה למצוא רחמים ואף הזדהות , ואולי אף אהבה, אל הילדה. אל הבריון?

ולא, כמובן היא לא נולדה לפני חודשיים. היא רק התעוררה.
היא נולדה "אז". באותן שנים שפיצלו וקרעו את נישמתי.
שחף היא האלטר אגו.

---

כשמרגישים נרדפים ומגיעם למבוי סתום- קיר מקדימה, קיר מימין, קיר משמאל ומאחור- כלבים, הברירה היחידה - להצמיח כנפיים ולעוף. (ב עילום, מדף הבית)

---

בזמן שהילדה חייתה בכיתה, בעולם של אינטריגות שהיא לא ממש הבינה ושל בית ספר שלא הבין אותה, שחף חיה בעולם של ספרות ילדים ופנטזיה. רואלד דאל, מיכאל אנדה , ההוביט, נרניה - עולם שבו החוקים אחרים, במקום מלכות כתה יש מלכות לבנות קפואות שלבן קרח, במקום מורים ומטפלות יש מכשפים ומפלצות. וילדים דחויים ובלתי אהובים מגלים כוחות חדשים.
היא קרויה על שם ג'ונתן ליוונגסטון השחף, כמובן.
לג'ונתן ליוונגסטון , אם אני זוכרת נכון, לא היה אכפת שהוא לא כמו כולם. היתה לו את האמת שלו וזה מה שהיה חשוב לו. לא עניין אותו ש"כולם" עפים בשביל לדוג ולתפוס אוכל. הוא רצה לעוף בשביל לעוף.
המסר הרוחני התערבב עם החלום הישן של ילדה פגועת רגליים לעוף ושחף נולדה.

עכשיו, זה שלשחף לא היה אכפת מאחרים, לא אמר שלי לא היה אכפת.

מעניין שאצל פרוייד, שוב אם אני זוכרת נכון, הפיצולים וההגדרות של האגו (סופר אגו, איד, אלתר אגו ) סובבים סביב המיניות, היצריות ואמביוולנטית לגבי הגופניות והחומריות, אבני הבסיס של האמביוולנטיות המוסרית של החברה שהוא חי בה.
אצלנו, בנים ובנות התרחצו ביחד עד גיל 10, רכוש אישי לא ממש היה וליצריות חומרית לא היה מובן. לעומת זאת, הערך שעמד בבסיס הכל היה "כמו כולם".
כמובן לא בלי אמביוולנטיות כי הרי גם "טיפחו את היצירתיות" וטענו שאנחנו צריכים "לחשוב לבד".
כך אצלי הפיצול נוצר סביב הציר של "כולם". הילדה מסתובבת סביב הציר הזה. היא רוצה להיות כמו כולם, או שהיא רוצה להיות שקופה ושאף אחד לא יראה אותה, או שהיא רוצה שישתפו אותה. ה"כולם" הוא מה שמגדיר אותה.
אבל שחף לא. שחף עפה מלמעלה.

---

אז הגענו לארבע: הרציונלי, הילדה, הבריון ושחף.
איזו תסבוכת איומה <חושב האני החושב> אך מלבבת... <חושבת שחף>.

[אלטר_אגו*]

שחף היא האלטר אגו.
לא נכון, אני האלטר אגו.
שחף חיה בעולם של ספרות ילדים ופנטזיה. רואלד דאל, מיכאל אנדה , ההוביט, נרניה - עולם שבו החוקים אחרים
רגע, אז אולי אני שחף?..
את כותבת כל כך מדוייק, ואת מעוררת כל כך הרבה הזדהות.

[שחף_אהובי*]

אלטר אגו הצחקתי אותי...

והנה אנחנו :
( תמונה נפרשת, צריך ללחוץ)
+שחף

[רסיסים_של_אור*]

_בסוף יהיה משהו שלם, משהו שהוא אולי כמו כולם, אבל רק שלי.
אולי זו הרתיעה מלהכנס למשבצת של "כמו כולם", אולי כי ככה אני עושה הכל - קוראת המון דברים ובסוף ממציאה גירסה משלי, אולי כי ככה אני אוהבת לצאת למסעות - בלי לקרוא יותר מידי מדריכים ולדעת את הכל מראש_

_הערך שעמד בבסיס הכל היה "כמו כולם".
כמובן לא בלי אמביוולנטיות כי הרי גם "טיפחו את היצירתיות" וטענו שאנחנו צריכים "לחשוב לבד".
כך אצלי הפיצול נוצר סביב הציר של "כולם". הילדה מסתובבת סביב הציר הזה. היא רוצה להיות כמו כולם, או שהיא רוצה להיות שקופה ושאף אחד לא יראה אותה, או שהיא רוצה שישתפו אותה. ה"כולם" הוא מה שמגדיר אותה.
אבל שחף לא. שחף עפה מלמעלה._

מבינה לגמרי את הצורך והרצון שלך למצוא את דרכך, אולי גם בגלל מה שכתבת על הקיבוץ ואולי גם בגלל שתשובה של מישהו אחר יכולה עלולה לסתום את הדרך שלנו לפעמים, לא לאפשר לנו להיכנס עמוק עמוק עוד ועוד ולפרק את הכאב ולהבין ממה הוא מורכב ולמצוא את הריפוי המדוייק והאישי שלנו. במובן החיובי והייחודי של המילים - אין עוד אף אחת כמוך בכל העולם, את אחת ויחידה

[אהבת_עולם*]

המסר הרוחני התערבב עם החלום הישן של ילדה פגועת רגליים לעוף ושחף נולדה

למה התכוונת ב'ילדה פגועת רגליים'?

[שחף_אהובי*]

אהבת עולם,
'ילדה פגועת רגליים' - בטח אני אגיע לזה עוד מעט... <נאנחת בכבדות>
כאילו, כבר גייסתי לבלוג גם את הדיכאוניים, גם את הקיבוצניקים, גם את הילדות הלא מקובלות ועדיין לא מספיק לי?
לא, שלב הבא אני צריכה גם את אלו שעשו כמה סיבובים בבית חולים כשהם היו ילדים.
פרפקציוניסטית, כזו אני.

[אהבת_עולם*]

נכון, את כתבת על ניתוחים בגיל צעיר.
אבל לא זכרתי שזה היה ברגליים.

כאילו, כבר גייסתי לבלוג גם את הדיכאוניים, גם את הקיבוצניקים, גם את הילדות הלא מקובלות ועדיין לא מספיק לי?

את מצליחה להצחיק גם כשאת כותבת על דברים כבדים.

[שחף_אהובי*]

רסיסים של אור,
מזכיר את מה שתפוח אדמה כתבה:
אצל סבתא שלי טראומת העבודה הכפוייה כל כך חזקה, שהיא עדיין איננה מסוגלת להינות מכל דבר שמריח כמו עבודה, או הרצאות, או משהו שבו אומרים לה מה לעשות באיזושהי צורה. או אפילו ממליצים.
באמת אולי זה איזה שריד של "אנטי-קיבוציות". החוכמה היא איך לא לפסול דברים סתם כי מישהו אחר חשב אותם קודם...

[ב_עילום*]

הלו... מישהו בבית?

[שחף_אהובי*]

לקיתי בנזלת המוח.
מחר בית ספר! הוריי!!

[ליאה*]

תודה לכולכם על השיתוף.
אני גרה היום בקיבוץ שיתופי בכל רמ"ח אבריו ואני בעצמי גדלתי בת"א והנה ההתלבטות.....
בזמן האחרון אני חוששת שאומנם הלינה המשותפת כבר לא קיימת אבל האנשים שהנהיגו אותה והאנשים שגדלו בה עדיין כאן.....
הילדים שלי הולכים עם הילדים של ה"ניצולים" לגן וכל שיח על רגש לא קיים.
אני לא באמת יודעת מה אני שואלת....אבל ההיתי חייבת לשתף.
אני תוהה האם לגדל ילדים בחברה שעדיין חובשת את פצעיה נכון לנו?
האם אתם כבוגרי קיבוץ ההיתם מגדלים את ילדיכם כך?
אני מפחדת שילדיי יפנימו את הלך הרוח הקיבוצי שהעבודה מקודשת (ולא החופש)
ועוד כהנה וכהנה
נכון יש גם הרבה טוב בקיבוץ-עזרה הדדית וטבע ללא גבולות אבל מהו המחיר?
אם למישהו ממכם ישנם תובנות
אני אשמח

[שחף_אהובי*]

העבודה מקודשת (ולא החופש) ? בקיבוץ שיתופי?
כאילו, בהשוואה נגיד לערונים המופקרים האלה שנהנים מחופש המשכנתה ועובדים שעות נוספות בהיי-טק רק כי זה נורא מפתח להם את האישיות הרוחנית?
ושיחבשו את הפצעים שלהם, או שהילדים שלהם יעשו את זה, בעוד 20 שנה?

אני לא רואה את עצמי חוזרת לקיבוץ בגלל הפצעים האישיים שלי, וגם בגלל שאין אצלנו הרחבה קהילתית, אבל דוקא את הילדים שלי לא הייתי מתנגדת לגדל שם. דוקא בגלל כל מה שלמדנו מאז.

[ליאה*]

דבר ראשון תודה.
אני לא משווה את עצמינו לעובדי היי-טק.לא ההינו כאלה וכנראה לא נהייה בגילגול הזה.
בכל זאת בעיר ( או במושב/מצפה/*כפר) ישנם ילדים בחינוך ביתי,לא מחוסנים,בלי חיתולים ועוד ועוד הקשת רחבה
בקיבוץ בכול אופן אצלינו אין דבר כזה!!!! מי ישמע הילדים שלי היו עד גיל שנתיים בבית, ישנו איתנו עד גיל 4 ומי ישמע נולדו בבית.....
ההערות שקיבלנו בשבילים לא היו פשוטות אבל כל מה שנאמר לי אני יכולה להתמודד ולהכיל מתוך האמונה שאני מנסה לתת לילדיי את מה שאני רואה כנכון.
אולי לא התנסחתי טוב
השאלה הגדולה מה הם סופגים בגן כאשר הילדים האחרים והוריהם מתנהלים בצורה כל כך שונה מאיתנו... כאשר ילד חולה נותנים לו אקמולי ושולחים לגן הרי המערכת היא האחראית.
אני עדיין מבולבלת
בתפיסתי קהילה זה דבר חשוב ומפרה אבל!!! אם הקהילה כל כך שונה בתפיסתה ממך זה עדיין שווה?
האם לא עדיף לחפש קהילות מבינות יותר שלא אומרות לך כל הזמן שילד זקוק לחברה בגיל 3 חודשים?
שחף אני יודעת שאני קצת לא ברורה אולי כי הכול פתאום קרה עד עכשיו האמנתי שאנחנו נותנים לילדים חינוך שלא נמצא במקום אחר ופתאום....
אני מפקפקת
תודה על ההקשבה

[ליאה*]

אולי אני פשוט מפחדת
מפחדת מהמקום הזה שעדיין לא הודה בטעויות
מפחדת מגאוות היחידה
מהיחיד שלא קיים
מפחדת שמי שקצת שונה ייבלע ויעלם

[יוני*]

האחד בספטמבר.מפצחת גרעינים מפצחת לחמניות מפצחת קפה מתוק.
שלושה תינוקות מורחים לי את הסלון בדביק, צוחקים, בוכים.
מבית הספר הסמוך נשמע הצלצול. אותנו אף אחד לא יקח לשום מקום. אני ילדי ואלוהים.

[שחף_אהובי*]

ליאה, את זה באמת אני מבינה...

[ב_עילום*]

ליאה-

השאלה שהעלית מעניינת מאד.
אין לי עליה תשובה חד משמעית, זה די מורכב.

בכל מקרה-
נראה לי שככל שההזדהות של הפרט עם הקבוצה (במקרה זה הקבוץ) גבוהה יותר, כך הוא מושפע יותר.
אם את שואלת שאלות כאלו ומתבוננת... כנראה שההזדהות שלך אינה אוטומטית.
ואז ההשפעה עליך ועל ילדיך פחותה.

[שחף_אהובי*]

פרק 11: הנה בא רגש*

יום שישי בערב. גיל ההתבגרות.
מפגן המשפחתיות הגדול. נקיים, רחוצים ומשופשפים. חולצות לבנות ובגדי שבת. מי מאופרת יותר מידי? מי יושב עם מי? למי באו לביקור?
אמא שלי לא מרוצה. תראי איך את נראית. למה את לא יכולה להתלבש מסודר כמו הבנות מהכיתה שלך?
למה את לא ניראית כמו כולם?
כל פעם אותו דבר. למה אני לא כולם? זה לא בגלל שאני לא רוצה. לא מצליח לי. וזה הרי לא באמת הבגדים, זה חוסר הביטחון העצמי, המבט המפוחד, העיניים שמנסות להסתיר את עצמן.
היו לה כוונות טובות, אני בטוחה, היא בטח חשבה שהיא עוזרת לי,
היא מדברת על הבגדים, אבל אני שומעת: את לא טובה מספיק. אני מתביישת בך. אני לא רוצה אותך ככה.
אני לא יכולה לשמוע את זה. היא מדברת ואני בורחת. לא יכולה לשמוע. לא שומעת.


לקח לרגש עשרים, שלושים שנה להגיע.
בדידות. 100% בדידות טהורה ומזוקקת. זה מה שמציף אותי בגלים כבדים אחרי שאני מצליחה להוציא את הזכרון הזה. לבד. לבד לבד לגמרי בעולם.
זה איום. זה נורא. זה קשה מנשוא.
רגש. זה מה שחיפשתי. זה מה שחיפשתי?

את לא לבד. יש לך אהוב. יש לך אהבה. יש לך ילדים. יש לך משפחה שאוהבת אותך ככה, בדיוק כמו שאת, אני מזכירה לעצמי ברקע.
את לא לבד, אני איתך, מזכיר לי אנדרה.

ועדיין זה כל כך קשה. אין סיכוי שילד יכול לעמוד ברגש כזה.
אכשהו, הצלחתי לעבור את זה בלי להאטם. בלי להלחם. לתת לגלים להציף, להציף, להציף, לערבל, לסחוף ולהכות, ולשקוע.

אבל זו לא עבודה לילדים. אסור לילדים להרגיש ככה. אף ילד לא צריך לעמוד במבחן הזה.
אז אולי אני עדיין לא אוהבת את הילדה, אבל אני כן יכולה להעריך אותה.
אולי ננסה:
כל הכבוד לך, שחף קטנה, שלא הסכמת להרגיש את הרגשות האלו.
שלא נתת להם לחדור אליך, להשתלט עליך.
את לא היית צריכה. זה לא היה התפקיד שלך.
כל הכבוד לך שהתעלמת מהמציאות, שריחפת, שבנית לעצמך עולם פרטי משלך שבו היית קוסמת וידעת לעוף. שלא הסכמת עם מה שכולם ראו והמצאת ילדה אחרת. מיוחדת. במקום תמהונית.
כל הכבוד לך. את לא היית צריכה להרגיש את הרגשות האלה.
אני אעשה את זה בשבילך. אני גדולה, אני חזקה, אני יכולה. אני אשמור עליך.

[דרור*]

תודה שחף,
קוראת אותך ומרגישה את הילדה שבי ומיליוני המחסומים שבניתי עם השנים.
לאט לאט גם אני מתקרבת לילדה שבי. עם האנדרה שלי ועם הרבה לבד.

[תמי_אמא_לשתיים*]

תודה שחף,
חיכיתי לך. את מתארת תהליך כל-כך כואב ומסובך. מעריכה את האומץ. והכנות. אני עוברת בתקופה האחרונה מסע עמוק מטלטל אל הילדות. את הילדות אי אפשר לשנות אבל את הבגרות כן ואת האימהות כן. להיות אמא אחרת - אני מקבלת ממך השראה.

[הלם_קרב*]

אני קצת מבולבלת, עשית ראש השנה בקיבוץ?
אם כן כל הכבוד על האומץ, אני לא מעיזה להתקרב לשם בשום אירוע. לפני כשנה עשו מין מפגש מחזור לדורותיו בקיבוץ הזמינו את כולם גם אותי,
אחיותי הלכו וגם אמא
ואני אפילו קיבלתי טלפון מחברת ילדות שלא ראיתי כעשרים שנה (בכיתה שנה מעליי, היתה החברה היחידה שלי)
בקיצור למרות שהייתי במרחק עשר דקות למרות שעברו 20 שנה ולמרות שיש לי בנזוג אוהב ותינוק בבטן לא הייתי מסוגלת להתקרב לשם
אני רק חולפת בכביש על פני השער של הקיבוץ וחוטפת צמרמורת
עצוב שזה עוד ככה אחרי כל השנים ואני שאני כבר לא אותה ילדה אבל היא עדיין שם קבורה בתוכי

אגב, אני ברחתי ל"כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" של דבורה עומר

[אלנור_יה*]

_כל הכבוד לך, שחף קטנה, שלא הסכמת להרגיש את הרגשות האלו.
שלא נתת להם לחדור אליך, להשתלט עליך.
את לא היית צריכה. זה לא היה התפקיד שלך.
כל הכבוד לך שהתעלמת מהמציאות, שריחפת, שבנית לעצמך עולם פרטי משלך שבו היית קוסמת וידעת לעוף. שלא הסכמת עם מה שכולם ראו והמצאת ילדה אחרת. מיוחדת. במקום תמהונית.
כל הכבוד לך. את לא היית צריכה להרגיש את הרגשות האלה.
אני אעשה את זה בשבילך. אני גדולה, אני חזקה, אני יכולה. אני אשמור עליך._

כן, כן וכן.

[שחף_אהובי*]

תודה, דרור, תמי, אלאנור. תודה על התגובות והשיתוף.
הלם קרב - באמת יצא מבלבל. לא, אני עדיין בחו"ל. הכוונה היתה לא ליום שישי הנוכחי אלא לפלאשבק, לזיכרון של "יום שישי" מהילדות / נעורים.
אבל המשפחה שלי נשארה בקיבוץ ואני מבקרת באופן קבוע. אחד היתרונות של חו"ל הוא שהביקורים הם שנתיים עכשיו ולא חודשיים.
וזה אמבוולנטי. מצד אחד הירוק, השלווה, העצים העתיקים הענקיים , הוואדי שזורם לפעמים (איזו התרגשות) בחורף. הצניעות שבבתים, בבגדים, בעגלות הילדים. חלק אחד בלב שלי מתרחב. הגעתי הביתה. שם ביתי, אל מול כרמל.
זה רק האנשים בעיתיים. אני עדיין מפחדת מהם. וזה ממש לא חשוב שהם דווקא מאוד נחמדים. רק בלב שלי הם עדיין מפחידים.

[תמרוש_רוש]

_היא מדברת על הבגדים, אבל אני שומעת: את לא טובה מספיק. אני מתביישת בך. אני לא רוצה אותך ככה.
אני לא יכולה לשמוע את זה. היא מדברת ואני בורחת. לא יכולה לשמוע. לא שומעת._
זה איום. זה נורא. זה קשה מנשוא.


אני מצטטת מהזכרון את בשמת,מתוך דף אחר (אמא שלי חושבת שאני מרעיבה את הבן שלי אםאינניטועה):
כשאמא אומרת לנו שאנחנו לא בסדר - שום דבר לא בסדר
אנחנו מתפרקות
אחת מאתנו מתחילה לאכול, אחרת מפסיקה לאכול, זו מתחילה לעשן, זו מתמכרת ל מה חדש...
הלוואי שלכל גולשות האתר היו אמהות אוהבות, תומכות וחמות.

(())(())(())(())(())(())(())


אני אעשה את זה בשבילך. אני גדולה, אני חזקה, אני יכולה. אני אשמור עליך.
וזה רק מוכיח כמה את נפלאה. לא רק ילדים, גם הרבה אנשים מבוגרים לא עומדים במעמסה כזאת.
לא פלא שהילדים שלך כאלה מוצלחים

[שחף_אהובי*]

הדבר הכי טוב שקרה השבוע הוא שיצאה עונה של דקסטר בוידאו, התלוננתי לאנדרה.
הוא מצא שזה הערה מעניינת. "את עוקבת אחרי דקסטר מהתחלה?"

אוי ואבוי.
דקסטר זה אני.
דקסטר חושב שאין לו רגשות. גם אני חשבתי!
לדקסטר יש רגשות הרבה לפני שהוא מזהה אותם ומבין אותם. גם לי!
דקסטר רוצח רוצחים סדרתיים, כלומר הוא רוצח את עצמו שוב ושוב, בשביל להמשיך להתקיים, בלי שהתוך הרצחני שלו יאָכֱל אותו.
אני הייתי חייבת לרצוח את הילדה שבתוכי, שוב ושוב, בשביל להמשיך להתקיים בלי שהיא תאָכֱל אותי.

למה אני לא יכולה למצוא את עצמי בפו הדב כמו אנשים נורמליים?

[שחף_אהובי*]

תמרוש,
קשה לקבל ביקורת, קשה גם לקבל מילים טובות. הלוואי והייתי מרגישה באמת חזקה מספיק - גם לעצמי, גם לילדה הפנימית, גם לילדים החיצוניים. מלא חוזק צריך.
הלוואי והילדים שלי אף פעם לא יעדיפו להסתיר ממני דברים כי הם יחשבו שאני לא חזקה מספיק להתמודד איתם.
ובעצם רק בגלל זה אני כן אהיה חזקה מספיק.
לפי הסדר - קודם לעצמי, אחר כך לילדה הפנימית, ואז גם לילדים. מה שלא יהיה להם. מה שלא יקרה. אני כן אהיה מספיק חזקה.

[אהבת_עולם*]

_דקסטר רוצח רוצחים סדרתיים
אני הייתי חייבת לרצוח את הילדה שבתוכי_
האם הילדה שבתוכך היא רוצחת סדרתית? האם היא 'תוך רצחני'?

לפי הסדר - קודם לעצמי, אחר כך לילדה הפנימית, ואז גם לילדים.
מה ההבדל בין 'לעצמי' ובין 'לילדה הפנימית'?
ואם יש הבדל - מעניין אותי למה שמת את הילדה הפנימית אחרי 'עצמי'. האם 'הילדה הפנימית' היא לא העצמי הכי עצמי שיש? (ככה לפחות נהגתי לחשוב, אבל אולי תאירי את עיניי...?)

חוצמזה, יפה בעיניי ששמת את עצמך לפני הילדים.
נדמה לי שזה לא מובן מאליו...

[שחף_אהובי*]

אהבת,
האם היא 'תוך רצחני'?
הרגשתי תוך הרסני. מאכֱל. כזה שאי אפשר להתמודד איתו אם הוא יצא החוצה. שאסור שהוא יצא החוצה.
מאז התקדמתי. הבנתי שזה לא הרסני. שמותר להוציא. עוד לא הפנמתי במאה אחוז, עוד יש לי נפילות, אבל לפחות אני משתדלת.
ה"זה" קיבל שם. קיבל זהות ודמות - הילדה הפנימית.
התחלתי לזהות רגשות ביתר דיוק. מאיפה בא הכאב. להבחין בין כאב ורגש שלי, הבוגרת, ושלה.
פעם אני גם אצליח לאהוב אותה. או לפחות לסלוח לה על מה שלא צריך סליחה - על זה שהיא לא היתה הילדה העליזה עם החיוך הקורן מהאגדות.

מה ההבדל בין 'לעצמי' ובין 'לילדה הפנימית'
אוה. אני אשת היי-טק. תאמיני לי - אין שום בעיה לחיות בלי ילדה פנימית.
יש פה קצת ענין של סנמטיקה כי יש מי שמשתמש במושג הזה לכל החיים הפנימיים.רוחניים, ואני יותר ספציפית.
בהגדרה שלי הילדה הפנימית לא ממצה אותי. היא חלק ממני. אבל גם שחף שמסתכלת מלמעלה, והרציונלי שמקדם לי את החיים, והבריון.
ואיפהשהוא יש גם את האני שמעל ומתחת להכל שאני מניחה שצריך לקבל הארה בשביל לראות אותו כמו שצריך.
הילדה היא הכי מקופחת ומוזנחת, לכן היא כרגע במוקד הריפוי, אבל היא לא הכל.
והיא חייבת שתהיה לה דמות בוגרת, גדולה וחזקה שתוכל להכיל את כל הכאב שלה. וזו אני.

ולכן זה חיייב להיות לפי הסדר - קודם לעצמי, אחר כך לילדה הפנימית, ואז גם לילדים.

זה בפרוש הפוך מסדר החשיבות והמוטיבציה. קודם כל חשובים לי הילדים. עוד לא הגעתי לשלב שאני אהיה חשובה מספיק לעצמי בפני עצמי.
אבל ניסיתי הפוך ולא עבד.
זה הסדר הפרקטי - קודם, להבריא את האני הבוגרת. לנוח. לאכול בריא. להתעמל. ללמוד להנות מהרגע. וגם לקחת תרופות.
אחר כך, לרפא את הילדה הפנימית.
ואז הבוגרת תוכל להתמודד עם בעיות של הילדים בלי שהילדה תפריע, והילדה תוכל לשחק עם הילדים בלי שהבוגרת תפריע וכולם יהיו מרוצים.

[צוויליך*]

עכשיו אני חייבת לראות את הסרט. (סליחה על הפיגור בתגובה)
אם חייבת אז זה לקרוא את הספר, המלא.
ובכלל
חייבת זה רק בבנק וצריך זה רק פיפי (-:

צוויל

[צוויליך*]

הכוונה היא לקוסם מארץ עוץ, כמובן (אפילו שלרוב זה תופש באופן כללי (וטבעי)).

[תמרוש_רוש]

[אהבת_עולם*]

אה, עכשיו הבנתי...

[צוויליך*]

זה רק האנשים בעיתיים. אני עדיין מפחדת מהם. וזה ממש לא חשוב שהם דווקא מאוד נחמדים. רק בלב שלי הם עדיין מפחידים.

ההרגשה הזאת, מה יש לך דביל, אלה המפלצות? אלה הדמויות המיתיות שרודפות את חייך?
אבל רק בלב שלי זה בעצם הכל .

הה.
לפעמים, מחשבות כמו: עבור מי אני עדיין מהווה מפלצת?
אולי בסביבה ההיא, בתוך המעגלים היעילים והרעילים של חברת הילדים, כולנו התמפלצנו כדי לשרוד. הפנים האטומות. להסתכל בתריסר הילדים שגדלים איתך, הבוז בעיניים, מחרימים אותך, ולא להזיז שריר בפנים. לא ממצמצים.
ספרטה. השועל קורע אותך אבל אתה שותק. השועל יותר מוגן ממך, אתה אינך ערך טבע מוגן...
ומישהו מתקמט קצת מבפנים כי הוא חלק ממעגל הפוגעים, אינו רוצה אך גם אינו יכול ללכת נגד הזרם.
ומישהי נפגעה ממך, חטפה מכות, פוחדת, אתה מגיב והנקמה מתוקה ונכונה כי מי היא? החלש הבא בתור אחריך, אולי.

קיבוץ מעלה ספרטה, מיטב הטייסים - תמיד תסתכל מאחוריך - המצערת, עד הסוף, שלא תיפול על הכוונת של מישהו. מה יש לך לעשות? אתה מפיל ומפיל, מסתכלים עליך משאיר פסי לובן בשמיים, מקסים את העולם מתוך תא הטייס, ציפור מפוחדת לוחצת את המצערת במקום למשוך בידית הפליטה ודוחפת קדימה.
מיטב הטייסים, טובי בחורינו.

P-:


צוויל

[ב_עילום*]

אתה אינך ערך טבע מוגן...

משפט כל כך כואב וכל כך נכון

שתהיה שנה טובה לכולם. וגמר חתימה טובה. @}

[נועית*]

שחף אהובי,
קוראת אותך כבר הרבה זמן, בסוף ההריון ואחרי הלידה.
מזדהה, כואבת ובוכה יחד איתך.
תודה על השיתוף. את מדהימה.

[שחף_אהובי*]

נועית
וואוו, סוף ההריון ואחרי הלידה - איזו תקופה אינטנסיבית רגשית!
תודה על הקריאה!

[שחף_אהובי*]

פרק 12: מלחמה פנימית*

באוגוסט אנדרה יצא לשלושה שבועות חופשה.
שמחתי. קצת הפוגה. מאוד אינטסיבי, כל הסיפור הזה. הייתי צריכה קצת זמן לעכל.
נשאבתי למערבולת הקרויה "החופש הגדול".

לקראת החזרה התחלתי להרגיש את התעוררות המערבולת בחזה. הילדה רוצה לדבר.
אבל הפגישה הראשונה לאחר החופש לא זרמה. המערבולת הופכת למלחמה.
דיירי הבית רבים על זכות הדיבור.

כואב לי! כואב לי! מתכיינת הילדה.
אם את חושבת שאת יכולה להפטר ממני, את טועה בגדול. אומר הבריון. אני לא הולך לשום מקום.
את מתחילה להשתגע, מציין הרציונלי. הגזמת קצת עם כל הסיפור הזה של הפיצול-אישיות.
זה מאוד מעניין מבחינה ספרותית, מהרהרת שחף ומעלה לי קריזה.

הבריון משתלט. פתאום אני נורא נבהלת. מה, אני צריכה לסלק אותו? אני יודעת שהוא המקום של השנאה העצמית, אבל אני לא יכולה לוותר עליו!
מה אני אעשה בלעדיו? אולי הוא יצטרך להשתנות, אבל אני לא יכולה בלעדיו!

"מה הדבר שטוב בבריון?" שואל אנדרה.
שתיקה ארוכה.
"הוא לא שקוף", אני לוחשת.
"אסרטיבי?"
כן. הוא יכול להיות אסרטיבי.
הוא גם היחידי שרוצה להיות כמו כולם. שחשוב לו. שיכול.

[ב_עילום*]

זה מאוד מעניין מבחינה ספרותית, מהרהרת שחף ומעלה לי קריזה.



מעניין הדימוי של "בריון" למקום הזה.
לפעמים הוא נראה אצלי כמו דרקון ששומר לא להתקרב למקומות הכואבים מדי.

[שחף_אהובי*]

דרקון ששומר לא להתקרב למקומות הכואבים מדי.
זה טוב או רע?

[שחף_אהובי*]

הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי פרק ג  הדגיש לי שוב עד כמה אנדרה הוא קונבנציונלי ולא "באופן טבעי". הוא לא חם, חס וחלילה אין שום סיכוי שאני אקבל ממנו חיבוק לא מטאפורי, הוא לא משתף כלום מהחיים האישיים שלו, ואין לו תובנות מדהימות.
הוא לא מאבחן אותי, לא מפרשן אותי ויש לו מעט מאוד תובנות מפורשות באופן כללי. אלא אם כן אני שואלת או מעלה נושא "פסיכולוגיסטי".
התובנות שלו מגיעות בדרך כלל ככה:

אני מקשקשת משהו על pool of sadness (בפגישות הראשונות דיברתי על ים של עצב)
אנדרה: pool?
אני: כן, פעם זה היה אוקינוס, ועכשיו כנראה זה נראה יותר "ניתן להכלה".

אז מה היה כאן? בעצם התובנה היא שלו, אבל הקרדיט שלי. כאילו הגעתי לזה בעצמי. ולפעמים אני לא נתפסת להערות האלו והן חולפות להן בלי מסרים נסתרים.

ומה הבעיה ? שנראה לי נורא משעמם להיות פסיכולוג כזה. הרבה יותר כיף לנתח ולאבחן ולפרשן. ובהנחה שהוא לא יושב אחרי זה עם החבר'ה שלו בפאב ומעביר קטעים, אז בעצם המטופל הוא היחידי שיכול לשמוע את התובנות האלו ולהעריך את החוכמה שלו.

אין לי שום עמדה לעצם העניין, אני לא אומרת שעדיף פסיכולוג כזה על פסיכולוג חם מחבק ובעל דעות מוצקות. מין הסתם זה עניין של התאמה אישית.
רק רציתי להביע את הזדהותי עם מצוקת הפסיכולוג הקונבנציונלי. באמת קשה. עבודה כפוית טובה.

[שחף_אהובי*]

אני מעתיקה את הפוסט הבא לדף חדש :למה אתם כותבים . משאירה גם כאן לצורך הרצף.
ומשחררת עוד פרט ביוגרפי. במילא בני הכיתה כבר מזמן ניחשו.

מה נותן לי הבלוג?*

אולי זה קטע של תולעת ספרים. החיים נראים לי הרבה יותר ממשיים בתור ספר פיקטיבי.

החיים שלי הולכים בזיג זג. למשל קודם אני נשמה חופשיה והיפית, אחר כך אני בלב הבורגנות, אחר כך פתאום לא בא לי. אף פעם לא ברור לאן זה הולך, ולמה ואיך בדיוק.

בספר של החיים שלי, לעומת זאת, יש הגיון. אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית. יש עלילה מרכזית, עלילות משנה.
התפתחויות בעלילה, גם אם הם מפתיעות, בנויות על רמזים בפוזרו בשפע קודם לכן.
ויש התפחויות! יש כיוון, העלילה מתקדמת.

לדוגמה, הבנזוג.
בתור מתבגרת קיבוצניקית עם מתנדבות שבדיות כ role-model, דמיינתי חיי זוגיות נורמטיבית כשרשרת מאהבים סוערת. רק כשכבר אהיה ממש מבוגרת, נגיד 30, אולי אמצא מישהו לחיות אותו. כמובן בלי להתחתן. להתחתן זה בורגני.

אבל אז מצאתי את אהבת חיי בגיל 19. עם ריח אופנועים ומרלבורו שהריחו כמו תמצית הגבריות והחופש. וכן, ברור שהתחתנו. עם רב ורבע-עוף-או-בקר.
ולמרות שאני לא מאמינה באלוהים, אין לי שום בעיה להאמין שהוא התקיים לשניה שנדרשה בשביל לזווג את הזיווג שלנו, ומייד חזר לו לחוסר קיומו.
אז במציאות נפגשנו במקרה. אבל בספר! בספר נפגשנו כי אני הייתי צריכה אותו, והוא היה צריך אותי.
וקוראים מיומנים יכולים למצוא כבר מתחילת הסיפור את קווי המתאר שלו, את הסיבות שהוא בדיוק כמו שהוא צריך להיות בשביל לפתור את הקונפליקטים ולהניע את העלילה קדימה.

ניקח אירוע מכונן אחר בחיים שלי:
בגיל 3 עברתי תאונת דרכים.
הגן כולו הלך לביקור במשתלה, מעבר לכביש. אני רצתי קדימה, או השתרכתי מאחור.
איכשהו הגעתי לכביש לבד, ואיך להגיד את זה - התנגשתי עם משאית.
מה היה שם? איזה פרפר נפנף בכנפיו והשאיר אותי בוהה בו מאחור? או אבן שנכנסה לסנדל?
אולי האשמה הייתה בכלל ברכילות עסיסית במיוחד שהעסיקה את המטפלות, עד שלא שמו לב שחסרה להם ילדה?
מה שברור שכמה שניות קדימה או אחורה היו משנות את התמונה. בסיפור האלטרנטיבי יש מטפלות בטראומה, נהג מזועזע שחושב מה היה אילו, וילדה אחת קטנה שלא מבינה מה רוצים ממנה.
והכמה שניות של הבדיוק - סתם. חסרות משמעות. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

בנרטיב הכל נראה הגיוני. כבר אז חטאתי בחטא הגדול ביותר של הקיבוץ: לא הייתי כמו כולם.
ועל זה הענישו אותי האלים, כמו בטרגדיה יוונית, וחרטו על גופי צלקות לדראון עולם.

נכון יפה? פיוטי אפילו.

בקיצור, אין מה לדבר, הספר של החיים שלי הרבה יותר מוצלח מהגרסה החייה.

[ב_עילום*]

רק רציתי להביע את הזדהותי עם מצוקת הפסיכולוג הקונבנציונלי. באמת קשה. עבודה כפוית טובה.

לאנדרה...

אני אוהבת לקרוא את דברייך. את כותבת עם הרבה השראה וזה מעורר כל מיני דברים אצל הקוראת.

ולשאלתך- על הדרקון האם רע או טוב.

הוא מגן ולכן הוא טוב, או שהיה פעם טוב.
הוא מגן לא לגעת באותם כיסי כאב מסוכנים.
מסוכנים כי בגיל צעיר, מנת כאב שכזו, יכולה להסב נזק בלתי הפיך.

אז הוא רגיש, מאתר התקרבות עוד לפני ששמת לב והוא מיד נושף ותוקף אם חלה התקרבות מסוכנת מבחינתו.

רק שכאשר הילדה גדלה, היא יכולה כבר להתמודד עם הכיסים הללו. ואם היא לא מתמודדת איתם, הם מרעילים את איכות חייה..

בשורה התחתונה: מישהו צריך לספר לדרקון שהמלחמה כבר נגמרה...

[תמי_אמא_לשתיים*]

אני אוהבת לקרוא את דברייך גם אני. למרות שגם קשה לקרוא אותך.
ומאוד מזדהה עם תחושת החיים כספר...

[אימשלו*]

אני מתה להמשיך לקרוא, אבל הבעל מתלונן על הזנחה ומחכים לי לטיול במושב, ואני רק בפרק 4.
את מרתקת, סוחפת ומרגשת. הייתי מאד רוצה להיות חברה שלך כשהיית ילדה. ומציעה לך חברות עכשיו.

[אימשלו*]

אתה לוקח את התיק הזה לאורך שנים, וקילומטרים רבים, גורר אותו דרך מערכות יחסים כמו במעבר באוטובוס (סליחה...סליחה) ונכנס איתו לרופאים כמו עם גיבנת...
צוויליך, תודה. זה משפט שנגע בי.

[אימשלו*]

הוא לא דופק חשבון לאף אחד. אם הילד עומד בצד ולא יודע איך להצטרף למשחק, הבריון קופץ: ראיתי אותָךְ! הנה את שמה בתוכו! יא מכוערת! יא מגעילה אחת! בטח שאף אחד לא רוצה לדבר איתך! ולגמרי לא איכפת לו שזה בכלל הבן שלי שאני אוהבת כל כך.
כל כך עצוב...

[אימשלו*]

עד שבסוף הוא מסתובב כל כך מהר שכבר לא רואים ברוזים, רק רואים הבזקים של ליכלוך, ואין זמן לנשום בין המכות של הפטיש.

אני חושבת שנחוצה הרבה חכמה כדי לנסח מצב כזה לתוך משפט כתוב.

[אימשלו*]

שחף אהובי , (את מוזמנת לערוך את הודעותיי הרבות והסוררות ולסדר איך שנראה לך מתאים)

העברתי את כל אחה"צ והערב בקריאה איטית ויסודית של הדף.
הקריאה הרגישה לי כמו רכבת הרים מהירה מידי, מלאה תובנות לא צפויות ולא רצויות.

פתאום המחשבה על חיי כחיים שלווים של מודעות עצמית גבוהה, שלמות וחופש נראים כמו זיוף חובבני.
(סליחה, גיברת, נפלו לך כאן 7-8 שנים מהתיק! גיברררררת!!) 
קצת גדול עליי לדבר על זה. מעולם לא דיברתי על זה. (וכיצור דברן, אין יותר מידי נושאים מוזנחים כאלה)

אולי מתישהו, אולי בקרוב. מה שבטוח - הרבה בזכותך.

קבלי מחמאה גדולה על יכולת כתיבה נדירה ומרתקת.
ומחמאה קטנה לאנדרה, שליווה אותך יופי. גם (ואולי בזכות) שהיה קר.
מעורר התפעלות לקרוא את התהליך. שמחה בשבילך ובשביל המשפחה.

[שחף_אהובי*]

ב עילום,
לאנדרה... ??!!!
וואי לי, מה עובר עליך, 'שתגת? אסור!!!

לגבי הדרקון, שוב עשית לי את זה וכתבת לפוסט של עוד פעמיים. אני "מפרסמת" עם השהייה של כמה שבועות, ככה גם יש לי יותר פרספקטיבה וגם הנושאים כבר לא חמים רגשית. אז הפוסט, לא הבא? זה שאחריו? בדיוק על זה. (טיזר - אצלי זה לא דרקון. זו הילדה).

תמי -
למרות שגם קשה לקרוא אותך - זה נראה לך קשה ? חכי חכי תראה מה מחכה לך.
לא, ברצינות, הפרקים הבאים הם ממש עלית מדרגה, אני חושבת, מבחינת הקושי לקרוא. אני מתלבטת אם ואיך לפרסם אותם.

אימשלו,
הצחיק אותי הניק...
הקריאה הרגישה לי כמו רכבת הרים מהירה מידי - כן, עברת על חצי שנה של התפתחות בערב אחד, מה את רוצה.

(סליחה, גיברת, נפלו לך כאן 7-8 שנים מהתיק! גיברררררת!!)
(-: (-: (-:
מחכה לשמוע...

[תמי_אמא_לשתיים*]

אני מחכה. נו כבר.
כן, וזה קשה כבר עכשיו. לא רק הדברים המפורשים שסיפרת. משהו בטון שלך רומז על סיפור נורא. אולי זו הילדה, היא מרגישה שהיה נורא וזה נוכח כאן וזה קשה לקריאה.
אבל נו, תמשיכי.

[שחף_אהובי*]

לא, אין שום דבר יותר נורא ממה שסיפרתי כבר. רק יותר גרפי.

[יוטי_בעיר*]

אני חייבת לעבוד על הבעיות כי זאת האחריות שלי כאמא.
אני קוראת את כל הבלוג במכה עכשיו והמשפט הזה קפץ לי.
איבדתי ילד לפני שנתיים וחצי. טראומה אחרת לגמרי אבל גם לי יש ילדה ש"הכריחה" אותי לקום כל בקר ולתפקד, להתמודד עם זה כי זאת האחריות שלי כאמא. .
כל תודתי לה היום, היא עזרה לי המון רק בקיום שלה. אני מקוה שגם לך זה יעזור.

ליבי איתך, הבלוג קשה ומדהים.