פחד לעבור לגור יחד

[א'*]

רוצה לשתף אתכם במה שכרגע מהווה מצוקה גדולה עבורי. יש לי בן זוג כבר שנתיים, ואנחנו עדיין לא גרים יחד. עד כה שכרתי דירה עם שותפים ולפני 3 חודשים בן הזוג שלי שכר דירה גדולה במחשבה שיום אחד, לא מאוד רחוק, אני אעבור לגור איתו שם. יש לציין שעד אותו זמן אני הייתי זו שהביעה רצון במגורים משותפים והוא פחד והסתייג. לאחרונה היוצרות התהפכו. לפני כחודש קיבלתי הודעה מבעלי הבית הנוכחיים שלי שהם לא ממשיכים איתי ועם שותפיי את חוזה השכירות, כלומר עד תחילת נובמבר עליי לעבור לבית אחר. יש היגידו שהעולם דאג לזמן את המאורעות כך שהשאלה של מגורים עם בן זוגי תעלה ברצינות על הפרק. והוא - כבר כחודשיים בגישה חיובית לגבי שאעבור איתו, פתאום נולדה בו איזו מוכנות לבדוק איך זה לחיות יחד, למרות הקשיים.
כעת אתאר בפניכם את הקושי שעולה בי לגבי העניין ושבו אני מאבדת את עצמי: ככל שאני בודקת יותר ברצינות את האפשרות לגור איתו כך יותר ויותר נלחץ אצלי איזה כפתור שידוע לי ומוכר מכשבר הימים. עד לפני כחצי שנה הבאתי מקום תלותי ופגיע מאד לתוך הקשר. היה בי כל כך הרבה פחד נטישה, שכמובן היה איתי רב חיי, והתבטא גם בזוגיות. הייתי מאוד מאוד קנאית , אבל באופן שאולי לא הרבה אנשים רגילים לחוות או לראות בזוגיות: קינאתי בו מתוך תחרותיות. התלוותי אליו במסעותיו הרוחניים וחששתי שהוא יעשה משהו בלעדי, אפילו חששתי שהוא יהיה יותר מפותח ממני, ושפשוט יהיה יותר מאושר ממני. כל הזמן הזה בזתי לעצמי נורא על התחושות האלה העולות בי, אך גם לא יכולתי לעשות עם זה דבר. במבט לאחור אני מבינה שקשה היה לי לעשות את ההפרדה בינינו. חשתי שאנחנו כמו אדם אחד. כמובן שזה היה רק חלק ממה שהרגשתי. יחד עם זה גם היתה שם אהבה עמוקה ורצון עמוק שיהיה לו טוב. והסתירה הזו בתוכי פיצלה וקרעה אותי. הדבר יצר מתחים אדירים בינינו. חשתי שאני חייבת להיות בשליטה מתמדת על מה שקורה בינינו ואצלו. על אף שהייתה שם גם הרבה מודעות מצידי ודיבורים מפוקחים, עדיין הרגשות העזים היו משתלטים.
לפני כחצי שנה בן זוגי החליט על פרידה. כמובן שהוא כאב מאד את בחירתו, אך גם חש שיש לה ערך השרדותי לשנינו. אני עברתי משבר נוראי כי כל מה שפחדתי ממנו בעצם קרה והתממש. אך לאט לאט בתוך המשבר הזה מצאתי את כוחותיי שלי, מצאתי את קולי. במשך החודש שהיינו בנפרד עשיתי עבודה של כל פעם לחזור ולראות את עצמי במקום לערוך השוואות עמו, או לייסר את עצמי במחשבה על איך הוא מתמודד ושבטח הוא כבר השתחרר מהכאב ושכח ממני. כל פעם חזרתי להרגיש את מה שיש בתוכי ולהכיל את זה. ומשם צמחו כוחות חדשים, ודרך שהיא שלי בתוך הדברים.
כעבור חודש חידשנו את הקשר והוא הביע רצון מחודש להיות איתי. לקח לי זמן להפתח אבל חשתי שהאהבה בינינו עדיין חיה, על אף כל הקשיים שעברנו, ובשם אהבה זו החלטתי לתת לזה צ'אנס. אך הפעם הדברים נראו אחרת לגמרי - הרגשתי הרבה יותר בטוחה במקום שלי, ולא חששתי לעשות דברים לבד, כמו לנסוע לכל מיני סדנאות שרציתי, וגם לחו"ל. כל אלה גרמו לי סיפוק, וגם שמחה בתוך הקשר. על הנפרדות שיכולה להתקיים בתוך היחד. זו הייתה עצמאות רגשית חדשה. כיוון שה"גרוע מכל" כבר קרה וראיתי שנשארתי בחיים, לא היה לי ממה לפחד.
נראה כי לאור ההתפתחויות החדשות האלה האפשרות של מגורים משותפים פתאום נהיתה ריאלית, והוא פחות פחד מהאפשרות הזו מבעבר ויותר רצה בה. אך מאז שאני חושבת לקחת את חיי כפי שהם בביתי ולהעביר לבית שבו הוא חי - עולות בי תחושות דומות כמו בעבר. לפתע אני שוב קנאית לכל מה שהוא עושה, ומרגישה אומללה ותלויה בו. בסוף החודש הוא מתחיל לעבוד בעיר אחרת כלומר צפויות לו נסיעות יומיומיות מהבית לעבודה וחזור. אני מדמיינת אורח חיים כזה שאני מחכה לו בערבים בבית, חשה קינאה באם הוא מתעכב ויוצא עם חברים, ומרגישה צורך להיות בשליטה על כל צעד שלו. אלה לא חיים! יש לאמר שכבר הרבה שנים אני נמצאת בהתפתחות רוחנית, אך כשאני משווה את עצמי אליו - אינני יכולה להנות מדרכי העצמאית. כל דבר נמדד בהשוואה אליו. אני מיוסרת מאוד מעצם זה שתחושותיי השליליות חזרו. הייתי בטוחה שהפרק הזה מאחוריי. אך כנראה שהבית היה לי לעוגן בבניה של הנפרדות והעצמאות שלי, והשינוי במצב מערער דברים שעוד לא נבנו בתוכי עד הסוף.
יש כמובן את האפשרות שאני אשכור דירה בנפרד ממנו. מרגיש לי מגוחך להתחיל לגור שוב עם שותפים כשיש לי בן זוג, ולגור לבד בדירה שהיא לא חדרון לא כל כך ריאלי לי מבחינה כלכלית. יש לציין שהוא משלם כעת שכירות גבוהה על דירתו הגדולה והוא אמר לי שאם אנו לא עוברים לגור יחד - יכול להיות שהוא יעזוב את הדירה הזאת כי לא יוכל לשלם עליה, ויכול להיות שיעבור כבר לעיר שבה הוא הולך לעבוד. מבחינתי זה לא בא בחשבון שנגור בערים שונות. הזוגיות שלנו די אינטנסיבית ולא נראה לי נכון שפתאום נתחיל להפגש פעם בשבוע... כמובן שכל הפרטים הטכניים האלה הם לא ממש העניין. העניין הוא יותר הפחד שלי מאינטימיות, והקושי להיות בתוכה ולהשאר עצמי.
אשמח מאד לקבל תגובות, ועצות או לשמוע אם יש מישהי או מישהו שמכיר את מה שאני עוברת. רוב הזמן אני מרגישה מאד לבד בתחושות השליליות האלה, ומתביישת בהן.
אני רוצה גם לאמר שיש איזשהו קול "של החברה", של מה ש"מקובל" שאומר לי איך הדברים "אמורים" להיות וכל סטייה ממנו מראה ש"משהו לא בסדר". לפי הקול הזה - זה לא נורמלי לא לגור יחד אחרי שנתיים. כשאני שבויה בקול הזה אני חשה שתווך האפרויות שלי צר מאד. שהרבה ממה שאני עושה או מרגישה איננו "בסדר".
עזבתי את בית הוריי בטריקת דלת בגיל מאד צעיר, ומאז, אף כי חלה התבגרות והשלמה עם השנים שעברו, ויחסי עם הוריי התרככו מעט, עדיין קשה לי לדמיין איך אוכל לחיות במשפחה משל עצמי. כאבי העבר מהבית רודפים אותי ויוצרים דמיון מאד שלילי על איך זה יכול להיות עבורי. עם זאת אני מאד רוצה שתהיה לי משפחה יום אחד, ושאהיה בתוך היחסים, בריאה ומאושרת.
מודה לכם כל כך על ההקשבה!

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת. עומדת בפני דילמה דומה. מרגישה שכל דבר שאגיד יהיה דיבור עלי ולא עלייך. מה שאני אומרת לעצמי הוא שבמקום שיש גם רצון וגם פחד אולי מה ששווה זה לא להיות מונעת על ידי הפחד. מה שמרגיע אותי זו המחשבה שאפשר לתת לזה הזדמנות. אוכל גם לעבור לגור לבד אחר כך במידה וזה לא יסתדר. הרגשות הקשים של הקנאה יהיו שם גם אם לא תגורו ביחד. אם הזוגיות הזו טובה וחשובה (מה שעולה מדברייך), אפשר אולי לנסות לעבד אותם גם בתוך המסגרת הזוגית כשגרים ביחד? אני חושבת יחד איתך..

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

רוצה להציע לך פתרון ביניים, כיוון שאני ובן זוגי עומדים לעשות משהו כזה בעוד כמה חודשים: לעבור לגור ביחד, אבל עם שותפים. אם הדירה גדולה וקשה להחזיק אותה כלכלית, אולי תוכלו להכניס עוד זוג צעיר? אני יודעת שזה לא מובן מאליו לארגן כזה דבר אבל לי זה נראה פתרון טוב מהרבה בחינות, גם כלכלית. בהחלט מבינה את מה שאת מתארת ולמרות שאין לי פחדים מהסוג הזה דווקא אני מודה שגם לי קשה הרעיון של לגור ביחד-לבד, רק זוג, בתוך מין מיקרוקוסמוס של בעיות ולחצים ופחדים כשהכל אינטנסיבי כל כך. נוכחות של עוד אנשים בבית יכולה להקל ולשחרר, ולשים בפרופורציות את הפחדים. מה דעתך?

[א'*]

תודה על התגובות, לא האמנתי שאקבל תגובות כל כך מהר! לקיזי - האפשרות הזו לא נראית לי כל כך מתאימה לאופי הספציפי שלי ושל בן זוגי. כמו כן יש כבר דירה נתונה שבה הוא חי, והשאלה היא יותר באם אני אעבור לשם או לא. כן, זה בהחלט שם בפרופורציות את הפחדים כשיש עוד מישהו בבית ואולי קשרים עם שותפים מפיגים את הבדידות שבהתמודדות עם הזוגיות. חויתי את זה בשנתיים האלה שגרתי עם שותפים, יחד עם זה עבורי היו לזה חסרונות רבים - כמו חוסר חופש ופרטיות. מגיע שלב שאי אפשר להתפשר על זה יותר, כך נדמה לי. נראה לי שאין מנוס מלהתמודד עם הקשיים הקיימים, ולפעמים אנשים נוספים שאנו שמים ברקע הם קצת בריחה מהאינטימיות הזו, מהאחד על אחד וכל מה ששם. כמובן שאני לא אומרת לך איך נכון, פשוט מספרת לך על איך זה אצלי.
לקרן שמש - תודה! את מוזמנת לכתוב עליך ולא עליי אם בא לך. זה נורא מקל לדעת שאני לא המצאתי את הבעיות האלה ושיש עוד אנשים שמתמודדים עם אותם קשיים. אני חיה בעיר שהיא די שמרנית בתפיסות שלה וחריג מאוד לראות כאן אנשים שלא הולכים לפי הנורמה. נראה שיש מסלול ידוע מראש לכל דבר - לזוגיות, לחיים. מה השלב הבא ומה מצופה מאיתנו. מאד קשה לי "לפתוח את הראש" ולתת מקום לעצמי כפי שאני גם אם זה לא מסתדר בתבנית הזו. לפעמים, מנסיוני, הקבלה הזו את איך שאנחנו - היא חצי הדרך אל הפיתרון, או הפתרון עצמו.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מבינה אותך, ואולי באמת עדיף לא ליצור סיטואציה כזו מתוך בריחה. אצלנו זה לא כל כך קשור לזה אלא לאילוצים אחרים. מצד שני, אני בכל זאת מאמינה שבמגורים עם מבוגרים נוספים יש איזו תחושה של שבט ואולי זה בכלל טבעי יותר מזוג לבד בדירה. אבל זה כמובן תלוי מאוד בנסיבות, בדירה, באופי של כל אחד. אני יכולה רק לומר לך שאני ובן זוגי לא אנשים מאוד חברתיים, למעשה אנחנו מאוד אוהבים את השקט שלנו. ודווקא כקונטרה לזה נראה לנו נכון לחלוק את היומיום עם עוד אנשים, כי באופן פרדוקסלי זה נעים לנו יותר ממפגשים יזומים עם חברים. אבל שוב, זה אישי מאוד לכל זוג ואצלנו יש מצב מיוחד שאנחנו כבר מכירים את השותפים מזמן וקשורים אליהם גם בדרכים אחרות.

אם ככה אולי לחשוב בכיוונים אחרים, למשל אולי יש אפשרות שיהיה לך חדר משלך, מעין חדר עבודה שיהיה רק שלך? אולי זה יזכיר לך שאת עדיין אדם עצמאי בתוך הזוגיות הזאת, ושיש לך עולם שהוא רק שלך? ואם לא חדר, אולי פינה משלך או משהו אחר בחלל שייתן לך פיזית את התחושה הזו של נפרדות מסויימת. אולי גם עיצוב הדירה בצורה שתמצא חן בעינייך יעזור לך להרגיש יותר בשליטה. כי אולי העובדה שאת עוברת לדירה שהוא כבר גר בה גורמת לך להרגיש תחושות כאלה ביתר עוצמה, כאילו את נכנסת לעולם שלו ונעלמת, ולא כאילו לשניכם יש ביטוי ומקום באותה מידה. אני בכיוון? אם כן אפשר אולי לבקש מ הקוסמת מארץ עוץ שתבוא לכאן לייעץ לגבי עיצוב החלל בצורה שתתאים לך.

[א'*]

תודה לך! את בכיוון. בין היתר, זה גם העניין. למען האמת כבר דיברתי עם בן זוגי על העניין, והאפשרות שהעלנו היא שיהיה לי חדר שינה משלי. אני ביקשתי את זה. כיוון שיש בדירה שני חדרים וסלון קטן - זה יכול להתאפשר. אני מרגישה שזה פחות מאיים עלי ככה - אני פשוט מעתיקה את החדר שלי מביתי הקודם לבית החדש, ולאט לאט אולי יוצרת מיזוג של עולמות, מבלי לאבד את שלי. כן, יש בזה הקלה עבורי. עם זאת החששות עדיין שם. מה אם זה לא יספיק בשביל ליצור הפרדה במובן הרגשי?
לגבי מה שאת מתארת עם הזוג הנוסף - אני ממש מבינה. זה היה יכול להיות מעולה אם היינו גרים בשכנות קרובה עם איזה זוג חברים שלנו. זה מאפשר ליצור מין קהילה קטנה שבה באמת הדברים נכנסים קצת יותר לפרופורציות. באופן כללי נראה לי הרבה יותר טבעי ובריא כשיש קהילה, שמשתייכים אליה, מעין תחושה של משפחה רחבה של חברים, קהילה שיש בה מרחב לכל אחד, ומפגש כשרוצים. זהו חלום! בעיר התחושה היא מנוכרת מאוד. ועוד אני חיה בעיר שרב צעיריה עוזבים אותה - ירושלים.

[היי_ציוניוני_הדרך*]

שלום א'.
וואוו,אני קוראת ונדהמת מרמת רגישותך,חשיפתך תוך כדי כתיבה קולחת ואמיתית.

זה נורא מקל לדעת שאני לא המצאתי את הבעיות האלה ושיש עוד אנשים שמתמודדים עם אותם קשיים.

אשמח מאד לקבל תגובות, ועצות או לשמוע אם יש מישהי או מישהו שמכיר את מה שאני עוברת. רוב הזמן אני מרגישה מאד לבד בתחושות השליליות האלה, ומתביישת בהן.

בשני הציטוטים,אשמח לכתוב לך,שהכאב והסבל האנושיים על כל גווניו ואפשרויותיו זה לא משהו של 2008.
אני לא יודעת מה לומר ולכתוב ולייעץ לך עשי/אל תעשי,ומסיבה זו,הייתי מתמקדת בשני דבריםשנראים לי הכי חשובים,אחד,זה לראות ולבחון את הקול השקט, אך החי והפועם אצלך בפנים,ולהתבונן ברצון שלך. מה את רוצה לעשות. במקום שבו יש לחץ חברתי וסביבה שמרנית שחיה עלפי סדרי פעולה של חיים,זו ממש עבודה קשה מנשוא,אך היא אפשרית. מנסיון.
שנית, הייתי בוחנת את נושא הקנאה. הייתי מה שנקרא "מפרקת" אותו לגורמים מבחינת אחיזה בכל חלק וחלק ש"פורק" ובחינתו העמוקה ביותר.
מהי קנאה? האם רק בו את מקנאה? האם קנאת בעבר? מה גורם לך לקנא? מה א' (את) כשהיא מקנאה? האם את יכולה להסתכל על הקנאה בתוכך ולנתק אותה ולו לכמה רגעים מ"עצמך".

נשמע מוזר אך אפשרי.

קנאה זוהי תחושה/רגש/תנודה (יכנוה איך שיכנו) שיכולה להרעיד את אמות הסיפים,ואותנו בפרט. היא מטלטלת והורסת חלקות טובות. היא קלפטע' רצינית מאוד.וגם זה מנסיון.

אני מודה לך!
קוראת

[קופצת_ראש*]

קראתי ועולות בי כמה מחשבות. ראשית הצעתה של קיזי והרעיון שלך של חדר/ מרחב פרטי שלך נראה לי נקודת התחלה טובה.
ממה שאת מתארת התחלת את התהליך ועכשיו צריך לעבור לשלב הבא, מוקדם מהצפוי. כלומר את תהליך ההפרדה הרגשית כבר התחלת את פשוט מאיצה אותו קצת. חשוב לי להזכיר לך שאת כבר על הדרך.
את מתייחסת לחיים שלו- עבודה ונסיעות שיהיו. מה לגבי החיים שלך? מה הפינה הקטנה שלך שאת עושה עם עצמך או עם חברים אחרים למען עצמך? זו עוד נקודה לעבוד עליה, להיאחז בה.
אני חושבת שלא לעבור לגור יחד עלול לייצר משבר מול בנזוגך אשר כבר מוכן כדברייך לבחון את הדברים.
מה לגבי להתחיל ייעוץ זוגי עם המעבר? שיעזור לך להחזיר את עצמך לנקודה השלווה והטובה בה את נמצאת עכשיו?
אחד הדברים שחשובים, מנסיוני הפרטי, הוא להפוך את הבית לשל שניכם אם אכן את עוברת לגור אצלו. כלומר- לסדר מחדש, לפנות מקום לחפצייך. לעשות הכל כדי שתרגישו שניכם שזה הבית המשותף ולא שאת גרה אצלו.
אני מאד מבינה את חששותייך . ההחלטה בהחלט לא קלה.
בעיקר חשוב שתזכרי שיש לך את היכולת לעשות את ההפרדה הזו, כבר ניסית והצלחת. וגם את הגרוע מכל של פרידה כבר ראית.
הזרע שנטמן בך כבר נבט.

[א'*]

תודה רבה לכל מי שכותב! אני לא מאמינה כמה נתמכת ומחובקת אני יכולה להרגיש משיח שמתנהל על צג של מחשב! אני כבר מרגישה שדברים מתחילים לזוז בתוכי עקב כך..

[ש_י_ר_י*]

א' ,
כיוון שכבר הציעו לך כמה הצעות מעניינות ופרקטיות, אני רק אשתף בהתנסות שלי:
עברתי לגור עם בן-זוגי (היום בעלי) אחרי חצי שנה של זוגיות מאוד מאוד מאוד אינטנסיבית (היינו צוחקים על כך שזוגות שנמצאים ביחד 12 שנה בוודאי בילו יחד טכנית פחות זמן אחד עם השני מאיתנו).
אני הפסקתי לעבוד באיזשהוא שלב והוא עבד מהבית, כך שהזוגיות הפכה אינטנסיבית אפילו יותר.
הקנאה, פחד הנטישה, הרצון להיות אחד עם בן הזוג - הכל היה שם מצידי. הרבה דרמות, הרבה בכי...
כל הזמן, כמו שתיארת, ניסיתי לעבוד על עצמי מבחינה נפשית ורוחנית. זה עזר מעט.
כיוון שהבנזוג הוא בנאדם בעל רמות הכלה יוצאות דופן, גם הוא עזר, כמו שאף פסיכולוג לא יכול לעזור, להשכיח את פחד הנטישה ואת חוסר הביטחון שלי.
ומה שבאמת באמת עזר, זה באמת ליצור הפרדה. התחלתי לעבוד, הוא חזר לעבוד בחוץ, והזוגיות שלנו התחזקה פי כמה.

אני אישית מרגישה שלא הייתי עוברת את המסע הנפשי הקשה אך המחזק שעברתי בשנה הזאת בלי לגור איתו. הייתי צריכה לקפוץ ראש לתוך מערכת היחסים הזאת ולהוכיח לעצמי שאני יכולה לבטוח בבנאדם אחר בעיניים עצומות. היה קשה אבל שווה את זה.

המון בהצלחה! @}

[מיכל_שץ*]

תגובת גוש

[רוקדת_לאור_ירח*]

קראתי ומאד הבנתי את הפחד והקושי.
משהו שבכל זאת לא הבנתי מדברייך: מלבד הפחדים והחששות האם את רוצה לגור איתו.
אם כן,
מה שנראה לי מתאים הוא ליישם ולהתמודד.
הרעיון שתהיה לך פינה משלך בבית הוא רעיון מצויין בעייני. הוא גם מסמל באופן פיזי את מה שחשוב לך מבחינה רגשית.
בסך הכל את מודעת לקשיים שלך ולפחדים, אם תשמרי על עיניים פקוחות תוכלי להישמר מליפול לבורות. מצד שני, כדאי שתסכמו ביניכם מה קורה כאשר את בכל זאת נופלת לאיזה בור, איך הוא יכול לתמוך בך.
.

[קופצת_ראש*]

כדאי שתסכמו ביניכם מה קורה כאשר את בכל זאת נופלת לאיזה בור, איך הוא יכול לתמוך בך. צודקת!

[א'*]

אז הנה, אחרי הקלה זמנית, רגע האמת שוב מגיע. סיטואציה שכל כך מביכה אותי ומעמידה אותי בפינה, עם השליליות שבי. למי שמכיר את אושו ואת רוח הארועים והסדנאות בסגנון האשרם שלו בפונה - אולי יכול להבין את האתגר שאני עומדת בפניו. המדיטציות והעבודה הפנימית שהוא הנחיל עובדות על רבדים שונים: שקט ומודעות והעמקה , יחד עם פיתוח היכולת לחגוג, לרקוד, לפרוק כעסים ובאופן כללי - לפרוק. אושו האמין שבכדי להגיע אל השקט הפנימי יש קודם לרוקן את כל הרעש שמצטבר בתוכנו - להוציא את הצדדים הכועסים, וה"משוגעים" בסביבה מוגנת ותומכת כך שזה לא מזיק לאיש, ונותן לדברים להיות במלוא עוצמתם, ובלי קורבנות ובלי שיפוטים של הסביבה. יחד עם כל הדברים האלה אושו גם דגל שיש לחוות את המיניות שלנו ולתת לה ביטוי מלא. בניגוד לחברה השמרנית בה כולנו חיים, בה יש לדכא את הדחפים והיצרים ואת המיניות עצמה - בסדנאות ובמדיטציות שלו ניתן לחוות את כל אלה בלי להתבייש. כך בעצם הרבה אנשים חווים כמו "חזרה לחיים". אני עצמי הייתי באשרם שלו בפונה, הודו. וגם בארץ עשיתי כמה סדנאות והשתתפתי בפסטיבלים ברוח הזו. מה ששמתי לב הוא שהרבה פעמים אנשים כל כך מתלהבים מהאפשרות לחוות ולבטא חופשי את המיניות שלהם בארועים האלה , שהם פשוט רואים בזה את העיקר, ובאים בכדי להתפרק מינית.. ולא לבד...
אני עצמי ניצלתי הרבה פעמים את הארועים האלה בכדי לחוות אינטימיות עם מישהו וגם לפלרטט ולהרגיש מושכת ורצויה . אושו גם עודד את התלמידים שלו ליחסים פתוחים עם בני זוג, והוא העביר ביקורת על מוסד הנישואים.
בן הזוג שלי הולך מדי פעם לארועים כאלה. מכיוון שהוא הרבה לדכא את מיניותו כמו גם את היכולת לכעוס או להיות יצרי בכל צורה, מאז הילדות, הסדנאות שמאפשרות פורקן בריא של כעס ורגשות - עוזרות לו מאד. הוא שוב מרגיש בחיים, אחרי שההרגל לדכא את הצדדים האלה כמעט השתלט. כך כל פעם מחדש. וכשהוא באמת הולך ועושה את הדברים האלה, או גם הולך לקבוצה בה הוא משתף אנשים ברגשותיו, או סתם הולך לרקוד באיזה מסיבה - הוא תמיד חוזר אליי מלא אהבה, והכלה , ושמחת חיים וגם הרבה יותר מחובר למיניות שלו, שזה כיף.
יש בינינו הסכם שאנחנו לא נכנסים למגע אינטימי או מיני עם אף אדם אחר חוץ מבן הזוג. ואני סומכת עליו. אני באמת מרגישה שהוא זקוק לדברים האלה כדי להתחבר לחלקים האבודים שבתוכו ולא מחפש להתסכל על נשים אחרות.
יחד עם זאת - אני אכולת קינאה! כיוון שיש כל כך הרבה "אפורים" בסיטואציה הזאת, תחומי ביניים כאלה. אני מקנאה באינטימיות שיכולה להווצר לו עם נשים אחרות, גם בלי מגע . אני מקנאה בשחרור האנרגיה המינית גם ללא קשר לאקט המיני עצמו. קשה לי להסביר במילים, אך זה יוצר אצלי תחושה של מאוד לא מיוחדת עבורו. פתאום הוא כל כך פתוח לכל העולם שמרגיש לי שאני מאבדת מהמקום המיוחד שלי איתו. בעבר זה כבר גרם לנו להרבה חיכוכים . נדמה גם שכשאני עוברת תקופה קשה יותר שבה אני פחות מסופקת מהחיים שלי - אני יותר פוזלת לכיוונו ורוצה את מה שיש לו ! (ממש כמו שילדים רוצים). כמובן שהוא מודע לתחושות שלי, ואני גם הרבה הרבה יותר מתונה מפעם בתגובותיי כי בעבר יכולתי להביא את הדברים למצב שהוא פשוט לא יילך. הוא מדגיש שיש דברים שחיוניים לו, בכדי להיות שלם ובריא יותר, ומאושר יותר. אני כל כך מבינה את מה שמניע אותו, יחד עם זה ממש קשה לי!
לפני כמה ימים הוא הלך למסיבה ורקד אל תוך הלילה. ואני לא יכולתי לישון כל הלילה הזה...
הוא אמור לנסוע לפסטיבל כזה בעוד יומיים. קבענו שאצטרף אליו אחרי יומיים שהוא יהיה שם. כך יהיה לו גם זמן להיות שם עם עצמו, וגם יהיה לנו זמן יחד. עם זאת, אני עדיין מרגישה איך מתהפכת לי הבטן רק מהמחשבה על זה.
אני חושבת שמה שמוסיף לקינאה שלי הוא שבעצמי אני אדם די ישיר בקשר למיניות, (זה לא אומר שאין לי תסביכים בנושא..) והרבה פעמים בימי רווקותי המשיכה לא הייתה יכולה להשאר בגדר משיכה כי הייתי חייבת לממש אותה. הפחד שלי עצמי מפסטיבלים כאלה הוא שבמידה ואמשך למישהו - לא אוכל לעצור את עצמי מלממש את זה. וכיוון שהנאמנות לבן זוגי מאד חשובה לי - אני פשוט נמנעת מכל סיטואציה שבה אני יכולה אפילו להרגיש משיכה ולהיות קרובה לגבר אחר. במידה ואני כן במצב כזה - אני חשה אשמה על שאני בוגדת בו במחשבותיי. אני פשוט לא יודעת איך להיות עם גבר במצב של קירבה וידידות מבלי שזה ישר יעורר מתח מיני! על כן אני קנאית כל כך! קשה לי לדמיין שמישהו אחר יכול להיות לא כמוני בקטע הזה. כמו כן אני מקנאה כי אני מרגישה חנוקה באיסורים שאני אוסרת על עצמי, ונראה לי לא בסדר שבן זוגי מרשה לעצמו את מה שאני לא מרשה לי.
אז הנה שיתפתי אותכם בזמן אמת במה שמתרחש בתוכי. מאד אודה לכם אם תגיבו. מי שאינו מכיר את אושו והדרך שלו ושמע על זה רק מפה או משמועות וכו' - אשמח מאד אם תוכלו לוותר על הכללות בנושא, ותוכלו להתייחס אל הקושי שלי בתוך זה...
המון תודה !!

[רוקדת_לאור_ירח*]

עכשיו אני מבינה קצת יותר טוב.
מכירה קצת את העבודה של אושו, גם אם לא לעומק (לא הייתי בפונה אבל כן הייתי בבית אורן ומכירה מקרוב אנשים שחזק בעניין).
זה באמת לא פשוט לשחרר שם. אין לי כרגע דברים חכמים להגיד, צריכה לחשוב על זה.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

גם אני מציעה בעיקר הזדהות. הייתי בסדנת טנטרה של אושו בארץ, כרווקה. אני מבינה את הבן זוג שלך, אבל אני גם מאוד מבינה אותך. אני חושבת שגם לי היה קשה. מה עם ללכת לסדנאות שמיועדות לזוגות? אצל גיתמה למשל.. אני מבינה שזה לא בהכרח תחליף לעבודה אישית אבל יכול להיות שזה יכול להקל עלייך את התחושות הקשות ולהעשיר את הזוגיות שלכם. הסוגיות שאת מעלה בהחלט מאתגרות גם אותי תודה לך על פתיחת הדף הזה.

[א'*]

לרוקדת לאור ירח - אז העניין הוא שבן זוגי לא תמיד יכול להיות שם בשבילי כשאני בתוך בור. הרבה פעמים מתוך הבור אני תוקפת אותו, ואז הוא מתחיל במוקדם או במאוחר, להגיב. למעשה אני בתקופה מאד קשה עם עצמי כרגע - אני עוברת קשיים מאד גדולים מבחינה מקצועית, וגם מעבר מביתי מחזק את תחושת חוסר היציבות ודווקא עכשיו בן זוגי מרגיש צורך להתרחק ולעשות דברים לבד, ודווקא דברים שקשה לי איתם - מסיבות, וכו'. אני גם מרגישה אידיוטית שאני מתייסרת כל כך בזמן שהוא פורח ונהנה... לא נותר לי עוד זמן רב עד קבלת ההחלטה לגבי הבית. למעשה אחרי כתבתי כאן בפעם הראשונה - סיכמתי עם בן זוגי שאני עוברת לגור איתו ואפילו קבענו תאריך בשבוע הבא. אך הקשיים בינינו מעלים שוב ספקות. אני כל כך מפחדת לעשות טעות! וכל כך מותשת מהמאבק בכמה זירות במקביל! הלילה רבנו והלכתי מביתו לביתי ב4 בבוקר, ישנתי שעה בלילה. אני גם מאבדת תיאבון ותשושה. מאד אשמח לכל עזרה! תודה

[א'*]

והשאלה היא האם זה טבעי שיש כל כך חרדות סביב עניין המגורים המשותפים?

[לי_אורה*]

אני עוברת קשיים מאד גדולים מבחינה מקצועית, וגם מעבר מביתי מחזק את תחושת חוסר היציבות ודווקא עכשיו בן זוגי מרגיש צורך להתרחק ולעשות דברים לבד, ודווקא דברים שקשה לי איתם - מסיבות, וכו'... למעשה אחרי כתבתי כאן בפעם הראשונה - סיכמתי עם בן זוגי שאני עוברת לגור איתו ואפילו קבענו תאריך בשבוע הבא. אך הקשיים בינינו מעלים שוב ספקות. אני כל כך מפחדת לעשות טעות! וכל כך מותשת מהמאבק בכמה זירות במקביל! הלילה רבנו והלכתי מביתו לביתי ב4 בבוקר
אם יש לך כזו התנגדות לעזוב את ביתך עם השותפים שאליהם את רגילה ועם אורח החיים שנותן לך ביטחון ותחושת יציבות - לשם מה לעשות זאת?
תראי איך שכתבת: והלכתי מביתו לביתי - כלומר, בעינייך זה הבית שלו. האם את בטוחה שתוכלי להפוך את הבית לשל שניכם? אולי זה משהו אחר מראש לשכור ביחד דירה, מאשר לעבור לבית שהוא כבר שלו בתודעתו ובתודעתך. מה גם, שאם תעברי לבית שלו, אם תריבו - לא יהיה לך הבית שלך לחזור אליו...
את גם תיארת מצב שמפניו את חוששת: הוא מתרחק עכשיו, יש לו עבודה והוא רוצה ללכת למסיבות וכו', ואת תשבי בבית שלו ותחכי לו... ואילו עכשיו, את יושבת בבית שלך, בסביבה המוכרת לך, ויכולה לשוחח עם השותפים וכו'. לנהל את החיים שלך במקום שלך.

כתבת שזה נראה לך לא נורמטיבי לא לעבור לגור איתו. שזה כאילו הכרח חברתי. לפי מה שאת כותבת, עשית כבר הרבה דברים לא קונבנציונליים. למשל, לנסוע לפונה, להשתתף בסדנאות של אושו וכו'. האמנם לא לגור ביחד הוא כל כך לא קונבנציונלי בהשוואה לכך? ואם כן, אז מה?

לדעתי, את צריכה לברר לעצמך - ללא לחץ חיצוני או פנימי - מה את באמת רוצה!
א) בדיקה שכלית: כתבי בקובץ או על נייר טבלה, בצד האחד: עוברת לגור איתו, בצד השני: נשארת בביתי
ולכל אחת מהאפשרויות כתבי את כל הפלוסים ואת כל המינוסים שאת יכולה לחשוב עליהם. לאחר שתכתבי את כל זה, התבונני ברשימות: מה הפלוס הכי גדול ובאיזה טור הוא נמצא, וכנ"ל - מה המינוס הכי גדול ובאיזה טור הוא נמצא.

ב) בדיקה רגשית: עיזבי את כל הרשימות והבעד ונגד... עיצמי עיניים ושאלי את עצמך: מה באמת באמת באמת בא לי לעשות??? איך ואיפה אני רוצה לחיות עכשיו???

ג) סיוע בדימיון: נסי לדמיין כל אחת מהאפשרויות בצורה הכי מפורטת שאת יכולה. נסי להשתמש בכמה שיותר חושים שאת יכולה. נסי לדמיין את חייכם ביחד. נסי ממש לחוש את זה. איך זה מרגיש לך? נעים? מפחיד? מושך? מרתיע?
נסי לדמיין אותך ממשיכה לחיות בביתך. איך זה מרגיש לך? נעים? מפחיד? וכו'.

לדעתי, גם אם תעברי לבסוף לגור איתו, כדאי לעשות זאת בלי לחץ אלא מבחירה אמיתית. אחרת חבל. זה יכול לגורם לפיצוץ רציני, ולא יהיה לך בית שאליו תוכלי להימלט. ולא תמיד קל למצוא דירה חדשה מהיום להיום...

מאחלת לך הצלחה בכל דרך שתבחרי.

[א'*]

תודה לך, לי אורה, בכל מקרה אין באפשרותי להשאר בביתי הנוכחי שכן בעלי הבית אינם מחדשים איתנו את החוזה ועלינו לעזוב בסוף החודש... מה שמוסיף מימד של לחץ לעניין. אני שוקלת אפשרויות אחרות. לשכור דירה לבד זה כרגע חורג מהתקציב שלי (הדירות מאד יקרות) ודירה עם עוד שותפים זה נושא בפני עצמו. יש לי בהחלט בעד ונגד לגור איתו. אני אנסה לעשות את מה שהצעת.. תודה!

[לי_אורה*]

ושוב, בהצלחה בכל דרך שתבחרי!