פינת בכי

אנונימי

ההודעה המקורית של רונית הופיעה בדף להיות אמא זה גם לסבול, ועוררה התנגדות רבה, שכן אינה תואמת את רוח האתר. חלק מהתגובות מובאות כאן (הציניות ביניהן נמחקו, כדי לא לבלבל קוראים תמימים

אז מה אם הילד בוכה חצי שעה, לא יקרה לו כלום. אני לא אומרת שצריך לתת לו לבכות בכל פעם שהוא מתפרץ, אבל אם את מנסה לעזור לו ולהרגיע אותו וזה לא עובד, תני לו לבכות, פשוט תתעלמי, תגידי לו שזה לא נעים לך לשמוע אותו בוכה ותעשי לך "פינת בכי" בבית, תשלחי אותו לבכות בפינת הבכי, תאמיני לי זה עובד ובגדול, הוא יפסיק את ההתפרצויות אחרי מס' פעמים שהוא יבין שאין לו "קהל" . ואחרי שהוא נרגע לחבק אותו ולא לדבר יותר על הענין. זה נכון,לדעתי לגבי כל הגילאים .
ברגע שבבית עושים סצנה מכל התפרצות בכי, אז לפעמים הבכי זה גם הצגה ושיטה של הילד להשיג דברים. וכמובן שהחיים נעשים קשים מתישים וכו.
{מה דעתכם ? }

מצטרפת להסתייגות הגדולה מאד מהעצה:
ואחרי שהוא נרגע לחבק אותו ולא לדבר יותר על הענין (איך תזכרי לעשות את זה אם הוא יהיה ילד טוב וילמד שאין טעם לבכות? ובשביל מה בכלל החיבוק? הוא עוד עלול להשתמש בבכי כמניפולציה להשגת חיבוק.
( בציניות, בציניות....)

מה דעתכם?
דעתי האישית? you don't want to know. לפעמים אני לא מגיבה כי נראה לי שזה יפגע בכותב/ת, אבל אם כבר שאלת (ביציאה פולנית) - עשה לי נורא לקרוא את זה במיוחד פינת הבכי - זה עלה לי על אחד הזיכרונות הכי מוקדמים שלי. כשהייתי בת שלוש הענישו אותי בגן על משהו שלא הייתי אשמה בו ושלחו אותי, נזופה ובוכייה, לעמוד בפינה. אני זוכרת, זוכרת פיזית, את ההרגשה של ההשפלה והדחייה, עם הנזלת שגולשת על הפנים ומתערבבת בדמעות, ובחיים לא הייתי עושה דבר כזה, לא לילד שלי ולא לשום ילד.
מצד שני - מה אני, ועדת קבלה? ועדה מסדרת? אני בסך הכול גולשת זה מקרוב החלה לכתוב. אם האתר חופשי, כל אחד יכול להביע את דעתו - האופציה השנייה היא הרי להפוך את זה לאתר סגור עם סיסמת כניסה ודמי חברות ובקרה על מי נכנס ומי לא (וכמכורה אני מניחה שאעמוד בתור עם דמי החברות ביד).
‎‎}

מה דעתכם?
עצה נוראית. להתעלם מילד בוכה? עזבו בוכה, להתעלם מילד? מהילד שלי??? אם יש בכלל מקום למינוח הזה 'פינת בכי', הרי ש אני 'פינת הבכי' של ילדי. אני ואביהם.

הרי ש אני 'פינת הבכי' של ילדי. אני ואביהם
נכון! כ"כ נכון!

אומרים לי לפעמים, לא נורא שהתינוק בוכה, זה מפתח את הריאות שלו. מצידי - שיהיו לו ריאות לא מפותחות!
אבל אצלנו יש פינת בכי - כסא התינוק באוטו. מסכן, רק מושיבים אותו בכסא והוא בוכה כל הנסיעה, אלא אם גיא מצליח להרגיע אותו (אני לא מצליחה אז אני בדרך-כלל נוהגת) או אם הוא נרדם מרוב בכי.

לא נורא שהתינוק בוכה, זה מפתח את הריאות שלו
לא זוכרת איפה קראתי את זה (אולי בספר הקורס לייעוץ הנקה) - Crying is to the lungs like bleeding is to a vein (בכי מועיל לריאות, כמו שדימום מועיל לוורידים). נראה לי שזה מסכם מצוין את אי-התועלת שבבכי

תינוק שיחבקו אותו כשהוא בוכה יפתח לבד צורך להרגע לבד (מזכיר לי את המאמר האחרון של אורנה ).
כשהוא יהיה מוכן לזה הוא יסמן להורים מתי הוא צריך אותם ומתי הוא רוצה לנסות להרגע לבד .

מה דעתכם?
בא לי לבכות

_אז מה אם הילד בוכה חצי שעה, לא יקרה לו כלום. אני לא אומרת שצריך לתת לו לבכות בכל פעם שהוא מתפרץ, אבל אם את מנסה לעזור לו ולהרגיע אותו וזה לא עובד, תני לו לבכות, פשוט תתעלמי, תגידי לו שזה לא נעים לך לשמוע אותו בוכה ותעשי לך "פינת בכי" בבית, תשלחי אותו לבכות בפינת הבכי, תאמיני לי זה עובד ובגדול, הוא יפסיק את ההתפרצויות אחרי מס' פעמים שהוא יבין שאין לו "קהל" . ואחרי שהוא נרגע לחבק אותו ולא לדבר יותר על הענין. זה נכון,לדעתי לגבי כל הגילאים .
ברגע שבבית עושים סצנה מכל התפרצות בכי, אז לפעמים הבכי זה גם הצגה ושיטה של הילד להשיג דברים. וכמובן שהחיים נעשים קשים מתישים וכו._

ילד יקר !
אז מה אם האמא מתעלמת חצי שעה, לא יקרה לה כלום. אני לא אומרת שצריך לתת לה להתעלם בכל פעם, אבל אם אתה מנסה לבקש משהו וזה לא עובד, תן לה להתעלם. תגיד לה שזה לא נעים לך שהיא מתעלמת ממך ותעשה לה "פינת התעלמות" בבית, תשלח אותה להתעלם בפינת ההתעלמות, תאמין לי זה עובד ובגדול, היא תפסיק את ההתעלמות אחרי מס' פעמים שהיא תבין שאין לה "קהל" . ואחרי שהיא תפסיק להתעלם, חבק אותה ואל תדבר יותר על הענין. זה נכון,לדעתי לגבי כל הגילאים.
ברגע שבבית עושים סצנה מכל התעלמות, אז לפעמים ההתעלמות זה גם הצגה ושיטה של האמא להשיג דברים. וכמובן שהחיים נעשים קשים מתישים וכו.

הרחבות והערות :

השיטה עובדת גם עם בעלים ולא רק עם ילדים
לגבי ה"נכון לגבי כל הגילאים" - אכן, טוב גם לסבתות

וברצינות רגע.

לא אני המצאתי את שיטת ההיפוך אבל נדמה לי שהיא הולמת את המעמד.
פינת הבכי היא הרחבה כפולה של שיטת 5 הדקות - הרחבה לילדים על פני תינוקות ולחצי שעה על פני 5 דקות.

לסיכומו של עניין, לדעתי כלל ראשון בחינוך הוא דוגמא אישית. מי שמתעלם מילדיו שלא יתפלא אם בבוא היום הם ישיבו לו בהתעלמות. שנאמר "היה נחמד לילדיך, בבוא היום הם יבחרו עבורך את בית האבות". סייג לדברים אלו - הדברים מכוונים אל "מתעלמים/ות אידיאולוגיות" עם פינות ממוסדות, ולא אל "מתעלמים/ות אקראיים" (כולנו בני תמותה).

אתן לא חושבות לילד מותר לבכות? לדעתי בהחלט כן. זו דרך ביטוי. אני לא אשלח אותו לפינה, אבל בהחלט אתן לו לבכות לידי ולא אומר לו:"אל תבכה" (אבל אנחם אותו או רק אלטף אותו או משהו)

בטח שמותר לבכות - אבל עם התייחסות מהוריו, לא לבד וזנוח באיזו פינת בכי, ועם הרגשה שמתעלמים ממנו ומהקושי שלו. כמו שמקפית אמרה - אם יש בכלל מקום למינוח הזה 'פינת בכי', הרי ש אני 'פינת הבכי' של ילדי. אני ואביהם.

לא ברור לי למה צריך שהילד יבכה בפינה נפרדת?? מה טוב בזה?

לא ברור לי למה צריך שהילד יבכה בפינה נפרדת?? מה טוב בזה?

לדעתי זה מן סוג של עונש. עונש על זה שהילד עושה רעש ומעצבן את ההורה. כך ההורה מרחיק את הילד "תבכה כמה שאתה רוצה, אבל לא לידי."

הבנתי מה טוב. טוב להורה שלא מסוגל להתמודד עם הבכי לידו. או שזה טוב להורה שחושב שיש להעניש ילד שבוכה.

זה טוב להורה שמרגיש אחראי על הבכי של הילד, אבל לא בא לו להתמודד עם זה.
או כשאין לו סבלנות להרגיע.
כשהייתי ילדה, היתה לי פינת בכי, במרפסת הרחוקה, צמוד לסורגים. הייתי בוכה החוצה, אחרת אבא שלי היה פותח בהתקפת זעם, לעג ולגלוג.
אחרי חצי שעה באמת מישהו היה בא, אומר לי לרחוץ פנים במים קרים כדי להרגע.
אני מניחה שבאמת זה היה בשביל לטשטש את הראיות.

מה לעשות,כאלה הם חיי אמא.היא צריכה לדעת להיות יצירתית מאוד ,אנרגטית (הכוונה היא לאחת שלא נגמרת -בערך כמו השפן של "אנרג'ייזר") וסבלנית ללא פשרות עצמיות....(בלי ציניות). את התורה הזאת לימדו אותי ילדיי ויש לציין ,לקראת הילד השלישי אני כבר די הצטיינתי ,כך שהיום גם התינוק ישן וגם הפזל במקומו .

חבל שאין בית ספר להורים, כזה שיוכל ללמד והכי חשוב לתת דוגמאות מהחיים על ההתמודדות היום -יומית של אמא(או אבא) עם בעיות, שאותו זוג שהיום מתכנן להיות בהריון(במיוחד ראשון) ,לא מתאר לעצמו שיצטרך להתמודד איתן.
מקווה שהייתי ברורה <לענת יש בעיות ביטוי מסויימות שיותר דומות לדיסלקציה (מה שלא אובחן רשמית)>:-]

חבל שאין בית ספר להורים.
בטח שיש (-:
הנה פה!

מה דעתכן על כך שהאופר עושה את זה.
זה לא נראה כל כך בסדר כי אין לנו אופר...
אני רוצה לפרט את מסקנותי בעניין הבכי, שגם הן התגבשו מאוד בזכות האתר הזה.
לפעמים כשילד בוכה לא צריך לנסות להפסיק את הבכי (להיפך זה גורם לתגובה הפוכה), לפעמים כשילד בוכה כל מה שהוא צריך זה שמישהו יחבק אותו ויאמר לו שהוא אוהב אותו ויתן לו לגיטימציה לבכי. בכי זה גם פריקה של המון רגשות שלילים ומועקות, הרבה פעמים הילד מרגיש הרבה יותר טוב אחרי שהוא בכה, אבל אסור לתת לו את ההרגשה שהוא לבד בבכי הזה, וגם לא לשאול אותו כל הזמן "למה אתה בוכה?" אלא פשוט לחבק אותו ולתת לו לבכות...
לפני המון זמן כשעוד לא היו לי ילדים בתכנון הייתי באוסטרליה וביקרתי קרובת משפחה שבדיוק נולד לה תינוק. היא דגלה בשיטה של crying time (מהספר התינוק יודע), כל ערב אחרי שהתינוק ינק ונרחץ וחותל בחיתול (בד) נקי הם היו מחזיקים אותו על הידיים בתנוחת עירסול ופשוט נותנים לו לבכות, הוא היה בוכה ומביט לך בעיניים וכל מה שאתה צריך לעשות זה להיות אמפתי אליו, ולתת לו תחושה שאתה אוהב ומבין אותו. הילדים שלה גדלו להיות אנשים מאוד רגועים.
הרציונל הוא שתינוק חווה המון חוויות חדשות כל יום,חוויות שמעצימות וממלאות אותו והוא צריך לפרוק את זה, אין לו דרך להביע את התחושות האלו אלא בבכי, ואנחנו צריכים לאפשר לו לפרוק את הרגשות האלו.
מה שהדהים אותי תמיד כשאני עשיתי את זה (היתה תורנות בבית מי עושה את ה crying time) זה שתמיד בסוף הבכי הוא היה נרגע, מחייך אלי ויוצר עוד כמה רגעים של אינטראקציה חיובית ובסופו של דבר נרדם וישן שנת ישרים.

<בקריאה שניה נראה לי שמשתמע שהבכי של התינוק הוא אינטראקציה שלילית, אז לא לכך הכוונה! אין לי פשוט דרך אחרת לתאר את התקשורת הכיפית של אחרי הבכי>

מה ששכחתי להוסיף זה שלפעמים הבכי הזה מתעורר בעקבות דברים שנראים לנו שטותיים מאוד. (זה לעניין הפאזל). אני אתן דוגמא: לאחרונה למדתי למבחן גדול והייתי מעט מאוד בבית, בנזוגי , כדי להקל עלי, לקח את הילדים יום אחד ליום כיף ואני נשארתי ללמוד. בערב כשהם חזרו שמעתי את המכונית ומיד ניגשתי לפתוח את הדלת. מסתבר שאיתי (בן 4) רצה לבוא ולדפוק על הדלת ואני קילקלתי לו את התכנית, הדבר גרם לו לבכי היסטרי , לקח לי זמן להבין בכלל למה הוא בוכה אבל גם כשהבנתי לא ניסיתי לבטל את את זה אלא חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני מצטערת ושאני יודעת שהוא כועס, גם על זה שאני פתחתי את הדלת וגם כי אני לא בבית והוא מתגעגע, וככה הוא בכה חצי שעה כשאני מלטפת ומנשקת אותו ואז פתאום הוא נרגע לחלוטין והיה כל כך משוחרר, וכל הכעסים (המוצדקים מאוד!!!) שלו נעלמו.

כל ערב אחרי שהתינוק ינק ונרחץ וחותל בחיתול (בד) נקי הם היו מחזיקים אותו על הידיים בתנוחת עירסול ופשוט נותנים לו לבכות

עם הבכורה שלי (מצטערת, יקירה, עלייך התלמדתי) עדיין רציתי להרגיע בכל מחיר, וההרגעה הזו לא הרגיעה אותה בגרוש וגבתה ממני מחיר כבר מאוד.
כשהגיעה הצעירה כבר למדתי. בשעה שבע בערב בדיוק הייתי נכנסת לכוננות בכי, ופשוט נמצאת איתה עד יעבור זעם.

<אמא אינקובטור תמיד טענה שצריך להתחיל מהילד השלישי>
<< ובפרפרזה על המשפט המפורסם: למה הראשונים תמיד בהתחלה?>>

שתי הבנות שלי בכו בכל ערב (פרט לערבים שבהם הן נשפכו ונרדמו "בטעות" לפני) .
בהתחלה זה היה נורא, אבל אז הבנתי שהן לא מסכנות. זאת פשוט היתה הדרך שלהן לפרוק את כל חוויות היום, להכין את עצמן לשנת לילה בריאה. לנקות את עצמן.
אני רואה גם היום שאחרי ימים עמוסים מאוד השינה שלהן אמנם עמוקה - הן לא מתעוררות, אבל לא שקטה ורגועה. הבכי של לפני השינה מאוד בריא לדעתי. ובגישה זאת היה לי גם קל להכיל את הבכי הזה.
בכי מצויין גם למבוגרים. כמו צחוק וכמו לצעוק. (לא לצעוק על מישהו - לצעוק כדי לפרוק)

שליחה על ידי .מי* » 06 יולי 2004, 04:33

אני מסכימה מאד. הטעות היא כשמתייחסים לבכי כאל בעיה במקום להבין שהבכי הוא כבר הפתרון, שזו דרך להחלמה מן הבעיה. אותי ממש משגע כשלא נותנים לילד לבכות, כשאומרים "די, די, שה, שה" או מסיחים את דעתו, ממש ברור לי שכשילד בוכה צריך לאפשר לו לבכות. ואפילו בענין החיבוק צריך להזהר, כי לפעמים החיבוק "חונק" את הבכי ולא באמת מאפשר לבכות.
ואת השלווה המדהימה שאחרי הבכי אנחנו רואים פה כל פעם מחדש.

אמא אינקובטור תמיד טענה שצריך להתחיל מהילד השלישי>
יקירתי, הלוואי והיתה לנו החוכמה הזו כבר בילד הראשון...
מאוד מתסכל כשמגיעים למסקנה שלמרות שיענו מראש, ולמרות שהבטחנו לעצמנו שלא נעשה את זה... בכל זאת על הראשון עושים את כל הטעויות...

חשבתי על זה הרבה פעמים:
לפעמים אני בוכה ומשהו בתוכי נורא רוצה שיתייחסו אליי, שיבואו ישאלו מה קרה, שיקשיבו, שיעודדו.
ולפעמים אני פשוט רוצה לבכות. רק לבכות. לבכות ולבכות ולבכות. בלי שאף אחד ידבר אליי. רק להיות עם עצמי ולבכות.

הרבה פעמים חשבתי שאולי אנשים אחרים גם ככה, ואולי ילדים גם. ואולי היה כדאי שהייתה מין פינת בכי כזאת, שאליה הייתי יכולה ללכת כאשר הייתי מרגישה שרוצה להיות לבד עם הבכי שלי. ואולי זה טוב גם בשביל ילדים.
כלומר,שיידעו שאם הם רוצים לבכות ליד כולם, או לקבל התייחסות - אז הם מוזמנים. אבל אם הם רוצים להיות לבד עם הבכי שלהם, ושאף אחד לא ידבר אתם - אז יש להם פינה מיוחדת לזה. שאם הם הולכים לשם - אז כולם יודעים שלא להפריע להם.

וחוצמזה, שגם אם אין פינה מיוחדת לזה. לפחות צריך לקבוע איזשהו סימן מתי הבכי משתוקק להתייחסות, ומתי להפך.
כי אותי למשל לפעמים נורא מעצבן שאני פשוט רוצה לבכות לעצמי בלי שום דיבורים, וכולם שואלים מה קרה, את צריכה משהו וכו'.
וגם להפך - שלפעמים אני ממש משתוקקת שמישהו ישמע את הבכי וייגש אליי, ואף אחד לא ניגש (אולי כי הם חושבים שאני רוצה להיות לבד. אולי כי סתם לא שמים לב).

אני מעריצה כל אדם מבוגר שיכול להיות בסביבה בה יש ילד בוכה לאורך זמן והוא פנוי להכיל את הבכי הזה.
אני מעריצה את עצמי כשאני פנויה להכיל את ילדי בבכי ארוך.
לא תמיד אני מסוגלת, מודה.
לפעמים אני רוצה כבר שקט וזהו.
עובדת על זה.
הבת שלי, בת ארבע, בוכה לפעמים בכי ארוך מאוד וכשאני מבררת איתה מה גורם לבכי היא אומרת בשלמות גדולה, שהיא פשוט רוצה לבכות. יופי לה.

פינת הבכי מזכירה לי את פינת המחשבות.
והמסר הוא בכי=עונש.
מחשבות=עונש.
אל תבכה ואל תחשוב. זה לא טוב.

גם לי פינה מתקשר לעונש ולא למשהו חיובי של: צורך בזמן לבד לעצמי, למשל.

אולי כדאי להזכיר ששם הדף נגזר מהודעה שכתבה רונית, שבה היא כותבת:
אז מה אם הילד בוכה חצי שעה, לא יקרה לו כלום. אני לא אומרת שצריך לתת לו לבכות בכל פעם שהוא מתפרץ, אבל אם את מנסה לעזור לו ולהרגיע אותו וזה לא עובד, תני לו לבכות, פשוט תתעלמי, תגידי לו שזה לא נעים לך לשמוע אותו בוכה ותעשי לך "פינת בכי" בבית, תשלחי אותו לבכות בפינת הבכי, תאמיני לי זה עובד ובגדול, הוא יפסיק את ההתפרצויות אחרי מס' פעמים שהוא יבין שאין לו "קהל"

אצל רונית, לדעתי, אין שום דבר חיובי בבכי, ולכן הוא מתאים ל- פינה.

בזה אין בעיניי לא הכלה, לא לגיטימציה ולא עוד הרבה דברים טובים שיש כשרוצים לקבל את רגשות ילדינו ולאפשר להם להתפרק אם הם רוצים.

_אני מעריצה כל אדם מבוגר שיכול להיות בסביבה בה יש ילד בוכה לאורך זמן והוא פנוי להכיל את הבכי הזה.
אני מעריצה את עצמי כשאני פנויה להכיל את ילדי בבכי ארוך.
לא תמיד אני מסוגלת, מודה.
לפעמים אני רוצה כבר שקט וזהו.
עובדת על זה._

היי, אם אינני טועה, בכי של תינוק הוא אחד הרעשים הכי חזקים והכי בלתי נסבלים שיש (נמדד בדציבלים, והוא חזק יותר מאופנוע כבד או מקונצרט רוק). למה זה ככה? כדי שהמבוגר המופקד על הילד יעשה הכל כדי להשקיט את הבכי, משמע לפתור את מה שמציק לתינוק ולחלץ אותו מכל מצב לא נוח או מסוכן. עניין אבולוציוני.

שליחה על ידי מ_י* » 17 מאי 2005, 17:03

למה זה ככה? כדי שהמבוגר המופקד על הילד יעשה הכל כדי להשקיט את הבכי, משמע לפתור את מה שמציק לתינוק ולחלץ אותו מכל מצב לא נוח או מסוכן. עניין אבולוציוני.
או שכן או שלא.
יש חושבים שהמבוגר המופקד על הילד לא אמור להשקיט את הבכי, אלא להכיל אותו.
ברגע זה נאמתי בנושא ב איך להבין את הבכי אז לא אלאה.
<עין-הזעם של יעוץ הדדי, התינוק יודע, בלוג התינוק יודע ו איך להבין את הבכי מחליטה להתאפק>

לא הבנתי באיזה גיל ילד מדובר.
רק אוסיף שישנם גילאים (שנתיים ומעלה) בהם הילד בוכה על-מנת להפעיל את האמא כרצונו, למרות שהוא יודע שזה נגד הכללים לדוג': ילדה בת חמש שרוצה לאכול ממתק אחרי צחצוח שיניים.
במקרים כאלה חוסר קהל עוזר להפסיק את הבכי.
< צריך להמציא שמות שונים לסוגי בכי - כמו שלאסקימוסים שמות שונים לסוגי שלג>

אני אמא של שני בכיינים.
לצערי השלישית ממש לא בוכה בקלות, אבל אנחנו עובדות על זה.
השבוע ישבנו יחד, אמא שלי , אישתי, אני והאמצעית - ובכינו.
מומלץ.

ישנם גילאים (שנתיים ומעלה) בהם הילד בוכה על-מנת להפעיל את האמא כרצונו, למרות שהוא יודע שזה נגד הכללים
במקרים כאלה חוסר קהל עוזר להפסיק את הבכי.

טלי, מה שאת מציעה נוגד לחלוטין את הגישה הרווחת באתר הדוגלת בכבוד כלפי ילדים. התעלמות מקושי שילד מפגין אינה כבוד. את יכולה לקרוא על איך אפשר להתמודד עם קונפליקטים עם ילדים בכבוד בדפים:
כבד את ילדיך, חינוך בלי גבולות, חינוך ללא כפייה

ועל קשיים מול ילדים בענייני תזונה יש גם דיונים באתר, את יכולה לעשות חיפוש (על "מתוק" למשל)

אני חושבת שהכוונה בלהתעלם מהבכי מתכוונת לבכי שהוא סוג של התפרצות ובדיקת גבולות, ולא לבכי מסיבה משמעותית.
הנה מספר עצות מפי הפסיכולוגית שלי:

לנסות להמנע מהתפרצויות בכי מראש, כשרואים שעומד להתחיל קונפליקט, ועומדת לקרות התפרצות, זה לא הזמן הנכון להנהיג משטר קפדני, זה המקום להתגמש, להרגע, להיות יצירתיים.

דוגמה: יום אחד אני וצליל טיילנו ליד הבית, בשלב מסויים אני רציתי לחזור הביתה, וצליל לא רצתה, ראיתי שהיא מתחילה להתבכיין, ידעתי שעוד שניה היא עומדת לזרוק את עצמה על המדרכה ולבכות, למשך לפחות חצי שעה (בלי קשר לאם אני אתעלם ממנה או אחבק אותה).
ואז עלה רעיון יצירתי (צריך בשביל זה מח מאוד זריר, זה עניין ממש מהיר, חלקי שניות).
הסתתי את תשומת לבה של צליל מעצמה, אמרתי לה ששמעתי יללות של גורי חתולים קטנים (בקול מתלהב) וקראתי לה לבוא לחפש אותם איתי (כמובן שבמקרה שמעתי את ה"גורים" מהחצר של הבית שלנו).
אז צליל מיד התעשתה ובאה בריצה לחפש איתי את הגורים, אז מצאנו חתולה במקום, טוב אז התבלבלתי, אמרתי לצליל, חשבתי ששמעתי את הגורים.
איזה אמא מבולבלת, אמרה צליל, ונכנסו הביתה. (אחרי 5 דקות, במקום חצי שעה של בכי)

בהקשר לפינת הבכי, הפינה לא אמורה להיות עונש, וגם לא חייבת להיות פינה.

כשצליל בוכה בכי, בשל חוסר הסכמה בינינו, והיא גם לא רוצה שאני אחבק אותה, ולא רוצה שנדבר על זה, ולא רוצה כלום חוץ מלבכות.
אני מסבירה לה שקשה לי עם זה שהיא בוכה, ואני לא יכולה לעזור לה.
ואני מציעה לה שאולי כדאי לה להיות בחדר שלה, אולי היא תרצה לנוח במיטה, או לחבק בובה, עד שהיא תרגע, או עד שהיא תרצה להיות איתי, או עד שימאס לה.
אני לא מחריכה אותה, וזה לא עונש, זאת הצעה, וזה מאפשר לה להיות קצת לבד עם הבכי, תוך ידיעה שאם היא רוצה אותי, היא מוזמנת לבוא אלי לחיבוק (זה כמובן אחרי שהיא הבהירה לי שהיא לא רוצה חיבוק).

הבהרה קטנה:
בקשר לדוגמה שנתתי:
לא, זה לא ממש ילמד אותה שהיא חייבת לעשות מה שאני אומרת,
כן, זוהי מניפולציה, כן, קצת המצאתי, כן, אפילו קצת שיקרתי....

אבל

כן, זה יעיל מאוד לתווך הארוך לשמירה על מערכת יחסים נעימה בינינו.

הבן שלי היה בן שלוש ובעלי ואני היינו משתגעים מהקוטריות-התבכיינות-ניגוס בדמעות על כל דבר קטן שהיה רוצה.
לא הצלחנו להבין מדוע הוא לא מדבר אלא מתחיל עם הההתבכיינות.
לפני חודשים ספורים קיבלתי מ כבר לא פה לקריאה את הספר "גם הילד יודע".
הספר פתח את עיניי במשפט אחד. אני מביאה כאן את רוח המשפט ולא מצטטת. המחברת כתבה משהו שמאוד הסכמתי איתו. אנחנו, המבוגרים, מצפים מהקטנים, ברגע שהם מתחילים לדבר ולהיות מובנים, להפסיק לבכות ולהסביר את עצמם במילים.
בעצם אנחנו עוצרים ערוץ תיקשורת מאוד מאוד חשוב.
על עצמי אני יכולה לכתוב שהיה מאוד מאוד עוזר לי לבכות יותר בחיי הבוגרים. עד שאני מצליחה לבכות זה לא נמשך יותר משתיים שלוש דקות- במקרה הארוך. אך בפעם בשנה שזה קורה אני ממש משתחררת. ממני מנעו את הבכי.
בהמשך לעצת הספר התחלתי לתת לבן שלי להתבכיין כשרצה. הבנתי שאני זו שצריכה להשתנות ולא הוא! למה הוא צריך להתאים את מצב הרוח שלו אלי? הוא קטן ממני ב28 שנים אחרי הכל
כפי שכתבה המחברת במקרים רבים ראיתי שההתבכיינות הובילה לבכי שרק לאחר כמה שעות הצלחתי להבין שעזרה לו להתגבר על משהו שהיה נסתר ממני ואולי גם ממנו באופן המודע. על מקרה שקרה בגן, על משהו שקרה איתי או על זיכרון כואב. הוא היה פתאום מוציא את הכל גם במילים כמה שעות אחר כך, בטון שליו כסיפור.
הבכי שלו גם קירב אותנו מאוד. הקטן הרגיש הרבה יותר בטוח לבכות לידי וראה שאני מכילה באמת את מה שהוא מביא איתו. ואני הרגשתי שהתקדמתי עוד שלב במשא שלי להיות האמא המושלמת (-:

רעות וצליל.
אני מבינה מה שכתבת לגבי השקר. ושוב כבר לא פה הייתה זו שהאירה את עיניי לגבי השקרים הקטנים הללו. זה קצת דיון לדף אחר אך אחבר אותו לכאן.
גם אני לא ראיתי כל רע בשיקרונים הללו, ואני לא כותבת כאן כדי לשפוט את מה שכתבת- ממש לא- אלא כדי לשתף בתהליך שאני עברתי.
ככל שאנחנו בטוחים יותר ויותר בדרך שלנו יורד ויורד הצורך לשקר. בעזרת נגה הבנתי שאין שקר גדול או קטן וכו'. יכול להיות שכאשר תרגישי ששיטת השיקרונים עובדת והיא תלך ממש בקלות, תוכלי לעבוד לשיטת האמת. מה גם להכין את הקטנה לכך שהולכים וזה ההתגלשות האחרונה... והבקשר לבכי. (אני ממש מבינה שבכי של חצי שעה בגלל שהולכים מעצבן ב י ו ת ר) - מה עשיתי: גיליתי שאם אני יורדת על בירכיי מחבקת ואומרת שאני מבינה שקשה לו ללכת ושנחזור ביום אחר... הוא בהתחלה לא ידע איך לקבל את זה, וגם התחיל להתפרע כדי לקבל את התגובה שהיה רגיל לה- בסגנון, בוא כבר, נמאס לי וכאלו...
אחרי כמה פעמים הוא באמת קלט שאני מכילה ומבינה והיה מוכן לבוא הרבה יותר מהר, זמן הבכי התקצר בהמון וגם יכול לא להגיע. זה בכל מיני סיטואציות.
זה גם הוביל אותנו לשלב מניפולטיבי שונה, שהאמת אני מקבלת בברכה כי ברור לי שזה שלב שכולם עוברים, ואני מנסה ששנינו נעבור אותו בכבוד הדדי. -עכשיו אנחנו בשלב של "פעם אחרונה" או "אפשר עוד שתיים". אני מתכננת את זה מראש הזמן או שאני מציעה לו קוביית שוקולד... (-:

במקרים כאלה חוסר קהל עוזר להפסיק את הבכי.

_ואז עלה רעיון יצירתי (צריך בשביל זה מח מאוד זריר, זה עניין ממש מהיר, חלקי שניות).
הסתתי את תשומת לבה של צליל מעצמה, אמרתי לה ששמעתי יללות של גורי חתולים קטנים (בקול מתלהב) וקראתי לה לבוא לחפש אותם איתי (כמובן שבמקרה שמעתי את ה"גורים" מהחצר של הבית שלנו)._

כן, זוהי מניפולציה, כן, קצת המצאתי, כן, אפילו קצת שיקרתי....אבל כן, זה יעיל מאוד לתווך הארוך לשמירה על מערכת יחסים נעימה בינינו.

קשה לי עם הדברים שנכתב וכאן.
אני לא חושבת שמערכת יחסים נעימה נבנית על ידי מניפולציות או ניסיון לשלוט ברגשות של הילד.
במוקדם או במאוחר הילד ירגיש את הזיוף והאמון בהורה יפגע.

במקום לנסות להפסיק את הבכי או להסית את תשומת הלב של הילד מעצמו (?!?) אפשר לנהוג אחרת.
כשהבכי של הבת שלי מוציא אותי משלוותי ואני רוצה להפסיקו , אני מזהה ש אני לא מספיק רגועה ושלווה. (בלי קשר לבכי שהוא רק טריגר) לכן אני משתדלת לעבוד על עצמי בזמן הבכי ולזהות מה קשה לי עם עצמי.
אני מאמינה שרק על ידי חמלה והכלה אוכל להבין באמת את הקושי ולהרגיע.
כל נסיון להפסיק את הבכי או להתעלם ממנו רק מוביל להדחקה רגשית אצלי ואצל הילד הבוכה.

"בכיין\נית" זו מראש לא מילה מכבדת.

אם באמת הכיוון שלכן אמהות יקרות זה למצוא פתרונות מכבדים, ברוח האתר כאמור, אז אפשר להתחיל מהמילה הזו...

כשתינוק בוכה, צריך להתייחס.
כשילד בוכה, צריך להתייחס.
כשמבוגר בוכה, צריך להתייחס.
צריך. ובכוונה לא מילה כמו: רצוי, מומלץ, כדאי וכד'.
התעלמות במקרה של הבעת כאב כמוה כאלימות.

איך צריך להתייחס? זו השאלה.
אין על כך תשובה אחת. תלוי מי הבוכה, ובאילו קשרים והקשרים מדובר.
אם אני אמא והילד שלי בוכה. עלי להתייחס.

באתר הזה מדובר על מעבר לכך: מדובר על להתייחס בכבוד.
איך אתייחס לבכי של הילד שלי בכבוד? זו השאלה.
אין על כך תשובה אחת. תלוי מי האם ומהי הדרך שהיא עושה.

כאמא ברור לי שעלי להתייחס בכבוד, לכן לא אחווה את ילדותיי כבכייניות בשום מקרה.
הבכי שלהן מסמן לי שמשהו לא באיזון, ושעלי לעשות איזשהו בירור, משהו רחב יותר, בכיוון שנעמי ציינה.

לצערי (כאדם ו) כאמא אני לא תמיד מכבדת.
אני תמיד שואפת לתת (לאחרים ו) לבנותיי כבוד. זו אחריותי לתת להן את כל הכבוד .
כשאני לא מכבדת אני משתדלת כמיטב מודעותי לקחת על כך אחריות.

עבורי הבכי הוא סמן.
סמן למידת הקשב והחיבור שלי עם מה שקורה עם עצמי ועם הסובב אותי, שעיקרו הן בנותיי.

זה כלכך נכון - הרי זה ידוע לנו, כהורים מודעים, כבר מזמן שהילדים שלנו משקפים לנו אותנו.
זה ברור מאליו שאם לבת שלי יש המון התפרצויות זעם, או שהיא בוכה המון, או שהיחסים בינינו תקועים- אני חייבת להביט פנימה, אני חייבת לעשות את העבודה שלי, ולא לזרוק את האשמה עליה, לבדוק בתוך עצמי מה קורה.
וברור שלפני שאני אצליח להרגיע את הבת שלי אני חייבת להרגיע את עצמי.

אבל
את כל זה אני צריכה לעשות עם עצמי/ עם הפסיכולוגית שלי/ עם הדפי בוקר שלי/ עם הבן זוג שלי.
לא עם הבת שלי.
נאמר עכשיו עלה איזשהו קונפליקט ביני לבין הבת שלי (לא משנה בכלל מה ואיך) ישר אני מבינה שיש לי עבודה פנימית לעשות.
אבל באותו הרגע אני אשתמש במה שצריך/ במה שאני רואה לנכון, כדי להפסיק/ למנוע/ לעזור לבת שלי עם הקונפליקט.
ואחרכך (בלילה לפני השינה/ בבוקר מוקדם/ בזמן שהיא בגן / בזמן שהיא נחה / אצל הפסיכולוגית...) אני אתפנה לעשות את העבודה הפנימית שלי.

היא לא חייבת לסבול את כל התסביכים שלי... (-:

בעניין ה crying time זה נראה רעיון מדהים, הלוואי שהייתי נחשפת לזה כשצליל הייתה ממש קטנה (אף פעם לא עלה הצורך, היא הייתה התינוקת הכי רגועה ונוחה שיש, עד שהיא ואני הגענו לגיל ההתבגרות כשהיא הייתה בערך בת שנתיים וחצי).

נראה לי שהשיטה הזאת צריכה להתווסף ל עקרון הרצף , כמו נשיאה על הידיים והנקה, זה צורך של הילד בשלב מסויים ברצף ההתפתחותי, ונראה לי שאם ממלאים את הצורך הזה לתינוקות בזמן הנכון ברצף ההתפתחותי, זה כאילו "מבטל את הבכיינות" אחרכך.
כמו ילד שננשא על הידיים מספיק כשהיה בשלב הזה ברצף, פחות "תלותי" אחרכך.
או משהו כזה.

אני חושבת שמה שרעות הציעה הוא לא מניפולציה, אלא דווקא פתרון ברוח של חינוך ללא כפייה- במקום להכנס לעימות עם הבת שיגרור כפייה (חזרה הביתה בניגוד לרצונה) היא מצאה דרך לשכנע את צליל לחזור הביתה ללא התנגדות. נכון שהיא יכלה לבחור להמשיך את הטיול בניגוד לרצונה היא, אבל הרעיון של חינוך ללא כפייה (לפחות כפי שאני תופסת אותו) איננו לעשות תמיד ובכל מקרה את מה שהילד רוצה, גם כשזה לא מתאים לנו, אלא למצוא דרכים יצירתיות לשכנע את הילד לעשות מה שאנחנו רוצים. הסתייגות אחת- אפשר להיות יצירתיים גם בלי לשקר (בואי נלך לראות אם יש חתולה בחצר!).
גם להניח לילד לבכות, כשאפשר למנוע מראש את הסיבה לבכי, לא תמיד חיוני. לא תמיד הילד זקוק לבכי כדי לפרוק תסכול- לפעמים, אם נמנע את הגורם לתסכול, הבכי פשוט יהיה מיותר (ואם הילד כן זקוק לבכי, הוא כבר ימצא סיבה אחרת לבכות).

זה צורך של הילד בשלב מסויים ברצף ההתפתחותי
או שזו דרך של התינוק לבטא צרכים אחרים...?
התינוק יודע לבכות

התינוק יודע לבכות, הוא ספר אכזרי בעיני. כשקראתי אותו הצטמררתי, וזה ממש לא הרגיש לי כמו רצף...

בכי הוא בקשה להתייחסות. הוא גם משחרר, אבל זה תלוי התייחסות...
כשאת מאפשרת לילדך לבכות ולא מתייחסת, את לא מתחברת לעצמך את מתנתקת.
ובדיוק כמו שיונת כתבה על אמון בקשר...

התינוק יודע לבכות
הספר שמו "התינוק יודע".
התינוק יודע לבכות - זו התייחסות הפוכה לספר.
רק מפנה את תשומת הלב.

וזה ממש לא הרגיש לי כמו רצף.
נכון, כי זה לא יכול להיות רעיון "שבטי" אלא נגזר מהשיח המערבי של תרפיות (למבוגרים), ניקוי והשתחררות מטראומות.

טוף, מקווה שהמחזיקות באמת האבסולוטית לא תתעלפנה מהביטוי, אבל הבכורה שלי היא ילדה בכיינית
בת שנה ו-10
בוכה המון מאז שהיא נולדה
כמעט כל דבר שטיפה לא נעים או מתסכל גורר בכי תמרורים
לפני האמבטיה, אחרי האמבטיה, החלפת חיתול, כשנרדמת, כשמתעוררת, כשחייבים לסיים טיול, כשאני מחממת ארוחת צהריים (לא רוצה לחכות), כשרוצה להרכיב איזה פאזל או משחק לא לפי הכללים ומן הסתם לא נכנס והיא יודעת שלא יכנס ככה - אבל בכל זאת ממשיכה לנסות ולבכות, כשמבקשים לאסוף צעצועים (אני אוספת ומבקשת שהיא גם תאסוף, אבא שלה אומר לה לאסוף לבד בגלל זה נראה לי נוצרה הנקודה הרגישה), כשאומרים "לא" תקף, כשפונים ימינה ובא לה להמשיך ישר...
וואללה אני מקבלת אותה כמו שהיא. בלי מילים יפות ואולי לא ברוח האתר, עוד לא קראתי את כל האתר ולא בטוחה שזה אפשרי/נחוץ. חיה בשלום עם הבכיינית שלי, מציעה לה המון חיבוקים, כשהיא לא רוצה היא לא מתחבקת, אבל לפעמים היא "עושה" את עצמה בוכה כדי לקבל חיבוק - ומזה אני שמחה, כי נהנית לחבק אותה. קשה לי רק כשהיא בוכה ודוחה אותי.
אין פינת בכי
אין שעת בכי
היא בוכה בממוצע פעם בשעה
אבל בהחלט אני לא מתייחסת לכל בכי שלה
יש עוד דברים לעשות בבית
אז אם זו מצוקה או צורך בחיבוק - בשביל זה אני כאן
אבל אם זה "עוד בכי שגרתי" אני מרגיעה אותה מדברת איתה מסבירה לה או צוחקת איתה בלי להפסיק את עיסוקיי
לפעמים זו תהיה רק מילה או שתיים כי אני כבר מזמן לא מתרגשת מהבכי, הוא לא יוצר מצוקה אצלי
אבל לא כי אני "מתעלמת" במכוון, אלא כי באמת באמת באמת יש לי עוד עיסוקים, מה לעשות, יש עוד תינוקת, ויש בעל שרוצה לאכול כשחוזר מעבודה, ויש את העבודה שלי שמצריכה טלפונים במהלך היום - הטלפונים בהחלט גורמים לה לבכות
בהחלט יש מצבים ששתיהן בוכות ואני מרגישה שעוד שניה אתחיל לדפוק את הראש בקיר - הולכת לחלון מעשנת חצי סיגריה (הלוואי ולא הייתי צריכה את הרעל הזה בשביל להרפות את המצח, הרי ברור לי שהכל פסיכולוגי) וחוזרת מחוייכת

בסיטואציה שלי אני יודעת שככל שאתייחס יותר לבכי כך אשמע יותר ממנו
לפעמים כשאני עסוקה עד שאני מספיקה לסיים ולגשת הבכי כבר מפסיק מעצמו - ממש אין לי שום ייסורי מצפון על כך

אהה ויש את האמהות האלה ששומעות את הבת שלי ומיד מציינות שזה "לא צריך" להיות ככה, ודאי משהו לא בסדר בחינוך שלי/בראש שלי/באיך שהריתי/ילדתי אותה

אז זהו שלא

הדבר הכי מכוער בעיניי זה כשאמהות שמחשיבות את עצמן ל"מתקדמות" לא רואות דרך לטפל במה שהן מגדירות כ"בעיה", זה יוצר אצלן דיסוננס והן מתחילות להסביר לי למה אני "אשמה"

אז וואלה, טוף לי עם הבת שלי, מקבלת אותה, את הבכי שלה, מתמודדת איתה ומכילה אותה בכל מצב, לא מענישה לא צועקת לא שולחת לחשוב אבל גם לא מחפשת "פתרונות בכל מחיר"
לה יש דמעות ולי יש סבלנות
אהה ומכיוון שהתינוקות שלי אוכלות את כל הסבלנות, אין לי סבלנות לקרוא ספרים (-:
קראתי 20 עמוד מ"הלוחשת לתינוקות" וחצי מ"עיקרון הרצף"
אין לי אמא (או שכנה שאכפת לה, רק שכנים שהזמינו לי משטרה בגלל הבכי) אז כמעט כל מה שאני יודעת למדתי מהבנות שלי ומההגיון הבריא או חוש אימהי שלי בעצמי
בשמחה קוראת ושומעת את כל הדעות, אבל לא חושבת שאם לא קראתי את כל האתר זה הופך אותי לאמא לא טובה
יש יותר מאמת אחת

לא קראתי את כל הדף,אבל קטקטית את נשמעת לי אמא נהדרת.
את יודעת הכי טוב מה הילדה שלך צריכה.

תודה ציפ ציף
האמת באתי להגן על רעות צליל שהיא נשמעת לי אמא מדהימה, רק שכחתי לציין זאת
בכלל כל האתר הזה מפוצץ באמהות מקסימות ומעוררות השראה (-:

שליחה על ידי נרקיס* » 01 מאי 2007, 14:12

התלבטתי אם להגיב, כי הכיוון שלי הוא ממש לא התנצחות, ובטונים שכתבת קט קטית, יש משהו שמזמין את זה לתחושתי.
אז, אני ממש לא מושלמת כפי שכתבתי, וממש אין לי שום רצון או כוונה להכנס לנעליים של מישהו...
המקום שלי מול בכי של ילד, הוא לבחון את הסיטואציה שגרמה לבכי מהעיניים שלו. להוריד גובה לרגע, ולנסות להרגיש את הדברים מכיוון ילדי.
בוודאי שיש אילוצי חיים, ובוודאי שלא תמיד אפשר להיות בכל דקה, באותו מקום מכיל\מתבונן\מחבק.. לצערי דווקא.
בכל מקרה כשאני פחות מכילה וכו', אני רואה את זה אחר כך כהזדמנות ללמוד משהו על עצמי, וכמקום לשאוף להיות יותר מכילה מכבדת וכו'.
וזה ההבדל הגדול מבחינתי. אני לא מצדדת ומצדיקה את ההתנהגויות הלא קשובות והלא מכבדות שלי.
אפשר לדמות את הדינמיקה המשפחתית לריקוד משותף, כשיש בכי מישהו דרך למישהו על משהו, ועכשיו כמובילה בריקוד הזה עלי לדאוג לכך שהריקוד יהיה יותר הרמוני ופחות דורסני...
יש מוביל, יש מובל, יש סיגנון הובלה, יש דינמיקה, יש חולשות, יש התכוונויות, ורצון להרבה, הרבה טוב.

_"בכיין\נית" זו מראש לא מילה מכבדת.
אם באמת הכיוון שלכן אמהות יקרות זה למצוא פתרונות מכבדים, ברוח האתר כאמור, אז אפשר להתחיל מהמילה הזו...
כשתינוק בוכה, צריך להתייחס.
כשילד בוכה, צריך להתייחס.
כשמבוגר בוכה, צריך להתייחס.
צריך. ובכוונה לא מילה כמו: רצוי, מומלץ, כדאי וכד'.
התעלמות במקרה של הבעת כאב כמוה כאלימות_

ועל זה אמרתי:

יש יותר מאמת אחת

מי שלא הולכת בדרך שלך היא לאו דווקא טועה
ובטח שלא אלימה או אמא לא טובה

חושבת שקבלת האחר היא גם חלק מרוח האתר.
גם מי שמחזיק בכל התארים שבעולם אינו יודע הכל.

מותר לחשוב שונה ולהתנהג שונה ועדיין להיות אמא טובה ו... לגדל ילדים מ-א-ו-ש-ר-י-ם

אין לי ספק שאת, נרקיס, אמא טובה
אין לי ספק שאני, קט קטית, אמא טובה

יש יותר מאמא טובה אחת (-:

אינני מסכימה איתך בגישה כי אני חיה מציאות שונה משלך

אך לעולם לא אגיד שהגישה שלך "לא נכונה" רק מפני שאני לא חיה אותה

אני מכירה אמא חד הורית אחת שהיא כבר מעל 40 ויש לה ילד בגיל של הבכורה שלי
ילד אהוב
ילד מתוק
ילד נשמה

עד היום הוא כמעט לא בכה

לא נותנים לו הזדמנות

האמא עוטפת אותו בהמון אהבה, המון צומי
היא כמעט לא מתקלחת-לא אוכלת-לא עושה כלום מלבד לנשום אותו ולהיות איתו

כל ציוץ הכי קטן שלו מיד גורר חיבוקים ותנחומים

היא שחשבה שלעולם לא תתן לילד לראות TV... היום יש לה DVD גם באוטו
שלא ישתעמם שניה
שלא יבכה

כל דבר שרוצה הוא מקבל מיד

היא לא מחסנת אותו כי זה לא נעים לילד

היא לא מחליפה לו בגדים ימים כי הילד לא אוהב

לאחרונה הילד במשבר
הוא התחיל התפרצויות זעם שכוללות דפיקות ראש במיטה,
דפיקות כ"כ חזקות שזה משאיר לו סימנים בואי נאמר מחשידים
והוא לא מפסיק לא משנה מה האמא עושה
לא רוצה אותה, דוחף אותה

ונראה לי שמה שהוא רוצה זה פשוט להוציא את זה:
מותר לי לבכות, אל תחנקי אותיייייייייייייייי

ואגב ברור לי שהיא אמא טובה (-:

שליחה על ידי נרקיס* » 01 מאי 2007, 17:09

זו רק דוגמא נוספת למה שכתבתי.
וההמשך של מה שכתבתי מאוד משמעותי:

_איך צריך להתייחס? זו השאלה.
אין על כך תשובה אחת. תלוי מי הבוכה, ובאילו קשרים והקשרים מדובר.
אם אני אמא והילד שלי בוכה. עלי להתייחס.

באתר הזה מדובר על מעבר לכך: מדובר על להתייחס בכבוד.
איך אתייחס לבכי של הילד שלי בכבוד? זו השאלה.
אין על כך תשובה אחת. תלוי מי האם ומהי הדרך שהיא עושה._

האם להתייחס שאדם בוכה?
לדעתי כן.
באיזה אופן להתייחס?
לא באופן מתעלם, לא באופן חונק, באופן מכבד, כל מקרה והקונטקסט שלו, בידיוק כפי שכתבתי.
וכל זאת מבלי לחשוב שיש אמת אחת, אבל עם להרגיש שיש דרך אחת: דרך של אהבה. וזה תמיד בא עם כבוד.
גם כלפייך.

תודה (-:

קט קטית,
מבלי לגרוע ממה שכתבת ומהדרך הנהדרת שאת מוצאת להתמודד עם הקשיים.
את יכולה לקבל ולהכיל אותה וגם לפנות לדיקור/נטורופת/פרחי באך/אייפק שיכול לעזור ולגלות ממה נובעים הקשיים של הבת שלך.

העלת פה משהו
אמנם הבכי פוחת עם הגיל, או נכון יותר בא בתקופות... עכשיו אני באמת שמה לב שהבכי שלה חריג
ז"א היא באמת מרבה לבכות יחסית לילדים אחרים, ולא כמו שהסבתות אמרו "עד גיל שנה היא תפסיק"
ואני לא יודעת אם זה משהו שצריך/מומלץ לטפל בו באופן מיוחד או שמספיק שאני לא רואה בזה בעיה ומקבלת אותה בכל מצב ובלי לנסות "לתקן" אותה ולהתאים אותה לצרכיי
איך אדע עד כמה זה מציק לה? או אולי עוזר לה לבטא את מה שיש לה לבטא?
עד היום כשהיא נרדמת או מתעוררת בלי בכי, בעלי ואני מחליפים מבטים מופתעים P-:

אגב אבא שלה היה בזמנו בכיין אגדי, מהתינוקות האלה שתוך כדי בכי עוצרים את נשימתם ומכחילים (ב"ה עבר לו הרבה לפני שהכרנו (-;) , וגם אני הייתי די רועשת אז נראה לי שזה תורשתי אולי...

יש יותר מאמא טובה אחת
כל כך נכון.

קטקטית,האם הילדה נולדה בלידת וואקום או מלקחיים?

לא וואקום ולא מלקחיים
נולדה לידה רגילה (לצערי עם זירוז ואפידורל) והשלב של הלחיצות היה פחות מרבע שעה
אומר משו?

לא לי,פשוט שמעתי על ילדים רבים שנולדו בוואקום והיו ילדים לא רגועים.
מסתבר שיש לכך טיפול,ע"י לחיצות בגולגולת אם אני זוכרת נכון,פעם היה לי מס' של הרופא שעושה את הטיפול הזה,אני מניחה שאוכל להשיג אותו אם זה יעלה כאן.
אותו רופא טוען שבלידת וואקום יש תזוזה של עצמות הגולגולת ולא תמיד הן חוזרות מעצמן .אני הכרתי אמא שלקחה את הילד לטיפול אצלו וראתה שינוי משמעותי,הילד הפך לרגוע יותר ופחות עצבני.

וואלה מעניין
היא לא נולדה בלידה פולשנית
דווקא היה לה מרפס ע-נ-ק (!!) אם יש לזה משמעות

אם יש לזה משמעות ...אני לא יודעת.
אבל למרות הרצון הנפלא שלך לקבל אותה בלי לשנות אותה,שזה טוב.
כן הייתי בודקת באמצעים אלטרנטיביים מדוע סף התסכול שלה כל כך נמוך.
יכול להיות שטיפול ב"מח אחד" יכול לתת מענה.

שו "מוח אחד"?

תודה (-:

www.ima-adama.co.il/[po]healling methods[/po]/one brain/brain.htm - 61k
כאן ראיתי אנפורמציה על מוח אחד.מקווה שיתן לך מידע שיעזור.

יש עוד תינוקת, ויש בעל שרוצה לאכול כשחוזר מעבודה, ויש את העבודה שלי שמצריכה טלפונים במהלך היום

וואו עמוס. היא ממש עוד תינוקת שצריכה אחד על אחד. בהחלט נשמע שיש לה סיבה להרגיש שאין מספיק תשומת לב/הקשבה. תוסיפי לזה קנאה על אחות קטנה וממש נשמע לא קל. לא פלא שהיא בוכה הרבה.
אני זוכרת שהייתי לבד עם בת שנתיים ותינוקת וזאת היתה תקופה מאוד קשה עבורי. מה שעזר לי היה לשאת את התינוקת כל היום(!) על המנשא וכך לפחות היו לי ידיים פנויות לשנייה. האבא היה פנוי להחזיק את בת השנתיים וממש הפך להיות תחליף אמא. הייתי מציעה לך לקחת עזרה בשביל להתפנות אליה יותר.

כמו שאומרות הדתיות - ה' עוזר לי (-:

הכוונה שלי היא לא שאני עסוקה כל היום בדברים אחרים, אלא שיש רגעים שאני עסוקה באותו רגע ולא יכולה להתפנות מיד
יכול להיות שאני מניקה למשל... או מורידה סיר מהאש
הבנות שלי הן הכי חשובות בסדר היום והעזרה שלי היא שבעלי עובד חצי יום (-:

הדבר היחידי שבאמת קשה ומשאיר אותי הרבה עם דילמות - זה כששתיהן בוכות... כי שתיהן תינוקות. וזה קורה הרבה כי ברגע שאחת בוכה השניה מיד נדלקת. יוצא לי גם לשבת על הרצפה,להחזיק את שתיהן בידיים ולשיר
אני מטיילת איתן מלא בגינה הקרובה, אליה באות עוד אמהות (דתיות) עם תינוקות (לרובן תינוקות ממש בגילאים כמו של הבטטות שלי) ואני ממש לא מרגישה חריגה או "מזניחה", דווקא "אצלנו" מקובלים הפרשים קטנים (-; ואמנם יש לא מעט תינוקות שמסתובבים עם חננה יבשה (לי הגן הפולני לא מרשה חחח) הם לא נראים לי לרגע לא-מאושרים
אני מסבירה את הבכי של הילדה דווקא בזה שהיא מאוד עדינה ורגישה, וזה מה שהיא וזה מקסים בעיניי... היא בחיים לא חוטפת צעצועים, היא גם לא בוכה כשלוקחים לה צעצועים (!) ,תמיד ניגשת לכולם עם חיוך, מלאת שמחת חיים. ממש תינוקת שמחה, לא מתוסכלת או ממורמרת. הקטע כשהבכי שלה מתחיל פתאום את לא תמיד יכולה להבין מדוע ולמה. בהחלט הייתה ככה גם לפני שנולדה לה אחות. אולי פשוט עוד לא רגילה לבטא את עצמה במילים
מצד שני גם בלילות היא בוכה מלאאאאאאא
ביום שנניח הולכים לספארי היא לא תצליח לישון צהריים וגם יהיו לה קשיי הרדמות בלילה

האמת מה שאני ממש ממש רוצה לעשות זה לישון איתה ביחד. כרגע אני ישנה רק עם הקטנה וזה אוכל אותי. בעלי רוצה להוציא את הקטנה ואני רוצה להוסיף את הגדולה - כמובן להוסיף גם ספייס. יותר מיטה (-:
איך, איך אני אשכנע אותו?
כבר הרכבנו את המיטה של הקטנה, אבל לא מסוגלת לשים אותה בבידוד הזה )-:

אין לו בעיה שאני אשן איתן והוא יישן בנפרד, אבל אני לא רוצה לבחור. רוצה את כווווווווווווווווולם איתי!!!

כרגע אני ישנה רק עם הקטנה וזה אוכל אותי.

שוב, נשמע קשה מאוד עבורה. נראה לי שהיא עוד קטנה מדי בשביל להבין מדוע אחותה מקבלת יותר יחס ממנה, ונשארת עם הרגשה שמגיע לה פחות. (זה בטח מאוד כואב לה)

אנחנו ישנים יחד עם שלוש בנות במיטה בגילאי 6,4,1. אספר לך שהרגעים של החיבוק האישי לגדולות לפני השנה ובמהלך הלילה מהווים איזון לחסך אמא ממשך היום.
הן שלושתן צריכות להרדם ולהתעורר מחובקות. (גם אנחנו!)

אבל אני לא רוצה לבחור. רוצה את כווווווווווווווווולם איתי!!!
הבחירה היא בסך הכל מצב זמני. ברור לי שצורך של ילדים קטנים קודם לצורך של מבוגרים.

כמה זמני? גיל 6 ועדיין איתכם - זה די הרבה זמן, לא?

בת ה - 6 יכולה בהחלט לישון בחדר אחר, אבל לא מתאים שהיא תישן לבד ושתי הקטנות ישנו איתנו.
השנים הראשונות בחיי הבנות שלי הן יקרות לי מאוד. אני מוכנה להקריב (לקרב...) הרבה על מנת שהן תגדלנה מאושרות ובעלות בטחון. (גם את אופי האינטימיות הזוגית)
זמן הוא מונח יחסי. מספר השנים שאנו נערכים בהתאם לצורכי הקטנטנים הוא קטן יחסית בחיי המשפחה.

בהרגשה שלי המצב שאת מספרת עליו, ולו רק הקושי של הלילה, הוא מספיק בשביל לעורר אצל הילדה שלך תחושה שלא מקשיבים באמת לצרכים שלה, מה שאולי גורם לה לבכות הרבה.
לא מאמינה שיש בכי בלי סיבה. והסיבה דורשת התייחסות וטיפול.

אין לי ספק שהיא תהיה רגועה יותר כשתשן לידי. גמני אהיה רגועה יותר.
הבעיה שלי היא באמת שאני לא רוצה להתרחק מבעלי, גם ככה אנחנו כל הזמן סביב הבננות, הזוגיות שלנו מורדמת ומונשמת...

לעניות דעתי (באמת, הכוונה שדעתי קטנה ולא נחשבת), הצרכים של שתי תינוקות קטנות חשובים יותר כרגע מ"זוגיות", שבוודאי אפשר לטפל בה לא על חשבונן. השנים הראשונות בחיים הן כל החיים לתינוקת. בגיל ההורים, הפרופורציות אחרות.

הכנסתן אותי לדיכאון...
הלכתי לעשן

מורכב, כ"כ מורכב

קטקטית,
בנוגע ללינה משותפת. הייתי עושה הכל כדי לשכנע את הבעל לישון יחד, אבל לא הייתי פורשת לישון בלעדיו.
אנחנו כמעט וישנו בנפרד מעל שנתיים. הפגיעה היא לא באינטימיות, כאילו שרק לא יהיה זמן לטפח את הזוגיות. הפגיעה היא יותר מהותית, ולדעתי מזיקה מאד גם לילדים.
שוב הייתי מנסה למצוא איזה פיתרון ביניים, אבל לדעתי, ושוב רק לדעתי זה מזיק הפתרון השני.

אבל לדעתי, ושוב רק לדעתי זה מזיק הפתרון השני.

ולדעתי, רק לדעתי זה מזיק הפתרון הראשון. פגיעה מהותית.

השאלה אולי לא איפה הנזק אלא מה בונה.
בן הזוג שלי נוהג לאומר לי: "תשמרי על האמת שלך אחרת אני לא אתפתח". מכאן שגם אם אני עושה בחירות שלא לרוחו, עולה קונפליקט ובהתמודדות איתו יש אפשרות לצמוח.
אי אפשר לצמוח מהדחקת הרצון הפנימי, גם לא בשביל "שלום בית". בטח ובטח לא להדחיק את הרצון האימהי הנובע מאינטואיציה אוהבת.

עידכון חם מהגזרה
הגדולה בכתה בלילה כהרגלה (בתחילת הלילה, מיד אחרי שפרשתי מכאן)
העברתי אותה אלי (ואל הקטנה)
הן לא ישנו כל הלילה!
וגם לא אנחנו הגדולים 0-:
הרבהההההההה יותר בכי, גם הקטנה נדלקה
ואולי בגלל שהרגישה מאויימת מהפולשת לא עזבה לי את הציצי כל הלילה

מיטל מ אני איתך!
אינטואיטיבית אני מרגישה שהכי לא נכון בארץ "לגרש" את בעלי
ונראה לי עם כל הרצון הטוב ללינה משותפת קצת פיספסתי את המומנטום....

אינטואיטיבית אני מרגישה שהכי לא נכון בארץ "לגרש" את בעלי.

זהו שבשבילי אינטואיטיבית הכי לא נכון "לגרש" את הילדים.

נראה לי שצריך להיכנס לפרטים האישיים ולבדוק מה נכון עבור כל משפחה. (כמה מחברותי הטובות ביותר ישנות בלי הילדים שלהן (-: )

דרך אגב, אף אחד לא צריך להיות מגורש. לנו יש חמישה מזרונים רחבים על הריצפה ויש מקום לכווווווווווולם.

ייתכן שהלינה המשותפת היא לא הפיתרון לבכי אלא רק חלק מהפאזל של הקושי של בתך.

זה משהו אחר וזה משהו אחר...
לנו אין מקום גם לא לעוד חצי מזרן
אני כמו בשיר של טיפקס (לא האחרון דווקא) חיה בתוך קופסת שימורים 0-:

זהו שבשבילי אינטואיטיבית הכי לא נכון "לגרש" את הילדים.
ולדעתי, רק לדעתי זה מזיק הפתרון הראשון. פגיעה מהותית.
תקראי שוב את מה שכתבתי. כתבתי שעדיף להגיע להסכמה בנושא, ולא לגרש אף אחד. לא חייב להיות כן לא שחור לבן. זה לא שבחיים ניצבים הילדים מול הבעל. הבעל הוא חלק אינטגרלי מהמשפחה (למרות שקל לשכוח את זה P-: ). לדעתי זוג צריך לישון יחד, ובאותה נשימה הילדים צריכים לישון עם הוריהם. עכשיו כדאי לחשוב איך עושים את זה מבלי לגרש אף אחד.
ייתכן שהלינה המשותפת היא לא הפיתרון לבכי אלא רק חלק מהפאזל של הקושי של בתך.
בלי קשר. אני חושבת שלינה משותפת לא צריכה להגיע כפיתרון לשום דבר. הבן שלי ישן איתנו כי כך הרגשתי ורציתי. ואם קטקטית תצרף את הבת, וזו תישאר "בכיינית" אז מה היא תוציא אותה כי זה לא פתר?

_העברתי אותה אלי (ואל הקטנה)
הן לא ישנו כל הלילה!_
הרבה פעמים כשהלינה המשותפת מגיעה בשלב מאוחר, לילד לוקח זמן להתרגל לזה.

הבעל הוא חלק אינטגרלי מהמשפחה (למרות שקל לשכוח את זה )

מילים של זהב

יתרה מכך
הבעל הוא גם תינוק!!!!!!!!!!!

הבעל הוא גם תינוק!!!!!!!!!!!
D-: ואת זה לא קל לשכוח D-:

נזכרתי שפעם בגן השני של הבן שלי (אני כותבת שני כי היו מספר חודשים בהם עבר 3 גנים...) הביאו פסיכולוגית להרצות להורים. גן לגיל 2-4.
זה היה עוד לפני ההבנות שלי לגבי הבכי של הבן, אבל גם לפני שהבכי התחיל לעצבן או להציק לי מאוד.
הפסיכולוגית אמרה באופן חד משמעי. לתת לפעוט לבכות לבד בחדרו- למה שכולם יסבלו מהבכי. ואם לאמא עדיין מפריע לשמוע את הבכי אז שתשים אטמי אזניים.

תוך שבוע לא היינו בגן. וחבל שלא קודם.

לא יותר פשוט להוציא את מיתרי הקול?? S-:

שליחה על ידי נרקיס* » 02 מאי 2007, 10:40

קט קטית, נשמע שאת בבירור. שמה את האור על הדברים תרתי משמע. לא יודעת למה זה כל כך שימח אותי.
אם מרגיש לך לא לבחור בין השותפים בבית, אז אל תבחרי. תמצאי את הדרך ליצור את מה שנכון לך.
וגם תמשיכי לנסות ולברר לעומק מה מקשה על ביתך.
_אני מסבירה את הבכי של הילדה דווקא בזה שהיא מאוד עדינה ורגישה, וזה מה שהיא וזה מקסים בעיניי... היא בחיים לא חוטפת צעצועים, היא גם לא בוכה כשלוקחים לה צעצועים (!) ,תמיד ניגשת לכולם עם חיוך, מלאת שמחת חיים. ממש תינוקת שמחה, לא מתוסכלת או ממורמרת. הקטע כשהבכי שלה מתחיל פתאום את לא תמיד יכולה להבין מדוע ולמה. בהחלט הייתה ככה גם לפני שנולדה לה אחות. אולי פשוט עוד לא רגילה לבטא את עצמה במילים
מצד שני גם בלילות היא בוכה מלאאאאאאא
ביום שנניח הולכים לספארי היא לא תצליח לישון צהריים וגם יהיו לה קשיי הרדמות בלילה_ .

ממה שאת מספרת נשמע לי שכבר אפשר להבין: שהיא נשמה מכילה. מכילה עד שלא יכולה יותר, אולי יש מסר חזק שעליה לוותר, ולהיות "טובה"?
אני שואלת מאחר שכך אני נהגתי עם ביתי הבכורה ולקח לי זמן להבין שזה המסר אליה. זה מסר חזק מאוד, ומבלבל מאוד לילד. אותה זה החליש.

אם יש המון ארועים ויציאה מהשיגרה, זה מעמיס עליה מאוד- זה משהו נוסף להמשיך לשים לב אליו.

גם היחסים עם תינוקת חדשה ש"ברור" שעליה להכיל ולוותר, למרות שהיא צריכה ממך מאוד, זה משהו להמשיך לשים לב אליו.

ואיך האבא בקשרים איתה? האם הוא מענה משמעותי עבורה?

התחלת תהליך נפלא של התבוננות.
לדעתי אם תמשיכי להתבונן ולהוסיף ככה מצבים, שיוצרים אצלה עומס, אותו היא כנראה פורקת בבכי, התמונה תתבהר.
ככל שהתמונה תתבהר, יהיה לך יותר קל להחליט איך את יכולה לעזור לה.
בעצמך ואולי גם באמצעות גורם חיצוני.
ובינתיים

.

לדעתי זוג צריך לישון יחד, ובאותה נשימה הילדים צריכים לישון עם הוריהם. עכשיו כדאי לחשוב איך עושים את זה מבלי לגרש אף אחד.

מה אני אגיד לך נשמה?

אין מסר שתהיה טובה, המסר היחידי הוא שלא תדרוס את אחותה

היא מיוזמתה בוחרת לתת גם צעצועים וגם אוכל (להתחלק עם כולם (-:)
לא נראה לי שאני צריכה למנוע ממנה
אני כן נותנת לה מלא פידבקים חיוביים במהלך היום

זה נחשב מסר שתהיה טובה?

אין בינהן קנאה גדולה, לא רק בגלל שהגדולה היא נשמה ענקית ואימהית,
אלא מכיוון שאני לא מבדילה בין שתיהן לפי "את הגדולה תוותרי" או "זה צעצוע של קטנים" וכו'

כשהקטנה יונקת הגדולה יושבת ליד הציצי השני ומשפריצה על עצמה חלב
כשהגדולה מתגלגלת על מזרן הפעילות אני מוחה לה כפיים כאילו זאת הפעם הראשונה שלה והיא נקרעת מצחוק
הן קשורות אחת לשניה בצורה בלתי רגילה, הייתי בטוחה שזה יבוא בשלב הרבה יותר מאוחר
רק האבא הוא של הגדולה בלבד ואסור לו להרים את הקטנה (-: הקטנה גם לא מדי מעוניינת בו (אבא הוא לא ציצי) אז אין פה בעיה כ"כ

שוב, אני כאמא שלה (שלהן גם) בטוחה שהרגישות שלה היא חלק מהאופי והבכי הוא בעיקר ביטוי לרגישות
הבכי לא מציק לי, אני רגילה אליו, בואי נאמר לפני שנולדה לי הקטנה פשוט לא ידעתי שיכול להיות גם אחרת

עכשיו כשנכנסנו לעומק של הנושא זה העלה בי כל מיני ספקות S-:

האם זה מציק לה? האם זו בעיה? האם זה מה שהיא?
התחלתי לקרוא על "מח אחד" שציפציף המליצה עליו...
לא יודעת בינתיים )-:
נורא לא רוצה לחפש בעיות איפה שאולי אין בעיה בעצם

הכי בעולם בא לי לזרום איתה ולחשוב ירוק

שליחה על ידי נרקיס* » 02 מאי 2007, 19:31

הכי בעולם בא לי לזרום איתה ולחשוב ירוק. @}

האם זה מציק לה? האם זו בעיה? האם זה מה שהיא?
ההבדל בין לצפות מהילד להיות אחר ממה שהוא ובין לטפל בקושי שמכביד עליו הוא מאוד דק.
בסופו של דבר, ילדים לפעמים נולדים לעולם עם קושי מסוים, ואז נדמה לנו שפשוט ככה הם וזהו.
קבלה היא דבר נהדר, אבל היא לא סותרת תמיכה בתהליך שיכול להקל על הילד.
אני אתן דוגמה מתחום אחר:
בני נהג לינוק בלילות במרווחים קטנים ולפרקי זמן ארוכים.
אני קיבלתי את זה בשלוות נפש והכלתי את המצב, תוך מחשבה שככה זה וחבל על המאמץ להתבאס מזה.
עם הזמן המצב החמיר, והחלטתי לחשוב על דרכים להבין מה קורה פה וליצור שינוי.
במבחן שרירים קינסיולוגי התגלה חוסר איזון בבלוטת האצטרובל, שמשפיע על השעון הביולוגי ועל השינה.
מאז הטיפול המצב השתפר לאין שיעור.
נראה לי שאם בני היה בוכה באופן שנראה לי בלתי סביר או יוצא דופן, הייתי מנסה כל מיני דרכים על מנת לאבחן מה קורה שם.
לפעמים זה משהו נסתר שלעולם לא נגלה ללא עזרה מקצועית.
בכי מעיד על מצוקה כלשהיא. אולי משהו שהיא הביאה איתה מהבטן, שלא קשור אלייך בכלל.
אבל זה לא אומר ש זה מה שהיא, אלא רק ש-זה מה שהיא כרגע, ויש בטוח פוטנציאל לשינוי עם התמיכה הנכונה.

נורא לא רוצה לחפש בעיות איפה שאולי אין בעיה בעצם.
מכירה את צורת החשיבה הזו... אבל את לא חיפשת בעיה. ה"בעיה" מצאה אותך ממילא והיא די בולטת.
גם אם נסתייג מהתיוג של בכי כ"בעיה", תסכימי איתי שזה סימן למקום שמבקש תשומת לב ונותן הזדמנות לצמיחה.

תסכימי איתי

כן, אסכים איתך (-:

תודה

קט קטית,
אני ממליצה לך בחום לנסות לבדוק את העניין באמצעות שיטת ipec.

מה שאת מתארת יכול להיות (וזו השערה) תגובה של אלרגיות. כשיש אי נוחות בגוף שנובעת מאלרגיות, זה יכול להתבטא בסף תסכול נמוך.

זו שיטה עם תוצאות מדהימות את יכולה לקרוא כאן באתר ולשאול על ניסיונם של אנשים.

בהצלחה.

וואי וואי וואי אני בשווווווווווווווווק

היא אכן ילדה אלרגית!!!!!!!!!!

תודה רבה!!!!!!!!!!!!!

יופי. זו התחלה. (לא יופי שהיא אלרגית, אלא יופי שיש לך קצה חוט).
באמצעות השיטה תוכלי לנקות את האלרגיות שלה כך שהיא לא תהיה אלרגית יותר.
את יכולה לקרוא על מהפך דרמטי שעשתה השיטה בדף בקשה מיוחדת של בשמת.

כל טוב לכם, בריאות, שלווה ושמחה.