תודה @}
ביום חמישי הייתה מסיבת סוף הקיץ. אני עדיין מעבדת את מה שהיה.
מיד למחרת נסענו לסופשבוע במרכז, עמוס מפגשים וחוויות אחרות, ובנוסף אני במצב הורמונלי שמקשה עלי לראות צלול מה שהיה ולהבין. זה בטח גם לוקח זמן לקבל פרספקטיבה.
בשבועות לפני המסיבה התאמנתי הרבה על המעברים והרגשתי את השיפור. נורא נהניתי להתאמן, וגם הגיעו אלי כמה שירים חדשים ממש כיפיים.
זה אחד מהם
ואז הגיעה המסיבה. כל היום התרגשתי נורא וככל שהזמן עבר ההתרגשות הפכה למתח ולחששות ולחוסר שקט.
במסיבה עצמה היו הרבה תקלות טכניות (רמקול אחד לא עבד ועוד כל מיני). לא היו הרבה אנשים, ואלו שהגיעו לא כל כך רקדו. לקח המון זמן עד שהמסיבה התרוממה.
בכל פעם שהרחבה התרוקנה חוויתי את זה כביקורת ישירה ונוקבת
בחצות משהו בי נשכב פשוט איברים על הרצפה ונכנע. התרוקן מכל הרצונות- שירקדו, שיהיה מוצלח, שיהיה כמו במסיבות בשנים הקודמות.
וגם מרצונות יותר כלליים כמו להיות די ג'יית.

מכל הדאגות והמחשבות והחששות.
כבר לא היה אכפת לי מכלום.
זה לא היה כל כך כיף בפני עצמו, להרגיש את זה, קצת כמו ייאוש, אבל ברגע שאחר כך הרגשתי את הקלילות והנחמה שבכניעה, ואז התחיל להיות כיף. הרבה אנשים כבר הלכו בשלב הזה אבל אלו שנשארו רקדו וראיתי שהם שמחים ונהנים וגם אני נהניתי ורקדתי, וסוף סוף אלוהים נהיה הדי ג'יי והפתיע אותי בבחירות של שירים שממש לא חשבתי שאשים.
המשכנו עד שתיים וחצי בלילה, מאוד לא אופיייני למסיבות אצלנו שבדרך כלל דועכות הרבה יותר מוקדם...
מאז אני עדיין רוב הזמן מרוקנת מרצון וכנועה. (זה קשור בטח גם למצב ההורמונלי של לפני הווסת).
כרגע קשה לי לראות איך מישהי כמוני (רגישה, חסרת בטחון, לא מספיק שמחה וקלילה וקוּלית ומה שזה לא יהיה שצריך) יכולה לפעול בעולם ולהצליח.
אני יודעת שלחשוב ככה ולכתוב את זה על עצמי סותר כל מיני חוקים רוחניים אבל ככה זה עכשיו.
בפינה מסויימת בי אני גם לא לגמרי מזדהה עם זה ויודעת שאיכשהוא מתישהוא זה יחלוף ואני אזכר שזו בכלל לא אני.
כמו שקראתי אתמול אצל חמותי בגליון ראש השנה של ידיעות, מפיה של אתי אנקרי-
"הניגון עצמו ביסוד שלו הוא בוודאי מתנה מהשם, אבל הרבה פעמים בדרך אנחנו לוקחים את זה לעצמנו- לגאווה, לאגו, לצורך לקבל.
הקומקום עושה מעצמו עניין, אבל הוא בסך הכל צריך למזוג את התה".
@}