אחיטוהר לנצח (2005-08-02T20:50:44):
אני לא מבינה את המונח הזה צורך גנטי.
זה ניראה לי היום, שהצורך הגנטי הוא
צורך שיכות
וילד יסיג אותו בכל דרך.
מה שאחר כך נישאר כדפוס.....קשה לי להמשיך מכאן, כאן כבר ניפרמו לי החוטים לקשר ולהבין ...
דליתוש ב (2005-08-03T00:52:33):
הודעה "של" בלהה שפר" פשוט מקסימה
<מי כתבה? אחיטוהר, זו את?>
אחיטוהר לנצח
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]")
כן.....
אמא של לילה (2005-08-03T01:27:11):
כן, מאוד מעניין מה שהבאת. מעניין. מעשיר. אבל... אין נוסחאות.
אחיטוהר לנצח (2005-08-03T01:44:11):
אבל... אין נוסחאות.
מה?
תסבירי,לא הבנתי...
ברגע שמבינים את הרעיון אין צורך בנוסחה.
אני חושבת, שכל הדיבור על גנטי הוא לא ממש נכון.
אני חשבת שילד יכול
ליבחור מה לעשות עם מה שיש לו.
אם יהיו לו זוג הורים או הורה אחד ,אני חושבת שאין לזה קשר לנטיותיו המיניות.
אני חושבת שגם אז במידה ולא נולד כך
(לא יודעת יש מחקרים שטוענים שאנשים עם נטיה חד מינית ,מיבנה המח שלהם שונה)
זו דרך שלו להשתיכות.
אמא של לילה (2005-08-03T13:08:40):
אני חשבת שילד יכול ליבחור מה לעשות עם מה שיש לו
כן כן... כמונו , לא?
אחיטוהר לנצח (2005-08-03T20:39:39):
אני חשבת שילד יכול ליבחור מה לעשות עם מה שיש לו.
כל עוד יש לו את זה:
ציטוט מתוך הספר "חינוך בביצת הפתעה" של דן לסרי:
"הילדים זקוקים לדבר מה אחר - חינוך כאהבה.
אהבה: אהבה היא הכוח הממיר חומר לתנועה, מזונה של הנשמה בבית גידולה הטבעי.
חינוך כאהבה הרי הוא חינוכו של היחיד החד פעמי החי ומתחדש. חינוך כזה מכוון לעזור לכל אחד למצוא את ייחודו ועוצמתו על אף תבניות התרבות. כאן המפגש האינטימי עם הילד פותח חלל נושם במרחבי החברה הדכאנית, חלל בו הוא יכול ליצור את חייו כבריאה חד פעמית, השואפת אל האור."
וזה ברור לכולנו,פשוט היה יפה אז חשבתי להביא.
אני רואה פעוט וילד ומיתבגר כמו -אדם בוגר גירסה ראשונה.
לדעתי, הצורך שלנו בשיכות, הוא צורך על גבול "הגנטי".
האם זה צורך גנטי שהתינוק יקבל אוירה ... כזו וכזו נינוחה,, חיובית וטובה מצד שני ההורים!?
שואלת
אמא של לילה
לא מסכימה שילד
חייב אוירה...כדי ליגדול וליהיות אדם מתפקד אוהב מעניק מועיל וכ'.
אני מסכימה אם כך שאין לתת לילד לשאת באחריות הקשר בין שני ההורים.
אבל זה נשמע מדבריך משה,
(מעניין גם לחשוב שישנן נשים שחושבות ובאמת ובתמים מאמינות, שלגדל ילדים ללא אבא זה טוב. אולי זה טוב להן עקב הקשיים העצומים שלהן עם גברים, אבל איך זה קשור לילד???? האם נכון לפתח עיוותים מראש בגלל שלאם לא היה את האומץ לפגוש את הכאב ולהשתחרר ממנו?.)
שאם נעשה ככה הילד יצא ככה...ואם נעשה אחרת אז הילד...."יצא" אחר
כלומר, שחיינו, תלוים בהתנהגות האחר,ואנו באמת חסרי אונים. וחסרי כוחות.
אז איפה הכח האין סופי שאיתו אנו נולדים?האין הוא שם עבורינו תמיד? ואנו מנצלים אותו, לטובתינו, עי התנהגות
מטרתית
כלומר-מטרתינו היא שיכות לאם(בעיקר)
ואנו נעשה ככל שלאל ידינו , גם לשנות את מיניותינו.
כדי להשתייך?
משה אלבאום (2005-08-03T23:16:36):
לאמא של לילה
האם זה צורך גנטי שהתינוק יקבל אוירה ... כזו וכזו נינוחה,, חיובית וטובה מצד שני ההורים!?
נראה לי שעצם המניפסט הוא ההוכחה הטובה ביותר למה שקורה כאשר אין הרמוניה בין ההורים, ואחד לא רק שאינו הרמוני אלה מנצל לרעה את סמכותו.
הרי לא יכולה להיווצר פגיעה כל כך קשה שמביאה אותה לזנות שינאה ולרצח, ללא עיוות של הצרכים הבסיסיים, שהם צורך מולד.
כל מי שמסתובב עם פגיעה קשה מהוריו, מהווה את ההוכחה לכך שללא הרמוניה האדם יכול (לא חייב) להתעוות.
לדעתי העובדה שהאדם טרם למד לחיות בהרמוניה, אינה מהווה הוכחה לכלום מלבד הפרימיטיביות שאנחנו עדיין נמצאים בה כחברה.
את התיאוריות שאבתי בעיקר מהקשבה לצורך בהומיאוסטזיס (שאיפה לאיזון) של החומר בטבע. רוב התיאוריות איתן אני עובד התפתחו בזמן הוראה והטיפול של אלו שהצטרכו זאת, התיאוריות נשאבו מצורכי המטופלים ומהקשבה למה שקורה למבנה החומר בזמן השינוי. כידוע אנחנו בנויים מהמערכות : גוף, רגש, חשיבה, אנרגיה, שהן קודם כל חומר ולאחר מכן כל דבר אחר, לכן חוק ההומיאוסטזיס חל עליהם .
לדעתי, הצורך הזה (החיפוש אחר איזון של החומר) הוא הבסיס ליכולתו של האדם להתעוות על מנת ליצור איזון מחודש שאינו קשור לצורך הטבעי, אלה לשאיפה להיות רצוי אהוב ומקובל. המוח האנושי כל כך גמיש (פלסטי) שעבור קצת אהבה או קבלה (דרך החיוב או השלילה) יעשה כמעת הכול.
בספרות של - דר' אלקסנדר לאוון, דר' ווילהלם רייך, דר' גרדה בוסן,
Elain N Aron - Carol Stock Kranowitz - Carla Hannaford ואחרים רבים וטובים, שקראתי שנים רבות לאחר שהתיאוריה שבה אני עובד התפתחה, מדברים בצורה זו או אחרת על הצרכים ההתפתחותיים גנטיים של האדם, על יכולתו לאגור זיכרונות קשים כטובים בשרירי גופו ובשאר המערכות, ועל הצרכים לעבוד על השינוי והתפתחות המערכות, על מנת לזכות בחיים נעימים ומוצלחים יותר.
כמו כן תורת כף היד של דר' הולצמן, בנויה על עקרונות הפסיכולוגיה וממשיכה אותן, לכן מאפשרת לבדוק פוטנציאלים ותכונות גנטיות. תורת האבחון הכירולוגית המודרנית החלה להתפתח בגרמניה על ידי רופאים פטולוגים, שעקבו אחר תופאות גנטיות הניתנות לראיה ברורה על גבי כף ידו של התינוק ברגע לידתו.
הזדהות וצורך שבטי גנטי מולד, גורמים לכך שהורה המקבל ומגיב רק לחולשות, או משדר (לכיוון כלשהו) עיוותים בצורת כעס, פחד, חמדנות, יהירות שתלטנות ועוד, יגרום לילדיו להתפתח בדרך המובילה את ההורה לקבל אותו ולתת לו תשומת לב רבה ככל הניתן בהתאמה לתכונות המופגנות על ידי הורה
בנושא הומוסקסואליות ולסביות, ברור שחלק מהאנשים כאלה על רקע גנטי, וחלק עקב ההתפתחות הנפשית שהצליחו לפתח. לדעתי אין שלילה כלשהי בהם, להיפך, חלק מהאנשים הנהדרים ביותר שאני מכיר הם הומואים.
נושא חוסר החשק לקיים יחסי מין בצורה כלשהי, הוא זכות השמורה למתנזרים בכל העמים, וודי שאין היא שלילית אלה פריווילגיה. בקשר אליך אישית, יכול להיות שהכעס והפחד המופגן לאורך כל כתיבתך, מצריך התייחסות כלשהי לנושא.
מדברי בני קדם הנמצא כרגע לידי
הטונים של דיבורי ההורים, צריכים להגיע מין הלב, כעשר הפנייה אל אוזניו של הילד או התינוק מתבצעים בטונים אמיתיים ועיקריים אל הנושא, בחום ואהבה, כפי שידוע לכם שבחיים לא קיבלתם.
בקשר לשאלת הגנטיות של הצורך בהרמוניה הורית, הנושא מאוד קשור לדרך שבה אתם (כולל אני משה) גדלתם, זאת אומרת שאיך שאתם קבלתם מהוריכם את שהם היו, וזיכרונותיכם הקשים מהם, פה זה המקום לתיקון שלכם. אתם צריכים לשים לב כמה קשה היה לכם כשהרימו עליכם את הטונים וזלזלו ביכולותיכם להתגשמות קיומית.
מה זה התגשמות קיומים: התגשמות קיומית זוהי בעצם הבנת הרגע, ומפי עיני התינוק כל רגע הוא כמו אלפי אין סוף דקות.
לחן ולאדווה דעו המתיקו הוא שבחו את יצירותיו של תינוקכם, היוצר כל שנייה מחייו את בסיס התכלית של סגולות מחשבתו.
(הובא בשם אמרם ללא תיקון)
משה אלבאום (2005-08-03T23:24:56):
_אני חשבת שילד יכול ליבחור מה לעשות עם מה שיש לו
כן כן... כמונו , לא?_
ברור שילד יכול לבחור מה לעשות עם מה שיש לו, השאלה היא דרך איזה מסכים ומחירים.
כל אחד יכול להגיע להתפתחות מקסימאלית של האני, גם במידה וקיבל את הייחס הגרוע ביותר שיכול להיות. השאלה היא האם זה יקרה? באיזה תנאים זה יקרה טוב ומהר יותר (אם בכלל)? כמה מאמץ יידרש לנושא? האם רמת המאמץ תגרום לוויתור על דרך ההתפתחות? מה ייחשב למפותח על ידי אותו אדם? כמה מרירות וכעס יפיץ בעולם עד שיגיע להתפתחותו? האם הוא יהפוך לשונא אדם ולכן לאחד שעוסק בפגיעה מתמדת באחר ועוד.
אמא של לילה (2005-08-04T00:15:05):
הטונים של דיבורי ההורים, צריכים להגיע מין הלב
וזהו. כאן מתחיל ומסתיים הכל. אבל הכל.
הלב?
כן הלב. איפה הוא? כן. יש לי אזניים רגישות מאוד.
למה אני למשל כועסת, (היטבת להבחין שאני כועסת מדי פעם כאן באתר, ומייד חשבת על כך בטרמינולוגיה של עיסוקך, -ובכן התשובה הרבה יותר פשוטה.)- אני כועסת
כי האזניים שלי פשוט כואבות כבר לשמע הדברים שנשמעים מסביב, כאן ברחוב... בכל מקום.
כאילו מהלב. אבל רק כאילו מהלב.
זהו זה. בדיוק העניין. לא שומעת את הלב. שומעת פחדים, שומעת כניעה לפחדים, שומעת
נסיונות להטעות, לשבות את האחר בפיתויים (את הילדים בייחוד)
שומעת ניצול, שומעת זלזול, שומעת לב אטום, שומעת שרירות,
שומעת יהירות, שומעת שקרים- המון. המון המון המון המון שקרים.
שומעת נחיתות שלובשת עליונות,
לא שומעת את הלב.
אז כן, תגיד לי אתה אולי יקפצו מייד אחרים ויגידו זו את, את לא שומעת כי... בלה בלה בלה... את רוצה לשמוע ... כל הרשימה הנ"ל.
ואני שבה ואומרת הלב. לא שומעת את הלב.
שומעת היררכיות, שומעת מי שלמטה ומי שמעליו. כל הזמן בני-אדם משחקים את המשחק הזה ללא לאות , גם אלו שרואים עצמם מפותחים תודעתית- כל הזמן משחקים מי יהיה למטה ומי יהיה למעלה.
בכלל לא חשבו לנסות ולהפסיק לחלק את העולם על פי המוח ולהניח את השכבות האלו.
ואולי להיות שם עם הלב. שם אין יודע יותר ואין יודע פחות. שם מי שפוחד מרגיעם אותו ולא שולחים אותו שיטפל ביום מסוים בשעה מסוימת וישלם כך וכך עבור תיקון הפחד, אלא יש מי שירגיע אותו באותו הרגע .
שם איפה שהלב, איש אינו מרגיש בחוץ, לאיש לא קר ואיש אינו רעב.
שם איפה שהלב אין מורה ואין תלמיד . יש בני-אדם שברגע אחד החיים עלולים להלקח מהם
וכדאי שיעבירו את זמנם מתוך הלב.
כי כשהאדמה תרעד באופן פתאומי ותאיים לבלוע אותנו היא לא תשאל מי פה המורה ומי התלמיד. מי פה למד ומי לא.
כולנו שווים . קטנים ושווים זה מול זה מול , חסי אונים. חסרי תשובות.
לכן לנו יש את הלב.
איפה הלב שלך משה כשאתה מדבר כאן אתי. אתה מרגיש אותי? לאו דוקא כמשה שיש לו ידע עצום. אלא כמשה, אדם שיכול רק להרגיש אותי. לא למסור לי שום מידע. רק להיות כאן בשבילי. עכשיו. רק להיות עם הלב פתוח.
יכול?
יכולים?
איפה אתם? אתם שלומדים ללא ליאות. יודעים להרגיש את מי שהולך לצידכם ברחוב, את ילדכם , באמת ולא לפי שיטות ומחקרים אלא להרגיש, להתבונן בעיניים, לשמוע, לקלוט את הסמוי?
דבר לא משנה . רק הלב. רק הלב.
מחפשת רק את הלב.
מתפללת רק אל לבי ורק לגעת בליבכם.
משה אלבאום (2005-08-04T07:15:17):
ל
אמא של לילה
ליבי ליבי אליך.
אני באמת ובתמים יכול להבין את מצוקת הלב המופעל דרך רגישות ייתר לשמיעה, ללא בקרה כלשהי או יכולת וויסות.
מכיוון שאצלי הרגישות אינה באוזן בלבד אלה בעיקר בעיניים, ואני מתקשה באותם הדברים כמוך, ונראה לי שבעבר הרחוק שנאתי את אותם הדברים. יש כאלה שיטענו שגם הייתי קיצוני כמוך ואחרים יגידו שהייתי פשוט מוזר. להבדיל ממך,מעולם לא ידעתי להתבטא בכתב או בעל פה (התחלתי לכתוב לפני חמש שנים, תמיד יכולתי לקשקש).
בגלל שרגישויות ייתר גורמות להפרעות תקשורת כל כך ברורות, מזה עשר שנים שאני עוסק בפיתוח טכנולוגיות שיאפשרו לאדם להישאר רגיש ככל שירצה, אבל רק במקום ובזמן המתאימים לו. זאת אומרת שניתן ללמוד לחסום את רמת הקליטה בכל המקרים בהם איננו מעוניינים לחוש את מה שאנו חשים, ולפתחה כשרוצים.
אני קורא למצב הפרעות תקשורת, מכיוון שאת מרגישה דברים, שרוב בני האדם
למדו לסגור בגיל צעיר ביותר ועבורך הם שקרנים. היכולת לחוש בעוצמות שלך, קיימת לרוב בני האדם, אך לחלק מאיתנו אין את היכולת לסגור את החושים ולווסתם לרמה שלא תגרום למהומה פנימית עקב האחר. הסגירה נעשית לרוב בינקות עקב מה שמרגישים מהסביבה הקרובה, שזה בעצם כל מה שכתבת.
ללא היכולת לסגור, חלק מאיתנו לא יכול היה לשרוד כלל.
מאחל לך המשך חיים נוח עד כמה שניתן, ללא התרגשות מהכלים (חסימות) שאחרים פתחו על מנת לשרוד בחברתנו
.
חני בונה (2005-08-04T12:45:07):
משה אלבאום:
השאלה היא האם זה יקרה? לא אנחנו המחליטים. לכל אחד יש את אפשרות הבחירה לקחת אחריות על חייו.
אמא של לילה:
לא שומעת את הלב. שומעת פחדים, שומעת כניעה לפחדים שלך? של האחרים?
אהבה
משה אלבאום (2005-08-04T15:15:13):
איפה הלב שלך משה כשאתה מדבר כאן אתי. אתה מרגיש אותי? לאו דוקא כמשה שיש לו ידע עצום. אלא כמשה, אדם שיכול רק להרגיש אותי. לא למסור לי שום מידע. רק להיות כאן בשבילי. עכשיו. רק להיות עם הלב פתוח.
לצערי הרב, כשאני חווה עוצמת פחדים חזקה, אני לא יכול להגיב אלה באמצעות ניסיון לגרום להבנה שתוביל לשינוי במידה והאחר ירצה. כך אני בנוי. לפחות כך אני מגיב בכתב, כשחיבוק מעשי,ליטוף או טון מרגיע אינו אפשרי.
לא נותר לי אלה
ל
חני בונה
את צודקת לחלוטין. ברור שאין ידיעה מראש מי יצליח לשמור על לבו הפתוח, מי יצליח לשכלל את ליבו לאחר שנסגר, מי יתפתח באושר ומי לא כל כך.
נראה לי כחשוב לנסות כחברה לעבוד על היכולת להשתחלל, על מנת לא לגרום לכאבי לב כל כך קשים לכל כך הרבה אנשים.
מכיוון שהלב (הרגש) הוא המנגנון היחידי שבאמת יכול להיפגע בתהליך ההתפתחות, הרי שחשוב לנסות להבין את הגורמים לפגיעה בלב ולהפחיתם עד כמה שניתן. זוהי כל כוונתי.
באופן אישי, מכיוון שליבי נפגע כל כך הרבה וכל כך חזק מסיבות שונות, הרי שהמסר יוצא מתוך הלב ומקווה שיגע אל הלב (וגם לתודעה).
שמחה שמצאתי (2005-08-04T15:54:58):
אמא של לילה,
_דבר לא משנה . רק הלב. רק הלב.
מחפשת רק את הלב.
מתפללת רק אל לבי ורק לגעת בליבכם._
בשם עצמי, ורק בשם עצמי, בליבי את נוגעת, לא רק בזכותך, אלא גם בזכות זה שאני מאפשרת לך. ואני לא יכולה, משום מה לאמר את ההפך, כלומר, ליבך שלך, איפה הוא?
את מחפשת רק את הלב, אבל ליבך שלך אינו זמין, לכן אולי קשה לך לימצוא לבבות אחרים.
לא רגישות יתר ולא מיץ פטל.
<עדיין טוענת שיש לך רגישות אנרגטית, אבל זה לא קשור...>
אולי נראה לך שכו-לם סביבך אטומים, אז אני מסכימה שההתנהלות הכללית די אטומה, אבל אם תרדי לפרטים <לא רק את פרט, יש עוד כאלה, את יודעת> - תמצאי הרבה לבבות פועמים, בדיוק כמו שלך.
חני בונה (2005-08-04T16:28:55):
לא לגרום לכאבי לב כל כך קשים לכל כך הרבה אנשים.
ברור המקום שאתה יוצא ממנו. יחד עם זאת ההסתכלות של הכל תלוי בנו, שהכל בחירה, מניחה גם את האפשרות של שיקום הלב. זה יכול להעשות בעזרת הכוח המרפא של האהבה. נכון שצריך להסכים לה-לאהבה. גם אם קשה לי לאהוב אני מתחיל תהליך ריפוי כאשר אני מסכים לקבל אהבה.
אהבה
חני בונה (2005-08-04T16:34:00):
ל
אמא של לילה
עוקצנות לא היתה שם. הרבה פעמים קורה שמה שאנו חשים כלפי הסביבה זו מראה למה שקורה איתנו. ולכן עשיתי הקבלה בשאלה שלי. יחד עם זאת זו הסתכלות שלי בלבד.
גם כך אפשר לומר את מה שהתכוונתי אליו:
הנפש מחפשת את החום ואת הקבלה נטולת התנאים. שיקבלו אותה כפי שהיא.
אחיטוהר לנצח (2005-08-04T20:28:06):
ביקשת שאפרט למה לדעתי, הלב שלך אינו בנימצא.אני אנסה להביא זאת כפידבק._ שמצאתי
ושוב ושוב נמצאות שם כל התשובות הענייניות , קרות על -א. ו-ב. ו-ג. מתוך משנתו של משה אלבאום... אבל היכן משה אלבאום ? איזו הילה של כריזמה גדולה אני מרגישה אלא שבתוך ההילה... ריק. האדם שההילה הזו שלו, אינו שם . הוא מנהל משרד, או אירגון, או צבא(לא סתם הדבקנו לך את תואר הקצין)
בדף של
אלבום הולצמן.
חשבתי שתיהה לי היזדמנות, אוף דה רקורד,לנהל
איתך שיחה.
עכשו, שזה פורום לא מחייב, (פה כווולם שופכים את עצמם)
כשאין מיסגרת,כשאני לא תלמידה שלך.
אבל למרות שניסתי, ואפילו צינתי עד כמה
אני שמחה שמצאתי את "הקהילה" שלי....נחלתי מפח נפש.
כי שוב לא הבאת את עצמך כאחד האדם.הרגשתי כמו תלמידה ששואלת שאלות בשיעור,וחיכיתי למוצא פי כולם...אבל זה מהר מאוד(!!!!)לטעמי, הפך להרצאה ארוכה שלך,כאילו אתה מרביץ בנו חומר.
אין לי, תחושה שאתה מביא את
עצמך.
אתה אכן מביא ניסיון עשיר מחדרי טיפולים. אבל הניסיון הפרטי שלך...החויה האישית שלך, עבורי זה שווה הרבה יותר.
כי כאשר המורה מביא את תחושותיו האוטנטיות, הפרטיות שלו,מיסתכל בעיני(למרות המחשב)
ואומר לי היתי
שם גם אתה
עברת את הפחד מהפחד וזה אכן אפשרי.
זה נותן הרגשת אמינות,הרגשה שמולך עומד אדם כמוך
ולא אלוהים חיים.
<מעולם לא ראיתי אותך או כל אדם כאלוהים חיים, אני מעריכה ולא מעריצה>.
למען הסר ספק, כמובן שאני לא מעונינת, שתביא את כל התהליכים,שעברת וכד,
אבל לתת תחושה, שאנו מנהלים שיחה בין אנשים שווים.שלכולנו זורם אותו הדם, וכואב אותו הלב.
כולנו רוצים עולם יפה יותר, אין אחד שרוצה יותר מהאחר.
אני קיבלתי את ההרגשה ההפוכה.
משה אלבאום (2005-08-04T22:18:12):
אני מבין שכאשר אחי, או אמא, למשל מביאות את הכאבים והטענות או סתם התפלמסות זה בסדר, אבל כאשר אני מביא את המסקנות שלי מתוך הכאבים והידע שאגרתי בעקבות כאבים אלו לאורך שנים רבות ולאחר עיבוד רב, לא??? נראה לי שלא כל כך הבנתי.
האם על מנת לחלוק את ההתנסויות שאגרתי בחיי, שהן סיכום שנים רבות של התמודדות עם הכאבים הפרטיים שלי (ומה לעשות שאני מרגיש את כאבם של האחרים גם כשלי) אני חייב להביא את התהליך של ההתמודדות בעצמו?? למה זה מראה או משקף יותר את הלב.
נראה לי שמי שיודע להקשיב, יכול להקשיב ולכן להבין שאת הידע, לא קבלתי מהשמיים ולא במקרה, אלה מתוך התמודדות רצופת שנים בכאבים הפרטיים שלי וגם של האחר.
יכול להיות שהדרך שלי להתמודד עם כאבו של האחר, בדרך של ניסיון למצוא את הדרך לעזור לו להקל עליו אינה מתאימה כאן, אולי צריך רק להחריש בקבלה ולומר לא נורא, תמשיך לכאוב אני אוהב אותך בכל דרך שתעדיף להעביר את עצמך, גם במידה ואתה מנסה לפגוע בכל אחד מתוך חולשות וחוסר יכולת להתמודד עם הכאב הפרטי. אבל מתוך קריאה של החומרים השונים, ובעיקר של לילה איני חושב שכך המצב (אולי אני לא מבין).
מלבד זה, בכל פעם שאני נשאל על משהו הקשור אלי ישירות, אני בהחלט חושף.
מתנצל אם איני בשלב של להתמודד עם רגשות העבר שלי דרך האינטרנט. במידה ומה שיש לי לתת נראה לכן מיותר, אתן מוזמנות להגיד זאת בפה מלא ולא ברמיזות. או שמע לא הצלחתן להרגיש את המקורות של מה שהעברתי ????
משה אלבאום (2005-08-05T00:09:56):
סליחה על ההקבלה, אינה מתאימה גם לא במקרה.
לידיעתך, בחיי הפרטיים אני ליצן גדול, אוהב קלות וגם גורם לכך פעמים רבות. אני תופס עצמי כילד די מגדל, האוהב ספונטאניות, מאפשר לעצמי ולסובבים אותי מרחב מחייה ענקי (לפעמים גדול מדי), משתדל לא לבקר אחרים (למראת שזוהי מלחמה ארוכת שנים ומשתפרת מאוד).
לדעתי, הנתינה שלי היא מתוך הלב והרגש, ואיני רואה דרך לתת מעצמי את המיטב שבי בנפרד מהידע שהוא תמצית התמודדותי האישית. זה אני, ולא מתוך רצינות ייתר אלה מתוך דרך חיים של הקדשה לעזרה לאחר.
מכיוון שאני תופס אותך כנזקקת מאוד מבחינה רגשית, למראת שאינך אומרת בפירוש ואינך נוהגת לבקש ישירות, הרי שאת המיטב שאני יכול להעניק לך באמצעות המטריקס הוא היכולת להבין ולהקל שבהחלט אינה במקרה זה רצויה??
נכון שאין לי חוש הומור מי יודע מה, וגם איני אוהב להשתמש בו בכתיבתי (לקח לי שנים רבות לדעת מה זה חוש הומור, ושנים רבות עוד יותר להצליח להשתמש בו בדרך שאינה ליצנית).
במקרה של גידול ילדים כבמקרה של מרי פופינס והאב, אני מרי פופינס, אבל לא בשבילך אלה בשביל ילדי.
אף אחד לא רוצה ענייניות
לצערי הרב, המבנה הפנימי שלי אינו מאפשר להתייחס לכאב רגשי כל כך גדול כשלך, אלה דרך ניסיון (די כושל) לעזור.
אם את כל כך רוצה שיקבלו אותך, מדוע זה את מתקשה כל כך לקבל אותי כפי שאני ולא כפי שאת מעוניינת ?
מכיוון שהמיטב שבי אינו מספיק, מה כן, דברים שינסו לספק אותך ולכן תקבלי אותם כשקר (ללא ספק גם אני הייתי חושב כך).
מה כל כך מפריע לך שאיני מוכן לפתוח את רגישויות היתר שבי בגללך? האם העובדה שאני שולט בהן כל כך טוב מפריעה??
בעקבות רגישותך הרבה, איך זה שאינך מרגישה את המעמקים המועברים בכתיבתי? למה זה את נטפלת לצד הטכני בלבד ללא התעמקות במשמעות הרגשית המקופלת בהם?? (למרות מרי פופינס
)
האם הרצון שיהיה ניתן לתקשר איתך בדרך רגילה הוא מעבר לגבולות ההשגה??
מכיוון ששנים רבות מאוד הייתי לא מובן, לא לעצמי ולא לאחרים, ומכיוון ששנים רבות חייתי בתחושת ניכור ובתחושה של שונה או אוטיסט, איני מעוניין עוד לא להיות מובן. מסיבה זו אני מקפיד מאוד על דיוק כתיבתי. נכון שהכאוס אינו עוד, ונכון שאינך יודעת להרגיש גישה כזו כרגשית, אבל איני מתכוון להיות לא מדויק או לא מובן מכיוון שלך קשה עם סדר וארגון. איני רואה כל פסול בכך, למראת שאת דוגלת בכאוס כגישה לחייך הרגשיים.
למה סדר, בהירות וארגון יוצר ריחוק? כי את מאמינה שהרגש חייב להיות מבולגן? כי עבורך להרגיש פרושו לא לחשוב? האם ניתן לחיות במצב בו האדם מפעיל את הרגש וגם את החשיבה ובוחר באיזה להשתמש?
מה דעתך לנסות את הצד שלי (שליטה מוחלטת בחושים מתוך בחירה) לפני שתפסלי אותו כלא רגשי? איך זה בכלל קשור??
היכולת לאהוב, אינה נופלת משלך, היכולת להרגיש את האחר, את האמת והשקר אינה נופלת משלך, היכולת שלי לקבל את האחר למראת הקשיים הרבים שלהם, מאוד מאורגנת ואפשרית בעקבות הגישה שלי, שעברה מהצד בו את חייה לצד המאורגן המאפשר את קבלתו. מה כל כך רע בכך??
לא כל אדם מקדיש את חייו להתרסה, אני הקדשתי את חיי לעזרה. כך זה יימשך למראת הקושי לקבל את המבנה הבסיסי שלי
רחל ה (2005-08-05T00:23:13):
אני חשה כמתפרצת לשיחה שאינה שלי ואינה מיועדת לי, אבל בכל זאת:
עבורי הדיוק והסדר והעדינות שלך, משה, משדרים נועם, רגישות, הכלה, הקשבה ו... אפילו אהבה במובן הרחב ביותר של המלה. שליטה עצמית אמיתית פנימית היא בעיני התפתחות אישית ברמה גבוהה ביותר.
הדיוק מאפשר האזנה, התבוננות ודו שיח מדייק ומדויק ללא דרמות מסיחות.
זה עושה לי חשק להיות באותו החדר איתך [לא מכירה אותך כלל] ולספוג בשקט את השקט הזה. לקבל חיבוק ולתת חיבוק ופשוט להיות שם בשקט. בשלווה.
אמא של לילה (2005-08-05T01:41:18):
למראת שאת דוגלת בכאוס כגישה לחייך הרגשיים.
מה?! איך?! איך הגעת למסקנה כזו?
.... אני חושבת... שאני פשוט לא מובנת... וכנראה שעליי לפנות פנימה לתוכי ולהבין איך זה שאני מובנת באופן כל כך רחוק מאיך שאני מתכוונת.
כאוס כגישה לחיי הרגשיים?! אני פשוט מתפלצת איך הובנתי באופן כזה.
זה מה שהבנת ממני?! אז על מה אני מדברת פה אם אני תופסת כאוס כגישה לחיים, אז למה אני פה יושבת עם זכוכית מגדלת, בכלל בחיי וחוקרת כל בדל של מחשבה ורגש שחוצים את תודעתי!?
וואו!? איזה פיספוס בתקשורת.
למה סדר, בהירות וארגון יוצר ריחוק? כי את מאמינה שהרגש חייב להיות מבולגן?
ועוד פעם אני המומה!!!
ככה נתפסתי מתוך הטקסטים שלי?!
אני כל כך המומה שפשוט אין לי כבר מילים. אני שמה לב שגם
רחל ה כותבת כאן משהו בעניין כאילו זה נושא השיחה.
טוב , אני מרגישה שדבריי נלקחים למקומות כל שונים מכוונותיי.
אין לי ספק ועל זה אני בכלל לא מתכוונת לנהל דו-שיח, שלא אלו הן כוונותי.
כבר קרה לי כאן לא פעם בשהותי הקצרה כאן באתר שדברי נלקחו למחוזות.... שלא נדע...
כן, יש משהו בהחלט לקוי כאן בתקשורת.
אני יודעת במפורש את כוונותי אך משהו כאן לא בשל . אולי זו יכולתי להביא את עצמי באופן הזה, אולי זו אי בשלות להבין את התכנים שלי.
את עצמי אקח לפינה אינטימית, ביני לביני בכדי לבדוק מה קורה פה. קצת מעיקה עליי העובדה שדבריי ישארו כך... מובנים באופנים כל כך שונים מכוונותי, אך אני מרגישה שהקיר שאני נתקלת בו כאן , הוא מעבר ליכולותי להבקיע אותו.
אז אני מצטערת אם בשוגג (אותו שוגג שאני יוצאת להבין את מהותו) נפגעו ממני ( כך אני מבינה מדבריך בדף שלך על כל מה שמתרחש בדף הזה) ,לא היו לי כוונות כאלו. יתכן שהמדיום הזה... מפספס אותי , כי אם הייתם מכירים אותי
לא דרך המדיה הזו... הייתם מתוודעים לחוויה אחרת. חבל.
....במחשבה נוספת... ככה מעורפלת ולא מעובדת... חושבת שמיציתי את חוויית המפגש דרך האינטרנט.
תמיד חיפשתי לשמוע את גוון הקול ואת העיניים ... והנה איך אני מצטיירת במדיה שלא מספקת לי את הבסיסי שבקשר.
זו התשובה כנראה שהמקום הזה לא עבורי. לא יכולה עכשיו לצאת למסעות צלב כדי להוכיח שאני שונ ממה שמצטייר ואין לי כוונות להתחיל לנדוד לדפים אחרים מתוך תקווה לאחרת. תודה.
שלום.
משה אלבאום (2005-08-05T06:40:33):
ל
אמא של לילה
יותר מזה, באמת מצטערת אם פגעתי. הכוונות שלי היו כל כך הפוכות
לא נפגעתי ממך כלל, מדוע זה שכאשר הדיון מתחיל להיות עינייני, את תמיד טוענת שאינו מתאים לך (בעבר פעמיים) ומתרחקת??
האמרה
הציץ ונפגע , יכולה להראות על פגיעה, אבל גם על ההתמכרות שהנושא יכול לגרום למשהו מתוך הנאה, זאת לפחות כוונתי וכך לרוב משתמשים בה.
יודעת את התשובות . לא יכולה לפתוח אותן כאן.
אני את סוגרי פותח לדיון, מדוע את לא?? מדוע המעיים שלי אמורים להיות חשופים ומובנים עבורך (למראת שהם לא) ושלך תמיד מוסתרים (כביכול)??
חבל שתברחי סתם כך, אני אוהב את הקשר בינינו.
בהצלחה, להשתמע
דבר נוסף, בתחום ההוראה ישנו משפט היכול בהחלט להתאים.
אין תלמידים גרועים, יש מורים לא ברורים או מובנים (כאלה שלא יודעים ללמד)
לדעתי עליך חלה החובה לנסות להיות מובנת, אבל רק במידה וקשר או תקשורת איתנו חשובים לך
אני בכל זאת עקשן ואיני מוותר עלייך.
אחיטוהר לנצח (2005-08-05T09:58:00):
לי היה חשוב, לומר, היה לי חשוב, לישמוע את שנאמר.
כן, זה הרגיש לי אחרת, אחרי
אני את סוגרי פותח לדיון,
אני אוכל לכתוב
את הכאבים והטענות או סתם התפלמסות שלי,בחופשיות.....
למרות שאני לא מצפה מאפחד כאן ליהיות,
אין תלמידים גרועים, יש מורים לא ברורים או מובנים (כאלה שלא יודעים ללמד)
למרות, וביזכות ניסיונו האישי של כל אחד, הרי כולנו אוחזים במישפט, משני קצותיו
משה אלבאום
נכון}