פעוט לא רוצה לישון

אמא רוצה לישון -
בדיוק היום נזכרתי איך כשהקטן היה בן שנה הפרדתי אותו מהמיטה המשפחתית ומהציצי בלילה, ואמרתי לחברה - מה חשבתי לעצמי?! - ועכשיו הזכרת לי: לא חשבתי כלום. לא יכולתי לחשוב כי לא ישנתי בלילות! אז לא חשבתי כלום, רציתי רק לישון.
אבל אני חייבת להגיד לך שאחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לגמילת לילה - עם הצלחות חלקיות, כולל בקבוק עם סימילאק במקום ציצי - אני חושבת שהיום הייתי פועלת אחרת.
כי אחרי כל פעם שהיתה "הצלחה" - כמה לילות עם התעוררויות מעטות יחסית והירדמות עם בקבוק - היתה "נסיגה". מחלה, שיניים, דלקת אוזניים קשה... ובדרך כלל כל אלה ביחד. ואז באה "נסיגה" מצדי וחזרה להנקות לילה...
הנה באה אחת! אני רצה.

אז קודם כל אייקון מחבק של הזדהות.
היא ערה כשהיא בוכה ?
אני מכירה מצב דומה אבל הילד ישן לגמריו ותוךכדי שינה צרחות מפחידות לגמרי (ממש כאילו שוחטים אותו)
והפתרון הוא לקחת אותו לחדר אחר להעיר אותו לגמרי , ממש לוודא שהוא ער .
ורק אחרי זה לנסות להחזיר לישון .
בהצלחה

אז קודם כל אייקון מחבק של הזדהות.
היא ערה כשהיא בוכה ?
אני מכירה מצב דומה אבל הילד ישן לגמריו ותוךכדי שינה צרחות מפחידות לגמרי (ממש כאילו שוחטים אותו)
והפתרון הוא לקחת אותו לחדר אחר להעיר אותו לגמרי , ממש לוודא שהוא ער .
ורק אחרי זה לנסות להחזיר לישון .
בהצלחה

הנה חזרתי (מהנקת לילה - תשעה חודשים אחרי שהתחלתי לנסות לגמול אותנו מזה...).
כלומר, ניסיתי את העניין של לשים גבולות בלילה בגיל של הבת שלך, וגם כשזה "פעל" והוא "הבין" וביקש נניח בקבוק במקום ציצי, וישן שעתיים רצוף במקום חצי שעה - משהו פה לא היה נכון. והנה אני כעבור כך וכך חודשים, מניקה בלילה, ובהחלט לא כל הלילה, אבל זה לקח זמן עד שהדברים התאזנו ושנינו גדלנו והבנו מה הוא צריך ומה אני צריכה ומה הוא יכול ומה אני יכולה. והיום אני בשום פנים ואופן לא מוכנה להיכנס למאבקי כוח (כן, זה מה שזה היה) באמצע הלילה ולצפות שהבן שלי יישן לילה שלם וכו'. וזה קרה רק אחרי שלאט לאט הרפיתי מהציפיות והבהרתי לעצמי שהלחץ שנובע מהעייפות לא יפחת אם אני אוסיף עליו את הלחץ שנובע מהרצון שהילד יישן כבר (אייקון של צרחה!) וייתן לי לחיות.

ואני רוצה להגיד שאולי, אחרי שקודם כל תיישמי את העצות שיאפשרו לך לישון כמה לילות, ותבדקי בשיטות שהמליצו לך פה מה יכול להיות שמפריע לה לישון, אולי אחרי כל זה - תבדקי אם היא לא פשוט רוצה לינוק בלילה. או לפחות לאכול מבקבוק. היא עדיין קטנה, בעיני יכול להיות שהיא רוצה את הציצי ולא תתפשר על משהו אחר. אם זה שיניים למשל, כמו שהיה (ועדיין מדי פעם) אצלנו - ברור שהנקה מרגיעה. וגם,
נניח שהיא צורחת, ולא נרגעת, התפקיד שלך הוא להיות שם בשבילה לחבק, לנדנד, לתת מיים, להגיד לה דברים מרגיעים, התפקיד שלה הוא להרגע. את לא יכולה לעשות את זה בשבילה
אמנם נכון בעיני, אבל אני לא חושבת שהורים מרוטים מעייפות ועצבים יכולים לעשות את כל הדברים האלה. גם הם צריכים להיות רגועים כדי להרגיע.

יצא לי קצת מבולבל... ואני ממש לא רוצה להישמע "מניקה פנאטית". פשוט, הזכרת לי איך היה אצלנו בערך באותו הגיל...

הנה חזרתי (מהנקת לילה - תשעה חודשים אחרי שהתחלתי לנסות לגמול אותנו מזה...).
כלומר, ניסיתי את העניין של לשים גבולות בלילה בגיל של הבת שלך, וגם כשזה "פעל" והוא "הבין" וביקש נניח בקבוק במקום ציצי, וישן שעתיים רצוף במקום חצי שעה - משהו פה לא היה נכון. והנה אני כעבור כך וכך חודשים, מניקה בלילה, ובהחלט לא כל הלילה, אבל זה לקח זמן עד שהדברים התאזנו ושנינו גדלנו והבנו מה הוא צריך ומה אני צריכה ומה הוא יכול ומה אני יכולה. והיום אני בשום פנים ואופן לא מוכנה להיכנס למאבקי כוח (כן, זה מה שזה היה) באמצע הלילה ולצפות שהבן שלי יישן לילה שלם וכו'. וזה קרה רק אחרי שלאט לאט הרפיתי מהציפיות והבהרתי לעצמי שהלחץ שנובע מהעייפות לא יפחת אם אני אוסיף עליו את הלחץ שנובע מהרצון שהילד יישן כבר (אייקון של צרחה!) וייתן לי לחיות.

ואני רוצה להגיד שאולי, אחרי שקודם כל תיישמי את העצות שיאפשרו לך לישון כמה לילות, ותבדקי בשיטות שהמליצו לך פה מה יכול להיות שמפריע לה לישון, אולי אחרי כל זה - תבדקי אם היא לא פשוט רוצה לינוק בלילה. או לפחות לאכול מבקבוק. היא עדיין קטנה, בעיני יכול להיות שהיא רוצה את הציצי ולא תתפשר על משהו אחר. אם זה שיניים למשל, כמו שהיה (ועדיין מדי פעם) אצלנו - ברור שהנקה מרגיעה. וגם,
נניח שהיא צורחת, ולא נרגעת, התפקיד שלך הוא להיות שם בשבילה לחבק, לנדנד, לתת מיים, להגיד לה דברים מרגיעים, התפקיד שלה הוא להרגע. את לא יכולה לעשות את זה בשבילה
אמנם נכון בעיני, אבל אני לא חושבת שהורים מרוטים מעייפות ועצבים יכולים לעשות את כל הדברים האלה. גם הם צריכים להיות רגועים כדי להרגיע.

יצא לי קצת מבולבל... ואני ממש לא רוצה להישמע "מניקה פנאטית". פשוט, הזכרת לי איך היה אצלנו בערך באותו הגיל...

גם אצלי 'גמילת לילה' לא ממש עבדה. כלומר, אחרי 3 ימים חשבנו שזה קסם, פעם ראשונה שהיה לנו 'לילה שלם', אבל כמו שאר הסיפורים פה, אחכ היתה חולה וכו וכו והמאבקים חזרו. כל עוד היא ינקה ביום - הגמילה בלילה נשארה בעירבון מוגבל.

כשגמלנו סופית מהנקה, שוב 2-3 לילות טובים יותר, אבל אז היא פשוט מצאה לעצמה איברים אחרים בגופי להתמכר אליהם, ושוב חזרו הלילות הקשים.

הדבר היחיד שעבד באמת היה לפרק את הקשר בין השינה שלה לגוף שלי. להחזיר לה את האחריות והיכולת לישון בכוחות עצמה ולא מתוך תלות בי. מבחינת הרעיון אני לא חושבת שזה ככ רחוק מה5 דקות, אבל עיצבנו לנו דרך אחרת שתהיה אפשרית ונכונה עבורנו.

אני לא יודעת בודאות אבל מי שכתב את שיטת ה5 דקות הוא דר' פרבר לדעתי. אבי שדה הוא חוקר באונ' תל אביב שמתמחה בשינה, ויש לו גם מכון פרטי לטיפול בבעיות שינה. לא יודעת מה עמדתו לגבי שיטת ה5.

ל אמא רוצה לישון
למרות שהיו לנו הרבה לילות קשים, אני לא בטוחהשזה היה מצב קיצוני כמו שאת מתארת מבחינת התדירות ועוצמת הבכי. נראה לי שבאמת כדאי לבדוק האם יש משהו פיזיולוגי או אנרגטי שמפריע לפני שמגיעים למסקנה שזה נובע מהקושי להרדם לבד.

גם אצלי 'גמילת לילה' לא ממש עבדה. כלומר, אחרי 3 ימים חשבנו שזה קסם, פעם ראשונה שהיה לנו 'לילה שלם', אבל כמו שאר הסיפורים פה, אחכ היתה חולה וכו וכו והמאבקים חזרו. כל עוד היא ינקה ביום - הגמילה בלילה נשארה בעירבון מוגבל.

כשגמלנו סופית מהנקה, שוב 2-3 לילות טובים יותר, אבל אז היא פשוט מצאה לעצמה איברים אחרים בגופי להתמכר אליהם, ושוב חזרו הלילות הקשים.

הדבר היחיד שעבד באמת היה לפרק את הקשר בין השינה שלה לגוף שלי. להחזיר לה את האחריות והיכולת לישון בכוחות עצמה ולא מתוך תלות בי. מבחינת הרעיון אני לא חושבת שזה ככ רחוק מה5 דקות, אבל עיצבנו לנו דרך אחרת שתהיה אפשרית ונכונה עבורנו.

אני לא יודעת בודאות אבל מי שכתב את שיטת ה5 דקות הוא דר' פרבר לדעתי. אבי שדה הוא חוקר באונ' תל אביב שמתמחה בשינה, ויש לו גם מכון פרטי לטיפול בבעיות שינה. לא יודעת מה עמדתו לגבי שיטת ה5.

ל אמא רוצה לישון
למרות שהיו לנו הרבה לילות קשים, אני לא בטוחהשזה היה מצב קיצוני כמו שאת מתארת מבחינת התדירות ועוצמת הבכי. נראה לי שבאמת כדאי לבדוק האם יש משהו פיזיולוגי או אנרגטי שמפריע לפני שמגיעים למסקנה שזה נובע מהקושי להרדם לבד.

שלום לכולם.
ילדי הקט בן השנה וה- 8 חודשים מתקשה בחודשיים האחרונים להירדם בלילה. בטח נשמע מאוד מוכר לרוב ההורים, אבל התופעה הזו נראית לי קצת מוזרה: מהרגע שהוא נכנס למיטה עד שהוא נרדם הוא מתגלגל במיטה כמו "שווארמה", מחזיק את החיתול, מניף ומטי חאותו חזק במזרון, מתעצבן שלא מצליח להירדם, כך לפעמים חצי שעה, עד שבסוף פתאום הוא נרדם. נראהכאילו הוא נלחם במשהו, כולו אש וגופרית. כמובן שאבא או אמא צריכים להיות לידו בחדר, אבל זה בסדר מבחינתינו, יחסית לימים שסרב בכלל להיכנס למיטה שלו.
אני חייבת לציין כמה דברים: עד לפני כחודשיים (שזה בערך קצת אחרי שהתחיל ללכת) לא היו קשיים מיוחדים בללכת לישון.פתאום זה התחיל.
שינת הצהרייםשלו ממש ממש אחרת, הוא כ"כ עייף, ואפילו מתחנן ללכת למיטה, ונרדם תוך דקה. משהו קורה לו בערב. נכון שהוא לא הולך לישון מוקדם, אלא רק ב - 10. יכול להיות שזה לא תורם לעניין, יש קצת "אקשן" כשאבא מגיע הביתה מהעבודה....ויכל להיות שהוא "עובר את שעת השינה שלו", אבל בכל זאת, נראה לי שגם בימים "רגועים יותר" כשכלהסימנים מראים שהוא עייף ואפילו רגוע, ברגע שהוא מנסה להירדם משהו מתלקח אצלו ומשגע אותו - נראה לי יותר משהו פיזי מאשר נפשי.
אולי טיפול בדיקור / שיאצו / הומאופטי יעזור, למרות שמנסיון, לא יהיה קל לטפל בו - לפני כשנה זה לא כ"כ הצליח.
האמת, מטפל בתינוקות בסביבת קרית אונו אינני מכירה, משהו מכיר?
למישהו נתקל בתופעה זו? למישהו יש רעיון. כ"כ קשה לי לראות אותו נאבק כך לפני השינה ואני לא יודעת איך לעזור לו. אציין שבמשך הלילה הוא ישן דיי סביר, לפעמים מתעורר לדקה ונרדם בחזרה. עיקר הבעיה היא הירדמות.

שלום לכולם.
ילדי הקט בן השנה וה- 8 חודשים מתקשה בחודשיים האחרונים להירדם בלילה. בטח נשמע מאוד מוכר לרוב ההורים, אבל התופעה הזו נראית לי קצת מוזרה: מהרגע שהוא נכנס למיטה עד שהוא נרדם הוא מתגלגל במיטה כמו "שווארמה", מחזיק את החיתול, מניף ומטי חאותו חזק במזרון, מתעצבן שלא מצליח להירדם, כך לפעמים חצי שעה, עד שבסוף פתאום הוא נרדם. נראהכאילו הוא נלחם במשהו, כולו אש וגופרית. כמובן שאבא או אמא צריכים להיות לידו בחדר, אבל זה בסדר מבחינתינו, יחסית לימים שסרב בכלל להיכנס למיטה שלו.
אני חייבת לציין כמה דברים: עד לפני כחודשיים (שזה בערך קצת אחרי שהתחיל ללכת) לא היו קשיים מיוחדים בללכת לישון.פתאום זה התחיל.
שינת הצהרייםשלו ממש ממש אחרת, הוא כ"כ עייף, ואפילו מתחנן ללכת למיטה, ונרדם תוך דקה. משהו קורה לו בערב. נכון שהוא לא הולך לישון מוקדם, אלא רק ב - 10. יכול להיות שזה לא תורם לעניין, יש קצת "אקשן" כשאבא מגיע הביתה מהעבודה....ויכל להיות שהוא "עובר את שעת השינה שלו", אבל בכל זאת, נראה לי שגם בימים "רגועים יותר" כשכלהסימנים מראים שהוא עייף ואפילו רגוע, ברגע שהוא מנסה להירדם משהו מתלקח אצלו ומשגע אותו - נראה לי יותר משהו פיזי מאשר נפשי.
אולי טיפול בדיקור / שיאצו / הומאופטי יעזור, למרות שמנסיון, לא יהיה קל לטפל בו - לפני כשנה זה לא כ"כ הצליח.
האמת, מטפל בתינוקות בסביבת קרית אונו אינני מכירה, משהו מכיר?
למישהו נתקל בתופעה זו? למישהו יש רעיון. כ"כ קשה לי לראות אותו נאבק כך לפני השינה ואני לא יודעת איך לעזור לו. אציין שבמשך הלילה הוא ישן דיי סביר, לפעמים מתעורר לדקה ונרדם בחזרה. עיקר הבעיה היא הירדמות.

כ"כ קשה לי לראות אותו נאבק כך לפני השינה ואני לא יודעת איך לעזור לו.

האם רק לך קשה או שגם לו קשה?
גם לבתי היתה תקופה כזו שעד שהיתה נרדמת היתה מתפתלת ומתהפכת, נאנחת, בשלב מתקדם (כי ניסיתי 'לעזור' כמובן) זה גם היה מתווה בלדחוף ידיים מתחתי, לטפס עלי ולהפוך אותי ועוד כל מיני כאלה. באמת המראה היה מעורר רחמים. השאלה היא רק האם הסבל הוא שלי או שלה. למשל גם הפרצוף שלה כשהיא עושה קקי הוא מעורר רחמים וישר היה לי דחף לחבק אותה.
בקיצור יכול להיות שזה משהו שהגוף/נפש שלהם צריכים כדי לעבור מהשלב של ערות לרגיעה ולשינה. מין חיפוש עצמי כזה. וחיפוש לעתים כרוך בקושי. לא תמיד מה שנראה למסתכל מהצד כסבל הוא באמת כזה. האם הוא בוכה? מתלונן?
לפעמים אצל תינוקות ממש קטנים תהליך ההרדמות הוא כזה שהם הופכים את הראש מצד לצד ונאנקים ומתאמצים וזה נראה כאילו משהו מפריע להם, אבל פשוט ככה הם נרדמים.

כ"כ קשה לי לראות אותו נאבק כך לפני השינה ואני לא יודעת איך לעזור לו.

האם רק לך קשה או שגם לו קשה?
גם לבתי היתה תקופה כזו שעד שהיתה נרדמת היתה מתפתלת ומתהפכת, נאנחת, בשלב מתקדם (כי ניסיתי 'לעזור' כמובן) זה גם היה מתווה בלדחוף ידיים מתחתי, לטפס עלי ולהפוך אותי ועוד כל מיני כאלה. באמת המראה היה מעורר רחמים. השאלה היא רק האם הסבל הוא שלי או שלה. למשל גם הפרצוף שלה כשהיא עושה קקי הוא מעורר רחמים וישר היה לי דחף לחבק אותה.
בקיצור יכול להיות שזה משהו שהגוף/נפש שלהם צריכים כדי לעבור מהשלב של ערות לרגיעה ולשינה. מין חיפוש עצמי כזה. וחיפוש לעתים כרוך בקושי. לא תמיד מה שנראה למסתכל מהצד כסבל הוא באמת כזה. האם הוא בוכה? מתלונן?
לפעמים אצל תינוקות ממש קטנים תהליך ההרדמות הוא כזה שהם הופכים את הראש מצד לצד ונאנקים ומתאמצים וזה נראה כאילו משהו מפריע להם, אבל פשוט ככה הם נרדמים.

שליחה על ידי אחת* » 29 דצמבר 2007, 00:51

בקיצור יכול להיות שזה משהו שהגוף/נפש שלהם צריכים כדי לעבור מהשלב של ערות לרגיעה ולשינה. מין חיפוש עצמי כזה. וחיפוש לעתים כרוך בקושי
מסכימה מאד. בדיוק היום דנו בזה. תקופה לא קלה עוברת עלינו עם זה - הקטנה (שנה ו-7) מתקשה מאד להירדם בערב.
לפעמים סתם לוקח זמן, לפעמים (אם "עברה את השעה" בגדול) גם כרוך בבכי.
מסקנתי הבלתי מבוססת היא שכנראה המעבר לשינה הוא דבר קשה, לא מובן מאליו, אולי אפילו מפחיד - ברמה מודעת ולא מודעת.
דורש סוג של בגרות ומודעות, יכולת הרגעה עצמית.
זה תהליך שרוב ההורים כנראה נלחצים ממנו, או שאין להם סבלנות שיקרה באופן טבעי ולכן "מאלפים" את הילדים בשיטות שונות ומשונות.
צריך להיות שם איתם, לעזור כשאפשר, והרבה סבלנות.

שליחה על ידי אחת* » 29 דצמבר 2007, 00:51

בקיצור יכול להיות שזה משהו שהגוף/נפש שלהם צריכים כדי לעבור מהשלב של ערות לרגיעה ולשינה. מין חיפוש עצמי כזה. וחיפוש לעתים כרוך בקושי
מסכימה מאד. בדיוק היום דנו בזה. תקופה לא קלה עוברת עלינו עם זה - הקטנה (שנה ו-7) מתקשה מאד להירדם בערב.
לפעמים סתם לוקח זמן, לפעמים (אם "עברה את השעה" בגדול) גם כרוך בבכי.
מסקנתי הבלתי מבוססת היא שכנראה המעבר לשינה הוא דבר קשה, לא מובן מאליו, אולי אפילו מפחיד - ברמה מודעת ולא מודעת.
דורש סוג של בגרות ומודעות, יכולת הרגעה עצמית.
זה תהליך שרוב ההורים כנראה נלחצים ממנו, או שאין להם סבלנות שיקרה באופן טבעי ולכן "מאלפים" את הילדים בשיטות שונות ומשונות.
צריך להיות שם איתם, לעזור כשאפשר, והרבה סבלנות.

צריך להיות שם איתם והרבה סבלנות
מסכימה מאד, אבל רוצה להבדיל בין זה לבין:

לעזור כשאפשר
ולהוסיף הסתייגות. אני חושבת שחשוב לשים לב איזה עזרה בדיוק נדרשת והאם היא נועדה באמת לעזור או להרגיע את המצוקה שלנו כהורים להכיל את ההתמודדות של הקטנצ'יקים.
הלמידה שלי, לא רק בענייני שינה אלא בכלל, זה שאני ישר קופצת 'לעזור' ולמעשה בכך מקלקלת משהו טבעי וחשוב שהילדה שלי עשויה ללמוד אם הייתי רק מאפשרת לה עוד רגע של קצת קושי והתמודדות. (היא מנסה לטפס על הכסא ובדרך פולטת 'אה' של מאמץ, אמא מיד קופצת ומרימה אותה לכסא... וכד'. זה האוטומט שלי, אבל ברור לי שאני גם מעבירה לה בזה מסר בעייתי, שהיא לא מסוגלת לבד, וזקוקה לי)
לפעמים העזרה שצריך היא באמת פשוט ו רק להיות שם, ולהאמין ביכולות ובכוחות המדהימים של הילד, ולשדר לו את האמונה שלנו ביכולותיו.

צריך להיות שם איתם והרבה סבלנות
מסכימה מאד, אבל רוצה להבדיל בין זה לבין:

לעזור כשאפשר
ולהוסיף הסתייגות. אני חושבת שחשוב לשים לב איזה עזרה בדיוק נדרשת והאם היא נועדה באמת לעזור או להרגיע את המצוקה שלנו כהורים להכיל את ההתמודדות של הקטנצ'יקים.
הלמידה שלי, לא רק בענייני שינה אלא בכלל, זה שאני ישר קופצת 'לעזור' ולמעשה בכך מקלקלת משהו טבעי וחשוב שהילדה שלי עשויה ללמוד אם הייתי רק מאפשרת לה עוד רגע של קצת קושי והתמודדות. (היא מנסה לטפס על הכסא ובדרך פולטת 'אה' של מאמץ, אמא מיד קופצת ומרימה אותה לכסא... וכד'. זה האוטומט שלי, אבל ברור לי שאני גם מעבירה לה בזה מסר בעייתי, שהיא לא מסוגלת לבד, וזקוקה לי)
לפעמים העזרה שצריך היא באמת פשוט ו רק להיות שם, ולהאמין ביכולות ובכוחות המדהימים של הילד, ולשדר לו את האמונה שלנו ביכולותיו.

שליחה על ידי אחת* » 29 דצמבר 2007, 14:31

לפעמים העזרה שצריך היא באמת פשוט ו רק?_ להיות שם, ולהאמין ביכולות ובכוחות המדהימים של הילד, ולשדר לו את האמונה שלנו ביכולותיו.
מסכימה. ככה זה גם אצלנו רוב הזמן.
אבל יש פעמים שבמפורש היא צריכה חיבוק, נענוע על הידיים, אפילו הסחת דעת במקרים קיצוניים, כשברור שהיא כבר כל כך מחורפנת שהיא לא יכולה להתמודד עם זה לבד.

היא מנסה לטפס על הכסא ובדרך פולטת 'אה' של מאמץ, אמא מיד קופצת ומרימה אותה לכסא... וכד'. זה האוטומט שלי
גם שלי, כנראה של רוב האמהות. מאד עובדת על עצמי בעניין.
ובכלל, מנסה להקנות לעצמי "הרגלים נכונים" איתה, להכניס את זה למערכת, לסגל לעצמי.
הרי האינסטינקט הוא לקפוץ לעזרה עם כל דבר. מנסה להישאר צופה, עד שברור שהיא צריכה עזרה בהתערבות אקטיבית.
לא קל בכלל.

שליחה על ידי אחת* » 29 דצמבר 2007, 14:31

לפעמים העזרה שצריך היא באמת פשוט ו רק?_ להיות שם, ולהאמין ביכולות ובכוחות המדהימים של הילד, ולשדר לו את האמונה שלנו ביכולותיו.
מסכימה. ככה זה גם אצלנו רוב הזמן.
אבל יש פעמים שבמפורש היא צריכה חיבוק, נענוע על הידיים, אפילו הסחת דעת במקרים קיצוניים, כשברור שהיא כבר כל כך מחורפנת שהיא לא יכולה להתמודד עם זה לבד.

היא מנסה לטפס על הכסא ובדרך פולטת 'אה' של מאמץ, אמא מיד קופצת ומרימה אותה לכסא... וכד'. זה האוטומט שלי
גם שלי, כנראה של רוב האמהות. מאד עובדת על עצמי בעניין.
ובכלל, מנסה להקנות לעצמי "הרגלים נכונים" איתה, להכניס את זה למערכת, לסגל לעצמי.
הרי האינסטינקט הוא לקפוץ לעזרה עם כל דבר. מנסה להישאר צופה, עד שברור שהיא צריכה עזרה בהתערבות אקטיבית.
לא קל בכלל.

יכול להיות שבאמת המעבר מעירות לשינה הינו הליך לא פשוט, ולכן דורש תשומות מיוחדות ממנו. אבל מענייין שזה קורה רק בערב. בסיטואציות אחרות כמו שינת צהריים, הירדמות באוטו... אין בעיה בכלל, ה"מעבר" נעשה בקלות.
הצורך שלי "לעזור לו" במצב הזה אינו דומה כלל וכלל לאינסטינקט המוכר כ"כ לעזור במצבים של "לטפס על כיסא"...הרי הוא מתגלגל לו חצי שעה, חובט בדפנות המיטה, מתעצבן, קצת בוכה, ואני יושבת ומסתכלת, וכן מתאפקת לא להוציא מהמיטה, ולא להפסיק את הסיטואציה המשונה הזאת.
היום עלה לי רעיון שאולי העגבניות שהוא אוכל כל ערב (כמות יפה... הוא חולה על עגבניות), משגעת אותו. ננסה כמה ימים בלי עגבניות בערב. ניסוי וטעיה. כרגיל.
}מסה) זה נותן לי עוד חצי שעה יקרה בבוקר (כשמדובר על חמש-שש בבוקר, כל דקה יקרה).
שנית, אולי נכון לתת לו אחריות בנושא של "מתי אתה עייף". אבל לקחת את האחריות בנושא של "איך הולכים לישון", כל עוד זה לא מתנגש לגמרי עם מה שהוא רוצה.

יכול להיות שבאמת המעבר מעירות לשינה הינו הליך לא פשוט, ולכן דורש תשומות מיוחדות ממנו. אבל מענייין שזה קורה רק בערב. בסיטואציות אחרות כמו שינת צהריים, הירדמות באוטו... אין בעיה בכלל, ה"מעבר" נעשה בקלות.
הצורך שלי "לעזור לו" במצב הזה אינו דומה כלל וכלל לאינסטינקט המוכר כ"כ לעזור במצבים של "לטפס על כיסא"...הרי הוא מתגלגל לו חצי שעה, חובט בדפנות המיטה, מתעצבן, קצת בוכה, ואני יושבת ומסתכלת, וכן מתאפקת לא להוציא מהמיטה, ולא להפסיק את הסיטואציה המשונה הזאת.
היום עלה לי רעיון שאולי העגבניות שהוא אוכל כל ערב (כמות יפה... הוא חולה על עגבניות), משגעת אותו. ננסה כמה ימים בלי עגבניות בערב. ניסוי וטעיה. כרגיל.

לדעתי כיכבתי בדף הזה לפני 3-4 שנים עם הילד הראשון, והנה אני חוזרת שוב:

הקטן (2.5) הגיע לגיל שבו הוא מבין שאמא לא נרדמת יחד איתו בהשכבה, אלא ממתינה שיירדם ויוצאת מהחדר.
הגענו למצב שכמעט כל השכבה, אלא אם הוא ממש ממש סחוט, היא בעייתית. להוסיף על זה את הפסקת ההנקה שהיתה לפני כמה חודשים, והבעיה גדלה.

הוא ישן במיטת נוער, בחדר עם אחיו. אחרי טקס השינה המשותף לשניהם אני נשכבת ליד הפעוט (הגדול מסתדר לבד) ונותנת לו לחטט לי בפופיק - פטיש שהתפתח אחרי הפסקת ההנקה. לפעמים הוא שורט אותי שם ואני מוחה ומרחיקה לו את היד. זה נהיה אישיו, "אני עושה לך חזק, אני אעשה לך חלש, את רוצה חלש?" וכל מיני קשקושים כאלה. הוא מקשקש כדי לא להירדם. אני מהסה אותו. לא איכפת לי לשכב לידו 20 דקות, אבל אחרי 20 דקות כאלה כמעט נעצמות לו העיניים - ופוקח אותן שוב בכוח. כלומר, הוא לא מאפשר לעצמו להירדם כשאני לידו.

אחרי כמה פעמים כאלה של "להישאר ער בכוח" התגובה שלי היא בד"כ לצאת מהחדר - או להודיע שאני עוברת לישיבה לידו, כי לא יכולה לשכב כבר יותר וכי הפופיק מבקש מנוחה. ואז אני אוחזת לו ביד. רק לפעמים הוא מסכים, בד"כ בוכה. יוצא שאם אני איתו הוא לא מסכים להירדם למרות העייפות, ולי יוצאת הנשמה. ואם אני לא איתו, הוא בוכה.
כבר נתתי לו לצערי לבכות כמה פעמים עד שנרדם, כי כל פעם שאני נכנסת חזרה לחדר שוב חוזר התסריט - מדבר, זז, מאלץ את עצמו להישאר ער. כמעט ארבעים דקות ככה. ואם אני שוב נשכבת לידו עם הפופיק, גם כואב לי כבר הראש וגם אין ערובה שיירדם עם זה. לפעמים מסכים לאחיזת יד כשאני יושבת לידו, עם זה אין לי בעיה, ואז בד"כ נרדם יותר בקלות.

היום למשל הוא לא ישן צהריים = שפוך לחלוטין. השכבתי מוקדם כי הוא פשוט לא תפקד יותר. בכל זאת היתה השכבה עם בכי, בשתי מערכות...

וזה לא בדיוק שלא ראה אותי כל היום או משהו... ולא שלא קיבל מגע במשך היום.

הייתי גומלת אותו מהחיטוט בפופיק, אבל מה יישאר לאומלל הקטן

לדעתי הוא סוחב איתו זיכרונות וציפיות של מיטה משפחתית והנקה. זה כבר לא המצב אצלנו כבר כ-3 חודשים, עם כל האובדן והשמחה שבזה.
עצותיכם?

אצלנו ברגע שהרגשתי שמה שמפריע להרדמות היא הנוכחות שלי, התחלתי לצאת בתחבולות.
יושבת איתם קצת ואז אני אומרת להם בטון חצי מבקש חצי אומר: אני הולכת רגע לשירותים טוב? (לפעמים אני אומרת להם אל תרדמו עד שאני אחזור, חצי כדי שידעו שאני לא בקטע של לברוח להם וחצי כדי להפעיל פסיכולוגיה הפוכה).
ואז אני הולכת לשירותים ואחרי כמה דקות חוזרת . בדרך כלל זה היה מספיק. אח"כ כבר אומרת שאני הולכת להתקלח וכן הלאה...
אם הם אומרים שהם רוצים אותי אני מסבירה שאני קרוב לידם אבל רוצה לעשות דברים אחרים. לא נרשמה הרבה התנגדות. אם כן אני כמובן נשארת.
היום אנחנו במצב שאני כבר אומרת להם שאני יורדת למטה וזה בסדר להם. לפעמים מבקשים שאשאר עד שירדמו.
(תהליך קצר של שנתיים בערך

)

כל הנאום הארוך הוא בעצם הסבר טכני אבל האמת שקצת נשמע לי שיש לך רגשות חצויים לגבי ההשארה שלו להרדם בלעדייך.. גם החיטוט בפופיק שלא נעים לך אבל את מאפשרת כי... לי יש אפס סובלנות לדברים כאלה.

אני הרגשתי שהוא לא לבד (הקטן), הוא נמצא עם אחותו ,באותה מיטה אפילו בשלב הראשון, ואני באמת במרחק של קריאה קטנה. חשוב לי שיהיה נעים כשהולכים לישון אבל מה שקורה איתו לא נשמע נעים לו..

אבל שאלת השאלות- האם הוא עדיין ישן צהריים?

אוי אני רואה שענית כבר על עניין הצהריים. לדעתי רק אחרי כמה ימים רצוף שלא ישנים צהריים אפשר להסיק מסקנות. יום אחד עדיין לא ממש משפיע..

תודה יקירתי על הפידבק.
(הערב דווקא היתה השכבה טובה - לקח לו 10 דקות אבל נרדם לידי. השכבתי אותם איזה 20 דקות מאוחר מהרגיל. אולי צריך לעבוד גם על זה. למרות שהבעיה היא לא שהוא לא מספיק עייף).

את הקטע של "אני יוצאת רגע" באמת יישמתי, נגיד לפני חודש, בהתחלה הוא די הסכים לזה ולעתים היה נרדם. עכשיו גם לזה לא מסכים, ובוכה - הוא קולט שאני רוצה פשוט לצאת מהחדר...

האמת שקצת נשמע לי שיש לך רגשות חצויים לגבי ההשארה שלו להרדם בלעדייך
צודקת לגמרי. כלומר, אני לגמרי רואה שהוא קטן עדיין וצריך יותר ממה שאני נותנת או מסכימה לתת במצב הנוכחי. אני ממש לא שלמה עם מה שקורה ועם התגובה שלי.

תהליך קצר של שנתיים בערך
אללי