פרדוקס בנות בחינוך ביתי

[שיבולת*]

יש מחשבה שמציקה לי כבר הרבה זמן.

לפני כן, גילוי נאות. יש לי בת אחת פעוטה שכרגע אינה בחינוך ביתי. אבל אני מרגישה באיזשהו אופן, אחרי כמעט 3 שנים של חשיפה לאתר הזה שהוא כבר חלק ממני, וכמובן ששרעיונות שנחשפתי אליהם לראשונה כאן לאט לאט מחלחלים בי ויוצרים שינוי. מה שאני מנסה להגיד זה שלמרות שבתי יקירתי כרגע אינה בחינוך ביתי, זו בהחלט אופציה עתידית...

ועכשיו למחשבה שמציקה לי.
בנות בחינוך ביתי. השאיפה שלי כאם היא שבתי תממש את הכשרונות שלה ואת השאיפות שלה בבגרותה. ואני מניחה שזאת שאיפה שמשותפת לעוד אמהות ואבות נכון?
מצד שני, אנחנו כאמהות ואבות מהווים מודל חיקוי לילדינו ורוצים באיזשהו מקום להנחיל ערכים לילדינו כך שימשיכו אותנו בדרכנו.
זה קצת מתנגש שמדובר בבנות בחינוך ביתי, לא?
איך בת יכולה להגשים את עצמה ולהיות מקצועית במשהו וגם באותה נשימה להמשיך אותי (לא אותי כרגע) ולהיות בחינוך ביתי?
יש פה פרדוקס. לדעתי.
עכשיו, יש הרבה נשים שהגיעו לחינוך ביתי בשלב מאוחר יחסית של חייהן, והן גם משכילות ובעלות מקצוע ובשלב המסויים של חייהן, לפעמים לא בילד הראשון, החליטו להישאר בבית. וזאת הבחירה שלהן, והמהפכה שלהן.
אבל הילדות של המהפכה, מה הן יהיו? האם האמהות שלהן מאחלות להן להקים את משפחתן ולגדל אותה בחינוך ביתי, לפני שהן הגשימו את עצמן? (בהתחש בכך ש"רוב" האנשים מקימים משפחה נגיד בין גיל 20 ל-30, לפעמים לפני שמימשו את הפוטנציאל שלהם).

מזמינה אתכן ואתכם לדיון.
האם אתם חשים בסתירה או שזה רק אצלי?

מקווה שאני ברורה ובהירה (מרגישה שלא)

[ה_מכבס*]

ברורה.

[יער_ה*]

שיבולת, את ברורה מאוד
זה משהו שבכלל לא חשבתי עליו!

[שיבולת*]

תודה ל ה מכבס ול יער ה

[בנות*]

ברורה מאוד וכבר חשבתי על זה...

הבעייה שתיכף יצוצו לך כל מיני עם תשובות מכובסות ומעומלנות ...
ושינסו למכור לך שזה לא עניין מגדרי
אבל מכל המשפחות שבחינוך ביתי, בכמה האמא בבית ובכמה האבא ?
לדעתי זה בהחלט מעביר לילדות מסר שמקומה של האישה בבית עם הילדים וחבל.

[דגנית_ב*]

הי שיבולת,
ביתי בת 11 מזה 4 שנים בבית ו - זה משהו שבכלל לא חשבתי עליו!
מצד שני, לא חושבת שאחשוב עליו גם בעתיד הקרוב

השאיפה שלי כאם היא בריאות ושמחה לבן ולבת (לכבוד השבת )
כאחת מ הילדות של המהפכה , ירשתי את השאיפה הזו מהורי השמוצ"ניקים.

<מכבסת, תולה אבל לא מעמלנת >

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי שיבולת
אמנם ביתי בת פחות משנתיים ולא ידוע פנינו לאן, זו סוגייה שחשבתי עליה ואני חושבת שהתשובה די פשוטה.
הדבר שחשוב לי להקנות לביתי הוא שיהיו לה את כל המטענים הרגשיים הדרושים כדי להגשים בחייה את מה שרק תרצה. שלא תהסס ללכת עם כל חלום שיש לה. זה לא חשוב אם זה כ"עקרת בית" או כ"אשת קריירה" או כנזירה במנזר בודהיסטי. אני סומכת עליה ומאמינה בה שתפלס את דרכה בתבונה בעולמינו המורכב ושיהיו דרכים מורכבות לחיות בעולם הזה, שכרגע עבורינו הן מדע בדיוני. לא לי הפיתרונים אלא לה.
אגב, מדבריך עולה שאי אפשר לממש כישרונות בבית. אולי זה בגלל שאת לא בחינוך ביתי. אז אני די עצלנית, אבל יש לי חברות חרוצות בחינוך ביתי, שתופרות, סורגות, מבשלות, אופות, מטפחות גינה וכל אלו נותנים להן הרבה סיפוק והגשמה, מלבד הסיפוק הגדול מכולם, לראות שהבנות שלהן גדלות להיות בני אדם מופלאים. אם אמא יושבת עם ביתה בבית ואומרת לעצמה "יו אני מקוה שהבת שלי לא תשב בבית כמוני" אז בכלל אז האמא הזאת במקום בעייתי, היא לא מצאה את מקומה בבית. את לא חושבת? אני לא רוצה שהיא תהיה "כמוני" או "לא כמוני". אני מקווה לתת לה מספיק כלים להיות כמוה.
תראי, אני מאוד אסירת תודה להורים שלי שהביאו אותי למקום של אדם עם אגו מספיק מגובש כדי לשאת את התואר "עקרת בית" בגאון. את חושבת שהם מבינים שזה גם בזכותם? הם חושבים שזה בושה (כך נראה לי), ובכל זאת, על אף שהם לא פיללו לזה, זה גם בזכותם, ואני כמובן אומרת את זה לחיוב.

[בנות*]

שתופרות, סורגות, מבשלות, אופות, מטפחות גינה וכל אלו נותנים להן הרבה סיפוק והגשמה
בחזרה למאה ה-19...

[בנות*]

אום אל קיצקיצ, אני מכבדת את דברייך, פשוט המשפט הזה קפץ לי לראש ולא יכולתי להתאפק

[שיבולת*]

אום אל קיצקיצ-
אגב, מדבריך עולה שאי אפשר לממש כישרונות בבית. אולי זה בגלל שאת לא בחינוך ביתי. לא זאת לא הסיבה, ואני לא חושבת ככה למרות שאולי כך השתמע מדבריי.
אני אנסה לחדד, הרבה נשים הגיעו לחינוך ביתי אחרי שכבר רכשו ניסיון חיים מקצועי, השכלתי ובכלל. לא בגיל 20+ אלא אחרי דרך שהן עברו. עכשיו, בת של כזאת אמא, אם תתחתן בגיל 25 נגיד ומייד תהפוך להיות אמא בחינוך ביתי, בכל זאת לא עשתה את הדרך הזו ולדעתי יכול להיות כאן פספוס. למשל קראתי שבת אחת בחינוך ביתי, אמא שלה מספרת עליה ועל הכשרון המוזיקלי שלה. את מבינה?

אני לא רוצה שהיא תהיה "כמוני" או "לא כמוני". אני מקווה לתת לה מספיק כלים להיות כמוה.
משפט יפה. תודה!

ומה עם בתך תהיה "אשת קריירה" שמשאירה את ילדיה בגיל 3 חודשים ב"מסגרת"?
(שואלת לא בהקנטה)

[פידג'ט*]

שיבולת -
מדברייך אני מבינה שאת חוששת שה"דוגמה" שאמהות בחינוך ביתי נותנות היא - איך להישאר בבית, ושמכיוון שהן לא יראו אישה עם קריירה הן גם לא יפתחו כזו. זה מה שאני הבנתי.

לי נראה, שכמו שדור הנשים הקרייריסטיות של היום גדל עם אמהות עקרות בית - גם בדור הבנות החדש, מי שתרצה תוכל למצוא לה את דרכה בעולם המקצועי והמיינסטרימי, אפשר להגיד.

עכשיו שאני חושבת על זה, נראה לי אפילו שדור הבנות של החינוך הביתי היום יוצאות מורווחות מכל הכיוונים - מי שתרצה, תקבל עזרה, תמיכה ועידוד בקריירה מקצועית, ומי שלא - תראה לנגד עיניה דוגמה טובה לסיפוק מהבית.

[תבשיל_קדרה*]

עזבי תיאוריות פמיניסטיות ופוסט פמיניסטיות.
אני לא רוצה ללכת לעבוד ולהשאיר את הילדים שלי בידיים של מישהו אחר (לעשות משהו שאני לא רוצה) רק כדי שהבנות שלי יאמינו שהן מסוגלות להשתלב בחיים הבוגרים לא פחות טוב מגברים (להוות דוגמא).

[שיבולת*]

תבשיל קדרה,
עזבתי
תיאוריות פמיניסטיות ופוסט פמיניסטיות
אבל יש לי שאלה, איך את רואה את הבת שלך בתור אדם בוגר? האם יחמץ ליבך עם תתחתן, תוליד ילדים ותגדל אותם בבית בגיל צעיר?

זה ממש מעסיק אותי.

אני אתן דוגמא שאולי ממחישה את הבעייתיות:
למשל החלוצים בני העלייה השנייה, שבנו את הקיבוץ שגדלתי בו.
רובם ככולם היו "תלמידים חכמים" שעזבו את הכל, משפחה, מסורת, מולדת ועלו לארץ להגשים את החלום הציוני. בכל החגים שנחוגים ב"מסורת" הקיבוצית, יש הדהוד למסורת היהודית שממנה הם באו. הם ידעו לשמוע את ההד הזה. אני, דור שלישי ורביעי שלהם, רק אחרי שהתבגרתי והתעניינתי בנושאים האלה, שומעת את ההדהוד הזה, ופתאום הכל נראה יותר עמוק וגם יותר רדוד... וזה חלק מציאות שהם ראו בו את התמונה הרחבה אבל מנעו בעצם מדור ההמשך את כל התמונה, ויצא שאנחנו ראינו רק חלק נורא קטן ממנה.


שוב, מקווה שאני מובנת, במשל ובנמשל.

בבקשה לא לעשות ניתוחים לבחירות שלי - כמו

אגב, מדבריך עולה שאי אפשר לממש כישרונות בבית. אולי זה בגלל שאת לא בחינוך ביתי.
הבחירות שלי לא מנומקות כאן כי ככה בחרתי. והן לא לדיון.
הדיון הוא מבחינתי, עקרוני ולא אישי.

[תזמורת_הים*]

ראשית- בהרבה משפחות חינוך ביתי שאני מכירה גם האבא לא תמיד "מגשים את עצמו". כלומר לא תמיד האבא הוא איש הייטק מצליח, עו"ד פליליסט או מנתח מוח. הרבה פעמים האבא עובד במשרה/משרות חלקיות/עצמאי שעובד מהבית ובמקביל הרבה אמהות בחינוך ביתי שאני מכירה גם עובדות חלקית, לפעמים פחות מהאבא ולפעמים יותר. במלים אחרות, לא תמיד המסר שהילדים מקבלים הוא "אמא נשארת בבית ואבא הולך לעבודה". הרבה פעמים זה "לפעמים אבא הולך לעבודה ולפעמים אמא" או קומבינות אחרות.
גם במשפחות שבהן האמא נשארת בבית ואבא עובד, המסר לא חייב להיות שזו האופציה היחידה. אני לא גדלתי בחינוך ביתי אבל אמא שלי לא עבדה מאז שהייתי בת 6, ואבא שלי היה המפרנס הבלעדי שיוצא מהבית בבוקר וחוזר מאוחר בערב. זה לא מנע ממני ללמוד מקצוע ו"להגשים את עצמי" לפני שהקמתי משפחה, והאמת? היום כשאני בבית ועובדת חלקית בעסק שהקמתי שאין כל קשר בינו לבין המקצוע המקורי שלי, אני מרגישה שרק עכשיו אני באמת מגשימה את עצמי (ובלי מרכאות).

בשורה התחתונה- אני חושבת שגם בנות וגם בנים בחינוך ביתי מקבלים את המסר שגם להשאר בבית זה אופציה לגיטימית, בין אם אתה בן או בת. אני חושבת גם שהמודל שההורים יוצרים- עובדים או לא- הוא ממש לא הגורם היחיד ואולי אפילו לא הגורם המכריע בבחירות של הילד לגבי העתיד שלו עצמו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מאמא לבן (שמתכננת לשלוח למסגרת):
יש הבדל עקרוני מבחינה זו בין הישארות בבית עם תינוק או פעוט או ילד קטן, לבין חינוך ביתי "ממש" עם ילדים גדולים יחסית (נאמר בני 7-8 ואילך).
בגיל הרך בכלל לא מעסיק אותי אם הילד מקבל מזה מודל לחיים או אם הוא חושב שאני מגשימה את עצמי או לא. ברור לי שזו טובתו. לא ברור לי שהוא מבין משהו מהשעות שאני נעדרת מהבית לצרכי עבודה, או עסוקה שעות בטלפון לצרכים דחופים (זה ודאי לא מודל כי הם לא רואים כלום... רק את החוסר).
מן הסתם בגילאים גדולים יותר הנושא יותר רלוונטי.

[רחל_ברמן*]

שיבולת, חשבתי על זה המון בעצמי, ויש לי תשובות בכמה רמות. ברמה האישית - אני כרגע בבית עם התינוקת (בת 3 חודשים בסה"כ), אבל השאיפה היא לצאת לעבוד במשרה חלקית ושגם האיש ירד למשרה חלקית. כמובן שזה לא רק כדי שלקטנטונת יהיה מודל כזה או אחר, אלא ממגוון סיבות שקשורות בעיקר לאופי ולרצונות שלי ושלו, אבל זה פותר גם את הבעיה הזו.

ברמה הבאה, עולים פה כמה חסרים תרבותיים: קודם כל, החוסר בקהילה. זה נראה לך נורמלי שילדים נמצאים רוב הזמן רק עם ההורים שלהם? כי לי לא. אם ילד גדל עם יותר מבוגרים שנמצאים בחייו באופן יומיומי, יש לו יותר מודלים לחיקוי. החוסר הגדול השני שאני רואה הוא במציאות שמפרידה לחלוטין את עולם הילדים מעולם המבוגרים, ולכן מבוגרים שבוחרים לבלות את זמנם עם ילדים (כמו אמהות בחינוך ביתי) מוגלים באופן אוטומאטי משאר החיים.

יש לי עוד מה לומר, אשוב אח"כ

[רחל_ברמן*]

ומה עם בתך תהיה "אשת קריירה" שמשאירה את ילדיה בגיל 3 חודשים ב"מסגרת"?
מה שאני מנסה לומר זה שאין סיבה עקרונית שמישהי שיש לה חיים מחוץ לבית בתור מבוגרת ("אשת קריירה") תצטרך לשלוח תינוק למסגרת. זו החברה הדפוקה שלנו ששמה את שני הדברים האלו אחד מול השני, וחשוב לא לאבד את העובדה הפשוטה הזו בדיון על בחירות אישיות. פמיניזם שדן רק בבחירות אישיות הוא בעיני פמיניזם עקר, שמכוון את האנרגיות שלנו פנימה לרגשות אשם במקום החוצה לשינוי חברתי אמיתי. ואני מקווה שלא משנה מה הבחירות האישיות שלי (ואני בהחלט מתעסקת בהן, שלא תביני לא נכון), הבת שלי תקבל מושג על התמונה הרחבה ועל מה שמכתיב לי את האופציות, ואולי תוכל ליצור לעצמה - ולדור שלה - עולם עם אפשרויות יותר שפויות.

[שיבולת*]

מבוגרים שבוחרים לבלות את זמנם עם ילדים (כמו אמהות בחינוך ביתי) מוגלים באופן אוטומאטי משאר החיים.
לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר! נקודה כואבת לאללה.

תודה לכל המשיבים, אחלה דיון! סופסופ הוא לא נעשה רק בראש שלי.
בינתיים אני חושבת על כל מה שנכתב...

[תבשיל_קדרה*]

שיבולת,

אני משערת שכשצעיר ילדי יגדל דיו, אני כן אעסוק בדברים שמעבר לבישול וכביסה.
מה משערת? יודעת, שלפני שנולד הקטן, עשיתי המון המון דברים משל עצמי.
בדומה, אני מאמינה שאם בתי תנשא בגיל צעיר, יהיו לה די שנים אחרי שילדיה יגדלו לשלל עיסוקים חוץ ביתיים.

אבל בלי קשר לכל זה - לבי לא יחמץ אם אראה את בנותי (ובני) מאושרות ובוחרות את בחירותיהן בעצמן.

[תזמורת_הים*]

_מבוגרים שבוחרים לבלות את זמנם עם ילדים (כמו אמהות בחינוך ביתי) מוגלים באופן אוטומאטי משאר החיים.
לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר! נקודה כואבת לאללה._
ואני לא מסכימה. אני באופן אישי לא חשה מוגלית בכלל (לא ממקומות שאני רוצה להיות בהם, לפחות). וזה מזכיר לי את הדיון (ההזוי משהו) בדף דכאון של אמהות בבית- תחושה מהסוג הזה הן מאד אישיות ולא משותפות אוטומטית לכלל האמהות בחנ"ב, ובחירה בחנ"ב אינה בהכרח בחירה בגלות מעולם המבוגרים (וזה מאד מאד תלוי בסביבה שבה חיים, לדעתי).

[שיבולת*]

קרוטונית - יש הבדל עקרוני מבחינה זו בין הישארות בבית עם תינוק או פעוט או ילד קטן, לבין חינוך ביתי "ממש" עם ילדים גדולים יחסית (נאמר בני 7-8 ואילך).
ברור!
אני מדברת על חינוך ביתי לטווח רחוק. מתחת לגיל נגיד 5 זה לא נראה לי רלוונטי.

תבשיל - לבי לא יחמץ אם אראה את בנותי (ובני) מאושרות ובוחרות את בחירותיהן בעצמן. גם ליבי לא. זה ברור. השאלה היא האם בנסיבות אלו אפשר לבחור בחירה חופשית... התשובה שלך, ושל רוב המשיבים כאן, היא כן. אני קצת מתלבטת

רחל - כתבנו יחד (התגובה השנייה שלך)

מה שאני מנסה לומר זה שאין סיבה עקרונית שמישהי שיש לה חיים מחוץ לבית בתור מבוגרת ("אשת קריירה") תצטרך לשלוח תינוק למסגרת. זו החברה הדפוקה שלנו ששמה את שני הדברים האלו אחד מול השני
יש סיבה עקרונית, כי זו המציאות בשטח (כרגע, בישראל) אני חושבת שאת בהולנד? אולי שם המצב שונה (נדמה לי שכן)

[קנגה*]

שלום שבולת.
אני ילדה בת עשר שאמי נתנה לי לקרוא את מכתבך.
אני חושבת שאת צריכה להגיד לבתך כשהיא תגדל קצת , שיש לה את הכוח לעבוד בעוד עבודות חוץ מאשר לגדל את ילדיה בבית, שיש לה את זכות הבחירה, אם
לגדל את ילדיה בבית או קודם כל למצוא עיסוק שונה.
אני חושבת שכדאי לך לגדל את ילדתך בבית ולא לדאוג לעניין הזה.

ממני

קנגה

[בבולה*]

• השאיפה שלי כאם היא שבתי תממש את הכשרונות שלה ואת השאיפות שלה בבגרותה_

בשום עבודה שעבדתי לא מימשתי את היצירתיות שלי, הכישרון שלי, הטבעתי את שאיפותיי וערכיי כפי שאני עושה בחינוך הביתי.

האם האמהות שלהן מאחלות להן להקים את משפחתן ולגדל אותה בחינוך ביתי, לפני שהן הגשימו את עצמן?
כן, כן, כן, ושוב כן. אין סתירה בין הגשמה עצמית לבין חינוך ביתי. ובמידה והיא תחליט לחנך את ילדיה בחינוך ביתי אין מדד טוב יותר להצלחה האישית שלי בהנחלת הדרך ותפיסת החיים.

ועכשיו לכמה דברים נוספים:

חינוך ביתי / להיות עקרת בית = עבודה. ישנה בעיתיות כאשר עבודה מוגדרת כדבר שעליו יש תשלום בלבד. עבודה בעיני זה דבר שמניב תוצר (לאיו דווקא במובן החומרי של המילה) . לדוגמא: ידע חדש שנרכש, ציור חדש, תבשיל טעים ולפיכך גם מה שילדינו עושים זה עבודה לכל דבר.

את כותבת על מימוש עצמי והדבר מקומם אותי ברמה העקרונית (לא בגלל שאת כתבת את זה) האם כל טלפנית במוקד טלפוני מגשימה את עצמה, האם כל בנקאית עושה את זה?! מה ההגדרה של המילה הגשמה, מה המרכיבים שצריכים להיות כדי שזה יתקיים? האם זה בסך הכל חלק מהמסרים של החברה הקפיטליסטית כדי שנרוויח עוד כסף שאותו נוכל לבזבז ולצרוך (מחשבה שמלווה אותי לאורך זמן כבר).

[שיבולת*]

לקנגה, תודה. מאוד נחמד מה שכתבת. אני מעדיפה לא לדבר כאן על בתי, כי זה אישי מדי בשבילי. אבל באופן כללי, אהבתי את מה שכתבת, ד"ש לאמא (-:

בבולה - קודם כל אל תתעצבני. כשכתבתי מימוש עצמי התכוונתי גם לקריירה אבל לא רק. זה יכול להיות לימודים במסגרת כלשהי ובעיקר בשלות . זאת אומרת הגעה לחינוך הביתי מתוך כך שהחיים הפנימיים עשירים ומסופקים.
אני יודעת מצויין עד כמה עבודה בבית היא עבודה לכל דבר. האמיני לי! אני לא באה מהכיוון הזה בכלל, אלא שאני חושבת שלפעמים עבודה בבית, כאשר לפניה היו רק נעורים ולא חיים בוגרים שכוללים איזשהי העשרה חיצונית או תהליך כלשהו שלא כולל רק היות אמא לילדים, היא קצת חסרה. ככה אני מרגישה.

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני שמחה שעלה הדיון הזה.אצלי השאלות האלה עולות הרבה פעמים.
מטריד אותי לחשוב שהבת שלי תתפוס נשים כמי שרק אוחזות בסמרטוט ,שמסיעות לחוגים וכ'.
אפשר לומר מבחינתי שגם מטריד אותי שהבן שלי יחשוב ככה.

לפעמים אני נזכרת במפשט המפוצץ שרק באימיילים על מישהי שהגישה קורות חיים למשרה ,לאחר שבילתה שנים בתור אמא .היא כתבה שם : מומחית לפסיכולוגיה מעשית בגיל הרך ,מנהלת לוגיסטיקה ,אחראית רפואית ,תומכת במשברים וכ'
(אם מישהי יכולה להעתיק לפה את הקטע הזה ,אז תודה מראש).

אם אני חושבת על עצמי כמי שעושה תפקידים מסורתיים ,מבצעת מטלות שהן בסך הכל 'עבודה שחורה' וכ' ,סביר להניח שהילדים שלי יצפו רק באמא שהיא מעין משרתת.
אבל אני לא.
אני מנהיגה ומנהלת את הצוות שלנו.
אני זו שמובילה אותנו למצוינות.

אני חושבת שאם נערה יודעת איך לעשות את הדברים האלה וזה ברור לה ,אולי אין כל כך משמעות לגיל שבו היא מתחילה בכך .מצידי היא יכולה להתחתן בגיל 17 ולהביא ילדים לעולם.

עוד נקודה חשובה : כסף.
אם ההורים צברו השכלה +תקופת עבודה משמעותית ,הם יהיו במצב כלכלי נוח יותר לותר על הכנסה של אחד מהם /לצמצם את ההכנסה , כי כבר יש להם בית (למשל)
מצד שני , אני רואה הורים בחינוך ביתי שאפשר להגדיר את מצבם כרעוע , ובכל זאת , הידיעה הברורה של איך לנהל את הצוות שלהם מובילה אותם לדרך הזו.

*********************************************************************

אני מצטערת שאני לא זוכרת את התיאורתיקנית שטענה שבנות מתחילות להתמלא בטינה כלפי אמהותיהן בגיל שבו הן מתחילות להבין באיזה מילכוד האמא נמצאת ,ומה שמוסיף שמן למדורה זה כמובן הידיעה הברורה של הבת שאין לה מנוס מפני גורל של חיים בגוף של אישה.
הילדה קולטת שהאמא שמטפלת בכל עיניני הבית האין סופיים והלא מתגמלים ,קולטת את השיעמום והתיסכול (לפחות בעיניי המיין סטרים ,מי שחושבת שהיא מלכה שמניפה את שרביטה ,אולי רואה את זה אחרת).
מצד שני , אם האמא של הילדה בוחרת לעבוד מחוץ לבית וטסה מועידה לועידה ,הילדה חשה תמיד נטושה ועזובה ,חסר לה החום והנוכחות.

אז נכון שאנחנו לא מתעסקות כאן בעינינים הפרטיים של מישהי ,אבל חויות הילדות הפרטיות של כל בת מעצבות את הזהות שלה .ומה שמשמעותי בחויות האלה יהיה אמא .
הכל אודות אמא.

***********************************************************************************

ועוד מהכרותי עם קהילת החינוך הביתי :
אני חושבת שעם כל הכבוד לרזומה המרשים שאפשר להציג , רבות מהאמהות ששות להניחו בצד ,תוך כדי ההנקה , הטיפול בילדים , בבית , בחולי ובבריאות , בקהילה ובכדור הארץ.
פתאום עולים מאה ואחד עינינים בלתי צפויים שנראה לי שהם מעין גשרים בין העולם של הילדים ועולם המבוגרים.

מי חשבה על יעוץ הנקה ?
רק מי שהניקה את ילדיה הפרטיים.
מי חשבה על הכנה ללידה ?
רק מי שרוצה להעצים נשים ולחזק אותן ,שמאמינה בקשר המשמעותי שנשים יודעות לצור ובתמיכה ובחוכמה המיוחדת לנו.
וצומחים עוד :
פרמקלצר ,יצירה בחומרים טבעיים /אורגניים /ממוחזרים.
טיפולים אלטרנטיביים ,
הדרכה ויעוץ בתחום הזוגיות וההורות .
וכ'

**********************************************************
נכון שכמות האנרגיה שמופנית לטיפול בילד אחד קטן (לפני גיל 3),מאפשרת לאם מעט מאוד .
מאוד שמחתי שחברה סיפרה לי שלפי הגישה האנטרופוסופית רואים ילד בגיל הזה כמחובר לגמרי לחבר הטבור האנרגטי של אימו.
אחרי כן יש שיחרור.
יתכן טווח של גיל שבו הילד יותר -פחות תלותי , אבל זה הממוצע, בנוגע לכך.וכמובן שיש אמהות עם יכולות שונות.

יש לנו סיבה עם נימוקים אנתרופוסופיים להשהות את עצמנו ממעגל נותני האנרגיה , אם החלטנו על נתינת האנרגיה שלנו ברובה לעולל הפרטי.
מצד שני ..
זולל האנרגיה הקטן מעניק בתמורה ,למי שרק מרשה לעצמה לראות :
את היעוד הבא , את החזון , את פלח השוק המשווע לשרות היחודי , לאיכויות בלבדיות ולעוד המון הפתעות.


******************
היום יצא לי להתבונן עמוק אל תוך עיניהם של שני תינוקות קטנים.(של חברות שלי )
היה משהו אמיתי וזך במבטים שלהם .
סוג של אמירה שאפשר להאמין לה בכל לב.
אולי זה היה סוג של השראה.

.. שניהם חיכו אלי וזה היה מתוק .

[צל_הימים*]

_הבעייה שתיכף יצוצו לך כל מיני עם תשובות מכובסות ומעומלנות ...
ושינסו למכור לך שזה לא עניין מגדרי_

כמו שכתבה תזמורת הים , אני חושב שיש כאן אידאליזציה של המונח 'מימוש עצמי'. המרדף אחרי הפרנסה עומד לעיתים בדרכו של מימוש זה. אני חושב שרבים מתקשים בנקודה הזו. ואולי זו המוטיבציה של חלק מהאמהות שחזרו הביתה והפכו את גידול הילדים למימוש שלהן. (הייתי רוצה לתת את הדוגמה של זוגתי אך היא מסרבת להחשף). אני לפחות, לא מזדהה עם רבות מהדרכים המקובלות למימוש עצמי, ומחפש את דרכי היחודית. וכן, זה כולל גם את מה שאני יכול להעניק לילדותי, ולא רק בחומר.

[אום_אל_קיצקיצ*]

בנות :
_שתופרות, סורגות, מבשלות, אופות, מטפחות גינה וכל אלו נותנים להן הרבה סיפוק והגשמה
בחזרה למאה ה-19..._
לא הבנתי מה הבעיה עם זה. אז דומה למאה ה19. מה לא טוב בלהיות דומה למאה ה19?

[אום_אל_קיצקיצ*]

_בבקשה לא לעשות ניתוחים לבחירות שלי - כמו
אגב, מדבריך עולה שאי אפשר לממש כישרונות בבית. אולי זה בגלל שאת לא בחינוך ביתי._
מבטיחה לך שזה לא נאמר בשמץ שיפוטיות. פשוט אם לא התנסית אז אולי את לא יודעת. זה הכל. ושוב מבטיחה שזה לא נאמר בכלל בכלל בכלל ממקום שיפוטי.

חושבת שלפעמים עבודה בבית, כאשר לפניה היו רק נעורים ולא חיים בוגרים שכוללים איזשהי העשרה חיצונית או תהליך כלשהו שלא כולל רק היות אמא לילדים, היא קצת חסרה.
אבל מי אמר שבוגרות חינוך ביתי יקפצו לחופה והבאת ילדים בגיל 22 ולא 35? מי אמר שלא ישכילו למצוא את דרכן המקצועית תוך כדי עבודה מהבית?

אני נחשפתי לראשונה לחינוך ביתי מהסרט ההוא על השפרונים בערוץ 1 לפני כמה שנים. הילדה הגדולה שלהם היתה אז רק בת 18 וכבר היתה עם מספיק ביטחון בשביל לדעת במה היא טובה ומה היא אוהבת והראו אותה מלמדת להטוטנות ילדים בבית ספר. היום עד כמה שידוע לי היא לומדת קרקסנות בצרפת. והיא עדיין מאוד מאוד צעירה. אולי שנה הבאה היא תחליט שמספיק לה ותקים משפחה, ועדיין היא מאוד צעירה. אולי בעוד 10 שנים. אולי בכלל לא. היכולת שלה לבחור את הדבר שהיא טובה בו ולדבוק בו מאוד מרשימה אותי. הבטחון העצמי. ראיתי את זה וישר עלה לי וואו, היא קבלה פה דבר מדהים מאבא ואמא.
החיים הם דבר דינאמי גם עבורינו וגו עבור ילדינו. היום מתאים א' ולא ב' ומחר ההיפך. יש מספיק זמן בחיים להכל (הייתי רוצה להאמין).

רוצה להעיד על עצמי, בהמשך למה שג'ראר אמר שממש ממש לא הרגשתי שאני ממשת את עצמי בעבודה האחרונה שהייתי בה לפני שילדתי. (אגב, הרגשתי שגם חלק מהאנשים סביבי לא הרגישו "ממומשים").מנצלת את הזמן בבית גם כדי לעשות RESET לצורת החשיבה הישנה, לעשות לעצמי חינוך מחדש ולחשוב טוב טוב מה אני באמת רוצה. וגם בעלי, שהוא זה שיוצא להביא לחם כרגע, בשלב זה בעיקר מביא לחם ולא ממש מרגיש שהוא מממש את עצמו. גם זה דבר דינאמי ומשתנה. מה שהביא לנו סיפוק אתמול לא בהכרח מביא סיפוק היום. גם העולם המקצועי הוא דרך בה אנחנו לעיתים משנים דעתינו ומנסים להיות מסופקים במקסימום מישורים, שלעיתים סותרים זה את זה.

[דגנית_בר*]

עולים פה כמה חסרים תרבותיים: קודם כל, החוסר בקהילה. זה נראה לך נורמלי שילדים נמצאים רוב הזמן רק עם ההורים שלהם? כי לי לא. אם ילד גדל עם יותר מבוגרים שנמצאים בחייו באופן יומיומי, יש לו יותר מודלים לחיקוי. החוסר הגדול השני שאני רואה הוא במציאות שמפרידה לחלוטין את עולם הילדים מעולם המבוגרים, ולכן מבוגרים שבוחרים לבלות את זמנם עם ילדים (כמו אמהות בחינוך ביתי) מוגלים באופן אוטומאטי משאר החיים.

ילדים בחינוך ביתי לא חייבים להמצא רב הזמן רק עם ההורים שלהם. בתי בת 3 וחצי ויש לה, פרט להוריה, לפחות ארבעה מבוגרים משמעותיים בחברתם היא מבלה זמן לא מבוטל, לומדת מהם, מלמדת אותם, אוהבת ונאהבת על ידם. חלקם אמהות אחרות בחינוך ביתי, חלקן חברות שלי וחלקם בני משפחה. רוב זמננו עובר ביחד עם עוד הורים וילדיהם. אני חושבת שהמודלים שיש לה לחיקוי כיום מוצלחים מאוד מפני שהם פנויים לה, קשובים לה, אוהבים אותה, ומבלים את זמנם איתה מבחירה .

נכון שזה דורש עבודה מצדי כהורה ביצירת המפגשים, ואת זה אני רואה כעבודה שלי, כהגשמה שלי, כדרך שלי להיות מנהיגה. ואני מאמינה שאלה דברים שהיא מפנימה. לא כל כך חשוב מה היא רואה את אמא או את אבא שלה עושים, כמו שחשוב באיזה אופן הם עושים זאת. אני עושה את מה שאני עושה כי אני מאמינה בדרך, כי אני חושבת על הדרך ואני שואלת את עצמי שאלות לאורכה, כי חשוב לי ואכפת לי, כי אני רואה את עצמי אחראית גם כלפי התא למשפחתי וגם כלפי הקהילה והחברה בה אני חיה, כי אני נהנית ממה שאני עושה.מה שהיא לא תבחר לעשות עם חייה הבוגרים, אם תפנים את הדברים הללו ותשתמש בהם ככלים שלה, אני מקווה שזה יעזור לה להיות מאושרת ולחוש מימוש עצמי.


בנוגע להגלייה משאר החיים, אשמח להרחבות ופירוט כי קשה לי להבין את הנקודה עד הסוף.

[אמא_אינקובטור*]

עזבו הגשמה, מימוש, אתגרים מקצועיים בנוסף לאתגרים הביתיים ושאר ממבו ג'מבו של פמיניסטיות שטרם ראו את האור.
מה עם יכולת מינימלית להתפרנס בכבוד? עצמאות כלכלית? אי תלות בהורים או בבן זוג מפרנס או עם הורים אמידים, כי לפעמים נסיבות החיים מפסיקות את התמיכה הרצופה ומאלצות נשים לפרנס את עצמן ואת ילדיהן כאלטרנטיבה למגורים ברחוב? ההשכלה והמקצוע שרכשתי ועדיין רוכשת מאפשרים לי חופש בחירה ומאפשרים לי עבודה בתנאים שלי, במשכורת שמתגמלת היטב יחסית לכמות השעות שאני משקיעה, ובעיקר מאפשרת לי עבודה שממלאה אותי באנרגיות ולא מרוקנת. לצערנו לא כולנו יכולות לעבוד ב

_פרמקלצר ,יצירה בחומרים טבעיים /אורגניים /ממוחזרים.
טיפולים אלטרנטיביים ,
הדרכה ויעוץ בתחום הזוגיות וההורות ._, ייעוץ הנקה או הכנה ללידה.

קרובת משפחה שלי נפלה לתפקיד המפרנסת היחידה, בלי יכולת לממש את עצמה בין מכונת הכביסה לגינה. כמה אירוני שאילו היתה לומדת מקצוע ולא הופכת לאמא בגיל צעיר, היתה יכולה לעבוד עכשיו פחות שעות (ולבלות יותר שעות עם ילדיה), בעבודה פחות שוחקת פיזית ונפשית (ולהיות פנויה אליהם הרבה יותר ממה שהיא עכשיו).

[אמא_אינקובטור*]

לא הבנתי מה הבעיה עם זה. אז דומה למאה ה19. מה לא טוב בלהיות דומה למאה ה19? כי במאה ה-19 היו גם נשים שרצו לפרוץ את מעגל הכביסה-בישול-טיפול בילדים-ותפירה לאור הנר אחרי רדת החשכה, וללמוד רפואה או עריכת דין או ספרות השוואתית - ולא היתה להן שום אפשרות אפילו לנסות, כי השחלות אצלן. הבודדות שהצליחו (פלורנס נייטינגייל, למשל) באו ממשפחות עשירות או ששילמו מחיר כבד על הרצון ללמוד. אין שום בעיה אצל מי שאלו החיים שחלמה עליהן. הבעיה היא שיש כאלה שלא, וצריך לאפשר להן ללכת בדרך שכוללת גם לימודים או עבודה שמרכזה איננו בבית.

עכשיו התבררה לי השאלה: מה עושה מישהי, כמוני, שאין לה שום אוריינטציה טיפולית, שלא מרגישה שהמטאטא הוא שרביט הקסמים שלה, שאוהבת את בנותיה עד כלות אבל גם אוהבת את המקצוע שלה, שחשה הרבה יותר בנוח במקום העבודה שלה מאשר בין הררי כביסה, ושעדיין חושבת שיש לה הרבה מה לתרום לחינוכן של בנותיה? מוצאת לעצמה אשה?

[אום_אל_קיצקיצ*]

כי במאה ה-19 היו גם נשים שרצו לפרוץ את מעגל הכביסה-בישול-טיפול בילדים-ותפירה לאור הנר אחרי רדת החשכה, וללמוד רפואה או עריכת דין או ספרות השוואתית - ולא היתה להן שום אפשרות אפילו לנסות, כי השחלות אצלן.
ומה זה קשור לדיון? אז במאה ה19 הן לא בחרו. ועכשו אפשר לבחור בהנאה רבה לעשות דוקא את מה שעשו במאה ה19.



עכשיו התבררה לי השאלה: מה עושה מישהי, כמוני, שאין לה שום אוריינטציה טיפולית, שלא מרגישה שהמטאטא הוא שרביט הקסמים שלה, שאוהבת את בנותיה עד כלות אבל גם אוהבת את המקצוע שלה, שחשה הרבה יותר בנוח במקום העבודה שלה מאשר בין הררי כביסה, ושעדיין חושבת שיש לה הרבה מה לתרום לחינוכן של בנותיה? מוצאת לעצמה אשה?
יופי של שאלות, רק ממש לא קשורות לנושא הדף. אני בטוחה שיש הרבה דפים שעוסקים בשאלות כאלו ודומות.

[ניצן_אמ*]

(מודה מראש שלא קראתי את כל הדף)

הפרדוכס היחיד שאני רואה הוא בעצם השאלה.
את מבינה מה את שואלת? את מי את שואלת? את שואלת את מי שבחרה לוותר על מסלול הקריירה למען הגשמה עצמית מסוג אחר אם היא לא תתאכזב אם בתה תבחר באותו הדבר...
את חושבת שאני או מישהי אחרת מרגישות שמה שאנחנו עושות הוא כל כך לא ראוי שנתאכזב אם הבנות שלנו תבחרנה באותה הדרך? את לא שואלת את מי שלא היתה לה ברירה, את שואלת את מי שהיתה לה ברירה, ובחרה.
כלומר, אני חושבת שזה אומר שנשים מסויימות, מתוך נסיבות חייהן בוחרות ברגע מסויים לחיות באופן מסויים וחושבות שזה יותר טוב עבורן. (לא עבור ילדיהן. עבורן.) זאת אומרת שבאופן אישי, במקום הזה, הבחירה נעשתה. ההעדפה נעשתה.

זה לא אומר שזו בחירה נצחית, שהנשים שמגדלות בבית חושבות שזה הדבר היחיד שהן אי פעם תעשינה, או תעשינה טוב. זה פשוט אומר שכרגע הן נענות לצו ליבן ועושות את מה שהן רוצות לעשות. זה נשמע לך כמו משהו שלא רוצים להעביר לבנות?

ככלל, זו לא נראית לי שאלה שמפנים החוצה. זו שאלה פנימה. אף אחת פה לא תגרום לך להרגיש שזה הדבר הנכון. אם את מרגישה שאת לוקחת מבתך את אפשרות הבחירה, הלא את מרגישה שאת לא בוחרת נכון עבורך, בלי קשר אליה.

לעניין החיקוי, אני חושבת שרבות מאיתנו לא ממש הולכות בצעדי אימותינו, ולא פעם גם הקריירה (אקדמית או אחרת) לא ממש נלמדה מחיקוי אלא יותר מדחיפה. (כלומר, האמהות לא היו קרייריסטיות או אקדמאיות בעצמן, אלא יותר האמינו שזה מה שהכי טוב לבנותיהן ולכן דחפו לשם בכל הכח) הדבר היחיד שניתן "ללמד" מחיקוי פה זה את שביעות הרצון שלך מבחירתך בדרך חייך. אם תהיי מרירה ומתוסכלת מהויתור שלך, את תלמדי את זה. אולי זה אפילו יגדיל את הסיכוי שבתך תהיה אשת קריירה מרירה ומתוסכלת, או עקרת בית מרירה ומתוסכלת...

רב הנשים הצעירות שגדלות בחינוך הביתי (ולא, לא המציאו את זה בישראל, ולכן יש כבר שתיים שלוש כאלה שעברו את גיל התיכון... ) גדלות בחינוך ביתי, כלומר, לא לבד לגמרי בארגז חשוך שצף בין קרחונים בקוטב (בחושך.) מכיוון שכך הן נחשפות לכל קשת האפשרויות שיש לנשים צעירות, כולל האפשרות של להשאר בבית מבחירה. כלומר - יש להן עוד אופציה.

חוצמיזה, אני אישית רוצה להאמין שבניגוד לאמא שלי, אני יותר מאשמח אם בתי תבחר באושרהּ האישי - יהא זה בבית, בקריירה, או בשניהם, ולא בדיוק אתאכזב ממנה אם תבחר משהו אחר ממני.

ועוד דבר - אני חושבת שהרבה מאד ילדים הופכים להורים שונים מההורים שלהם. כתגובה לכך שההורות שהם קיבלו לא היתה מדוייקת עבורם. אני רוצה לקוות שההורות שאני מעניקה תהיה משהו שהבת שלי תרצה להעביר הלאה לילדים שלה. ואם כך יהיה, אני ארגיש שעשיתי משהו מאד מדוייק בשבילה. (ובוודאי שבשבילי.)

יאללה, הולכת לקרוא מה כתבו.
@}

[אמא_אינקובטור*]

יופי של שאלות, רק ממש לא קשורות לנושא הדף. אני בטוחה שיש הרבה דפים שעוסקים בשאלות כאלו ודומות. תודה על ההפניה.

אני חוזרת ושואלת, מה לגבי עצמאות כלכלית? בניית איזה שהם כישורי פרנסה, גם אם הם לא כרוכים בלימוד לתואר שני במדעי המחשב או סטאז' מפרך באדריכלות? מה קורה כשלא מתקיים אצל אשה צעירה אחד מהתנאים הבאים: הורים אמידים ותומכים עד אינקץ, בן זוג מפרנס, ירושה נדיבה או כשרון נדיר שמביא מספיק כסף למחיה בהשקעה של חצי שעה ביום כשהילדים נחים בצהרים?

קראו לי קשישה מרירה וצינית, אבל קראתי מספיק דפי פרידה באתר הזה ושמעתי מספיק סיפורים ממיטב התסריטאים של בנות משפחה וחברות כדי לשנן לבנותי משפט אחד: אל תגיעו למצב של תלות קבועה בפרנסתו של אדם אחר. כדאי לדבר על כסף, צריך לדבר על כסף. הספר The Millonaire Next Door הוא התחלה טובה. ממש לא כמתכון "כיצד תהפכי לבעלת הון תוך שנתיים", אלא כחומר קריאה מרתק על משפחות והדינמיקה של התייחסות לכסף בכל מיני מצבים.

[שיבולת*]

יופי של שאלות, רק ממש לא קשורות לנושא הדף. אני בטוחה שיש הרבה דפים שעוסקים בשאלות כאלו ודומות.
מבחינתי הן דווקא כן קשורות לנושא של הדף. ואני שמחה ש אמא אינקובטור העלתה אותן והוסיפה עוד קול לדיון...
אילה בשדה דגן תודה על התגובה שלך. הקטע של האישה כמנהיגת הבית הוא באמת עניין שאני עכשיו דשה בו עם עצמי ובאמת יש בו הרבה...
ניצן אמ אני אשמח לשמוע את דעתך גם אחרי שתקראי את כל הדף.

טוב יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל חייבת לרוץ (נחשו לאן )

[תזמורת_הים*]

ההשכלה והמקצוע שרכשתי ועדיין רוכשת מאפשרים לי חופש בחירה ומאפשרים לי עבודה בתנאים שלי, במשכורת שמתגמלת היטב יחסית לכמות השעות שאני משקיעה, ובעיקר מאפשרת לי עבודה שממלאה אותי באנרגיות ולא מרוקנת.
לא כולנו יכולות לומר זאת על המקצוע שרכשנו.
אני למשל, אילו הייתי חוזרת למקצועי, הייתי מרוויחה שכר מינימום, ועובדת רחוק מהבית. לגבי האנרגיות- בואי נאמר שגם שם היה מקום לשיפור רב.

[פלוני_אלמונית*]

אני חוזרת ושואלת, מה לגבי עצמאות כלכלית?
אני אתך אמא אינקובטור. לא סתם מתעלמים ממה שאת כותבת, יש שם פחד. והוא עולה בהמון דפים אחרים, בצורה כזאת או אחרת. אבל זה מסוג הדברים שדוחים למחר, או לאחרי שהילדים יגדלו, או אחרי אלוהים יודע מה. ואז כשמשהו נשבר, החברה אשמה, ומה יכולנו לעשות הרי רק רצינו בטובת הילדים והיו לי אידאלים...
הגשמה עצמית היא לאו דווקא היי-טק או עריכת דין, היא היכולת לקום בבוקר, להתלבש בשמחה ולהתחיל עוד יום שבו אדם עושה מה שמשמח אותו. אם אשה או גבר מרגישים שגידול ילדיהם זו ההגשמה, סבבה. לי קשה להאמין שזה מחזיק לאורך זמן.

[ה_עוגיה*]

אני חוזרת ושואלת, מה לגבי עצמאות כלכלית? בניית איזה שהם כישורי פרנסה, גם אם הם לא כרוכים בלימוד לתואר שני במדעי המחשב או סטאז' מפרך באדריכלות? מה קורה כשלא מתקיים אצל אשה צעירה אחד מהתנאים הבאים: הורים אמידים ותומכים עד אינקץ, בן זוג מפרנס, ירושה נדיבה או כשרון נדיר שמביא מספיק כסף למחיה בהשקעה של חצי שעה ביום כשהילדים נחים בצהרים?

זאת לא בעיה של אמהות בחינוך הביתי בלבד אלא של כל הנשים שבחרו "להיות בבית", גם אם הילדים מתענגים על בית ספר עד אחת בצהרים.
בשלב הזה של חייהן העבודה (הלא מתגמלת במצלצלים) שלהן היא הבית והילדים. וכבר הרבה מלים נכתבו על הערך הכלכלי והכספי של העבודה הזאת, ערך שלא בא לידי ביטוי בתלוש/צבירת זכויות פנסיה.
וברב המקרים גם לא תהיה גם צבירה של וותק בעבודה והתפתחות גדולה מבחינה מקצועית.
זאת בעיה גדולה של הרבה נשים שמתגרשות אחרי ששנים ארוכות תמכו בבן הזוג שהשקיע את כל השנים בהבאת עצמו למעמד מקצועי גבוה. הוא נשאר עם מקצוע מכניס והן עם... בלי.

אני מרגישה שהפרק הזה של גידול הילדים בצורה אינטנסיבית הוא פרק קצר בחיים.
אינקו, בעוד 10 שנים הילדות שלך יהיו כלכך עסוקות. כלכך לא צריכות אותך לידן כל היום. בעוד 10 שנים הזמן שלך יהיה בידיך לעשות מה שאת רוצה.
ואם יש לך את הכישורים ואם יש למעסיקים את הראיה הנכונה - הם יתנפלו עליך כמועסקת (או שתהיי עצמאית מוצלחת ומצליחה).

(נתקלתי לא מזמן בכנס בסגנית ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל. היא מתגוררת בהושעיה ובילתה כ10 שנים מחייה בבית בגידול ילדים בלי לעבוד "בחוץ". עכשיו היא כבר סבתא וסגנית ראש המועצה. מודל נהדר, לדעתי)

[ה_עוגיה*]

ובאשר לי כאמא לבנות, אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לגרום להן להיות בטוחות בעצמן ולהאמין בעצמן. זה הבסיס לכל.
באשר לי כמודל -
הן רואות אמא שדואגת לבית וגם לעצמה, שמטפלת בצרכיהן אבל לא מבטלת את עצמה
הן רואות אבא שותף פעיל לתחזוקת הבית
הן רואות חוסר שוויון מסוים בשעות העבודה-המשתכרת בבית אבל עדיין לא רואות אף הורה ששם את העבודה במקום חשוב יותר מאשר להיות איתן

ועם כל המטען הטוב הזה הן יגדלו ויפנו לכיוון המתאים להן (להן ולא לי) ובינתיים אני אחזור להיות אחת שמבלה יותר שעות בפרנסה מאשר בגידול הילדות, כי הן יהיו כבר פחות זקוקות לי,
והן יראו שהמודל שלהן לא נשאר "קבור בבית".
וזה ישלים את התמונה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

תלות כלכלית בחינוך ביתי

[אום_אל_קיצקיצ*]

חינוך באופן טבעי ומעמד האשה

[הילי*]

לי היתה קריירה מגיל 17,רקדנית,ובעיקר מורה לבלט וכוראוגרפית מצליחה,מסופקת ומאוד מוערכת.בצבא היה לי אישור עבודה מסודר כך שיכולתי להמשיך ולהתפתח,גרתי בדירה עם שותפים,התמודדות הכל כולל הכל.בגיל 25 מתחילה את פרק האמהות.עד גיל 34 המשכתי לעבוד עם שני ילדים בחינוך ביתי.בהריון השלישי,מותשת ושבעה מהשילוב המאתגר,החלטתי להאט.הבנתי שלכל דבר יש זמן,שלי יש מלא זמן,והשנים הקרובות הם השנים שאני רוצה להיות עם ילדיי,אהובי והבית.כמה מימוש וממשות חשתי בכל מצב.היום אנחנו עם שלושה ילדים בחינוך ביתי,ומתוך מצוקה כלכלית החלטתי שכדאי לפתוח עסק קטן מהבית,וכך עשיתי.בן זוגי הוא שף,אנחנו מבשלים ל-40 איש ביום,ואת עבודות הניקיון הנלוות לבחירה הזו ממש קשה לי להסביר...זה לבנתיים.הכל כל-כך דינאמי,משתנה,אפשר לבחור בלי סוף! הבית הוא היציב,מתפתח ומתעצם,מתוכו אני מתכוונת לשלח את ילדיי אל החיים בחוץ.
אשר לחיי חברה,ומפגש עם מבוגרים נוספים,יש ומגוון.אנחנו אוהבים אנשים,אז למה שלא נפגוש אותם?
אני לא "יושבת"בבית,וגם לא קבורה.נכון שיש דברים שמחכים,אז מה,יש לי סבלנות,התבגרתי.
מקוה שהצלחתי להביא את עצמי בין השורות,שבת של שלום.

[ענבל*]

שיבולת,
מתארחת אצלנו בימים אלו סטודנטית מקסימה לרפואה. היא בחורה עצמאית שאפתנית וטובת לב, לשא לדבר על מוכשרת. היא גדלה בחינוך ביתי, אימה לא למדה מעולם, התחתנה בגיל צעיר ומאז משמשת כאם (מנהלנית, אשת לוגיסטיקה, מורה, מורה לחינוך מיוחד, טבחית וכו') בבית. הבת המדהימה שלה מעריצה את אמא שלה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מאוד מעניין.
שמתי לב שככל שהחיים שלי מלאים תכלית ועניין כך העובדה שהבת שלי רואה אותי כמו שאני רק משמחת אותי.
אני מרגישה שהחיים בבית כאמא לקטנים הם חיים נכונים ומכוננים, מלאי הגשמה וסיפוק,
כך שאני יודעת שהיא מקבלת מסר טוב.
חוצמזה, שהגדולה שלי כבר אמרה לי ש"אני כבר אחליט בעתיד איך אני אגדל את הילדים שלי ועכשו אני עדיין לא יודעת".

[לילה_טוב*]

הגשמה עצמית היא לאו דווקא היי-טק או עריכת דין, היא היכולת לקום בבוקר, להתלבש בשמחה ולהתחיל עוד יום שבו אדם עושה מה שמשמח אותו. אם אשה או גבר מרגישים שגידול ילדיהם זו ההגשמה, סבבה. לי קשה להאמין שזה מחזיק לאורך זמן.
זה מה שנכון לך. אני עושה בדיוק מה שמשמח אותי. באף עבודה לא הרגשתי סיפוק והגשמה ושמחה וייעוד ועניין והנאה כמו שאני מרגישה היום. לאורך כבר תשע שנים.

[תזמורת_הים*]

הגשמה עצמית היא לאו דווקא היי-טק או עריכת דין, היא היכולת לקום בבוקר, להתלבש בשמחה ולהתחיל עוד יום שבו אדם עושה מה שמשמח אותו.
אבל לעשות מה שמשמח אותך הוא לא בהכרח הדרך לעצמאות כלכלית... וזה בהחלט משהו שאפשר לעשות גם בחינוך ביתי.

לי קשה להאמין שזה מחזיק לאורך זמן.
ולי קשה להאמין שאפשר להחזיק לאורך זמן בעבודה במשרה מלאה על כל הלחץ שכרוך בזה. במיוחד כשיש ילד שמחכה בבית. אני החזקתי מעמד רק שלוש שנים בתור רווקה ונוראאאאא שמחתי כשהלידה סיפקה לי תירוץ להשאר בבית.

[אמא_אינקובטור*]

תהיה: יש לכם בן ובת שמתקרבים לגיל אוניברסיטה, שניהם רוצים ללמוד. המשאבים (כמובן) לא אינסופיים. לבת יש בנזוג קבוע ורציני, הם גרים ביחד ומדברים על ילדים. האם תסייעו לבת באותה נכונות שאתם מסייעים לבן, מתוך ידיעה ברורה שאחרי הלימודים היא תעבור להיות אמא במשרה מלאה? (כלומר, היא/אתם משקיעים הרבה זמן ומאמץ במשהו שהוא בשביל הנשמה בלבד). ואולי תייעצו לה לקחת את הכסף שמיועד ללימודים, או את הכסף שהיא מרוויחה בעבודה, ולחסוך אותו לתקופה שבה היא מתכוונת להיות בבית?

[ניצן_אמ*]

אני עבדתי 14 שנים ברוטו בהייטק (בתפקידי האחרון מנהלת בחברה ענקית, כפופה ישירות למנהל המרכז בארץ) ועוד שנה כמדריכת שחייה לתינוקות. יש כאן רופאות, עורכות דין, מנהלות, מרצות, שלא תסכמנה לחזור ל"קריירה" שלהן.

כלומר, אני מבינה מזה, ובוודאי שכך גם אצלי - שלא עשינו את זה "בשביל" הילדים. אני עשיתי את זה בשבילי. בשבילי בשבילי. בשביל לא למכור את נשמתי בנזיד עדשים, בשביל לראות את משפחתי גדלה ולא רק לשעתיים כל ערב, בשביל לא למסור את ילדיי למיקור חוץ חינוכי, בשביל האושר שלי. ואני אשה מאושרת. שנים הייתי אשה כועסת, מרירה, תחרותית, רודפת, חיה בשביל העתיד שאף פעם לא הגיע. והיום אני אשה מאושרת ומוגשמת. (להיום. אני לא טוענת שזה נצחי.)
אז אני שואלת אותך שוב, האם אני אמורה להתאכזב אם הבת שלי תהיה מאושרת ומוגשמת? את חושבת שזה מודל שלילי? את חושבת שהיא לא תדע שעשיתי דברים לפני שחזרתי הביתה?
מה זה חשוב איך בדיוק היא תהיה מוגשמת? הדבר היחיד שאני קוראת שוב ושוב בין השורות שלך, זה שאת חוששת שאת (ולא היא), לא תהיי מוגשמת, תהיי תלויה (כלכלית ואחרת) תאבדי את החופש שלך, וכו'

ושוב, אף אחת לא תתן לך תשובה נכונה בשבילך (או תשובה נכונה באופן כללי לכל הנשים.) התשובות נמצאות אצלך פנימה.

שיבולת, האם מה שכתבתי ראוי לתגובה רק אם אני אצהיר שקראתי את כל הדף?

[ניצן_אמ*]

ועוד דבר מה אחד זעיר, עד היום לא עשיתי שום דבר בגדילה המשותפת לי ולמשפחתי מחשש למה יהיה יום אחד בעתיד. זה מתחיל בקטן - לתת לה לשחק חופשי בסכיני חמאה למרות שיש סכינים חדים יותר (ולהגיד "הסכין הזה חד, זה מסוכן" אם היא במקרה לוקחת אחד יותר רציני) ממשיך בגדול יותר - לישון במיטה משפחתית בלי לפחוד מזה שהיא לא תרצה לצאת (לפחוד מזה? אני "פוחדת" שהיא תרצה לצאת ) לשאת אותה על הידיים בלי לחשוש מזה שהיא תגדל להיות מפונקת וכך הלאה. אז ברמה הכי הכי פרקטית - נגיד. נגיד שאני קונה את כל החששות האלה מהמסרים ההו-כה-בעייתיים פמיניסטית שאת מציגה (אני לא קונה את זה) מה אני אמורה לעשות בדיוק? לזרוק אותה לגן ילדים וללכת לסבול באיזה משרד חיים מתועבים שכבר ניסיתי ואני לא מוכנה לחזור אליהם?

שניה, אני כבר הולכת להחתים שעון וחוזרת.
NOT.

[שיבולת*]

שיבולת, האם מה שכתבתי ראוי לתגובה רק אם אני אצהיר שקראתי את כל הדף?
הי ניצן, אני לא יודעת למה את קצת נשמעת לי תוקפנית...
פשוט רציתי שתגיבי על כל מה שכתוב בדף, בגלל שהדעה שלך מעניינת אותי.

מהמסרים ההו-כה-בעייתיים פמיניסטית שאת מציגה
איזה מסרים, אמאל'ה?
אני רק העלתי את הפרדוקס שמציק לי. וביקשתי שיחוו עליו דעה.
הדבר היחיד שאני קוראת שוב ושוב בין השורות שלך, זה שאת חוששת שאת (ולא היא), לא תהיי מוגשמת, תהיי תלויה (כלכלית ואחרת) תאבדי את החופש שלך, וכו'
הי, נא לא לנתח אותי
אני לא ציינתי בדיוק מה מצבי בחיים מבחינת השכלה, קריירה, הכנסה של הבן זוג, ועוד... ובכוונה לא עשיתי זאת כי אני זה לא האישיו כאן.
נורא אודה לך אם תנתחי מקרים כלליים, או את המקרה שלך, אבל לא אותי ואת משפחתי.

[קט_קטית*]

שיבולת, אני עם ניצן.
הפרדוקס שהגדרת, הוא פרדוקס אישי שלך, לא כללי ולא מוחלט.
לי למשל אין את הפרדוקס הזה, ולכן אני לא יודעת מה להסביר עלי.
אני לא בבלבלות עם מה שאני עושה בחיי, ולכן ממש לא מפחיד אותי שהבת שלי תרצה להיות כמוני.
מי שמפחיד אותה שהבת שלה תבחר בדרך חיים כמו שלה - לא סגורה על עצמה.

מה מצבי בחיים מבחינת השכלה, קריירה, הכנסה של הבן זוג, ועוד... - כל אלה אינם רלוונטיים.

תודה ובהצלחה עם הבירור

[פלונית_1*]

מה אני אמורה לעשות בדיוק?
אולי בעצם רק לתת על זה את הדעת. אולי הדף הזה הוא תזכורת להגיד תודה על מה שיש. זה לא מובן מאליו. יש נשים שרוצות את ההגשמה הזו וחייבות לזרוק אותה לגן ילדים וללכת לסבול באיזה משרד חיים מתועבים. אני מכירה כמה כאלה, שהיו עם הילדים בבית עד שקרה משהו. ההנחה שצריך להמנע מראש שמא יקרה משהו שלא יאפשר את האמהות בבית היא כמו ההמלצה לשלוח את הילדים "לחיים האמיתיים" כדי שידעו מוקדם שחרא שם בחוץ ולא יהיה להם שוק בהמשך. (אני מניחה שכל ההורים בבית מכירים את ההמלצה הזאת.). זה לגמרי קשור לניהול משק הפחדים הפרטי של כל אחת.
בגדול, נראה לי עדיף להיות בריאה עשירה ועם הילדים בבית מאשר ההפך (-:
<פלונית 1 לא יודעת מה זה קשור אבל לא יכלה להתאפק>

[פלונית_1*]

הפרדוקס שהגדרת, הוא פרדוקס אישי שלך,
לא בטוחה. השאלה שהדף מציג מעניינת ומתבקשת, ברמה החברתית הכללית, כי חינוך ביתי אינו מוגבל רק למעשה הפרטי, ותפיסת נשים את עצמן בתוך החברה גם היא לא מוגבלת רק למעשה הפרטי. ומוזר לי שהשאלה לא עלתה בראשי אף פעם, ואני דווקא כן בבלבלות עם מה שאני עושה בחיי לפעמים.

מי שמפחיד אותה שהבת שלה תבחר בדרך חיים כמו שלה - לא סגורה על עצמה.
לא זוכרת מי כתב כאן פעם "סגור על עצמי אני אהיה בקבר".
כן זוכרת ש שמיכת טלאים כתבה שאוי לה אם הבת שלה תלך ברבע עקבותיה או משהו כזה. (והיא היתה חתיכת מטרוניתא נטולת בלבלות).

[גלית_ועמרי*]

תהיה: יש לכם בן ובת שמתקרבים לגיל אוניברסיטה
מעניין שעדיין לא ענו על זה
אצלי המחשבה האוטומטית היא חד משמעית - המשאבים יחולקו שווה בשווה, לא עושים אפליות בין הילדים.
במחשבה מעמיקה יותר אולי דווקא לבת הייתי נותנת יותר כי מראש היא מגיעה מנתוני פתיחה נמוכים יותר בגלל האפליה שבחוץ.

[פידג'ט*]

שיבולת

שוב קראתי את "הנחת העבודה" שלך, נקרא לזה ככה, והאמת שאני לא רואה שום פרדוקס.

כתבת:
איך בת יכולה להגשים את עצמה ולהיות מקצועית במשהו וגם באותה נשימה להמשיך אותי (לא אותי כרגע) ולהיות בחינוך ביתי?

ההנחה כאן היא שהגשמה עצמית=רכישת מקצוע. תקני אותי אם אני טועה.
מפה נובע כל הפרדוקס.
שוב, מה שאני קוראת כאן הוא - הנחה שאי אפשר להיות באמת מוגשמים ומסופקים בבית.

אמא אינקובטור

אני מסכימה איתך שכל אדם צריך וחייב את הכישורים לפרנס את עצמו ולהרוויח את לחמו. אבל מי אמר שהכישורים האלו לא נרכשים בבית?
מוסר עבודה, יכולת עבודה בצוות, ארגון, חלוקת משימות, וגם עיניינים טכניים כמו תוכנות מחשב נפוצות, לבשל, לערוך קניות בחכמה, איזון תקציב ועוד הרבה הרבה דברים יכולים להילמד בבית באופן (לדעתי) הרבה יותר טוב!

[פידג'ט*]

תהיה: יש לכם בן ובת שמתקרבים לגיל אוניברסיטה

אופס , ראיתי וחשבתי על זה הרבה ובסוף שכחתי לענות.
כמובן שקודם הייתי מבררת עם הבת את רצונה להמשיך ללמוד, את הראייה שלה לעתיד, מה היא חושבת שכדאי לעשות בכסף. במידה שיש רצון ללמוד - שווה בשווה.
וגם אם היא תהיה אמא במשרה מלאה, מי אמר שהתואר לא יפתח לה דלתות בעתיד? שהיא לא תעבוד יותר לעולמי עולמים?

[שיבולת*]

ה עוגיה - תודה על מה שכתבת. במקרה ראיתי אותך פעם לא בוירטואלי (קנינו אצלך יאמו, והיינו אצלך ביבנאל), והיה נראה לי שאצלך איכשהו הכל מסתדר.

טוב, מאחר שהדיון שהתחיל ב
_שיבולת, את ברורה מאוד
זה משהו שבכלל לא חשבתי עליו!_

הפך להיות דיון עליי ועל כמה אני סגורה ולא סגורה על עצמי,
אני חושבת שאני פורשת כי למרות שביקשתי כמה פעמים, עדיין אני חוטפת ריקושטים כמו

מי שמפחיד אותה שהבת שלה תבחר בדרך חיים כמו שלה - לא סגורה על עצמה.

ועוד תופינים. וזה לא כל כך נעים כי בעיני

השאלה שהדף מציג מעניינת ומתבקשת, ברמה החברתית הכללית, כי חינוך ביתי אינו מוגבל רק למעשה הפרטי, ותפיסת נשים את עצמן בתוך החברה גם היא לא מוגבלת רק למעשה הפרטי.
אני מוצאת את עצמי קצת יותר מדי לוקחת ללב ונזכרת למה אני רק קוראת באופן טבעי וכמעט ולא כותבת.

בכל אופן המסקנות ביניים שלי הן ש
א. אין שום פרדוקס
ב. אם יש - מי שמרגישה בו, הבעייה טמונה אצלה.

להתראות בינתיים ותודה על הדגים,
שיבולת (שלמרבית הפלא מחזיקה מעצמה די סגורה על עצמה, למרות שהיא לא בחינוך ביתי!!! ולמרות שהיא מתלבטת בעניין ובלי שום קשר)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שיבולת, אל תקחי ללב... השאלה ראויה לגמרי.
אגב, יש גם דף פמיניזם וחינוך ביתי .

מי שמפחיד אותה שהבת שלה תבחר בדרך חיים כמו שלה - לא סגורה על עצמה
חתיכת מותרות...
אנחנו גדלנו לדור שבו אמהות היו שוטפות רצפות כדי שהילדים יוכלו ללמוד באוניברסיטה. לא היתה להן ברירה אלא להיות סגורות על עצמן, אבל בטח לא רצו שהילדים ילכו בדרכן.
כל דור רוצה שהילדים שלו יזכו למשהו שהוא לא זכה לו (בדור הקודם זו היתה רווחה חומרית והשכלה גבוהה, בדור שלנו זו שלמות עצמית/הגשמה עצמית, ומי יודע מה זה יהיה בדור של ילדינו).

[שיבולת*]

שיבולת, אל תקחי ללב... השאלה ראויה לגמרי.
תודה,קרוטונית, נעים לשמוע

[בשמת_א*]

למשל קראתי שבת אחת בחינוך ביתי, אמא שלה מספרת עליה ועל הכשרון המוזיקלי שלה. את מבינה?
ובכן?
אני מאחלת לבת שלי להגשים את המשאלות שלה, ולחיות תמיד ובכל רגע אך ורק את החיים שלה.
אני מקווה שהיא לומדת ממני לחיות את החיים שהיא רוצה בכל רגע, ולא לחיות חיי ציפיות של אחרים. לעסוק (בכוונה אני לא כותבת לעבוד) במה שהיא אוהבת, במה שגורם לה אושר. ובמקרה, כשמדובר ספציפית בבת שלי, היא עסוקה מגיל צעיר ביותר בשאלה איזה עבודה גם מכניסה כלכלית (-:
מה שהיא תבחר, אני אתמוך בה. ואני מאחלת לשתינו, שכאשר היא תהיה אמא, תהיה לה אמא שתתן יד, וכתף, ותמיכה מהסוג שכל אמא טרייה צריכה.

אבל יש לי שאלה, איך את רואה את הבת שלך בתור אדם בוגר? האם יחמץ ליבך עם תתחתן, תוליד ילדים ותגדל אותם בבית בגיל צעיר
נהפוך הוא. אני ממש אשמח להיות סבתא (-:
והיא תהיה אמא נפלאה. וזה לא סותר כלום. אין איזה ספר שבו כתוב שחייבים לעשות קודם את זה ואחר כך את זה. יש זמן לכל דבר. יש תקופה ליהנות מילדים קטנים, ויש תקופה ליהנות מקריירה. או סתם לעבוד ולחסוך כסף.

_מבוגרים שבוחרים לבלות את זמנם עם ילדים (כמו אמהות בחינוך ביתי) מוגלים באופן אוטומאטי משאר החיים.
[...]
ואני לא מסכימה. אני באופן אישי לא חשה מוגלית בכלל (לא ממקומות שאני רוצה להיות בהם, לפחות). וזה מזכיר לי את הדיון (ההזוי משהו) בדף דכאון של אמהות בבית- תחושה מהסוג הזה הן מאד אישיות ולא משותפות אוטומטית לכלל האמהות בחנ"ב, ובחירה בחנ"ב אינה בהכרח בחירה בגלות מעולם המבוגרים (וזה מאד מאד תלוי בסביבה שבה חיים, לדעתי)._
ממש מייצג אותי.

הילדה קולטת שהאמא שמטפלת בכל עיניני הבית האין סופיים והלא מתגמלים ,קולטת את השיעמום והתיסכול (לפחות בעיניי המיין סטרים ,מי שחושבת שהיא מלכה שמניפה את שרביטה ,אולי רואה את זה אחרת
בתור מלכה שמניפה את שרביטה, אני בהחלט לא רואה את ענייני הבית כ"אין סופיים", או לא מתגמלים, או משעממים או מתסכלים.
בחיים שלי לא הייתי כל כך מאושרת, מתוגמלת ומוגשמת.
האינסופי, הלא מתגמל, המשעמם והמתסכל - את זה חוויתי בקריירה שלי כמרצה באוניברסיטה.
ואם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שהכי חשוב לתת לילד (מי הגאון שכתבה את זה? מתעצלת לחפש) את ההורות המדוייקת בשבילו. ככה שהוא יכיר את עצמו ויבטח בעצמו ויילך עם האהבה שלו והכישרון שלו מההתחלה, כי אין דבר חשוב יותר מלדעת מי אתה, מאין באת ולאן אתה הולך.
ואת זה, אני מרגישה, מקבלים ילדים בחינוך ביתי, במיוחד כשההורים בחרו בחיים האלה, כי הם בחרו בשבילם, לא בשביל הילדים, בשבילם.

[בנות*]

שיבולת, אל תקחי ללב... השאלה ראויה לגמרי.

[בשמת_א*]

רק עכשיו ראיתי את התוספות האחרונות (לקח לי המון זמן לקרוא את כל הדף), אז שיבולת, אני רוצה להוסיף:
השאלות הפמיניסטיות חשובות בעיני.
וחשוב בעיני לדון בהן ולדוש בהן, כי זה טוב לנו לחשוב על זה ולהבין את זה.
אני מאוד פמיניסטית. לכן למשל היה לי חשוב שהבכור שלי יהיה בת. כי לדעתי, הילד הבכור מקבל סוג של עוצמה, שרציתי שתהיה לבת שלי. הבן יקבל את העוצמה מכל העולם.
ואני מנהלת עם הילדים שלי שיחות שבהן דנים בנושאים האלה. אין שום חוק שהם רק צריכים "לספוג". אצלנו מדברים. מדברים על כסף, על הכנסה, על קריירה, על מעמד האשה, על הכל.
היו לנו למשל המון שיחות על גורל הנשים בתקופה של ג'יין אוסטן. הסברתי לה את כל החשיבות של הנישואין בשביל הנשים ההן. דיברנו על זה! זה חשוב!
איך שאני רואה את העולם, ככל שאנחנו מדברות על זה יותר, ככה זה פותח לנו את הראש יותר, פותח לנו את האופציות יותר.

בעניין אוניברסיטה לבן ולבת: איזו שאלה מוזרה, מבחינתי. זו ממש שאלה שאנשים שבאים מהרקע שלי לא היו מעלים בדעתם אפילו לשאול אותה. ממש. אף אחד במשפחה שלי לא היה חושב מהזוית הזאת (ואני חושבת עד לבנות הדודים).
זה לגמרי ברור שקודם כל הולך לאוניברסיטה הראשון שמגיע לגיל וזה רצונו (החידה הזאת דורשת שהם יהיו תאומים ורוצים ללכת באותה שנה? כי אצלי יש ביניהם חמש שנים הפרש). ואחר כך לגמרי ברור שאם אין כסף לשלוח ילד לאוניברסיטה, מוצאים קומבינה! הלוואות, הילד יעבוד, נעשה משהו. בכלל, אצלנו החינוך הכי חשוב. אנחנו הרי בחינוך ביתי, לא? אז ברור שקודם כל החינוך עומד בראש סדר העדיפויות שלנו, לא? P-: אז חוסכים לזה, ומוותרים על דברים אחרים בשביל זה, ומה פתאום להפלות בין הילדים?

[סוניה_זרחי*]

אני רוצה להגיב לאו דוקא לגבי נושא ההגשמה העצמית, והאם האמהות כלולה בזה, אלא דוקא לגבי אפשרות הבחירה החופשית
נראה לי שהרבה ילדים שגדלים בחינוך "קונבנציונלי" ובחברה תחרותית-השגית-מערבית, נדחפים לבחור בדרך הזאת, של מה שנחשב לקריירה, לימודים והתפרנסות ממקצוע "מקובל", ולא תמיד הם חופשיים לבחור את מה שבאמת מתאים להם, כי אין להם כל כך נסיון והרגל לבחור....הם תמיד עשו מה שמצופה מכל בני גילם ומאנשים כמוהם, בכל מקום סביבם. הם לא תמיד פגשו אנשים עם מחשבה עצמאית ודרך משלהם. הם לא הורגלו להכיר את מה שהם באמת ומה שמתאים להם! רובם רק רוצים להיות כמו כולם
לפעמים חלקם יבחר לברוח מהמסלול המקובל והמתוכנן להם, וגם זה לא מבחירה חופשית אלא מההתנגדות למקובל.

יש לי דעה קדומה לא מבוססת, שילדים בחינוך ביתי, הרבה יותר עצמאים, חופשיים, בעלי דעה אישית מקורית, ויותר פתוחים להתנסות בדברים שונים, ללא קשר למה שמקובל ולמה שיגידו להם.
הם פשוט לא גדלו לפי מה שמקובל...ולא גדלו כל הזמן בחברה שמשווה בין אנשים, ושופטת ומודדת אנשים כל הזמן.

אני יודעת שלגבי שתי הקבוצות שתארתי, יש בדברי ההכללה, אבל "בגדול", אני חושבת שאכן יש קו שמבדיל, והוא לטובת ילדי חנ"ב לגבי יכולת לעשות בחירות בחיים ולהגשים את עצמם..

[יפעת*]

גם בעיני הדיון הוא כללי ומרתק למדי. זו שאלה נכונה שחשוב לשים על השולחן אבל מסיבות כאלה ואחרות כנראה קשה להתמודד איתה.
אני באופן אישי נאלצת לעבוד במשרה מלאה ו'לזרוק לגן'. קשה לי עם זה לפעמים [ולפעמים קצת פחות].
אני עובדת בעבודה שנעים לי בה ואני מתוגמלת כראוי וכמו כן מוערכת כראוי. יחד עם זאת מוכנה לוותר כבר מחר בתמורה להשארות עם הצאצאים בבית. אני תמיד ראיתי את זה כדרך נכונה יותר לחנך את הילדים/ות להגשמה עצמית ואני משוכנעת שאם הייתה לי את האפשרות הייתי עושה יותר מרק 'לשבת בבית'.

[ניצן_אמ*]

שיבולת, סליחה אם נשמעתי נחרצת מדי. אולי קצת הגבתי לזה שלא התייחסת לשום דבר ממה שכתבתי קודם. (דרך אגב, עדיין לא התייחסת )
אני קוראת מחדש את מה שכתבתי ורואה שאפשר לקרוא את זה מאד לא נעים. מצטערת. לא זו היתה הכוונה.

אולי אצלי התשובות כל כך ברורות לגבי עצמי שאני לא מבינה מאיפה השאלה הזאת יכולה לבוא בכלל.
אולי אני בכלל מגיבה למה שאני קוראת כטון אפולוגטי ויותר-מדי-מסביר מחברותיי שבחרו כמוני.
אולי אני מגיבה לזה:
_הבעייה שתיכף יצוצו לך כל מיני עם תשובות מכובסות ומעומלנות ...
ושינסו למכור לך שזה לא עניין מגדרי_
אמירה שבעיניי היא מאד תוקפנית, מבטלת ומתנשאת.
כך או כך, אני מצטערת אם נקראתי לך תוקפנית. חלק מהשאלות ששאלתי לא היו רטוריות בעיניי, שאלתי אותן כמה פעמים ולא קיבלתי שום תשובה. אני באמת אשמח לשמוע את תשובתך.
והנה עוד שאלה/מחשבה -
נשים קרייריסטיות לשעבר ואמהות מוגשמות ומאושרות בהווה (לפי עדות אישית וישירה שניתנה לך פה שוב ושוב מכמה וכמה נשים) אומרות לך שאין פרדוקס כשיש שלמות עם הבחירה הזאת. סיפוק. שמחה. מה שמחה? אושר. ממש אושר.
את יכולה להסביר לנו את הפרדוקס? למי שממש לגמרי לא חושבת שהבחירה הזאת היא בחירה נחותה יותר מחיי קריירה?

[יונת_שרון*]

אני רוצה לערער על ההנחה שחינוך ביתי = אין קריירה (נוספת). זה נכון שכשיש תינוק אז כמעט אי אפשר לעשות דברים אחרים. זה גם נכון שעם פעוט קשה מאוד לעמוד בהתחייבויות חיצוניות. אבל בסביבות גיל 3 (תלוי בילד ובאמא ובסביבה וכו', אבל בכל זאת בערך אז) מתפנה זמן. וגם ילד בן שלוש מסוגל לחכות כמה דקות עד שנגמור לדבר בטלפון (לרוב, תלוי בילד, וכו'). וככה, לאט לאט, אפשר להתעסק ביותר דברים שלא קשורים ישירות לבית ולילדים. אולי לא לצאת כל יום מתשע עד חמש, אבל כן לעבוד בבית או בסביבתו, פלוס פגישות בחוץ מדי פעם.

אז כדאי לזכור שאמהות לילדים קטנים זה לא כמו אמהות לילדים גדולים, ובטח לא כמו אמהות לבני נוער. מה שאי אפשר כשהילדים קטנים, הופך לאפשרי ואף מתבקש עם השנים.

[פלונית_1*]

אני מוצאת את עצמי קצת יותר מדי לוקחת ללב ונזכרת למה אני רק קוראת באופן טבעי וכמעט ולא כותבת.
חבל, כי הבאת יופי של נושא, ונדמה שגם אם יש לך נטיה לקחת ללב, יש לצדה מספיק בהירות להדגיש שוב ושוב את רצונך בדיון נקי ומספיק אומץ להתעקש עליו. ומזה הדיון וקוראיו יכולים לצאת רק נשכרים. אבל את? מעניין אותי אם למרות ה"תופינים" הצלחת לקבל איזושהיא תועלת מהדף. בכל אופן, הועלו פה קישורים לדפים דומים, בטח ראית, ובכל זאת השאלה הספציפית שלך היא ראויה לגמרי ולא ממש נידונה בהם.
אני חושבת שאמא שבוחרת בחירות שעושות אותה מסופקת ומאושרת רוב הזמן, נותנת את הדוגמא הכי טובה לבנותיה, להגשמת חיים טובים, וכלל לא משנה אם זה במכרה פחם או בחברת הייטק או במטבח בין הסחבה לציצי. בתחילת הדף מישהי כתבה לך שאת לא מבינה כי את לא בחינוך ביתי, תשובה שעל פניו נשמעת מעצבנת ושטחית, אבל האמת, כאשר חיים את החינוך הביתי מבינים שמדובר במערכת חיים שלמה שכמעט אי אפשר לבחור בה, רק לקיים אותה או לא לקיים אותה, מתוך הישמעות לצורך עמוק שאין בתוכו מקום לשאלות של כן ולא אלא בעיקר של איך ומתי. הילדים שלנו זקוקים לדעתי בעיקר לאהבתנו את עצמנו כדי להיות חסונים בעצמם. ולא משנה מה שמה של הדרך שבחרנו מתוך האהבה הזאת.

[ניצן_אמ*]

או. אני יודעת למה נשמעתי עויינת.
כי בחשש מזה שהבנות תלמדנה להיות כמונו מובלעת ההנחה שזה פחוּת.
אז ברור שאני אישית לא מרגישה פחותה. אבל אני כן קצת מתרגזת לשמוע שאת חושבת שהבחירה שלי פחותה. שחברות שלי יושבות ומסבירות למה הן לא פחותות.
למה צריך להסביר שאנחנו לא פחותות???
למה אני בכלל מדברת איתך פה במקום להגיד "שוין. אני יודעת מה אני, מי אני, מה טוב לי, ומה אני מאחלת לבני ביתי."
אני אגיד לך למה.
כי את לא נמצאת פה בבית שלי, ואין לך מושג איך נראים החיים שלי!
אז איך תוכלי לבחור בזה עבור עצמך מתוך שלמות הבחירה?
זו שאלה מאד קשה.
כי לא יעזור כמה אני אומר לך שאני מאושרת, כי יכול להיות שאנחנו נשים מאד שונות ומאושרות מדברים שונים.
לא יעזור לך שאני אומר לך שאני (כמו בשמת) מאד פמיניסטית. כי דברים שרואים מכאן (- אוף.. טעות הייחוס הבסיסית... גמדים!!!)
לא יעזור לך שמאה נשים תאמרנה לך את זה, אם לא יהיה לזה תוקף וידיעה פנימית. משל עצמך.
זה אף פעם לא יוכל להיות דיון אקדמי רציונלי. אף פעם לא תוכל להיות לו מסקנה. וזה בסדר, לא צריכה להיות לו.

טוב נו.
מקווה שאני מובנת.

[פלוני_אלמונית*]

דווקא לבנות בחינוך ביתי לא תהיה שום בעיה עם בניית קריירה במקביל לאמהות, האמהות שלהן ישמשו שבט נפלא לנכדים
לי דווקא נראה הגיוני שהאמא תרצה עכשיו, כשהבת גדולה והקימה משפחה משלה, סוף סוף לצאת לעבוד קצת מחוץ לבית... למה להניח אוטומטית שהיא תרצה להמשיך ב"ייעוד" שלה גם כשהוא לא הייעוד שלה (אלא של בתה)?
בייחוד כשעוברות כמה שנים טובות בין הזמן שבו הבת יוצאת מהבית (16? 18? 20?) לזמן שהיא מתחתנת ונכנסת להריון ראשון.

[פלוני_אלמונית*]

ובהמשך לדבריי: צריכה להיות אמא מעולה כדי לתמוך ולאפשר את הבחירה של בתה לצאת לעבוד, כשהיא עצמה חושבת (ואף יישמה) שהדרך הטובה ביותר היא שהאם נמצאת עם הילדים.

[אמא_אינקובטור*]

_בתור מלכה שמניפה את שרביטה, אני בהחלט לא רואה את ענייני הבית כ"אין סופיים", או לא מתגמלים, או משעממים או מתסכלים.
בחיים שלי לא הייתי כל כך מאושרת, מתוגמלת ומוגשמת.
האינסופי, הלא מתגמל, המשעמם והמתסכל - את זה חוויתי בקריירה שלי כמרצה באוניברסיטה._

מעניין, כי אצלי בדיוק הפוך. אני מעדיפה להכין מאה הרצאות ולבדוק אלף דו"חות מעבדה מאשר לשטוף רצפה או כלים או לקפל כביסה או לנגב פירורים משולחן האוכל בפעם התשע מאות באותו יום.

[ניצן_אמ*]

צריכה להיות אמא מעולה כדי לתמוך ולאפשר את הבחירה של בתה לצאת לעבוד, כשהיא עצמה חושבת (ואף יישמה) שהדרך הטובה ביותר היא שהאם נמצאת עם הילדים.
אני אגיד לך מה מפריע לי בניסוח:
א. לאפשר את הבחירה של בתה - מי אני בכלל שאני לא אאפשר לבת שלי? האם אנחנו כנשים בוגרות באמת מתייחסות לאמא שלנו כ"לא מאפשרת לנו" לצאת לעבוד? ואם האמא שלנו חיה באשליה הזאת שהיא מאפשרת לנו, או לא, משהו, זה לא ממש עצוב בשבילה? מזכירה את ג'ובראן חליל ג'ובראן. (מישהי יכולה לצטט?)
ב. הדרך הטובה ביותר - אה, יש אחת? הדרך הכי טובה, היא תמיד הדרך הכי הטובה עבורה. עבורה. לא עבור כל אחד. אין דרך טובה לכולם. כמו ששרון אמרה - אפילו לא עבור כל בת שלך.

[שיבולת*]

אוף כתבתי משהו, הוא נמחק, ואז גם ראיתי עוד 3 תגובות ואני לא יודעת מאיפה להתחיל...
ניצן אמ,
לא עניתי לך, כי הטון שלך נקרא לי נחרץ למדי והשאלות רטוריות (וגם כי אני לא מרגישה שזה דיון שלי שאני צריכה להגיב לכל אחד ואחת)
בכלופן - אני מבינה שאצלך ואצל אחרות, אין פרדוקס ואין קונפליקט כי חייכן מלאים. ואני באמת מבינה את זה ולא בציניות כתבתי קודים שכנראה שאין פרדוקס.
אבל... אני עדיין מרגישה שבאיזשהו מקום, לא קיבלתי מענה על העניין הזה שאת הגעת לחינוך ביתי כשהעגלה שלך מלאה כלומר אחרי איזו דרך שעשית ואני חושבת על אלו שיעשו את זה מתוך המשכיות ולא מתוך תהליך פנימי, האם העגלה שלהן תהיה מלאה?

בשמת א
תודה על דבריך הבהירים. גם אני איתך בשמחה על בת בכורה (!), וגם איתך בחוסר ההבנה על חלוקת המשאבים כשיש בן ובת שרוצים ללמוד באוניברסיטה. זה ממש רחוק גם מהעולם שלי. גם בתיאור החיים שלך, לא נראה לי שיש איזשהו פרדוקס.

פלונית 1 - תודה על המחמאות. הדיון הזה נורא אינטנסיבי, נפתח לפני בערך יממה וכל הזמן מתחדש, ואני קוראת הכל (ולוקחת ללב כאמור) ומנסה להפנים. אם את שואלת אותי מה אני לוקחת ממנו, זה את הידיעה שלעיתים הפרדוקס לא קיים, למרות שעדיין הוא לא עובר חלק בגלל מה שכתבתי לניצן בפיסקה הראשונה. כלומר יש על מה להתדיין.

ולכל מי שהגיבה ולא התייחסתי אליה אישית, תודה ואולי אתייחס בהמשך (לא מבטיחה בקצב שהדיון מתפתח)

[פלונית_1*]

כי בחשש מזה שהבנות תלמדנה להיות כמונו מובלעת ההנחה שזה פחוּת.
אני מקווה ששיבולת לא הלכה לישון כי ממש מעניין אותי אם אכן לכך התכוונה. יש לי תחושה שכאן בדיוק הבעייתיות של הדיון, שבמקום להמריא הפך למאפיית תופינים. לדעתי שיבולת התכוונה להביע חשש: אם אנחנו יצאנו, ראינו עולם, למדנו-השכלנו-התפרנסנו-מרדנו-חזרנו הביתה-הפכנו עקרות בית, מה יעשו הבנות של המהפכה , ז"א התוצרים שלה, בנותינו. כבר הולדנו אותן לתוך האידיאלי, לדעתנו, בניגוד לאמהות של רובינו שעשו דברים שממש לא נראים לנו. מה הן יעשו משם? האם תנאי החממה האלה אינן הצרת דרך עבורן? אולי מוטב לה לאשה לעבור את דרך החתחתים שעוברות "החוזרות הביתה" על מנת לגבש זהות עצמית מדוייקת יותר? ז"א, אולי זה מה ששיבולת שועלת ומכאן השאלה על הפרדוקס?

[פלונית_1*]

שיבולת שועלת (-: (אני לא מתקנת)

[שיבולת*]

פלונית 1 ח"ח
נראה לי שהבהרת בדיוק מה שאני מתכוונת, ואולי אף כתבנו יחד.
את המשפט
אבל הילדות של המהפכה, מה הן יהיו? האם האמהות שלהן מאחלות להן להקים את משפחתן ולגדל אותה בחינוך ביתי, לפני שהן הגשימו את עצמן?
(סליחה שאני מצטטת את עצמי)
אני כתבתי בפוסט הפתיחה של הדף הזה, ובאמת לא מצאתי לו תשובה.

>שיבולת לא יכולה לישון שהדף כלכך פעיל<

[ניצן_אמ*]

שיבולת, תודה על התגובה.

אני אומרת - נניח שתגענה לבחירות דומות מבלי למלא את העגלה. נניח.
נניח שיום אחד תתעוררנה ותאמרנה - עגלתי ריקה היא. (לא מרגישה שזה סביר, אבל גם לא בלתי אפשרי.)
מה מונע מהן לצאת ולמלא אותה בתוכן?
האם תוכן הוא רק תוכן אקדמי שמושג בגיל מסויים ובמוסדות מסויימים?
האם תוכן הוא רק קריירה מסויימת במקצועות מסויימים?
רק בגיל מסויים?
האם זו תהיה "אשמת" או אחריות אימן?

[פלונית_1*]

כן, כתבנו יחד, ואכן השאלתי את הביטוי "בנות המהפכה" מפוסט הפתיחהשלך. במשפט שציטטת מעצמך עכשיו נמצא אותו חומר נפץ שהקפיץ פה רבות: "לפני שהגשימו את עצמן" - כמרמז שאמהות במשרה מלאה סותרת הגשמה עצמית. וזה הביא לסטייה מהכוונה המקורית, אולי.

[ניצן_אמ*]

שרון, תודה.

בול.

[פלונית_1*]

נניח שיום אחד תתעוררנה ותאמרנה - עגלתי ריקה היא. אם זה יקרה לפי התכנית, לא רק שהיא לא תהיה ריקה, היא תהיה מלאה בתינוקות ! (-:
(אבל גם בעיני זה לא סביר, שילדות שחיות בבית שבחרו בו בחופשיות יתנהלו כעזים מכוסות עיניים לחיים של חיקוי אוטומטי של מה שעשתה אמא)

[שיבולת*]

שרון - תודה מתה על השיר הזה ומשתדלת כמה שפחות להגיד על הבת ועל בן הזוג שהם "שלי" גם בגלל השיר הזה.
ניצן- לא יודעת מה לענות על השאלות שלך. אבל שמחה שהן עלו : - ) בטח מישהי יותר חכמה ממני תדע לענות, ואולי לא (הסתבכתי בלשוני הוירטואלית עכשיו לא?)
פלונית 1 - אני עכשיו קולטת את חומר הנפץ בפוסט ההוא, שהסברת אותו כל כך יפה כאן למעלה. הרמיזה שלי על כך שאין הגשמה עצמית בחינוך ביתי, הייתה שגוייה כי באמת אינני מרגישה כך.
טוב עכשיו יש לי הרבה על מה לחשוב, הולכת לישון (בלי נדר).

[לילה_טוב*]

יש בדף הזה המון הנחות מובלעות, והמון הכללות שלא בהכרח נכונות לכולן, ולכן הוא באמת מזכיר קצת את הדף על דיכאון של אמהות בבית. כי בעיקר יש כאן הרבה חוסר ידע על איך זה עובד באמת.
ההנחה למשל שכל האמהות הגשימו את עצמן לפני שהגיעו לחינוך ביתי, היא לא בהכרח נכונה ממה שאני רואה סביבי.
נכון, רוב הנשים עבדו ולמדו קודם, אבל זה בעיקר כי זה מה שעושות היום נשים בשנות העשרים שלהן, ורובן מתחילות להקים משפחה בשנות השלושים שלהן. אז בכל מקרה הן יותר בשלות אבל זה לאו דווקא גורם להן לבחור בחינוך ביתי. זאת אומרת, אין בהכרח קשר.
לפעמים הן בכלל לא מצאו את עצמן מקצועית ואז הילדים נפלו להן מהשמים כי שם הן הרגישו טוב.
לפעמים הן מצאו את המקום הטוב והמתאים להן מבחינה מקצועית אבל נקרעו בין הרצון להיות עם הילדים לבין הרצון להמשיך לנהל את הקריירה שלהן, ובחלק מהמקרים הן בחרו בשלב זה של חייהן לוותר על הקריירה או לנהל אותה על אש קטנה או להמשיך לנהל אותה ולחלוק את החינוך הביתי ואת העבודה עם בן הזוג.
לפעמים הן מוצאות את המקצוע שלהן דווקא מתוך השהות בבית ועם הילדים. זה יכול להיות קשור לחינוך או לריפוי או לבישול או לארגון והפקה או להנקה או ללידה או ליצירה או לכל דבר אחר.
חלק גדול מהנשים ממשיכות לעסוק בדברים שהן אוהבות, וחלקן גם להתפרנס מהם.
אני מכירה נשים אמיתיות מכל הסוגים האלה ועוד רבות אחרות.
גם ההנחה המובלעת כי זה מה שהן יעשו לנצח, גם בתור סבתות, ממש לא מדברת אליי. אני בהחלט יכולה לראות אמהות שלגמרי ימצו את האמהות שלהן ובגיל מבוגר יותר ירצו לעשות דברים אחרים מלטפל בנכדים.
עוד הנחה קצת מוזרה היא שזה מה שאנחנו רוצות שהבנות שלנו יעשו. אם הבת שלי תרגיש
אני מעדיפה להכין מאה הרצאות ולבדוק אלף דו"חות מעבדה מאשר לשטוף רצפה או כלים או לקפל כביסה או לנגב פירורים משולחן האוכל בפעם התשע מאות באותו יום.
אז אני ממש אשמח שזה מה שהיא תעשה, ולא ארצה שתסבול. יכול להיות שזה יגרום לי לטפל בנכדים... אבל.
לא יודעת. אני בהחלט חושבת שיש עוד פתרונות טובים למשפחות שונות ואנשים שונים חוץ מאשר חינוך ביתי.
והבנות שלי הן נשים שונות. טוב, אני מודה שייצבט לי הלב אם התגובה תהיה קונטרה קשה.
גם ההנחה שהבנות שלנו לא פוגשות עוד נשים ולא יודעות שיש נשים שיוצאות לעבוד, היא לא קשורה למציאות.
הילדות שלנו לא חיות בוואקום. יש להן קשרים נרחבים בעולם, והן גם חוות אותו באמת כי הן לא סגורות בשום מקום אלא מסתובבות בו. הן רואות נשים שעובדות בחנויות בבוקר, ונשים שמעבירות להן חוגים אחה"צ, יש להן סבתות ודודות ואמהות של חברות וחברות של אמהות שיוצאות לעבוד וללמוד.
העובדה שיש להן בחירה היא ברורה וגלויה לגמרי.
הבונוס מבחינתי הוא שגם הבחירה להיות בבית לא מוקצית אלא אפשרית.

[פלונית_1*]

מי אני בכלל שאני לא אאפשר לבת שלי? האם אנחנו כנשים בוגרות באמת מתייחסות לאמא שלנו כ"לא מאפשרת לנו" לצאת לעבוד?
האם הכוונה לא היתה אאפשר לה לצאת כי אשאר עם הנכדים ובכך אאפשר לה להתפרנס?
זה היה בתגובה ל דווקא לבנות בחינוך ביתי לא תהיה שום בעיה עם בניית קריירה במקביל לאמהות, האמהות שלהן ישמשו שבט נפלא לנכדים

שאגב, זו נקודה חשובה, שהחינוך הביתי מאפשר התרחבות המשפחה מעבר לגבולות המשפחה הגרעינית (מקור הבדידות בחברה שלנו), ומתן אפשרות לנשים הצעירות למלא את עגלתן בכל מיני, בלי שזכויות הילדים לגדול בחיק משפחתם יפגעו. רואים זאת בתרבויות שונות בעולם. אפילו סבתות מיניקות.

[מיכל_שץ*]

אני לא רוצה שהיא תהיה "כמוני" או "לא כמוני". אני מקווה לתת לה מספיק כלים להיות כמוה.
משפט מעולה.
שוב הגעתי לדף יום אחרי שנפתח והוא ארוך מדי לקרוא אותו בבת אחת...
בטח יהיה מעניין.
אני בכלל חשבתי שהפרדוקס של בנות בחינוך הביתי הוא שהן לא פוגשות (מספיק) בנים (גיל ההתבגרות התפרץ אצלנו במלא תפארתו...)
אבל אולי זה לא פרדוקס ורק דילמה, ואולי סתם קושי שיפתר באיזו דרך מופלאה ובלתי צפויה כמו כל אלה שלפניו (הלוואי)

[פלונית_1*]

בלי שזכויות הילדים לגדול בחיק משפחתם יפגעו.
ובלי שזכות המבוגרים במשפחה להיות נחוצים וליהנות מצעירי הבית , תיפגע. וכך גם נפתר הפרדוקס, אם הוא בכ"ז קיים.

[פלונית_1*]

ממש לא, הכוונה היא שסבתא ש רוצה להמשיך ולממש את עצמה דרך קשר הדוק עם נכדים, היא נתון בחייה של הבת, והנתון הזה עשוי להפוך רלוונטי במיוחד אם היא רוצה, למשל, גם להיות רופאה וגם להיות אם לילדים בחינוך ביתי.
אז כן (-: , ז"א התכוונו אותו הדבר. סתם הסתרבלות שלי בניסוח.

[פידג'ט*]

סיפרתי לאיש על הדף הזה, והוא הסביר לי שבמתמטיקה אין דבר כזה פרדוקס, אלא רק אשליה, שלפעמים יכולה להיות חזקה מאוד.
יש אחד משני דברים:
א. אחת מהנחות הפרדוקס שגויה.
ב. ישנה דרך ספציפית לפתור את הפרדוקס.

(זה סתם נשמע לי מאוד מעניין בקשר לדף, ונכתב בלי קטנוניות או רצון לפגוע) @}

[פלוני_אלמונית*]

. לאפשר את הבחירה של בתה - מי אני בכלל שאני לא אאפשר לבת שלי? האם אנחנו כנשים בוגרות באמת מתייחסות לאמא שלנו כ"לא מאפשרת לנו" לצאת לעבוד? ואם האמא שלנו חיה באשליה הזאת שהיא מאפשרת לנו, או לא, משהו, זה לא ממש עצוב בשבילה? מזכירה את ג'ובראן חליל ג'ובראן. (מישהי יכולה לצטט?)
נו באמת... לא צריך לצטט משוררים. התכוונתי ל"לאפשר" כפשוטו. אם הסבתא מטפלת בילדים והאמא יוצאת לעבוד, אז הסבתא מאפשרת פיזית לאמא לצאת לעבוד ולממש את בחירתה. האמא יכולה גם היתה להיעזר במטפלת או לשלוח לגן, רק שזה היה עולה לה לא מעט כסף.

[אמא_בבית*]

שיבולת, תודה שפתחת את הדף. אני מקווה שאת לא הולכת לשום מקום.
שאלת: למי לתת כסף ללמוד באוניברסיטה? (לבת שעומדת לגדל ילדים בבית או לבן שאולי ימשיך בתחום שהוא ילמד)
יש כאן הנחה שלימודים באוניברסיטה, נועדו תמיד כדי לעשות איתם משהו. להמשיך לעבוד בתחום או ללמוד לתואר מתקדם יותר שנשען על הלימודים האלה.
בדוגמא שהבאת – אולי הבן באמת יעשה את זה ואולי לא, (אח שלי למד באוניברסיטה ארכיאולוגיה ופילוסופיה וממש לא עובד בזה) ואולי הבת "סתם" תתעשר מזה או שיום אחד כשהילדים יגדלו זה ידליק אצלה משהו והיא תמשיך בתחום.
לימודים הם לימודים הם נועדו ללמוד. לפתח את המוח, לעורר מחשבות. אי אפשר לדעת לאיזה כיוון הם ישפיעו אבל אם מישהו רוצה ללמוד משהו שמעניין אותו ואפשר, אני לא הייתי חושבת בכלל על מה הוא אולי יעשה איתו.

בהקשר לבנות בחינוך הביתי – אני חושבת שהדוגמא האישית פועלת ברבדים הרבה יותר עמוקים ממה שעולה כאן. אם בעלי גנן, הבנים שלי שרוצים לחקות אותו, ירצו גם הם להיות גננים?
זו תפישה קצת שטחית.
הילדים רואים הרבה פחות מה ההורים שלהם עושים והרבה יותר איך הם עושים את זה. אם אמא לא מרוצה, תוקפנית, מוציאה תיסכולים על הקרובים אליה, חולמת על חיים אחרים או אם אמא שמחה בחלקה, צומחת ומתפתחת, מרגישה שהגיעה למקום הנכון עבורה.
זה מה שהילדים וכולנו קולטים באדם.
יש כמה אנשים שאני מכירה שכשהם מדברים על העיסוק שלהם, יש להם אור בעיניים. הם יכולים לדבר על מה שהם עושים שעות כי זה נורא מעניין אותם.
אנשים כאלה נותנים לי השראה ודוגמא אישית למרות שאין לי שמץ משיכה למקצועות המסויימים שלהם.
אני מאוד אשמח אם הבנות שלי יעיזו לקחת מהחיים מה שהן רוצות ואוהבות כמו שאני העזתי למרות כל הלחצים של "יש לך פסיכומטרי כל כך גבוה, מה את הולכת להיות גננת?" או: "עד שאת גננת כל כך מקצועית ומרויחה טוב, עכשיו תשבי עם הילדים שלך בבית?"
הדוגמא האישית שלי היא לעשות מה שאוהבים.
אני אשמח אם גם הבנים וגם הבנות שלי יחיו לאורה של דוגמא כזאת ויקחו ממנה כוח לחיים שלהם.

[שיבולת*]

שאלת: למי לתת כסף ללמוד באוניברסיטה? (לבת שעומדת לגדל ילדים בבית או לבן שאולי ימשיך בתחום שהוא ילמד)
זאת לא שאלה שלי, אמא בבית, אלא של אמא אינקובטור. אני הסכמתי עם בשמת א שאין כאן שום דילמה.
ו... אני לא הולכת לשום מקום, רק קצת מורידה פרופיל. תודה