פתח לשינוי

שליחה על ידי אורי* » 17 יולי 2014, 21:47

לא יודעת איך מוסיפים קישור,לא הצלחתי. אז מעתיקה לפה מה שכתבתי ביד רכה
היום נסעתי לאיזה מקום ובצהריים היתי צריכה לחזור כדי להספיק לאסוף את הבן שלי מהקייטנה.
בהלוך היתה נסיעה רגועה,הקטנה ינקה קצת לפני,הבאתי לה כל מיני משחקים והיא הצליחה לעבור את הדרך בשלום בלי בכי.
היה לי זמן,התנהלתי די בשלווה,עשיתי מה שרציתי,בשלב מסויים הסתכלתי על השעון וחשבתי 'באופן כללי' (תכף אסביר מה זה אומר) שיש לי עוד זמן ואספיק להגיע אל הבן לאיסוף (אתמול חששתי שלא אספיק והכנתי לי גיבוי לאיסוף,אבל גם את הגיבוי צריך להכין 20 דקות מראש). איכשהו,אני לא מבינה איך, הזמן עבר לי ועד שנכנסתי לאוטו והתנעתי ויצאתי עבר יותר מדי זמן והייתי על הקצה,גם עבר כנראה קצת יותר מדי זמן מאז שהקטנה ינקה (בגדר הסביר,אבל לפני נסיעה ארוכה אני משתדלת להניק כדי שלא יציק לה ושהיא תהיה רגועה,והפעם לא עשיתי את זה).
והייתי במתח והקטנה צרחה באוטו ואני הייתי ממש על הקצה מבחינת זמן, ואכן הגעתי 3 דקות אחרי הזמן. (ולא ידעתי אם להפעיל את הגיבוי כי לא ידעתי אם אספיק או לא,ולא היה נעים לי להטריח)
וכמעט כעסתי על עצמי אבל אז חשבתי שוב על זה.
כמעט כעסתי כרגיל על זה שלא התנהלתי ולא חשבתי מספיק בזמן ויכולתי לצאת קודם ולא עשיתי את זה,וסתם נמרחתי ולכן גם אחרתי, וגם הייתי במתח, וגם הקטנה צרחה רוב הדרך (בסיטואציות אחרות כשאני מתוכננת יותר,אני משאירה זמן ואז יש לי זמן לעצור באמצע להאכיל אותה ולהרים רגע להרגיע,כי נסיעה ארוכה קשה לה והפסקה עוזרת)

ואז חשבתי לעצמי:אבל כן רציתי לצאת בזמן,אני באמת לא יודעת איך זה קרה שהזמן עבר ויצאתי בסוף מאוחר יותר (משפט שנשמע לי לא קביל בדרך כלל). הרי הייתי בכיוון היציאה 'באופן כללי' .
אבל המשמעות של באמת לצאת בזמן היתה לתכנן במדוייק את דקת היציאה לפי מספר הדקות שאני משערת שיקח לי כל שלב בהתכוננות ליציאה,פלוס זמן ספייר. לתכנן דבר כזה לוקח לי רבע שעה של חשיבה. זה בסך הכל יום די רגיל וביקור לא מאוד יוצא דופן,אז לצפות מעצמי שבכל רגע ורגע מחיי וכל יום מחיי אני אתכנן בראש רבע שעה ואתנהל באופן קפדני של דקה עוקבת אחרי דקה,לפי זה? בכל פעם,בכל דבר? תמיד? הרי זה שואב ממני אנרגיה עצומה,אני לא אצא לשום מקום ככה,גם ככה אני לא יוצאת כמעט בגלל התכונה הזו שלי.
וכן,יש לי בעיית התארגנות. אני מחפה עליה מאוד יפה כשיש דברים מאוד חשובים שחייבים להגיע בזמן, ומתארגנת בהתאם הרבה מראש ומאוד מתוכנן. אבל אני בעצם מצפה מעצמי כ-ל הזמן להתנהל בצורה מחושבת שלוקחת ממני המון המון אנרגיות? זה אי אפשר,אני לא מסוגלת.
לא קראתי לזה כך כשסלחתי לעצמי על הנסיעה הזו חזור,אבל אחר כך חשבתי על זה כך,שלראשונה בחיי באמת התייחסתי אל עצמי קצת יותר ב יד רכה? מתוך הכרה במגבלות שלי . ולכן אני כותבת כאן.

ונראה לי שאני צריכה עוד מזה. לא לכעוס על עצמי על כל מה שאני לא. ואני לא הרבה דברים. בודאי שלא להשוות עצמי לבעלי (שכל הזמן היה לי בראש ש: לו,זה לא היה קורה) שהוא באופן טבעי זריז הרבה יותר ממני,ולא נדרשות לו כל אנרגיות התכנון שלי,הדברים פשוט מתנהלים לו. (הוא צוחק עליי שאני מכוונת את השעון שלי 7 דקות קודם,למרות שאני יודעת שהשעון ממהר ,זה עוזר לי להגיע בזמן)
אבל גם היה לי עצוב על שאני כזו ועל זה שמסתבר שזה מאוד מאוד מגביל אותי בחיים, עד כדי כך שרק עכשו אני נעשית מודעת לזה בכלל.

אורי, ברשותך, ואם זה מעניין אותך, אני ממשיכה את השיחה שלנו בנוגע לזמן כאן במקום בדף ההוא. זה לא ממש שייך שם.

אני לא כל כך בטוחה בקשר לזה כי זה לא בראש, זה לא במודע. אולי אני פשוט לא מבינה איך זה יכול לעזור
אני אנסה להסביר קצת, אבל קודם מסייגת - אני לא אשת מקצוע בתחום וגם אין לי נסיון אישי בנושא הזה בדיוק, אני רק מעלה את המחשבות והרעיונות שלי, כי עניין הזמן מרתק אותי, ומשליכה מתחומים אחרים שבהם התנסיתי אישית.

יש אנשים שיש להם שמיעה מוסיקלית מופתחת באופן טבעי. למשל הם יכולים לזהות תווים ומרווחים. בילט אין. האם זה אומר שמי שלא נולד כך לא יכול לנגן ולשיר? כמובן שלא. קודם כל, אפשר לעשות את שניהם ובלי לדעת את התיאוריה והשמות. ואפשר ללמוד. זו דוגמה מאד ברורה שאפשר לפתח חושים, או יכולות, אם לא ניחנו בהם באופן טבעי, או שהם חלשים ממה שהיינו רוצים, או שיכול להועיל לנו לחזק ולבסס אותם. השאיפה בלימוד כזה, אני חושבת, היא לנסות ללמוד את הנושא בצורות שונות, אבל באופן חיצוני, מודע, ובמשך הזמן להפנים, להעביר את היכולת הנלמדת אל הלא מודע, או פחות מודע, והיותר פנימי. להפוך לטבע שני.

באותו אופן, ניסיתי לחשוב על דרכים לבסס את תחושת הזמן הפנימית אצלך. הרעיון שלי הוא לנסות ללמוד דווקא לא בזמנים הלחוצים והפונקציונאלים, אלא כשיש לך פנאי ושקט. הרעיונות שהעליתי אם רק דוגמאות, והכי טוב אם את תמצאי רעיונות משלך, איך ללמוד ולחזק את "חוש הזמן" שלך. את אמדן הזמן. רעיונות שישתמשו במה שחזק אצלך ומתחבר אליך, במה שאת אוהבת.

למשל, הבוקר חשבתי על רעיון אחר - אולי את יכולה להשתמש בשירים. אם את עושה משהו בבית, מקפלת כביסה, או מבשלת, לנגן ברקע שירים, או לשיר בעצמך אם את אוהבת. ולתרגל תשומת לב, ממש בקטנה, לשירים באספקט הזמן. כשמתחלף שיר עברו 3-4 דקות. התנגנו עשרה שירים - חצי שעה ארבעים דקות. אומרים שבדואים מודדים זמן עם סיגריות, מאד לא ממליצה על הרעיון הזה

מעלה אותו רק כדי להדגים את מגוון האפשרויות, כולן באותו כיוון של ללמוד "להרגיש" את תנועת הזמן, את הפעימה שלו. איזה רעיון עולה לך?

יש אנשים שזה לגמרי טבעי להם, שעון פנימי מכוייל עם השעון של העולם. הם אולי יראו לך הרבה יותר יעילים ומדוייקים, אבל אולי בעצם זה בכלל לא אומר שהם יותר טובים ממך בניהול הזמן, אלא פשוט יש להם יכולת טבעית להתבסס עליה (אפילו שלא במודע). אני חושבת שהבנה כזו יכולה לסייע לך גם בכיוון של לשקול לנסות לפתח את היכולת הזו, ברכות וביצירתיות (לא במאמץ ולא בכוח. אני לא מאמינה בלמידה בכוח). וגם בכיוון השני של לקבל את זה שאת כמו שאת. הרי לא תכעסי או תהיי מאוכזבת מעצמך אם אין לך שמיעה מוסיקלית טבעית, או שחוש הריח שלך לא מצטיין.

אלה מחשבות קצת בוסריות, אני חושבת אתך יחד. אם משהו מזה מעניין אותך, אני שמחה. אם לא, אם לא מתאים לך מאיזו שהיא סיבה - את בהחלט יכולה למחוק.

בוקר טוב @}

שליחה על ידי אורי* » 18 יולי 2014, 14:11

אני קורא אותך ומיד יש בי התנגדות לדרך. אני לא בטוחה מאיפה ההתנגדות הזו שעולה בי.
האם זה חוסר אמונה שזה אכן ניתן לשינוי,וגם אם כן אז ממש לא ברכות אלא במאמץ גדול?
האם נדמה לי שגם אם זה ניתן לשינוי אז לא זו הדרך לשנות,למרות שאין לי מושג איך כן?
דוקא לנחש כמה זמן עבר אני כן מסוגלת לרוב,יש לי תחושת זמן,אני לא שוכחת אותו לגמרי,פשוט ההתנהלות שלי כל כך איטית.

מתוך הכרות עם אנשים שיש להם ליקוי כלשהו, קשה לתקן ממש את הליקוי (נגיד קושי בכתיבה או ליקוי למידה) מה שלומדים זה אסטרטגיות להתנהל יחד עם הליקוי, יותר דרכים עוקפות מאשר ממש 'תיקון' של הליקוי, זה מההכרות שלי(מישהי מאוד קרובה שעובדת בזה). אצל ילדים עוד מנסים גם ישירות כי המוח שלהם באמת מאוד גמיש ומתפתח,אבל גם יודעים שלתקן לגמריאי אפשר,ושהם יצטרכו דרכי פיצוי שונות לליקוי שלהם (למשל-הארכת זמן במבחנים,אם מדברים על בית ספר).
זה מאוד חדש לי ההתייחסות אל ההתנהלות שלי בזמן כאל ליקוי.כי בעצם אני באה הפוך- יש לי אסטרטגיות שלמדתי באופן טבעי (שוב,זה נראה לי מבית ההורים) ואני מתמודדת בפועל מבחינה תפקודית. ושנים על שנים שאני לא מבינה את עצמי ומה יש לי ולמה אני כל כך גמורה מכל דבר,הרי אני מצליחה יפה מאוד להיות מדוייקת ולעמוד בזמנים,ומרוצים ממני מסביב בעבודה למשל. (בניגוד לאנשים אחרים שלא מספיקים,אני נחשבת אחת מדוייקת ומספיקה). ופתאום לאור (לחושך) כל זה אני מבינה שיש לי בעצם בעיה שהיא יושבת שם למטה מתחת לכל הפיצויים. ואני עוד לא לגמרי בטוחה בכלל,והאם לקרוא לזה ליקוי. אולי סתם תכונה. עם איזו הגדרה נוח לי יותר, כי זה הרי לא באמת משנה.

אני חושבת שהייתי רוצה יותר כרגע לקחת את הכיוון של
לקבל את זה שאת כמו שאת. הרי לא תכעסי או תהיי מאוכזבת מעצמך אם אין לך שמיעה מוסיקלית טבעית, או שחוש הריח שלך לא מצטיין.
גם כי כרגע אין לי אנרגיות לשנות את עצמי אפילו אם זה ניתן לשינוי

ויש גם את העניין מול בעלי שאנחנו כל כך שונים בנושא הזה, ואני חושבת שאני מנסה להגדיר את עצמי לעצמי כדי שאוכל 'לעמוד מאחוריי' כשאני מנסה להסביר את עצמי מולו, או אפילו בלי להסביר פשוט 'להיות' מולו מה שאני בלי להתנצל.
עוד אין לי מילים לזה לגמרי. וכרגע,בניגוד לעבר,אני אומרת את זה לגמרי ללא כעס. הוא לא מבין אותי כי הוא כל כך שונה, והוא גם לרוב לא כועס,אלא פשוט לא מבין כל פעם מחדש, ומצפה מחדש, ואני כל פעם מחדש מרגישה צורך 'להיות אחרת' וש'אני לא בסדר' כי יש איזו ציפיה ממנו. (להגיע בזמן למשל -פעם הוא חשב שזה זלזול בו כשמישהו לא מגיע בזמן,כי זה אומר שהוא לא חשוב. הסברתי לו אז שממש לא,אלא שיש אנשים שבאמת קשה להם,ומספיק עושים מאמצים להגיע בזמן לעבודה,אבל לא יכולים לעשות מאמצים לדייק בכל דבר)
אני רוצה מילים לעצמי לכל הדבר הזה. וקבלה עצמית של כל הדבר הזה. ואז אוכל לא לעמוד בציפיות ולהרגיש טוב עם עצמי.
אני מובנת?

שליחה על ידי אורי* » 18 יולי 2014, 14:15

אני קוראת את עצמי וחושבת על עוד דברים שכתבתי ואיכשהו מבינה ש
בבסיס שלי אני מרגישה 'לא בסדר' לגבי כל דבר כמעט. לא רק בעניין הזמן
יה,זה קשה

אני מובנת?
מובנת מאד. זה באמת קשה.
אני מאד מאמינה בשינויים, מאמינה שהאפשריות לשינויים הן עצומות. אבל בהחלט רק בזמן שזה מתאים לך בדיוק, ונובע ממך. אם לא, זה יהיה במאמץ, וזה לא רצוי. וזו תהיה עוד משימה, או הישג שצריך להגיע אליו, והוא מתסכל סתם. זה הכי רחוק מכוונתי.
בהחלט שחררי את רעיונות השינוי. לפחות לבינתיים

אני מציעה לוותר על התיוג של "ליקוי". למה להתייחס למה שאת בשליליות?
זו את, ככה את. יש לך את הקצב שלך. אולי הוא פחות מסונכרן ומכוייל עם הקצב החיצוני, עם זמן השעון. אבל הוא שלך. לטובת התפקוד את יכולה, כמו שאת עושה, להשתמש בכלי עזר וטכניקות. כמו שמי שלא רואה כל כך טוב יכול להרכיב משקפיים. עדיין את יכולה לאהוב את הקצב שלך כשלעצמו, כי הוא חלק ממך, וכנראה חלק מהותי.
זה פחות נוח אולי, בהתנהלות השוטפת, אבל לא פחות טוב, ערכית. אני מקווה שאני מובנת.

@}

ושוב את מזכירה לי את עצמי.
קשיי ארגון. שגורמים לי להימנעויות שונות. המטפלת שלי אמרה שיש לי הפרעת קשב.
בעלי מתקשה להבין שזה קושי אובייקטיבי.
ואני לא נכנסת לשאלה אם המקור לקושי הוא אורגני או רגשי. לא כל כך משנה לי.

בבסיס שלי אני מרגישה 'לא בסדר' לגבי כל דבר כמעט. לא רק בעניין הזמן
גם נכון במדויק לגבי. אבל משהו השתנה. התחושה הזו הולכת ונעלמת מחיי ברוך ה'.
וזה בזכות עבודה של קבלה עצמית. של המון רכות.
האם זה חוסר אמונה שזה אכן ניתן לשינוי,וגם אם כן אז ממש לא ברכות אלא במאמץ גדול?
אני היום מאמינה רק ברכות כלפי עצמי.
ובנושא הזמן וההתארגנות כדוגמא-
זיהיתי כמה תחושה שאני לא בסדר עולה כל פעם סביב הנושא. איטית, עצלנית, לא יודעת איך להתארגן.
רואה את ההתחושות האלה ומבינה שהן לא מועילות לי אלא מיותרות, מכבידות.
לא נלחמת בהן. אבל הן מקבלות את מקומן.
כמות האנרגיה שהתחושות האלה והמלחמה בהן לקחה ממני מופנות עכשיו להתארגנות, אז יותר קל להתארגן. וגם אם לא קל אני מקבלת את זה.

מקוה שזה לא יצא מסורבל וארוך מדי אלא מועיל.
נשמע מהדברים שלך שההכרה בקושי הזה חדשה בשבילך. וזה מצוין זו תחילת העבודה ועיקרה.
ממליצה שוב על לימודי ימימה
וגם על סדנת סדר וארגון של בשמת א

אוי אוי, כמה אני מכירה את תחושת ה"לא בסדר" הבסיסית הזו... זה מין תולעת שהולכת ומכרסמת כל חלקה טובה, לא ?? לפעמים אני חושבת שזה ה"עמלק" שאני אמורה להילחם בו, כי היא ללא ספק תחושה שמחלישה ובולמת וגונבת הרבה הרבה אנרגיה... משהו בקושי הזה פשוט לקבל את מי שאנחנו כמו שאנחנו...

שליחה על ידי אורי* » 22 יולי 2014, 01:32

זה פחות נוח אולי, בהתנהלות השוטפת, אבל לא פחות טוב, ערכית. אני מקווה שאני מובנת.
מובנת,אני לא מספיק מאמינה בזה בעצמי,שזה לא פחות טוב ערכית
זה משהו שאני כנראה בדרך לעבוד עליו,איכשהו,לא יודעת איך
אבל ההכרה חשובה לי

_זיהיתי כמה תחושה שאני לא בסדר עולה כל פעם סביב הנושא. איטית, עצלנית, לא יודעת איך להתארגן.
רואה את ההתחושות האלה ומבינה שהן לא מועילות לי אלא מיותרות, מכבידות.
לא נלחמת בהן. אבל הן מקבלות את מקומן.
כמות האנרגיה שהתחושות האלה והמלחמה בהן לקחה ממני מופנות עכשיו להתארגנות, אז יותר קל להתארגן. וגם אם לא קל אני מקבלת את זה._
שושנה,טוב לי לדבר איתך,זה עוזר לי לחשוב,זה עוזר לי ההזדהות

מקוה שזה לא יצא מסורבל וארוך מדי אלא מועיל.
בכלל לא,מאוד מועיל,ופירוט דוקא טוב ועוזר לי

תחושה שמחלישה ובולמת וגונבת הרבה הרבה אנרגיה
נכון
קראתי וחשבתי לי:אם אני מרגישה שאין לי אנרגיה,שהאנרגיה שלי מתכלה על ההתארגנות והתכנון שלי,אז איך אני יכולה להרשות לעצמי לכלות את האנרגיה שלי על כעס והלקאה עצמית?
במחשבה קרה,עדיף שלא בעצם...
יש משהו בזה שאני מלקה את עצמי שכאילו עוזר לי להרגיש יותר בסדר עם מה שאני לא בסדר בו לדעתי,כי הרי אני מלקה את עצמי אז כיפרתי.
לא נראה לי כבר. לא בא לי על השיטה הזו..

פשוט לקבל את מי שאנחנו כמו שאנחנו.
כן. אני רוצה

שליחה על ידי אורי* » 22 יולי 2014, 01:48

דיברתי עם הפסיכולוגית היום על כל ענייני ההתארגנות וסיפרתי לה על מה שחשבתי שבעצם היכולת שלי לפצות על הקושי שלי בניהול זמן על ידי כך שיש לי שיטות להתארגן, כך שלא ידעתי אפילו שיש לי בעיה וקושי. ורק ראיתי שקשה לי ולא הבנתי למה,ואינטואיטיבית נמנעתי מלעשות כל מיני דברים ולצאת ולקחת על עצמי דברים כי הרגשתי ש'לא בא לי' - שבעצם היה חוסר אנרגיות. לא היו לי מילים לכל מה שאני מרגישה,ועכשו יש לי קצת יותר.

אמרתי גם שהיכולת שלי לפצות בעצם היתה בעכריי, כי אני תופסת את עצמי כאדם מאוד מאורגן שמספיק בזמן דברים,ומדייק.וכך גם כל הסביבה תופסת אותי. ואף אחד לא יודע כמה אנרגיות צריך בשביל כל זה. אז בשורה התחתונה יש תפוקה,אבל אני נותרת גמורה. וזה בעצם נותר הרף שאני מצפה מעצמי וגם הסביבה מצפה ממני. וככל שהמשימות בחיים מתרבות כך יותר ויותר קשה לי. כשהייתי צעירה יותר היו לי פחות משימות. למשל בתיכון,בלימודים,או אפילו באוניברסיטה, תמיד הייתי מאורגנת,הגשתי בזמן,למדתי למבחנים בזמן,הצלחתי גם,הכל יופי. ואת זמני ניהלתי לפי יכולותיי,ואת המשימות שלקחתי על עצמי לקחתי לפי יכולותיי. ולקחתי בזמנו המון שוליים של זמן להתארגנות והמון זמן השקעתי בתכנון,בלי לדעת שאני כך עושה,זה היה טבעי לי.אבל אז כמו היום זה לקח אנרגיות שלא השאירו לי מקום לדברים אחרים,אבל זה היה בסדר,כי המעטתי את הדברים האחרים לפי היכולת שלי.
מרגע שנולדו הילדים כבר לא יכולה לעשות את זה,בבת אחת יש לי עול עצום וגדול שיחד עם העבודה הוא פשוט כל כך קשה לי. אני לא יכולה לקחת על עצמי רק משימות מסויימות מתוך ההורות, אני לא יכולה לעבוד משרה מצומצמת יותר (אני עוד צריכה על התקופה הזו בחיי של ראשית העבודה,ואחר כך על ראשית ההורות,בעצם לא התעמקתי בזה עדיין).
דבר נוסף זה חוסר היכולת שלי שלא לעשות דבר עד הסוף ובצורה הטובה ביותר,ולעשות את מה שמצופה ממני. אני רואה אנשים אחרים אפילו בעבודה,שגם לא לגמרי מצליחים להתנהל עם הזמן,אז הם לא מספיקים,ומאחרים,ומגישים מאוחר, ואומרים שלא הצליחו ולא הספיקו, ופשוט לא עושים לפעמים גם אם התחייבו לעשות. ומאלתרים במקום,ולא תמיד עושים עד הסוף את מה שהיו צריכים לעשות,ומעגלים פינות. וככה חיים.
אני לא יכולה,לא מסוגלת. אף פעם לא חשבתי על עצמי כפרפקציוניסטית, אבל אם התחייבתי למשהו אני לא יכולה שלא לעשות אותו,או לעשות רק חצי. ואם צריך להגיש משהו עד תאריך מסויים,אני לא מסוגלת לאחר. ואם לא הכנתי,אני מאוד מתקשה לאלתר כי אז זה יצא לא טוב ולא מוצלח וזה מפחיד אותי.
חושבת לעצמי איך עובדים על דבר כזה.זה הרי כיוון הפוך מבדרך כלל.בדרך כלל אנשים מנסים לעשות עבודה עצמית על להיות יותר יעילים,יותר בזמן,יותר מדוייקים,יותר מאורגנים. ואני רוצה הפוך?? אני רוצה לדעת לחפף יותר? לאחר יותר? ולהרגיש בסדר עם זה.

שליחה על ידי אורי* » 22 יולי 2014, 02:27

אמרתי את זה לפסיכולוגית שאין לי מושג איך עובדים על זה ומשנים דבר כזה. והיא אמרה שלפחות יכולנו להתייחס לזה הפעם בהומור.כי באמת קצת צחקנו על זה. ולא ברצינות תהומית וכבדה ועצובה כבדרך כלל(הגדרות שלי)
גם אמרתי שאצלי,יש גם תמיד דמות של מי שזה הולך לו בקלות, בעלי. ואני תמיד משווה,ואני תמיד לא מספיקה,ואני תמיד מרגישה לא בסדר. אז מצד אחד זה עוזר לי במובן היומיומי,כי הוא עושה הרבה דברים במקומי,או לידי,או לא משנה איך לקרוא לזה. אבל מצד שני זה קשה לי לעמוד מול מודל להשוואה על כמה אני לא מוצלחת בתחום הזה שכל כך משפיע על החיים.
בתחום הזה להדגיש,שלא בתחומים אחרים,אפילו שאני לא מסוגלת לראות את זה כרגע.

שיחה של שנינו:

הוא (בחצי חיוך):אז כמה זמן את חושבת שיקח לך לארוז? (מתוך הכרותו אותי שזה לוקח לי המוווון זמן)
אני (בעודי חושבת על תשובה אמיתית מספרית שתהיה תחזית נכונה, ומבינה שאין לי כזו והשאלה עצמה מלחיצה אותי) : הבעיה עם אנשים שיש להם קושי בניהול זמן היא שדי קשה לדעת כמה זמן צריך מראש כי זה חלק מהקושי (אמרתי את זה קצת אחרת,כאן זה מנוסח טוב יותר)
הוא: אני יודע שאת חושבת שיש לך בעיה בהתארגנות אבל אין לך. את פשוט איטית. זהו.
ואת זה הוא בעצם אמר מתוך זה שבחיים שלנו אני כן מאורגנת ומספיקה בסופו של דבר,ואני מסודרת,ויש איתי תמיד מה שצריך.(בדיוק מה שאמרתי על איך שהסביבה תופסת אותי)
ואז שפכתי את כל ההבנות שלי,על כך שלמדתי אסטרטגיות לפצות על הקושי,על זה שזה לא סתם איטיות,אלא תכנון שלוקח המון זמן כדי לפצות על קושי.על השיטות שאני נוקטת כדי לעזור לעצמי בהתארגנות,על כמה אנרגיות שזה לוקח ממני.
ואז הוא אמר שזה יופי אבל שאל איך אני חושבת שזה יעזור לי ההבנות האלה.
אני מיד נלחצתי מהשאלה הזו. כי באמת שאין לי ממש מושג.
אז עניתי לו שזה נותן לי הקלה.
את זה הוא אמר שהוא מבין.
ואז קלטתי ממה נלחצתי-מזה שהוא (כהרגלו) ישר לקח את הדברים על המעשה, אל ה'תכלס' מבחינתו. ואני,בעודי חושבת,מהרהרת ומנתחת את עצמי,בכלל לא שם.
ואז ביקשתי ממנו בגרון קצת חנוק,שכשאני מספרת לו דברים על המחשבות והרגשות שלי,שלא ישאל אותי שאלות מעשיות. אלף-כי אין לי מושג,אני בתהליך. ובית-כי אני רוצה לשתף אותו וזה לא אומר שיש לי דברים ברורים,זה לא העניין,כשמשתפים במחשבות זה יכול להיות מאוד גולמי עדיין (שוב אני מנסחת כאן הרבה יותר טוב)

שמחתי על זה. כי פעם המילים שלו מהסוג הזה פשוט היו משתקות אותי והייתי מצטערת על שסיפרתי. והפעם,זיהיתי את הדפוס שלו (שקוף שזה דפוס גברי מאוד),לא רציתי ללכת לשם. זה בסדר גמור מבחינתי לא להיות ב'מעשה' כרגע ולכן ביקשתי ממנו לא לעשות את זה. אנחנו שונים,אנחנו חושבים שונה.זה בסדר,ואני לא צריכה להלחץ וגם לא להגרר לשיח שלא טוב לי בו.
שנינו בסדר,רק צריך להבהיר את השוני. (כמה זה שונה מהכעס העמום שהייתי מרגישה בעבר ושלא היו לי בכלל מילים בשבילו, כי ברור שהוא "צודק" בשאלה שלו)

שליחה על ידי אורי* » 22 יולי 2014, 02:45

וחוץ מזה ולא קשור לזה
הקטנה כל כך מתוקה ונהדרת,ואני כל כך נהנית לראות אותה מתפתחת יפה וסקרנית כזו. חוקרת ברצינות תהומית כזו כל דבר. ומצד שני כל כך חייכנית וצחקנית אליי,אל האחים שלה,ובכלל אל העולם - אל כל האנשים מסביב שרואים תינוק ומיד מתחייכים. ("..לפתע בדיוק מול תינוקת נתחייכה לו/והאדם צוחק והעולם כולו צוחק.." -זה מה שמתנגן לי)
השיר הזה
ומצחיק ונפלא בעיניי איך שהיא נהנית להיות עם האחים שלה וכמה שהיא מתרגשת כשהיא רואה אותם.
וכבר היא למדה להושיט ידים (רק אליי בינתים)

מרגש מאד מאד כל התהליכים שאת עוברת והיופי העצום שנגלה דרך הסדקים שנבקעים במסכות הרגלים של שנים וחושפים את הטוב שאת

והפעם,זיהיתי את הדפוס שלו (שקוף שזה דפוס גברי מאוד),לא רציתי ללכת לשם. זה בסדר גמור מבחינתי לא להיות ב'מעשה' כרגע ולכן ביקשתי ממנו לא לעשות את זה. אנחנו שונים,אנחנו חושבים שונה.זה בסדר,ואני לא צריכה להלחץ וגם לא להגרר לשיח שלא טוב לי בו.
וואו, זה נראה לי כל כך מורכב להגיע ליכולת הזאת וכל כך מעולה שהגעת אליה. וגם אם לפעמים זה עוד יתפקשש, תדעי שכבר "הרווחת".

וכיף לקרוא על התינוקת שלך ובמיוחד על ההנאה המשותפת עם האחים הגדולים.

שליחה על ידי אורי* » 25 יולי 2014, 13:03

אני באמת מרגישה שאני משתנה,שבכל פעם שיש כעס וקושי אני מצליחה לחשוב עוד קצת על זה ולא לקבל את זה כך כבלוקשל קושי בלתי עביר,משהו קצתיותר גמיש. יש יותר אפשרויות בעולם

אני באמת מרגישה שאני משתנה,שבכל פעם שיש כעס וקושי אני מצליחה לחשוב עוד קצת על זה ולא לקבל את זה כך כבלוקשל קושי בלתי עביר,משהו קצתיותר גמיש. יש יותר אפשרויות בעולם

מזדהה ומתרגשת עבורך !! (שוב מודה שהייתי שמחה להכיר אותך גם בחייםה אמיתיים

)

שבת שלום

שליחה על ידי אורי* » 28 יולי 2014, 02:32

(שוב מודה שהייתי שמחה להכיר אותך גם בחייםה אמיתיים )

(גם אני,אבל מתביישת לצאת מהאלמוניות. אולי יום אחד...)

שליחה על ידי אורי* » 29 יולי 2014, 01:50

הוקל לי באופן כללי,אני מרגישה איך זה מתרחב ומתרחב לאט לאט כשאני מתרגלת לזה שאני לא חוזרת לעבודה ההיא, ושלמצוא עבודה אחרת זה די לבחירתי כרגע,גם אם יש לזה מחירים מסויימים.
ואני מרגישה הקלה, ושטוב לי ושיש לי יותר אנרגיות להתמודד עם כל מיני דברים שעולים בחיים. מה שפעם היה ממוטט אותי.
הפסיכולוגית אמרה שנראה לה שחשןב לא לפספס גם את התהליך באמת כי זה לא רק ש"האיום הוסר" כי אני לא הולכת לעבודה יש כאן גם תהליך פנימי שעברתי.
היא אמרה שהיא חושבת שחלק ממה שקרה זה שהגדרתי את הדברים במילים וראיתי מה זה העניין הזה שקשה לי. וגם זה עזר לי לראות מה זה לא. זאת אומרת לראות את העניין ולראות ש'זה רק זה' ולא יותר מזה.
לא חשבתי על זה אבל יש בזה משהו. להתסכל על הקושי שלי ולומר 'זה רק זה' ולא דברים אחרים. זה לא עצלות,ולא פינוק,זהקושי,שמקשה אמנם על חיי אבל זה מה שזה וזהו. בלי כל כך הרבה שיפוט מסביב של טוב ורע ועוד כל מיני עטיפות.
והבנתי שאני כן בתחילתה של דרך של קבלה עצמית. מה שאף פעם לא היה לי עם עצמי. זה לא מושלם בכלל,ואני לא לגמרי מקבלת את עצמי,וזה לא שהפסקתי לכעוס על עצמי והפסקתי לרצות להשתנות. אבל יש משהו,התחלה,משמעותית, כי זה נורא חדש לי. וקצת חמלה עצמית גם. ביד רכה יותר עם עצמי.

וגם חשבתי שביחס לבעלי גם יש את העניין הזה של 'זה רק זה'. הייתי מעמיסה על חוסר ההבנה שלו הרבה מאוד. וזה היה הרבה כעס פנימי ועצב ותסכול. ועכשו אני מסוגלת לראות ש'זה רק זה' זה רק חוסר הבנה הדדי של שנינו אחד את דרך חשיבתו של השני. זה רק זה.זה לא חוסר אכפתיות,זה לא חוסר חמלה,זה לא חוסר אהבה. זה רק אי הבנות שוב ושוב מתוך דרכי חשיבה והתנהלות שונות. זה רק זה.
הרבה יותר קל ככה. והרבה פחות כעסים ככה.

רוצה כבר להיות אחרי המעבר ולהתחיל בחיים החדשים,וגם לראות איך זה באמת יהיה שם. אני סקרנית.

אורי, משמח כל כך לקרוא אותך!
אני מבינה למה את מצטערת להתרחק מהפסיכולוגית. היא מאירה את התהליך בצורה נכונה ובונה. השינוי בתקשורת עם בעלך, שצמח מתוך השינוי בראייה ובהבנה שלך את הצרכים שלך, הוא נקודה חיובית אדירה בעיניי. בונוס!

וכשאת כותבת אני סקרנית , זה מצביע בעיניי על השלב הבריא שהגעת אליו, שהרי מתוך תחושת פחד אין משאבים שיופנו לסקרנות. אפילו להיפך: כל דבר חדש מפחיד ומרתיע.

קראתי הבוקר ורק עכשיו אני יכולה להגיב: תדעי לך שממש העלת חיוך על פני. אני ממש שמחה בשבילך

מצטרפת לאחרות ושוב מציינת בפנייך כמה תקווה נותן לקרוא אותך ואת התהליכים שאת עוברת !!!

סיוט
אני יוצאת מדעתי כבר
ואין לי זמן להיות כאן בכלל בכלל

וכשאני מצליחה לעצור רגע , אני מסתכלת על עצמי ואני בשוק לגמרי,שוב,על ההחלטה לעבור דירה. עם כל המשמעויות של זה (ויש הרבה מאוד)
ואז אני מזכירה לעצמי שבעצם זו היתה הברירה שהיתה לי בתוך המצוקה שהייתי בה
ויש בי פשוט תחושת עצב על כל זה
עצוב לי שככה הייתי מוכרחה לעשות כדי לא לסבול. להזיז ולעקור את כולם.
וחשש שיהיה לי קשה, להיות בבית,להיות עם הקטנה.
ושוב,העתיד,ומה יקרה אז כשיגיע הרגע שהחלטנו שחוזרים.
והרבה עצב...

לאט לאט. רק צו 8 זה מספיק בשביל ים של עצב ובכלל כל מה שקורה סביבינו... ותינוקת חולה בפני עצמו ים של עצב ובכי וקושי .... ואז גם אוגוסט וחם ודביק והילדים פתאם בבית בבת אחת ובלי שמישהו בכלל רגיל לזה וגם מעבר דירה וכמה חם להניק בלחות הזו של הקיץ ואז גם צום... מטורף.

תקחי אויר, תנשמי, לאט לאט הדברים יתיצבו, שוב תראי את האור נחסך דרך חרכי הקושי ובעזרת ה' השינום יבואו לטובה

תודה רסיסים
נכון כל מה שאת אומרת
הבוקר בינתים נשמתי קצת לרווחה כי אחותי באה לעזור לי קצת
ועכשו אני בזמן שקט עם הקטנה עליי במנשא כי לא רוצה שתתעורר אחרי 20 דקות (שככה זה כשאני מניחה אותה במיטה)

אני חושבת שחלק מהקושי שלי זה גם ריק כזה
החיים שלי היו מלאים בחרדה עצומה וגדולה שיצאה מחיי לעת עתה,ונהיה ריק בתוכי. ואני כבר לא בהשרדות כמו שהייתי ומשהו בי נפתח לעולם. והרצון והחושים שלי מתחילים לבצבץ קצת,ממש קצת. וכרגע הם מורידים ראש מהר מאוד כי אני עמוסה כל כך. אבל הם שם ואני יודעת שהם שם,ואני מפחדת פתאום. מפחדת שיהיה לי ריק קיומי. מפחדת להכנס למקום הזה של לחפש משמעות. לא רק משמעות לעצמי אלא משמעות לחיים. וזה נורא מתחזק אצלי בתקופה האחרונה אל מול המלחמה הזו והמוות. החיילים,המשפחות,האזרחים. הכל עולה לי. למה כל זה? אבל גם בלי המלחמה,קשה. ואני גם מנסה לחשוב האם המשמעות שאני מחפשת היא כלפי חוץ-הסביבה,ואולי בכלל כלפי הילדים שלי שמשקיפים עליי.
והמון חושבת למרות שאני לא מספיקה לחשוב. זה אפשרי בכלל?

ויחד עם זאת אני חושבת שאני מתחזקת בתור אמא
ובסיטואציה שנוצרה,בסך הכל הכללי אני מתנהלת טוב יחסית מול הילדים, באופן כללי. הפכתי קצת קשוחה יותר,אבל גם ברורה יותר. כל כך הרבה סיטואציות שאני מול כמה צרכים שונים בבת אחת ואני אובדת עצות,ופונה לאחד ואת האחר דוחה.ויש גם בכי וצעקות,וגם כעס. אבל איכשהו אני כן לוקחת אחריות על הכל לגמרי לגמרי,דוקא בגלל שאין לי עם מי להתחלק בעול.
ובשקט אני אומר שלאחרונה היו לבעלי אנרגיות חסרות סבלנות מול הילדים,ואני השתדלתי לעמוד איתן (במיוחד אל מול המתנה שקיבלתי שאני לא חוזרת לעבודה), והיה לא קל,וזה הורגש. והאנרגיות האלה הלכו יחד איתו,ואני מקווה שיפוגו שם.
מעניין שהילדים בינתים לא מתגעגעים,ואולי זה יורגש רק כשיבוא לבקר.
אני בינתים מתגעגעת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב שאת נותנת לעצב הזה את המקום שלו.
התגובה שלך נשמעת לי ממש ממש בריאה. אני בטוה שכשהזמן הנכון יגיע, תבצבצנה לצד העצב עוד הרבה תחושות טובות שילכו ויתפסו מקום גדול יותר ויותר.

אם להיות רגע מעשית,נדמה שכבר כתבתי כאן (או במקום אחר?) שבדיוק לפני חודשים ספורים סיימתי בעצמי לארוז בית, אבל בנסיבות נוחות הרבה יותר.
אז אני מציעה ממש בשמחה וברצון לבוא לעזור קצת (אתם לא גרים בסוף העולם, נכון?). נראה לי שאפשר שזה יהיה קליל וזורם אם יש איתך עוד מישהו. אם מתאים לך את מוזמנת לכתוב לי בדף הבית ואז נחשוב איך מתקשרים.
מקווה מאוד שתרגישי בנוח להשיב כל תשובה, גם כן וגם לא (-:
(טלי ב ממחשב אחר)

תקחי אויר, תנשמי, לאט לאט הדברים יתיצבו, שוב תראי את האור נחסך דרך חרכי הקושי ובעזרת ה' השינום יבואו לטובה

מזדה כל-כך עם הדברים שכתבת ובעיקר עם זה:
פחדת להכנס למקום הזה של לחפש משמעות. לא רק משמעות לעצמי אלא משמעות לחיים. וזה נורא מתחזק אצלי בתקופה האחרונה אל מול המלחמה הזו והמוות. החיילים,המשפחות,האזרחים. הכל עולה לי. למה כל זה? אבל גם בלי המלחמה,קשה. ואני גם מנסה לחשוב האם המשמעות שאני מחפשת היא כלפי חוץ-הסביבה,ואולי בכלל כלפי הילדים שלי שמשקיפים עליי.

ושוב ממליצה לך לנסות לקרוא את הספר אדם רגיש מאד

תודה לכולכן
הכל כבר ארוז ומתקדם יפה. המשפחה שלי מאוד עזרה לי, ומשלב מסויים כשהקטנה הבריאה ואני התאוששתי אפילו התחלתי להרגיש שזה באמת מקל עליי.
מקווה שהוא ישתחרר כמה שיותר מהר. אז טלי ב המקסימה תודה רבה! על ההצעה.

חשבתי עלייך בימים האחרונים ורציתי לחזור ולהזכיר לכולנו, שהרבה פעמים אחרי שהקטנטנים חולים יש פתאם מין קפיצה בגדילה ובהתפתחות שלהם וכמובן שהרבה הרבה פעמים "הכי חשוך לפני עלות השחר..." - כשאנחנו בשיא של קושי כלשהו אנחנו כבר ממש קרובות לאיזה הקלה ברוכה

הכל כבר ארוז ומתקדם יפה. המשפחה שלי מאוד עזרה לי, ומשלב מסויים כשהקטנה הבריאה ואני התאוששתי אפילו התחלתי להרגיש שזה באמת מקל עליי.
איזה כיף לשמוע!
גם אני מקווה בשבילך (אולי בעצם בשביל כולנו) שהוא ישתחרר כמה שיותר מהר .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק אשים פה כמה מחשבות שיש לי לאחרונה כי ממש חייבת לישון
לבעלי יש שתי ידים שמאליות. ככה זה. אני דוקא טובה עד סבירה בעניינים שכאלו. מדי פעם זה צף כשצריך לעשות משהו (כשבונים ארון איקאה למשל,אני המוח והוא הכוח. רק דוגמא אחת ויש עוד מלא). כשעוברים דירה זה עולה כמובן. (באחד הארגזים שארז הוא עשה כזאת שטות).
חשבתי על זה שמעולם לא עלה על דעתי להעריך אותו פחות בגלל זה.מעולם.
זה פשוט ככה.עובדה שכזו. הוא כזה וזו תכונה שלו כמו כל מיני תכונות אחרות. וזה לא תמיד נוח ואנחנו נעזרים לפעמים בשכנים/חברים/בני משפחה שיותר מוצלחים משנינו בתחום. ולפעמים יש לנו קלקולים בבית שלא מתקנים או מחכים המון זמן עד שמכניסים איזה דיבל בקיר. אבל זהו.ככה זה.
אפילו לא עלה על דעתי לכעוס עליו כשמשהו יוצא דפוק או עקום, כי אני מבינה שהוא פשוט לא טוב בזה. ולפעמים הוא מנסה ולא הולך. וזהו.

וחשבתי ופתאום ראיתי את האיטיות שלי באור קצת אחר.
עוד לא מספיק חשבתי על זה,אבל זה קפץ לי לראש ודורש מחשבה קצת והכרה קצת
למה את עצמי אני מעריכה כל כך פחות
ועדיין אין לי תשובה כי אני מיד מתרצת תרוצים על כמה התכונה שלו פחות רלוונטית לכל חיים אלא לצד מאוד מסויים בהם,והתכונה שלי כוללת את כ-ל החיים כולם. והקושי שלי יותר חמור
ובלה בלה בלה

נקודה למחשבה

(יש עוד דבר. אני כן מקבלת ממנו הערות על קצב שלי. אבל לא נראה לי שהוא מקבל ממני הערות על זה שדברים יוצאים לו לא מוצלחים כי אני נזהרת מלהעליב. )
אולי יש כאן איזה משהו שקשור בשליטה ובאשליה של שליטה?
כשלמישהו יש ידים שמאליות,ברור שזה חיסרון ושאין לו מה לעשות עם זה כי ככה זה. אז אין מה לכעוס וצריך להזהר בכבודו. אבל כשמישהו הוא איטי יש אשליה כזו שיש לו שליטה על זה,ושאם הוא יתארגן ויזדרז אז הוא יוכל לעשות דברים מהר יותר. וזה רק תלוי בו,והוא לא מתאמץ מספיק. ולכן אפשר להעיר הערות ולהעביר ביקורת.

אורי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אגב
הוא לא השתחרר עדיין:-(
ועדיין קשה קשה קשה

חשבתי על זה שמעולם לא עלה על דעתי להעריך אותו פחות בגלל זה.מעולם.
וקחי בחשבון שלכאורה היית אמורה לצפות ממנו להצטיין בתחום גם כי הוא גבר.

כשלמישהו יש ידים שמאליות,ברור שזה חיסרון ושאין לו מה לעשות עם זה כי ככה זה.
לא בטוחה בכלל שזה ברור. הגיוני בעיניי שיימצא מי שיאמר לו, שיתרכז, שינסה, שיפעיל את ההיגיון, שיתאמן, שיעבוד לפי הוראות וכו'.

נקודה למחשבה !!

לא בטוחה בכלל שזה ברור. הגיוני בעיניי שיימצא מי שיאמר לו, שיתרכז, שינסה, שיפעיל את ההיגיון, שיתאמן, שיעבוד לפי הוראות וכו'.

אני המישהו הזה. אני בטוחה ברמה די גבוה שזה לא עניין של כישרון אלא של מיומנות נרכשת, ומי שפחות כשרוני פשוט יצטרך להתאמן יותר כדי לרכוש את המיומנות הזו, אם מסיבה כלשהי הוא מעוניין בכך. השאלה היא אם כדאי לעשות זאת.

גם אני מישהו כזה... מביך להודות אבל מפריע לי שבעלי לא ניחן בחוש טכני בסיסי,
ויש לי תחושה שהסגירות של הנושא הזה אצלו היא גם רגשית בגלל שהכניסו לו שהוא לא טוב בדברים כאלה ופחד שלו מכישלון.
בקיצור תכונה זו מאפשרת כר נרחב של ביקורתיות...
אז החמיאי לעצמך על כך שאת לא נכנסת למקום המיותר הזה! ובעז"ה גם כלפי עצמך!
ושיהיו ימים יותר טובים. החופש הוא באמת אתגר לא פשוט... והג'אגלינג בין צרכי הילדים... ובלי הבעל...
<שיניתי שם משושנה...>

ומי שפחות כשרוני פשוט יצטרך להתאמן יותר כדי לרכוש את המיומנות הזו, אם מסיבה כלשהי הוא מעוניין בכך. השאלה היא אם כדאי לעשות זאת.
זהו בדיוק. שלא בטוח שכדאי לו ההשקעה,ולא נראה לי שהוא רוצה. הוא טוב ומוצלח בדברים אחרים, מעדיף להשקיע שם את האנרגיות שלו, ולקחת עזרה בדברים האלה. אפילו אם עולה לו כסף.
וזה לגמרי בסדר גמור. בחירה סבירה, הגיונית. והכל.

אז החמיאי לעצמך על כך שאת לא נכנסת למקום המיותר הזה! ובעז"ה גם כלפי עצמך!
אנסה
(אני באמת נוטה לראות את הטוב באנשים באופן כללי)

החופש הוא באמת אתגר לא פשוט... והג'אגלינג בין צרכי הילדים... ובלי הבעל...
לא פשוט לא פשוט
עדיין לא השתחרר

הילדים משועממים,לי אין כוחות.
בדרך כלל זה תקופה שגם הוא לוקח קצת חופש ואז עושים כל מיני דברים ביחד. והשנה זה כבר לא יקרה:-(
ואני מתגעגעת,והילדים מתגעגעים,והוא חסר לי מאוד.

וגם שוב הפחד שבלב מתגנב שעוד מעט שנה חדשה,והילדים מתחילים מסגרות חדשות,ואני מפחדת בשבילם שיהיה להם קשה.

אורי

עדיין לא השתחרר

עדיין?

ואוו, איך את שורדת שם? עצם זה שאת מצליחה לשרוד זה כבר ראוי להערכה.

מסכימה.
זה הזמן להרפות מכל הדרישות הפנימיות ולהתמקד בלשרוד...

איך את שורדת שם?
מסתבר שמתרגלים להכל
שבוע ראשון היה סיוט עלי אדמות
שבוע שני עדיין ייאוש וקשה
שבוע שלישי הוקל מעט
שבוע רביעי - עוד מעט זה כבר הסוף, כי לא משאירים מילואים מעבר לזה לרוב (כך אומרים שם לפחות)
ושרדתי, ואחרי שהוא יחזור אני גם אוכל להיות גאה, שרדתי די בכבוד, ולרוב מתוך כוח שאזרתי ולא מתוך חולשה.
וגם הגעתי למסקנה שכנראה שעדיף (לי) לנהוג בילדים שלי באופן קצת יותר נחרץ. כי אין לי מספיק מקום להכיל הכל כמו שהוא,וכשאני מציבה גבול יותר ברור אני מחזיקה מעמד יותר ופחות מגיעה לחוסר אונים מולם שנוזל למאבקים,צעקות וכעס חסרי תכלית.

וכרגע יותר קל לי לשרוד כשאני יודעת שתכף הוא יחזור.

ובתוך הכל, פה במקום החדש אני מדי פעם בשוק מעצמי על המהלך שעשיתי. ומצד אחד מתחילה לראות את החיים לא רק מבעד לענני הפחד והייאוש, מצד שני מתגעגעת להרבה דברים,מצטערת על הרבה דברים שיחסרו לי כאן, ומפחדת שאני פוגעת בילדים באיזה אופן בזה שעקרתי אותם ממקומם, ומפחדת כלכך מקשיי קליטה (שהבת שלי כבר מבטאת עוד לפני שבכלל פגשה חברים חדשים).
וכל זה מוזר לי,מבעד לערפל. בכל רגע נדמה לי כאילו בעצם זה טעות ועוד מעט נחזור לבית הקודם שלנו.
ויש לי פה ערמות של ארגזים שאין לי שום זמן לפרוק אותם. כי בחופש המטורלל הזה שבו אבא גם לא נמצא, הילדים שלי הולכים לישון כל כך מאוחר,ואי אפשר לווסת אותם. לעומת זאת הקטנה נשארה בשלה והולכת לישון מוקדם כרגיל, אז גם קמה מוקדם כרגיל. ובין זה לזה,השעות היחידות שנותרו לי לעצמי ולבית הם מחצות והלאה,כשצריך לקום מוקדם כי הקטנה כבר מתעוררת. (אח שלי שאל אותי למה אני לא משכיבה את הקטנה רק כשאני הולכת לישון.רואים שאין לו ילדים.עד שיש מישהו כאן לא משובשת שאני אשבש אותה ביוזמתי??)

כל הזמן חשבתי שאם ארצה לעבוד כאן,אפילו קצת,אז כן אעשה זאת. אבל זה נראה לא שווה את זה. כי הרי אין לי כוונות לעבוד המון שעות, משרה מליאה או אחוז משרה גבוה אחר, ובשביל לעבוד מעט שעות אני צריכה לשלם על הקטנה למסגרת, ואולי גם צהרון לימים מסויימים לגדולים,ואז זה יוצא לא שווה את מה שארוויח, במיוחד אם זה אומר שאהיה פחות בבית. קצת מבעס,חשבתי שכן אוכל להרוויח משהו קטן בצד איכשהו.

וכשקשה לי עם כל מה שאני מתגעגעת אליו,וכל מה שאני מצטערת שעזבנו,אז אני מזכירה לעצמי בהחלטיות שאין מה לעשות,ולא היתה לי כל כך ברירה. זאת היתה הפשרות היחידה שלי לשנות, המוצא היחיד שמצאתי לצאת מהקושי והאימה שהייתי בו. אז זה מה יש וזה עדיף. גם אם לא קל לי.
וזה עצוב לי.וגם לא מובן לי. אני עצמי לא מבינה את עצמי. רואה את זה מבחוץ ופשוט לא מבינה מה הקטע שלי. מה העניין להמשיך לעבוד איפה שעבדתי?

אורי

פה במקום החדש אני מדי פעם בשוק מעצמי על המהלך שעשיתי

ממש מזדהה. כמה חודשים מאז שעזבתי עבודה ועברנו דירה ורק עכשיו אני מתחילה להירגע מספיק כדי לחשוב באמת על מה שעשיתי.
מצד אחד, אין ספק ששפוי יותר עכשיו. מצד שני, פתאום כשכבר לא לוחץ ומחניק ויש מקום לנשום, התפנה מקום גם לספקות שעולים לפעמים.
ואז גם אני מזכירה לעצמי כמה שהייתי פשוט חייבת את זה.
וגם אני לפעמים מסתכלת על עצמי מבחוץ ופשוט לא מבינה מה הקטע שלי. מה העניין להמשיך לעבוד איפה שעבדתי?

מסתבר שמתרגלים להכל
טוב לשמוע, כי מאיימים עלינו בגיוס כווווול הזמן.

_מצד אחד, אין ספק ששפוי יותר עכשיו. מצד שני, פתאום כשכבר לא לוחץ ומחניק ויש מקום לנשום, התפנה מקום גם לספקות שעולים לפעמים.
ואז גם אני מזכירה לעצמי כמה שהייתי פשוט חייבת את זה._

בדיוק בדיוק

מאיימים עלינו בגיוס כווווול הזמן.
יה, אני מקווה כל כך שלא, לפחות לא כל כך ארוך
יאללה כבר המלחמה הזאת,שתסתיים כבר,לא נמאס להם בעזה?

אורי

מה שמעצבן במילואים זה שאני רוצה שהוא יחזור ויהיה איתנו קצת ופתאום אני מבינה שמקסימום הוא יהיה איתנו חצי יום ואחר כך יהיה חייב ללכת לעבודה.
כי כמו שלנו הוא חסר כמעט חודש גם בעבודה הוא חסר כמעט חודש

מזעיקים אותי פה

חזרתי
בקיצור בעסה
דוקא כשהוא יחזור הוא שוב יצטרך להעלם לימים ארוכים כי יש לו הרבה מה להשלים (ועכשו גם אנחנו גרים רחוק יותר-אז יותר נסיעה), אני מתנחמת בזה שברוב הערבים הוא יכן מקווה שיהיה בשעת השינה של הילדים.
אז הוא תכף יחזור,תסתיים ההשרדות,אבל עדיין יהיה קשה.
ותכף מתחילות המסגרות. אתמול הוא אמר לי כשדיברנו שהוא גם חושש מאוד איך הילדים יתחילו. התעצבתי אל לבי, הוא בדרך כלל הסמן האופטימי בינינו ואומר תמיד: יהיה בסדר, לא לחוץ וחרד כמוני על כל פיפס.אז הוא גם דואג?
ומתחילים גם החששות איך יהיה לי כשהילדים יתחילו, כי בגלל שהתרחקנו תמיד הוא יצא מוקדם יותר ויחזור מאוחר יותר. ואני עם הקטנה בבית, מפחדת שיהיה לי עמוס ומחניק.

אורי

ואוו ! עברתם דירה !! בשעה טובה ושיהיו התחלות טובות !!

אני מוכרחה להגיד לך שאנחנו לקראת נסיעת עבודה של האיש (שמונה ימים לארצות הברית) ואני בחיל וברעדה ודווקא הקריאה שלך כאן נתנה לי סוג של תקווה שבכל זאת יהיה בסדר !

יואו, איך שכחתי:

ואוו ! עברתם דירה !! בשעה טובה ושיהיו התחלות טובות !!

כמו שלנו הוא חסר כמעט חודש גם בעבודה הוא חסר כמעט חודש

איכשהו זו תובנה שאני שוכחת (מדחיקה) כל פעם שהוא יוצא למילואים, וכך פעם זה תופס אותי בהפתעה ויוצר מרמור. אבל האמת שזו ]שוט הקלה שבאה בהדרגה - במקום שביום שבו הוא חוזר פתאום יוסר כל העול, זה נבנה מחדש כל יום קצת, ותוך שבועיים בערך (אצלנו) כבר חוזרים באמת לשגרה. אבל קודם כל שיחזור כבר! מחזיקה לכם אמצבעות שיהיה במהרה.

בכלל, יש לכם הרבה התחלות חדשות עכשיו וזה לוקח זמן להסתגל ובהתחלה הכל יותר קשה ודורש יותר אנרגיות, לי לפחות עוזר לזכור את זה כי אז זה פחות מבהיל כשקשה (כלומר, אני מבינה שזה כמו סוג של פוסט פארטום אחרי שנולדה לה תקופה חדשה, זה לא משהו שצריך בהכרח לפתור אלא פשוט לעבור).

היי אורי,

מברכת אתכם בברכת יישוב טוב, שמתאימה למעבר הדירה ואלי גם ליישוב הדעת.

אצלי חוסר ודאות הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר, ואולי גם אצלך כך. כשתיכנסו לשגרה החדשה של המסגרות לגדולים ושל הימים בבית עם הקטנה, דברים יהיו יותר ברורים, וכך קל יותר להתמודד, וזה רק ברובד ההישרדותי. הרי יש סיכוי טוב שלא רק "תתמודדו" אלא שתיהנו!
אולי עוד חלק מהקושי הוא שבראשך ממשיך איזשהו זמזום טורדני, שמבקש כל הזמן הוכחות לכך שהשינוי הגדול הזה היה נחוץ ומועיל ושחושב שצריך למצוא איזו משרה חלקית עכשיו ומיד. קשה להשתיק זמזום כזה כשהוא חלק מאתנו, אבל אולי תצליחי להסביר לו שההשלכות החיוביות של המעבר לא צפויות להגיע בן לילה, ושאין ספק שלצדן יופיעו גם קשיים. ככה זה בחיים... מה שחשוב הוא שאתם מנסים לשפר את היומיום שלכם, גם אם זה קורה בצעדים קטנים (ולפעמים אפילו איזה צעד אחורה).

אורי,

מעתיקה לך הנה קטע ממשהו שכתבת אצלי ב-12.8:

כשאני פנויה מבפנים אליהם ויש לי עמוד שידרה של עצמי מבחינה רגשית בלבד (לא קשה לי,אני לא עצובה ומאויימת)... אז יש כל כך הבדל. אני מרגישה שהגדולה שלי מרגישה אותי, מרגישה שיש אמא שם והיא גדולה ורוצה בטובתה.וזה עושה כל כך הרבה שינוי ביכולת שלי להשפיע על התנהגותה.

זו עדות מפורשת שלך עצמך (ולא דעה חיצונית, שכן קולעת או לא קולעת) שיכולה להזכיר לך את הטוב שבשינוי בחרתם בו, שבאי חזרתך לעבודה, שבמעבר הזה.
ואין ספק שלא בכל רגע נתון תרגישי פנויה וחזקה, בייחוד כשהתחלות חדשות עומדות לפתחכם וכשבעלך איננו, ואת עמוסה רגשית ופיזית. אז מה? מותה של האמא המושלמת!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא חזר
וכמובן הלך מיד לעבודה ושוב נשארתי לבד. ממש הרגשתי כאילו כלום לא השתנה. (לפחות יהיה מי שישטוף כלים בלילה, וגם יפגוש את מי שלא נרדם-וכל יום יש כזה, שממשיך איתי עד חצות לפחות, אפילו ערב אין לי,אני חנוקה לגמרי כבר לא נשאר לי אויר). מתנחמת בזה שתכף שבת ואז הוא יהיה סוףסוף כ------ל הזמן, ולשם שינוי אוכל לישון קצת בצהרים (ואז שוב יתחיל שבוע עמוס)
הבעיה היא שהוא חזר עם מצב רוח כמו שהוא הלך. חסר סבלנות לילדים. ובחנק שאני נמצאת מטיפול בהם 24 שעות ביממה לבד סביב השעון כבר תקופה ארוכה,אני מרגישה אפילו כעס בפנים על זה שאין לו סבלנות. לטענתו המילואים לא היו קשים,אז תפוס את עצמך עכשו ותהיה סבלן ואל תתעצבן על הילדים, זה רק לי מותר.
גם קשה מאוד שהעבודה רחוקה כל כך. זה ישפיע על הנוכחות שלו. ואני מרגישה אילמת אל מול זה,כי אני רציתי לעבור לפה ולהתרחק אז אני לא יכולה להתלונן שהוא נמצא פחות. ואני פשוט מפחדת מזה שאמשיך להיות לבד כל כך עם כל העול הזה. אני מחכה כבר שיתחילו הלימודים,כל כך רוצה כבר לעבור את התחלות החדשות האלה המפחידות כל כך, שאני אף פעם לא יודעת איך לנהוג בהן. ואם הבן שלי יבכה בבוקר ויצמד אליי מה אעשה?? אני אמנם פנויה עכשו כי אני לא עובדת, אבל אין לי מושג איך לעשות את זה נכון ואיך להגיב. מה גם שיש איתי תינוקת לא רגועה במיוחד די גדולה כבר שיכולה להפוך להם את הגן. ובכלל אין לי מושג איך הגננת מגיבה לאירועים כאלה.
ובגלל שהתרחקנו אז אני אהיה ממונה בלעדית על הבקרים עם הילדים כי הוא כבר יצטרך לצאת מוקדם. פעם הוא היה איתי לרוב בבוקר וגם היה יכול לקחת אותם. ועכשו איך אסתדר לבד בבוקר? עם הקטנה שלא נותנת לי לזוז וכל כך בוכה, והגדולים שגם להם הבוקר לא קל. וגם לרוב אהיה בלי אוטו והגן מאוד מאוד רחוק (ומה אעשה בגשם ובמיוחד בשמש הרותחת של הצהריים).
ומה אתן להם לאכול לארוחת עשר,הם כל כך בררנים שזה פשוט קשה למצוא משהו שיאכלו. הבן יכול ממש להחזיר את כל האוכל הביתה,והבת רבה איתי על איזה אוכל תקח ואחר כך גם מתלוננת שהיתה רעבה. ותמיד התמודדנו עם זה יחד,ועכשו אהיה לבד כל בוקר עם זה.
והבית בכלל עוד לא מאורגן ויש עוד ארגזים שעומדים לי פה ואני לא מצליחה להשתלט, ויש גם כל מיני דברים להתכונן וגם לקנות לתחילת שנה (כל מיני משימות של מורות וגננות)

מצטערת כל כך שאני לא מספיקה להכנס לדפים אחרים. כל כך מעניין אותי ולא מצליחה בכלל להגיע לזה.

ותודה תפילה שאת מחזירה לי את המילים שלי. הן עדיין נכונות.
אני לא מרגישה שמותר לי להתלונן ל בעלי כי אני זו שרציתי לעבור לפה. אבל האמת היא שאני פשוט בחרתי בין שתי ברירות,שלשתיהן יש חסרונות, ובחרתי במה שנראה לי יהיה לי פחות קשה. ואני לא מצטערת שבחרתי דוקא באפשרות הזו, אבל באמת שיש בה המון קשיים והמון חסרונות, שקשורים המון בבעלי, גם בהרגשה שלו על המעבר וגם בחסרונו לי בגלל המרחק מהעבודה שלו (והאוטו שיהיה אצלו כדי שיוכל להספיק להגיע כמה שיותר מהר הלוך וחזור). ואני פשוט מפחדת איך אתמודד עם הכל. ואיכשהו נראה לי שהעומס עליי לא ירד בכלל. והקטנה שדורשת תשומת לב מאוד רצינית וגם ישנה מאוד גרוע במשך היום בודאי זה עומס נוסף.

רסיסים
אנחנו לקראת נסיעת עבודה של האיש (שמונה ימים לארצות הברית) ואני בחיל וברעדה ודווקא הקריאה שלך כאן נתנה לי סוג של תקווה
בהצלחה!!

זה לוקח זמן להסתגל ובהתחלה הכל יותר קשה ודורש יותר אנרגיות,
מקווה שזה כך ואכנס לשגרה
(בדיוק התקשרה אליי מישהי אתמול להציע עבודה קטנטנה,שדחיתי בגלל הרבה סיבות ובעיקר כי אני רוצה להתחיל פה ולהכנס לשגרה לפני שאני מוסיפה משהו אחר)

אורי

כי אני רציתי לעבור לפה ולהתרחק אז אני לא יכולה להתלונן שהוא נמצא פחות.
פה את בטוח יכולה. ואולי גם באוזני אחותך?

ומה אתן להם לאכול לארוחת עשר
יש מצב לשאול אותם מה הם רוצים? להכין טבלה שבועית?

ויש עוד ארגזים שעומדים לי פה ואני לא מצליחה להשתלט
לא נורא. הם לא בורחים לשום מקום.

נסי לפעות כמו שבשמת מסבירה בהשראת פליי ליידי: להגדיר זמן מצומצם מאוד (נגיד 10 דקות אחת ליומיים), ובזמן הזה תפרקי ותסדרי מה שתספיקי.

את מחזירה לי את המילים שלי. הן עדיין נכונות. @} @}

ואני פשוט מפחדת איך אתמודד עם הכל.
זה באמת נשמע קשה. אני מקווה שכן תוכלי לשתף את בעלך במורכבות ולהגיד לו שנכון שבחרת בשינוי הזה, ושאת עדיין בוחרת בו, אבל מראש ידעת שהדברים לא יהיו מושלמים - בוואי לא בן רגע - ושיעזור לך אם תוכלי קצת לקטר. וכמו שכתבתי, כמובן שתוכלי לבוא הנה ולחלוק את רגשותייך. אני מאמינה שעל אף הקשיים דברים יסתדרו ואת תתמודדי בהצלחה. הכול נראה מפחיד יותר כשנמצאים לפני הקפיצה למים. ברגע שאת כבר בפנים, בתוך השגרה, מתמודדים מתוך כורח המציאות, והרבה פעמים מגלים שהיא בכלל לא מפחידה כל כך כמו שחשבנו. גם עצם ההתנהלות הרוטינית מקלה.

והקטנה שדורשת תשומת לב מאוד רצינית וגם ישנה מאוד גרוע במשך היום
גם אצלי...

אני בונה על זה שכשהאחים יהיו במסגרות, ויהיה פה יותר שקט, ונתרוצץ פחות, ואוכל להתאים את עצמי יותר לצרכים שלה, היא תישן טוב יותר וברצף, ובעקבות זה תהיה גם ידידותית יותר למשתמש בשעות הערות, כי לא תהיה עייפה.

בדיוק התקשרה אליי מישהי אתמול להציע עבודה קטנטנה
יפה. אני מאמינה שאם זה צריך להגיע - זה יגיע. תקבלי הצעה אחרת בהזדמנות אחרת.

שבת שלום!
ולשם שינוי אוכל לישון קצת בצהרים

אויש, באתי לכאן לדרוש בשלומך והנה אני רואה שפיספסתי את הפוסט האחרון שלך...

נשמע באמת מורכב וקשה ומעניין אותי איך את עכשו, אחרי שכבר התחילו המסגרות ורוצה גם להציע שתתני לעצמך ולכם זמן. תהליכים לוקחים זמן. לפעמים הרבה זמן, אבל את עושה דרך מאד משמעותית וניכרת !!
ועוד לפני הכל נראה לי שבכלל לא עצרת לטפוח לעצמך על השכם (אולי כי אף אחד אחר לא עשה את זה...) על כך שהיית חד הורית לארבעה ילדים למשך כחודש כשהאיש שלך אי שם במילואים !! זה דבר מ-ד-ה-י-ם ודורש עצירה והתלהבות והתרגשות ומחמאות לעצמך !!! (בקיצור, תזכרי שהנחנו לך בבית במקום בולט שאת רואה הרבה במהלך היום מדליה ממש גדולה !!)

מקווה שיהיה שבוע טוב

היית לבד עם ארבע ילדים חודש?! גיברת, אצלי כבר זכית במדליית הכבוד. איזו מדליה, ארבע! נראה לי שכבר התמודדת על רמת קושי מאתגרת בהחלט...

לא ארבעה,שלושה
וכן זה באמת קשה
וגם היום אהיה חד הורית עד הלילה,
פשוט נהדר. יש לי ילד שעוד לא הסתגל אז תכף אני אקח אותו,עושים ימים קצרים מאוד.וילדה חולה שאמרה שכואב לה הגרון אז נשארה. ויהיה לי
יום כיף.
ואני עצבנית וכועסת ואין לי כוח שהחופש ממשיך לו,אין לי כוחות. והראיה נודניקית כרגיל,ישנה בקושי שעה מפוצלת במשך היום.
ובא לי לבכות. צריכה קצת זמן לעצמי.לנשום.

הקטנה נודניקית התכוונתי
אין לי מחשב נורמלי

אורי

אוףףף

_ואני עצבנית וכועסת ואין לי כוח שהחופש ממשיך לו,אין לי כוחות. והראיה נודניקית כרגיל,ישנה בקושי שעה מפוצלת במשך היום.
ובא לי לבכות. צריכה קצת זמן לעצמי.לנשום._

מוכנה להצטרף אלייך עכשו, מסתובבת עם גוש דמעות בגרון וגם אצלנו ילד שלא מסתגל למערכת....

מעברים הם נורא קשים.
במיוחד לאנשים רגישים.
אישית עצם זה שמישהו יזיז לי את הקירות המוכרים, מחרפן אותי לחלוטין וגורם לי להרגיש לא בבית על כל מובניו של הביטוי... לוקח זמן להתרגל, לא רק לילדים, גם למי שעובר, לפחות אצל הרבה אנשים, בקטע הזה אני יודעת שאני לא יוצאת דופן ברגישות שלי, לרוב האנשים לוקח זמן הסתגלות לקירות החדשים סביבם, באופן שמעצבן ומטריף את קצות החושים. כל זה עוד לפני ההתמודדויות שידעת שיבואו עם מסגרת חדשות, להכיר את המקום בקטע של קניות-מרפאה-תחבורה ציבורית אם זה רלבנטי לך וכו' וכו', תשתיות.
לאט.
אי אפשר ביום שבו מגיעה משאית ההובלה לשאול האם היה שווה לעבור, נכון??
אז גם לא ביום שאחרי.
עכשיו זה רק הישרדות.
כותבת קצר כי לא יכולה להאריך עכשיו.
שולחת

חם

ועוד אחד

התכוונתי רק להגיד שעשית בעיני צעד ענקי שעוד ימים יגידו.
עשית מעשה של אהבה עצמית. שידעת וצפית שכרוך בו קושי.
שמותר שיהיה קשה. ואני לא ממש מסתדרת עם המלים ועם יכולת הניסוח של עצמי כרגע...

רסיסים ואורי מכירות את הדף המופלא אני מתפטרת?

באמת במשך המילואים אמרתי לעצמי איזה 5 פעמים ביום : אני מתפטרת!
היתהלנו היום שיחה מעצבנת
הוא רצה לנסוע לאיזה מקום מחר לבילוי,לצאת מוקדם מהעבודה בשביל זה

אני אמרתי לו שאני מצטערת שאני לא מפרגנת לו את זה אבל אני די קורסת,וזה לא רק הימים האחרונים זה נמשך רצוף מאז המילואים.
אני חנוקה והיתה לי תקופה נורא קשה.
הוא התבאס ושאל מה זה יעזור לי אם יגיע מוקדם יותר. אני עניתי בשיא הרצינות למרות שהתשובה נראית לי ברורה ואני בטוחה שגם לו.
הוא קצת להתעצבן כי חלק והקושי זה הבן שלי שמתקשה להסתגל לגן ולכן אני עושה לו בהדרגתיות רבה יותר,וזה לוקח ממני כוחות,גם כוחות נפש מול הקושי שלו וגם כוחות ממש. בעלי אמר שאני בוחרת בחירות ואז קשה לי המחיר. ואני אמרתי שאכן יש מחיר. הוא אמר שהוא גדול ובאילו הוא לא צריך יחס מיוחד כזה להסתגלות,אלא לבכות יומיים ויעבור לו,הוא כבר גדול.
אני שפדפתי מאזנים, מה גדול?? ילד בגן זה גדול?? זה תינוק זה. לא היה מה להתווכח.

ביקצור
הוא מתעצבן שאני בחרתי בחירות ולא משלמת את המחיר,ובעצם אומר שהוא בסוף משלם
מקווה שעד מחר קצת יתעשת וזה רק היה מרוב באסה כל הגישה הזו מולי אחרי שחודש לא נשמתי בגלל המילואים
אורי

אמר גם למה אייכלר שולחת להריון אם קשה לי איתם כל היום מהצה צהרים. עניתי תשובה שיכול להבין שזה. נוראים יקר

שולחת לצהרון הכוונה

אורי יקרה יקרה, שולחת לך חיבוק גדול, ככה בלי מילים ובלי כל מיני תובנות ומחשבות, הלוואי והיינו יותר קרובות ויכולות באמת לשמש זו לזו כתף להניח עליה לרגע את הראש ולהתאושש ולהתחזק

כתבתי בבוקר ואיכשהו נמחק לי
היום היה יותר טוב. יותר טוב בגן .ואז גיליתי כמה כוחות זה לקח ממני כשלא היה טוב לו.
וגם - הם אכלו את מה שהכנתי אתמול בללילה מאוחר ולא האמנתי שיאכלו. חשבתי שבטח בסוף רק אני אוכל.
והם אכלו!!!
הם לא אכלו רק פחמימה אלא בשר!! ממש לא יאומן. והבנתי גם כמה אנרגיות הולכות על ענייני האוכל. שלעולם אני לא מצליחה לקלוע לטעמם, וגם עצובה על שהם אוכלים לא מזין. וכמה זמן של ויכוחים וכמה אני שונאת את הארוחות.

ואז הם שיחקו נורא יפה בפלימוביל
וגם קצת רבו ובעלי חזר מוקדם היום והרס הכל. היה לו מצב רוח חסר סבלנות, שלאחרונה דבק בו. ארוחת ערב כבר היתה יו פחות נעימה.
ואני לא יודעת אם אני מצטערת שלא נתתי לו ללכת לבילוי. החלטתי לא להצטער כמעט חודש הייתי לבד,לא באשמתו, אבל אני עוד מתאוששת,

אוף קשה לי איתו
הוא גם משום מה חשב שברגע שאנחנו עוברים אז אני לא מצפה ממנו בכלל להיות שותף ובבית. לא מבינה אותו, בבוקר הוא כבר לא נמצא ואני לבד,אז גם בערב הוא לא אמור לנכוח? הוא אמר שהבוקר זה שטויות, לא קשה. אבל לי זה כן.
אוף

בקיצור אני מרגישה נורא לבד ובודדה באחריות אחרי שהתרגלתי שהוא ממש שותף

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הלוואי והיינו יותר קרובות ויכולות באמת לשמש זו לזו כתף להניח עליה לרגע את הראש ולהתאושש ולהתחזק
הלוואי
אורי

צפוף לי פה
ולכולנו
ידעתי שהדירה קטנה כבר מראש
וגם הילדים מרגישים ומעירים על כך

ואני קצת עצובה על כך. משקיעה המון מאמצים שיהיה מסודר כדי שנרגיש יותר טוב, אבל אני עייפה מלרדוף אחרי עצמי והבלאגןן.

אורי

לילה טוב,העיניים נעצמות לי

יקרה, תני לעצמך ולכם זמן. נסי לשחרר את מה שקורה מהגדרות של "הצלחה או כשלון" בואי נקבע מועד כמו למשל עוד שנה שבא תוכלי לחשוב על המעבר, עכשו את עוד לגמרי בהסתגלות ! (כמו שהבן שלך היה בימים הראשונים בגן).

נסי לשחרר את מה שקורה מהגדרות של "הצלחה או כשלון" בואי נקבע מועד כמו למשל עוד שנה שבא תוכלי לחשוב על המעבר, עכשו את עוד לגמרי בהסתגלות !
תופסת טרמפ, היה לי מאד חשוב לשמוע את המשפט הזה!
גם אנחנו עברנו דירה וההסתגלות המממ... מאתגרת.
כל הזמן אני משווה, כל הזמן ודואגת שאולי עשינו צעד לא נכון (גם אצלנו, אני יזמתי, רציתי ודחפתי למעבר ועכשיו אני מרגישה אחריות/אשמה על דברים שלא 'טובים' כאן).
זו באמת עדיין הסתגלות! חייבת לזכור את זה!

ואורי, אני מעריצה אותך, לא פחות. לי מעבר עם תינוקת אחת בת ארבעה חודשים היה קשה, אז עם שלושה ילדים קטנים, וואו!
ואחר כך כל החודש הזה של המילואים ולהיות איתם לבד כל כך הרבה, את מדהימה, באמת!

שליחה על ידי או* » 12 ספטמבר 2014, 16:57

בואי נקבע מועד כמו למשל עוד שנה
???
שנה?
אין לי סבלנות. מה גם שאנחנו פה לזמן לא ארוך, לא עברנו לכאן לכל החיים אלא לתקופה קצובה,שכרגע אני עוד מתלבטת כמה היא תהיה. אבל לשרוד בבית הפצפון הזה לא נשרוד תקופה ארוכה מאוד.

אני יודעת שאת צודקת ואני באמת מרגישה בהסתגלות,הנה כבר היו ימים יותר טובים השבוע,ואם שבוע הבא כבר יהיו ימים שלמים בגן,אז יהיה לי זמן לאפס גם את הקטנה על סדר יום שמוזנח כרגע כי היא רק נגררת אחרי מה שיוצא,בלי ארוחות מספיק מסודרות (כבר התחילה לאכול כמויות גדולות יותר ואמא שלה לא מספקת את זה מספיק. ) ובשינה שכל יום יוצאת בשעות לא תואמות לה אחרי שהיא כבר גמורה מעייפות.
ואולי אחרי זה גם אני אתחיל להתאפס קצת. הרוב כבר מאורגן בבית אבל יש קצוות לא סגורים וגם ארגז בחוץ,ובגלל שהבית קטן זה מורגש.
ואני מרגישה שאני נחנקת מהצפיפות ושזה לא טוב לי, כשנארגן קצת את הבחוץ והחום קצת יפחת יהיה אפשר להיות יותר בחוץ,אולי זה יקל. כי לכולנו הצפיפות קשה,גם לבעלי,גם לילדים,וכולם אומרים את זה.
ואני כמובן מרגישה אשמה:-(
הקטנה מצוננת. מסכנה, וגם יותר דבק ככה.

ואין לי סבלנות לזה שלבעלי אין סבלנות

הבת שלי אמרה היום 'סבתא לא כועסת מדברים לא נוראיים רק מדברים מאוד נוראיים' 'את כועסת גם מדברים נוראיים וגם מדברים לא נוראיים'

ובתוך כל הקושי המחשבות על העבודה שרציתי אולי בכל זאת לחפש נראות לי הזויות מתמיד

גוונים

אני יזמתי, רציתי ודחפתי למעבר ועכשיו אני מרגישה אחריות/אשמה על דברים שלא 'טובים' כאן
כמה שאני מזדהה
למרות שלצד החסרונות באמת גם יש כאן יתרונות יפים,מעבר לצורך שלי לעזוב את העבודה.

ואחר כך כל החודש הזה של המילואים ולהיות איתם לבד כל כך הרבה, את מדהימה, באמת
תודה על ההערכה.זה עוזר. כי נראה שמסביב זה כבר נשכח,אבל אני עוד בטראומה מכמה שהיה לי קשה בתקופה הראשונה

אורי, אני מקווה שאת לוקחת את הזמן לפעמים להסתכל אחורה ולטפוח לעצמך על השכם. תראי איזו דרך עברת, את אדירה.
ואת לא עובדת! היית בכזה לופ סביב העבודה והצלחת לפתור את זה. אני באמת מקווה שאת רואה את כל זה. ההתמודדות שלך, השינוי, הקפיצה למים. בעיני זה פשוט אדיר.

שליחה על ידי או* » 14 ספטמבר 2014, 02:35

להסתכל אחורה ולטפוח לעצמך על השכם. תראי איזו דרך עברת, את אדירה.
כשאני מסתכלת אחורה אני בעיקר בשוק מעצמי איך בכלל הגעתי לכאן,(למרות שחשיבה על הדרך המקבילה שהייתי יכולה להיות בה:לחזור לעבודה אל הלחץ ולסבול שם, ולשים את הילדים במסגרות כל בוקר ולרוץ להחזיר אותם במרתון כזה ועצבים-נראית לי לא סבירה בכלל בכלל). וגם לא מצליחה להשתחרר מהעצב על כך שהייתי חייבת את זה ולא היתה לי ברירה וגררתי את כולם אחריי.

ואת לא עובדת! היית בכזה לופ סביב העבודה והצלחת לפתור את זה
נו נו, ביג נו, לא הצלחתי לפתור את זה. רק לדחות את זה קצת. זו תקופה זמנית ביותר. ובדרך כלל כשאני חושבת על ש ואת לא עובדת! המחשבות שלי מאוד שליליות בעניין על עצמי,לא כהצלחה אלא ככישלון. וגם עם הרבה מאוד דאגה לעתיד שבו כן אצטרך לעבוד כשנעבור מכאן.
למרות שבתוך כל הקושי של ההתחלה פה וההתארגנות וההסתגלות, והקטנה שאיתי צמוד, אני לא מבינה בכלל איך אפשר לעבוד לעזאזל יחד עם הכל. אז אני דוחה עוד יותר את תוכניות העבודה המצומצמת מאוד ששמתי לי באיזו פינה של הראש, והתירוץ הרשמי זה שזה לא שווה את זה כלכלית אם אצטרך להכניס את הקטנה למסגרת ואולי את הגדולים לצהרון. זה שהקטנה איתי זה חוסך המון כסף.

מה פתאום שפכתי את כל הג'יפה? דוקא באתי לכאן לכתוב שהרגשתי טוב הערב, שסיימתי לסדר עוד משהו, עוד פינה שנראה לי שסגרתי, והסתכלתי בגאווה.
גם חשבתי על זה שגם בבית הקודם לא היה לי כוח לסדר את הבית,וגם שם היו משחקים וכל מיני על הרצפה ופינות חמות מליאות בשטויות, וגם שם התבאסתי על הבלאגן ושאני לא מגיעה לסדר ושמפריע לי בעיניים.
אלא שהפעם את הפינות של השטויות והבלאגן האלה דאגתי לשים בעיקר בחדר שלנו, ואת שאר הבית ניסיתי לסדר בצורה מסודרת כזו שלכל דבר יהיה מקום,ומקום שקל לזכור וקל לסדר,שלא רק אני אוכל לסדר אלא כולם יוכלו. וניסיתי לסדר כך שישאר כמה שיותר מקום על הרצפה כדי שיהיה לילדים מקום לשחק. ובמגבלות הקיימות די הצלחתי לעשות את המקסימום לדעתי. ואני מאוד גאה בעצמי. ארגנתי מקומות איחסון לכ-ל החפצים שלנו (וגם זרקתי קצת) ואפילו יש עוד כמה מדפים ריקים בבית ובחוץ שעוד לא התמלאו. ועמדתי הערב והסתכלתי בבית המסודר הקטנצי'ק שלי והייתי גאה ומרוצה מעצמי על שהצלחתי לעשות הרבה ממעט. כל כך הרבה חשיבה,כל כך הרבה מאמץ וזמן השקעתי בזה-בתכנון, ואני גאה במה שיצא.
ואין לי למי לומר, כי בעלי לא רואה את זה

אז אני גאה לעצמי. (אני כבר רואה שיבוא יום והבת שלי תדע להעריך דברים כאלה, יש לה חוש כזה והיא שמה לב לדברים האלה, אבל בינתים היא עוד לא מודעת מספיק לכל )
וסידרתי עוד טיפה את הבחוץ,למרות שיש עוד הרבה לארגן שם,אבל כבר יותר נעים.

ועדיין צפוף לי מאוד:-( ומרגישה שאי אפשר לזוז פה,גם כשמסודר. ורוב הזמן מסודר כי אין ברירה אחרת לא יהיה איפה לדרוך.
ואני מתגעגעת
מתגעגעת לבית הקודם,לבית הפיזי,למטבח שלי שם,לסלון שלי שם.
מתגעגעת לאנשים
מתגעגעת לרחובות
מתגעגעת אפילו לחנויות

מרגישה גם שמבחינה חברתית פה באמת יותר קשה לנו. ולמרות שלי אישית זה הרבה פחות חסר,אני צריכה כן להשקיע בזה בשביל הילדים, וזה קשה לי ולוקח לי אנרגיות,והייתי מעדיפה להשתבלל הרבה יותר.
בעלי דוקא טוב בזה יותר ואוהב את זה יותר,אבל הוא הרבה פחות נמצא ביום יום, ולכן פחות מעורה (וזה חבל גם לו,כי היה רוצה דוקא)

שליחה על ידי או* » 14 ספטמבר 2014, 02:43

מה שלא כתבתי זה שהצלחנו למצוא דרך שכן אגיע לפסיכולוגית. זה דורש מבעלי להשקיע, ודורש זמן וכוחות אבל בינתים לפחות אני מצליחה להגיע. וזה טוב כי לא נראה לי שהייתי עוברת למטפלת אחרת.

מיכל
נראה לי שאני אחשוב שוב על מה שכתבת,על לטפוח לעצמי בכל זאת על השכם על הדרך שעברתי.
אחשוב,אולי יהיו לי מסקנות אחרות יום אחד. פחות כעוסות על עצמי וחמוצות

דוקא באתי לכאן לכתוב שהרגשתי טוב הערב, שסיימתי לסדר עוד משהו, עוד פינה שנראה לי שסגרתי, והסתכלתי בגאווה.
בדיוק רציתי לכתוב לך שתנסי לפרט כאן מה הגורמים לבלגאן ולצפיפות וננסה לתת לך טיפים, שאולי תתייעצי עם בשמת, ואז המשכתי וקראתי וגיליתי שהיית מין פליי ליידי בעצמך, ושהקושי הוא רק מתוך התנאים האובייקטיביים שיש גבול לכמה שניתן להתגבר עליהם.

ואם בעלך לא רואה את זה - את יכולה להגיד לו, להשוויץ! בהחלט! וגם להסביר לו ש{{}}לך כן קשה בבקרים.

והרי אי אפשר להילחם בכל החזיתות בבת אחת. תתאוששי מתקופת המילואים/ מעבר/ ארגון/ קליטה במסגרות. אחר כך תמצאי את האנרגיות שאת צריכה כדי להכיר בהדרגה אנשים נעימים ולהתיידד אתם ועם הסביבה, עם החנויות החדשות והכול. @}

היום הבן שלי אמר כמה פעמים בבוקר, בקושי פקח את העיניים:
אמא מתי כבר הולכים לגן?
ובגן הוא פשוט עשה לי שלום וזהו

והקטנה נרדמה עכשו ,ואני מתכננת להכנס קצת לישון איתה,ישנתי מאוחר אתמול (אם אישן איתה היא תישן לפחות שעה, אולי אפילו יותר,אם לא אישן איתה היא תישן חצי שעה. אז מה עדיף?

)

אבל הוא הזכיר לי בדרך לגן שפעם הוא בכה בגן ולא הכיר אף אחד שבכה בהתחלה וגם באמצע הגן. (לי נחמץ הלב שלקח לי זמן לחזור אחורה ולדרג לו עוד יותר את הדרך) אבל האמת שזה די מהר ההסתגלות שלו בעיניי. עברו שבועיים סך הכל והוא כבר כל כך שמח ללכת ומחכה

נכנסתי לחדר וראיתי את הילדים משחקים ממש יפה עם הבובות והמכוניות. ושמחתי כי בדיוק זה מה שהשקעתי בו מחשבה אתמול, איך לסדר ככה את המשחקים שינגיש להם אותם ויעשה להם חשק לשחק (לפני כן הם סתם היו מוערמים אחד על השני וכשלא רואים מה יש בפנים גם לא עושה חשק לשחק,הם לא יחפרו כדי לחפש) אז את הבובות סידרתי על מדפים קטנים יחד עם בגדי בובה, ואת המכוניות בארגז גדול שקוף. והגדולה באה ולקחה את הבובות והתחילה להלביש אותן, הקטן ישב והסתכל עליה ובאיזשהו שלב ניגש אל המכוניות והרכיב לו כביש. ושיחקו כל כך בכיף (אבל היה צפוף לשניהם יחד לפרוש את המשחקים שלהם,בעיקר הגדולה השתלטה על המקום).
המסקנה שלי היא גם שצריך קופסאות שקופות למשחקים,יש לנו משחקים סגורים בקופסאות אטומות יושבים להם על המדפים ומעלים אבק. אז צריכה לחשוב על זה לחפש.
אחר כך הם גם רבו כמובן, נו, על זה אי אפשר לדלג.

_היום הבן שלי אמר כמה פעמים בבוקר, בקושי פקח את העיניים:
אמא מתי כבר הולכים לגן?
ובגן הוא פשוט עשה לי שלום וזה_

ואוו !! אולי גם הבן שלי יגיע לשלב הזה עם ההליכ שלו לחטיבה

אנחנו כבר שנים עם הקופסאות השקופות של כתר - מין רביעיה כזו, כבר יש לנו איזה ארבע רביעיות ועוד כמה קופסאות ענקיות לחלקים הגדולים של הפלימוביל ועוד קופסאות קטנות לאנשי פלימוביל / נשקים / קסדות מגנים ופרטי לבוש ולאחרונה השתדרגנו וגם את הלגו מיינו להרבה קופסאות לפי צבעים !! זה מין משהו שכל הזמן משתכללים בו ומדייקים אותו יותר (קצת כמו העבודה הפנימית שלנו... אולי זו הכוונה בשיטת ה"מגירות")

אורי, זה הכל...... זה לגמרי לגמרי וואו. לגמרי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שופכת קצת מפוזר מה שיושב לי

מזכירה לעצמי אורך רוח, לתת זמן
לא מצליחה להפרד מהתחושה שצריך למהר לאנשהו
אפילו אין לי הרבה יותר מדי מה לעשות בבית, זתומרת,תמיד יש כמובן אבל ממש לא קריטי, בעלי שטף כלים אתמול אז יש מעט, גם סל הכביסה מלא עד חציו בלבד,וכל הכביסה מקופלת (אני מקפלת מיידית כשאני מורידה כי אין מקום בבית לכביסה להסתובב). הבית יחסית מסודר,ומה שלא-אין טעם כרגע להרים (המשחקים של הקטנה מפוזרים כאן על הרצפה).
לרוב אני עושה דברים בערב, כביסה,סדר, בבוקר מעט מבשלת לילדים. מה בעצם צריך בכלל? ולאן אני ממהרת? ומה אני רוצה?

ולא מצליחה להפרד מהתחושה שאני צריכה לעבוד,אפילו קצת, אפילו אם לא אמצא לזה צידוק כלכלי ממשי (או כי לא נצטרך ויש לנו מספיק,או כי זה לא יהיה שווה את ההוצאות של למצוא מסגרת לקטנה ולגדולים לצהרים,ואולי רכב נוסף)

ופתאום קשה לי להיות צמודה לקטנה כ-ל הזמן 24 שעות בלי הפוגה (גם כשבעלי נמצא אני בעצם מטפלת בה,אלא אם כן אני מוסרת לו אותה כדי לטפל בגדולים או לעשות משהו אחר,אני לא אמסור לו אותה כדי לשבת בנחת). אבל מה אני רוצה? בלילה היא ישנה ורק מתעוררת לאכול (כל שעתיים,אבל חוזרת לישון מיידית לרוב) ואז יש לי קצת זמן מפוצל בין ההנקות. אז במשך היום אין מנוחה כי היא ישנה גרוע (אפשר לישון איתה,אתמול ישנו יחד כמעט שעתיים,אבל לאתמיד מתאים לי,אני רוצה לעשות עוד דברים)

אמא שלי שאלה למה אני לא נרשמת לחוג כלשהו,יוגה או משהו אחר. אבל מתי אעשה את זה. בעלי חוזר מאוחר, והוא עייף מהנסיעות והקימה המוקדמת ואז עושה מה שיכול בבית. להשאיר אותו לבד עם כולם בשלב הזה לא נראה, בטח לא עם הקטנה שמתעוררת כל הזמן.

אבל קשה לי בעיקר הלבד הזה. גם הרבה יותר לבד עם הילדים מאשר פעם. וגם לבד אידיאולוגי כזה.
זו הבחירה שלי להשאר איתה בבית,אז אני צריכה להתמודד עם זה,יכולתי אחרת. זאת הבחירה שלי לא לשים אותם בצהרון ושיבואו הביתה,אז אני צריכה להתמודד עם הקושי הזה של להיות מפוצלת בין הילדים ולא להצליח לענות על צורך של אף אחד, ועם הקנאה העצומה שלהם אחד בשני (ובעיקר בקטנה שהטיפול בה כל כך אינטנסיבי),ועם הקטנה צורחת בין לבין, כי גם צרכיה האינטנסיבים לא תמיד מסופקים.
וזו הבחירה שלי לעבור לכאן,רחוק,אז אני צריכה להתמודד עם זה שבעלי לא נמצא ולפעמים חוזר מאוחר מאוד בלילה (כמו הערב). וזו הבחירה שלי לעבור לכאן ואז בעלי צריך לנסוע ברכב ואני נשארת לרוב בלי, וצריכה ללכת ברגל דרך ארוכה לגן (כמו היום. כשהבעיה היא בעיקר החום והתלונות של הילדים.)

יוצא לנו פה לפגוש יותר את סבא וסבתא מאשר בעבר,אבל זה לא ממש עוזר, כי זה לא שהם שומרים עליהם או אחראים עליהם. אני עדיין האחראית,ואני עדיין ה'מחנכת' ואני עדיין מטפלת במשברים (שיש כ-ל הזמן, ובמקביל לרוב). ואני לא בטוחה שאני רוצה שיהיה אחרת.לא בטוחה שאני רוצה שיתערבו לי. (וזה גם לא משנה,ככה זה. הם סבא וסבתא ולא חושבת שבא להם לטפל באופן אינטינסיבי עכשו בנכדים. הם רק רוצים ליהנות מהם, לראות אותם ולחלק מתנות. לפעמים קצת לשחק איתם. וזה בסדר גמור. גם אם זה קשה לי)

בקיצור,זו הבחירה שלי ואני צריכה להתמודד עם כ-ל ההשלכות. לבד. וקשה לי.

ניסיתי לחפש קצת דפים בנושא, בעיקר בנושא זה שאני לא עובדת ודואגת לעתיד בעניין הזה. אבל הלכתי לאיבוד פה בסבך.
הייתי רוצה להשתנכע שאם יש לנו איזון כלכלי זה בסדר אם אשאר איתה בבית לפחות השנה, או לפחות בחודשים הקרובים. (כשאהיה משוכנעת בעצמי גם יהיה לי קל מול כל השאלות של הסביבה,שהם לא נוראיות סך הכל,רק מתעניינות,אבל לי אין משהו ברור בפנים ולכן קשה לי לענות)

הי אורי, כבר כמה שאני קוראת פה ועוקבת ולא יודעת מה לכתוב לך.
אני מקווה שמה שאת חווה זה בעיקר קשיי הסתגלות ושבקרוב כן תרגישי הקלה בעקבות ההחלטה על המעבר.

_זו הבחירה שלי להשאר איתה בבית,אז אני צריכה להתמודד עם זה,יכולתי אחרת. זאת הבחירה שלי לא לשים אותם בצהרון ושיבואו הביתה,אז אני צריכה להתמודד עם הקושי הזה של להיות מפוצלת בין הילדים ולא להצליח לענות על צורך של אף אחד, ועם הקנאה העצומה שלהם אחד בשני (ובעיקר בקטנה שהטיפול בה כל כך אינטנסיבי),ועם הקטנה צורחת בין לבין, כי גם צרכיה האינטנסיבים לא תמיד מסופקים.
וזו הבחירה שלי לעבור לכאן,רחוק,אז אני צריכה להתמודד עם זה שבעלי לא נמצא ולפעמים חוזר מאוחר מאוד בלילה (כמו הערב). וזו הבחירה שלי לעבור לכאן ואז בעלי צריך לנסוע ברכב ואני נשארת לרוב בלי, וצריכה ללכת ברגל דרך ארוכה לגן (כמו היום. כשהבעיה היא בעיקר החום והתלונות של הילדים.)_

קצת מרגיש לי מבין השורות כאילו את אומרת לעצמך שהמצב הטבעי והמתבקש היה שהילדים יהיו במסגרות יום מלא ואת תעבדי, וכיוון שברוב חוצפתך העזת לחרוג מזה, עלייך לשלם את המחיר ואולי אפילו להיענש קצת. אני בכיוון?

והאם אין סיכוי לעזרה מסוימת מההורים שלך? זה לא חייב להיות בייביסיטר של שעות. גם פעם-פעמיים בשבוע לאסוף אותם הרכב בהלוך או בחזור מהמסגרות יעזור קצת, לא? או שהם יבואו אליכם בזמן שאת נמצאת גם, ויחיזקו את התינוקת בזמן שאת עושה משהו - יותר טוב מכלום.

לגבי הדאגות מהעתיד - תשמעי, את לא יכולה גם לדאוג מכך שאת חוזרת לעבודה בעוד זמן לא ארוך מדי, וגם לדאוג מההשפעה של אי עבודה (תקופה קצרה!) על העתיד הרחוק (-: זה או או (-:
אגב, אני החלטתי (עוד לא יישמתי) להתייעץ עם מישהו מקצועי, יועץ פנסיוני או מה שזה לא יהיה, בעניין הזה. להעריך את המחיר הריאלי של המצב התעסוקתי החריג שלי כרגע ולבדוק מה אפשר לעשות כדי למזער מחירים. הלא נודע, הסיכון העמום, תמיד מפחיד יותר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כאילו את אומרת לעצמך שהמצב הטבעי והמתבקש היה שהילדים יהיו במסגרות יום מלא ואת תעבדי, .
זה מה שבעלי וכל הסביבה חושבת. אז אני יכולה לחשוב מה שאני רוצה,אבל אף אחד לא ישתדל לעזור לי יתר על המידה רק כי בחרתי להקשות על עצמי. מבחינת בעלי, הכוונה. זה לא שהוא יעניש אותי, אבל הוא באמת לא מבין את הבחירות שלי , וגם כך הוא נושא בתוצאות שלהן בצורה משמעותית,אז לקחת על עצמו עוד תוצאות, או שאני אצפה ממנו ליותר עזרה,זה לא מתאים. (גם לא בטוח אפשרי-הוא בכל זאת עובד)

לגבי ההורים שלי,פשוט לא נעים לי לבקש יותר. הם כל כך עזרו לנו לאחרונה. במשך המילואים הם עזרו מאוד מאוד,ובמעבר לפה הם עזרו מאוד מאוד,ואפילו היתה גם עזרה כלכלית לאחרונה שהם עזרו. אז כבר לא נעים לי יותר,שינוחו קצת. הילדים שלי מאוד מעייפים,אני יודעת.
באיסוף לרוב יהיה מי שעוזר לי קצת חלק מהימים,אבל כרגע בגלל שזה התחלה ואני צריכה עוד להיות נוכחת בשביל הילדים אז כרגע זה או אוטו או הליכה.

חלק ממה שקשה לי וחלק ממה שאני צריכה זה מנוחת אחריות .גם אם מישהו עוזר קצת עם אחד או השני,ברגע שיש משברון (ויש! הרבה. במקביל.) אז זה חוזר אליי, לכן כל כך קשה לי שבעלי לא נמצא.

תשמעי, את לא יכולה גם לדאוג מכך שאת חוזרת לעבודה בעוד זמן לא ארוך מדי, וגם לדאוג מההשפעה של אי עבודה (תקופה קצרה!) על העתיד הרחוק זה או או
(-:
זה בגלל שאני פוסחת על שני הסעיפים, לא ברור לי איזה מין השניים יהיה בסוף. אז ליתר בטחון אני דואגת משניהם:-) כדי לכסות הכל.
אנחנו החלטנו שאפריש את אותו הסכום לקרן הפנסיה שלי שהיה מופרש כשעבדתי,עוד לא יצרתי איתם קשר שוב,אני צריכה. אבל יש דברים נוספים שקשורים גם במקצוע שלי שאני חוששת שאפסיד.

עברו שבועיים סך הכל והוא כבר כל כך שמח ללכת ומחכה
נהדר! איזו הקלה!

לא מצליחה להפרד מהתחושה שצריך למהר לאנשהו
מכירה את זה.
את ממשיכה עם רשימות המטלות המפורטות שלך? (את יכולה להוסיף שם "טיול עם הקטנה", "מנוחה"...

)

אמא שלי שאלה למה אני לא נרשמת לחוג כלשהו,
אני חושבת שיש מסגרות (סטודיו C??) שמציעות שרותי בייביסיטר במקביל לפעילות של האם בחוג.

וזה בסדר גמור. גם אם זה קשה לי)
אכן בסדר גמור. הם לא חייבים לטפל, אבל האם הם יכולים לשמש לך אוזן קשבת? אני חושבת שלפעמים עזרה כזאת ותמיכה כזאת מועילות וחשובות יותר מכל עזרה פיזית של שטיפת כלים וכו'. סיפרת מתישהו על אחותך, שהבינה את הצעד שבחרת בו. האם את יכולה לדבר אתה יותר? להסביר לה שאת צריכה מישהו לפרוק באוזניו את הקשיים שמתלווים לבחירה שלך.

זה מה שבעלי וכל הסביבה חושבת. אז אני יכולה לחשוב מה שאני רוצה,אבל אף אחד לא ישתדל לעזור לי יתר על המידה רק כי בחרתי להקשות על עצמי.
הבנתי אותך. קודם חשבתי שאולי זו מחשבה ש את חושבת (כלומר, שלא מגיעה לך עזרה כי את בחרת וכו'), אבל אם זה בא מהסביבה, באמת אין כנראה הרבה מה לעשות עם זה. גם אצלנו יש את אותה בעיה, אולי במינון קצת יותר נמוך. מה שכן עוזר זה להסביר בצורה ברורה (למי שקרוב אליי) שאפילו שקשה לי לפעמים ואני מתלוננת, זה לא שהייתי רוצה אחרת, כי אני עושה את מה שנראה הכי נכון ומועיל לטווח הרחוק (האמת שזה גם ואולי בעיקר מה שהכי טוב לי בטווח הקצר, אבל זה יותר מורכב להסביר). לא תמיד מה שהכי קל הוא גם הכי טוב. אפשר להוסיף דוגמה שקרובה ללב השומע - למשל, עם אבא שלי, הסברתי לו פעם שזה כמו שבתקופת הלימודים באוניברסיטה היה לי לפעמים קשה, עם עומס של לימודים ועבודה וכו', אבל אף אחד לא חשב שאני צריכה לפרוש מהלימודים בגלל זה או שאני זו שבחרתי ללמוד, אז מה פתאום אני מתלוננת.
זה לא ממש סוגר את כל הפערים בתפיסה, כי מי שלא מבין למה טוב לתינוק (ולאמא שלו) להיות ביחד, ימשיך לא להבין, אבל לפחות הוא יבין שאת עושה את זה כי את רואה בזה יתרון ובחרת פה דרך מסוימת, גם אם יש בה קשיים מסוימים (ובאיזו דרך אין?).
אגב, בעלי זקוק לתזכורת הזו (שזה שקשה לי לפעמים לא אומר שלא טוב לי באופן כללי) אחת לשבוע-שבועיים בערך. ועדיין אם אני מתקשרת אליו בבוקר וברקע שומעים צרחות הוא יזרוק איזו הערה על גן. אבל בערב כששנינו שקולים יותר, הוא מבין למה לא גן .
סליחה שאני משתפכת לך פה בדף על עצמי, אני פשוט באמת מזדהה עם הרבה ממה שאת כותבת. גם לגבי מנוחת אחריות , אגב (האחרונה (לא כולל ימים שאני עובדת) הייתה לי לפני איזה שבועיים, כשבאופן נדיר בעלי ואני עשינו קניות בסופר ביחד, והפלא הקטן השתעמם וניג'ס, אז הוא יצא איתו החוצה לטיול קטן, ואני הסתובבתי לי בסופר לגמרי ל-ב-ד, והרגשתי מלכת העולם. פתטי, אני יודעת P-: )

אבל יש דברים נוספים שקשורים גם במקצוע שלי שאני חוששת שאפסיד.

יש לך דרך לברר את זה? כלומר לדעת בוודאות אם תפסידי אותם או לא? להרגשתי כשיש ודאות יותר קל.

יה,איך שהקטנה ישנה פתאום רצוף
הרדמתי אותה במנשא והנחתי בעגלה (ניסיתי לגלגל בעגלה מראש,אבל לא הלך,היא רק שיחקה שם וקשקשה,למרות שהיתה עייפה,יותר מהיר במנשא) .החלטתי שאם היא תתעורר אחרי 20 דקות אנסה לגלגל אותה קצת ואולי תחזור לישון (אתמול הנחתי אותה במיטה שלי,היא התעוררה אחרי רבע שעה ולא נרדמה חזרה אבל היתה מאוד עייפה ונודניקית, לקח שעה וחצי עד שנרדמה שוב והשארתי אותה במנשא כדי שלא תתעורר)
ופלא פלאים היא נשארה לישון שם טוב היום,בעגלה. בכל מקרה החלטתי שאני צריכה להחליט מה אני עושה עם השינה שלה במשך היום,כי היא ישנה הכי טוב במיטה שלי (באופן יחסי למיטה שלה),אבל אני לא במיטה בזמן הזה,וזה מתחיל להיות לה מסוכן כי היא מתגלגלת וזוחלת יותר ויותר במיומנות, וחשבתי אולי באמת בשנת היום להניח אותה בעגלה כי ככה אני יכולה לחגור אותה ואני לא חוששת (בלול שלה היא מצליחה לישון קצת בערב,לא יותר,השינה של היום הרבה יותר קלה). ונראה היום שאכן סבבה לה שם. העגלה נשכבת כמעט לגמרי,אז אולי אמשיך לנסות. אם היא תישן ככה רצוף שעה וחצי במשך הבוקר זה ישדרג לי לגמרי את הבקרים. אבל טפו טפו, קישטא מרפי,לא אמרתי כלום.

בעלי היה בבוקר בבית לשם שינוי ויצא יותר מאוחר היום (חד פעמי), איזה הקלה זה היה. הוא גם אירגן ולקח את הילדים ונתן לי להשאר לישון עם הקטנה (שמשום מה לא התעוררה, תמיד היא מתעוררת ראשונה,מעניין...). איך זה גרם לי לנשום לרווחה ולבוקר שלי להיות רגוע יותר (אבל לא יעיל יותר,אולי אפילו הפוך? רק רגוע יותר בנפש).
נחמד מצדו, הוא עשה את זה לגמרי בשמחה, להקל עליי, וזה למרות שהוא תמיד קם נורא מוקדם,לפניי,כדי לנסוע לעבודה. וגם הגדולה מאוד שמחה שאבא לוקח אותה. ואני נשארתי בפיג'מה,מדהים כמה שזה עושה לי טוב (אני שונאת להתלבש עוד לפני שאני פותחת את העיניים).

_עברו שבועיים סך הכל והוא כבר כל כך שמח ללכת ומחכה
נהדר! איזו הקלה!_
נכון. אני צריכה לזכור את זה, שדברים משתפרים

את ממשיכה עם רשימות המטלות המפורטות שלך?
לא
אני מאז המילואים בכלל לא עם רשימת מטלות מסודרת בכלל, לא מפורטות,ולא לא מפורטות. לקחתי חופש. (וכנראה עוד לא מצאתי את המיקום שבו אניח את רשימת המטלות הזו אז זה נדחה לו. כי היה לי מקום קבוע בבית הקודם. תרוצים תרוצים)

אכן בסדר גמור. הם לא חייבים לטפל, אבל האם הם יכולים לשמש לך אוזן קשבת?
ההורים שלי,ובכלל המשפחה שלי לא כל כך

התעוררה היפהפיה הנרדמת
הולכת

גם היום היא ישנה טוב בעגלה (בטח תכף תתעורר כבר) מעניין
אני עייפה כל כך ולא הלכתי לישון,סתם יושבת פה ואוכלת מהבוקר רק שטויות

ממשיכה מאתמול
ההורים שלי לא משמשים לי אוזן קשבת,הם בכלל לא יודעים מה עובר עליי, אף פעם הם לא היו שותפים. וזה נורא מורכב לי להתחיל לשתף אותם. זו עבודת חיים להתחיל לעשות את זה. גם אחותי,אנחנו לרוב לא כאלה קרובות ומשוחחות, זו היה נקודת זמן מסויימת שנפתחתי פתאום. גם קשה לי. כאילו יש תבניות מסויימות במשפחה שלי שהן מסוגרות ומובנות ואני לא אשבור אותן.
ויש גם תבניות לי, לי כאחת שלא משתפת את סביבתה במה שעובר עליה,מסתירה תמיד איזה סוד לא ברור. מופנמת מאוד.
אף אחד מהמשפחה שלי אפילו לא יודע שאני בטיפול (מלבד בעלי,אני מתכוונת),ואני כבר יותר משנה בטיפול הנוכחי. והייתי גם בעבר.

מה שכן עוזר זה להסביר בצורה ברורה (למי שקרוב אליי) שאפילו שקשה לי לפעמים ואני מתלוננת, זה לא שהייתי רוצה אחרת,
גם אני מנסה לומר את זה לבעלי, שבחרתי באפשרות מסויימת ואני לא מצטערת על זה,אלא שזה גם קשה. והבחירה באפשרות השניה בכלל היתה סיוט בשבילי. אולי אני לא ברורה מספיק בעניין. אבל האמת שכבר נרגע אצלי קצת. אחרי שהבנתי שהגדולים בגדול כן טוב להם, ועניין הפרידה בבוקר נרגע. והם שמחים לרוב ללכת גם אם יש רגעי סימני שאלה, אז הוקל לי. (ואם הקטנה ישנה אז בכלל חבל על הזמן. יש לי מלא זמן לבזבז בבאופן:-)) .
יש את עניין ההתפרקות כשחוזרים בצהרים. שבימים הראשונים הרגשתי אצל הגדולה ועכשו קצת פחות,ובימים האחרונים אני מרגישה את זה אצל הקטן. אבל אולי זה גם עניין של רעב ועייפות (והילד שלי בקושי אוכל בגן,בקושי אוכל בכלל). אז לפעמים יש התפרצויות זעם בחזרה. ולפעמים עוד מדי פעם.
בסך הכל הכללי יש 'דבק אמא' כולם רוצים את אמא ושאמא תעשה עבורם הכל. הקטן גם מתיילד ועושה עצמו תינוק ורוצה שאאכיל אותו,ארים אותו ואעשה עבורו דברים,ומנסה לדבר אליי כמו תינוק.

יש לך דרך לברר את זה? כלומר לדעת בוודאות אם תפסידי אותם או לא?
בטוח אפסיד,השאלה אם שווה לי את זה, ולהשלים עם זה בעיקר (אני הרי גם 'מפסידה' משכורת לא?). חלק מהבעיה זה שאני עוצרת במקום מבחינה מקצועית,ואז לחזור יהיה מנקודה נמוכה יותר,ואולי אהיה כבר בשלב שאצטרך יותר כסף ויותר קידום,ולא אוכל, ואז אני חוששת שאצטער, למרות שאני לא בטוחה,כי אני מרגישה שטוב לי יותר עכשו ממה שהיה לי כשעבדתי. אז אם יש אפשרות כלכלית כזו כרגע,חבל לא לנצל (זו ההסתכלות שכנגד-שאני אומרת לעצמי. אבל גם היא בסימן שאלה לפעמים. בעיקר אל מול נורמת ההליכה לעבודה שסביבי)

סליחה שאני משתפכת לך פה בדף על עצמי,
אל תתנצלי בכלל,אני אוהבת לקרוא אותך,וזה עוזר לי ההזדהות והסיפורים הקרובים זה לזה. בכלל, כולנו כותבות בדפים מקבילים אבל יש כל כך הרבה השקה,שלפעמים לא ברור בדיוק איפה לכתוב,כי זו תגובה אבל זה בעצם מתאים גם לדף האישי. ואני מתכוונת כמובן לכל מי שכותבות לי בדף ואני בשלהם.

ואני הסתובבתי לי בסופר לגמרי ל-ב-ד, והרגשתי מלכת העולם. פתטי,
גם לי זה היה השבוע. כשבעלי באופן נדיר הגיע מוקדם,ואני הלכתי לקניות לבדי לבדי. והרגשתי מלכה, ואיך אני יכולה להתרכז לי בנחת במה שאני צריכה ללקנות. הקאצ' היחיד היה שהייתי כן צריכה למהר כי לא השארתי לו בקבוק בשביל הקטנה, והיא אומנם אוכלת קצת אוכל,וזה מה שהוא נתן לה, אבל אני הייתי בלחץ (הוא אמר שהיה בסדר גמר ובכלל לא ראו שהיא בלחץ לאכול עוד משהו. רק כשראתה אותי התחילה למשוך ולהתכרבל,ולא בטוח שזה רעב ממש,אלא כן משהו שיכול לחכות לאמא שתחזור).
לרוב כשבעלי נמצא כן יש לי קצת מנוחה,כי אני כן מרגישה שהאחריות מתחלקת באיזו דרך,מה שלא קורה כשההורים שלי באים.

אני חושבת שיש מסגרות (סטודיו C??) שמציעות שרותי בייביסיטר במקביל לפעילות של האם בחוג.
לא בסביבתי הקרובה. די דל פה,והרוב מתרכז בערב דוקא.
דוקא בעלי לרוב מפרגן לי דברים כאלה,אבל כן קשה לו אחרי יום עבודה להשאר עם כולם לבד,ואני מבינה אותו,ולא רוצה להכניס אותו לסיטואציה הזו, לפחות לא בזמן קרוב. מרגישה שהוא כבר הקריב הרבה בשבילי,וכרגע אני מנסה לא להעמיס עליו עוד.

אורי, מבינה אותך. שולחת חיבוק גדול וחם....