פתח לשינוי

קשה כשהם אומרים בקול את מה שאנחנו חושבת על עצמנו בתוך תוכנו, אבל יש בזה גם שירות בעיניי. יש הרי גישות שטוענות שאף אחד אחר לא באמת קיים כולם רק השלכות והשתקפוות שלך ולכן, למול הקול הזה שהיא משמיעה באה איזה דרישה שתתחילי להכיר בטוב שבך, להצמיח קול פנימי שידע להגיד במה את טובה וכמה טוב יש בך, שיתנגד לקריאות האלה שבאות הרבה מבפנים ועכשו מקבלות גם הדהוד מבחוץ, מבינה ?

(וסליחה שאני הרבה לא כאן למרות שמשתדלת לעקוב גם אם לא להגיב)

למול הקול הזה שהיא משמיעה באה איזה דרישה שתתחילי להכיר בטוב שבך,
פ פ פ פ.....ם!!

אורי, תקראי טוב טוב מה שרסיסים כתבה

אני קוראת בהתרגשות ובקבלה פנימית עמוקה!!
טוב, אני לא מסכימה שביתי היא לא באמת קיים כולם רק השלכות והשתקפוות שלך , אחרי הכל ילדתי אותה בדם וביגע ובצעקות

(הייתה מדהימה, ולפי הספר. טבעית אבל כואבת רצח D-:), ואני נוטה להאמין שהשתקפויות לא מעירות אותך באמתע הלילה בזעקות שנשמעות אצל כל השכנים....
אולי בעלי כן

הוא עדין וקצת שברירי... סתם...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שאני מסכימה עם רסיסים (ובכלל, הרעיון הזה מקסים בעיניי)...
אני מניחה שאם הדברים משפיעים עלייך, זה אומר שהם נוגעים באיזה עצב חשוף?
מה מאפשר לנו להחליט אם לצחוק בקול גדול, משוחרר, מצלצל, להניף את הילד ה"סורר" אל על ולהגיד לו "אתה צודק! צודק, צודק, צודק" (בתקווה שכאן יש צווחות שמחה\פחד של הילד). ולדגדג אותו, ולמולל אותו ולהסביר לו שככה זה הורים, אם לא מזכירים להם שחשוב לשחק, אז הם רק ממהרים ודואגים, דואגים וממהרים. וזה באמת חשוב, לשחק. במה נשחק היום?
או לחלופין - להרגיש נעיצה אחת, עמומה ומאוד כואבת בלב, מסכין שלא הושחז מעולם.

אצלי כמות שעות השינה והמשתנים ה"טכניים" משחקים תפקיד (ישנתי? אכלתי? מיצו את מלאי הסבלנות שלי היום?). זה נראה לי קשור לאותה חיוניות שציל צול מדברת עליה. אבל לפעמים, האופציה הראשונה עובדת....

(הולכת עם הרוח)

יוצאת מדעתי
היא מתעוררת כל חצי שעה כמעט, לא הספקתי לאכול אפילו. שמתי אותה עכשו במיטה שלי אבל אני לא אוהבת שהיא במיטה שלי בלעדיי אני מפחדת שתקום ותיפול. מסתכלת עליה מפה.

סך הכל אני מתמודדת ממש סביר למרות הימים הארוכים האלה שבעלי לא נמצא, חוץ מעכשו שלא ברור לי מה קורה פה.
קמה שוב
כאילו יום.משחקת
גם הגדולה קמה,מסתובבת,במיטה שלי עכשו

אגיב אליכן מאוחר יותר. ממש נגע בעצב חשוף.

איך עבר המשך הלילה?

הולכת - כל מילה, שומרת ברשותך לשימוש אמיתי

אוף... נשמע שעובר עליה משהו (למה זה תמיד חייב לקרות כשאבא לא נמצא ???) שולחת חיבוק

אגיב אליכן מאוחר יותר.

אוף... נשמע שעובר עליה משהו (למה זה תמיד חייב לקרות כשאבא לא נמצא ???) שולחת חיבוק

ממתינה עם רסיסים בדאגה ובאכפתיות.
מוזמנת לשחרר כאן הכל, כשתוכלי ותרגישי צורך

נרדמה לפני שעה
אני מקווה שלהרבה זמן אחרי הלילה
מה שהיה זה שהיא התעוררה כל הזמן והתפתלה כל הערב, וכבר התחלתי לחשוד שיש ענייני בטן. שמתי אותה לשחק, שיחקה והסתובבה ואז שלשלה, רחצתי אותה והחלפתי הכל, כל העניין לקח שעתיים (שהיתה ערה ממש,לפני כן הערב התעוררה ונרדמה לסרוגין) אחרי זה היא הניחה עליי ראש וראיתי שרוצה לישון. הנקתי אותה והרדמתי, לא היה חלק לגמרי אבל אני גם כבר הספקתי להתארגן לשינה כשהיא שיחקה ונכנסתי איתה לישון, לדעתי עד הבוקר לא התעוררה שוב, לא שאני זוכרת לפחות. וזה מעניין כי היא התעוררה ולא מיד בכתה שהיא רוצה לינוק, היא כנראה באמת גדולה ומסוגלת להחזיק מעמד בבוקר קצת, כמו ילד.
מה שהיה מעצבן זה שגם הגדולה התעוררה, גם היא כמה פעמים, ואני הייתי מתוחה ועצבנית והוצאתי את זה עליה (גם אתמול היא התעוררה כמה פעמים בלילה) שלחתי אותה לישון במיטה שלנו,אבל גם זה לקח זמן עד שעזר. סך הכל היא התנהגה מאוד יפה,היא לא אשמה שהיא מתעוררת וסתם הוצאתי עליה את הלחץ שלי (פחדתי ששתיהן לא ירדמו הרבה שעות ואני אהיה מותשת, ובעלי לא נמצא, וגם פחדתי שהיא לא תרצה לקום בבוקר כי תהיה עייפה ואצטרך לריב איתה בבוקר והיא תאחר - בסוף זה לא קרה), גם פחדתי שהקטנה תראה אותה ואז תתלהב ותרצה לשחק איתה ושתיהן יחד יעשו מסיבה, אבל הגדולה הבינה את זה ולא הלכה אל הקטנה (עכשו כשאני כותבת את כל זה, היא היתה ממש בסדר בהתנהגות שלה, אומר לה את זה כשתחזור).
דוקא הקטן שבדרך כלל בעייתי נרדם די יפה, לקח לו זמן,אבל הוא ממש השתדל ושכב במיטה לידי וניסה ולא קם. ולא קם כל הלילה,אבל בבוקר התעורר ובכה על זה שהוא נשאר לבד בחדר, אז הזמנתי אותו להכנס גם למיטה לישון,אבל אני כבר קמתי.

מעניין מאיפה יש לה בכלל בראש רעיון כזה, שאת אמורה לשחק איתה
נראה לי מדודה שלה
לגבי הלמהר לדעתי היא הסיקה את זה בעצמה,כי אני באמת הרבה ממהרת ומאיצה בה. כנראה שהיא כמוני בבסיס-מתארגנת לאט לאט,וזה חוץ מזה שהיא ילדה שילדים הם כאלה. ואני יודעת שאני מתארגנת לאט ולכן אני כל כך לחוצה כשיש לי סיטואציה שאני צריכה להתארגן.
למשל השבוע לקחתי את הקטן לחוג, ואחרנו לחוג, למרות שניסיתי להתארגן הרבה זמן לפני ולצאת, ולא הצלחתי עם כולם. כי הם חזרו והיו צריכים לאכול ודי מיד לצאת שוב לחוג. אז להאכיל את כולם ולנקות טיפונת אחר כך, והקטנה תמיד עייפה בזמן הזה וצריכה קצת לינוק, ואני צריכה לקחת כמה דברים. והקטן עד שהוא נועל נעליים ושוטף פנים. פחדתי שהוא יגיע מאוחר ואז יהיה לו קשה להכנס, ורציתי להגיע כמה דקות קודם. בסוף אכן אחרנו, אבל להפתעתי הוא נכנס די יפה לחוג והשתלב לו בכיף.
ואני בדרך הייתי כל כך עצבנית שאנחנו מאחרים,גם כי לא היה לי נעים מהמורה,אבל בעיקר כי חששתי מתגובת הילד לזה, וכמובן הוצאתי עליהם את העצבים,כמה שזה לא הגיוני, אמרתי להם:"אני עצבנית,כי יצאנו מאוחר ואנחנו מאחרים,וקראתי לכם מלא פעמים ולא התארגנתם" משהו כזה. מתח כזה רק יכול לגרום לילד להרגיש עוד יותר גרוע בחוג,וגם תוך כדי שהתעצבנתי קלטתי את זה, ובכל זאת..

כל כך קשה לי לעמוד בלחצים. אני פשוט יוצאת מדעתי.

לגבי מעצבנת - טוב נו... את באמת מעצבנת, את אמא, לא? מי אמור לעצבן אם לא אמא?
שעשע אותי מה שכתבת
אבל באמת? באמת אנחנו אמורות לעצבן?
בעלי חושב כך שהורים זה הורים וממילא לא נהיה בקשר טוב עם הילדים שלנו.ולכן אין מה לעשות מאמץ, כי גם ככה מה שלא נעשה הם יתרחקו מאיתנו ולא ירצו בקשר איתנו ולא ירצו לדבר איתנו כשיגדלו,והם לא יהיו קרובים אלינו ולא ירצו להיות פתוחים איתנו. כי ככה זה הורים וילדים. וככה שנינו עם ההורים שלנו ואין מה לצפות בכלל. אני בדעה שזה יכול להיות אחרת,שיש לי חברות שהן כן בקשר טוב עם ההורים שלהן, שילדים כן יכולים להיות קרובים להורים שלהם. אז אני רוצה שיהיה אחרת,אבל לא מצליחה. כל כך עקום לי כל הזמן. בעיקר עם הגדולה,אבל גם עם הקטן אני מרגישה שמתחיל להשתבש יותר ויותר.

כל כך אני רוצה והורסת את הכל, עם הלחץ שלי, עם העומס שלי, עם הצורך שלי בזמן לעצמי , עם הכעסים שלי שאני מוציאה עליהם.

קשה כשהם אומרים בקול את מה שאנחנו חושבת על עצמנו בתוך תוכנו
קשה כל כך. כל כך נכון. זה בדיוק מה ששיתק אותי וכאב לי. כל אחר הצהרים הייתי ביאוש,שאין תקווה ושאני אמא גרועה וממהרת שלא מתחשבת בילדים שלה וזהו, ושאני אפילו לא בכיוון להשתפר בעניין הזה,אני רק כועסת על עצמי אבל לא מתקדמת שם בכלל.

ולכן, למול הקול הזה שהיא משמיעה באה איזה דרישה שתתחילי להכיר בטוב שבך, להצמיח קול פנימי שידע להגיד במה את טובה וכמה טוב יש בך, שיתנגד לקריאות האלה שבאות הרבה מבפנים ועכשו מקבלות גם הדהוד מבחוץ, מבינה ?
תודה שכתבת
אני מרגישה הפוך בדיוק. אבל זה כל כך מתחבר לי ל ביד רכה , לא מצליחה לחשוב אפילו שהגיוני לעשות דבר כזה-לקבל את עצמי כך, רק חושבת שאני צריכה להשתנות וכמה אני לא טובה איך שאני.

ותוך כדי שאני כותבת אניחושבת:מה באמת? באמת את לא טובה בכלל? באמת הבת שלך לא יכולה להרגיש שאת משתדלת בשבילה? ואולי זה העניין-איך שהבת שלי מקבלת את זה. כי אפילו מול בעלי אני יכולה להשתדל ולומר לו שאני משתדלת וזה יתקבל כי אני משתדלת, כי הכוונות חשובות. אבל מול הבת שלי, אני מרגישה שהכוונות לא חשובות, כי התוצאה של איך שהיא מרגישה היא כזאת לא משהו,אז מה זה חשוב הכוונות?

אני מניחה שאם הדברים משפיעים עלייך, זה אומר שהם נוגעים באיזה עצב חשוף?
אוהו, כן
_מה מאפשר לנו להחליט אם לצחוק בקול גדול, משוחרר, מצלצל, להניף את הילד ה"סורר" אל על ולהגיד לו "אתה צודק! צודק, צודק, צודק" (בתקווה שכאן יש צווחות שמחה\פחד של הילד). ולדגדג אותו, ולמולל אותו ולהסביר לו שככה זה הורים, אם לא מזכירים להם שחשוב לשחק, אז הם רק ממהרים ודואגים, דואגים וממהרים. וזה באמת חשוב, לשחק. במה נשחק היום?
או לחלופין - להרגיש נעיצה אחת, עמומה ומאוד כואבת בלב, מסכין שלא הושחז מעולם._
מאוד יפה מה שכתבת. וכתבת את זה נורא יפה.
מה מונע ממני באמת להגיב ככה? איזה מחסום יש שם שמונע כל כך תגובה כזו? (כשעם הקטנה היא יכולה להופיע יותר. למשל אתמול כשהיא קמה ושיחקה לה באמצע הלילה וצחקה אליי לא צחקתי אליה חזרה בהתחלה, כי כעסתי והייתי מיואשת בתוכי מהסיטואציה, אבל אחרי כן כן חייכתי אליה קצת, כן ערסלתי אותה והתייחסתי אליה באהבה ועדינות, אבל לא שיחקתי איתה ולא התלהבתי ממנה כרגיל כשהיא עושה דברים חמודים,כי מבחינתי זה לילה וזה לא הזמן,וזה מה שאני משדרת לה בעיניי)

יש שם מחסום שאני נורא מנסה להבין. מחסום שבנוי מדאגות, מלחצים,מפחד מהעתיד, מהמחר,מהאחר כך, מכל הדברים ה'לא עשויים' שצריך לעשות,מכל מה שעלול להשתבש,מכל מה שצריך להספיק,מכל מה שאין וחסר.

יש לי היום הרבה מה לכתוב
אולי אמשיך עוד מעט
(הקטנה עוד ישנה:-))

ולא ירצו בקשר איתנו ולא ירצו לדבר איתנו כשיגדלו,
אני חייבת לעזוב את המחשב עכשיו, אז אמשיך לקרוא אחר כך.
לגבי הציטוט הזה, אם משקיעים טוב בילדות, ונכון, אחרי שהם יגדלו שוב, הם יחזרו. תלוי איך את עושה את זה.

אבל אורי, אורי, תשתדלי לאפשר לעצמך גם לחוות את הרגשות הקישם. את בסך הכל בתקופה קשה מאוד, בעלך לא בבית והכל הפוך על הפוך, תנסי לקבל את עצמך ואת הקושי והטעויות.
אני מאמינה שיהיה לך יותר קל....
|@|

ניסיתי לעשות פרח מהזכרון. טעיתי, נעשה

במקום

רסיסים אני שמחה שביקרת
ומה שלום הבן שלך?

מעניין למה זה שבעגלה הם ישנים יותר טוב
עם כל הילדים שלי זה היה
אפילו בידים שלי היא לא תמיד מרוצה, לפעמים אם אני מניקה אותה והיא עוד נשארת בידים שלי כשאני על המחשב,אני מרגישה שהיא מתפתלת ומחפשת מקום להניח את עצמה ולזוז קצת מהתנוחה שאני החלטתי עליה כשהיא בידים שלי, מרגישה שהיא רוצה לרדת מהידים ולישון.
התעוררה, גלגלתי אותה עוד קצת ונרדמה חזרה. איזה נס זה שהיא ישנה טוב במשך היום. פשוט נס. עידוד ותקווה לכל ההורים עם התינוקות הבכיינים, ונוק אאוט לכל ההורים שחושבים שהם 'חינכו' את הילדים שלהם לישון טוב ולא 'הרגילו' אותם לישון בידים, ולכן הם ישנים כל כך מעולה.
יש לי מכרה שכשסיפרתי לה שהקטנה ישנה איתי ויונקת,היא אמרה שאצלה היא מרגילה אותם לישון בחדר משלהם במיטה שלהם ממש מההתחלה. כבר כשהקטנה שלה נולדה היא שמה אותה בחדר עם האחים שלה וקמה להניק אותה שם, והיום היא רגילה לישון במיטה שלה. אני התחלחלתי לי קצת, כי כבר בילדה הראשונה שלי (כשעוד האמנתי שילד 'חייב' לישון במיטה משלו וזו רק אני שלא יודעת לחנך) לא הייתי מסוגלת לשים אותה בחדר אחר,אלא שמתי את המיטה שלה איתנו איתנו בחדר. ושאלתי אותה בתמיהה אם לא קשה לה לקום כמה פעמים בלילה להניק בישיבה,והיא אמרה (בנימת חשיבות צדקנית כזו, היא טיפוס כזה פשוט, למרות שהיא לא העבירה ביקורת על דרכי) שככה הם לומדים לישון במיטה שלהם. אני בטוחה שהילדים שלה הולכים לישון טוב בלילה,כי פשוט אי אפשר אחרת עם אמא כזו.
זוכרת שלמרות שגם הייתי בטוחה בדרכי שטוב לילדה שלי כך,וגם שיודעת שלי הרבה יותר טוב כך כי כך אני ישנה הרבה יותר טוב ועייפה הרבה פחות,וכולם מרוצים, למרות כל זאת הבטחון הזה שלה ערער אותי.

אבל זה ממש לא מה שרציתי לכתוב
פשוט יש לי עכשו זמן ורציתי לכתוב עוד כמה דברים שמתבשלים אצלי

קלטתי שחלק מהקושי שלי פה עם הבית הקטן זה שאני מתביישת בבית הזה. מנסה להבין למה בדיוק. קשה לארח בו,אפילו סתם לכוס קפה (או צלחת פירות טריים? בכל זאת אני מבקרת מדי פעם ב החיוניות שלי חלק שמיני גם אם רמת היישום שלי מועטה ביותר). הוא כל כך קטן וצפוף.
ואני פשוט מתביישת שאני גרה בכזה כוך. אולי אני מתביישת בסיבה שבגללה אני גרה כאן? כדי לחסוך כסף. אנחנו חוסכים הרבה כך וזה מה שמאפשר לי לא לעבוד. וחושבת שאולי אנשים אחרים חיצוניים לא יבינו את זה. מתביישת שאין לנו הכסף לדירה גדולה יותר (אבל תמיד גרנו בדירות קטנות,ובאמת תמיד התביישתי במקומות שגרנו בהם ושאין לנו כסף ליותר). מתביישת לצד זה שאני לא עובדת, וגם בזה אני מתביישת. מתביישת שאין לי כוחות,שאני לא מסוגלת.
דוקא אחותי וגיסי היו פה שבוע שעבר ואמרו שממש הפכנו ליפה את הבית והתארגנו טוב. הם ראו אותו בהתחלה עוד לפני שארגנתי כל דבר למקומו. זה חיזק אותי (הרי כל כך הרבה חשיבה ומאמץ השקעתי בזה ולכל דבר את מקומו)
גם מההורים שלי אני מתביישת, שהם קצת עזרו לנו כלכלית לאחרונה,למרות שהם עושים את זה בלב שלם וברוחב יד ובלי לבקש לעצמם משהו תמורת זה, ובלי להפעיל שום מניפולציה.
חלק מהלחץ שלי קשור לבית הקטן,כי אין מקום.המקום שבו אוכלים זה המקום שבו זוחלים (בעצם,יש מקום בו לא זוחלים?:-)) וזה המקום שבו משחקים,וזה המקום שבו מכינים שיעורי בית, וזה המקום שבו יושבים, וזה המקום שבו מניחים דברים. וכל בלאגן קטן הוא בלאגן על.
ואז הייתי שבוע שעבר אצל חברה שגם גרה בבית קטן,טיפה יותר גדול משלי ובנוי קצת אחרת ויש לה פחות ילדים. אבל עדיין,זה עודד אותי שיש עוד אנשים שגרים בבתים קטנים. היא גרה שם כי זה מה שמצאה כרגע באזור בו רצתה לגור, והיא מקווה שבהמשך יהיה להם משהו גדול יותר. אבל נכנסתי אליה,יחד עם חברה נוספת, והבית היה הפוך. והם עברו דירה קצת אחרינו. כביסה בכל מקום ובלאגן (הגענו מיד אחרי שאספה את הילדים אז היה גם בלאגן מהבוקר עוד כנראה), ואתם מאמינים שזה מה שגרם לי להרגיש טוב קצת? שהיה אצלה מבולגן כל כך? והיא אפילו לא התנצלה שמבולגן, מה שאני רגילה שעושים אנשים כשהבית שלהם מבולגן ויש להם אורחים (טוב,אבל זאת היא, היא לא דופקת חשבון, זו אחת הסיבות שאני אוהבת אותה)

רציתי לכתוב גם על זמן לעצמי ומה שדיברתי עם הפסיכולוגית
וזה שאני צריכה כל כך הרבה מזה ואף פעם זה לא מספיק
וזה גורם כלשהו ביחס שלי אל הילדים ובשהות איתם,ובקושי בשהות איתם ובטיפול בהם הרבה שעות
וגם על שעות השינה שלי כהמשך לזה,כשלאחרונה נעצמות לי העיניים מוקדם קצת יותר ואני מכניסה את עצמי למיטה יותר בקלות (ואולי לכן אני פחות פה)
אבל אכתוב על זה אולי אחר כך אולי בפעם אחרת
הולכת

הבטחון הזה שלה ערער אותי.
אבל זה ממש לא חכם מה שהיא אמרה!!!!!
תחשבי על הביטחון שאת מקנה לילדים שלך במגע התמידי הזה, ובמעבר מהרחם לחיים האמיתיים בצורה כל כך הדרגתית, עם שמירת המקופ הבטוח בשבילם.
שטות!!
(לא את

ואתם מאמינים שזה מה שגרם לי להרגיש טוב קצת?
בטח. לראות שאת אמא מקסימה וחמה כזו, ו נורמלית .
וזה שאני צריכה כל כך הרבה מזה ואף פעם זה לא מספיק
כולנו

משאירה @}.
מקווה למצוא זמן להגיב אלייך בעיקר לנושא המשחק עם הילדים.

גמאני משאירה פרח, קטן ויפה וכחול...

אחזור בהתאם להוסיף כמה מילים.

היא עוד לא בת שנה. אני מתלהבת כי היא קצת מקדימה
מבינה אותך. זה שלב מדהים ומענג למתבונן מהצד, ובמיוחד לאמא הגאה, אפילו אילו הייתה גדולה יותר, ובטח כשזה מתחיל מוקדם. @}

אני לא משחקת עם הילדים שלי.
פה ושם מעט. לפעמים מקריאה ספרים אבל הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. לעתים רחוקות מאוד מציירת אתם או מכינה להם "דפי עבודה" (לבקשתם). כן משוחחת אתם הרבה (על עניינים יומיומיים ועל שאלות ברומו של עולם שצצות להן), אבל יוצא בעיקר עם הקטנים, כנראה כי שוהים במחיצתי יותר מאשר הגדולות.
זה הפריע לי בעבר.
שמחתי כשגיליתי את התרכזות בילד, אבל מרגישה שזה לא פותר לגמרי את ההתלבטויות.
אני לא משחקת אתם, כי אין לי זמן ואין לי סבלנות. משערת שלו היה לי זמן, הייתה לי גם יותר סבלנות.
אני חושבת שאמא לא חייבת לשחק עם הילדים שלה. חייבת להעניק להם תשומת לב. חייבת לאפשר להם לשחק. לא חייבת לשחק אתם בעצמה. יש כל מיני סגנונות אימהוּת וכל מיני דרכי הענקה.
אבל בכל זאת הייתי שמחה ליותר זמן וליותר סבלנות כדי להגיע לזה. ואני מאמינה שהימים האלה עוד יבואו. בחופש הגדול המצב טוב קצת יותר, אבל בכל מקרה כשיש בבית תינוק קטן, ברור שהיכולת מוגבלת.
אולי לא עניתי בכך על מה שהטריד אותך, אבל מקווה שנתתי עוד זווית או לפחות "צרת רבים".

וכמובן מסכימה עם רסיסים , שהביקורת המוטחת היא מעין מראה חיצונית לביקורת הפנימית.
עם כל רצוני להקדיש יותר זמן לילדיי, בסך הכול אני מרגישה שאני "טובה דיי", ואני חושבת שגם הם קולטים את השדר הזה. (טוב, עם כמה הסתייגויות שלי וביקורות עצמיות, אבל ברור שאין לזה סוף...)

(עכשו כשאני כותבת את כל זה, היא היתה ממש בסדר בהתנהגות שלה, אומר לה את זה כשתחזור).
זה מה שרציתי להציע כשקראתי את השורות הקודמות.
ובעיניי, יש ערך גם לטעויות כאלה שלנו, שאנחנו מתקנות אחר כך. הילדים מקבלים מודל שמדגים שאנשים אינם מושלמים אבל שאפשר להודות בטעויות, להתנצל.

כל כך אני רוצה והורסת את הכל, עם הלחץ שלי, עם העומס שלי, עם הצורך שלי בזמן לעצמי , עם הכעסים שלי שאני מוציאה עליהם.
נוכר לי מאוד. אבל אני כן מאמינה שאפשר לתקן, ובייחוד שיש לך הרבה רגעים נפלאים אתם, והם מרגישים בתוכם את הדאגה ואת ההשקעה שלך.

יש שם מחסום שאני נורא מנסה להבין. מחסום שבנוי מדאגות, מלחצים,מפחד מהעתיד, מהמחר,מהאחר כך, מכל הדברים ה'לא עשויים' שצריך לעשות,מכל מה שעלול להשתבש,מכל מה שצריך להספיק,מכל מה שאין וחסר.
מנסה בזהירות להציע (רק על עצמי לספר ידעתי...) שאולי ביצירת המחסום הזה יש חלק ל"כבוד", כאילו מול תינוקת לא נשחק "ברוגז", אבל מול גדולים יותר שמבינים עניין לא קל להודות בטעות ולשנות פאזה. אני רואה את עצמי נעולה הרבה פעמים במין "ברוגז" אפילו שאין לו סיבה באותו הרגע.

ומבינה מאוד מה שעובר עלייך בעניין ההרדמות וההתעוררויות הליליות. גם אצלנו מעין משברון, שנראה לי שמוקד הקושי העיקרי בו הוא הגישה השונה של בעלי ולאו דווקא התסכול על קשיי ההרדמה והשנה של קטנתנו.

אורי - כל כך מזדהה איתך עם המון המון דברים.
פשוט חייבת לנצל את השינה של הקטנה לעשות מ ל י ו ן דברים.
הייתי מעדיפה פי אלף להגיב לך תגובה ארוכה ויסודית ולשתף בה מלא קיטורים שלי.
בהמשך...

שאולי ביצירת המחסום הזה יש חלק ל"כבוד", כאילו מול תינוקת לא נשחק "ברוגז",
לא רק כבוד, פשוט מן נעילה כזו על דרך והתקבעות היחסים על דפוס מסויים

_הייתי מעדיפה פי אלף להגיב לך תגובה ארוכה ויסודית ולשתף בה מלא קיטורים שלי.
בהמשך..._
כשתצליחי להתפנות אשמח לקרוא:-)

_(עכשו כשאני כותבת את כל זה, היא היתה ממש בסדר בהתנהגות שלה, אומר לה את זה כשתחזור).
זה מה שרציתי להציע כשקראתי את השורות הקודמות._
אכן אמרתי לה, עיניה אורו

כן משוחחת אתם הרבה (על עניינים יומיומיים ועל שאלות ברומו של עולם שצצות להן),
מתי את משוחחת?
אני לא מרגישה שאני אפילו משוחחת,מרגישה בעיקר טרודה

אולי לא עניתי בכך על מה שהטריד אותך, אבל מקווה שנתתי עוד זווית או לפחות "צרת רבים".
כן (נאנחת)

מתי את משוחחת?
כשמפזרת, כשאוספת, כששוטפת כלים, כשתולה כביסה, כשמיניקה, כשמשכיבה לישון (אבל אז אני קוטעת אותם: "טוב, חמודים, צריך לישון. אמא עייפה ויש עוד המון מה להספיק, וגם אתם צריכים שיהיה לכם כוח למחר").

אולי יענין אתכן הדף נוכחות עם הילדים

למרות כל זאת הבטחון הזה שלה ערער אותי.
מוכר ממש. אבל - הבטחון של אנשים אחרים במה שהם אומרים נוטה לערער אותי, אלא אם כן אני מאוד בטוחה במה שאני חושבת ולגבי רוב מה שקשור בגידול ילדים זה לא ככה.

_קלטתי שחלק מהקושי שלי פה עם הבית הקטן זה שאני מתביישת בבית הזה. מנסה להבין למה בדיוק. קשה לארח בו,אפילו סתם לכוס קפה (או צלחת פירות טריים? בכל זאת אני מבקרת מדי פעם ב החיוניות שלי חלק שמיני גם אם רמת היישום שלי מועטה ביותר). הוא כל כך קטן וצפוף.
ואני פשוט מתביישת שאני גרה בכזה כוך. אולי אני מתביישת בסיבה שבגללה אני גרה כאן? כדי לחסוך כסף. אנחנו חוסכים הרבה כך וזה מה שמאפשר לי לא לעבוד. וחושבת שאולי אנשים אחרים חיצוניים לא יבינו את זה. מתביישת שאין לנו הכסף לדירה גדולה יותר (אבל תמיד גרנו בדירות קטנות,ובאמת תמיד התביישתי במקומות שגרנו בהם ושאין לנו כסף ליותר). מתביישת לצד זה שאני לא עובדת, וגם בזה אני מתביישת. מתביישת שאין לי כוחות,שאני לא מסוגלת._
אני מבינה אותך, אבל רוצה גם להגיד לך שהקבלה ברוח טובה ושלווה את הדירה שלכם, היא לא פונקציה של הגודל שלה. זה דומה למה שעירית כתבה (אצלה בדף?) על העניין הזה שחלק ניכר מאיתנו מציב יעדים ונקודות ציון, שכשהם יקרו, נסכים להרגיש בסדר. כשנהיה מאורגנים יותר. כשיהיה לנו בית גדול יותר לארח בו אנשים. כשנחזיק במשרה יוקרתית יותר. זו אסטרטגיה בעייתי לטעמי, כי היא מניחה להווה לחמוק מתחת לאף. הכל בעתיד, כשדברים יסתדרו, כשנהיה מוצלחים יותר...וזה לא חייב להיות ככה. אני אומרת את זה כי גם אני רחוקה מלהיות שלמה עם איך שמבנה המגורים שלנו נראה. אנחנו גרים בשכירות, אז באופן כללי כל המאמצים לשפר את האסטטיקה מוגבלים, גם תקציבית. החלטנו לעצב בעצמנו את גופי התאורה בבית, ובינתיים יש נורות חשופות. מן הסתם הבית רחוק מלהיות נקי ומסודר וגם הכניסה אליו, מין מרפסת, נראית כמו גן עדן מבולגן של צמחים וצעצעועים. וזה בהחלט מציק לי, במיוחד כשמגיע לבקר מישהו שאצלו זה לא ככה (נניח, חמותי). לפעמים זה מכניס אותי לסטרס ניקיון של שעה לפני הגעתה, ולפעמים אני מוותרת גם עליו ומשננת לעמי "הוא נראה הכי טוב שיכולנו לדאוג שיראה, תחת הנסיבות וחלוקת הזמן". כלומר, גם בלאגן זה בסדר.
נניח אני מדמיינת שאני באה להתארח אצל חברה שזו הפעם הראשונה שאני נכנסת אליה הביתה. ויש בלאגן בכל מקום, והבית לא נקי וכו' וכו' - אבל אני לא רואה שזה מלחיץ אותה, ויש אווירה טובה - נניח ילדים שמשחקים, או חברים שיושבים ומנגנים בגיטרה, או משהו בסגנון. אני באמת לא מרגישה שחוסר הסדר היה טורד את מנוחתי. אם, לעומת זאת, היא הייתה נכנסת הביתה, ומעבר להתנצלות הרשמית של הבלאגן היתה מתחילה להילחץ ולהתחיל לפנות ולסדר דברים (נניח, מעבר למינימום הנדרש כדי שיהיה איפה לשבת), הייתי מתחילה להיות מובכת ביחד איתה.
ובכלל, יש לי חברה, שכמה שנים גרה בדירה של 35 (!) מטר רבוע. עם ילדה בת שנתיים-שלוש. עם אורחים, שנשארו מדי פעם לישון, וכשהיו נסיבות יוצאות דופן - גם לגור, למשך תקופה מסויימת. אני חושבת שבעיקר הרגשתי אצלם בבית חמימות וביתיות מעבר לכל דבר אחר. זה באמת לא פונקציה של גודל חלל המגורים.
_דוקא אחותי וגיסי היו פה שבוע שעבר ואמרו שממש הפכנו ליפה את הבית והתארגנו טוב. הם ראו אותו בהתחלה עוד לפני שארגנתי כל דבר למקומו. זה חיזק אותי (הרי כל כך הרבה חשיבה ומאמץ השקעתי בזה ולכל דבר את מקומו)

גם מההורים שלי אני מתביישת, שהם קצת עזרו לנו כלכלית לאחרונה,למרות שהם עושים את זה בלב שלם וברוחב יד ובלי לבקש לעצמם משהו תמורת זה, ובלי להפעיל שום מניפולציה.
חלק מהלחץ שלי קשור לבית הקטן,כי אין מקום.המקום שבו אוכלים זה המקום שבו זוחלים (בעצם,יש מקום בו לא זוחלים?happy) וזה המקום שבו משחקים,וזה המקום שבו מכינים שיעורי בית, וזה המקום שבו יושבים, וזה המקום שבו מניחים דברים. וכל בלאגן קטן הוא בלאגן על.
ואז הייתי שבוע שעבר אצל חברה שגם גרה בבית קטן,טיפה יותר גדול משלי ובנוי קצת אחרת ויש לה פחות ילדים. אבל עדיין,זה עודד אותי שיש עוד אנשים שגרים בבתים קטנים. היא גרה שם כי זה מה שמצאה כרגע באזור בו רצתה לגור, והיא מקווה שבהמשך יהיה להם משהו גדול יותר. אבל נכנסתי אליה,יחד עם חברה נוספת, והבית היה הפוך. והם עברו דירה קצת אחרינו. כביסה בכל מקום ובלאגן (הגענו מיד אחרי שאספה את הילדים אז היה גם בלאגן מהבוקר עוד כנראה), ואתם מאמינים שזה מה שגרם לי להרגיש טוב קצת? שהיה אצלה מבולגן כל כך? והיא אפילו לא התנצלה שמבולגן, מה שאני רגילה שעושים אנשים כשהבית שלהם מבולגן ויש להם אורחים (טוב,אבל זאת היא, היא לא דופקת חשבון, זו אחת הסיבות שאני אוהבת אותה)_
אולי, אם אנחנו נדפוק קצת פחות חשבון נאהב את עצמנו יותר?
אני ממש מבינה את רגש הבושה שאת מתארת. אותי הוא מכווץ, גורם לי ללכת על קצות האצבעות, לדבר בשקט ואם מישהו אומר שהוא לא הבין או לא שמע מה אמרתי - להגיד "לא משנה". לנסות לתפוס פחות מקום בעולם. אני לא אוהבת את הרגש הזה, כי הוא אוטומטית חוסם גם את כל הדברים שנובעים בי וממני, ולאחרונה אני מראה לו שמקומו בקופסא קטנה-קטנה מאחורי הדלת. וככל שאני מתרגלת להגיד "נכון, אז מה" נוכח דברים שאני אמורה להתבייש בהם, ככה זה נעשה קל יותר, ומוסר ממני המשקל הזה של הבושה. הוא כבד ממש. וזה נכון, אגב, ה"אז מה" שלי. אני עומדת מאחוריו לחלוטין. יש לי זמן מוגבל למדי לנסות את החיים, וכל שאר הטענות, אי הנעימויות והבושות, רק גוזלות ממני עוד זמן.

מקווה שיהיה לי זמן להגיב
אני ממש לא מרגישה טוב, אתמול איכשהו סחבתי את כל היום איתם עד שאבא הגיע (בציפורניים, גם בבית וגם חוג וגם קטנה עייפה ונודניקית שלא הצלחתי להרדים וגדולים רבים ביניהם). אחרי שנרדמו הילדים עשיתי מקלחת רותחת ופשוט נכנסתי למיטה עם הקטנה. הייתי רוצה לומר עד הבוקר אבל הקטנה התעוררה די הרבה, איך אפשר להיות חולה ואמא ביחד?
ועדיין קמתי עם כאב ראש והכל סתום לי, מזל שיום שישי ואבא נמצא

אני ממש מבינה את רגש הבושה שאת מתארת.
לנסות לתפוס פחות מקום בעולם.
יש לי זמן מוגבל למדי לנסות את החיים, וכל שאר הטענות, אי הנעימויות והבושות, רק גוזלות ממני עוד זמן.

הולכת!! אני מזדהה עם כל מילה!!
לבכות שזה מה שאנחנו עוברות יום יום עם עצמינו. מה יהיה?
כל כך חבל לפספס את הרגע- לא לראות כמה הילדים שלנו משובבי לב ונפש...
לא לראות את כל החוכמות הקטנות והגדולות שלהם....
זתומרת לראות ולא לראות...

ואז גם מגיע שלב שבו הילדים שלו יטיחו/ מטיחים בנו שאנחנו עסוקים בעצמינו ובבית ולא בהם.. :'-(

אוףףףף.... :'-(

אתמול בלילה, די מאוחר התקשרה אלי מכרה רחוקה ובקשה את הדירה לשבת...
אצלי, לתת דירה לשבת זה טרוף. לחץץץץ. שכל הבית יהיה ייצוגי (את חדר שינה אני סוגרת -אז זה הכי פשוט. הבלגן מח=קדם את פני במוצאי שבת בחיוך רחב ולעגני..
אמרתי לה שככל הנראה אני לא אוכל. היא אמרה שההורים שלה מאוד לא אכפת להם והם לא פרפקציונסטים.. אבל משהו הייתי צריכה לרשת מאמא שלי, ואם לא את החוש לסדר, לפחות את ההתפדחות... P-:
נראה האם אני אתקשר אליה ואומר לה: בסדר, נותנת לך את הדירה...
זה גם תלוי בבעלי, כמובן D-:
צעד ראשון בשינוי גדול...

גונבת זמן לכתוב לי נקודות לפרט אחר כך:

מה עדיף לא לעשות כלום או לעשות באופן חלקי? (ע"ע עבודה)
האם הכחות זה נתון שצריכה לקבל את עצמי או משהו בתוכי שואב לי את הכוחות,הפסיכולוגית מהמרת שהשני,
מה גורם לי להתנהל כאילו כל הזמן מכוון לי אקדח לרקה? כל פעם זה משהו אחר- העבודה,בעלי,השעון מה עוד?

וממש רוצה להתייחס גם לדבריכן בהמשך

מה גורם לי להתנהל כאילו כל הזמן מכוון לי אקדח לרקה?כל פעם זה משהו אחר- העבודה,בעלי,השעון מה עוד?

אני מרגישה שכשמתחילים את תהליך השחרור, כשמזהים דפוס ומנסים להתבונן בו הוא באמת עובר כל פם למשהו אחר, כי זה לרוב יושב על משהו הרבה יותר עמוק. משהו שספגנו איפה שהוא בילדות או אולי בכלל הבאנו איתנו מגלגול קודם, מי יודע. בכל מקרה, עם העבודה הזו הפנימית, לאט לאט מנקים עוד שכבה ועוד שכבה ד שמהים מה הקול הכי בסיסי שמפעיל את הדפוס הזה ופתאם מגלים שהקול הזה הוא בכלל לא באמת שלנו, שאחנו כבר לא חייבים להזדהות איתו כאילו הוא אנחנו ובלתי נפרד מאתנו.

אבל זה באמת לוקח זמן, וכוחות ולפעמם נראה שאנחנו נסוגים אחורה למרות כל הדרך שעשינו.

לא הצלחתי להכנס לאתר מאתמול
בודקת אם מצליחה לכתוב

גם תפילה התלוננה וגם אני

כנראה הייתה תקלה

לא יודעת מאיפה להתחיל, ומקווה שהקטנה לא תתעורר, היא כבר ישנה די הרבה זמן

עם העבודה הזו הפנימית, לאט לאט מנקים עוד שכבה ועוד שכבה ד שמהים מה הקול הכי בסיסי שמפעיל את הדפוס הזה ופתאם מגלים שהקול הזה הוא בכלל לא באמת שלנו, שאחנו כבר לא חייבים להזדהות איתו כאילו הוא אנחנו ובלתי נפרד מאתנו.
כל כך מקווה להתקדם לשם
ולא
ולפעמם נראה שאנחנו נסוגים אחורה למרות כל הדרך שעשינו.
שלא אסוג ואפסיק
(למרות שלא נראה לי,אני כבר באמצע הדרך,אמצע הגשר,אין לאן לחזור)

אמצע הגשר,אין לאן לחזור
יש להיתקל בקרש בולט או להישרט ממסמר

אבל עדיין, נפילה היא חלק מההתקדמות

המטפלת של הבת שלי שנה שעברה לא נתנה לה להעמד, כי היא פחדה שהיא נופלת ומי יודע מה יקרה חס ושלום

אבל מבחינתי ההיפך, כי אם היא לא תיפול, היא לא תתפתח. מי שלא נופל, הוא הלא נורמלי.
מסכימה איתך עד עמקי נשמתי שזה קשה ופוצע!! אבל גדלים מזה. והתוצאה שווה

אוף כתבתי ונמחק
נראה לי שאשלח כל פעם קצת ככה פחות ימחק לי

תפילה
_מתי את משוחחת?
כשמפזרת, כשאוספת, כששוטפת כלים, כשתולה כביסה, כשמיניקה, כשמשכיבה לישון_
כתבתי לך ונמחק שאני לא מצליחה לעשות כמה דברים יחד, וקשה לי מאוד לדבר עם הילדים תוך כדי דברים אחרים ובאמת להקשיב להם,הם מרגישים את זה שאני לא באמת איתם. (ולשטוף כלים?מי בכלל מגיע לזה. מחכה בערב לבעלי. אני אפילו לא עושה קניות יחד עם הקטנה-גם זה לרוב מחכה לבעלי, כי זה לוקח לי כל כך הרבה זמן וכל כך צריכה את הריכוז לזה, ולצד זה לקטנה באמת הסבלנות יכולה להגמר הרבה לפני שסיימתי) חלק מהקושי שלי שקשה לי לפצל קשב. לנהוג ולהיות עם הילדים באוטו זה בעיניי סכנת נפשות,כי אני לא מצליחה הכל יחד. לכן נוסעת רק נסיעות קצרות קצרות,וממעטת מאוד בנסיעת נסיעות ארוכות. וחלק מהקושי זה כמובן לפצל קשב בין הילדים עצמך, כולם יחד צריכים את תשומת לבי ובסוף אף אחד לא מקבל באמת.

וזה שאת לא משחקת זה באמת צרת רבים קצת עוזר להבין שכל האמהות ככה. כן מקל, אבל באמת הייתי רוצה להיות מסוגלת להקדיש תשומת לב כלשהי, איזושהי שמתאימה לי, ואני לא מצליחה.
בזכות מה שכתבתי כאן כשהבת שלי ביקשה ממני לשחק משחק,אמרתי לה בפה מלא שאין לי סבלנות לזה או שאני לא מחבבת כל כך את המשחק (לא זוכרת), ולא התחמקתי סתם. פתאום החלטתי שלגיטימי שלא אוהב לשחק משחקים מסויימים.

התעוררה
מקווה לחזור אחר כך
הולכת-כתבת כל כך יפה ומיוחד שאני מתקשה להגיב ללא ריכוז

פתאום החלטתי שלגיטימי שלא אוהב לשחק משחקים מסויימים.
בטח!!

אבל יש משחקים שאת כן מחבבת?

ועוד שאלה, הגדול/ה/ים שלך, יכולים לעזור לך למשל בקיפול כביסה או משהו? את יכולה אולי להגיד להם, יאללה (יוזמה שלך) בואו נקפל כביסה יחד, כדי שלא יהיה בלגן ואחר כך נשחק משהו רק אנחנו?

אבל יש משחקים שאת כן מחבבת?
לא
אני בכלל לא אוהבת לשחק, גם לא משחקי מבוגרים,ולא משחקי מחשב. כלום.
מעניין למה..

עוד שאלה, הגדול/ה/ים שלך, יכולים לעזור לך למשל בקיפול כביסה או משהו? את יכולה אולי להגיד להם, יאללה (יוזמה שלך) בואו נקפל כביסה יחד, כדי שלא יהיה בלגן ואחר כך נשחק משהו רק אנחנו?
לא יכולה כלום, כי הקטנה תמיד שם ולא נותנת
זה עיקר הקושי, שהנוכחות איתה כל כך אינטנסיבית שהיא לא מאפשרת לי עם הגדולים שום דבר. ואני לבד איתם כל היום בעלי מגיע רק בערב
והקטנה לא ישנה שוב,אני לא מצליחה להרדים אותה בצהרים (הגדולים מפריעים לה, ולא נותנים לי שום זמן רגוע להרדים)

בטחון של אנשים אחרים במה שהם אומרים נוטה לערער אותי, אלא אם כן אני מאוד בטוחה במה שאני חושבת ולגבי רוב מה שקשור בגידול ילדים זה לא ככה.
מממ..
ממש נכון גם לי
במיוחד שלא תמיד 'התוצאות' או איך שהן נראות כלפי חוץ מראות כאילו המצב לטובת אנשים אחרים, כאילו 'השיטות' שלהם יותר מצליחות. ואני צריכה להזכיר לעצמי שיש שם מחירים שאני לא רוצה ולא מתאים לי לשלם, ולא מתאים לי שהילדים שלי ישלמו. ולא רק זה, אלא בגלל חוסר השלמות שלי עם הדרך אני אעשה את זה כל כך עקום ש לי זה לא יצליח ככה. ותמיד יש כמה דוגמאות (יש לי אחת בראש מאוד בולטת כרגע) שאני יכולה לנפנף מול בעלי (שהרבה פעמים עומד מנגד ומסתכל על השיטות ה'לא מוצלחות' שלי) הנה זה לא עובד באמת. שהנה למשל:גם מי שמרדימה את הילדים שלה על ידי זה ששמה אותם לצרוח במיטה עד שנרדמים, הילדים שלה לא ישנים טוב. הם אולי נרדמים,אבל קמים ב3 בבוקר. וכל פעם יש בעיות חדשות עם השינה.

העניין הזה שחלק ניכר מאיתנו מציב יעדים ונקודות ציון, שכשהם יקרו, נסכים להרגיש בסדר. כשנהיה מאורגנים יותר. כשיהיה לנו בית גדול יותר לארח בו אנשים. כשנחזיק במשרה יוקרתית יותר. זו אסטרטגיה בעייתי לטעמי, כי היא מניחה להווה לחמוק מתחת לאף. הכל בעתיד, כשדברים יסתדרו, כשנהיה מוצלחים יותר...וזה לא חייב להיות ככה.
לדעתי אני צריכה לשמוע את זה שוב ושוב ושוב (ושוב) אולי זה יופנם מעט ביום מן הימים
אני כל כך שקועה שם

וגם ב

אני ממש מבינה את רגש הבושה שאת מתארת. אותי הוא מכווץ, גורם לי ללכת על קצות האצבעות, לדבר בשקט ואם מישהו אומר שהוא לא הבין או לא שמע מה אמרתי - להגיד "לא משנה". לנסות לתפוס פחות מקום בעולם. אני לא אוהבת את הרגש הזה, כי הוא אוטומטית חוסם גם את כל הדברים שנובעים בי וממני, ולאחרונה אני מראה לו שמקומו בקופסא קטנה-קטנה מאחורי הדלת. וככל שאני מתרגלת להגיד "נכון, אז מה" נוכח דברים שאני אמורה להתבייש בהם, ככה זה נעשה קל יותר, ומוסר ממני המשקל הזה של הבושה. הוא כבד ממש. וזה נכון, אגב, ה"אז מה" שלי. אני עומדת מאחוריו לחלוטין. יש לי זמן מוגבל למדי לנסות את החיים, וכל שאר הטענות, אי הנעימויות והבושות, רק גוזלות ממני עוד זמן.

כל כך כדאי לי לנסות את הקטע של לא לדפוק חשבון לאף אחד
אני אקרא שוב את דברייך. הם חשובים.
שני עניינים כל כך מהותיים לי,אצלי.

ובכלל, יש לי חברה, שכמה שנים גרה בדירה של 35 (!) מטר רבוע. עם ילדה בת שנתיים-שלוש. עם אורחים, שנשארו מדי פעם לישון,
אנחנו קצת יותר מזה,אבל עם יותר ילדים. רק בלי ה לארח, ובלי הלישון(איך?!). והייתי כל כך רוצה לארח. ומתביישת שלא יהיה מקום ולא יהיה נעים.

ועוד דבר קטן על בעלי
כשהייתי חולה (עדיין קצת) נכנסתי להרדים את הקטן,ואז הקטנה התעוררה, הוא קרא לי וביקשתי שיתמודד עם זה. הוא לא כל כך התמודד בעיקר כי היה עצבני על זה (שהיא מתעוררת,שהקטן לא נרדם,שניהם) בסוף אני יצאתי והרדמתי אותה.
אחר כך נכנסתי להתקלח ואמרתי לו שאני צריכה מקלחת רותחת עכשו. באמצע הקטנה התעוררה, נלחצתי ורציתי ישר לצאת בלי למצות את מה שהייתי צריכה בגלל המחלה. והוא אמר לי מעבר לדלת שהוא יטפל בזה ושאני יכולה להמשיך.
תהיתי לעצמי מה קרה פה.
ופתאום היה נדמה לי שהוא מוכן לעשות עבור הצורך שלי את ההקרבה, אבל לא עבור הילד.
פתאום היה נדמה לי שהוא בן זוג יותר טוב ממה שהוא אבא.
אבל שיש מה לפרגן לו על זה לגמרי.
(וגם שאולי זה לא ממש ההגדרה, כי אולי יש פה עניין של עקרונות בכלל, ולכן התעצבן עם הקטן:-()

ומתביישת שלא יהיה מקום ולא יהיה נעים.
אולי תנסי לקחת את זה בתור: זו הבחירה שלי, כדי לאפשר לעצמי איכות חיים בלי חובות שיעיקו עלי (לא לעבוד זו איכות חיים, כן?), ולכן אני שמחה בהחלטה למרות מה שהיא גובה ממני מהסיבה הפשוטה שהחלטה אחרת תגבה ממני כנראה מחיר גבוה יותר (אם זה לצאת לעבוד- זו בריאות, זו שלווה מול לחץ, זה יכולות פיזיות מול דרישה מוגזמת מהגוף, עוד פחות סבלנות לילדים, פתיל יותר קצר)

את בסך הכל בחרת את הבחירה הכי נכונה והכי מתאימה לך!! ותהיי גאה בעצמך, כי אני למשל, לא יכולה לבחור בחירה כזו מהרבה אילוצים שונים ומשונים, חלקם חיצוניים וסתם כופים את דעתם עלי, כך שאני חיה במצב שלא טוב לי, עובדת בלי לב, כלומר כמעט לא עובדת, קשה לי עם זה, אני שונאת אם החיים שלי כך, אני מרגישה לא מסופקת, עצבנית, לא מבינים אותי, לא טוב לי, אני לא מקשיבה לעצמי, לצרכים ולגוף שלי, רע לי עם זה, ועם כל זה אני ממשיכה ברוטינה מחוסר ברירה.

קןדם כל, אורי, אני באמת כותבת מהלב, אבל מאוד הגיוני שחלק ממה שכתבתי ייראה מטיף, וחסר סובלנות.

לא זה מה שהתכוונתי להעביר, אלא כעידוד. אני ממש מבקשת שאם זה לא תומך ומעודד- תמחקי וכאילו לא היה, בסדר?*
אני ממש מעריכה אותך על הבחירה העוצמתית שלך, שדורשת ממך אמנם הרבה ויתורים אבל מאפשרת לך במובן מסויים להגיע יותר בקלות ל את למה שאת בעצמך.

את לא צריכה להתבייש במצב שלך, כי הוא לא מגיע מתוך עוני, וברירת מחדל אלא מתוך בחירה. ואת אומרת שאפילו גיסתך (נכון? גיסתך?) אמרה בעיניים אובייקטיביות שהפכת את הבית למשהו מאורגן ויפה, אז תתחילי לעבוד על לאהוב את הבית, ולנסות לשמוח בו....

הצהוב: קושי אינו בהכרח סבל (מסתדר טוב, לא?

)
בהצלחה יקירתי!!

היי אורי!
אני כל כך שמחה לקורא שאני מוצאת מילים שהן נכונות עבורך, ושאת מוצאת את המילים שלי נכונות...

אם הייתי מבקשת שתשבי מולי רגע ותעצמי עיניים, ותעלי מול העיניים העצומות את מי שהיית רוצה להיות, אותה דמות נשית טובה, חיובית, מוצלחת, איך היא הייתה נראית? מה היא הייתה עושה? איך היא הייתה מתנהגת עם הילדים? ועם הבן זוג?
תרצי לספר לי?

באמת הייתי רוצה להיות מסוגלת להקדיש תשומת לב כלשהי, איזושהי שמתאימה לי, ואני לא מצליחה.

אורי, אני מפצירה בך לנסות לשיר! זה לא חייב להיות בכלל לשיר לילדים. סתם משהו שעולה בדעתך. היום שרתי פיל קולינס, "אשאל אלוהיי יגאלה שבויים", "לכה דודי" , "עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה"...
זה פשוט משפיע על האווירה, על ההרגשה שלך. ותראי בהמשך אם יקרה משהו עם הילדים. אולי יצטרפו, אולי ילטשו עיניים, אולי ייזמו ויבקשו שיר כבקשתם, אולי יצחקו, אולי...

אבל בעניין ה אני לא מצליחה לעשות כמה דברים יחד, וקשה לי מאוד לדבר עם הילדים תוך כדי דברים אחרים ובאמת להקשיב להם
ברור שהכוונה רק לדברים שאת עושה אוטומטית בלי מחשבה.
כשאני נוהגת אני עשויה בהחלט למלצר, להשיב לשאלות, להגיש טישו, להרגיע את הקטנה וכו', ויש בזה אלמנט של סכנת נפשות , אבל איכשהו מסתדר לי ב"ה. כשיש קטע דרך שאני מרגישה שאני צריכה להתרכז בו במיוחד, אני מודיעה לציבור הנוסעים שעליהם להימנע מלהטריד אותי. ךלא שזה לגמרי עובד, אבל לפחות אני מרגישה חופשייה יותר להתעלם מהטענות ומהפניות לאחר ההודעה הנ"ל ואפילו לצעוק על מי שמפר את הבקשה.

_אבל בעניין ה אני לא מצליחה לעשות כמה דברים יחד, וקשה לי מאוד לדבר עם הילדים תוך כדי דברים אחרים ובאמת להקשיב להם
ברור שהכוונה רק לדברים שאת עושה אוטומטית בלי מחשבה._
עדיין
אני לא טובה בלעשות שני דברים יחד, כשאני עושה משהו אני בו עד הסוף. יש אפילו אלמנט מדיטטיבי מסויים בלעשות משהו שהוא אוטומטי עד הסוף (כמו שטיפת כלים). לא יודעת,לא בטוחה
אבל קשה לי כל כך לעשות כמה דברים יחד, בדרך כלל זה לא שני דברים בו זמנית,זה חמישה דברים בו זמנית (שלושה ילדים+המלאכה הרשמית הנעשית+המחשבות על כל מה שעוד צריך לעשות ותכנון הלאה). זה גומר את האנרגיות שלי, ואני מותשת. לכן לפעמים לא עושה דבר, אבל עדיין אני צריכה להיות עם שלושה ילדים בו זמנית,ולא מצליחה. והכי עצוב - אמרתי לבעלי בדיוק הערב- שאני נמצאת איתם כל יום מהצהרים ועד הלילה, המון שעות, ועדיין להרגשתי יש להם בור של צורך בתשומת לב שלי, כולם כל הזמן רוצים את אמא, כל הזמן צריכים רק אותי,מבקשים רק אותי,

התעוררה

מבינה מה שאת אומרת.
בכל זאת, אני בטוחה שאלמלא היית איתם כל יום מהצהרים ועד הלילה, המון שעות , לא היה שם בור אלא תהום.

אורי יקרה כל כך.
אני מזדהה איתך בכל מה שאת רושמת.
אני גיליתי לפני שנתיים שלוש שיש לי בעיה של קשב וריכוז, ואז הבנתי מאיפה כל ה"בעיות" מגיעות.
שאני לא יכולה לדבר עם הילדים בזמן שאני עושה דברים אחרים
שאני לא יכולה לשיר בזמן שאני עושה דברים אחרים
שאני לא יכולה לצאת מהבית בזמן ולהשאיר בית נורמלי אחרי בלי להיות בלחץ ולהתעצבן על כולם בדרך
שכל דבר שנכנס לי ללוח השנה מלחיץ אותי שבוע קודם, ואם יש 4 חוגים לילדים זה ממש כבד לי לנהל את העניין הזה (יש לנו אירוע בשבוע הבא, שבוע שעבר כבר רציתי להזמין ביביסיטר ובעלי הזכיר לי שזה בעוד שבועיים, אז רשמתי את כל הפעילויות החודש על לוח שנה כדי להתאפס, והיום שוב התחלתי לברר על ביביסיטר, ושוב בעלי הזכיר לי שזה בשבוע הבא...)
שאני לא מצליחה לשמור על הסדר בבית שלי (כן לדעתי גם זה קשור)
שאני לא מסוגלת לשבת לשחק לאורך זמן משחק שולחן
שאני לא מצליחה להקשיב עד הסוף למה שהילדים שלי מספרים.

עוד מיליון דברים.

אני בהחלט שוקלת לבדוק את עניין הרטלין, פשוט כרגע אני מניקה, ויש לי תוכניות להניק עוד כמה שנים בעז"ה, אז זה יצטרך להמתין.

הידיעה הזו גם הסבירה לי המון דברים לגבי הילדות שלי, המון.

מדובר בבדיקה פשוטה, מן מבחן כזה על המחשב שלוקח 20 דקות, זו רק ההתחלה של האבחנה, אבל לי זה הספיק לבנתיים, כי אני לא מתכוונת לטפל כרגע.

מה שכן זה עזר לי זה סוף סוף לקבל את עצמי כמו שאני, זה גם עזר לי לענות לבעלי כאשר היו לו טענות, יכולתי להסביר לו את הקשיים שלי.
יש משהו מרגיע בהבנה שהקושי הוא פיזי, ושאין לי ממש ממש משהו שאני יכולה לעשות בנושא.

שאני נמצאת איתם כל יום מהצהרים ועד הלילה, המון שעות, ועדיין להרגשתי יש להם בור של צורך בתשומת לב שלי, כולם כל הזמן רוצים את אמא, כל הזמן צריכים רק אותי,מבקשים רק אותי,
זה ברור, בגלל הקושי שלנו לעשות דברים במקביל, אנחנו לא באמת שם איתם חלק ניכר מהזמן שאנחנו איתם, כי הראש שלנו תפוס לגמרי במשימות שגם ככה קשה לנו לסיים ולהתרכז בהם, משימות שקיימות כל יום בתחזוקה שוטפת, ולכן הם לא באמת מרגישים שאנחנו שם בשבילם.
השיטה שלי בעניין הזה היא להכריח את עצמי כל כמה זמן להספיק את המשימה שעומדת על הפרק וללכת להשקיע תשומת לב של דקה באחד הילדים, אפילו להסתכל עליו משחק ולשבח או להתעניין במשהו במשחק שלו. זה קצת מרגיע את הצורך הזה שלהם.

בכל זאת, אני בטוחה שאלמלא היית איתם כל יום מהצהרים ועד הלילה, המון שעות , לא היה שם בור אלא תהום.
כרגיל תפילה, המשפטים שלך תמיד מרגשים!

@}

אני גיליתי לפני שנתיים שלוש שיש לי בעיה של קשב וריכוז, ואז הבנתי מאיפה כל ה"בעיות" מגיעות.
תוהה אם גם אצלי מסתתר משהו כזה, לא קיצוני, אבל משהו.
זה שאני מעדיפה לעשות כמה משימות במקביל: קצת מזאת, לעזוב ולפנות להיא, לחזור לתליית הכביסה וכו' מחשיד?

אני למשל, לא יכולה לבחור בחירה כזו מהרבה אילוצים שונים ומשונים, חלקם חיצוניים וסתם כופים את דעתם עלי, כך שאני חיה במצב שלא טוב לי, עובדת בלי לב, כלומר כמעט לא עובדת, קשה לי עם זה, אני שונאת אם החיים שלי כך, אני מרגישה לא מסופקת, עצבנית, לא מבינים אותי, לא טוב לי, אני לא מקשיבה לעצמי, לצרכים ולגוף שלי, רע לי עם זה, ועם כל זה אני ממשיכה ברוטינה מחוסר ברירה.

מבינה אותך,ממש כיווצת לי את הלב, הייתי במצב דומה,לכן הגעתי לפתרון הנוכחי שלנו, שהוא כאמור,גם זמני,וגם ממש לא מושלם עם המון חסרונות

_חלק ממה שכתבתי ייראה מטיף, וחסר סובלנות.
לא זה מה שהתכוונתי להעביר, אלא כעידוד._
מה פתאום, את בסדר, לא הבנתי את זה כך. הבנתי כעידוד,בהחלט

אני גיליתי לפני שנתיים שלוש שיש לי בעיה של קשב וריכוז, ואז הבנתי מאיפה כל ה"בעיות" מגיעות.
מעניין שאת כל זה את מגדירה כבעיית קשב וריכוז? ככה זה בהגדרה?

דוקא לימודית ממש אין לי בעיית ריכוז. אני זוכרת את עצמי תמיד במיוחד באוניברסיטה כשכולם כבר איבדו את זה מזמן,אני עוד מסוגלת לקלוט ולסכם,ואז מסתכלת סביבי ורואה שנותרתי כמעט יחידה (היתה עוד אחת ממש מושלמת שהצליחה עוד יותר,ולה גם תמיד היו הסיכומים הכי טובים).
אני גם מסוגלת להתרכז בדבר אחד (למשל עבודה על מחשב, דוגמא מהעבודה) גם כשהכל רועש סביבי,אני מסוגלת לסנן ולהתעלם ולהיות ממוקדת ומרוכזת
לי זה נראה שאני ההפוך של בעיית קשב וריכוז

יש לי בעיה של פיצול קשב לשני דברים, אבל אם אני צריכה להתרכז בדבר אחד אני מסוגלת לסנן את הכל מסביבי
בקיצור לא ברור לי כל כך מה נכנס תחת הגג הזה. ותכלס מה עוזר ריטלין אם זה נראה שונה בפועל.

השיטה שלי בעניין הזה היא להכריח את עצמי כל כמה זמן להספיק את המשימה שעומדת על הפרק וללכת להשקיע תשומת לב של דקה באחד הילדים, אפילו להסתכל עליו משחק ולשבח או להתעניין במשהו במשחק שלו. זה קצת מרגיע את הצורך הזה שלהם.
נראה לי שעיקר הקושי זה עם הקטנה, הם כ-ל כ-ך מקנאים בה והיא באמת עליי הרבה זמן, והרבה רוצה להיות בידים , והיא לא ישנה כשהם בבית אז היא די נודניקית אם לא ישנה טוב קודם,וגם אם כן. והם מציקים לה,אז היא מיד רצה אליי לידים, גם אם שיחקה יפה על הרצפה קודם. וכשהיא עליי היא לא יושבת בנחת,היא מטפסת ועומדת ומתנודדת, וכל דבר שיש לי ביד היא לוקחת (קשה מאוד לספר סיפור ככה למשל), ונמאס לה אחרי זמן קצר וצריך לעשות משהו אחר וללכת למקום אחר, ושוב ושוב ושוב.

כל זאת, אני בטוחה שאלמלא היית איתם כל יום מהצהרים ועד הלילה, המון שעות , לא היה שם בור אלא תהום.
לא יודעת, מנסה למצוא את ההבדלים, בכלל לא כל השנים הייתי איתם מהצהרים, היו זמנים שהיו בצהרונים,או בצהרון חלקי.

אורי, אני מפצירה בך לנסות לשיר! זה לא חייב להיות בכלל לשיר לילדים. סתם משהו שעולה בדעתך
לאחר שאבריא (ויסתיים השיעול הנוראי הזה) אנסה
בינתים היום שמתי מוזיקה, וזה הושיב קצת את הבן שלי להקשיב,למרות שהחלון של היוטיוב שדרכו שמעתי,בכלל לא היה פתוח וחשוף.

שבוע שעבר אצל הפסיכולוגית אמרתי שאני קצת מיואשת מזה שיש פתרון לעניין הזה, כי אני אהיה חייבת לחזור לעבוד, הפתרון הזה שלנו במגורים פה הוא זמני בלבד. אבל מה יהיה אז? לא נראה לי שאשתנה, אני אשאר אותו דבר,גם אם אצליח לקבל את עצמי על התכונות שלי. וזה אומר שלא אוכל לעבוד מבחינת הכוחות שלי,אבל אצטרך להתפרנס, ומה אעשה אז??
הפסיכולוגית אמרה שאנחנו עוד לא יודעות אם מה שמקשה עליי כל כך ומשאיר אותי חסרת כוחות זה משהו נתון, שאני צריכה לקבל את עצמי איתו, או משהו מבפנים ששואב לי את כל הכוחות ואני לא יודעת מהו. היא מהמרת שהאפשרות השניה.
הייתידי מיואשת כי נראה לי חסר סיכוי ורחוק למצוא את הגורם הזה. וזה נורא מעורפל לי הכל.
היא חייכה ואמרה שאנחנו נמצא אותו.
זה קצת עודד אותי בסוף.
בינתים אני בוחרת לקבל את דבריה
(בינתים אני ממשיכה באופן די עיוור להתעלם מהעבודה שהטיפול הזה עולה לנו המון המון כסף, מתוך תקווה שיום אחד הוא יהיה שווה את זה. הוא כבר היה שווה את זה,אבל לפעמים נראה לי שהגעתי לרוויה מסויימת, מצד שני כרגע אני לא עובדת אז הכל שונה)

אוף,התעוררה. כל כך השקעתי בלהרדים (בידים הפעם), ואז היא התעוררה אחרי חצי שעה. ואני כבר בניתי לפחות על שעה וחצי-שעתיים, נהייתי מפונקת, פעם לא הייתי חולמת על שעה וחצי רצוף. התעוררה וממש ניסיתי להחזיר לישון-מנשא,הנקה,ידים. כלום.
יכול להיות שזמן ההרדמה שבו חצי ישנה וחצי קמה ושלקח זמן (חצי שעה כמעט היום, כבר לא אופייני בבוקר) כלול אצלה בתוך הזמן שמבחינתה אגרה כוחות.
זה בעסה כי אם לא תרדם עוד מעט עוד לפני שהילדים חוזרים היא כבר לא תרדם שוב אחר כך ותהיה גמורה מעייפות עד הערב:-( ונודניקית ואז הכל קשה יותר כי היא ממש לא יורדת מהידים, גם ככה אחר הצהרים קשה איתה כי היא כבר עייפה ונודניקית.
ואני עוד לא אכלתי כלום היום,תכננתי להכין לי משהו, אז אני זוללת פה קשיו-מה שהיה טעים ונגיש.

הי אורי,
רק באתי להשאיר סימן שאני קוראת, גם אם לא מגיבה.
בדרך כלל פשוט אין לי משהו מועיל לומר. אבל אני מזדהה עם הרבה

יש לנו אירוע בשבוע הבא, שבוע שעבר כבר רציתי להזמין ביביסיטר ובעלי הזכיר לי שזה בעוד שבועיים, אז רשמתי את כל הפעילויות החודש על לוח שנה כדי להתאפס, והיום שוב התחלתי לברר על ביביסיטר, ושוב בעלי הזכיר לי שזה בשבוע הבא...)
גם לי יש הפרעת קש"ר שעדיין לא מאובחנת (די בגלל זה. אני נזכרת רבע שעה אחרי שהם סוגרים להתקשר ולקבוע תור לאבחון. למה? כובע.), לגבי דברים כמו ביביסיטר- באמת למה לא לקבוע מראש?
דווקא בגלל זה אני מודיעה לחמותי שבוע מראש שאני באה לשבת, אחרת אני אתקשר אליה ביום שישי בבוקר ואוודא שדיברתי איתה- ואשמע "לא" נבוך.... (כי אני אהיה נבוכה

).
ככה זה. מתנות, בייביסיטר, יציאות, מפגשים- דווקא אני זו שמארגנת, דווקא בגלל הקושי שלי לאמוד נכון את הזמן, אני פשוט לוקחת את זה צעד אחורה בזמן רגוע ומנסה להתארגן.
בסוף... את הרגעים האחרונים... האמת שאני לא כל כך זוכרת... נדמה לי שמישהו צעק שם... והיה לי לח בצוואר... ושכחתי את ה.... (איפור/ עניבה של בעלי/ עליונית של שבת וכו...)
D-:

או משהו מבפנים ששואב לי את כל הכוחות ואני לא יודעת מהו. היא מהמרת שהאפשרות השניה.
הייתידי מיואשת כי נראה לי חסר סיכוי ורחוק למצוא את הגורם הזה. וזה נורא מעורפל לי הכל.
_אני מסוגלת לסנן ולהתעלם ולהיות ממוקדת ומרוכזת
לי זה נראה שאני ההפוך של בעיית קשב וריכוז_

טוב, אספתי חלק מהמשפטים שיכולים להיות משמעותיים.
הפרעת קש"ר יכולה להיות לכאן ולכאן, ולא חייבת להפריע בלימודים בדווקא. (כלומר, בדרך כלל כן.) ופיצול קשב הוא גם בעיית קשב

תבדקי לפי איזו קופה את, ואיזה ביטוח מושלם יש לך, לכי על BRC שנחשבת הכי מקצועית היום ברמה בינלאומית, האו הכי מקיף בכל תחומי החיים והכי יסודי, יותר מTOVA ןMOXO.
כללית למשל, מושלם זהב- 220 שקל, מושלם פלטינום- 50 שקל.
בעיקרון רצוי לעבור את האבחון שוב עם ריטלין ולראות את ההשפעות, אני לא מתכוונת לעשות את זה כי המחיר קופץ, לפי מה שהבנתי.
בכל מקרה את רואה במה קשה לך אובייקטיבית ואף אחד לא צריך לדעת את זה (לא מדברת על בעלך, אלא על הילדים והמשפחה.)

לדעתי - לכי על זה, שווה את הכסף, משוה מבפנים ששואב לי את כל הכוחות בדרך כלל זה משהו כזה. משהו לא חיצוני שאת יכולה להצביע עליו ששואב ואוכל אותך.
ברגע שאת יכולה להצביע על הנקודה הספציפית, את יכולה לנסות להעביר לפחות חלק ממה שקשור אליו למישהו אחר בבית (בעלי אחראי על הכנת הלחם, למשל. אני לא מצליחה להיות עקבית בזה.)

מקווה שעזרתי

תציצי כאן - http://www.nekudatmifne.com/madrich-nashim/.
גם לי אגב הייתה יכולת סיכום מדהימה, זה היה בערך הדבר היחיד שהיה מדהים אצלי בלימודים.
התקשיתי מאוד לשבת ללמוד אח"כ בבית, לשנן היה בלתי אפשרי בערך, לזכור שיעורים משימות מבחנים מחברות ספרים וכו'.

שווה 220, אני שילמתי 150 על הTOVA.

אני נזכרת רבע שעה אחרי שהם סוגרים להתקשר ולקבוע תור לאבחון
מוכר...

התקשיתי מאוד לשבת ללמוד אח"כ בבית, לשנן היה בלתי אפשרי בערך, לזכור שיעורים משימות מבחנים מחברות ספרים וכו'.
דוקא אני הייתי טובה בכל אלה,
אבל באמת שאני לא יודעת כבר אם הייתי טובה באופן טבעי או שסיגלתי לעצמי מגיל מאוד צעיר אסטרטגיות כאלו שעזרו לי , אסטרטגיות שבעצם למדתי בבית מההורים שלי, כפי שהם התנהלו בעצמם, קצת לקחתי מזה וקצת מזה, הם שניהם די מאורגנים וזוכרים ואחראיים אבל הם מאוד שונים אחד מהשני

נכנסתי לאתר ובדקתי לפי השאלון שלהם, אני בהכי נמוך שמראה שאין לי בעיה, לא יודעת אם זה אומר מספיק.
אז ממש עשית את האבחון והמסקנה ממנו היא שיש לך קושי וריטלין יעזור?

טלי ב
תודה

}

כן... .
את השאלון הזה לעומת זאת לא מילאתי.

לגבי השינה של הקטנה בזמן שהות הגדולים בבית, בקטע הזה אני פשוט נאצית. כולם כאן הולכים על קצות האצבעות ומי שמעיז להרים את הקול חוטף נזיפה.
ברור לי שזה לא תקין, אבל יש לאמא שלהם שריטה וזה מה יש, לא מעירים מישהו שישן. והקטנה הזו מתעוררת מייד אם מישהו מיהם אפילו מדבר ליד החדר שלה.
הם כבר התרגלו לטרור, הם חוזרים הבייתה, אומרים שלום בשקט, קוראים בשקט, אוכלים בשקט, משחקים בשקט, אפילו רבים או הולכים מכות... בשקט.
רוב הפעמים היא מתעוררת יקיצה טבעית או כי משהו אחר העיר אותה ולא הם.
אם אני צריכה להרדים אותה בעוד הם בבית אני מודיעה אחד אחד שישמרו על השקט ונכנסת לחדר לסגור דלת ולהניק, לרוב עובד.
כולם כאן רוצים שהיא תישן טוב, כי אם היא קוטרית כולם סובלים, וגם אם היא ישנה הרבה זמן אז אפשר לעשות דברים עם אמא שאחרת קשה לעשות - עזרה במחשב, משחקים על הרצפה וכו'.

הם חוזרים הבייתה, אומרים שלום בשקט, קוראים בשקט, אוכלים בשקט, משחקים בשקט, אפילו רבים או הולכים מכות... בשקט.
איך עשית את זה?
אני לא מצליחה! כמה שאזכיר ואבקש ואנזוף - תמיד מישהו ישכח כעבור רגע.

אני חושבת שבאופן כללי אני אוהבת שקט ומגיל קטן הם למדו להתנהל סביבי בשקט
גם התחשבות באחר חשובה לי מאוד וגם את זה אני מדגישה

ברור שלפעמים הם שוכחים...

אני יושבת לי כאן בבית כשבחוץ הגשם דופק, הקטנה ישנה בינתים,אז יש לי קצת זמן (מקווה שהרבה)
שמחה כל כך שאני לא צריכה ללכת לעבודה ביום שכזה, ושלא צריכה להוציא את הקטנה ביום שכזה. אולי אצטרך להוציא אותה אחר כך לאיסוף,אבל בבוקר היתה לי עזרה, אז לא הייתי צריכה. וגם יש לי אוטו. רק חושבת על הבקרים הלחוצים שהייתי חווה בעבר לפני היציאה לעבודה ועושה לי רע. ואז יש קול בי שאומר:'אבל כולם ככה,אז מה אם אין לך חשק לזה,לאף אחד לא בא לצאת החוצה בבוקר גשום וכולם היו רוצים להתכרבל בבית, את מפונקת פשוט.' (חוץ מהילדים שלי,הם דוקא מעוניינים ביותר להיות בחוץ בגשם ומתאכזבים אם הוא פוסק או נחלש:-))

זמן לעצמי
למה אני כל כך צריכה אותו? ולמה אני צריכה אותו בכמויות גדולות כל כך? ולמה גם זה לא מספיק?
אני יודעת שכולן צריכות זמן לעצמן,אבל אצלי זה גורם לי לקושי מאוד מאוד גדול אם אין לי את זה או אין לי את זה לאורך שעות ארוכות (מה שקורה כל בעצם מהצהרים עד הערב).
יש לי עכשו כל בוקר כמעט שעה וחצי-שעתיים, לפעמים יותר אפילו, שהקטנה ישנה. אני כמעט לא עושה כלום בבית בזמן הזה, את הרוב אני לוקחת כזמן לעצמי. צריכה את האויר לנשימה,כי אם אנצל את כל הזמן הזה למשימות בבית,אז יגמר לי האויר, ובצהרים כבר צריך לקחת את הילדים ואז אין לי אויר עד הערב כשהם נרדמים.
אני כל בוקר מצד אחד נהנית מהזמן, ומצד שני חרדה מזה שהילדים יחזרו ואצטרך לטפל בכולם 5-6 שעות עד שבעלי חוזר, שזה בעצם 7-8 שעות עד שכולם סופית נרדמים.
גם כשהילדים בבית אני לא עושה שום דבר כמעט חוץ ממה שקשור בטיפול הישיר בהם והארגון סביב זה (למשל לנקות ולסדר אחרי האוכל,אבל לא לשטוף כלים), רק בערב אני מגיעה לזה. אז איך בערב כן? כי בערב יש לי לכאורה זמן בלתי מוגבל חיצונית. אחרי שאסיים לארגן מה שצריך אז אוכל לקחת זמן לעצמי, נכון שזה יהיה על חשבום שעות שינה,אבל זה אני מחליטה. בכלל,אני כל כך אוהבת את הלילה, הולכת לישון תמיד אחרי בעלי,הרבה אחרי. וגם אם אני עייפה,אני כנראה מעדיפה את המחיר הזה. אבל קצת כועסת על עצמי שסדר העדיפויות שלי לא נכון ושאני לא ישנה מספיק. כשדיברתי עם הפסיכולוגית היא אמרה שזה באמת דילמה לפעמים מה עדיף,מה צריך יותר-את הזמן לעצמך או את השינה -זה לא מוחלט.

שואלת את עצמי הרבה האם אני סתם עצלנית או שיש משהו אחר שבאמת קשה לי. האם להכריח את עצמי לעשות דברים זה מה שיגרום לי להרגיש טוב יותר ולעשות יותר ולקבל כוחות,או שזה לא קשור בהכרח, ויש משהו שאני צריכה שאני חייבת לספק לעצמי,וכרגע הוא מסופק בדרך כזו.
אין לי תשובה וגם לא תובנה ברורה או מילים ברורות רק הרהורים מעורפלים

_אם הייתי מבקשת שתשבי מולי רגע ותעצמי עיניים, ותעלי מול העיניים העצומות את מי שהיית רוצה להיות, אותה דמות נשית טובה, חיובית, מוצלחת, איך היא הייתה נראית? מה היא הייתה עושה? איך היא הייתה מתנהגת עם הילדים? ועם הבן זוג?
תרצי לספר לי?_
הולכת
חוזרת אל השאלה שלך

מי הייתי רוצה להיות. אמא רגועה, שלימה,נכונה לתת מעצמה. מאוד מכילה (בעיקר), סופגת הכל, משדרת שהכל בסדר והיא שם. מקבלת באהבה כל דבר שהילדים מביאים. מסוגלת להקשיב. עמוד איתן ולא עלה נידף. מרגישה שהילדים שלי צריכים את זה כל כך,ואני לא.
זה בעיקר
חוץ מזה הייתי רוצה להיות מסוגלת שיהיה לי בית מאורגן ומסודר בפחות אנרגיות ויותר מהר, ולהיות מסוגלת בעצמי לעשות את זה, בלי להסתמך על בעלי כ-ל הזמן שהוא יסגור את הפינות שאני לא מסוגלת. לא שלא יהיו גם לו עבודות,ברור שכן,אבל מבחינת הקטע של לסגור אחרי את הפינות כשאני לא מצליחה.
לגבי בת זוג-כמו תמיד זה נדחק לקרן זוית. גם כן הייתי רוצה להיות כזו מולו,אבל באופן יחסי אני כן כזו, בתור בת זוג זה שונה מאמא הרי, וגם לא זו הבעיה בינינו,אף פעם לא היתה. מולו הייתי רוצה להיות מסוגלת בפועל לקחת על עצמי משימות כדי שלא יפלו עליו כל הזמן. וגם לפעמים להכין ארוחת ערב משהו מבושל כדי לשמח אותו כשהוא חוזר.

התעוררה
ישנה טוב
אבל היא לא אוכלת כמעט,ואני מתייאשת די מהר ומניקה אותה,לא יודעת אם זה טוב
שלשלה היום לא ברור לי ממה, גם אתמול היה קצת גבולי
היא רגישה כנראה למזונות מסויימים ואני לא בטוחה למה עוד חוץ מחיטה, אני אף פעם לא יודעת אם אכלה משהו שלא טוב לה (מיץ תפוזים? גבינה? קמח שיפון? אלו מאתמול. אבל לדעתי את כולם כבר אכלה בעבר אז מה חדש?) או שפשוט הגיעה לידיה בלי ששמתי לב איזה חתיכת לחם או פירור או משהו עשוי בצק שהיא ליקטה מהרצפה (כל היום אני מנקה אבל כנראה זה לא מספיק,לא מצליחה לשלוט בכל מה שנופל לילדים. והלואי והייתי יכולה לנקות את הבית מחיטה בשביל הקטנה אבל זה לא ריאלי,הגדולה שלי תשאר בלי כלום לאכול,וגם הבן לא ימצא את עצמו)
זה לא שלשול ממש כמו שיש כשהם חולים שהוא ממש מימי, אבל זה לא קקי נורמלי. ויש לה גם קקי נורמלי לפעמים כך שזה כן אפשרי.אבל אולי אני בכלל לא יודעת לזהות?

אני לא בטוחה שקקי רך זו בעיה. היא שותה הרבה מים? כששלי שותה הרבה מים הקקי שלה רך כזה
אפשר שהם יאכלו דברים עם חיטה רק בשולחן המטבח? ואז אפשר לנקות רק שם (זה הנוהל שלנו לפני פסח...)

וגם לפעמים להכין ארוחת ערב משהו מבושל כדי לשמח אותו כשהוא חוזר
למה שלא יאכל את השאריות מהילדים?
אני עושה כך - מבשלת קצת יותר, מגישה להם ומשאירה בצד מנה בשבילו, לפעמים אם הכמות טובה מגישה הכל ויודעת שהם ישאירו.
לפני שמפנה את השולחן מכינה לו צלחת שמורכבת מכל הדברים שהכנתי היום.
מכסה ומכניסה למקרר ואז מתחילה בניקוי.
כך שכשהוא מגיע בערב אני רק צריכה לשלוף צלחת להגיש ויצאתי האישה הכי משקיענית בעולם!

ולגבי כווווווול מה שכתבת - שוב, אני בדיוק כמוך!
אנחנו צריכות פשוט להיפגש ולדבר וזהו.
הרבה פעמים אני באמת לא עושה כלום כשהיא ישנה, ואז מתחילה שנייה לפני שהיא מתעוררת והם חוזרים
ואז האוכל לא מוכן, הבית לא מסודר, היא מקטרת ואני עסוקה בלבשל מהר מהר.
מוצאת את עצמי כל אחר הצהריים מסדרת ומסדרת במקום לעשות את זה בשקט לבד בבוקר.
שונאת כשזה קורה - אוהבת פי אלף את הפעמים שאני כן יעילה בזמן הזה. ובכל זאת - זה קורה מלא פעמים.

אני הבנתי מול המטפלת שלי שאני עושה את זה כי אני מאוד רוצה להיות בתוך העולם שלי, כמו שהייתי כשהייתי ילדה, עולם הדמיון שלי, המחשבות שלי, הספרים שלי, הנושאים שמעיינים אותי.
יכולה לרחף לשם לימים שלמים, לפעמים מרגישה שהולכת בתוך חלום.
הילדים מחזירים אותי למציאות, מקרקעים אותי - במובן החיובי של המילה.
וגם בגלל זה הם כל כך חשובים לי.

הדברים שאתן כותבות כאן מרתקים ומהדהדים בהמון חללים בתוך הנפש שלי וכרגיל מדויקים עבורי ומגיעים בזמן... כמובן שגם אני הייתי יכולה לחתום ל רוב הדברים שעלו כאן בפוסטים האחרונים.

הרעיון הזה
אני הבנתי מול המטפלת שלי שאני עושה את זה כי אני מאוד רוצה להיות בתוך העולם שלי, כמו שהייתי כשהייתי ילדה, עולם הדמיון שלי, המחשבות שלי, הספרים שלי, הנושאים שמעיינים אותי.
מעורר המון מחשבה !!

אז ממש עשית את האבחון והמסקנה ממנו היא שיש לך קושי וריטלין יעזור?
המשפט היה ממוען לדנדי, אבל אני מאמצת אותו

עברתי היום אבחון של BRC היה ממש מייגע

וטוב שעבר.
יש לי שאלה מוזרה בהקשר הזה. יש כאלו שכשהם במבחן הם עושים מאמצי על להסתדר, ויש כאלו שזורמים. ייתכן הבדל ניכר בתוצאות האבחון בגלל זה (ואני מדברת על התחומים האפורים)
טוב, זה סתם החשש שבסוף לא יאשרו לי את מה שנותן לגיטימציה לקשיים שלי

למה אני כל כך צריכה אותו? ולמה אני צריכה אותו בכמויות גדולות כל כך? ולמה גם זה לא מספיק?
את כל הזמן במאבק אחרי הזמן לעצמך. פלא שזה נראה כך? כל כך הרבה אנרגיות מושקעות במאבק, ואחר כך יש נקיפות מצפון שדואגות לרפד את ה"זמן לעצמך" ב- אם אשן פחות אהיה עייפה מחר. או ב- הילדים צריכים אותי עכשיו, למה אני מסתגרת בחדר? וכו...

_ולגבי כווווווול מה שכתבת - שוב, אני בדיוק כמוך!
אנחנו צריכות פשוט להיפגש ולדבר וזהו._
גמאני. אולי לא בכל הדברים שהוזכרו לעייל, אבל היא בת יחידה כרגע, ואלו נתונים שונים

אני הבנתי מול המטפלת שלי שאני עושה את זה כי אני מאוד רוצה להיות בתוך העולם שלי, כמו שהייתי כשהייתי ילדה, עולם הדמיון שלי, המחשבות שלי, הספרים שלי, הנושאים שמעיינים אותי.
מעורר המון מחשבה, וטוב שהעלית כי הוא כל כך מדייק את הקשיים שלי מול עצמי והבית !!!!!
תודה יקירה

(לא יודעת לעשות פרח, אז שולחת לב

)

_זמן לעצמי
למה אני כל כך צריכה אותו? ולמה אני צריכה אותו בכמויות גדולות כל כך? ולמה גם זה לא מספיק?
אני יודעת שכולן צריכות זמן לעצמן,אבל אצלי זה גורם לי לקושי מאוד מאוד גדול אם אין לי את זה או אין לי את זה לאורך שעות ארוכות (מה שקורה כל בעצם מהצהרים עד הערב)._
אני יודעת על עצמי שאני זקוקה לזמן לעיבוד.
גירויים נחווים אצלי נורא חזק.
זה משהו לא בדיוק פיזי כמו רגישות חושית ולא בדיוק רגשי כמו רגישות רגשית.
זה ממש משהו על הגבול.
אני עייפה פיזית מאוד ביום שיש לי עומס של גירויים, ואהיה עייפה הרבה הרבה פחות אם יהיה לי זמן עיבוד.
זמן עיבוד פעם היה לשבת ולא לעשות כלום, אבל ממש כלום, לשקוע בתוך עצמי.
היום אני כבר לא זקוקה לעיבוד עד כדי כך אינטנסיבי ויותר זקוקה לעיבוד תוך כדי הסחת הדעת, נגיד תוך כדי שאני עושה משהו כמו טכני כמו שטיפת כלים (אם לא כואב לי כלום...).

האם להכריח את עצמי לעשות דברים זה מה שיגרום לי להרגיש טוב יותר ולעשות יותר ולקבל כוחות,או שזה לא קשור בהכרח, ויש משהו שאני צריכה שאני חייבת לספק לעצמי,וכרגע הוא מסופק בדרך כזו.
יכולה לספר לך שאחרי תקופה נורא ארוכה (שנתיים פלוס) של לאפשר לעצמי המון זמן של לעשות כלום בעיקר, עבדתי אבל מאוד בחלקיות משרה ועשיתי הכל על אוטומט, בלי להיות שם ממש, ובזמן הפנוי שהיה לי הרבה עשיתי בעיקר כלום מאוד משמעותי של סוג של צלילה לתוך משהו בתוך עצמי, אחרי תהליך נורא ארוך התפנו לי אנרגיות ואני מוצאת את עצמי זקוקה לעשייה ועושה מרצון, בשמחה, מצורך לעשות.
זה רחוק מההספקים הדימיוניים שהייתי רוצה ואני בטוחה משום מה שאמורים להיות לי כי מבחינתי יש לכולן, אני לא גם וגם וגם וגם וגם, ויש עדיין הרבה ימים שאני עושה משהו כי חייבים ולא כי בא לי כי הגיע איזה דד-ליין ואין זמן לתהליכים הרגשיים שלי, או כי היה עומס רגשי בשדה אחר ולקח לו זמן עיבוד ואין לי עכשיו אנרגיות פנויות לעשייה בכייף. אבל יש איזה בסיס של צמיחה, רצון שמחה בעשייה שלי. אם כי כמויותיה סוגיה ועוד ועוד שונים מאוד מהסטנדרטים המחמירים של אמא שלי, שאומרים בערך להיות הכל בו זמנית, ואם לא אז את לא. פשוט לא.

זה רחוק מההספקים הדימיוניים שהייתי רוצה ואני בטוחה משום מה שאמורים להיות לי כי מבחינתי יש לכולן, אני לא גם וגם וגם וגם וגם, ויש עדיין הרבה ימים שאני עושה משהו כי חייבים ולא כי בא לי כי הגיע איזה דד-ליין ואין זמן לתהליכים הרגשיים שלי, או כי היה עומס רגשי בשדה אחר ולקח לו זמן עיבוד ואין לי עכשיו אנרגיות פנויות לעשייה בכייף. אבל יש איזה בסיס של צמיחה, רצון שמחה בעשייה שלי. אם כי כמויותיה סוגיה ועוד ועוד שונים מאוד מהסטנדרטים המחמירים של אמא שלי, שאומרים בערך להיות הכל בו זמנית, ואם לא אז את לא. פשוט לא.
נשמע שהאמהות שלנו יכולות להיפגש להן ולהרגיש ממש בבית...

מוכרחה להגיד כמה מרגש זה לקרוא אתכן כאן משתפות בהרבה דברים שלרוב אני חושבת שהם ה"בעיה הפרטית שלי" ופתאם יש איזו התרחבות בלב כי אני בחברה טובה...

נשמע שהאמהות שלנו יכולות להיפגש להן ולהרגיש ממש בבית...
D-:
משתפות בהרבה דברים שלרוב אני חושבת שהם ה"בעיה הפרטית שלי" ופתאם יש איזו התרחבות בלב כי אני בחברה טובה... מרגישה גם.

_ולגבי כווווווול מה שכתבת - שוב, אני בדיוק כמוך!
אנחנו צריכות פשוט להיפגש ולדבר וזהו._
אוי, ממש!
במיוחד זה:
וגם אם אני עייפה,אני כנראה מעדיפה את המחיר הזה. אבל קצת כועסת על עצמי שסדר העדיפויות שלי לא נכון ושאני לא ישנה מספיק.
אמא שלי ממש לא מצליחה להבין את זה: "איך יש לך זמן לכתוב באינטרנט ולא לנקות את ה(השלם את החסר)?"
אני מנסה להסביר שזה לא בא על אותן משבצות זמן. אני לא אנקה את המטבח בחצות הליל (אולי רק לפני פסח

), אבל כן אגלוש במקום לישון. הבעיה שלפעמים (איזה "לפעמים"? פעמים רבות!) זה לא בדיוק מבחירה אלא מהיסחפות - מיניקה ומרדימה מול המחשב ונשאבת לשבת אתה יותר מאשר לולא הייתי מול המחשב או שכבר מניחה אותה במיטה ו... חוזרת למחשב במקום להניח את עצמי במיטה...

רוצה להגיב גם לזה:
מי הייתי רוצה להיות. אמא רגועה, שלימה,נכונה לתת מעצמה. מאוד מכילה (בעיקר), סופגת הכל
ולהזכיר שכדי שתהיה אמא כזאת, חייבת להיות לה איזושהי אספקה שוטפת ומספקת של אנרגיה!!!

מגיחה להראות שלא נחטפתי על ידי דעאש. אחכה שהמסביב יירגע-יישקע קצת ואחזור. אבל קראתי אתכן, ועכשיו יש לי חומר למחשבה.

ורק רציתי לכתוב לך בבדיחות קלה, אורי, שמצאתי יתרון בקוטנו של ביתך, אורי, נוסף על יתרון החיסכון הכלכלי:
כתבת באחד הדפים שאנחנו מתפזרות ביניהן לאחרונה בדיוני שנת תינוקות על כך, שאת משכיבה אותה במיטתך ובודקת מדי פעם. אצלי, בבית שהמטראז' שלו תלת ספרתי ומחולק בין שתי קומות, זה מורכב יותר...

במבט על
לא,זה מטעה, זה מטשטש
לא כולם אותו דבר. אני מתעקשת לומר.
אני ברחתי מהעבודה שלי ולקחתי את כל המשפחה שלי לגור במקום אחר ולשלם מחירים בגללי. עשיתי צעד מאוד קיצוני מבחינתי
אני סבלתי שנים ממש סבל גדול בעבודה וביומיום שלי. ובשביל להציל את עצמי כי לא יכולתי יותר עברתי עם כולם,למרות שאת מקום המגורים הקודם אהבתי מאוד, ובכל זאת תלשתי את כולם.
אני לא מסכימה שכולם כמוני. שכולן צריכות זמן לעצמן.
יש ויש
אני מתעקשת שיש הבדל

אני קצת נחרצת
אבל זה מטשטש לי והופך את הכל לחסר טעם וחסר סיבה. ודוקא עושה הפוך, כי לכולם קשה,אבל כולם מתמודדים. ואני לא. אני לא מתמודדת. אני קמתי והלכתי.

ועכשו זה השאריות של זה. את הקושי הגדול ביותר עזבתי מבחינתי, אבל עדיין נשארו קשיים. קשיים משמעותיים שאני מתמודדת איתם. ואני מנסה להבין את ההתמודדות שלי עם הקשיים האלה, כי אולי אולי זה יתן לי רמז על ההתמודדות שלי עם העבודה.

קשה לי לכתוב את זה אחרי שטף ההזדהויות אבל

יותר מאוחר אגיב יותר לפרטים

בדיוני שנת תינוקות על כך, שאת משכיבה אותה במיטתך ובודקת מדי פעם. אצלי, בבית שהמטראז' שלו תלת ספרתי ומחולק בין שתי קומות, זה מורכב יותר...
אכן יש יתרונות, אני יושבת על הספה ורואה את המיטה שלי.
גם בעניין החום של החורף אני רואה כמה יתרונות יש. אני פה מחממת אוכל וכל הבית כבר מתחמם רק מזה, כמעט לא צריך לחמם פה מרוב שקטן. גם זה חסכוני.

אני לא בטוחה שקקי רך זו בעיה.
לא סתם רך,זה נראה לי כן שלשול, גם בגלל הריח וגם בגלל הצורה, וגם בגלל האדום וכמה רע שזה עושה לה בטוסיק מה שסתם קקי לא עושה.

אפשר שהם יאכלו דברים עם חיטה רק בשולחן המטבח? ואז אפשר לנקות רק שם
הבית שלי כל כך קטן שמטבח וסלון ומרחב כללי זה היינו הך. אני משתדלת שיאכלו רק על השולחן,זה מה שאני מנסה,אבל הם מתקשים להשאר לשבת במקום אחד, וגם אם כן,אז עדיין נופל אוכל על הרצפה מתחת,והקטנה שזוחלת תוך שניה שם לטעום. אני מרגישה איתה שאני בעוצר,אסור להוריד אותה רקר כשנקי. וגם כשהולכים לאחרים,אסור להוריד אותה כי יש לפעמים פירורים על הרצפה, והיא מוצאת ואוכלת, וכבר קרה ששלשלה אחרי כן. ממש קשה. זה גם קשה לנקות כל כך יסודי בכל פעם. כשאני מנקה בדרך כלל,אז אני מנקה ככה שיראה לי נקי,ועכשו אני צריכה להקפיד כל כך על כל פירור.

למה שלא יאכל את השאריות מהילדים?
כי לא תמיד יש. כשיש הוא כן אוכל.
אני כמעט לא מבשלת. מכינה הרבה בבת אחת ומחלקת בין הימים,לפעמים מקפיאה. אני ממש לא כל יום עומדת ומבשלת, אלא מכינה בבת אחת כמה סוגים ושומרת,ואז אין הרבה אוכל. (זה שאני לא מבשלת כל כך הרבה קשור לחלק השני של מה שכתבתי על הכוחות שלי ועל הצורך בזמן הזה לעצמי,אם אבשל אז,אז יגמר הזמן,כי אני גם ככה איטית). הוא גם לא אוכל כל מה שאני מכינה לילדים. לא יאכל קציצות ולא יאכל תפוחי אדמה כי הוא פחות אוהב.
גם הכמויות שהוא צריך הן אחרות לגמרי משל הילדים. אז הוא כן אוכל ממה שנשאר אבל זה לא קבוע בכלל,ולא תמיד יש. ובמיוחד שהוא אוהב דברים אחרים מהילדים (כל מיני דברים שילדים לא מעניין אותם לאכול,בטח לא הבררנים שלי. כמו מרק בצל למשל, או בכלל כל מרק שהוא לא מרק עוף, או ירקות אפויים או דג, דברים שהם בקושי נוגעים אז אני לא מתאמצת להכין כל כך)

אני הבנתי מול המטפלת שלי שאני עושה את זה כי אני מאוד רוצה להיות בתוך העולם שלי, כמו שהייתי כשהייתי ילדה, עולם הדמיון שלי, המחשבות שלי, הספרים שלי,
כן,אני חיה בתוך העולם שלי, עולם פנימי,מאז ומתמיד. שדוקא רציתי לשתף בו תמיד,אבל זה לא הלך כל כך אז אולי ויתרתי ונשארתי בו שם לבדי? דוקא לא קוראת כבר ספרים כמעט בכלל, אבל בתור ילדה חייתי בתוך הספרים, הייתי ממש תולעת.
זה חומר למחשבה מה שאת כותבת על השארות בעולם הפנימי,ולמה בעצם אני עושה את זה? אני לא יודעת. מה רע בעולם החיצוני כל כך? למה הוא יותר טוב מאשר לפגוש את הבחוץ?

כי לכולם קשה,אבל כולם מתמודדים. ואני לא. אני לא מתמודדת. אני קמתי והלכתי.
אני חושבת שאני מבינה את ההבחנה שחשוב לך להדגיש בינך לבין "כולם", אבל בראייתי גם ה{{}}קמתי והלכתי הוא התמודדות, שהרי לא קמת והלכת לרבוץ על חוף הים כשסביבך כמה עבדים ושפחות, שמנפנפנים עלייך בכפות תמרים ומגישים לך מכל טוב, או שאני טועה?

_אני יודעת על עצמי שאני זקוקה לזמן לעיבוד.
גירויים נחווים אצלי נורא חזק._
כנראה

יכולה לספר לך שאחרי תקופה נורא ארוכה (שנתיים פלוס) של לאפשר לעצמי המון זמן של לעשות כלום בעיקר, עבדתי אבל מאוד בחלקיות משרה ועשיתי הכל על אוטומט, בלי להיות שם ממש, ובזמן הפנוי שהיה לי הרבה עשיתי בעיקר כלום מאוד משמעותי של סוג של צלילה לתוך משהו בתוך עצמי, אחרי תהליך נורא ארוך התפנו לי אנרגיות ואני מוצאת את עצמי זקוקה לעשייה ועושה מרצון, בשמחה, מצורך לעשות
טוב,זה קצת מעודד
תמיד תהיתי אם זה משהו שיכול להגיע, שאהיה זקוקה לעשייה ועושה מרצון, בשמחה, מצורך לעשות
טוב לדעת שזה קרה לך.
בעצם אני כבר כמעט שנה,מאז הלידה, בהילוך נמוך יותר (אמנם גבוה יותר מקודם בגלל שיש לי יותר ילדים,אבל נמוך מבחינת זה שאני לא עובדת מחוץ לבית), וההרגשה שלי בסוף שנה שעברה היתה תחושה של החלמה לאט לאט,גם אם לא ברור לגמרי ממה ההחלמה ומה השלב הבא, אבל החלמה כלשהי, ואולי אני עדיין בתוך תהליך של החלמה והוא צריך לקחת זמן,ואני צריכה לתת לו זמן. ואולי אם אעשה כלום במשך זמן ארוך מספיק זה באמת יגרום לי בשלב כלשהו להרגיש שאני מסוגלת ממקור פנימי להתחיל לנוע ? (כמה שקשה לי לעשות לבד את ההשגחה על הילדים והטיפול בבית,אין מה להשוות עם הכורח ללכת לעבודה)

גם בגלל הריח וגם בגלל הצורה, וגם בגלל האדום
אולי מצמיחה שיניים?

אם אבשל אז,אז יגמר הזמן,כי אני גם ככה איטית
שימי לב שאם תבשלי סיר מרק של חמש כוסות זה לא יצריך ממך חצי זמן הבישול של סיר של עשר כוסות. אם יש לך מקום בפריזר - אולי שווה להכין מדי פעם כל מיני דברים שילדים לא מעניין אותם לאכול ואולי גם את תיהני לאכול (ואולי אפילו תיהני להכין) ואולי בטעות מישהו מהם גם ירצה לטעום איזו כף, ותקפיאי ובעלך יוכל להפשיר לו איזו מנה של מרק.

לגבי האמהות
דוקא אמא שלי מאוד דומה לי,או אני לה, ליתר דיוק. וזה מטריף אותי לגמרי.
היא דוקא למדה להתמודד ולקבל את עצמה איך שזה ונותנת לעצמה את השוליים שהיא זקוקה להם כדי שיתפאשר לה להיות מה שהיא. ואבא שלי עוזר לה בזה,וסוגר אחריה פינות. (נו,וגם בעלי ככה.

)
ואני מסתכלת עליה ועל ההתנהלות שלה ורק מתעצבנת.
למה?

(כמה שקשה לי לעשות לבד את ההשגחה על הילדים והטיפול בבית,אין מה להשוות עם הכורח ללכת לעבודה)
אני חושבת על זה: איך הייתי עומדת בזה אם גם הייתי צריכה ללכת לעבודה השנה, ובייחוד אם היא הייתה במתכונת הלא כיפית בכלל שהייתה בשנה שעברה?!

מרגישה שאני נעצמת
נכנסת להתקלח
נראה מתי אמשיך

נכנסת להתקלח
אם אי זוכרת נכון, זה מה שכתבת אי אז כשפתחת את הדף והגבתי אלייך לראשונה.
שתהיה מקלחת מרעננת!

אבל בראייתי גם הקמתי והלכתי הוא התמודדות,
לא
רוב האנשים מתמודדים על ידי זה שהם קמים בבוקר ומתארגנים והולכים לעבודה.
מה שאני עושה לא נחשב התמודדות רגילה,אלא התמודדות בלית ברירה

אולי מצמיחה שיניים?
גם
שווה בדיקה ומעקב גם על זה

אם יש לך מקום בפריזר
לא הרבה, ומה שיש אני ממלאת באוכל שכן הילדים יאכלו,כדי שיהיה..

ואולי אפילו תיהני להכין
אני נהנית להכין דוקא אבל בקצב שלי,בזמן כשיש לי (ובלי להצטרך לשטוף כלים אחר כך)

ותקפיאי ובעלך יוכל להפשיר לו איזו מנה של מרק.
אם כבר אנחנו מכינים אוכל לנו,אנחנו די מהר מחסלים את זה זה לא מגיע למקפיא בכלל

האמת שזה שאני צריכה כל יום להכין לילדים צהרים ולהיות איתם משעה כל כך מוקדמת,זה כבר שינוי גדול בשבילי. כישנה שעברה זה היה מאוחר יותר. אז לחשוב על מה הלאה כנראה עוד לא במחשבות שלי,רק לאחרונה התחלתי טיפה להתאפס על העניין הזה הבסיסי.

_נכנסת להתקלח
אם אי זוכרת נכון, זה מה שכתבת אי אז כשפתחת את הדף והגבתי אלייך לראשונה.
שתהיה מקלחת מרעננת!_

היתה מרעננת

אני חושבת שיש כאן כמה אמונות שהיה כדאי לכולנו לבדוק:

מי אמר שלהתמיד שבמשהו שעושה לך רע זה הדבר הנכון ?

האם לעשות את מה שכולם עושים הופך את העשיה שלנו לנכונה או רק ללגיטימית ?

האם באמת כולם מתמודדים באותו אופן ?

יכול להיות שמישהו שיוצא כל יום לעבודה בורח מלהתמודד עם משהו אחר שמחכה לו בבית ?

מה הדברים הבאמת חשובים במסע החיים הזה שלנו ?

האם לכולנו אותו מסע ? האם כולנו צריכים להתמודד באותו אופן ?

ובעיקר בעיקר, מי את ? מה עושה לך טוב ? מה עושה לך רע ?

קשה להתנהל בעולם הזה, במיוחד בעידן הכפר הגלובלי כשכל הזמן אפשר לקרוא מה אנשים עשו ויש המון החצנה של דברים (בעיקר הישגים נדמה לי...). אבל החיים כרוכים בהתמודדויות רבות, כל אחד עם החבילה שהוא הביא איתו. ולכן הנכון שלי הוא לא בהכרח הנכון של מישהו אחר. ההתמודדות שלי לא יכולה לעולם להימדד ביחס למישהו אחר (למרות שאני כל הזמן טועה בדיוק בזה). ההתמודדות שלי היא ביחס לעצמי. יש אנשים שעבורם עצם זה שהם עדיין אתנו ולא התאבדו זה הישג (ולא בגלל תנאי מחיה נמוכים וכו') -

אף אחד לא באמת יודע במה היתה כרוכה ההחלטה שלך והשינוי שעברת ושעשית, אף אחד לא יודע כמה עבודה את עושה מול עצמך בהתמודדות עם הדברים שקשים לך. מה שבשביל מישהי אחת הוא קלי קלות בשביל מישהי אחרת הוא כמו להזיז הר ולהיפך.

זה שוב ושוב חוזר לקושי שלנו להכיר בטוב שבנו ולהבין ששינויים ינועו רק מתוך הרגשה טובה שלנו עם עצמו ולא כמו שחלחל לנו לתודעה ששינוי נובע מביקורת עצמית והלקאה עצמית.

(ואפילו שאני כותבת את זה אני עוד כל-כך רחוקה מלהפנים).

זה רחוק מההספקים הדימיוניים שהייתי רוצה ואני בטוחה משום מה שאמורים להיות לי כי מבחינתי יש לכולן,

מוכרחה להגיד כמה מרגש זה לקרוא אתכן כאן משתפות בהרבה דברים שלרוב אני חושבת שהם ה"בעיה הפרטית שלי" ופתאם יש איזו התרחבות בלב כי אני בחברה טובה...

רסיסים כתבה רשימת שאלות חשובה ונכונה.

האם לעשות את מה שכולם עושים הופך את העשיה שלנו לנכונה או רק ללגיטימית
או לא זה ולא זה?

אוי, רסיסים, את כל כך צודקת, והשאלות האלו כל כך פנימיות ועמוקות, שאנחנו נוטים לברוח מהן

הייתי מגריינת, אבל זה ארוך קצת, לא?

רסיסים
קראתי את מה שכתבת
והייתי צריכה זמן להפנים וגם זמן לשבת ולהגיב

מי אמר שלהתמיד שבמשהו שעושה לך רע זה הדבר הנכון ?
העניין הוא לא להתמיד במשהו שעושה לי רע, העניין הוא לפרנס את המשפחה שלי

האם לעשות את מה שכולם עושים הופך את העשיה שלנו לנכונה או רק ללגיטימית ?
שוב,הפרנסה

האם באמת כולם מתמודדים באותו אופן ?
נראה לי שהעניין הוא להתמודד בלי פגוע בצורה משמעותית בסביבה ובמשפחה. ואני מרגישה שמה שעשיתי כן יצר פגיעה כלשהי,או יצור בעתיד

יכול להיות שמישהו שיוצא כל יום לעבודה בורח מלהתמודד עם משהו אחר שמחכה לו בבית ?
יכול להיות

מה הדברים הבאמת חשובים במסע החיים הזה שלנו ?
וואלה,אין לי מושג
אני יכולה להגיד -הילדים,המשפחה
אבל עובדה שזה לא מספיק בא לידי ביטוי בפועל. יש עוד דברים שחשובים לי ושאני צריכה כדי לחיות ולנשום, אבל אני לא מספיק מבינה אותם,ולא מספיק מבינה למה.

האם לכולנו אותו מסע ? האם כולנו צריכים להתמודד באותו אופן ?
כנראה שלא
אבל שוב אני חוזרת אחורה
עיקר הקושי שלי זה היותי אמא ומפרנסת, וזה שאני לא מצליחה לעשות את זה, ובשביל לא לעשות את זה סחבתי את המשפחה שלי אחריי, תוך תשלום של מחירים לכולם, והרחקתי אותם, ואני מתכוונת לחזור כי לא נוכל להחזיק פה מעבר לפרק זמן מסויים, ואז אין לי מושג מה אעשה, אהיה חייבת לפרנס,ואין לי מושג איך.

וסליחה מכולן
נראה לי השתקתי את התגובות אחרי התגובה שלי

זו אני כמובן
אורי

האמת, חופשי דילמה.

את יודעת, החיים שלי נהיו הרבה יותר פשוטים אחרי שהשלמתי עם שני דברים:

הפרנסה שלי היא רק פרנסה. לכן אני רוצה להתפרנס בכבוד אבל אין לי רצון להגשים את עצמי דרכה.
אני צריכה המון המון זמן לעצמי ובשביל זה אני מוכנה לעבוד בעבודה פחות ריווחית.

בסוף יש לי מזל ואני גם עובדת בעבודה שאני אוהבת וגם מרוויחה בה לא רע. אבל מה שאני מנסה לומר זה: מבוי סתום רק נראה כמו מבוי סתום. הוא יכול להיראות כמו מבוי סתום במשך המון זמן, אפילו שנים ואז פתאום את רואה דרך לעקוף אותו.
אין לי ספק שזה מה שיקרה. אבל אולי את צריכה / יכולה להכניס קצת אוויר למחשבות הצפופות האלה כדי לראות פתרון. כבר עשית את זה פעם אחת, בטוח תעשי את זה שוב.

כבר עשית את זה פעם אחת, בטוח תעשי את זה שוב.
איזה דבר נחמד להגיד! ונראה לי שזה גם נכון!!!

ובקשר לשתי הנקודות שציינת, מיכל, חייבת להגיד שלא השלמתי אתן.
אולי אם הייתי עובדת בעבודה שהיא ממש "ראש קטן" יכולתי לומר ש{{}}אין לי רצון להגשים את עצמי דרכה. אבל כשמדובר במקצוע שמצריך התמחות מסוימת, שמצריך חשיבה ויצירתיות והתאמה לנסיבות ולדמויות, קשה להתייחס אליו בגישת באתי-עשיתי-הלכתי. עבודה כזאת היא תובענית במידה מסוימת, לוקחים אותה הביתה (אם בצורה מוחשית ואם בצורה רגשית/ מחשבתית).
ולכן חשוב לי (ואני חושבת שאורי אתי באותה הסירה) גם להרגיש, שאני עובדת כמו שהייתי רוצה, שאני שלמה עם העבודה שלי ונהנית ממנה. והרי בכל זאת מדובר בחלק לא מבוטל מהשבוע, אפילו אם עובדים משרה חלקית למדי, מה שמתחשק לי מאוד לעשות בשנה הבאה, אם זה יתאפשר כלכלית.
ואם עובדים בעבודה רווחית פחות, ייתכן שיעלה הצורך לעבוד יותר שעות. בעצם לא הבנתי למה התכוונת: העבודה רווחית פחות, כי היקף המשרה קטן?
אולי עדיף לעבוד בעבודה רווחית, והכסף יאפשר חיסכון בזמן למשל בדמות העסקת עוזרת בית, ואז יהיה יותר זמן פנוי. רק שכאן כמובן נכנסים למלכוד של עבודה מהסוג שמוכן להעסיק רק במשרה מלאה...

כי לא נוכל להחזיק פה מעבר לפרק זמן מסויים,
אורי, למה?

בל אולי את צריכה / יכולה להכניס קצת אוויר למחשבות הצפופות האלה כדי לראות פתרון. כבר עשית את זה פעם אחת, בטוח תעשי את זה שוב.
תודה על התזכורת
מקווה