פתח לשינוי

שליחה על ידי אורי* » 10 מרץ 2015, 21:23

מקסימות שכמותכן
תודה רבה שאתן קוראות
נחמד לחזור לפה ולקרוא תגובות אוהדות ונחמדות אחרי יום מאוד עמוס שהיה לי (אבל גם כיף - יותר ויותר אני קולטת שכשאני לא לבדי עם הילדים אז יותר כיף לי)

אשמח לקרוא גם מה אתן חושבות על נושא החיים הקשים והנאה מהחיים ואיך אתן חיות, מעניין אותי עוד דעות כי כנראה זה נושא קריטי לי באיך שאני חיה את חיי.
גם מוזר לי שהגעתי ללחשוב על זה באופן פילוסופי קצת, זו כנראה התקדמות בשבילי, כי פעם כל כך סבלתי שלא הצלחתי להתעלות בכלל מעל זה ולהסביר ולהבין ולראות משהו קצת יותר כולל. לכן גם הפער הזה ביני לבין בעלי, כי בצורה פילוסופית כן אפשר לדבר איתו, אבל רגשות הוא קצת פחות מבין, בטח לא ברזולוציה שלי.

שליחה על ידי טלי_ב* » 10 מרץ 2015, 22:45

אני לא חושבת שהחיים הם כאלה או אחרים. כלומר, לא חושבת שיש להם מאפיין אינהרנטי של "דפוק ברובו" או "מהנה ברובו". הם לפעמים ככה ולפעמים אחרת, וזה גם המון עניין של מזל, אם כי כמובן לא רק.
החוכמה בעיני היא כן לקבל את זה שיש דברים לא נעימים ולא כיפים וככה זה_ כאשר הדברים קיימים , אבל לא לצפות לזה ולחשוב שזה חייב להיות ככה. בעצם, בכלל לא להניח הנחות וציפיות על המציאות, גם לא לצד השני (ש _הכל הכל יהיה זורם ובנחת ובאהבה. )

וגם שהקבלה לא תהיה מסוג מסוג של הרמת ידיים, אלא מסוג של התנהלות שלא מתוך התנגדות. מין קבלה שמשאירה מקום גם לשנות ולשפר איפה שאפשר.

בצורה פילוסופית כן אפשר לדבר איתו, אבל רגשות הוא קצת פחות מבין, בטח לא ברזולוציה שלי.
המישור הפילוסופי יכול להיות פתח איוורור טוב למי שמתקשה עם רגשות. לא יודעת אם זה המקרה אצל בעלך, אבל מוכר לי מעצמי (פעם, פעם).

מה אתן חושבות על נושא החיים הקשים והנאה מהחיים ואיך אתן חיות
איך אני חיה את יודעת.

מה אני חושבת על הנושא?
נראה לי שאני מאמינה, שבאופן כללי אפשר וצריך ליהנות מהחיים. כלומר, שיכולים להתרחש ארועים מצערים או מקשים, אבל שהשגרה אמורה להיות מהנה.
אלא שנראה לי שרוויית הנחת מחיי היומיום מצריכה השקעה. ההשקעה הזאת נחוצה בתחומים שונים: גם השקעה מעשית בבחירה של עיסוק שיאופיין באיזון בין סיפוק צרכינו הפיזיים (פרנסה, בית מסודר, אוכל זמין, בגדים נקיים...) לבין הרצונות שלנו (ממה אנחנו נהנים? מה חשוב לנו סביבנו?) וגם השקעה בעבודה פנימית לחיזוק היכולת שלנו להשלים עם העולם הלא-אידאלי, כך שנוכל להיות מרוצים מאחה"ת עם הילדים גם אם בדיעבד נדע שהיה עדיף להגיב אחרת בחלק מהסיטואציות.

<נראה לי שאני כותבת לעצמי לא פחות מאשר לך, אורי.>

יקרה, נמחק לי איכשהו המייל האחרון ששלחת לי.
אז אין לי דרך לענות לך.
אני עדיין בהסתגלות למייל החדש שלי...
כמו שכתבתי לך, בשבילי זה בערך כמו לעבור דירה.

התרגשתי מאוד מאוד כשקראתי אותך אתמול.
ובמיוחד זה:

בתוך השיחה ואיך שהסברתי את עצמי ואת דרכי פתאום התחוור לי שאני בכלל לא חלשה כמו שאני תופסת את עצמי, שאני דוקא די חזקה ועם עמוד שדרה, יש לי כל כך הרבה דעות, אידיאלים וקווים שאני מנסה ללכת על פיהם, כל כך הרבה אני חושבת ומשקיעה. ואני באמת מיישמת הרבה כמה שאני מצליחה. למה אני חושבת שאני חלשה?
כל מילה!

ואם מותר להוסיף פה תובנות - ואולי כבר נסעת מהן הלאה מזמן, אני לא יודעת -

לי זה היה נקרא כאילו קיבלת ממנו אישור גורף להכל, לכל מי שאת. לתפיסות עולם שלך, למה שאת משקיעה בו.
חוץ מאשר לדבר אחד בלבד:
אז הוא אמר שחבל,כי אני רק מסתכלת על מה שלא ולא על מה שכן.
את זה הוא לא מסכים לאפשר לך.
וזה מהותי.

איך שאני קוראת את מה שכתבת, זה מצלצל לי כאילו את מסכימה גם עם עצמך וגם איתו.
כלומר, את כן חושבת שצורך שלך לקטר (במישור המוגבל) ולראות את מה שאין (במישור המורחב, בלי להיות חייבת להיות חיובית, להתייחס קודם למה שיש, לתרגם את מה שאין לשפה אופרטיבית מועילה של לא להרגיש אשמה או חסרה אלא לאן ממשיכים מכאן, וכו' וכו'...) הוא מוצדק ולגיטימי וצריך להיות לו מקום. ואת מצפה ממנו להכיל את זה.
ומצד שני, כשאת שומעת אותו, כשאת לוקחת את הדיעות שלך לקצה, את כן יכולה לשמוע ולראות הרבה צדק בתפיסה הבסיסית שלו.
בחווייה שלי כשאני קוראת, זה כאילו ישנה איזו תהום מאוד עמוקה של להרגיש את מה שאין, שהוא כל הזמן חוסם בגופו את המעבר שלך אליה, ובחסימה הזו הוא מנתק אותך מעצמך אבל גם מנסה לשמור עליך (ועל עצמו...) מאיזשהו חלק של העצמך הזה.

אישית מה שאני הכי אוהבת לעשות במצבים כאלה הוא לתת להדהד בתוכי לדיאלוג בין שתי הדיעות שלשתיהן יש מקום בתוכי.
(כי כרגיל, נשמע לי שהוא מסכים עם עצמו, ואת מסכימה גם עם עצמך וגם עם עצמו, ובחוויה שלי ההסכמה הכפולה שלך כאן עם שניכם היא מדוייקת לגמרי... שוב, בחוויה שלי)
זה דורש, אצלי, בעיקר לפנות בערך שעה או קצת יותר, וכורסא נוחה. ולהרשות לעצמי לשבת ולבהות.
בת'כלס זה פשוט להרשות לשני הקולות הללו ללבוש פנים וצורה (יכול להיות של האנשים שמייצגים אותם, אבל בדרך כלל אין צורך. כמו בובות של תיאטרון בובות - נורא מהר הם פשוט לובשים אצלי איזה דימוי, לפעמים ויזואלי, לפעמים אחר.. הם פשוט נהיים) ואני רק בתפקיד המנחה שמאפשר לכל אחד לדבר בתורו. לא צריך להגיע לשום מסקנה או תוצאה או הרמוניה או דו קיום בשלום.
לרוב זה מתרחש מעצם הדיאלוג, שמתחיל בכסאח רציני ומסתיים אחרת...

ואני מאוד מאוד חושבת שזה בדיוק סוג של נושאים שיושב לגמרי על התפר בין רגשות לפילוסופיה, ולי אישית הכי מועיל לטפל בהם או להתעסק איתם מתוך מסגרת התייחסות של גם וגם. כי הם במהותם גם וגם, בעיני.

שליחה על ידי טלי_ב* » 11 מרץ 2015, 12:52

לב שומע , אני פשוט חייבת להגיד שממש כיף לי שחזרת לכתוב.
מאוד אוהבת לקרוא אותך.

שליחה על ידי אורי* » 11 מרץ 2015, 17:55

בחווייה שלי כשאני קוראת, זה כאילו ישנה איזו תהום מאוד עמוקה של להרגיש את מה שאין, שהוא כל הזמן חוסם בגופו את המעבר שלך אליה, ובחסימה הזו הוא מנתק אותך מעצמך אבל גם מנסה לשמור עליך (ועל עצמו...) מאיזשהו חלק של העצמך הזה.
ואוו, החזרת אותי אחורה כמה שנים לתחושה של חוויה כזאת שהיתה לי איתו. של לגונן מפני תהום. עוד לא מבינה איך זה מתחבר פה

שליחה על ידי אורי* » 11 מרץ 2015, 20:08

כי כרגיל, נשמע לי שהוא מסכים עם עצמו, ואת מסכימה גם עם עצמך וגם עם עצמו, ובחוויה שלי ההסכמה הכפולה שלך כאן עם שניכם היא מדוייקת לגמרי.
כן. נכון

זה דורש, אצלי, בעיקר לפנות בערך שעה או קצת יותר, וכורסא נוחה. ולהרשות לעצמי לשבת ולבהות.
זה יכול לקרות ויכול לא לקרות שתהיה לי שעה לגמרי פנויה, להתחייב אני אף פעם לא יכולה:-/ שלא אצטרך לקום באמצע השעה הזו בשביל מישהו שהתעורר. (וסתם פתאום בא לי לכתוב לך מעומק הלב והתקווה: שמאחלת לך גם בקרוב מאוד שלא יהיה לך קל לפנות שעות לבהיה בגלל סיבות טובות טובות כאלו

. מקווה שאני לא יוצאת פולניה מדי)
בקיצור,בגלל תחושת ההיכון אני לא תמיד מצליחה לשחרר את המחשבות ולשבת בנחת. כל כך הרבה דברים אני אומרת לעצמי שאני צריכה זמן לחשוב עליהם ולשחרר קצת את המחשבות להתרוצץ לבד

בטח שאפשר לאחל

מתקבל באהבה.

מבינה לגמרי את תחושת ההיכון. אני עדיין זוכרת..
ומאחלת מאוד אם מתאים לך - בייביסיטר/תחליף מידי פעם.
זה נורא תלוי מצב בעיני, אבל ברגעים מסויימים, זמן לעצמך בתוך האימהות - הוא חיוני בעיני.
אבל זה כל כך תלוי... ממש ממש תלוי. (ואני לא חושבת שאפשר להסיק מאמא אחת לחברתה או מתקופת חיים אחת לאחרת...)

שליחה על ידי אורי* » 12 מרץ 2015, 01:24

מחשבות על סדר וארגון
מרגישה טובעת בבאלגן ואז מאשימה את הבית הקטנצ'יק הזה ושהכל בגללו (ולכן-בגללי כמובן כי בגללי אנחנו פה), כי אם הבית קטן אז יותר רואים את הבלאגן ואם הבית גדול אז לפחות הבלאגן קצת מתפרש ואפשר לדחוף אותו לכל מיני פינות באופן חצי מאורגן. ומנסה לחשוב שאולי זה בכלל לא קשור. כי גם הבית הקודם שגרנו בו לא היה גדול בכלל, אפילו די קטן, לא כמו זה אמנם, אבל קטן, זה לא ששם היה הרבה יותר איפה לשים את הבלאגן.
אז אלף - גם בבית הקודם היה בלאגן וצריך לזכור את זה. ובית - בבית הקודם שגרנו הקטנה עוד לא זחלה. אז אמנם היה שטיח צעצועים בשבילה אבל הוא היה במקום ספיציפי וכך גם הצעצועים שלה ולא התפזרו לכל הבית, ובטח ובטח שהיא לא הלכה בכל הבית פתחה ארונות והורידה מדפים שלמים אל הרצפה. וגם לא יכלה לבלגן ממש תוך כדי שאני מנסה לסדר,ממש כמו בסרט החמוד ההוא, (שאגב, הראתי לילדים שלי את הסרט ש ציל צול קישרה ב תפילת הדרך , הם כל כך צחקו ורצו לראות שוב ושוב. ) אז אם אני אוספת משהו, משהו אחר יכול להשפך די במקביל, ואם אני מנסה לקפל כביסה, אכן חלקה גם מתפרק מיידית על ידי ידיים קטנות וחמודות. דוקא כשאני מטאטאה הקטנה עוזרת ורצה ומביאה לי את היעה, אבל אם אני מתמהמהת מדי ולוקח לי זמן אז היא כבר מנסה בעצמה לבחון את האשפה מקרוב.
אז אם היה בלאגן בבית הקודם הוא היה של הגדולים שהוציאו משחקים ולא החזירו (היה קשה להחזיר כי היו מעט מדפים והכל היה צריך להיות מהונדס לפי גודל.
חוץ מזה ,הילדים חזרו יותר מאוחר הביתה כך שהיה פחות זמן לבלגן (בית שבאמת חיים בו כל יום כל היום מתבלגן יותר, מה לעשות)

בקיצור,הרבה סיבות למה אני מרגישה טובעת בבלאגן בבית הזה שלא בטוח שזה דוקא בגללו,וזה למרות שממש ניסיתי שלכל דבר יהיה מקום ברור בבית, אז כנראה זה לא עד הסוף ברור, ועיקר הבעיה שכל הזמן מופיעים דברים חדשים לפתע ואז לא ברור איפה להניח אותם כי אין מקום ברור (דברים מהגן, מתנה מסבתא, שקית בגדים שקיבלנו ועוד לא ממש מתאים בגודל אבל אולי אוטוטו כן יתאים. או בגדים חדשים שקניתי, או דברים שיש להם מקום אבל קטן ולכן קצת צר מלהכיל כמו חומרי היצירה.),
וגם כל חלקי המשחקים הקטנים שברור לאן הם שייכים ולאיזו קופסא, אבל הילדים ובעלי לא זוכרים במדוייק, וחוץ מזה שזה המון עבודה להחזיר עשרות פריטים קטנים שמפוזרים בבית למקומם. זאת בדרך כלל אני שעושה את זה ואז כל זמני הולך על זה. (חוץ מזה שאני שונאאאאאת את התפקיד שהוא שלי בלית ברירה כי אין מי שיעשה אותו,זה מסוג העבודה היסודית שקשה לצפות מילדים קטנים לעשות, וקשה לצפות מבעלי הלא יסודי בהלכות סדר וניקיון לעשות) .

אז אני מחפשת עצות
איך לשוות לבית (קטנצ'יק) מראה מסודר באופן כללי במינימום זמן, וזאת בהתחשב בסיזיפיות של איסוף משחקים אחרי פעוטה
ואיך לשמור על סדר וניקיון במטבח פצפון פצפון, מעט מאוד מקום על השיש, ושולחן ממש לא גדול שמשמש להכל (אכילה, ש.ב, ציור ויצירה, הנחת כל מיני דברים), ובנוסף רצפה שרואים עליה הכל והיא תמיד נראית דביקה ומלוכלכת.
כל זאת לצד זה שאני מבינה שאולי במשהו אני צריכה לשחרר את הציפיות שלי בהתחשב במצב הנתון בו יש שלושה ילדים קטנים בבית, ובכל זאת לעשות משהו.
חשבתי על פליי ליידי אבל יש כמה דפים והרבה מלל. וקצת הלכתי לאיבוד שם בקטע של הכיור שגם שם לא הבנתי איך לבצע בתנאים הקיימים שלי

שליחה על ידי אורי* » 12 מרץ 2015, 02:19

ומאחלת מאוד אם מתאים לך - בייביסיטר/תחליף מידי פעם.
מה זה תחליף? הכוונה לתמ"ל? כי בזה אין ממש צורך היא כבר גדולה ולא חייבת הנקה כדי לשבוע אין לה בעיה להשאר בלעדיי ולא לינוק, ואם היא תהיה עייפה היא גם תרדם.
לגבי בייבי סיטר, אני עובדת על זה, בעיקר עובדת על עצמי בהקשר הזה. כי יש לי כמה רעיונות איך להקל על עצמי ולא מצליחה להניע את עצמי בכיוון של לברר על זה יותר (אפשרויות של בייבי סיטר אחה"צ / מטפלת מעט שעות בבוקר/ להחליף עם אמא אחרת) , ואני לא מספיק מבינה למה כל כך קשה לי. ואז גם חשבתי על זה שתמיד זה היה לי קשה, תמיד המקום היחיד שהילדים שלי הלכו היה למטפלת או לגן, שום דבר אחר מעבר, תמיד הם היו איתי או עם בעלי. תמיד היה לי קשה משום מה לארגן משהו מעבר. רק כשגדלו והלכו לחברים יכולנו גם להשתמש בפתרון כזה.

זמן לעצמך בתוך האימהות - הוא חיוני בעיני.
כנראה שאצלי זה נורא נכון

אורי, סדר ואירגון?
דבר ראשון - תסלקי מהבית הרבה מאוד צעצועים ומשחקים. או, תשאירי מעט מאוד נגיש, רצוי רק אחד מהם עם הרבה חלקים, ואת כל השאר תשימי בארגז גבוה. כל שבועיים תחליפי ותורידי שלושה נגישים אחרים.
הדרך הכי הכי קריטית להורדת הבלגן והעומס: לסלק דברים מהבית. יש לנו יותר מדי דברים. זו הצרה הראשונה והגדולה.

מיד אני קוראת ל אישה במסע שתסביר דבר או שניים על נורמות ...
אורי, תפילה, תודה רבה לכן על המחמאות @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

@}
<תפילה>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולבשמת,
לא נראה לי ראלי להגביל את הילדים שלי לשחק שבועיים רק בקפלה.
לא רק שהם יכולים לרצות לגוון משחק מדי יום. הם אוהבים להחליף באותו היום או אפילו לשלב בין המשחקים.

לא נראה לי ראלי להגביל את הילדים שלי לשחק שבועיים רק בקפלה
לכי עם העיקרון.
אל תיצמדי לפרטים הקטנים.
העיקרון הוא: מינימום משחקים נגישים. לא לאפשר להם ליצור לאמא עומס.
זה לא משנה אם 3 או 5, תקבעי לפי הפרופורציה בין הכיף שלהם לעומס שלך.
זה לא משנה אם תחליפי כל שבועיים או כל יומיים. תקבעי לפי הפרופורציה בין הכיף שלהם לעומס שלך.
ואם הם יוכיחו שהם מצליחים לשלוט בהחזרה למקום של כל החלקים הקטנים, אולי תסכימי לאפשר גישה ליותר משחקים. אבל צריך להיות קשר בין כמות המשחקים שעומדים לרשותם לבין כמות העבודה שזה יוצר לך.
תתפלאי כמה יצירתיים יכולים להיות ילדים קטנים. הם לא באמת חייבים לשחק בעשרה משחקים בבת אחת.
עומס של מבחר יוצר גם אצלם בלגן בראש, התפזרות וחוסר שביעות רצון.

אה לא, תחליף התכוונתי כמובן לתחליף אנושי לבייביסיטר.
אמנם אני לא יודעת האם אני נכנסת למשבצת הבאופנית הקלאסית (בעומק לדעתי דווקא מאוד קרוב, אבל בשטחי חיים שעיקר הפוקוס שלי עליהם כרגע זה יותר שכן של, בן דוד ומתכתב עם...) אבל לא עלה על קצה דעתי לחשוב על תמ"ל - למה??? התכוונתי רק שאם בייביסיטר מאיזושהי סיבה מצלצל לך רע, יכול להיות שהגדרה אנושית קצת אחרת כמו להתחלף עם אמא אחרת - אצלי בזמנו זה היה בחורה מתוקה לגמרי שאהבתי מאוד את הגישה שלה - בקיצור, כל תחליף אנושי...
לא יודעת איך להגיב לקושי להיפרד מהם, כי הוא נשמע לי נורא נכון בבסיסו. רק שלפעמים משהו נכון במאה אחוז משרת אותנו רק באופן חלקי - לא יודעת איך להגדיר את זה. אני הייתי נורא מחוברת לתינוק שלי, נשארתי איתו תקופה כלשהי בבית מעבר למה שהיה מקובל בסביבה הקרובה, אבל דאגתי לעצמי לעזרה ולרגע לא היתה לי בעייה להיפרד ממנו. אבל לא היתה לי תמיכה בכלל ואפילו דיס תמיכה של בנזוג ולדעתי גם אפס כוחות פיזיים, אבל ברמת קצה. אז נראה לי נורא לא נכון מצידי להגיב לדברים שלא חוויתי. עד היום - ואנשים סביבי משתגעים מזה לפעמים - אין לי שום צורך לדעת מה עובר עליו כשהוא לא איתי. הוא חשוב לי מאוד, אבל אין לי שום צורך שהוא יתקשר לעדכן אותי מה שלומו אם אני ביום עבודה ארוך. אני מספיק עמוסה ממילא. אם הייתי מרגישה שזה צורך שלו - בסדר, אבל לי אין צורך במקום שם. איפה שאני נמצאת שם אני נמצאת וזהו.

שליחה על ידי אורי* » 13 מרץ 2015, 01:42

הדרך הכי הכי קריטית להורדת הבלגן והעומס: לסלק דברים מהבית. יש לנו יותר מדי דברים. זו הצרה הראשונה והגדולה.
זה נכון. אני גם מרגישה את זה. רק שלהרגשתי כל הדברים המיותרים זה כל מיני דברים קטנים שהילדים מביאים ומקבלים, כל מיני יצירות מופת מהגן או כאלה שהם מכינים בבית (שחלקן יכולות להיות גם תלת ממדיות), מתנות שונות, קופסאות וכל מיני שטויות. דברים שצריך כל פעם מחדש למצוא להם מקום ואז זה מסתובב בבית. ולכל אחד מהם יש מגירה וגם מדף אבל היא כבר עולה על גדותיה. עקרונית כל חפץ שלהם שמסתובב בבית דינו להכנס לשם,אלא שכבר אין שם מקום ואני לא יכולה לזרוק על דעת עצמי (ועל דעתם זה די קשה לשכנע).

הבעיה עם המשחקים של הגדולים שזה לא שכל המשחק מסתובב בבית לרוב, המשחק נאסף ונשכחו כמה פריטים, הפריטים האלה יסתובבו על הרצפה בכל מיני מקומות בבית, או במקרה של סדר על ידי בעלי ישאבו אל השולחן הקטן ממילא, או אל מדף קצרצר במטבח ששואב אליו שטויות, עד שאני לאט לאט אחזיר את הפריטים לקופסתם.

הרעיון להשאיר מעט משחקים נשמע מעניין אבל לא כל כך בגלל הסדר, יותר בשביל שלא להציף אותם בהמון משחקים וליצור מצב שהם ירצו לשחק במה שנגיש יותר, ולרענן את השורות. אלא שזה לדעתי רק יצור לי יותר עבודה ולא פחות. גם אין לי כל כך ארגז גבוה שאני יכולה להכניס בו את כל שאר המשחקים, דוקא איך שסידרתי אותם במדפים כך יש להם מקום אין לי עוד מקומות אחסון אחרים לאחסן בהם.
עוד בעיה היא באמת הקטנה שלא אוספת אחריה, והיא פשוט הולכת אל המדפים ומושכת ומציאה ושופכת, ואז קשה עוד יותר לסדר, מהגדולים אני לא כל כך מבקשת כי זה המון עבודה והם לא צריכים לסדר אחרי אחותם, ובעלי מסדר מאוד בערך ומשמיט אי אילו פריטים שלא יודע לאן שייכים (מכיוון שהיא משכה 4 קופסאות יחד אז לא תמיד ברור מה שייך למה, וגם סתם הוא לא יסודי אז משאיר) , לרוב זה נשאר בחדר על הרצפה אבל לפעמים לאט לאט נכנס לסלון אם לא סודר וככל שאני מזניחה את היסודיות אז אחר כך יש לי הרבה יותר עבודה והמון רעש בעיניים.
אני גם לא מרגישה שאני יכולה להגביל את הקטנה כל כך כי היא צריכה תחלופה הרבה יותר גבוהה למשחק, וזה דוקא משרת אותי שהיא הולכת לחדר ומושכת לה דברים שמעניינים אותה באותו הרגע (במידה שהיא מושכת משחקים אז זה משחקים, זה יכול להיות כמובן כל מיני חפצים אחרים-ספרים, כלים, חפצים של הילדים, שמיכות, תפוחי אדמה, מה שבא ליד, אפשר להספיק לפזר המון דברים בזמן קצר)

עכשו כשאני כותבת יותר זה נראה לי אבוד מראש. עם ילדה כזאת קטנה בבית אין סיכוי ופשוט צריך לקבל את זה שיהיה לנו בלאגן או שאני צריכה לעבוד הרבה יותר.
מתיש אותי להיות כל הזמן עם היד על הדופק.

דיברתי עם אחותי על סדר וניקיון. היא אמרה שהיא שונאת לנקות ,ולסדר היא דוקא אוהבת. אני התחלחלתי ואמרתי שאני ממש שונאת לסדר אבל לנקות אני דוקא אוהבת. מעניין.
אחר כך חשבתי על זה שלי יש בית קטן ולה יש בית גדול. אז אצלי הסדר מאוד חשוב ובלתי נגמר וקשה לי למצוא מקום להכל, אבל לנקות זה משטחים לא גדולים, אין הרבה רצפה, אין שטיחים, שירותים אחד, מעט ארונות. ואילו אצלה יש הרבה מה לנקות כי יש הרבה שטח,אבל הבלאגן איכשהו פחות מורגש כי יש חלקים שלמים בבית שכן יכולים להיות מסודרים ויש לה גם המון מקום להניח חפצים בלי להצטרך שלכל חפץ יהיה מקום נורא מדוייק כי אין מקום.
בכל מקרה הצעתי לה להתחלף שאני אבוא לנקות אצלה והיא תבוא לסדר אצלי:-) חבל שאנחנו גרות רחוק.

אבל באמת מעניין למה אני שונאת כל כך לסדר ולנקות אני אוהבת (זה לא מהיום החלוקה הזו אצלי)

שליחה על ידי אורי* » 13 מרץ 2015, 01:47

אין לי שום צורך לדעת מה עובר עליו כשהוא לא איתי. הוא חשוב לי מאוד, אבל אין לי שום צורך שהוא יתקשר לעדכן אותי מה שלומו אם אני ביום עבודה ארוך. אני מספיק עמוסה ממילא. אם הייתי מרגישה שזה צורך שלו - בסדר, אבל לי אין צורך במקום שם. איפה שאני נמצאת שם אני נמצאת וזהו.
אני חושבת שזה חלק ממה שנורא קשה לי כשאני יוצאת לעבוד מחוץ לבית, שאני כאילו מתנתקת ומשאירה את מה ששם שם ולא חושבת על זה באופן פעיל, אבל באמת באמת זה נמצא בתוכי הזכרון הזה שהילדים שלי מפוזרים במקומות אחרים וחווים דברים עכשו, אז זה כנראה גם מקשה על ההתמודדות עם המון דברים יחד.

שליחה על ידי אורי* » 15 מרץ 2015, 00:29

_אני לא חושבת שהחיים הם כאלה או אחרים. כלומר, לא חושבת שיש להם מאפיין אינהרנטי של "דפוק ברובו" או "מהנה ברובו". הם לפעמים ככה ולפעמים אחרת, וזה גם המון עניין של מזל, אם כי כמובן לא רק.
החוכמה בעיני היא כן לקבל את זה שיש דברים לא נעימים ולא כיפים וככה זה כאשר הדברים קיימים , אבל לא לצפות לזה ולחשוב שזה חייב להיות ככה. בעצם, בכלל לא להניח הנחות וציפיות על המציאות, גם לא לצד השני (ש הכל הכל יהיה זורם ובנחת ובאהבה. )
וגם שהקבלה לא תהיה מסוג מסוג של הרמת ידיים, אלא מסוג של התנהלות שלא מתוך התנגדות. מין קבלה שמשאירה מקום גם לשנות ולשפר איפה שאפשר._

חושבת על זה...

שליחה על ידי אורי* » 15 מרץ 2015, 00:37

אוף
אני נורא דואגת, יש לי איזה עניין בירוקרטי שלא מסתדר, ולא ברור לי למה, כל פעם יש עניין טכני אחר (ופקידה שלא ממש מתפקדת) ואני ממש חוששת שאפסיד מזה
וזה כל כך מרגיז אותי וגם מדאיג
וגם ככה אני גרועה כל כך בבירוקרטיה
ממש יושב לי על הלב כי יש לזה ממש השלכות

אויש, גם אני סולדת מהנושאים האלה.
אולי אם תכתבי לך "ברחל בתך הקטנה" מה זה מצריך ממך ותעברי על השלבים לפי סדר הכתוב, זה יעזור???

ואני לא יכולה לזרוק על דעת עצמי (ועל דעתם זה די קשה לשכנע).
נתקלתי פעם ברעיון לצלם את היצירות ואז אפשר ליצור אלבום או מצגת. אולי יתקבל על דעתם?
אצלנו בעלי עובר אתם מדי פעם על העבודות, מנפים יחד ובוחרים כמה דברים לשמור ואת השאר זורקים. ופעם נסעתי אתם לכריכייה שהומלצה ב"אמנות הלידה", ושם כרכו יפה לאלבום. מקווה להספק בחופשת הפסח הממשמשת ובאה לעשות זאת שוב.

שליחה על ידי אורי* » 15 מרץ 2015, 02:10

מרגישה שאני מסתגלת לחיים האלו לאט לאט
שזה קצת מוזר וגם הזוי כי הרי זה החיים שברחתי אליהם מחיים אחרים, ואל החים האחרים אני אמורה לחזור בעוד זמן מסויים שהוא לכאורה ידוע אבל בעיניי הוא לא ידוע
והנה מרגע שכתבתי את זה יש לי עוד אבן על הלב
כאילו ירדה לי קצת אבן מהלב כי אני קצת מסתגלת לאיך שאני חיה ומנסה להשכיח את העתיד, את השנה הבאה, את השנה שאחריה.

אורי,

רעיונות לסדר בבית (כולם בשימוש אצלינו):
לסגור קופסאות משחקים בגומיה, כך שאינן נפתחות אם הקטנה מפילה אותן מהמדף.
להשאיר במדפים התחתונים משחקים שיותר קל לסדר (קפלה, לגו- כולם מזהים מה שייך לאיזה משחק), ומשחקים שמיועדים לקטנה. לפי מה שנראה לך בטיחותי לקטנים.
כל פאזל (ומשחקים עם חלקים) ארוז בשקית נפרדת, וגם מסומן מהצד האחורי בסימן מזהה, (לדוגמא עיגול אדום, או איקס כחול).
זה עוזר מאוד לאיסוף מהיר גם על ידי אדם שאינו מכיר את כל הפאזלים בעל-פה.
עדיף שקיות איכותיות עם סגירה במסילה. זה קל לשימוש.
הגומיות: גם למשחקי קלפים, שנוטים להתפזר ולהתערבב.
חומרי יצירה מסויימים אפשר לאכסן במקום שונה, נניח אם משתמשים בהם פחות, או אם תפעולם מסובך.
אפשר לקנות קופסאות איכסון קטנות (כמו לאוכל) ולסמן עליהן מה יש בתוכן. הן נערמות בקלות זו מעל זו בארון שיש לך(ניצול חלל יותר יעיל באיכסון, ומעט פחות נוח בהוצאה).

בהצלחה.

שליחה על ידי אורי* » 15 מרץ 2015, 12:55

תודה רסיסים שאת מפגינה נוכחות

ותודה יוליקו על הטיפים
אני צריכה לחשוב באמת מה יש לעשות עם המשחקים. יש לנו הרבה משחקי קופסא דידקטים כאלה שבקושי משחקים בהם, אבל הקופסא שלהם תופסת מקום, לא יודעת אם להעביר ולאחסן אחרת כי סך הכל הקופסאות נראות טוב, חזקות, אבל תופסות מקום. גם פאזלים, אלא שפאזלים יש את התמונה שחבל לזרוק כי הם נעזרים בה. וכנראה כדאי לי לזרוק קצת ג'אנק (לא זה שהם משחקים בו:-) האחר). חיפשתי פעם קופסאות אוכל מתאימות, התקשתי למצוא מה יעיל ותופס מעט מקום, אבל אולי צריכה לחפש יותר. אני חושבת שקצת קשה לילדים לפתוח קופסא כזו- מהסוגים שיש לי בבית

גם אני מעדיפה אוטונומיה של הילדים בגישה לחומרי יצירה ומשחקים.
אני בוחרת קופסאות פלסטיק מרובעות, ולא עגולות. עדיפות לשקופות.

משחקי קופסא דידקטים כאלה שבקושי משחקים בהם_ הכנסתי פעם לקופסות פלסטיק ריקות של גלידות/ של בשרים וכאלה. הדבקתי מבחוץ את שם המשחק גזור מהמכסה. את יכולה לעשות כך גם ל{{}}_תמונה שחבל לזרוק כי הם נעזרים בה.

שליחה על ידי אורי* » 19 מרץ 2015, 01:17

מאז השיחה האחרונה שלנו משהו יותר רגוע בי
ואיכשהו מרגישה שמשהו יותר נינוח גם בו, אולי זה רק השלכה מעצמי
קיבלתי 'אישור' לקטר אבל פתאום פחות מתאים לי לקטר. עדיין קשה לי ועמוס אבל לא מתחשק לי לקטר על זה
גם הבנתי אחרת את מקומו וזה טוב לי. אני כל הזמן חשבתי שלא טוב בתפקידו המשפחתי, שקשה לו והוא לא רוצה להיות בתפקיד הזה והיה מעדיף להיות האבא שעובד שעות ארוכות ולא נמצא בבית בלי צורך להיות אחראי על הילדים,שמישהו אחר יגדל אותם.
ומתוך השיחה הבנתי שלא, שכן קשה לו,אבל זה לא שהוא ממש לא נהנה מהתפקיד או חושב שזה לא מקומו, השקפתו על הנאה מהחיים היא אחרת וזו נגזרת לכל תחום,כולל העבודה גם. ומתוך חוסר ההרמוניה (של ההשקפה הזו בעיניי) נולדה דוקא יותר הרמוניה , או קבלה
מרגישה שאני לא מצליחה להתנסח. אבל פתאום אני רואה את כל הנקודות הקטנות האלה שבהן הוא נהנה מהילדים ושמח בהם, והן תופסות יותר נפח מאשר קודם. והתמונה משתנה.
יום הבחירות היה נחמד ביותר, טיילנו קצת והיה כיף, והילדים נהנו, ואנחנו נהנינו. והיה מזג אויר מעולה. למה לא לעשות כזה יום פעם בשנה קבוע?:-) יום חופש שכולם חייבים לצאת לחופש ואפשר לטייל,קצת כמו יום העצמאות כזה הרגיש.

בקשר לבלאגן
גיליתי איך הבית נשאר פחות מבולגן. פשוט צריך לצאת הרבה החוצה:-) כככל שיוצאים החוצה ונשארים פחות בבית הבית פחות מבולגן (אבל אם זה כך,אז אפשר לוותר מראש על המשחקים מי צריך אותם, לא?:-)) הרגשתי את זה השבוע. אפילו לצאת לחצר הבית פחות מבלגן. ואם אוכלים בחוץ (לוקחים את האוכל איתנו החוצה הכוונה,לא לקנות אוכל בחוץ) בכלל חוסכים בלאגן.
אני ממש עכבר שאוהב להיות בבית מכונס בכל מזג אויר, אבל הילדים מכריחים אותי לצאת כי הם לא אוהבים להיות עכברים:-)

ובכלל
משהו הולך ומחלים,הולך ומחלים
ומי חשב בכלל כמה עמוק הפצע וכמה זמן צריך כדי לתת לו להגליד?
הכל מאוד איטי, אבל אין לי ברירה אלא לתת את הזמן

_ובכלל
משהו הולך ומחלים,הולך ומחלים
ומי חשב בכלל כמה עמוק הפצע וכמה זמן צריך כדי לתת לו להגליד?
הכל מאוד איטי, אבל אין לי ברירה אלא לתת את הזמן_
כאלה תובנות מדהימות ומרגשות יש לך. התהליך שאת עוברת מעורר הרבה הערכה והתרגשות.

וגם אני הרגשתי שיום הבחירות היה חג במובן שהצלחנו לצאת מהבית על אף כל מה שתמיד עוד יש לעשות בו. ומבחינתי הייתי חותמת על יום כזה פעם בחודש או בשבוע.. למרות שאז בטח היינו מתרגלים אליו ולא מנצלים אותו לטיול...

קיבלתי 'אישור' לקטר אבל פתאום פחות מתאים לי לקטר. עדיין קשה לי ועמוס אבל לא מתחשק לי לקטר על זה
זה מזכיר לי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו". מכירה?

מרגישה שאני לא מצליחה להתנסח.
דווקא היה מובן מאוד בעיניי וגם משמח מה שכתבת על ההבנה החדשה שלך את תפיסתו של בעלך.

פתאום אני רואה את כל הנקודות הקטנות האלה שבהן הוא נהנה מהילדים ושמח בהם
נכון שזה מדבק? @}

למה לא לעשות כזה יום פעם בשנה קבוע? יום חופש שכולם חייבים לצאת לחופש ואפשר לטייל,קצת כמו יום העצמאות כזה הרגיש.
בדיוק-בדיוק מה שעבר לי בראש, ארם כי אני חשבתי על תדירות של... פעם בשבוע, נניח. D-:
אה, גם רסיסים כתבה את זה.

בטח היינו מתרגלים אליו ולא מנצלים אותו לטיול...
אבל נגיד ש{{}}חייבים להקדיש את היום הזה לבילוי. שהחוק יאסור הקדשת זמן רב מדי מתוך היום הזה לתליית כביסה או משהו.

שליחה על ידי אורי* » 23 מרץ 2015, 00:53

אני רוצה לחיות מתוך שמחה ולא רק להחזיק מעמד
מרגע שעשיתי את הצעד הענק של לעזוב את העבודה ולעבור דירה הציפיות שלי תפחו. כי אם כבר ניערתי והרעדתי את כל היסודות אז עד הסוף.

אמרתי לפסיכולוגית שאני רוצה לסיים את הטיפול. הרבה זמן זה מתבשל בי וכבר דיברנו על זה אבל לא היה לי אומץ. והנה ראיתי שזה מעכב אותי בדברים אחרים. שזה מעיק עליי נורא המרחק שאני צריכה לנסוע אליה והצורך למצוא סידור לקטנה בזמן הזה. ובעיקר זה מעכב כי רציתי לנסות דברים אחרים, כי נמאס לי לדבר ואני רוצה סוג אחר של טיפול. כי יש לי שאיפות גדולות שיהיה לי טוב באמת והטיפול כבר מרגיש לי נמרח, עוזר, אבל לא מספק, ונגמרו לי המילים,ואני מרגישה חוזרת על עצמי. ומשתפר אבל לאט, ואולי משהו אחר כן יפרוץ לי קצת את הדרך.
אני לא יודעת מה. ובהתחלה חשבתי שקודם אתחיל משהו אחר במקביל ואז אעזוב את הטיפול אחרי שאמצא משהו אחר שמקדם אותי. כי פחדתי נורא לעזוב את הקיים. אבל זה לא הולך. הלוגיסטיקה של ללכת לעוד טיפול במקביל היא פשוט גדולה עליי. אז קודם אני אעזוב ורק אחר כך אנסה לחפש משהו אחר, זה מה יש. וגם הפחד שלי ירד, אני אומרת בפה מלא שאני משאירה את האופציה לחזור לטיפול לגמרי פתוחה. אמרתי לפסיכולוגית ואמרתי לבעלי ולעצמי, ומרגע שזה כל כך ברור ,אז מרגיש לי בטוח יותר לעזוב ושהדלת נשארת פתוחה. גם הפחיד אותי כי מצאתי שעה שהיתה לי נוחה ופחדתי שהיא תתפס, אבל האמת היא שהיא כבר לא נוחה וגם ככה כבר חיפשתי איך למצוא סידור אחר,אז אם אצטרך אסתדר ואמצא סידור ואצליח להגיע לטיפול. כרגע אני עוזבת. וזה הקל עליי מאוד, מרגישה שזה נכון, שכבר היה לי מעיק, בעיקר העניין הטכני, ושנשארתי באמת רק בגלל פחד. אבל שמחה שהגעתי לנקודה של פשוט בשלות לעזוב למרות שלא הגעתי לפתרון שלי עדיין.
הבעיה הגדולה והרצינית שלי היא העבודה. באמת שדברים אחרים נורא השתפרו. וזה נשאר כמו פיל גדול עומד לו באמצע הדרך ולא מוכן לזוז, מכסה את הראות וגם משאיר את האויר צפוף במרחב הצר. וזה קריטי קריטי, כי לאורך זמן אני לא רואה איך אנחנו מחזיקים כלכלית. אבל היום יותר מתמיד אני לא מבינה בכלל איך אפשר לעבוד במקביל ללגדל ילדים,בטח לא עם אידיאלים של להיות איתם ולא לשלוח למסגרות מהבוקר עד אחר הצהרים. וגם אין לי מושג במה לעבוד, מחשבה על העבודה הקודמת שלי עושה לי רע, ואין לי שום מחשבות אחרות.
ואיך תמיד במחשבה קדימה אני חושבת שהכל יקרה יותר מהר ובפועל הכל קורה לאט לאאאאאאאט

שליחה על ידי אורי* » 23 מרץ 2015, 01:01

איך אני מחזירה אותם אליי,את הגדולים
למה הקשר עם הקטנה כל כך טוב וזורם, אוהב ומחוייך ומלא, נטול כעסים ונטירת טינה?
ועם הגדולים יש מרחק כזה, מרחק שלי של הרגשות שלי, בעיקר מול הגדולה. כולל כעס וטינה ו'צדק' שכזה.
למה אי אפשר שהקשר של אמא-תינוק ישמר?

למה אני לא מצליחה לגדול יחד עם הקשר?

לא זוכרת האם ברשימת הדברים הטובים שלי רשמתי שאני טובה עם תינוקות. אני טובה עם תינוקות,למה לא עם גדולים?

שליחה על ידי דנד_י* » 23 מרץ 2015, 08:51

הורות מקושרת.
שווה את הזמן וההשקעה.
עשה פלאים בקשר שלי עם הגדולים, אבל כמו בזוגיות - דורש עבודה יומיומית.
יש גם את הספר של לייף סנטר למה זה כל כך מסובך, שהוא ההתחלה של הקורס.

מה זה 'הורות מקושרת'?
קראתי קצת.
תוכלי לפרט קצת מה זה נותן לך ביומיום? דוגמאות של כלים?

שליחה על ידי אורי* » 23 מרץ 2015, 12:38

אני מפחדת שזה לא מספיק יעזור
זה לא עניין של טכניקה,זה עניין של רגש. אני דוקא מכירה את הגישה לדעתי. דרך הספרים ודרך אנשים ושיחות (אבל מעולם לא הייתי בסדנא-אולי זה משנה?)
אני מרגישה שמשהו בתוכי מכוון לא נכון, לא פנוי מספיק, לא מסוגל, שזה לא ענייין רק של דרך,של הבנת תיאוריה או לפרוט אותה לפרטים.
אם אני זוכרת נכון, אני זוכרת שקראתי משהו בבסיס של הגישה, שמעבר לכל הטכניקות בבסיס עומדת אהבה גדולה,בלתי מותנית וקבלה של ההורה את ילדו. ואני מרגישה ששם יש לי בעיה. ושאם אני נשארת ברמת הטכניקה זה פשוט לא עוזר.
ואני לא מספיק פנויה רגשית אפילו כדי לטפל שם,לעבוד שם, כי כל כך הרבה קושי אחר יש עליי.
אני קוראת את עצמי ומרגישה ייאוש,בתחתית של הר מאוד גבוה כשאחרי כל המאמצים שלי הצלחתי להתקדם אולי מטר וחצי.

אבל הלכתי לקרוא שוב ומצאתי המאמר הזה
איזון בין עבודה למשפחה
בישראל בעיניי הרבה יותר גרוע, ועם זה אני נלחמת כרגע עם עצמי ,בתוכי,מול העולם
(בטח תביני דנדי)

שליחה על ידי מיתר* » 23 מרץ 2015, 15:50

שלום אורי,
אני קוראת שקטה של הדף שלך כבר הרבה זמן. אני אוהבת לקרוא אותך כי כאלה תובנות מדהימות ומרגשות יש לך. התהליך שאת עוברת מעורר הרבה הערכה והתרגשות

ובגלל שאמרת ש אשמח לקרוא גם מה אתן חושבות על נושא החיים הקשים והנאה מהחיים ואיך אתן חיות, וזה נושא מאד רלוונטי בשבילי, אני רוצה לשתף אותך.

הקדמה:
אני סובלת מדיכאון קליני מאז התיכון. זה אומר שיש לי נטייה לראות את החיים כמאד מאד קשים, לשים פוקוס על מה שרע וקשה, ולקחת קשה כל דבר קטן. לשמחתי, לעומתך - על עצמי אני דוקא לא חושבת כ"כ דברים רעים... חלק מההשפעות של הדיכאון עליי הן: קושי להנות מעבודה, קושי "להזיז דברים", "עצלות" (ואני גם אדם איטי מטבעי).
הייתי בכמה וכמה טיפולים פסיכולוגיים, אבל אף פעם לא התמדתי המון זמן, כי למרות ההקלה הראשונית שיש בפשוט לפרוק את מה שעל הלב, להישמע, אחרי כמה זמן אני מרגישה, כמו שאמרת גם, שהמילים נשארות ברובד מסויים ולא מצליחות לחולל שינוי עמוק. ניסיתי גם כמה טיפולים מסוגים אחרים שלא עזרו, ובעצם מה שהכי עזר לי זה פשוט לקחת תרופות נגד דיכאון. אני לוקחת אותן רוב השנים מאז הצבא, ואני חושבת שהן מאפשרות לי לחיות חיים טובים, וגם ללמוד איך לשנות את תפיסת המציאות הבסיסית שלי מתוך מקום שבו יש לי כוחות לזה ויש לי תמיכה. אני מקווה שמתישהו אמצא גם טיפול נוסף שיוכל לעזור לי לוותר על הכדורים. אז אם את מוצאת משהו שווה אשמח לשמוע. כן נעזרתי בלקרוא ספרים שונים שעוסקים בנושא של אושר, מודעות עצמית וכו', לקרוא כאן ולדבר עם אנשים. וגם בעלי מאד עוזר לי.

אני חושבת שכסוג של תגובת נגד להרגשה שהעולם הוא מקום נורא, פיתחתי איזו ציפייה או תפיסה שהחיים לא אמורים להיות ככה, ושהם אמורים להיות טובים וקלים והרמוניים כל הזמן, דומה למה שאת אמרת שאת מרגישה.
עם השנים הבנתי שהתפיסה הזאת באמת מפריעה לי להנות מהחיים ולהתמודד עם הקשיים שיש בהם. ועשיתי שינוי מאד מאד איטי, שרחוק מלהסתיים, בצורת החשיבה שלי.
אני אנסה לתאר במה זה מתבטא... אחד המשפטים שעוזרים לי הוא שקושי זה לא בהכרח סבל. כלומר שלא כל פעם שקשה לי זה איום ונורא, ולא צריך להיות ככה וכו', אני אומרת: אוקיי, זה קשה. אבל זה יעבור / אפשר לחשוב מה יעזור לי עם זה, זה לא כל הזמן ככה וכו'.
גם שיטת "העבודה" של ביירון קייטי עזרה לי, רק מקריאת הספרים, בלי לתרגל, להפנים שהמציאות היא מה שהיא, ועדיף לא לתייג אותה כל הזמן ולא להתווכח איתה, כי הויכוח עם המציאות הוא זה שגורם לי לסבול, ולא המציאות עצמה. אני חושבת שזו תפיסה שגם רווחת מאד במזרח, בבודהיזם וכו'.
אני גם מאד משתדלת להזיז כל הזמן את הפוקוס לדברים הטובים, ואת נקודת המבט למקום חיצוני יותר, שלא רואה רק את אותו רגע ומקום, ונדמה לו (לי) שאם עכשיו וכאן אני סובלת זה תמיד היה ככה ותמיד יהיה ככה.
כבר הארכתי, ואני לא בטוחה שכתבתי ברור, אז אעצור כאן.
אני מקווה שזה יעזור במשהו, ואם את רוצה את מוזמנת לשאול אותי עוד.

מיתר,
תודה על מה שכתבת. זה נגע בי במקום עמוק.

שליחה על ידי אורי* » 23 מרץ 2015, 20:52

מיתר
תודה שיצאת מבין הצללים כדי לכתוב לי
(מה שתמיד מעלה לי את השאלה האם יש מישהו שקורא אותי בלי שאני יודעת ומזהה אותי, ואם כן, אשמח לדעת אפילו בעילום שם)
ותודה על מה שכתבת

אני חושבת שכסוג של תגובת נגד להרגשה שהעולם הוא מקום נורא, פיתחתי איזו ציפייה או תפיסה שהחיים לא אמורים להיות ככה, ושהם אמורים להיות טובים וקלים והרמוניים כל הזמן,
זו הבנה מאוד מעניינת והיא ממש חומר למחשבה בשבילי
אני מנסה לחשוב איך זה כן אמור להיות, או איך זה כן יכול להיות, לא מצליחה לתאר לי

קושי זה לא בהכרח סבל
תודה על זה, פתאום זה מתחבר לי בכל מיני נקודות של החיים שאני עוד צריכה לפרוט ולחשוב.
זה מאוד מתחבר לי ללידות שלי. הלידות האחרונות שלי היו טובות, הן היו ללא סבל,למרות שכאבו ולמרות שהיה קשה. ויצאתי מהן בהיי ומליאת שמחה ועוצמה.
כנ"ל רופא שיניים,אימת אנשים רבים, בשבילי זה לא סבל גם אם זה כואב.
כשזה בתחום הגוף אני מסוגלת לקחת את המשפט הזה ולהבין אותו ולהשליך אותו על החיים, כשמדובר בנפש אני מאבדת את זה, אני לגמרי אבודה וטובעת מכל קושי.
חושבת על דוגמאות
כשהילדים כולם רוצים אותי בבת אחת, אחת בוכה,אחד צועק,אחד עם שיעורי בית, במקביל בית הפוך וצריכה להגיש ארוחת צהרים למשל, זה קושי, אבל אני חווה אותו כסבל. ואולי אני לא חייבת. אולי אני יכולה לנסות לחשוב על זה שוב באותו הרגע.
בעקרון זה באמת קורה לי כשאני מוצפת (מתקשר לי מאוד אל 'אדם רגיש מאוד'). למשל בסוף השבוע הזה היו לי כמה דברים אחד אחרי השני שכללו המון התארגנות בזמן צפוף, זה קשה. האם זה חייב להיות סבל? (במקרים כאלה כשזה אירועים של היומיום שכוללים את המשפחה, אני מאוד נעזרת בבעלי שיודע להיות יעיל בזמן, וגם די מבין איך צריך לנהוג איתי: "יוצאים ב3 באמת, אבל את יכולה לומר לעצמך שיוצאים ב2 וחצי", שזו השיטה לי עם עצמי. וזה מקל עליי שיש מי שאיתי בכל זה, אבל אם אני לבד בסיטואציה, או בימים שעבדתי אני פשוט יצאתי מדעתי והלב שלי כמעט התפקע מלחץ והצפה)
אני אשמח לשמוע עוד על זה, עם דוגמאות או הבנות שלך

אולי באמת שאקרא גם אני את ביירון קייטי.
עכשו אני מבינה למה לא קראתי אותה,למרות שיש להורים שלי ספר שיושב אצלם על המדף פנוי לגמרי מקוראים כבר שנים. וכל פעם חלפתי לידו ושמעתי את שמה ומעולם לא התעמקתי מעבר לשם של הספר. ועכשיו אני מבינה למה. 'לאהוב את מה שיש' היה נראה לי ממש לא מתאים. אני רציתי שינוי, אני רציתי מהפכה פנימית, אני דוחפת את עצמי כל הזמן בכיוון הזה (יותר לואיז היי או אפילו הסרט ההוא שברח לי שמו כרגע), אני מאמינה שאפשר לשנות בכוח הרצון, אבל בפועל מה מזה קורה אצלי? (כן קרה בעבר,אבל מעט) ואולי כדי לי קצת לנסות לאהוב את מה שיש. ואולי כדאי לי קצת לקרוא בספר הזה (אבל אין לי זמממממן, אני קוראת כבר מלא זמן את אדם רגיש מדי ועדיין באמצע)

ואת נקודת המבט למקום חיצוני יותר, שלא רואה רק את אותו רגע ומקום, ונדמה לו (לי) שאם עכשיו וכאן אני סובלת זה תמיד היה ככה ותמיד יהיה ככה.
זה גם משפט לשים לב אליו, לפעמים אני מנסה אבל שוכחת מזה כמובן באותו רגע לרוב

מרגש ומרתק לקרוא כאן (ממש גונבת דקות...) התובנות שלך אורי מעוררות השראה ומחשבה והיקרות שמשתפות מניסיונן מעצימות מאד

שליחה על ידי אורי* » 24 מרץ 2015, 09:04

תודה רסיסים יקרה

עוד מחשבה
החומר שממנו החיים שלי עשויים כל כך מתאים ללאהוב את מה שיש (בלי לדעת מה תוכן הספר רק הכותרת), יש לי הכל. יש לי ילדים מקסימים ובריאים, יש לי בעל אוהב ומתחשב, כולנו בריאים. מה צריך יותר מזה?? זה המוןןן .אמור להיות קל לאהוב את מה שיש כי לא צריך למצוא משהו(כמו בתקופה שחיפשתי בן זוג) ולא צריך לחכות למשהו (כמו בתקופה שתכננו ילד),יש הכל,כל מה שחשוב בעיניי.

מה צריך יותר מזה??
אולי תאום ציפיות.

אני חושבת שלאהוב את מה שיש נשמע פשוט אבל דורש לא מעט עבודה. לא יודעת בהכרח להסביר למה , אולי כי גדלנו על אמונה שרק אם נראה את החסר ונדגיש אותו נצליח להתקדם ולהשיג הישגים וכו' וכו'. לי עסר בעבר ואולי בזכותך אחזור לעשות רשימה פיזית או בראש של תודות על כל מה שיש בחיי. פתאם מרגישים ממש עשירים !!

שליחה על ידי אורי* » 24 מרץ 2015, 12:50

אני חושבת שלאהוב את מה שיש נשמע פשוט אבל דורש לא מעט עבודה.
אין ספק
אבל כדאי להיות מודעים לזה שיש גם אם קשה לשמוח אוטומטית

קישור לעצמי
בלגן בבית איך יוצאים מזה

שליחה על ידי אורי* » 24 מרץ 2015, 13:18

מתכונים מדנדי

הנה מתכונים -
פנקייק -
1 כוס עדשים כתומים
1 כוס חלב אורז או אחר
1 כוס מים
4 תמרים או יותר לפי הטעם
1 בננה
3 כפות טחינה, שמתי שקדיה
ואני הוספתי ביצה

שמים הכל בבלנדר, את המים בהדרגה עד שמגיע לדלילות של תערובת פנקייק רגילה.
טיגנתי בשמן קוקוס
(למרות שהמדקרת שלי אמרה לי שעדיף שמן אחר כי קוקוס זה פרי טרופי ולכן מייצר ליחה...).

טעים באותו רגע בעיקר, למרות שערב למחרת במיקרו גם היה טעים.

עוגיות -
2 כוסות של קמחים מעורבבים -
קמח שקדים, קוקוס טחון, מעט קמח תפוחי אדמה, קמח אורז מלא, הוספתי גם את הקמח הזה הסופר בריא של האתיופים.
אפשר בטח לטחון עדשים כתומים לקמח ולהוסיף גם.
חצי כפית אבקת אפייה.
טיפי מלח, שומשום מלא
חצי כוס של תערובת ממרחים - שקדיה, טחינה מלאה, חמאות אגוזים למינהם, חמאת בוטנים אורגנית וכו'
שפכתי סילאן, ודבש לא יודעת כמה, לפי העין
חצי עד שלושת רבעי כוס מים - לפי הצורך

מערבבים
לשים
אני עשיתי בצורה מקלות קטנים
בטח אפשר להוסיף שבבי שוקולד, לעשות בצורת עוגיות עגולות רגילות וכו'.
בערך 20 25 דקות בתנור

שליחה על ידי טלי_ב* » 24 מרץ 2015, 13:26

אמור להיות קל לאהוב את מה שיש כי לא צריך למצוא משהו(כמו בתקופה שחיפשתי בן זוג) ולא צריך לחכות למשהו (כמו בתקופה שתכננו ילד),יש הכל,כל מה שחשוב בעיניי.
אני מוצאת שלפעמים דווקא משם עולה איזה קושי.
במצב של חיפוש או המתנה או לקראת משהו, המשהו הזה מאוד ממלא את הכול. בלי המשהו, אני נשארת מול עצמי. דווקא כשהכול בחוץ טוב, מה שקורה בפנים יותר נוכח.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(האם יש מישהו שקורא אותי בלי שאני יודעת ומזהה אותי, ואם כן, אשמח לדעת אפילו בעילום שם)
כתבתי כאן פעם משהו כפלונית (שאלתי את אישה במסע על חברתיות בבי"ס) ורציתי רק ליידע שאנחנו לא מכירות (למיטב ידיעתי).
נהנית לקרוא אותך @}

שליחה על ידי אורי* » 25 מרץ 2015, 12:49

_אני מוצאת שלפעמים דווקא משם עולה איזה קושי.
במצב של חיפוש או המתנה או לקראת משהו, המשהו הזה מאוד ממלא את הכול. בלי המשהו, אני נשארת מול עצמי._
זה נראה לי נכון עקרונית
אלא שאיכשהו זה לא נכון אצלי, לפחות במקרים שציינתי. היה לי קשה להיות ללא בן זוג ובהחלט טוב לי יותר עם, ולילדה הנוכחית היה לי מאוד קשה לחכות, ההריון לא בא בקלות בכלל וזה לא עשה לי טוב.
אולי אנשים הם פשוט שונים:-)

פלונית
תודה

שליחה על ידי אורי* » 25 מרץ 2015, 12:49

קישור
לפעמים אני פוחדת

שליחה על ידי טלי_ב* » 25 מרץ 2015, 12:54

אולי אנשים הם פשוט שונים
בטוח (-:
לגבי עצמי - זה לא שקל לי או נעים להיות במצב המתנה/חיפוש כזה, אבל זה סוג אחר של קושי.
בעיקר מה שעזר לי זה התובנה (לגבי עצמי) למה לפעמים קשה לי דווקא כשהכול טוב, או למה היה לי משבר דווקא אחרי שכן השגתי משהו שמאוד רציתי וכאלה. כשלא מצאתי שום הסבר לקושי זה הקשה עליי עוד יותר.

שליחה על ידי דנד_י* » 25 מרץ 2015, 22:22

סליחה שלא עניתי. אין לי זמן וזה דורש מחשבה וריכוז. מבטיחה במהלך שבוע הבא.
חיבוקים.

שליחה על ידי אורי* » 26 מרץ 2015, 01:54

קראתי

דנדי
תודה מותק
אני מבינה שאת עסוקה,את לא הרבה פה. האמת שגם אני לאחרונה. הקטנה גדלה וזה כנראה משנה
היא צועקת מתוך שינה
כבר כמה ימים היא צועקת ומתפתלת מתוך שינה, ממש לא מיד מתעוררת, לרוב חוזרת לישון, ורק לפעמים קמה. והיום ראיתי שיש טוחנת שעומדת לצאת
(אמרתי לבעלי והוא נפנף אותי שזה תמיד 'שיניים' ובסך הכל אנחנו לא יודעים לחנך ולכן היא לא ישנה ונרדמת רק במנשא והנקה ו80% מהילדים ישנים לבד וישנים טוב, והיא גם בימים טובים מתעוררת כל שעתיים. הכי מעצבן אותי שהוא ממציא מספרים ואחוזים. אמרתי לו שלא נראה לי שהוא צודק בכלל, ושתמיד כשאני מדברת עם הורים אני רואה איך הילדים שלהם ממש לא ישנים מקסים כמו שחושבים כשלא מכירים.
הוא ביקש דוגמאות, כשבדיוק לפני יומיים נתתי לו כדוגמא את הבן של אח שלו, אז הוא שאל על אחיינית שלי ואמרתי לו שגם לידה אחותי יושבת כשהיא מרדימה אותה. שונאת את הויכוחים על ההרדמה. כנראה גם שהקטנה מתחילה להתקשות להרדם במנשא,וגם בהנקה לא תמיד.

בקיצור זה בהחלט מבאס ומעורר חששות,עם זה אני מסכימה,אבל המסקנות שלנו לגבי מה לעשות עם זה שונות.
אני חשבתי כשהרדמתי אותה, שהיא כל כך השתנתה מאז שנולדה וכל כך הרבה יותר קל איתה לעומת ההתחלה, ופעם ראשונה שאמרתי לעצמי 'הכל עובר' וגם זה יעבור וישתנה והיא תגדל. תמיד אחרות אומרות את זה,ולי זה לא מתחבר,כלומר בהגיון כן,אבל זה לא עולה מעצמו על שפתיי ומחשבתי, והנה גם אני, זה קצת מקל).

מניקה אותה קצת להקל על הכאב. נכון שאם היא קצת משלשלת בימים האחרונים (אחת ליום קקי מאוד נוזלי) זה יכול להיות קשור לשיניים?
אין דבר שובה יותר מתינוק יונק. מתוקה שכזאת. כל כך בנאלי יומיומי וכל כך מפעים.

טלי
מבינה מה את אומרת
חושבת שזה כך אצל רבים וזה גורם לי לחשוב על עצמי האם,ולמה זה שונה אצלי, הרהורים ומחשבות שלא נתפסו למילים,על משהו מאוד בסיסי שחסר לי. איזשהו בסיס יציב,תשתית שחסרה ואני מחפשת את היציבות ולכן הכל. לא יודעת,לא מבינה

שליחה על ידי אורי* » 26 מרץ 2015, 02:08

הרהורים
לא מעובדים מספיק,קצת גולמיים ולא מבוררים
קראתי קצת ב עקרון הרצף באמנות של ילדים ,כבר קראתי שם קצת בעבר ועכשו זה עלה למה חדש אז קראתי עוד קצת
וזה העלה לי מחשבה על האתר הזה, גם בדף הזה וגם בדפים נוספים יש המון דיבור על נזק, על כל עשיה קטנה,אחת שמקלקלת. וגם נזק של הגננת,הסבתא, העולם שבחוץ, בכל מיני עניינים.
גם בענייני אוכל, כמה גלוטן מזיק למשל, כמה סוכר מזיק. המון על התמכרות ונזק. גם ביחס של ההורים לילדים,איך דברים נחרטים אצלם, הכל מזיק, הכל פוגע ברצף,פוגע בנפש של הילד והוא יגדל עם צלקות. או פוגע בגוף והורס מערכות. אולי גם ב אמא שאוהבת יותר - מזמן לא קראתי בדף הזה בדיוק בגלל שקשה לי כל העניין.
והתחושה העולה היא שחוץ מזה שכל דבר קטן פוגע, לתקן דורש המון אנרגיות ושינוי גדול, לפחות כל עוד הסביבה העולמית החיצונית נשארת אותה סביבה.
ואל מול זה דפים רבים של נשים (ואנשים-קצת) מדברים על לסלוח לעצמינו ולנסות שוב ולא להיות פרפקציוניסטים, ולשחרר, ולהתחיל מחדש ולעבור תהליך.
זה קצת יוצא נלעג אל מול אימת הנזק שזועק מכל מיני דפים. לא יודעת אם נלעג, אבל כל כך סותר. זה פשוט עומד אחד מול השני,ועכשו אני מבינה למה כל כך קשה לי לקבל את הניסיונות לסלוח לעצמי, איך אני יכולה לסלוח אם הכל כל כך גורם נזק? זה לא בר סליחה. איך בכלל אפשר לשחרר?

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את תחושת הפרדוכס שאני נמצאת בה

שליחה על ידי טלי_ב* » 26 מרץ 2015, 07:02

זה קצת יוצא נלעג אל מול אימת הנזק שזועק מכל מיני דפים. לא יודעת אם נלעג, אבל כל כך סותר.
וואלה.
לא חשבתי על זה כך, אבל בהחלט מזדהה. האמת שאחרי שהתחלתי לקרוא פה לקח לי זמן להגיע לאיזון מול אימת הנזק הזו (איזה ניסוח קולע) ולהפריד את מה שמדבר אליי ממה שלא (לא ברמה המעשית כל כך כמו ברמת הגישה הרגשית לשאלת הנזק).

אני כל כך מבינה אותך עד שמאז שאני אמא אני מעדיפה לקרוא דפים מסוג "נזק" פחות.
אני כן חושבת שלגור בעולם הזה גורם זוג של נזק אם הנחת העבודה היא שאנחנו נולדים מין טאבולה רסה כזאת שכה מושפעת מהסביבה.
אבל אפילו לפני 10 שנים כבר טענו בחוג לפסיכולוגיה שלמדתי פה שלגנטיקה יש השפעה מוחצת בויכוח סביבה מול תולדה, מה שאומר שהאחריות ההורית שלנו הרבה יותר מצומצמת ממה שאנחנו חושבים. לי זה עובד יופי עם מה שאני רואה מסביבי, מכיוון שיש לי המון אחים, קל לי לראות, למשל, איך אני ואחותי שקטנה ממני בשמונה שנים, יותר חסונות נפשית מהאחים שלי. למרות שאחי הגדול גדל יחד איתי ואחי הקטן גדל יחד איתה, אז היית מצפה שזה יתחלק אחרת. או שאחי הגדול ואחותי הקטנה הרבה יותר חרוצים ואתלטיים ממני ומאחי הקטן. ושניהם גם מאוד מסודרים ואף אחד במשפחה לא מעופף כמוני וכמו אמא שלי.
יש טעויות שההורים שלי עשו שהם נזק. טעויות של הזנחה, של נטישה, דברים שנחרטו. חשיפה לחומרים מבוגרים מדי טרם זמני, בעיה של גבולות. אלה דברים שממש השפיעו עלי ועיצבו את מי שאני היום וכנראה גם על סוג האמא שאני אהיה. אבל בדפי באופן נראה שמדובר על דברים הרבה יותר מינוריים. ולי נראה שצריכה להיות איזושהי אמונה בסיסית בחוסנו הנפשי של הילד שלך. לא משהו שיגרום לזלזול, חלילה. אבל מכיוון שלרובנו אין את יכולת האירגון והסבלנות או היכולת הכלכלית כדי להיות אמא מהסוג הבאופני (או כל אידאל אחר), עדיף בכל זאת להאמין שהנזק לא יהיה כל כך קריטי ויותר מכך, שיהיה בר תיקון.

וואי וואי אורי, איזו חפירה השארתי לך פה על הבוקר. סליחה!

רוצה לשתף לכיוון השני. ממש בקיצור.
אני מהאלה שבעד לינה משפחתית לנצח והנקות ארוכככככות. ובתאוריה חינוך ביתי (אין לי תמיכה ולבד זה קשה לי מדי, אז לא בוצע)
אבי ילדי מגיע ממשפחה די ייקית מבחינת חינוך ומגע.
לי די קשה לשחרר ולהתרחק.
בשבילינו עבד די טוב התפקיד של האבא כ'מרחיק ומתעקש'.
למשל כשהיינו מותשים וישנו רע הוא דחף לשינה נפרדת, וזה שיפר את השינה של כולנו מאוד מהר (תוך ימים). הכל בעדינות וחיבוקים, ועם תמיכה. אדגיש שבלי התעללות 5 הדקות.
למשל כשבגיל שנתיים של כל ילד (יש 3) הספיקה והציקה לי ההנקה (לא היה מצב שאוותר עליה קודם) הוא עזר בלילות. בעיקר עם הילדה השניה.
אני מרגישה שהוא שומר גם עלי ולא רק על הילדים, אבל גם עליהם.
זה תיאור נורא קצר וממש לא מושלם.

שליחה על ידי אורי* » 26 מרץ 2015, 14:48

יוליקו
תודה על הזוית שלך, זה חשוב. אני גם חושבת שיש בגישה שלו כן משהו שאפשר לקחת, זה באמת לא קל להבדיל מתי לקחת ומתי להתעקש. ואני מתרשמת שאת מסוגלת לוותר כשהמציאות דורשת, כמו החינוך הביתי או השינה.איך עשית את זה? מעניין אותי איך הגעת לזה,מה עברת כדי להצליח להשלים עם זה. אם מתאים לך כמובן.

אבל אפילו לפני 10 שנים כבר טענו בחוג לפסיכולוגיה שלמדתי פה שלגנטיקה יש השפעה מוחצת בויכוח סביבה מול תולדה
המממ..
לא יודעת אם זה מעודד אותי או הפוך, כי לחשוב שאין כל כך השפעה זה דטרמיניסטי מדי בשבילי וגם לא קל לעיכול

ולי נראה שצריכה להיות איזושהי אמונה בסיסית בחוסנו הנפשי של הילד שלך.
לא מצליחה. איך עושים את זה? (אני יודעת שאני שואלת לא בטוח את הבן אדם הנכון-אמא לתינוקת שעוד לא שלחה למסגרת מעולם-איך תדעי?:-))
ותודה על החפירה,אני אוהבת חפירות

ולהפריד את מה שמדבר אליי ממה שלא (לא ברמה המעשית כל כך כמו ברמת הגישה הרגשית לשאלת הנזק).
איך? איך?

הבת שלי קוראת: כתוב פה 'תמר מגעיל'

(תמר מג'הול)

למשל כשהיינו מותשים וישנו רע הוא דחף לשינה נפרדת, וזה שיפר את השינה של כולנו מאוד מהר (תוך ימים). הכל בעדינות וחיבוקים, ועם תמיכה. אדגיש שבלי התעללות 5 הדקות.
וואי יוליקו, אני ממש חייבת קצת הרחבה על המשפט הזה (אפשר בדף שלי גווני ם כדי לא להשתלט כאן) אנחנו מותשים וישנים רע ואני תוהה אם לא כדאי לעבור לשינה נפרדת, אבל לא יודעת אם זה נכון ואם זה בכלל קשור.
ולא יודעת איך להתחיל בכלל לגשת לזה, ואיך מתחילים, וגם, עברתם לשינה נפרדת והמשכת להניק?
הולכת לשאול גם בדף שלך:-)

אורי,
גם אני כל כך מבינה אותך ומזדהה. אני כן חושבת שיש איזה חוסן, אולי אפילו לא חוסן אלא בסיס או גרעין שלא מתערער מכל דבר (כמו שגם עצמי אני נוטה כל הזמן להרגיש) ושלא באמת כל דבר קטן שאני עושה לא טוב, יפגע בה לנצח .
(ממש עכשיו, צעקתי עליה ממש, אני חושבת שפעם ראשונה אי פעם, היא חירפנה אותי, לא נרדמה למרות שהיתה שפוכה לגמרי, וזזה כל הזמן והעירה את עצמה ומשכה לי בשיער, ובסוף ממש הרמתי את הקול, בא לי לבכות מזה עכשיו לגמרי. מה אני מרימה את הקול על תינוקת בת עשרה חודשים שמתקשה להירדם?:מה היא מבינה מזה? מה היא קולטת? איזה נזק גרמתי לה?

ברגעים אלה ממש מסדרת כאן את הבית ומזכירה לעצמי את הגרעין הזה שעליו כתבתי בשורה הקודמת...)

_הבת שלי קוראת: כתוב פה 'תמר מגעיל'
(תמר מג'הול)_
גדול!

שליחה על ידי טלי_ב* » 26 מרץ 2015, 20:39

איך? איך?
לאט (-:
(אני אשב לכתוב תשובה קצת יותר אינפורמטיבית מקווה בקרוב, אבל זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש)

אורי

לא מצליחה. איך עושים את זה?
לדעתי מתחילים מלפתח אמונה בסיסית בחוסנו הנפשי שלך

חוץ מזה שכל הגישה לנזק באה מההגדרה לנזק. מי שמעוניינת בבריאות נפשית במובן הבאופני שלה שונה ממי שרוצה לגדל לוחם - מישהו שלא מגלה רגשות, שסובל בשקט, מי שקשיח ולא גמיש. בחברות מסורתיות רואים בפינוק - נזק.
זה נכון גם בקנה מידה קטן יותר. לאדם יש מגוון גדול ורחב של אפשרויות להתבטא באומנות. הדף על עקרון הרצף באומנות עוסק בציור, לא בשירה, ריקוד, המצאת סיפורים ושירים, גילוף בעץ וכו'. זה נובע מכל שחווה עוסקת בציור, אבל השם מעיד על כך שלדעת חווה ציור זה אומנות של ילדים. בעולם אחר, כזה שבו נייר הוא יקר ערך וצבעים למיניהם לא ממש קיימים, אבל יצירת חפצים מעץ היא חלק בלתי נפרד מהחיים אומנות של ילדים הייתה גילוף בעץ. ואם זו ילדה אז אולי היצירתיות שלה מתבטאת בתפירה וריקמה.

לי לא נראה נורא אם ילד לא יצייר. הציור שלי משובש בעליל, ולא ממש אכפת לי. פשוט סימנתי לעצמי שלדברים האלו שנהגתי לצייר על דפי ממו קוראים מנדלות, וזה טוב. וזהו בערך.
לכן הנזק הזה לא מפריע לי.

למען האמת, לדעתי הנזקים שאת חוששת מפניהם מראים מה חשוב לך...

למיטב ידיעתי הוויכוח על גנטיקה וסביבה לא הוכרע מעולם, ברור שיש השפעה לשניהם, לא ברור באיזו מידה.

_אבל אפילו לפני 10 שנים כבר טענו בחוג לפסיכולוגיה שלמדתי פה שלגנטיקה יש השפעה מוחצת בויכוח סביבה מול תולדה
המממ..
לא יודעת אם זה מעודד אותי או הפוך, כי לחשוב שאין כל כך השפעה זה דטרמיניסטי מדי בשבילי וגם לא קל לעיכול_

לא... לא עד כדי כך. ברור שיש השפעה, היא פשוט הרבה פחות דרמטית ממה שסברו פעם. הייתה תקופה שהפסיכולוגיה האשימה כמעט כל בעיה נפשית במערכת יחסים עם האמא, אז היום כבר יודעים שזה לא ככה. לא שאין קשר, אבל יותר מדובר בהתמודדות, בראיית המצב, מאשר במצב עצמו. 12 בלילה, אני מקווה שאני בכלל ברורה.

אבל זה לא מה שניסיתי להגיד. מה שניסיתי להגיד הוא שלתפיסתי אולי יש לך אחריות לוול-ביניג הנוכחי של הילד שלך, כמיטב יכולתך. וגם זה לא ממש תופס, כי הרי יש המון פרמטרים שלא קשורים אלייך. עלמה ישנה ממש רע ומתעוררת כל רבע שעה וכבר כמה ימים בקושי מחייכת. אבל מה, אין לי מושג מה קרה. אז אני חושבת שאולי זה קשור לזה שנורא נמאס לי להיות בבית והיא בטח מרגישה את זה, אבל רוב הסיכויים שזה בכלל קשור לשיניים / בטן / ביעותים / איזה וירוס שהיא מפתחת. משהו. אין לי מושג... יש בה חלק עצום גדול ורב שלא קשור אלי ואני צופה שהוא רק יגדל.

אני תמיד חושבת על הילדות האיומה שלי ועל החיים שלי עכשיו. באמת שלא נמנעו ממני נזקים. אבל עכשיו אני מבוגרת שאמנם נוטה למצבי רוח והייתי בטיפול איזה אלף שנה, אבל אני אדם יציב ודי שמח. אז כשאני רואה את עלמה, ואני ממש מקווה שאני אצליח להמשיך בתפיסה הזאת גם כשהיא תגדל (כי את צודקת, באמת אין לי מושג), אני משתדלת לתפוס קצת מרחק,לראות שיש לה חיים שלמים משל עצמה לחיות שבהם אני עומדת להיות תפקיד משמעותי בצורה בלתי רגילה, אבל אלה יהיו החיים שלה. שלה. זה עוזר לרגשות אשם וללמחשבה על מידת הנזק הפוטנציאלית.

ממש עכשיו, צעקתי עליה ממש, אני חושבת שפעם ראשונה אי פעם, היא חירפנה אותי, לא נרדמה למרות שהיתה שפוכה לגמרי, וזזה כל הזמן והעירה את עצמה ומשכה לי בשיער, ובסוף ממש הרמתי את הקול, בא לי לבכות מזה עכשיו לגמרי.

אוף גוונים, אני כל כך מזדהה. נמאס לי ממלחמת ההתשה הזאת שנקראת הרדמות. אם את כל כך עייפה אז פשוט תעצמי עיניים ותלכי לישון, למען השם.

למיטב ידיעתי הוויכוח על גנטיקה וסביבה לא הוכרע מעולם, ברור שיש השפעה לשניהם, לא ברור באיזו מידה.

אני צריכה לבדוק מה התעדכן, כי זה באמת היה לפני שנים. אבל כשאני למדתי דווקא היה די ברור לאן הויכוח הולך.

אבל כשאני למדתי דווקא היה די ברור לאן הויכוח הולך.
מעניין. לי היה זכור מה שאישה כותבת, אבל מלימודי התואר הראשון שהסתיימו בשנת 2000...

מעניין וחשוב מאוד הדיון המתפתח.
לראייתי, אין סתירה בין יד רכה לבין "אימת הנזק". כמו שאני תופסת את זה, מחובתנו להיות אימהות טובות דיינו לילדינו, וחובה זו צריכה להתממש מרגע פרוץ ההורות ללא הנחות, אך ביחס לעצמנו מותר וכדאי לחוש חמלה ולהתקדם בקצב המתאים כשמבקשים לשנות התנהגויות ותכונות. אמנם הרבה מההתנהגויות שלנו, שזקוקות לשיפור, רלוונטיות לאינטראקציות עם ילדינו, אבל לפחות בענייני תזונה או ציור נראה שאפשר לפעול גם לפי כללים יבשים יותר.
לא שמה שכתבתי מעודד במיוחד. הרי פעמים רבות אני תוהה אם אני מתקרבת להיות אמא טובה דיי, אבל לפחות על השאלה איך אני יכולה לסלוח אם הכל כל כך גורם נזק? זה עונה (בערך), לדעתי.

אני מאוד רוצה לענות ואכנס בהקדם לעשות זאת. יום טוב לכולן.

שליחה על ידי אורי* » 27 מרץ 2015, 12:57

אני נורא רוצה לענות אבל אני ממש לא מספיקה
אפילו לקרוא לעומק לא הספקתי
אז אני מקווה בהמשך היום או מחר
תודה לכן יקרות

שבת שלום!

שליחה על ידי טלי_ב* » 28 מרץ 2015, 22:51

_אני אשב לכתוב תשובה קצת יותר אינפורמטיבית מקווה בקרוב
טוב, אני נאלצת לקחת את זה בחזרה. אני לא יודעת איך בדיוק התהליך הזה קרה אצלי. מן שילוב של הרבה התבוננות ומעט הבשלה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברור שיש השפעה [של הסביבה], היא פשוט הרבה פחות דרמטית ממה שסברו פעם. הייתה תקופה שהפסיכולוגיה האשימה כמעט כל בעיה נפשית במערכת יחסים עם האמא, אז היום כבר יודעים שזה לא ככה. לא שאין קשר, אבל יותר מדובר בהתמודדות, בראיית המצב, מאשר במצב עצמו.

השפעת הסביבה אכן הרבה פחות דרמטית ממה שסברו פעם_, אבל רק מפני שבעבר אכן נטו לתת את כמעט את כל המשקל למרכיב הסביבתי והיום יודעים שמדובר גם במרכיב סביבתי וגם במרכיב גנטי. היום _ברור שיש השפעה לשניהם, לא ברור באיזו מידה.

שליחה על ידי אורי* » 29 מרץ 2015, 02:28

משהו כללי כתגובה לעניין הנזק
קודם כל יש שני סוגי נזק, האחד הוא גופני אל מול אורח חיים לא נכו ולא מתאים.
והאחר הוא נפשי, ובקשר הזה הציץ אליי מה שאני מפחדת ממנו כל כך- אני עצמי
לי לא טוב, אני נאבקת כבר הרבה זמן ובמשך תקופות ארוכות, לי אין חוסן נפשי בסיסי, והדבר שאני הכי מפחדת ממנו זה שהילדים שלי יהיו כמוני
וזה עונה לדעתי על כל מה שכתבתן

ולי נראה שצריכה להיות איזושהי אמונה בסיסית בחוסנו הנפשי של הילד שלך.
אין לי אמונה, כי אני רואה את עצמי וזה מערער מאוד את האמונה

אני כן חושבת שיש איזה חוסן, אולי אפילו לא חוסן אלא בסיס או גרעין שלא מתערער מכל דבר
לא יודעת, לי אין

לדעתי מתחילים מלפתח _ אמונה בסיסית בחוסנו הנפשי_ שלך
אישה במסע
קלעת יפה לדבר

תפילה
אני מוכרחה להגיד שלא הבנתי את דברייך. אולי אם אקרא שוב בשלב אחר כשאני פחות טעונה בתוכי אצליח,אבל בינתים פשוט לא הבנתי.

מרגישה שמרוב שזה מהמם אותי וקשה לי אני לא מצליחה לכתוב יותר על זה
כי מול כל המילים וכל הניסיונות וכל ההתקדמות זה ממשיך להיות שם, לעמוד שם. זה שאין לי חוסן פנימי. ואין לי מושג איך זה קשור להורים שלי,אם בכלל. אולי בכלל זה לא.
היום,בעקבות שיחה שהיתה לי על מה אני מתכוונת לעשות בשנה הבאה שוב עלו לי כל המחשבות המטרידות שמה יהיה באמת, לא רק שנה הבאה אלא בעוד שנתיים, ובעוד שלש ובעוד שבע.
ואני עוזבת את הטיפול, אמנם על מנת ללכת לטיפול אחר,אבל אין לי מושג עדיין איזה ואצל מי. והייאוש מזה שאני מנסה די הרבה זמן לטפל בעניין העבודה ואין לי קצה של חוט שם,וזה ממשיך להיות קריטי לחיים שלי. ופתאום הרגשתי פחד גדול מזה שאני עוזבת את הטיפול, כי זו היתה הדרך שלי עד עכשו להתמודד וזו היתה התקווה שלי,ועכשו זנחתי אותה. וזה מפחיד

רציתי גם לכתוב על מה שהפסיכולוגית אמרה לי אבל שכחתי מה זה היה בדיוק
משהו על הצורך שלי ב 'דיוק'
זה נורא מורגש במילים שאני משתמשת בהן, שאני תמיד מנסה לדייק נורא ולהשתמש במילים 'הנכונות' כדי לתאר, ואם זה לא ממש אלא ליד אז זה לא מספיק טוב ולא מתיישב בתוכי, ובטיפול זה חשוב כי נראה לי שהדיוק של ההבנה הוא מה שנותן לנפש את ההקלה.
וככה הגישה שלי לחיים, שאני זקוקה לדיוק רב. והחיים האלה כל כך לא מדוייקים שהכל מערער אותי, ורק מה שמדוייק לי טוב לי.
היא אמרה כדוגמא את הדוגמא שנתתי על הלידות שלי. הלידה הראשונה שהיתה ממש סבל בשבילי, והלידות האחרות שהיו כואבות (כמו לידה) אבל ללא סבל. היא אמרה שאת הלידה הראשונה לא יכולתי להכיל כי היא היתה כל כך לא מדוייקת לי ברמות, והלידות האחרות היו יותר קרובות למדוייק,אז יכולתי לשאת את הכאב.
ואני אמרתי שהלידות האחרות היו מדוייקות, לא קרובות למדוייק, כי את הכאב אני לא מכלילה פה.(כאבים שבגוף אני מסוגלת להכיל,כאבים שבנפש-לא) הדיוק היה בצורת הלידה וזה הספיק לי לגמרי כדי שזה יהיה מדוייק לי, וזה היה נחשב דיוק במובנים שהייתי צריכה. כך שאם משהו זז מהדיוק שאני צריכה,כמו שזה מוגדר אצלי,אז אני אבודה.
זה היה דיבור קצת יותר רחב,אבל אני לא זוכרת כרגע

אין לי אמונה, כי אני רואה את עצמי וזה מערער מאוד את האמונה
אורי יקרה,
אולי כמו שאני חווה גלים של רגשות בתקופות, גם את ככה, ועכשיו בתקופה אופטימית פחות?
כי נראה לי שכבר השתכנעת כשכתבנו לך פה אחד כמה שאת בעלת עמוד שדרה, אמתית, דבקה בעקרונותייך, שקולה, פועלת באומץ ובנחישות להשיג איכות חיים.
ולכן "יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך!"

_תפילה
אני מוכרחה להגיד שלא הבנתי את דברייך._
אופס... אולי כיוון שכתבתי והמשכתי לחשוב תוך כדי הכתיבה, ויצא שקצת סתרתי את עצמי. רגע, חוזרת לקרוא ואנסה להבהיר...
אוקיי.
אני מנסה להבחין בין שתי קטגוריות:
בצד אחד, קיימות התנהגויות או מערכות כללים שנוגעות ליחסינו אל הילדים: "אם תאכילי את הילד ב-X, הוא יינזק"; "אם תציירי לילד דמויות מורכבות..." וכו'.
כאן אין מקום לרכות, בהנחה שאת מסכימה עם המשוואות.
בצד שני, קיימים אלמנטים בעצמנו, שאפשר להחליט שראויים לשיפור: "כדאי שאהיה אסרטיבית יותר", "כדאי שאפסיק להיות דחיינית" וכו'.
וכאן מקומה של הגישה ביד רכה.
אבל הבלבול שחשת למקרא דבריי הגיוני

, כי בעצם יש תחום ביניים רחב בין הקצוות האלה.
מובן יותר עכשיו?

אם השועל לא מצליח לעבור בפתח שבקיר -
אפשר להקטין את השועל, או להגדיל את הפתח. או שניהם.
רצוי לשחרר את המחשבה שלשועל יש רק גודל אחד ויחיד אפשרי, ולפתח יש רק גודל אחד ויחיד אפשרי

_{לעניין הדיוק}

שליחה על ידי אורי* » 29 מרץ 2015, 12:06

_ליחסינו אל הילדים: "אם תאכילי את הילד ב-X, הוא יינזק"; "אם תציירי לילד דמויות מורכבות..." וכו'.
כאן אין מקום לרכות,_
שם הקושי הכי גדול
ביחס לעצמי אני פחות חוששת מנזק לעצמי, אני כמובן יותר חוששת מנזק לילדים
אני דוקא כן חושבת שבהמוני הדפים שכתובים כאן על תהליכים שאמהות עוברות יש עידוד לרכות כלפי עצמך גם בפן הזה של הילדים. זה חלק מהסתירה שאני מרגישה כשאני קוראת פה באתר.
כשכמובן אני לא צריכה להתייחס אל האתר כמקשה אחת כי יש כאן כל מיני,ומעולם לא בדקתי איזה אנשים כותבים את הפן הזה ואת הפן הזה והאם זה אותם אנשים, ובכלל אצל מי האידיאולוגיה פה נמצאת בכיס והוא מכתיב מה קורה פה.
ובכל זאת...
יש משהו אמורפי שקשה לי בניגוד, זה כמובן בסופו של דבר דברים שאני מאמצת לעצמי כאידיאולוגיה, כי מה שאני לא מאמצת לעצמי ולא נראה לי אין לי בעיה איתו (למשל:פוליאמוריה) . אז אין לי אלא להלין כלפי עצמי, אבל מעניין אותי לדעת איך אחרות מסתדרות עם זה וחיות עם הסתירה הזו.
מסתבר שאת פשוט לא מוכנה לקבל ויתור לעצמך בתחום הילדים (איך את יכולה? הרי אף אחד לא מצליח באמת להיות כל מה שהוא רוצה. ואם את אומרת שהאידיאל שלך הוא:אם טובה דיה, אז כבר עשית לעצמך ויתור כלשהו, לא שזה רע כמובן. אבל את חיה עם זה בשלום בגדול,וזה מה שאני מחפשת לעצמי)

נוודית

רצוי לשחרר את המחשבה שלשועל יש רק גודל אחד ויחיד אפשרי, ולפתח יש רק גודל אחד ויחיד אפשרי

אנחה כבדה
זה מופיע לי בכל פינה ופינה, ובכלל לא במודע,אני אפילו לא נותנת לזה שם בפרטים, אני רק מבינה את זה בכללי

שליחה על ידי אורי* » 29 מרץ 2015, 13:18

אני חושבת שחלק מהחשיבה שלי היא שאני ממילא מזיקה להם בעצם היותי מי שאני
אז אני מנסה למזער את הנזק על ידי להתאמץ מאוד בנושאים אחרים
כמובן שזה לא ממש עובד

התשובה המתבקשת היא לעבוד על עצמי כי שם המפתח
אבל נמאס לי כל כך מזה, אני עובדת על עצמי כל כך הרבה זמן. נמאס לי . זה אולי נכון שלעולם לא אפסיק לעבודה על עצמי כי ככה זה, אבל יש הבדל בין לעבוד על עצמי ולהרגיש שאני מתקדמת ומשתפרת לאט לאט ומפתחת משהו יותר טוב לי ולילדים, לבין להרגיש שאני רק מנסה למזער במעט את הנזק שאני גורמת, ושבעצם אני אפילו לא במקום שאני מסוגלת לקיים פיזית את הילדים שלי (ע"ע עבודה) ואני חייבת קודם כל להגיע לנקודה הזו כדי לאזן משהו, ומשם אולי אפשר להמשיך לעבוד על עצמי יותר בנחת, אבל בלי הבסיס הזה ההשרדותי הבסיסי אין פשוט אין.

קישור לעצמי
למה כן גן
צילי כתבה שם דברים ששווה לי לחזור אליהם, ובכלל מרגישה שצריכה אישור לזה שהילדים שלי בגן ובבית הספר ושככה זה אצלי , אצלינו . ובעיקר שהם לא יצאו פגועים ברמה איומה ונוראה בגלל זה

שליחה על ידי אורי* » 29 מרץ 2015, 13:24

_אולי כמו שאני חווה גלים של רגשות בתקופות, גם את ככה, ועכשיו בתקופה אופטימית פחות?
כי נראה לי שכבר השתכנעת כשכתבנו לך פה אחד כמה שאת בעלת עמוד שדרה, אמתית, דבקה בעקרונותייך, שקולה, פועלת באומץ ובנחישות להשיג איכות חיים.
ולכן "יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך!"_
אולי
להרגשתי זה לא העניין של העמוד שדרה ושל העקרונות
זה משהו אחר, וכמו תמיד זה העבודה שגורמת לי להרגיש את זה

אורי יקרה, שוב את נעה במעגלים שמרגיש לי שמתחילים מדחיה עצמית. דחיה או אי קבלה של מי שאת ומכאן אין סוף רגשות אשם כלפי ילדייך וכו'.

לא אחת מצאתי את עצמי קוראת כאן באתר ומטילה דופי בעצמי. לקח לי זמן לדעת לאיזה דפים אני מראש לא נכנסת ולאלו דפים אני נכנסת רק כשאני בתקופה טובה עם עצמי וכו'.
אולי החוויה למול האתר משקפת גם את החוויה למול העולם. יש כל-כך הרבה דעות ויש כל-כך הרבה אנשים דעתניים ונחרצים וזה מבלבל ומתערבב...

בלימודי ימימה היא מבקשת להתחיל קודם כל בהכרת הטוב שבך ורק משם בהסרת המיותר. זה קצת כמו שעלה בדפים של שינויי התזונה למיניהם. קודם כל להוסיף דברים טובים ולאט לאט להסיר כאלה שאולי פחות טובים.

המסע הזה שלך ( ושל כולנו) דורש ממך כל פעם לחזור ולהתמקד בך ולדייק את מה שנכון וטוב לך. קשה יותר לעשות את זה כשעולים וצפים קולות כמו:איזה מפונקת, מה את עושה סיפור וכו'.

כשאת מסכימה להכיר בטוב שבך ולפעול מהמקום הזה לקולות האלה יש פחות השפעה וכח עלייך ועל הבחירות שלך.

שליחה על ידי גנום* » 29 מרץ 2015, 21:48

אורי יקרה,
נושא ה"נזק" מעסיק גם אותי רבות. בהקשר שלי, אני יכולה להיות מאוד חסרת סבלנות. ולצעוק. ילדיי קטנים מאד, ואני בטוחה שזו התנהגות שגורמת נזק. אז אני עובדת על עצמי חזק מאוד. מאוד. וזה עדיין לא מספיק. אני תוהה, אם את מוכנה לכתוב וזה לא אישי מדי, לאיזה נזק את מתכוונת? כלומר, לאיזה בייסליין אידאלי את משווה?

רסיסים מקסימה
אני קוראת אותך וזה פשוט עובר לי מעל לראש
אבל אני כנראה בזמן לא טוב, וכנראה סיום הטיפול משפיע עליי,עם זה שאני כן עדיין רוצה לסיים אותו, וכן מיציתי אותו נכון לעכשיו
וצריכה לזכור שאני מסיימת את הטיפול לא בגלל שהגעתי למחוזות חפצי, אלא דוקא בגלל שלא, דוקא בגלל שאני מחפשת משהו אחר שיפרוץ לי את הדרך, אז הייאוש על זה שלא הגעתי לפתרון בעיית העבודה בדיבורים חוזרים על עצמם אולי קיים,אבל צריך לא להסתכל רק על זה.

וכמובן שהדלת עדיין פתוחה ואני יכולה לחזור לטיפול אם ירגיש לי נכון, ובעיקר מנסה לומר לעצמי שכל הדלתות פתוחות, ושאני עוזבת את הטיפול הזה כדי לפתוח דלתות אחרות, לנסות דברים חדשים. שיהיה לי יותר זמן וכסף להתנסות בדברים אחרים, וגם אם זה לא ילך,אולי זו תיהיה התנסות תורמת בכל זאת. מעניינת בכל זאת.
ולהתמקד בשמץ הסקרנות שמבצבץ בי לקראת המסע הזה לחיפוש טיפול אחר,שונה, טיפול שיעבור דרך הגוף, לשתוק קצת. כנראה אני רוצה לשתוק קצת ושבכל זאת לזוז בדרך אחרת.

אורי

שליחה על ידי תמי* » 29 מרץ 2015, 21:59

אורי, בענין הנזק- מציעה לך להזמין את צלצול לדף שלך.
יש לה תפיסה ככ - אני מתלבטת איך לתאר אותה - מציאותית ואופטימית ומחזקת. לי היא עזרה מאוד.
היא כתבה על זה כאן באתר לא מזמן, אני לא זוכרת איפה.
זו תפיסה שמעודדת בחינה עצמית והשתפרות, אבל לגמרי בלי מחשבות קטסטרופליות על נזקים עתידיים.
עוד מישהי מעולה שעזרה לי היא עירית. גם תומכת בהשתנות שאין בה כלל האשמה עצמית.

לאיזה נזק את מתכוונת? כלומר, לאיזה בייסליין אידאלי את משווה?
לא יודעת לגמרי לומר אבל כל מיני רעיונות שלקחתי מתוך
חינוך ללא גבולות אמא שאוהבת יותר ועוד דפים שאני לא זוכרת כרגע, ובכלל מרעיונות החינוך הביתי מול חינוך במסגרות, כמו שאת אומרת גם מצעקות על הילדים, וגישה אל הילדים וסבלנות אליהם ושיתוף שלהם בבית, והתייחסות לרגשות, והתייחסות נכונה אל המריבות ביניהם, והתייחסות נכונה אל היחס שלהם אליי ואל קיום הבקשות שלי.
וכמובן בכל מה שקשור לאוכל מזין
זה ממש ממש בכללי
בייסיין שאני מרגישה לא מתחילה בכלל לעמוד בו

אורי

הציפיה למניעת "נזק" או תסכולים או קושי מהילדים לעתים תהיה קשה מנשוא בעבורם דווקא. במקום הזה בו אנו מעמידים אותם כשהם חייבים להיות מאושרים כל הזמן, ולעבור הכל בקלות הוא מקום בלתי אפשרי אם לא אכזרי באותה מידה כמו הקיצוניות השניה. (צפריר שפרון? מתוך דעה אובייקטיבית)

נו,וזה הגרין שהופיע לי עכשו

צודק צפריר

מסתבר שאת פשוט לא מוכנה לקבל ויתור לעצמך בתחום הילדים (איך את יכולה? הרי אף אחד לא מצליח באמת להיות כל מה שהוא רוצה. ואם את אומרת שהאידיאל שלך הוא:אם טובה דיה, אז כבר עשית לעצמך ויתור כלשהו, לא שזה רע כמובן. אבל את חיה עם זה בשלום בגדול,וזה מה שאני מחפשת לעצמי)
יקירתי, לא אמרתי שהאידיאל שלי הוא "אם טובה דיה". רק היה לי נוח להשתמש במינוח המקובל הזה, אבל קודם כול, אין הגדרות קונקרטיות למינוח הזה ("צועקת על הילדים רק פעם ביומיים"?) וחוץ מזה, מן הסתם השאיפה הפנימית שלי היא להיות האמא המושלמת.
ובין השאר חורה לי, כשאני רואה שבסיטואציות מסוימות אני מתקרבת לזה לפעמים, אבל עם צאצאים אחרים אני נוהגת אחרת, או שהייתי נוהגת אחרת לו היינו מגיעים לאותו המצב.

אורי, את מרגישה שהם ניזוקים במסגרות?

שליחה על ידי אורי* » 30 מרץ 2015, 09:34

את מרגישה שהם ניזוקים במסגרות?
אני מרגישה שהם ניזוקים בכל מקום. גם איתי. אבל מסגרות זה מין דבר כזה שיש בו הרבה ילדים ומעט מבוגרים ושהילדים צריכים להסתדר בעצמם. ואז אני מנסה למזער את הנזק ושיהיו שם פחות, וזה לא קל לי בכלל,ואין לי תמיכה לזה בכלל.
ואף פעם אין לי באמת בחירה לאן לשלוח כשזו מסגרת של משרד החינוך, גם אם לכאורה אני מבקשת מה שאני רוצה,בחלונות הגבוהים מחליטים דברים אחרים.
פעם עשיתי מלחמת עולם כדי שילד שלי יהיה בגן מסויים כי חשבתי ששם יהיה לו הכי טוב (או הכי פחות גרוע), ועד היום אני זוכרת את זה כדבר מאוד קשה שאני ממש לא רוצה לחזור עליו באופן קבוע,מה גם שלא יכולתי להלחם בכל החזיתות אז יצא שבמקביל הזנחתי את הילדה (שזה אותם אנשים שמחליטים בחזית המלחמה).
וגם היום אני לא לגמרי שלימה עם הגננת שלו.וכל ילד אני חוששת מבחינות האחרות, הילדה בגלל שהיא צייתנית מדי ומרצה,והמסגרות ממשיכות לפתח את זה.
הילד בגלל שהוא ממש לא צייתן ולא מרצה, ומאוד מאוד שובב (כל פעם אני מופתעת עד כמה), אבל גם מאוד סקרן וחכם (וקולט מהר,אז משתעמם אם חוזרים על "החומר" שכבר שמע), וזה לא מתאים בתוך מסגרת.

אבל אני אפילו לא מתחילה לשקול חינוך ביתי כי אני לא מסוגלת

בין השאר חורה לי, כשאני רואה שבסיטואציות מסוימות אני מתקרבת לזה לפעמים, אבל עם צאצאים אחרים אני נוהגת אחרת,
מבינה כל כך
בגדול,אני מרוצה מתפקודי כאמא לתינוקת, אבל ממש לא מרוצה ממנו כשהם גדלים

שליחה על ידי אחת* » 30 מרץ 2015, 10:38

רק רציתי לומר שקוראת אותך ומזדהה עם הרבה מאוד מהדברים.
מעריכה מאוד את העבודה שאת עושה עם עצמך.
היה לי קצת קשה לקרוא את המשפט הם ניזוקים בכל מקום.
כולנו ניזוקים בכל מקום ויחד עם זה גם גדלים , מתחזקים ומתעצבים בכל מקום