קהילת greenbrier

לפני שאני פותחת את הסיפור על קהילת Greenbrier וכל מה שעולה לי לכתוב בעקבותיה אני רוצה להשלים את השנתיים האחרונות בחיינו.
לפני כשנתיים עזבנו את ביתינו בפורט לודרדייל בפלורידה, עברנו לגור בקרוואן ויצאנו לדרך. הדרך היתה רחבי ארה"ב, הגודל היה כשלושים מטר מרובע, המשתתפים היו אורי ואני וארבעת ילדינו - עדן (12), גל (10), נוגה (9) ואליה מתן (3). עברנו המון חוויות שרובן נרשמו במעין יומן מסע שנשלח לקוראים נאמנים. חלק מהמסע היה למצוא לנו את הקהילה שלנו, את המקום שנרצה לקרוא לו בית. לפני כחצי שנה הגענו לטקסס, לעיר קטנה באיזור גבעות מקסים שליד אוסטין. את הפרק הזה של טקסס עדיין לא כתבתי כי היה בו משהו שעדיין לא יכולתי לכתוב עליו בזמן אמת. עכשיו, אחרי שעוד נדדנו חדשיים מקסימים לטובת העבודה וחזרנו לכאן, הדברים התחילו להתבהר. את הפרקים או הפרקים של טקסס ו Greenbrier אני בוחרת לכתוב כאן.

את Greenbrier הכרנו כשהגענו לכאן לפני חצי שנה לג'ויס. ג'ויס היא חברה שלנו שהזמינה אותנו לשהות אצלה בשטח שלה ושל בעלה. יש להם ששה אייקר (שזה בערך 24 דונם ) שיושבים במעין שכונה קטנה קטנה בתוך גבעות קסומות מלאות עצי אורן ומין אלונים כאלו שעכשיו בסתיו משנים את צבעי העלים שלהם לחום זהב. באחד מטיולי הבוקר של אורי ושלי במקום הזה שנקרא Pine Valley אמרתי לאורי שלראשונה באמריקה אני מרגישה שהגעתי למקום שיכול להיות הבית שלי. משהו באנרגיה של המקום דיבר אלי. טקסס היא המדינה השנייה בגודלה בארה"ב, אחרי אלסקה. יש בה מהכל. ממדבר יבש וצחיח ועד איזור טרופי. אנחנו נמצאים באיזור סאב טרופי. הקיץ כאן מהביל ולח, החורף נעים ויבש יותר.
ג'ויס הכירה לנו את לורה, חברתה שגרה גם היא ב Pine Valley. יש פה חבורה של חברים, רובם אמנים או מוזקיאים, כל אחד חי על החמישה או ששה אייקר שלו אבל יש ביניהם חברות קרובה, דאגה אחד לשני וטיפול בחיות הבית כשמישהו נוסע. קהילה שלא חיה ביחד אבל חברית. ללורה יש שתי בנות והיא זו שלקחה אותי ל Greenbrier. לצורך קלות הכתיבה אני אקרא לה מעכשיו GB שזה מעין ראשי תיבות של המקום הזה.
GB נמצאת כארבעים דקות מ Pine Valley ואם נסתכל על המפה מלמעלה אז שתיהן רחוקות באותה המידה מאוסטין, כארבעים דקות.
GB הוקמה בשנות השבעים על ידי קהילת היפים מאוסטין שמאסה בבתי הספר הרגילים ובחיי העיר ורצתה משהו אחר עבור המבוגרים והילדים. המקום הוקם סביב המרכז לילדים שהוא נקרא בית ספר אבל רק מטעמי נוחות כי הוא לא בית ספר במובן רגיל של המילה.
בשנות הפריחה של GB היו במקום 60 ילדים כל יום. חלקם באו מאוסטין, חלקם גרו במקום. GB יושבת של שטח של 170 אייקר (פי ארבע בדונם) ועד היום השבילים הם שבילי חול והמקום שומר על פשטות וטבעיות. השטח מלא עצים ויש אפילו מטע של במבוקים במקום.
מההתחלה הוגדר GB כ GB unschooling ואני עדיין לא מצוייה בכל פרטי ההיסטוריה של המקום אבל עד היו הוא ככזה. המקום אינו מקום שבאים ומשאירים בו את הילדים למורים מישהו שיגדל לך את הילד. זהו מקום שההורים מפעילים ונמצאים. חוץ מלורה יש עוד שלושה או ארבעה הורים שאינם גרים במקום ומביאים את ילדיהם לשם. אנחנו עושים היום מעין רוטציה כשכל פעם מישהו מאיתנו הוא ההורה של כולם. יתר הילדים גרים במקום.

כשהכרנו את GB הקיץ היה בעיצומו וכל ביקור שלנו היה ביקור בריכה שנמצאת במקום. דייב, אחד מוותיקי המקום מלמד את הילדים שחייה בקיץ. רק את מי שרוצה. ככה זה כאן. הילדים בוחרים אם ולאיזה שיעור הם רוצים ללכת, ההורים הם המורים והשיעורים נבחרים בהתאמה ליכולת או הרצון של ההורים ללמד ולרצון של הילדים להשתתף. השיעורים מתקיימים או בביתם של הגרים במקום וכיאה ללימודי בבית הם באווירה כזו, או בבית המרכזי של GB שיש בו מטבח גדול, שלושה חדרים גדולים שבהם היתה פעם פריחה אמנותית ויצירתית והיום יש שם קצת. אבל יש שם תנור עצים שמחמם אותנו בבקרים הקרים.

המפגש של אורי ושלי עם GB היה כזה:
קודם כל אהבנו. הרגשנו שמשהו ברוח המקום תואמת את רוח חיינו. בהרבה מובנים שאני אצליח אולי לפרט אותם אחד אחד בהמשך. אחר כך התאכזבנו. כי כמו שאמרתי קודם, המקום ידע עליות וירידות ועכשיו הוא נמצא שנתיים אחרי שהוא הגיע לנקודה הנמוכה בגלגל הוא התחיל שוב לעלות אבל בקצב של טקסס - לאט לאט. והדבר התבטא הכי הרבה במראה החיצוני של המקום. משהו שידר מוזנחות ולא היה לנו טוב עם זה.
אבל החלטתי לתת לזה זמן. זמן לראות אם זו הקהילה שלנו. וככל שהזמן עבר המשפט שהידהד לי הכי חזק היה - "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

השיתוף שלי כאן הוא שיתוף קודם כל בתהליך. אני לא יודעת מה נחליט, מה יהיה, לאן זה ילך. הרגשתי שהתהליך עצמו חשוב ומענין מספיק בשביל שאשתף בו.

אתם מוזמנים להיות חלק ממנו.

אחרי כמה חדשי קיץ שהיינו כאן המשכנו לקולורדו, ניו מקסיקו ואוקלהומה מאוגוסט ועד נובמבר. בנובמבר חזרנו לכאן והתחלנו להיות חלק יותר קבוע ב GB. אנחנו עדיין גרים אצל ג'ויס למרות שב GB מאד רוצים שנבוא לגור שם אבל הקרוואן שלנו ארוך מידי כדי להכנס בשבילים של המקום ויש שם בית שאולי ייועד לנו אבל עדיין לא. הכל בתהליך. אז ארבע פעמים בשבוע אני או לורה לוקחות את הילדים. השבוע גם החלפתי את לורה בימים שהיא מלמדת והתקרבתי עוד.
אחת מנקודות המפנה שלי אל המקום היו בפגישה שהתקיימה לפני כשבוע וחצי. מאז שהגעתי חיפשתי לראות האם יש במקום אנשים שרוצים להחיות אותו שוב.
מין פוטנציאל מבוזבז הרגשתי. אז יש, כמו בכל קהילה, את כל סוגי האנשים אבל בכל אופן התארגנה פגישה של אנשים שאיכפת להם וב GB מי שרוצה מגיע לפגישה, מי שלא רוצה לא מגיע וזה חלק מהעניין פה. אנרכיה כמו שמישהו תאר את המקום, אם אתה רוצה שמשהו ייעשה - תעשה.
בפגישה היינו בערך עשרה אנשים והיא נגעה בכמה עניינים של GB ואחד מהם היה הצעה של הורה ש GB תכניס את תכנית הלימודים של טקסס לבית הספר. להכנס לסיסטם זה ממש לא הרעיון של GB אבל מי שהיטיב להסביר את זה ונגע בי עמוקות זה אניבו, אחד מוותיקי המקום, קובני במקור שגידל פה את ילדיו. היום הוא מעין סבא לילדים הצעירים.
וככה הוא אמר: GB אינה מתיימרת להוציא אנשים עם דוקטורט GB היא בעניין של לגדל אנשים טובים. GB היא לא מקום שהוקם כדי להצטרף לסיסטם אלא כדי לתת לסיסטם אלטרנטיבה והאלטרנטיבה היא קודם כל אנושית. למשל, הוא נתן דוגמא, יש פה שני ילדים שההורים שלהם לא ממש מתפקדים וזה כנראה בגלל שהם לא יודעים איך ואז התפקיד שלנו, הקהילה, הוא לתמוך, לגדל את הילדים הללו, לעזור, לחבק, להורות.

אני רוצה רגע לעצור את הציטוט שלו ולומר שאחד מהילדים הללו לפחות בהחלט עורר בי דחייה בהתנהגות שלו. הרגשתי קושי איתו. כשאניבו דיבר התביישתי בתוכי אבל גם באותו הרגע נפתח לי הלב אל הילד הזה. כאשר מצטטים את המשפט It takes a village to raise a kid לזה התכוונו. גם לזה.
אניבו חיבר אותי והזכיר לכולנו מהי המהות של GB וזה היה בהחלט תוספת נכבדה לרשימת הפלוסים של המקום.

הוא הוסיף ואמר שפה אנחנו מלמדים את הילדים לחיות בקהילה ונכון שהקהילה אינה מושלמת. הדוגמא שנותנים המבוגרים אינה תמיד חיובית, יש המון דברים לשפר אבל זה הבסיס. ללמד אנשים וילדים להיות יותר טובים בלב.

אהבתי.

אילני,
תודה רבה על השיתוף.
לפני כמה שנים גרתי בטקסס (בעיירה קילין) ורכשנו לנו חברים נאמנים מקהילה מקסימה ליד וואקו. למרות המרחק היחסי והשוני בין הקהילות (שלהם נוצרית דתית) אני מרגישה קירבה לסיפור המעניין שלך.
קהילות הן נושא שמאוד מעניין אותי בזמן האחרון ואני צמאה לכל מידע.
אשמח להמשיך לקרוא ולהציץ לקהילת GB כפי שאת חווה אותה.

יום חמישי, אפילו שזה יום אחרי ערב חנוכה האחרון, אנחנו חוגגים ב GB את חנוכה. אמא שלי אורי - אורה, ובן זוגה יורם נמצאים אצלינו בביקור והם עוזרים לנו להרים טקס חנוכה. אורה מכינה בצק לסופגניות, יורם הכין חנוכיה מקסימה מענפים וספלולים, סיפרתי לילדים והמבוגרים שהיו על מה ולמה חנוכה, ציירנו סביבונים, עשינו טפטופי נרות (משהו שמאד טרוויאלי לנו כי יש לנו נרות חנוכה צבעוניים אבל מסתבר שהילדים האחרים מעולם לא עשו טפטופי נרות... כמה מצחיק חשבתי לעצמי שרק אנחנו עושים טפטופי נרות...), ליבבנו לביבות והילדים עזרו להוציא את הסופגניות מהבצק עם כוס. אחר כך בירכנו על הנרות ושרנו מעוז צור והדלקנו את שמונת הנרות. אפילו שזה ביום שאחרי. ב GB הכל בסדר. גם אם חוגגים את החג יום מאוחר יותר.
היו כמה שעות נפלאות ונעימות. עשינו את כל הטקס הזה בבית של אלן. המטבח בבנין הראשי נמצא בשיפוצים אז לא יכולנו לעשות את הטקס שם ואלן הזמין אותנו אליו הביתה. בדרך הוא מלמד בשעות הללו ביום חמישי שיעור מדע אבל היום המדע היה מדע השמן והנרות.
הבית של אלן יושב בתוך מטע של במבוקים. מישהו שתל אותם לפני יותר מעשר שנים והיום הוא נהנה מהם. ב GB דרך אגב, הבתים הם של הקהילה. כל אחד שבונה לו בית ועוזב יום אחד, הבית נשאר של הקהילה ועובר לחברים אחרים שנמצאים בה. יש לזה יתרונות יפים ויש לזה חסרונות. אחד מהם הוא שחלק מהבתים מאד מוזנח. אחרים משקיעים ובצורה מאד מיוחדת. אלן לומד להכין כל מיני דברים מבמבוק. מיטות, קירות וכוסות.
במהלך היום עדן ואלן יצאו החוצה ואלן לימד את עדן להכין כוסות מבמבוקים. עדן הכין שתי כוסות, התלהב והתחיל לחתוך עוד ארבע. הוא למד לשרוף אותן כך שהן יהיו אטומות ובסוף היום היו לו חמש או שש כוסות לשימוש. היה להן עוד ריח של המדורה אבל זה יעבור.

עדן אומר לי שהוא לא רוצה לחיות בטקסס. הוא לא אוהב הוא אומר. יש לו התמודדויות בתוך הקהילה פה אבל אני מהצד רואה כמה הוא לומד פה מהאנשים.
כמה מרחב יש כאן ליצור מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה. ולא לבד.

לא לבד.
עד כמה זה משחק תפקיד בבחירה שלנו את הקהילה? תמיד כמהנו לחיות בקהילה. בהתחלה שהגעתי ל GB זה שיקף לי פתאום את הקיבוץ נולדתי וגדלתי בקיבוץ אבל עזבתי אותו אחרי השירות הצבאי. לא ממש חייתי בו כבוגרת אבל כשהתחלתי להכנס לנימים של הקהילה כאן זה הציף אותי. כמה דומה ועם זאת כמה שונה.
הבנתי ששנים בעצם אני חיה לבד. יחסית. מאז שעזבתי את הקיבוץ אני לא באמת מחוייבת לקהילה. הקמתי משפחה וזו קהילה קטנה אבל עכשיו אני חווה קהילה רחבה יותר וזה מעלה הרבה דברים. מעניינים. למשל - עד כמה אני אגיד את מה שאני מרגישה להגיד במחיר של יאהבו אותי או לא, או מה זה נקרא להוביל מהלך בתוך קהילה שבחרה שלא תיהיה לה הנהגה ואיך רותמים אנשים לכיוון מסויים כאשר הם מלאי התנגדות ואיזה שונה אני מפעם, איך אני מבינה שכל זה תהליך ארוך ולא ביום אחד או שבוע או אפילו שנה הכל משתנה וכמה מאתגר זה לחיות בקהילה. ואם בכלל אני רוצה את זה ואם בכלל GB.

בפגישה ההיא דיברו ש ל GB אין מה שהם קראו Mission Statment ושהם גם לא רוצים שיהיה להם כזה. זה מעורר בהם כנראה יותר מידי מסגרת. ומה עם נקרא לזה חזון, Vision שאלתי? חזון נשמע להם דווקא. כן,
למדתי עוד שיעור על איך מביאים משהו חדש מבלי לעורר עליך את משקולות הישן שלא רוצה לשנות כלום. שיעור חשוב בקהילתיות.

קוראת בעניין רב @}

שלום אילני,
גם אני קוראת בעניין רב.
טוב "לראותך"... (שמך עולה כאן לא מעט מפי שכנתי החדשה דפי).

תודה אילני על השיתוף
גם אני מגלה כל פעם מחדש כמה אני מגדלת את הילדים שלי לבד ונפשי כמהה לקהילה
(טוב,בשנה האחרונה במיוחד-מאז עזב אישי את הבית,,אני מהרהרת לא מעט על השותפות האנושית שהייתי רוצה לחיות כחלק ממנה)
סיפור המסע שלכם עם ארבעה ילדים (אגב-בגילאי הילדים שלי: בת 12,בן 10,בת 5 ובן 3 ) בקראוון ממש מעורר את הפנטזיה הכמוסה שלי.
מקווה שיום אחד עוד אצליח לצאת למסע כזה עם ילדיי, למצוא את המקום שלנו בעולם
אשרייך

תודה
נעמה

הי אילני יקרה לי
קוראת בעיון מה שאת כותבת
תוכלי לקרוא פה באתר חלק קטן מהמסע שלנו
lynx program
הולכת לכתוב לך מייל בפרטי
נשיקות

איזה כיף לקרוא על חוויות כאלו
מחכה להמשך

מה כבר זהו? מחכה להמשך...

לפני שבוע חזרו הביתה גל ונוגה מ GB אחרי יום ארוך. "לא לןמדים ב GB שום דבר" הם אמרו. כן, השבתי, ואיך עבר לכם היום? במשך עשרים דקות הם סיפרו שניהם על מה שלמדו היום בשיעור אחד עם לוריאנה, אחת האמהות, שלימדה בביתה שיעור של שפת הסימנים וצמחי מרפא. מין שילוב כזה אישי שהיא יצרה לה משני תחומי עניין בחייה. הם הדגימו את כל המילים שהם למדו (איך הם זכרו את זה אני לא יודעת) ואחרי שגמרו להדגים את שפת הסימנים הם נזכרו בכל מה שהיא סיפרה להם על צמח המנטה ותכונותיו המרפאות.
לא למדו כלום. לא כמו בבית ספר רגיל זה נכון. לגל יש זכרון של שלושה חדשי בית ספר שהוא חווה לפני שנתיים וחצי בערך וזה לא היה דומה למה שהוא זכר שקורה בבית ספר. שבוע אחר כך הלכתי להיות איתם בשיעור של לוריאנה. חבורה של שמונה ילדים ישבה סביב שולחן המטבח ולמדה שפת סימנים ואחר כך על צמח הקקאו. בסוף הם קיבלו לטעום פולי קקאו, שוקו חם ושוקולד מריר.
מעניין שהם רצים לשם כל יום שאפשר. הם אוהבים את המקום ואת הלמידה שמתרחשת בו. יש המון שעות משחק חפשי ביער ביחד עם שיעורים שנראים מהצד, לי כהורה, כייפים. עדן פחות אוהב את זה. הוא אוהב רק את הלמידה אצל פטי. פטי עושה בביתה למידה של שעתיים בבוקר של קריאה ומתמטיקה. חצי השעה הראשונה בכל מפגש כזה מוקדש לכך שכל אחד יושב עם עצמו ועם מחברתו ובמשך חצי שעה בערך כותב או מצייר מה שהוא רוצה.
חצי שעה עם עצמו. ככה זה מתחיל. פטי בכלל משרה אווירה כל כך נעימה אצלה בבית שפשוט בא לי להתיישב לשולחן וללמוד איתם. כל ילד בוחר את הנושא שהוא רוצה ומתקדם בקצב שלו. פטי שם לתמוך כשצריך. באמצע יש הפסקת תה, לפעמים עם עוגיות ביתיות,

ארוחות הצהריים במקום היו מאד מאכזבות. הבאתי סטנדרט חדש של בישול ארוחת צהריים. אני אופה לחם, מבשלת מרק, ספגטי ברוטב עגבניות עם תרד, תפוחי אדמה עם בצל, עוף צלוי.

האנשים הפעילים כאן מחפשים דרך לצרף את אלו שלא ממש פעילים בבית הספר כי בסך הכל GB, בהגדרה שלו, הוא קהילה סביב בית הספר. יש לי כמה מחשבות בענין כמו למשל שאם הפוקוס היה הקהילה אז זה היה מביא משהו אחר מאנשים... בכל אופן, חשבתי להציע כאן לאנשים להשתתף בבישול ארוחות הצהריים לילדים. ככה נכיר עוד בישולים, הילדים יקבלו ארוחה חמה והאנשים יוכלו להתקרב אל העשייה של הקהילה.
כרגע GB יוצאת לחופשה של שלושה שבועות ואנחנו כנראה עושים גיחה לפסטיבל בפלורידה ככה שבכל מקרה הדברים ייקרו יותר מאוחר.

ב 2012 מתכונן כינוס של בתי ספר אלטרנטיביים בארה"ב ב GB. הקהילה החליטה לארח את הכינוס השנתי הזה אבל זה אומר מחוייבות של הקהילה להכנה של כל הדבר הזה. בפגישה האחרונה כבר רצו למנות אותי אחראית על הוועדה שתיהיה אחראית על ההתארגנות מעכשיו ועד הכינוס.
אם ניהיה כאן אני מניחה שאני אהיה מעורבת בכל זה. זה יכול לתת מנוף של צמיחה לקהילה שזקוקה לאיזה מקור חמצן חדש.

בחיפושים שלנו את הקהילה הנכונה לנו רשמנו לעצמינו שאנחנו רוצים קהילה בראש אקולוגי. היינו אפילו בקוסטה ריקה וביקרנו שם בקהילה שעובדת על כך שהיא תספק לעצמה את כל האוכל בתוך כמה שנים מועטות. כאן ב GB זה לא מוגדר כקהילה אקולוגית אבל הרבה דברים אקולוגיים קורים בה. בכלל, GB הבנתי, היא לא איזה משהו נוצץ שאתה בא ומתלהב. פה קורים הדברים כי הם קורים ולא כי מישהו שם להם כותרת כזו או אחרת. פה הדברים קורים כי מישהו עשה אותה ולא כי הוא הכריז עליהם. פה זה קורה בהכי פשוט שאפשר.
לכמה מהאנשים כאן יש בתי שימוש קומפוסט. עם דליים או בצורה אחרת הם אוספים את הצרכים ומתעלים אותם לקומפוסט. יש פה גינה ענקית שפעם גדלו בה מלא דברים ועכשיו גם היא מוזנחת, מחכה לידיים שיבואו להחיות אותה מחדש.
אחד מהאנשים אמר לי על המקום הזה - אם את רוצה שמשהו יקרה כאן אז תעשי אותו. אחרת הוא לא יקרה.
הלמידה שלי על עצמי מול ההתנהלות של הקהילה היא מאד מעניינת. אני לא אוהבת הגדרות כמו אנרכיה שהגדיר אותה אניבו על GB אבל בפועל אין כאן משהו שדומה למזכירות הקיבוץ או מזכיר קיבוץ או וועדות. הכל מתקבל כאן על פי קונסנזוס ומי שרוצה להעלות רעיון מעלה אותו, מביא אותו לאסיפה החדשית של המקום ונערכת הצבעה. מדובר בעיקר בפרוייקטים שרוצים לעשות - למשל כמו שהחליפו עכשיו את המטבח בבנין המרכזי או שהולכים לבנות גגון חדש שנשרף או לבנות שירותים חדשים באיזור המרכזי. ואז, מי שהציע, אחראי על הביצוע. אם הוא לא ייקח אחריות על הביצוע סביר להניח שאף אחד אחר לא ייקח.
אחריות מלאה.

וואו, לחיות בקהילה זה מעניין. מאד מעניין. שכחתי כמה.
אני בסך הכל אוהבת את הרעיון הזה של האחריות המלאה וזה שלא הכל נוצץ כאן מוריד את זה לקרקע של מציאות יומיומית שיכולה להיות צבעונית או לא בהתאם למה שאני אעשה ממנה.

זה מוזר, עם כל זה שאנחנו נחשבים למשפחה שלא חיה במסגרת, GB משקף לי מקום עם עוד הרבה פחות מסגרת. זה מאד מעניין.

אני פותחת עוד דף בו אני אשתף בפרקים של המסע שלנו, זה ישלים אולי כמה חלקים בפאזל הגדול של המסע שלנו.
מקווה שתהנו.

עדינה - תמסרי דש ונשיקות לדפי וכיף שאת פה. שכולכן פה.
תודה
אילני

נשמע ממש מעניין,
קצת מזכיר לי קהילה שהייתי בה תקופה באיטליה,
עם זה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, וקורה רק מה שמישהו ממש רוצה שיקרה וגורם לו לקרות,
וגם ההזנחה וזה שהרבה דברים פשוט לא קורים.

אבל הרגשתי שם בבית והיה לי נפלא גם עם הקשיים.
שם היה הרבה פחות ספייס, בית אחד שכולם גרים בו, לכל משפחה יש חדר אחד (גם עם 2-3 ילדים), והשאר גרים בחדר משותף.

הבית ספר נשמע מקסים ומאתגר, בקהילה שבה אני הייתי הילדים הגדולים היו בני 7, היה בי"ס פתוח בסגנון בקהילה שכנה , אבל לא ביקרתי בו.

אחד האוצרות הכי מדהימים שיש ל GB הוא האנשים בו. אורי ואני לא מפסיקים להתפעל מהאנשים המוכשרים, מעניינים, מעוררי השראה בחייהם הפרטיים.
אורה ויורם שביקרו אותנו כאן והיו איתנו בחנוכה נדהמו עד כדי שליפת מצלמת וידאו והנצחת האופן שבו אלן הטעין את הבטריה של האוטו שלו שנגמרה כי הוא שכח את האור דולק, ישירות מפנל סולרי. אנחנו כבר פוגשים את השימוש בפנל סולריים או ייצור חשמל על ידי מים במהלך הסיבובים שלנו אבל הם נדהמו. מה שלנו נראה כבר ברור מאליו, מסתבר שיש כאלו שבשבילם זה קצה העולם.
שכחנו שרוב העולם המערבי חי בבתים רגילים, חי חיים פחות או יותר רגילים. זה מצחיק. אותנו מקיפים אנשים שחיים מחוץ לקופסא והאמת היא שקצת הפליאה אותי ההתפעלות שלהם ממשהו שנראה לי כבר טרוויאלי. להשתמש בפנל סולרי.

יש פה אנשים עם לב ונתינה. כשאורי ואני היינו שבוע בקוסטה ריקה ואורה ויורם שמרו על הילדים, האוטו שלנו התקלקל בזמן שהם היו ב GB והם היו צריכים לחזור הביתה או לטפל באוטו. דייב, אחד האנשים האהובים עלינו ב GB הציע להם את אחת המכוניות שלו, לכמה זמן שאתם צריכים הוא אמר להם. גם פה הם נדהמו מהנדיבות של אדם שהם פגשו פעם אחת. זה היה באמת מחמם את הלב לראות כמה הקהילה רואה אותנו כבר חלק ממנה עוד לפני שאנחנו הרגשנו ככה על בטוח. יש איזו נתינה ופתיחות שפגשנו לאורך כל המסע שלנו ש GB משקף אותה מאד וככה אנחנו רוצים לחיות.

יש פה אחד שמאייר ספרים שהוא כותב, אחד אחר שפשוט יודע הכל, אינצקלופדיה מהלכת, ה וא מלמד אותנו כל כך הרבה דברים שזה מדהים. לילדים הוא קצת יותר מידי כי הם לא מצליחים לעקוב אחריו...אחרים מוזיקאים, אמנים, פילוסופים.

אחד הדברים שאניבו, הוא בן שבעים אולי או קרוב לזה, מלמד אותי זה שיעור על מחזוריות אבל מעיניים של מישהו ששכח מה זה להיות בן 44, כמוני. כמה הפרספקטיבה משתנה עם הגיל אני מגלה כל פעם. אניבו ראה את כל העליות והירידות של GB. היו תקופות שהיו במקום לפחות שלוש ארוחות ערב משותפות בבנין המרכזי, חיים שוקקים של קהילה, חגים מכל העדות והדתות, היה הרבה יחד. ועכשיו יש ארוחה משותפת אחת בשבוע והרבה פחות חוגגים את החגים (פעם דרך אגב היו חוגגים שם גם את פסח בשולחן גדול וארוך עם כולם). אבל יש לו את השקט. הוא יודע שזה גלגל עולה ויורד. הוא יודע בשקט שכנראה שמור רק לבני 70 שהכל בסדר.
אני חושבת על כמה GB משקפת אמת של החיים. שאי אפשר לשמר משהו כל הזמן בצמיחה וגדילה, אי אפשר לשמר משהו כל הזמן ביפה שלו ואולי אם אפשר להשוות אז בגיל העשרים שלו. דווקא GB עם כל ה "אין מסגרת" הוא כמו הכאוס ביקום שיש בו בכל זאת איזה שהוא סדר. הסדר לא תמיד נראה לעין אבל הוא כנראה שם כי כמו אחרי מוות קורית שם בשנתיים האחרונות מעין לידה מחדש.
GB היא כמו ה Unschooling שבו נראה שלילד אין מסגרת, אין כיוון, שום דבר לא קורה (לפעמים) ואז יש תקופות שיש כיוון ויש סדר ויש צמיחה ואז שוב יש תקופה של כאילו כלום....
שןב, זה מעניין להתבונן בכל זה ולראות מה זה משקף לי בחיי. עד כמה קל להשתייך למשהו שיש לו כיוון ברור ועד כמה הגדילה שלי עם הילדים שלי בלמידה של החיים ולא בשום מסגרת, הכינה אותי להתקרב למקום כמו GB בהרבה יותר שלווה וקבלה.

מרתק ומעורר מחשבות, תודה

קוראת בעניין

היו תקופות שהיו במקום לפחות שלוש ארוחות ערב משותפות בבנין המרכזי, חיים שוקקים של קהילה, חגים מכל העדות והדתות, היה הרבה יחד. ועכשיו יש ארוחה משותפת אחת בשבוע והרבה פחות חוגגים את החגים (פעם דרך אגב היו חוגגים שם גם את פסח בשולחן גדול וארוך עם כולם). אבל יש לו את השקט. הוא יודע שזה גלגל עולה ויורד. הוא יודע בשקט שכנראה שמור רק לבני 70 שהכל בסדר.

זה נשמע כמו תאור של הקבוץ שלי וזה מאד מעניין לראות את זה מהזווית הזו.

עוד,עוד... אילני בבקשה

מעניין, תודה

אנחנו פשוט בחופשת חורף ואני לא מגיעה לשם כרגע, לכן ההפסקה. בעקרון בתחילת ינואר הפעילות חוזרת ואני, אלא אם אני אסע לפלורידה לחדשיים לטובת העסק, אמשיך לכתוב.
בינתיים אם יעלו לי עוד דברים גם ממרחק, אביא אותם.
חורף חם ונעים לכולם.

עבר זמן. לפני שבועיים הגענו חזרה לטקסס והצטרפנו לקהילת גרינברייר. אנחנו עובדים עכשיו במרץ על הכנת השנה הבאה של החינוך הביתי המקומי (שפתוח גם לילדים שלא גרים כאן). הדרך כאן של הבית ספר (ואני משתמשת במילה בית ספר רק כי אין לי מילה יותר מתאימה לזה כרגע) הקהילתי היא בהשראת ג'ון הולט, סאמרהיל ומונטסורי. מכאן הדרך מאד פתוחה ליצירה של מה שקורה כאן בהתאם לאנשים שנמצאים כאן. בקהילה כרגע גרים 40 אנשים בערך וקצת יותר מעשרה ילדים. המקום מתחדש, יש מקום למשפחות חדשות. יש כאלו שעזבו ופינו מרחב חדש לאנשים חדשים.
יש לנו גינת ירק אורגנית, יש לנו לול תרנגולות, יש 170 אייקר (כמה זה בדונם?) של חורש טבעי שבו יש את הבקתות של המגורים של האנשים כאן. פשטות היא מילת המפתח כאן, יש בנין מרכזי שבו עושים ארוחות משותפות ופעילויות שונות, יש בריכה, יש גם נחשים וכל מיני חיות אפייניות לטקסס.
יש גם לא מעט דברים לשפר פה והם משתפרים כל הזמן. אנחנו בערך שלושים דקות מאוסטין ופחות מערים יותר קטנות.
מאד מרגש אותי להיות חלק מההקמה של מה שיקרה כאן בשנה הבאה. בעקרון זה יהיה בהתאם להורים שיקחו חלק בזה ולאנשי הקהילה שתומכים. יש פה הרבה יופי של הקהילה ויש גם קשיים של קהילה, כמו בכל מקום.
אם מישהו מתעניין בעוד פרטים בבקשה תכתבו לי למייל, אני לא באינטרנט כל יום. אני אבדוק גם את הדף פה אבל הכי טוב במייל אל
elani elan at gmail dot com בלי רווחים ועם הסימנים המתאימים.
להתראות!!!

טוב, זה היה ממני ההודעה הקודמת...

יש 170 אייקר (כמה זה בדונם?)
אייקר=4 דונם.

בהצלחה בהקמה! @}

תודה על השיתוף כאן
בהשראתו אני יוצרת כעת הוויה חדשה של מציאות,כאן אצלנו,בארצנו הקטנטונת
שלחתי לך מייל,קיבלת?

תודה עוגיה.
טוהר, קיבלתי, אני אכתוב לך למייל.

באופן טבעי

באופן טבעי