קורס עצמי בנשיות

אנונימי

^{דף מומלץ}

דף זה הוא הזמנה לכולכן להעלות על הכתב תובנות שונות לגבי: עצמה נשית, נשיות ופמיניזם בעידן הפוסט מודרני, למה לעזעזל גברים פוחדים מנשים? איך הגענו למצב שבו יש "רפואת נשים" אך אין "רפואת גברים"? למה רדפו את המכשפות? ועוד ועוד...
הקרדיט לכותרת של הדף מוענק ל מיכל מ.

החלטתי לפתוח את הדף אחרי שקראתי כתבה בחיים אחרים בשם "רפואת נשים בעולם של גברים". בכתבה הועלו מספר רב של נושאים שכל אחד מהם דורש כתבה בפני עצמה.
אז כדי לעורר אתכן להגיב ולכתוב, אחוד לכם חידה.
מדוע בכל סיפורי הילדים מכשפות מתוארות רוכבות על מטאטא?

ברוך הבא לך, דף בנושא נשיות!

מתוך "רצות עם זאבים/ ארכיטיפ 'האישה הפראית' - מיתוסים וסיפורים", קלאריסה פינקולה אסטס:

"... יש לשאוף לשיקום והצלת התבנית הנפשית היפה והטבעית של האישה. (...) כך שנוכל לבחור את השביל שהותיר הטבע הפראי, ולהמשיך ללכת בו. (...) שהשביל עדיין לא נעלם, שהוא עדיין מוליך נשים עמוק יותר ויותר אל ידיעתן הן. העקבות שכולנו הולכות אחריהן הן עקבות הארכיטיפ של "האישה הפראית", העצמי האינסטינקטואלי המולד.

אני מכנה אותה "אישה פראית" משום שעצם המילים עצמן, "אישה פראית", יוצרות את ה(..)נקישה האגדית בדלת הנפש העמוקה. (...) כל אישה, ולא משנה מה היא התרבות שממנה היא מושפעת, מבינה אינטואיטיבית את המילים "אישה" ו"פראית".

כשאישה שומעת את המילים הללו, מתעורר בה זיכרון ישן נושן. הזיכרון של קירבתנו המוחלטת, הבלתי הפיכה ושלא ניתן להתכחש לה לנשי הפראי, יחסים שההזנחה גרמה להם לשקוע בתהום הנשייה, ׁ(...) שהתרבות המקיפה אותנו הוציאה אל מחוץ לחוק (...).

נשים מסויימות חוות את "טעם הפרא" המחייה במהלך הריונן, כשהן מניקות את צאצאיהן, בתהליך ההשתנות הפלאי שהן חוות כשהן מגדלות ילד, או כשהן מטפלות ביחסי אהבה כשם שמטפלים בגינה אהובה".

עכשיו השתכנעתי סופית לקנות את הספר!
מכירה את תחושת הזיכרון - וכל כך נעים לראות את זה במילים.
האמת היא שגם העלת זיכרון קרוב מהטיול שלנו בהודו. הפעם הראשונה שהבנתי שאני לביאה:
נסעתי בריקשה עם הבנות מבקסו לדרמקוט (בנזוגי חזר ברגל את כל העלייה), בשלב מסוים נהג הריקשה ביקש שנרד כי קשה לו בעלייה (נסענו בעלייה הזאת יומיום במשך שלושה שבועות, ארבעתינו ביחד ואף פעם לא ביקשו שנרד מהריקשה) התחלתי לרדת מהריקשה כדי שאוכל להוריד את הבנות ואז בפתאומיות הנהג האיץ, עדיין אחזתי במוט של הרכב ומתוכי יצאה שאגה אדירה שהדהימה אותי ואת הנהג שעצר מייד, עליתי לריקשה והוא הסיע אותנו למחוז חפצינו, ואז ניסה להתנצל ולהסביר את עצמו, גם בשלב זה יצאה ממני הלביאה רק בווליום נמוך ומאיים.
מעבר לשאגה גם הרגשתי שיש לי כוחות עצומים, ואם הוא לא היה עוצר מיד אני לא יודעת מה הייתי מסוגלת לעולל לו - למזלי הוא עצר.

יופי של דף!
אני מכשפה וותיקה (מילדות) ואני יכולה לספר לכן למה מכשפות רוכבות על מטאטא ולמה יש להן חתולים
אני יכולה גם לספר לכן שהעולם נברא ע"י אישה, ושאלוהים היא, למעשה, אישה.
אתחיל עם המטאטא ואמשיך בפעם אחרת.
קודם כל- מכשפה זו אישה שמחוברת לעצמה. שמשתמשת בעוצמה הנשית שבתוכה בכדי לעשות.
מכשפה זו אשה. אישה שיכולה. יכולה לעשות הכול כי היא מאמינה בעצמה ובכוחות שלה.
<יש כאן אפרוחה בת 8 חודשים שקוראת לי כרגע"אמא מא!" וכוונת המשוררת היא- יאללה אני רוצה לישון - אז אסיים בינתיים>
לבנוגע למטאטא- זה יופי של כלי: גם לנקות וגם להכות(-;

ספרי, ספרי, שתפי - עוד!
כדי להמשיך את דבריך רציתי להוסיף את הפואנטה מסיפור על המלך ארתור באותו גיליון של "חיים אחרים".
שם הסיפור הוא "מה נשים רוצות יותר מכל?" - והתשובה מתוך הסיפור היא: "הדבר שאותו נשים רוצות יותר מכל הוא החופש להיות מי שהן רוצות להיות" !
לגבי החידה על המטאטא - אחלה תשובה ענבל, אבל אני כיוונתי למשהו קצת אחר אם כי לא רחוק ממה שאת כתבת.

מקבץ הרהורים אקראי שעלה לי בעניין המטאטא-
מטאטא מתקשר לבית- חפץ ביתי כזה, ולכן נראה לי שהוא מתאים ככלי שאתו מכשפות-נשים יכולות לעוף. לעוף דרך מלאכות הבית, דרך ההתחברות אל הבית- הממלכה שלנו (כפי שזה מתואר ביהדות, למשל). יש מטפלת אחת שעובדת על כל הנושא של התחברות לנשיות, (נדמה לי ששמה שרון אבל אני לא זוכרת את שם המשפחה), ושמעתי מחברה שהלכה אליה, שהיא ממליצה לטאטא את הבית בכל בוקר ולהתחבר לזה ממקום של הטהרות פנימית. מנסיוני האישי אני יכולה להעיד שיש במלאכת הטאטוא משהו מאוד מרגיע, מחבר. זה גם קשור אצלי לפשטות- בניגוד לשטיפה, שזה מסובך (דלי, מים, סמרטוט, המון פעולות...), טאטוא זה פשוט, "ויש" אחד והמטבח נראה הרבה יותר טוב.
אז אולי גם מהמקום הזה מטאטא הוא כלי טוב- להזכיר לנו, הנשים המודרניות המתוסבכות כל כך, להתחבר לפשטות.
באופן כללי, לגבי נושא הדף- אני מרגישה מאוד רחוקה מהאשה הפראית שבתוכי, אם כי קרובה יותר ויותר בכל יום שעובר. כשקראתי את הסיפור שלך למשל, ויויאן, מיד עלתה בי מחשבה שאני בטח לא הייתי צועקת...למרות שאין לדעת. לא יודעת- כאילו המקום המנומס, המתורבת, חזק אצלי לפעמים כל כך שאני תוהה מה יצליח לנפץ אותו. ואולי החוכמה היא לא לנפץ, אלא דווקא להמס, לאט לאט (זה כנראה מה שקורה אצלי).

לי דווקא סיפור הלביאה מתייחס לאינסטינקט האימהי הכי עמוק והכי חייתי שקיים בי, ושעד שלא נתקלתי במצב של "חיים או מוות", כלומר מצב שבו נדרשתי להגן על הגורות שלי, לא ידעתי שהוא קיים. והאמת היא שברגע האמת לא חשבתי, פשוט פעלתי (רונית, גם אני בדרך כלל מאוד מנומסת ותרבותית כיאה לחינוך הדרום אפריקאי שקיבלתי).
רונית, אוהבת מאוד את הפרשנות שלך לגבי המטאטא - ההתחברות לפשטות ומשם היכולת לעוף.
ארני, פשוט להתמוגג מחדוות הרגע (גם בטאטוא).
החידה שלי כנראה עושה את שלה, אתן הלכתן לכיוונים כל כך יפים שבכלל לא העלתי על דעתי, עד כדי כך שאני כבר לא בטוחה שהתשובה שלי היא היא התשובה, ולכן היא גם תחכה לעיתוי מאוחר יותר.

ויויאן, אני נענית להזמנתך ומעיזה לכתוב ולא רק לקרוא...
אותי המטאטא דווקא לוקח לכיוון אחר. אישה רוכבת על מטאטא, סמל פאלי שמזדקר בין ירכיה (סילחו לי על הציוריות) היא מעין אישה-גבר, ואולי את הדימוי של המכשפה על המטאטא המציאו גברים, שכל כך פחדו מנשים שיש להם כוח, שהיו צריכים להגדיר אותן כמשהו אחר, כלא-נשים. "אם הן חזקות כל כך, בטח יש בהן משהו מן הגבר".
אז אולי הגיע הזמן שבתור נשים, נאמץ דימוי אחר של מכשפות, משהו נשי יותר, עגול. נגיד, בחישה בקדרה גדולה...

רציתי להוסיף אייקון של אוכל, ותראו מה יצא לי, האוכל הכי פאלי שיש

כן , ענת ,זו הפרשנות הקלאסית למטאטא , גם בעיני .

ויויאן , מה זאת אומרת , יש לך תשובה?!

מחקתי חלק ממה שכתבתי קודם כי זה היה אישי מדי .

ויויאן תודה על הדף.
אני מזמינה אתכן לשוטט בפורום חדש ודומה להפליא כך שתדעו כבר לשוט בו (גם צ'יק צ'ק).
http://www.elaisha.com/cgi-bin/chiq.pl?[po]דף פתיחה[/po]

ארני, בהמשך למה שכתבת, ברשותכן, עוד ציטוט -

אסטס ממשיכה את הקטע הקודם, בתאור חוויות שגורמות לחוש ב"אישה הפראית": "גם הראייה מאפשרת לחוש בה, באמצעות מראות שניחנו ביופי כביר (...). היא באה אלינו גם בצליל; באמצעות המוסיקה המרעידה את עצם החזה ומסעירה את הלב (...). היא באה במילה המדוברת והכתובה; לפעמים מילה, משפט, שיר או סיפור יכולים להיות כה רוויים, כה נכונים, עד שהם גורמים לנו להיזכר, ולו לרגע, מאיזה חומר אנו עשויות באמת, והיכן ביתנו האמיתי (...).

(...). ומרגע שנשים איבדו אותה ומצאוה מחדש, יעמלו לשמור עליה לתמיד. (...) משום שהיא הגורמת לחיי היצירה שלהן לשגשג; מערכות היחסים שלהן מקבלות משנה משמעות, עומק ובריאות; מחזורי המיניות, היצירתיות, העבודה והמשחק מתבססים מחדש; (...). חוקי הטבע מקנים להן את הזכות השווה לצמוח ולשגשג. עכשיו, העייפות שהן חשות בסוף היום נובעת מעבודה וממאמצים מספקים, ולא מהיותן כלואות (...)."

איזה יופי, בשבט הקטן שנוצר פה, נראה לי שבדיוק חלק מאיתנו כרגע באתר.
(כתבתי, הוספתי לדף, ואח"כ ראיתי מלא תגובות שלא ראיתי לפני הכתיבה.

ועכשיו זה שוב קרה, מיכל מ

הי יערה! ובהמשך להפנייה שלך, הנה האתר של אילנה אילן

וואלה ענת סחתיין! וגם ארני!
התשובה שאני פגשתי קרובה מאוד למה שענת ביטאה כל כך נפלא (וואו ענת אולי הגיע הזמן שיתרגמו אותך לאנגלית, ספרדית וכו' - או במילים אחרות את כותבת נפלא!)
עיקר המהפיכה הפמיניסטית היה המהפיכה המינית הנשית - כלומר פריון ולידה הפסיקו להיות התפקידים הבלעדיים במיניות האישה אלא גם ניתן מקום של כבוד לאורגזמה הנשית. מה שאנחנו הנשים שכחנו זה ש"המכשפות בימי קדם לא שכחו את עצמתן ונשיותן - הן המציאו פולחנות מלאי דמיון ושאפו לתת דרור למיניותן. אחד הפולחנים כלל רקיחה של צמחי מרפא מעוררי הזיות (דודאים ובלה-דונה), מריחת המרקחת על מקל והחדרת המקל לאיבר המין. מכאן צמח המיתוס שמכשפות "מרחפות" על מטאטא." (מיכל קירש, רפואת נשים בעולם של גברים, חיים אחרים)

אני עם ענת במילותיה אז אולי הגיע הזמן שבתור נשים, נאמץ דימוי אחר של מכשפות, משהו נשי יותר, עגול.
היום כבר לא ירדפו אותנו בשל היותנו מחוברות לנשיות ולמיניות שלנו, ולא יעלו אותנו על מוקד. הגברים ממילא ניצחו - כל כך הרבה מאיתנו הופכות גבריות בכל כך הרבה תחומים שאין לגברים לעיתים במה להיאבק.
אני אומרת, יחי ההבדלים בין המינים! בואו נחגוג אותם וכך נוכל לחזור אל עצמתינו ממקום רך עגול מכיל ולא מאיים.

אמן

כל הכבוד על הדף! ברכות, ואני שמחה להצטרף.

מעניינות הפרשנויות בסוגיית המכשפות (באמת לא חשבתי אף פעם על המטאטא...), אבל הייתי רוצה להעלות בכל זאת שאלה שהיא אולי קצת קנטרנית, ואולי רק מתודית, אבל היא עדיין במסגרת ענייננו.

הדימוי של העגול כמסמן נשי מובהק. אולי אפשר לפתח את זה קצת (מה שקוראים אצלנו באוניברסיטה "לעשות לזה פרובלמטיזציה"...) ולבדוק אם לא גם פה אנחנו בעצם "נופלים" לאיזו קטגוריה נתונה, אולי אפילו מנוסחת דיכוטומית, כאופוזיציה ל"פאלי", "זקוף", או "אנכי", כמו שסימון דה בובואר רמזה בדבריה (בציטוט לא מדוייק: "הגבר היה תמיד האנך שמולו וביחס אליו מוגדרת האישה..." מתוך "המין השני").

אז כן, אפשר להתבונן בנתונים הפיזיים ובתפקידים הביולוגיים של האישה ולראות: מבנה גוף מעוגל, איברים רכים, הכלת העובר בתוך הרחם, וגידול ודאגה לילדים תוך נתינה ללא תנאי.

אין לי ספק שהדימוי ה"עגול" הוא רלוונטי (ובאופן אישי אני מוצאת את עצמי קרובה אליו ביותר), אבל, האם לא אורבת סכנה לפתחנו כאשר אנחנו מתחילות לגדר את האישה, או את הנשי במושגים בלעדיים? האין משום כך סכנה לבטל את מקומן של נשים אחרות, שאינן עונות להגדרה הזו? האם הן אינן "נשים אמיתיות"?

האם אישה הנהנית להתלבש בבגדים גבריים ומאמצת לה פרטיקות לא מסורתיות, אפילו "פאליות", אין לנו אלא לפרש אותה כשבויה בתוך הסדר הגברי-פטריארכלי-פאלוצנטרי (ממוקד סביב הפאלוס ומוכתב על ידיו)? כזו ש"נשאבה" אל תוך עולם-לא-לה? האם אנחנו לא יוצרים בכך דיכוי בתוך עולם המנסה דווקא לחתור תחת העולם שדיכא אותו?

בקיצור: האם ניתן להרחיב את מושגי הנשיות שיכילו כמה סוגים של "נשיויות" (ברבים)?

(יש אנתולוגיה נרחבת ודי מפורסמת של מבחר הוגות פמיניסטיות מרחבי העולם, שזכתה לשם "Feminisms", ברבים, על שום מגוון הדיעות והכיוונים המתפצלים שעולים בהכרח מהמחשבה על הנושאים הללו. באופן כללי הפמיניזם מעלה על נס את הריבוי, כסוג של ניגוד, או חתירה תחת ה"אחד" האפלטוני, המקדש את האחדות, את המובהק, את החד משמעי. אחד אלוהינו, אחד פאלוסנו.... למול - שני שדינו, המורכבות המרובה של איברי מיננו וכן הלאה.)

ובקיצור מס' 2: המכשפה מאופיינת גם על ידי הקדירה העגולה והמכילה, שממנה יוצאים אוצרות קסומים ומיני לחשים, ואליה נוצקים מיני חומרים ומרכיבים שאינם קונוונציונאליים (בהקשר של יצירה אנושית. כנפי עטלף, ציפורני צפרדעים וכיוצא בזה. קשר לטבע וצדדיו הקסומים), ומאופינת גם על ידי המטאטא, שיכול להיות מפורש כפאלי (ואולי בכך היא "מכניסה" לגברים ומראה להם לאיפה הם לא לקחו את הפאלוס שלהם...) ויכול להסתמן דווקא בהקשר של המטבח, כביכול הזירה הנשית המסורתית.

יש משהו מעניין בזה שהמכשפה, שעושה שימוש בכלים ה"נשיים" המסורתיים האלה, דווקא משתמשת בהם בצורה יוצאת דופן, חתרנית, ופותחת פתח לעולם שמוּדָר (מלשון "הדרה", פסילה, הרחקה) מעולם התבונה הגברי.
היא יוצרת ובוראת, ולקוחת את "מותר האדם מן הבהמה" לשלב נוסף, אחר. היא מחוללת מעשים על-טבעיים, ודווקא תוך קשר הדוק לעולם הטבע.
(בהקשר הזה, קלריסה פינקולה אסטס, ב"רצות עם זאבים", נותנת לכך משנה תוקף, כשהיא מחברת באופן הדוק את "האשה היודעת", המכשפה, עם הזאבה. באגדות מסויימות זו אף אותה דמות. [בשומר המסך שלי כתבתי את שמה: La Que Sabe. "היודעת"] )

אבל גם כאן יש לסייג, ולראות שבתקופות שונות מושגים שונים מקבלים דגש. כמו למשל בימי הביניים, שבהם מיני תופעות מיסטיות (ודווקא פחות דגש על הרציונליות) מקבלות ייצוג נרחב - על רקע כתות נוצריות שונות ושאר גורמים שאני לא בקיאה בהם - ובתוך העולם הזה מתפתח המיתוס של המכשפה כמו שאנו מכירים אותו היום.

בקיצור מס' 3: בכל הדיון הזה סביב דמותה של המכשפה, עולה בצורה מובהקת למדי משקל הכוח של הפרשנות. אנחנו יכולות לייחס לה את פרשנותנו, ולדלות מדמותה, בעזרת "כף הפרשניוֹת שלנו" מקורות להעמקת דימוי הקורבן והנרדף מחד גיסא, ומאידך גיסא (ואולי כאן טמון הכוח שלנו, הכוח הנשי), דווקא לקדם חיזוק והעצמה.

<אופס, יצא לי קצת ארוך...>

ויויאן. תודה על הדף.

הלואי שהיה לי עוד מה להוסיף לכל הדברים הנפלאים שכתבו כאן...

יפעת, תודה . @}
מעניין לחשוב איפה המכשפה הזאת מתקיימת בי...
אני כל כך מנומסת

אבל בצירי לחץ האחרונים שאגתי כמו חיה והייתי כמו בטרנס, גם זה סוג של כישוף, לא?

יש גם סוג אחר של עוצמה, לאו דווקא חייתית או מכשפית. עוצמה שבאה לידי ביטוי בסבלנות ובהתמדה. עוצמה כמו של סלע! (יצא לי סימן קריאה כי פתאום זה מרגיש לי מדויק) ואת זה אני חווה הרבה לאחרונה.

ענת,

זה יפה.

(באמת

אהבתי מאוד.)

יפעת, תודה תודה.
זה חשוב בעיני להפוך ולדוש ולא להתקע בהגדרות מתייגות שלפעמים רק באות לתרץ ולסגור חשבונות עם המין השני, למשל.

מה את לומדת באוני'?
משהו שקשור במגדר?

המכשפות השתמשו בויברטור כי הן היו מודעות לעצמתן הנשית ולרצונן להיות לא רק כלי פריון והולדה אלא גם לחגוג את הנאתן המינית כסמל לעצמתן והחופש שלהן...להיות מי שהן רוצות להיות"
ענת, מאוד אוהבת את הדמוי שלך.
עבורי, גברים ונשים זה אותו הדבר רק הצורה שונה. הצורה יוצרת הבדלים, אבל במהות אין הבדל.
ולכן אני בוחרת לחגוג את ההבדלים, הם קיימים ואין זה נכון עבורי להתעלם מהם.

אני לא יודעת אם במהות אין הבדל.
אני יודעת לגבי, שבפנים עמוק אני מרגישה "יצור" , "ישות" , בלי מין וזהות. אז אולי אני בעצם מסכימה איתך.
אני חושבת שיש מקום לתת לכל אחד ואחת את הבחירה מהסלים המלאים כל טוב של הנשיות ושל הגבריות, להתאים מצרף אישי ולהיות היא, הוא- עצמו, עצמה.

מיכל קירש, רפואת נשים בעולם של גברים, חיים אחרים.

איזה גיליון?

עוצמה שבאה לידי ביטוי בסבלנות ובהתמדה. עוצמה כמו של סלע!

ענת,
אני חושבת שניסחת בצורה השלמה והמזוקקת ביותר שאפשר את הכמיהה שלי כאדם, ואת התשוקה שלי כאשה.

<מרגש @} >

איזה קטע! בדיוק היינו בטיפול לילדה ביום חמישי וראיתי את הגיליון הזה ורק בגלל הדף הזה הלכתי ישר לקרוא את המאמר. כולל ההסבר על המטאטא. שלא נראה לי, דרך אגב. אני מצטערת, לא מתאים למה שידוע לנו ממקורות אחרים.

יערת, גיליון דצמבר 2003. בגליון מאי 2003 יש כתבה יותר מפורטת על טיפול הורמונלי בגיל המעבר, וכתבה מעניינת שדנה בספרה של ד"ר ריאן אייזלר,"הגביע והלהב" (שוב עינייני גברים ונשים הפעם מנקודת מבט תרבותית דתית).
בכתבות בחיים אחרים אין תמיד מראי מקום ולכן קשה לעקוב אחורה למקורות עליהם התבססו הכותבים. אבל מנסיוני, מחקר המתבסס על מקורות ועל מראי מקום של אחרים תמיד יגיע למקום שבו החומר הכתוב נשען על אינטרפרטציה של אדם יחיד או מספר אנשים שנפגשו, בעיקר כשמדובר במחקר היסטורי וארכיאולוגי, עם חומר מת, דהיינו ממצאים דוממים (חפצים ומבנים). אפילו כאשר הממצאים עליהם מתבססים הם חומר כתוב בעיקר כתובות ומעט מגילות, בדרך כלל הם מייצגים מספר אנשים מצומצם או שכבה חברתית מצומצמת (אני כמובן מדברת על תקופות קדומות).
לכן קשה לי לשפוט מה נכון ומה לא נכון, מה שבדרך כלל חשוב לי הוא שהדברים שאחרים כותבים גורמים לי לחשוב, להגיב, ולצמוח.

הבטחתי לעצמי שאני לא משוטטת לדפים שלא התכוונתי להכנס אליהם (מנשאים, חיתולים....דברים שממש על הפרק...), ומיד מצאתי את עצמי בדף הזה...
התרגשתי לגלות את הציטוטים על "האשה הפראית" שממש היתה איתי או אני הייתי היא בלידה של ישי.
במעגל נשים שעשיתי לקראת הלידה, פתחתי בקריאה של קטעים מן המבוא של הספר, שאת חלקם ציטטת כאן מיכל מ. לגמרי התחברתי לזה.
בלידה היו רגעים שהתעורר בי פחד שלא אדע מתי להתחיל ללחוץ. זוהי תחושה שלא הכרתי מהלידה הקודמת כי הייתי עדיין תחת השפעת האפידורל. מדי פעם שאלתי את מיכל בונשטיין, המיילדת המדהימה, איך אדע מתי ללחוץ, והיא כל פעם אמרה "את כבר תדעי, הגוף שלך ידע".
ובאמת, לקראת הסוף הייתי במקלחת, הרגשתי את הלחץ של הצירים יורד למטה, עדיין לא ידעתי שזה מתקרב, ואמרתי שוב למיכל שאני מפחדת שלא אדע מתי ללחוץ והיא ענתה שוב בקול הרגוע לגמרי שלה שאני כבר אדע... מיד אחר כך אמרתי שאולי כדאי שאכנס לבריכה והיא אמרה שזה רעיון מצוין, נכנסתי לבריכה וקצת אחר כך פשוט זה קרה. הגוף שלי באמת ידע. אני ידעתי. התחלתי ללחוץ ולשאוג מבלי שאף אחד אמר לי ומבלי שחשבתי על זה. הרגשתי ממש לביאה. הרגשתי את האשה הפראית שבי. זאת היתה ממש תחושה מדהימה.
אחרי הלידה מיכל סיפרה שבמקלחת היא כבר ידעה שזה ממש קרוב, וכששאלתי אותה על איך אדע היא ראתה במבט שלי שהנה זה הולך לקרות, והיא קצת התבאסה שזה יקרה באמבטיה (הריקה), והיא ממש שמחה שרציתי לעבור לבריכה. בעיני זאת גדולה שלה שהיא ידעה שזה בא, וידעה שעדיף שאעבור לבריכה, אבל היא לא הציעה את זה ולא אמרה כלום, וחיכתה שזה יבוא ממני, כפי שבאמת קרה.
ו...עדיין לא הגעתי לדפים שרציתי, ונדמה לי שישי מצייץ...

דנה, איזה תאור. תודה לך מקרב לב, או אולי מ"נים" הנפש שמתעורר כשאני קוראת את מה שכתבת

התחלתי ללחוץ ולשאוג מבלי שאף אחד אמר לי ומבלי שחשבתי על זה. הרגשתי ממש לביאה. הרגשתי את האשה הפראית שבי. זאת היתה ממש תחושה מדהימה.
דנה, זה בדיוק זה! פשוט תיארת את מה שהרגשתי.

טוב, אני רואה את הדף הזה הרבה אבל עד עתה לא היה לי מה להגיד,
אבל עכשיו שיש כאן ויכוח סוף סוף אז אמליץ לכולם על חיפוש witch symbolism broomstick OR broom בגוגל

יש שם כל מיני דברים על שימושי המטאטא בטכסי נישואין ולידה, אך קודם כל בולט התפקיד הכפול, מקל המטאטא - סמל גברי , המברשת (משולש משיחים) סמל הנשיות
בנוסף יש שם סימוכים לטענות שהועלו לעיל

ויויאן יקירתי,
אני נענית לבקשתך אבל באמת לא מוצאת מילים משלי אז -
"לעיתים אני כמו רוח סופה
המתפרצת החוצה בעצמה
לעיתים אני עומדת ללא תנועה
וקולטת את הוויתי הגדולה
לעיתים אני שרה ורוקדת ערומה
ומודה לטבע על כל דקה....
... אני האשה הפראית הקדומה
המחוברת לעצמה ולטבע"
מתוך קלף שפתחתי לאחרונה, צינזרתי חלק.
בעניין המטאטא. יש לי אסוציאציה של מטה, אולי כמו של משה (או גנדאלף), או מוט של אדם ההולך בדרך,
מנהיגה, מורת דרך...

אמרתי כבר שאני מכשפה. ואפאחת פה לא נבהלה. אנחנו מעגל של נשים חזקות, עוצמתיות שמדברות וחיות מהבטן.
אני מספרת סיפורים. עורכת ערבי נשים המחזקות את הבטן הנשית. העגולה, הרכה, השמנה.
הנה העיבוד שלי לסיפור "לה-לובה" מתוך "רצות עם זאבים":
ישנה אישה זקנה, שחיה במקום נסתר. כולם מכירים אותה, אך רק מעטים ראו אותה באמת. היא מחכה למי שתעה בדרכו, לנוודים או למחפשים, שיבואו לביתה.
היא זהירה, לעיתים קרובות שעירה, שמנה, ומנסה תמיד להימנע מכל חברה שהיא. מתבודדת ככל האפשר.
אומרים שהיא מסתובבת בשוק של הבדווים בבאר שבע. אומרים שהיא חיה במדרונות הגרניט הסדוקים של רכס הסכין בהרי אילת. יש שטוענים שראו אותה תופסת טרמפים בצומת הערבה...
היא נקראת בשמות רבים; אשת העצמות, המלקטת,לוס וולפאגוס (של הזאבים), ו"לה לובה" – אישה זאב.
עיסוקה היחידי הוא ליקוט עצמות. היא אוספת ושומרת עצמות שונות, ובמיוחד מה שבסכנת הכחדה , ויש חשש שיעלם מן העולם. מערתה של לה לובה מלאה בעצמות של יצורי המדבר – הצבי, שועל הצוקים, חתול החולות, טריסטרמית. אבל אומרים שהיא מתמחה בזאבים.
בלילות, היא מתגנבת אל ערוצי הנחלים החרבים, אל מורדות ההרים היבשים, מנפה בידיה את אדמת המדבר, אדמת הערבה והמרחבים, מחפשת עצמות ושברי עצמות של זאבים.
וכשאספה די עצמות לבניית שלד שלם, כשהעצם האחרונה מונחת במקומה, והיצור השלדי היפהפה פרוש לפניה, היא יושבת על יד האש, חושבת על השיר שתשיר.
היא חשה את השיר עולה בתוכה מן הקרקע, מן האדמה, וממלא אותה. ואז, היא נעמדת מעל השלד הפרוש , נושאת את ידיה מעלה, ושרה. היא שרה בקול, לעיתים צורמני וחייתי ולעיתים ענוג. לעיתים עמוק ורוגע ולעיתים עמוק ומהדהד. וכשהיא שרה, העצמות של הזאב מתחילות להתחבר זו לזו, והשלד מתאחד לאחד. היא ממשיכה לשיר, והשלד קורם עור וגידים, זנבו מצמח פרווה והוא מונף מעלה בשמחה.
לה לובה ממשיכה לשיר, והזאב מתחיל לנשום.
לה לובה שרה עוד ועוד, עד שקרקע המדבר רועדת והזאב פותח את עיניו, מזנק ורץ לתוך ערוץ הוואדי.
ואי שם במרוצתו של הזאב, כאשר נופלת עליו קרן ירח לבנה או קרן שמש זהובה, או כאשר הוא רץ בכל כוחו, הזאב... . . . משנה צורה.. . . . והופך... לאישה צוחקת, הרצה אל האופק, חופשייה.

ולכן, אם אתן משוטטות במדבר לעת שקיעה, ואתן חשות קצת אבודות ועייפות, יש לכן מזל. מכיוון שאתן עשויות למצוא חן בעיני לה לובה, ואז היא עשויה להראות לכן משהו...משהו לנשמה...

השירה האדמתית, ככוח מחיה, כוח המרעיד את העולם ומסוגל, להעיר מתים. כשאישה שרה היא מתחברת לכוח הזה, כוח חזק המפחיד גברים (קול אישה בערוותה).
כול היצורים זקוקים לכוח החיים של האדמה בכדי להפוך מיצור שהוא צרור עצמות ליצור עם נשמה, נשימה. יצור ללא נשימה נחשב מת. כך גם אישה, שללא הנשמה, האדמה, היצירתיות המהנה ביותר, אינה מרגישה חיה, כאילו חסר לה אוויר לנשימה. השירה היא היצירה אצל לה לובה. תפקידה של כל אחת מאיתנו – לאסוף את צרור העצמות שלה ולמצוא את דרך הנשמה היצירתית, להפיח בצרור העצמות – נשמה – צחוק, חופש, שמחה. בהצלחה...
עינבל

אלות פריון בעולם העתיק, היו בדיוק מה שתואר כאן- נשים עגולות, חזקות. אגן ירכיים רחב שהבטיח לידה קלה והשרדות היולדת. הנה אלת פריון עתיקה, תראו כמה שהיא חזקה. הזרועות הקצרות, צוואר קצרצר וגוף נשי ועגול. וכמה שהדמות הקולבית המאפיינת את מודל החברה שלנו לאישה יפה- רחוק ממנה...
תמונה

אני מאוד נהנית מהדף הזה. במקביל אני רוצה להמליץ לכל מי שקוראת כאן ומתעניינת על הסדנאות של אילנה דגני 04-9841992 אילן. עשיתי כמה כאלה , בדיוק בנושאים המועלים כאן, וזה מאד עזר לי באופן אישי לקבל ולהתחבר עם האשה הפראית שבתוכי, ושהיא אני. ונשיקה לויויאן מיוחס.

אני רוצה דוקא לכתוב על המילה מכשפה ולא על המטאטא.
תמיד הפריע לי שהמילה "מכשפה" נתפסת כשלילית. ואילו מכשף זה איזשהו קוסם גדול וכדומה. אז גם אני חיפשתי בספר "רצות עם זאבים" ומצאתי משהו שיתאים.
"...כמו המלה "פרא", המלה "מכשפה" קיבלה גוון של גנאי. אבל לפני זמן רב שימשה כינוי לנשים מרפאות, זקנות וצעירות כאחת.
המילה מכשפה באנגלית - witch - נגזרת מהמילה wit שמשמעה חוכמה. זה היה לפני שדתות הטוענות לקיום אל אחד בלבד החלו להטביע את דתות "האם הפראית", הקדומות יותר. ואף על פי כן, המפלצת, המכשפה, הטבע הפראי וכל שאר היצורים והיבטים אחרים בנפשות הנשים - שהתרבות סבורה שהם איומים - הם דוקא הדברים הברוכים שנשים זקוקות ביותר לשיקומם ולהעלאתם אל פני הקרקע."

בימינו המילה witch זוכה לעדנה בזכות א/נשים המשתייכים לדת ה-wica.
אולי מישהי מכירה יותר ממני ויכולה לפרט?

פתאום אני מצטערת שמחקתי מה שכתבתי פה , באותו רגע זה היה נראה לי מאוד אישי .

"...כמו המלה "פרא", המלה "מכשפה" קיבלה גוון של גנאי.
לגבי המילה פרא , לדעתי כבר אלפי שנים מגבילים נשים שלא יהיו פראיות , שיהיו מאופקות.
הסיבה לדיכוי הזה , לפי מה שמקובל לחשוב : יש פחד גברי עתיק מהפראות העוצמתית של האישה .
סיבה אחרת היא הרצון להגן על נשים , (בעיקר נערות) מהריונות לא רצויים ,למשל.
אני נוטה לראות את כל דיכוי הנשים לדורותיהן כנסיונות הגנה מתוך כוונה טובה בסך הכל ,
ולראייה הדמות הראשית בדיכוי היא האמא , וקשה לי לראות אותה רוצה לפגוע .- בכל אופן מה דעתכן ?

לגבי עצמי מתישהו למדתי שהעוצמה שלי יכולה להיות הרסנית, אם היא מחוץ להקשר , כלומר ספונטנית .
אני זוכרת כשהדרכתי במחנה קיץ יהודי בקנדה יצא לי בשתי הזדמנויות , לנהוג באופן שלפי דעתי היה אמור לדרבן את החניכים לקחת חלק פעיל באירוע .
התוצאה הייתה שהם כל כך התלהבו שיצאו מכלל שליטה , והייתי צריכה לרסן את עצמי כדי שזה לא יקרה שוב.

לגבי מכשפות ...
בספריו של terry pratchett
=== Terry]מומלץ בחום Pratchett[/po] (פנטזיה/קומדיה)===
המכשפות הן לעיתים לא נחמדות , אבל אין ספק שהן מהטובים (רובן לפחות)
בכל מקרה אין ספק שלעומת המכשפים אותם הוא מציג כטיפוסים אקדמאים מגוחכים הן מעשיות ופועלות לטובת הכלל

אני קוראת ומתרגשת מהכל.
אם יש לכן כח לחזור על עצמכן, בלי לגרוע מנוכחותכן בפורום הזה, אז בואו להדהד את הדברים גם בפורום של "לגעת אישה" ב- www.elaisha.com
ויויאן, ענת, אסנת, שירי, יערת דבש, ענבל, מיכל ועוד יקרות כמוכן, אני אשמח אם תתנו מחוכמתכן והפראיות שלכן.
אוהבת ושמחה על ההדהוד והשיחה שנפתחה כאן.

במחשבה שנייה - אני רוצה לשאול האם יש למישהי התנגדות שאני אעתיק את הדף הזה כמות שהוא לפורום של "לגעת אישה"?
החומרים שכתובים כאן הם חשובים ביותר והייתי רוצה להדהד אותם הלאה.
אם לא תשמע התנגדות אני אבין שזה בסדר מצידכן.
תודה. היו ברוכות.

מוזמנת, מצידי. @}@}@}

אני מעתיקה לכאן הצעה למדיטציה שצפריר נתן. אמנם לא ביצעתי אותה, אבל יש לקריאה שלה, עבורי, אפקט מרפא:

_תרגיל לאינטימיות עם עצמך: עמדי עירומה מול המראה, כשאת בוחנת כל חלק וחלק בגופך. צייני בפני עצמך עד כמה את אוהבת כל חלק ואבר בגופך (מאוהבת מאוד ועד לא אוהבת בכלל). לאחר מכן עברי במראה רק על החלקים שאת אוהבת ושלמה אתם לגמרי.
אז, הודי לבריאה על יופיך ועל שלמות אברייך (אלה האהובים עלייך וגם אלה שפחות מושלמים בעינייך - כולם שלמים).

תרגיל זה יפה לגברים ונשים, באשר הם, על מנת לרדת ממרומי החשיבות העצמית התהומית שאנחנו מייחסים לעצמינו ולייצר אינטימיות עם מהותנו - מי שאנחנו באמת, מכאן אנו עשויים ללמוד להיות מרוצים מעצמינו, מסביבתינו ומילדינו - גם כשהם ממש לא מרוצים._ (מתוך קשה לי באינטימיות עם הילדה).

ואני ממשיכה לצטט מ"רצות עם זאבים"... עכשיו מתוך הפרק "גוף מלא שמחה: הבשר הפראי" (ההדגשות באותיות שמנות הן שלי):

"נשים גדולות או קטנות, רחבות או צרות, נמוכות או גבוהות, בנויות כך פשוט משום שירשו את מבנה הגוף של קרובותיהן; אם לא של שארות בשרן המיידיות, אזי של אלה שלפני דור או שניים.(...) חריצת דין הרסני ומוציא מהכלל על הצורה התורשתית של האישה, גוזלת ממנה כמה אוצרות פסיכולוגיים ורוחניים חשובים ובעלי חשיבות מכרעת. כך גוזלים ממנה את הגאווה בסוג הגוף שניתן לה על ידי אילן היוחסין הקדמון שלה. (...).

אם מלמדים אותה לשנוא את גופה שלה, איך תוכל לאהוב את גוף אמה, הבנוי בדיוק כמו גופה? - ואת גוף סבתה? ואת גוף בנותיה? (...) כשתוקפים אישה כך, מחריבים את גאוותה המוצדקת על השתייכותה לבני משפחתה וגוזלים ממנה את הרטט הטבעי שהיא חשה בגופה, ולא משנה מה גובהה, גודלה או צורתה (...)."

"הרס השיוך האינסטינקטיבי של האישה לגופה הטבעי גוזל ממנה בטחון. הוא גורם לה לתהות האם היא אדם טוב או לא, ולבסס את ערכה העצמי על מראה ולא על מהותה. (...). הרס שכזה ממלא אותה דאגה, משפיע על כל מעשיה, תוכניותיה וציפיותיה. בעולם האינסטינקטיבי לא יעלה על הדעת, שאישה תניח למראה החיצוני להעסיקה במידה שכזו".

"(...) ובזאת גוזלים מהן מערכות יחסים עמוקות וטובות יותר עם הצורה שניתנה להן. עיסוק מוגזם בגוף גוזל מן האשה חלק ניכר מחייה היצירתיים ומתשומת הלב שהיא מקדישה לדברים אחרים".

"אישה (...) יכולה לחולל שינוי בגישתה שלה אל עצמה, ובזאת לנער מעליה השלכות הגורעות מערכה. היא עושה זאת כשהיא לוקחת חזרה את גופה. כשאינה נוטשת את העונג שבגופה הטבעי (...), וכשהיא לוקחת חזרה את חייה האמיתיים וחיה אותם במלואם, בלי מעצורים".

"ממה בנוי הגוף הבריא בעולם האינסינקטואלי? ברמה הבסיסית ביותר – החזה, הבטן, כל מקום שבו יש עור (...) - השאלה אינה מה צורה לו, מהו גודלו, מהו צבעו או גילו, אלא מה התחושה, האם הוא פועל כפי שנועד לפעול, האם אנו יכולות להגיב, האם אנו מרגישות מנעד, קשת של רגשות? האם הוא מבוהל, משותק מכאב או פחד (...), או שמא יש לו מוסיקה משלו, האם הוא מקשיב, האם הוא מביט בדרכי הראייה הרבות שלו?"

(בהמשך אסטס מספרת על חווייה שעברה בסדנת נשים, כשהייתה בתחילת שנות העשרים לחייה. היא מתארת אשה מבוגרת-הרבה-יותר-מגיל-35) – "האגן שלה היה אגסי מדי על פי אמות המידה המקובלות, וחזהּ לעומתו היה זעיר, רשת של ורידים סגולים וזעירים כיסתה את ירכיה, צלקת נושנה מניתוח קשה התפתלה מצלעותיה (...), קוטר מתניה היה זערורי.

לכן, לא הבנתי מדוע הגברים רחשו סביבה כדבורים סביב חלת דבש. הם רצו לנגוס מירכיה האגסיות, ללקק את הצלקת, לאחוז בחזהּ, להניח את לחייהם על רשת ורידיה. חיוכה היה מסנוור, הליכתה מרהיבה, וכשעיניה הביטו, הן קלטו באמת את מה שראו. ושוב ראיתי את מה שלימדוני להתעלם ממנו, את הכוח שבתוך_ הגוף. הכוח התרבותי של הגוף הינו יופיו, אבל הכוח _שבתוך הגוף נדיר, משום שרובנו גירשנו אותו (...)".

ארני, גם אני אהבתי את מה שמחקת...

תודה , מיכל.
אני מחברת מה שמיכל ציטטה לעולם המכשפות :
בעיני יש פה פיצול , של הנשים דוקא , של דמות האישה .
למה כדי שאישה תהיה עוצמתית עליה להיות מכשפה ?!

אני חושבת על עצמי כאדם עוצמתי דוקא ביומיום , באינטרקציות שלי עם אנשים , בעיקר אלה בעלות הגוון הרגשי , בשמחה הפשוטה שלי בכל דבר שאני עושה .

אישה לא צריכה לרקוח שיקויים , או לעסוק בהעצמה נשית כדי להיות נשית ומועצמת , היא יכולה לרקוח ריבות במטבחה הפרטי , באותה עוצמה ובאותה השפעה מבורכת על סביבתה .

אח מיכל, ציטוטים נפלאים!
פשוט תענוג לקרוא...
ארני, אני איתך בתחושה שגם לריבה שנרקחה במטבחה הפרטי של אישה עצמתית ואוהבת יכולה להיות השפעה חזקה כשל שיקוי.
כל הקישוטים שמסביב (מטאטא, קדירה, כדור בדולח, ועוד) לא יעזרו אם אין את הכוח שבתוך.

תודה, ויויאן. ועדיין לא כתבתי - תודה על הדף!

אם נעזוב באמת את כל הקישוטים האלה של מכשפות אז לי מצטיירת מכשפה כשאני חושבת על זה: אשה שלכאורה אין לה שום סממן חיצוני להיותה מכשפה לא בלבוש ולא בגודל האף וכו' אבל גבה זקוף ועיניה חודרות שלפעמים צריך להסיט את המבט מפניהן אחת ששולטת בחייה שיש לה קשר ישיר עם אלוהים (או ישות טהורה אחרת) אין בה פחד, והיא רואה גם את הנסתר וגם את הנגלה ומבינה הכל בחכמה, אחת שאחרים שואבים ממנה כח ורוצים להיות במחיצתה, אלא אם כן הם חוששים, מהידע שלה מהחיבור שלה מהביטחון הזה שלה, ואז אני יכולה למשל להבין למה בימי הביניים העדיפו להשתיק אותן. אני מדמה את זה לציפורים בעלי כנף שיושבות על ענף ומחזיקות אותו בחוזקה ופחד פן תיפולנה, אבל יש לכן כנפיים עופו, אבל אלא שחוששים אומרים להן כל הזמן אתן תפלו, או יותר גרוע קוצצים להן את הכנף כדי שבאמת לא תעופנה.
כמו שאילנה אילן אמרה באחד המעגלים שלה בכל אשה תבוע בד.נ.א. שלה הדיכויי הזה של נשים במשך שנים על גבי שנים, ואנחנו צריכות ללמוד לעוף מחדש וללמד את ילידנו (בעיקר את בנותינו) לעוף בלי פחד.
אני פוגשת מכשפות כאלו מידי פעם, הן מסתובבות בינינו.

ולגבי הלביאה שבי, גם אני פגשתי בה בלידות שלי ואח"כ בתור אמא, גם פגשתי את הלביאה המובסת שקול אדם שנחשב יודע יותר ממני חזק ממני ערער אותי והאנסטינקים התבועים בי נעלמו באותו רגע.

בקשר למכשפות - האבחנה שלי היום לגבי מכשפה - היא שימוש בעוצמה למטרות מניפולטיביות. ז"א - אישה עם כוח שמנצלת אותו כדי להשיג את האינטרסים שלה, באופן עקיף, מאחורי הגב. יש כאן המון חוכמה נשית שעמדה לרשותנו ונוצלה במשך דורות כדי לשרוד בעולם של גברים. היום אני מרגישה שזה לא נכון יותר לפעול בדרכים כאלו. צריך להתחבר לעוצמה, לפעול מתוכה, אבל באופן ישיר.
למה אני מתכוונת? אוף, אני אנסה להסביר זאת דרך ספר המכשפות-כוהנות הטוב ביותר שאני מכירה- ערפילי אבלון. הכוהנת היא אישה שיש לה עוצמות ויכולות רוחניות כבירות, אבל היא תמיד פועלת מאחורי הקלעים, מתמרנת מצבים ומהלכים כך שאנשים יפעלו לפי מה שנראה לה. הספר מביא כבר את המודעות המתחילה להתעורר לבעיתיות שבדבר. שכן בדרך כזו האדם המתומרן אינו בוחר באופן חופשי במה שהוא רוצה. במובן הזה פעולתה של המכשפה היא כישוף רע.
את כל היכולות שלנו לראות, לזהות מה נכון, להבין את מה שמתרחש מאחורי הקלעים - אנו צריכות להביא ל"עידן החדש" - ותמיד לפנות קודם כל לרצונו החופשי של האדם שמולנו, גם אם הוא טועה ועומד לעשות את המעשה הלא נכון לדעתנו.
זה בכלל לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, עבורי, זו משימה גדולה ופיתוי ענק. כל כך הרבה יותר קל לפעול מאחורי הקלעים... לעקוף את המודעות של הנוגעים בדבר, כך שהם חושבים שהם עצמם יזמו ורצו במעשה. כשהייתי צעירה קראתי לכך "שיטת אליעזר" על שם אב בית אחד במוסד חינוכי, שהדרך היחידה לגרום לו לעשות את מה שרצית היה לשתול בדרך עקיפה את המחשבה במוחו, כך שהוא יציע אותה מעצמו. הדרך הזו עובדת כל כך טוב שאתן לא מאמינות. ולמרות יתרונותיה, אני מרגישה שהיא מזיקה.

ספר המכשפות-כוהנות הטוב ביותר שאני מכירה- ערפילי אבלון.
אני כל כך אוהבת את הספר הזה!

שהדרך היחידה לגרום לו לעשות את מה שרצית היה לשתול בדרך עקיפה את המחשבה במוחו, כך שהוא יציע אותה מעצמו

נועה פעם השתתפתי בסדנאת שיווק שחילקה את האנשים לקטגוריות , ולימדה איך לזהות לאיזו מהם האדם שלפניך שייך ואזי איך להפעיל אותו . הדרך הזו עובדת על סוג אנשים שמאוד מזוהים עם סטריאוטיפ גברי מסויים ונפוץ .
מה השמעלה בי את המחשבה שנשים שהתמודדו עם דיכוי בעולם גברי , נאלצו לאמץ דרך פעולה זו שהפכה לטבע שני. אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת (אם כי לפעמים , כשאני פוגשת טיפוסים כאלה , אני קצת מצטערת שאין לי את היכולות האלה של לפעול מאחורי הקלעים ולהזיז אותם .)

בתחושה שגם לריבה שנרקחה במטבחה הפרטי של אישה עצמתית ואוהבת יכולה להיות השפעה חזקה כשל שיקוי.

ויויאן , זה בדיוק ההפך ממה שהתכוונתי .
לאישה העוצמתית אין צורך בשיקויים , או לחשים .בעיני כל סממני המכשפה מרחיקים את הנשים מהמטרה כי אז הופכת העוצמה לנחלתן של בודדות , של יודעות סוד ובעלות כוחות כביכול . בעוד שבעיני לכל אישה יש בתוכה עוצמה , והעוצמה הזו לא באה מידע או מכוחות היא באה דוקא מהפשטות היומיומית , כשאישה מרשה לעצמה (וזה לא פשוט )לאהוב את עצמה , את מעשי ידיה והסובבים אותה , אז היא פוגשת את העוצמה הזאת , דוקא מתוך השחרור , ההרפיה מכל מיני סממנים , ושליטה .

טוב ,מקוה שהבהרתי את עצמי .
אמבט ים אני אוהבת את מה שכתבת וחותמת על כל מילה .

עד כה לא השתתפתי, אבל אני קוראת באדיקות. פחות את הציטוטים, יותר את הקולות שלכן. איכשהו, כמעט בכל אחד מהם אני מוצאת נקודות המדברות אלי. מלאה סתירות כרימון אנכי...
אבל שאלה אחת מיקדמית אינה מרפה ממני לאורך הדיון כולו - המילה 'מכשפה' - האם לדעתכן (או שאולי יש תשובה היסטורית לכך) היא פרי המצאה נשית או גברית?
כדי שלא אראה כמי שטומנת מלכודת, אבהיר את המניע לשאלתי: מי שכבר נתקלה בדברים שכתבתי כאן בעבר שמעה, מן הסתם, על סלידתי העזה מהגדרות (על למה ומדוע, בהזדמנות אחרת, אם בכלל תרצנה לדעת

).
'מכשפה' בעיני היא גם הגדרה. ולא סתם הגדרה, כי אם הגדרה מאוד טעונה. לפני שאעשה בה שימוש, הייתי שמחה להבין איזה תוכן כל אחת מכן יוצקת לתוכה, ויותר מכך - האם אין אתן רואות סתירה בין עצם השימוש בהגדרה לבין התוכן שאתן יוצקות בה.
אבהיר באמצעות דוגמא: אם המילה או הדמות 'מכשפה' היא אכן המצאה גברית או שהיא רווית אסוציאציות שליליות בקהל הרחב, אזי מדוע להזקק לה בבואי לתאר אישה חזקה ועוצמתית?
ארני כבר 'האשימה' אותי פעם בהיותי אשת שיווק מודחקת

, אבל לדעתי הרבה יותר קל להחליף מילה מאשר לנסות לתקן רושם מפוקפק, שטבוע בציבור הרחב, ביחס למילה המקורית.
אני, באופן אישי, לא כ"כ רוצה להיות מכשפה. אני מעדיפה לנסות ולהיות אישה חזקה ועוצמתית.
עכשיו נשאלת השאלה איך עושים זאת...

ארני,
ולראייה הדמות הראשית בדיכוי היא האמא , וקשה לי לראות אותה רוצה לפגוע .- בכל אופן מה דעתכן ?
כאשר גם האם עצמה היא תוצר של דיכוי, היא עלולה להפנים היטב היטב את הלך מחשבתו של המדכא.

ארני, אנחנו מסכימות בעצם, מבחינתי השפעה חזקה כשל שיקוי היא אהבה, חום, אנרגיה שמועברת על ידי אישה עצמתית גם דרך מעשי ידיה. לי אין קונוטציה שלילית בהקשר של שיקויים וכשפים, בעולמי הם נועדים ונועדו אך ורק כדי לעזור, לקדם, לרומם, להעביר אנרגיה חיובית, חום ואהבה. המכשפות בעולמי נשארו בעלות כוונה חיובית, ולא מתוך נאיביות, אלא מתוך ראייה מפוכחת של מי שרדפו אותן והפכו אותן לדמויות מפחידות, מאיימות ומניפולטיביות (שליליות) באגדות ובסיפורים. ההשראה שלי היא מספרים שקראתי בילדותי כמו "המכשפה מאגם הקיכלים" או ספרים שקראתי בבגרותי כמו ספרה הפחות ידוע של אריקה יונג "Fanny Hackabout Jones" .

מאיה, אמרתי לך פעם כבר שאני אוהבת אותך.

שיהיה לכןם סוף שבוע נפלא

נורא מעניין הדף הזה והשפעתו עלי.
לשם גילוי נאות צריך לומר שאני גבר.
הדף הזה ממש מרשים, ועם זה לא אומר לי כלום. לא מדבר אלי כלל. אני רואה כאן עוז-ביטוי, שלא מצליח ליצור בי את האסוציאציות המתאימות. משאיר אותי קר.
אני רק לומד שיש לכן חוויות אדירות, שהן זרות ומוזרות לי. שיש לכן עולם עשיר, שאין לי כניסה אליו. ואולי זה בכלל לא בגלל היותי גבר, שהרי לאחרים (צפריר?) יש ויש גישה אליו.

זאת הפעם הראשונה שנכנסתי לאתר כלשהוא באינטרנט ,דווקא מתוך חיפוש על נושאים כמו הריון ולידה וגיליתי דברים מעניינים לא פחות.גם אני מכשפה ואני גאה מאוד בהיותי מכשפה במובן המאוד חיובי של המילה.

אתי, כשער לעולם האינטרנט-
הגעת לאתר הנכון.

יערת דבש, תודה, אני בהחלט מרגישה שהגעתי למקום הנכון למרות שחיפשתי משהוא או מישהיא שתרגיע אותי קצת לגבי הריון ראשון אחרי 6 שנות טיפולי הפריה וכניסה להריון בסופו של דבר בדרך הטבעית והרגילה.

אתי, אני אענה לך בדף בעיות פוריות בנושא שהעלת

גם לי, כמו לארני, יש (הייתה?) רתיעה מהמושג "מכשפה", אבל התשובה שלך, ויויאן, הניחה את דעתי. בכלל, התשובה הזו שלך נתנה לי תחושה ממשית של המושג "רוחב לב"

(איזו הכלה נדיבה ורגועה...).

אתי, ברוכה הבאה. וגבר עלום שם, ברוך הבא גם אתה (עד שתגיע המארחת כאן)

בעיני מכשפה היא אישה , שקודם כל מאוד לא נשית , שלא לומר מכוערת .
(אף גבנוני , שומות , שמלה ענקית ושיער לא מטופח)
מאפיין אחר שלה הוא התמקדות בחברת נשים או בדידות , ועויינות מסויימת לעולם הגברים . הגברים מצידם משתמשים בה בגלל כוחותיה .

ועכשיו :
באותה ישיבה בעיניני מגדר (בה נוכחתי אתמול וכתבתי עליה בדף אחר )סיפרה אחת המשתתפות על הקודים הנהוגים באירגון מסוים של נשים למען נשים בו היא מתנדבת :
שם מקובל להיות פמיניסטית , וכשמבררים למה הכוונה אז ...
אם את לסבית אז בטוח את גם פמיניסטית big time ,עליך גם להיות שמאלנית,
ולהתלבש באופן לא נשי (למשל ג'נס וחולצה מידת xl שמטשטשת את קוי הגוף .

מה יש לומר? הדימוי הראשון שקפץ לי לראש הוא המכשפות (בעקבות דף זה אולי )
הנשים האלה חוות את עצמן עוצמתיות ועוסקות בעבודת קודש למען הזולת , בעיני הן הפנימו מסר חברתי והן מעצימות אותו , וזה המסר שאני " יוצאת חוצץ " נגדו :
אז שמו לב למסר שלי : אישה יכולה להיות נשית , אפילו כוסית , לא שיוויונית ולא לוחמת ובכל זאת להיות עוצמתית
להיות משמעותית לסובבים אותה , ממקומות של רגש של אינטימיות של חיבור אמיתי לעצמה .
יש משהו בדימוי המכשפתי שמשדר שאם את אישה ואת עוצמתית את לא ממש אישה , ואם את אישה נשית , שאוהבת גברים ונראת טוב , את לא עוצמתית , זה מסר של דיכוי .

יש פה כמה נשים שהגדירו את עצמן מכשפות ומעניין אותי לשמוע מהם יותר פירוט .

יש פה כמה נשים שהגדירו את עצמן מכשפות ומעניין אותי לשמוע מהם יותר פירוט.
ארני היקרה! הדימוי שתיארת של מכשפה:
_בעיני מכשפה היא אישה , שקודם כל מאוד לא נשית , שלא לומר מכוערת .
(אף גבנוני , שומות , שמלה ענקית ושיער לא מטופח)_
הוא בדיוק הדימוי אותו קיבעו הגברים, דימוי שעלה מתוך הפחד מנשים חזקות. שימי לב לדמיון המצמרר בין דמות המכשפה לדמות היהודי בגרמניה הנאצית. מפחיד! ככה זה כשרוצים להוציא קבוצה מסוימת מהאוכלוסיה- הופכים אותה למגעילה, מפחידה, מוזנחת ומסוכנת.
אני, לעומת זאת, רוצה שתשאלי את עצמך שאלה:
איך יראו הנשים החזקות שיצמחו בדורות הבאים? נשים שתהיה להן חברה מטריאכלית חזקה וחמה?

קראתי ומצאתי משהו נפלא...
והנה מזמור לאיזיס, מתוך הספר:11 דקות של פאולו קואלו
כי אני הראשונה והאחרונה
ואני מושא הסגידה ומושא הבוז
אני הזונה והקדושה
אני הרעיה והבתולה
אני האם והבת
אני זרועותיה של אמי
אני העקרה, וילדַי רבים
אני הנשואה בכבוד והרווקה
אני היולדת וזו שמעולם לא ילדה
אני הנחמה על כאבי הלידה
אני הרעיה והבעל
והאיש שלי הוא מי שגידל אותי
אני אמו של אבי
אני אחותו של בעלי
והוא בני הדחוי
כבדוני תמיד
כי אני השערורייתית והמופלאה.
(מאה שלישית-רביעית, התגלה בנאג-חמאדי, מזמור לאיזיס המצרית)

מיכל מ - תודה תודה מדריכה יקרה.

הכוח שבתוך הגוף, הוא זה שבשבילי הופך את האישה לעצמתית.
וכמו שכבר אמרתי בעבר, יחי ההבדלים בין המינים, בואו נחגוג את השוני ממקום של עצמה.
נשים כמו שארני תיארה בג'ינס וחולצה ענקית לא מהוות איום על גברים הם בעצם גברים עם פות וציצים.
אל תישכחו ששם הדף הוא קורס עצמי בנשיות. בשבילי העצמה של אישה היא בנשיות שלה, ובעיקר הנשיות שבתוכה. ואם אישה היא אישה המחוברת לנשיות "בפנים", לא משנה באיזה "בחוץ" היא מהלכת על פני כדור הארץ
"נשים גדולות או קטנות, רחבות או צרות, נמוכות או גבוהות - היא תהיה אישה עצמתית.

והנה את, מדריכה יקרה, נדיבה שוב

ואת מה שכתבת עכשיו קראתי בהתרגשות גדולה.

ענבל, אהבתי את הקטע שהבאת. גם אני ניסיתי לנסח משהו על ריבוי הפנים באשה, בתגובה לדבריה של ארני.

אגב, גבר-עלום-שם, אפשר, אני חושבת, לספר גם על ריבוי הפנים בגבר: האבא, הלוחם, הילד, הזקן, המאהב.

ובקשר לזה, אני חושבת שכשאישה "מוצאת את עצמה", כשנח לה בתוך עצמה פיסית ונפשית, זה כמו בקטע של נלסון מנדלה (שמופיע בדף ציטוטים שוים):

אין שום דבר נאור בלהצטמצם כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון בקרבתך. נוצרנו כדי לבטא את האור האלוהי שטמון בנו. הוא אינו מצוי רק בבני אדם ספורים. האור האלוהי נמצא בכל אחד ואחת. ככל שניתן לניצוץ שלנו להאיר, כך נעניק, בלי מודע, רשות לאחרים לנהוג כמונו. ככל שנשתחרר מן הפחדים שלנו, עצם נוכחותנו תשחרר אחרים מהפחד. (נלסון מנדלה מתוך נאום ההשבעה לנשיא 1994).

כלומר, התרגלנו לחשוב שנשים עם עוצמה הן משהו שנלחם בגברים. אבל כשהן נותנות לניצוץ שבהן להאיר הן מעניקות בצורה לא מודעת רשות לאחרים לנהוג כמותן. וזה כולל "רשות" לגברים להיות גברים. נדמה לי שזה מה שויויאן מנסה להסביר כאן.

וציטוט של יונה וולך (ההדגשות שלי)-

מתוך "גבר לא גבר/ אשה לא אשה" - (כשלא 'מחוברים' כל אחד פנימה): "גבר לא גבר/ אשה לא אשה/ עושים אהבה/ חושפים שדיים/ בלי פרצוץ/ מין ופנים (...) באברי מין/ התחושה/ המוח מלא/ ברצון טוב/ אבל יותר/ בפחד"

('וכשמתחברים' - בוא המשיח): "ואפשר לשמור/ את הבתוליות/ הרגשית/ עד בוא המשיח/ והוא יבוא/ האשה תהיה אשה/ הגבר גבר/ פניהם מיניוֹת/ ובאיבריהם התחושה/ תקום לתחיה (...)"

מיכל! דבריך מקסימים והציטוט ממש מאיר עליי, נותן לי מקום בטוח להיות עצמי! תודה!
ויויאן- אהבתי...
בשבילי העצמה של אישה היא בנשיות שלה, ובעיקר הנשיות שבתוכה. ואם אישה היא אישה המחוברת לנשיות "בפנים", לא משנה באיזה "בחוץ" היא מהלכת על פני כדור הארץ
נכון. באמת החיצוניות לא משנה דבר.
אני מאחלת לעצמי להיות תמיד מחוברת לאשה שבי ולא להרגיש נבוכה ומבוישת ביכולות שלי, בידע המולד והמורש ובידע הקוסמי והעוצמתי.
ואגב ידע- צבעים ונשיות
כל צבע מעניק כוח ועצמת אחרות. יש נשים שתמיד הולכות עם צבע אחד ואפפעם לא עם אחר. מהו הצבע שכרגע מהדהד בהוויה שלכן?
אני כרגע באנרגיות מאוד צהובות ולבנות, נושמת ושואפת את אלוהות האשה, מתחזקת ומתמלאת בחוזק ועוצמה פנימית. ואתן?

ענבל מיכל ויויאן , מקסים ומרגש לקרוא , אני חוזרת לבקשה של ענבל
איך יראו הנשים החזקות שיצמחו בדורות הבאים

אני חושבת על נשים לא מצומצמות , כמו שויויאן הזכירה , לא ממורמרות , שמחות בחלקן , עושות מתוך שמחה ולא עושות מה שלא בא מתוך שמחה .

רעיון שהוא במקור של חגי , ולקח לי זמן לרדת לסוף דעתו :

המניע שמעשים שלנו מסתכמים בסופו של דבר לאחד משני מניעים : אהבה או פחד .
דברים שאנחנו עושים מפחד , לא צריך לעשות .

מכשפה אחרת, למרות שזה ישמע אולי ילדותי מעט , הרמיוני גריינג'ר מספרי הארי פוטר, למרות שהיא דמות ילדותית מספר לספר מוכנסת בה יותר ויותר עוצמה, נראה לי שזה איזשהו שיקוף של העובדה שהספר נכתב ע"י סופרת, בחינתי זה המודל למכשפה של הדור הבא, עם הרבה אינטלקט אבל עם רגש שנובע מבפנים ומגיע ברגעים הנכונים, אחת שמוערכת ע"י הסביבה בהתחלה בזכות השכל ורק כשמכירים אותה יותר לעומק מגלים את הצדדים המיוחדים יותר והנשיים יותר שבה.

ארני-_המניע שמעשים שלנו מסתכמים בסופו של דבר לאחד משני מניעים : אהבה או פחד .
דברים שאנחנו עושים מפחד , לא צריך לעשות ._כל כך מעצים אותי ומחזק...ולמה?
כי בחרתי להשאר בבית, לא לשוב ללימודי התיזה ולעבודתי אלא לעשות את הדבר האהוב עלי ביותר- המשפחה שלי. להיות כאן, להיות בתוך, לנשום ולהשכיל ממהתרחשות בזמן התרחשותה ולא בדיעבד. אני כאן מאהבה גדולה ותודה לך ארני על שהסבת את תשומת ליבי לכך.
המכשפה של הדור הבא אני מנסה לדמיין את בתי כאשה בוגרת: מחוברת לנשמה החייתית שבה, ולנשמת העולם. חיה מתוך שמחה ומתוך חופש. מתפרנסת בכבוד מעשיית טוב בעולם.
אמן ואמן.

אני חושבת על נשים לא מצומצמות , כמו שויויאן הזכירה , לא ממורמרות , שמחות בחלקן , עושות מתוך שמחה ולא עושות מה שלא בא מתוך שמחה .
למה לא להחיל את זה על כולם, כולל המין הגברי?
ואולי, בעתיד, הן נשים והן גברים יממשו את המיוחד שבתוכם, יהיו הם עצמם ומתוך כך גם יוכלו להכיר זה באיכויות של זה ויצרו שיתופי פעולה, מחויבות ואהבה המובססים על קשר עמוק.

נועה לכך כיוונתי , לא צריך להיות מכשפה של הדור הבא , מועצמת , אפשר להיות גם אישה של הדור הבא ואולי , אפילו, האדם של הדור הבא . (אם כי אני חושבת שאם העולם יהיה מנוהל על פי אמות מידה "נשיות" הוא באמת יהיה טוב יותר בדור הבא , ואביא דוגמא קצת בנאלית ואוניברסיטאית , אבל היא ממצא בתור הסבר:

בניסוי שנעשה בענין מוסריות נשאלו הנחקרים מה היו עושים בדילמה של איש שזקוק לתרופה כדי להציל את אשתו והרוקח היחיד שהתרופה ברשותו רוצה המון כסף בעבורה .
התשובות של כל הגברים במדגם נעו על הרצף של : לגנוב מהרוקח או לתת לאשתו למות .

הנשים הציבו אפשרויות אחרות לגמרי כמו לשתף את הרוקח בעניין , או שהאיש יציע לו לעבוד אצלו ללא תשלום עד לכיסוי החוב , והעירו שגם אם לאישה תהיה תרופה אך הבעל ישב בכלא היא יכולה למות מחוסר השגחה וטיפול...
בקיצור ואולי, בעתיד, הן נשים והן גברים יממשו את המיוחד שבתוכם, יהיו הם עצמם ומתוך כך גם יוכלו להכיר זה באיכויות של זה ויצרו שיתופי פעולה, מחויבות ואהבה המובססים על קשר עמוק.
כמו שאמרת .

מי שרוצה לקרוא עוד על הדרך של נשים לפתור דילמות כאלה , ספר מאוד מענין בעיני : בקול שונה - קרול גיליגן.( הוא שייך לרשימות ביבלוגרפיה של תואר ראשון במדעי התנהגות אז בטח חלק גדול מכירות .)

אני קוראת וקוראת והכל פה מ-ר-ת-ק !
ותמיד בעניינים ובנושאים האלה של אישה פראית ואישה עוצמתית, ככל שאני גדלה לתוך זה ומבשילה עם עצמי, מתעוררת אצלי הדילמה, שאני רוצה לשתף אתכן, ולשאול לדעתכן:
מה עושים עם הילדות שלנו???
לגבינו - זה נפלא לגלות את כל הכוח והעוצמה הפנימית, אנו גדולות וחזקות. אבל מה עם הילדות שלנו, איך נכון לחנך אותן?
אני מאמינה שנכון לחנך שגופן נפלא, ושאין להן במה להתבייש, ולתת לכוח שבהן ולעוצמה לפרוץ ולפרוח, כי כך זה אמיתי ונכון ובריא. אבל - האם זה לא מסוכן להן? "לא למשוך אש" האם לא כדאי להזהיר אותן מזרים, מ"חביבות מסוימת" וכל אלה, במטרה לשמור עליהן מהאלימות שם בחוץ, מאימת האונס שטבוע בנו כ"כ הרבה דורות.
ה"הזהרות" האלה, כמובן שמשבשות את הביטחון בעצמן בגופן ובאנשים , אבל האם המחיר הזה של אובדן התמימות והיתר חשדנות וזהירות לא חשובים בימינו, בגני הילדים, בבתי הספר...? זו באמת דילמה קשה ביני לבין עצמי, כאמא לשתי פעוטות (שעדין אוהבות להלך עירומות ולחקור את גופן).
בינתיים אני בתחושה שכדי לשמור עליהן וכדי ללמד אותן לשמור על עצמן, אני אאלץ לפגוע באישה הפראית ועוצמתית שבהן, "ולרסן " אותן (כמו שארני תיארה מעלה), ובאיזושהיא מידה אף ל"סרס" את נשיותן.
אני מקוה לנוט דרכיהן שבבוא היום כשיהיו גדולות , בוגרות, חזקות,
תעשינה את הדרך בהסרת המחסומים האלה. ובמתן חופש לעוצמה לגעוש ולפרוח.
אבל הלואי ותאמרו לי שאפשר גם אחרת.

(תודה ענבל וארני @} )

היום קרה לי אירוע יפה-
הנטורופט שלי שאל אותי, שאלה די טכנית- היית רוצה לרזות?- כדי לדעת מה להתאים לי,
והתשובה שלי היתה כל כך ארוכה ופתלתלה, ולמרות שבאיזשהו מקום-כן, ושכיף להיות יותר רזה, ושמגיע לגוף שלי ולי את זה ושכשהייתי ככה לפני ..בערך חצי חיים, הייתי מקסימה,
פשוט לא יכולתי להגיד "כן", זה נראה לי כל כך שולי, כבר עשיתי דרך ארוכה בקבלה העצמית שלי, ש"להיות רזה" או לרצות את זה בעיקר,נראה לי פתאום "לא אישיו", נראה לי ללכת נגד עצמי, נראה לי מצחיק להתעסק בזה.
הכי הרבה שהצלחתי לומר ישירות הוא- הייתי שמחה לבטן יותר קטנה.
הפידבק שלו היה, שהלוואי וכולן היו שלמות עם עצמן כך.

ול נועה רטר , עוד אין לי ילדות ודילמות הנלוות לענין, אבל די ברור לי שמה שאת מעלה היא תפיסה-
האם זה לא מסוכן להן? לשמור עליהן מהאלימות שם בחוץ,
אם תהיה להן עצמה נשית, לא יהיה להן מסוכן.
"לא למשוך אש"_ -פחד "מושך אש" בעיני יותר מ _לחנך שגופן נפלא, ושאין להן במה להתבייש

נועה, גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות הרבה פעמים ביחס לבתי בת ה5 כמעט. אני רוצה להאמין שהמודל שהיא רואה ממני מקנה לה בטחון עצמי ועם זאת הכרה בגבולות, יצירתם ופריצתם כל פעם מחדש בתוך המרחב המוגן שלה אותו היא יוצרת בעצמה. כמובן שאני לא אומרת לה את זה במילים האלה, אבל מכיון שזה מה שאני מקרינה, וככה אני חיה, אני מאמינה שזה גם מה שעובר אליה. כשחיינו בעיר, עד לפני מספר חודשים, לא הייתי מרשה לה להסתובב לבד בשכונה. זה לא נראה לי מספיק בטוח. כאן היא מסתובבת, אמנם לא לבד לגמרי אלא עם חברים במרחבי המושב. אם עולה בי בדל המחשבה שמקורו בפחד שמא יאונה לה משהו רע, דבר שקורה לפעמים, אני משתדלת להבחין בעשב השוטה הזה ישר כשהוא עולה, ולנכש אותו מיידית. כלומר, למי אם מישהו לא הבין אותי כראוי,(מהכירותי איתך אני מאמינה שאת נועה דוקא כן הבנת), העשב השוטה, כוונתי למחשבה הלא רצויה. מייד אני מעלה את השאלה מהיכן זה מגיע, והתשובה הכמעט תמיד נכונה- מפחדים שלי. בעזרת מילים רכות אני שולחת את המחשבה הלא רצויה הזאת שמקורה בפחד חזרה אל המקום שממנה היא באה. וכמובן שאני משתדלת לדעת היכן היא נמצאת ולאן היא הולכת. זה ברור, נכון? טוב אני לא בטוחה שהדיון בנושא הזה שייך בדיוק לדף הזה .

האמת על צייד המכשיפות:
בימים עברו היו נשים שידעו על רפואה טבעית והשתמשו בצמחי מרפא וגם היו מיילדות. הן היו עוזרות לעניים שלא יכלו לשלם כסף לרופאים. הן היו מרפאות יותר טובות מהרופאים שהיו משתמשים בשיטות 'ריפוי' בארבראיות ובסמים רעילים. אשה שהצליח לה 'יותר מדי' היו הורגים אותה בתור מכשיפה. גם כן, הדרך לבדוק אשה אם היא מכשיפה או לא היה לזרוק אותה למקום מים. אם היא טובעת אז היא לא מכשיפה. ואם היא צפה, היא מכשיפה כן. אז זה יצא ככה שהאשה נהרגה בכל מקרה. אם לא ידעה לשחות מוות בטביעה. ואם כן ידעה לשחות אז מוות בתליה או בשריפה על המוקד

יערית - חיבוק .
נועה - אני לא ממש רואה הקבלה מלאה בין קבלת גוף ובין הזהרה מזרים .אני מסכימה שלעיתים יש חפיפה .
אני חושבת שהפחד של הורים מהגוף של ילדיהם הוא שיפתח דמוי גוף קלוקל (למשל הערות כמו אל תאכלי כל כך הרבה את תשמיני או אל תשבי בפיסוק , זה לא נשי...)

אני חושבת שלילדים יש חושים חדים לגבי זרים ואת זה צריך לחזק (למשל כשחבר מסויים של אבא או שכן מתעקש על נשיקה והיא מסובבת לחי בבושה , לעיתים לאמא לא נעים והיא לא אומרת כלום , אז מתאים לומר לחבר , מה פתאום נשיקה , אתם בקושי מכירים...למשל .
לי היה קטע שהלכנו בקיבוץ והיא אכלה בננה , איש שזר לה לחלוטין בא ואמר לה שתתן לו את הבננה , מן התבדחות מביכה שהרבה מבוגרים מייחסים לקשר עם ילדים . אני שתקתי ונתתי לה להתפתל , אחר כך אכלתי את עצמי , ומאז כל פעם שאנחנו יוצאות עם בננה היא נזכרת באיש ואנחנו מספרות מה אמא הייתה צריכה להגיד לו , ומה נגיד לו בפעם הבאה שנפגוש אותו . )

רציתי להודות לכן. לכולכן. על היותכן כאן. אתן נותנות לי כוח להרגיש את עצמי, להתחבר לתוך תוכי ולשאוב משם שמחה, חיוניות וחָיוּת. אני כבר שבועיים לבד. בעלי במילואים. ועם זאת במקום לשקוע למלתעות העצב והגעגעועים והרחמים העצמיים, אני עולה ופורחת והבית נעים לי ומסודר והכל משגשג...תודה מקרב לב!

ענבל, תודה.
רצות עם זאבים (מיכל

), 13 האימהות הקדומות של השבט (תודה אסנת) ומעבר המכשפים (שקשור ישירות לדף דון חואן מאטוס), הצטרפו אחר כבוד למדף הספרים שלי לכבוד יום הולדתי. כבר התחלתי לקרוא והלוואי והייתי יכולה לישון פחות שעות ולהספיק עוד כמה שעות קריאה.
לילה טוב וקריאה נעימה

נעים לי פה, בדף הזה.
למרות גילי הרבה א/נשים נוטים עוד לשאול אותי: מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה?
לפני חודשיים, בערך, העזתי לענות לראשונה: "מכשפה!"

מאיה - אהבתי מאוד את התיאור שלך. הוא הביא לידי ביטוי את תחושותיי הלא-מוגדרות-עדיין בצורה חדה וקולעת.

כתבתן כאן הרבה על עניין הדיכוי של נשים, אך אף אחת (אם זכרוני לטווח הקצר לא בוגד בי) לא התייחסה לחוויית הדיכוי הפרטית שלה.
אני חוששת שדיכוי מכשפות עוד לא עבר מן העולם. גברים רבים מאוד מפחדים כשאת מתנהגת בחופשיות "מופרזת", כשאת מינית "מידי".
לפני כמה שבועות אמר לי חבר שהוא רואה מעט מאוד נשים שמחייכות חיוכים גדולים, מלאים שמחה ואמיתיים. רב החיוכים הם מעין חצאי-חיוך. בטח לא ממשיכים לצחוק מתגלגל. משהו שנועד לרצות מצד אחד, אבל לא להיות פראי מידי מצד שני.
במקום שבו אני עובדת (אם אפשר לקרוא לזה כך) רב הנשים מוקפדות בלבושן, מאופרות, "נשיות". אבל כל כך עצורות.
אין שם מקום לצחוק רם מידי, לדיבור בקול רם מידי, לשאגת שמחה סתמית, להפגנת ידע רב מידי.
עצמה נשית יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות. הרבה נשים משתמשות במיניות שלהן כדי לתמרן גברים ולכך הן קוראות עצמה נשית. ויש מי שלובשת חולצת טריקו XL והיא אישה. לא פות וציצים מחוברים לגבר. אישה בדרכה, עם עוצמות.

את בתי אני אוסרת לחבק, לגפף, לנשק, אם היא מראה סימן כלשהו לאי רצון. זה כולל גם אותי, לא רק זרים. אני מאמינה שאישה חזקה לא תתן לאף אחד לגעת בה בניגוד לרצונה. זה חלק מהכח, להחליט מי כן ומי לא. אך לעומת זאת היא תתן לגעת ותגע בכמה א/נשים שהיא תרצה בלי להרגיש זולה/זונה.

את בתי אני אוסרת לחבק, לגפף, לנשק, אם היא מראה סימן כלשהו לאי רצון. זה כולל גם אותי, לא רק זרים. אני מאמינה שאישה חזקה לא תתן לאף אחד לגעת בה בניגוד לרצונה. זה חלק מהכח, להחליט מי כן ומי לא. אך לעומת זאת היא תתן לגעת ותגע בכמה א/נשים שהיא תרצה בלי להרגיש זולה/זונה.

מסכימה מאוד .

לגבי חוויות אשיות של דיכוי , יש הרבה ,אבל לא פה (הכוונה באינטרנט ) המקום לי לפרטן .

לגבי חוויות אחרות - אתמול הלכתי לבד ברחוב , כנראה עם חיוך ענק ולא מודע מרוח על הפנים . איש אחד עצר מולי ואמר לי וואו , כמה את יפה ככה כשאת מחייכת , בטח יש לך בעל מצויין .
לא כל כך הבנתי את מה זה קשור , וגם לא הייתי אחרי סקס או משהו כזה , אבל מוסר ההשכל הוא כפול :
א. חיוך באמצע הרחוב מושך תשומת לב ומשמח את הסביבה .
ב. הקרדיט , כמובן , לבעל .

ארני- זה היה נחמד, ומצחיק!
ליאת, אני מסכימה מאוד. ואני כ"כ מנסה שזה יהיה המסר, שהיא יודעת מה היא רוצה וללמד אותה על זכותה על גופה.
אבל כמו ארני גם אני לפעמים מתפתלת... ושותקת או מתגייסת לעזרתה מאוחר מידי.
למשל- היא אומרת שהיא לא רוצה שאנשים שהיא לא מכירה יגעו בה, אלא רק חברים שלה. - צודקת יותר מ-100% ,
אפילו 1000%. אבל איך עוזרים לה בזה?
אנו מגיעות ל"בר מצוה" / ברית או כל חגיגה משפחתית המונית שכזו...
וכל ה"דודים" הרחוקים שבאים לאמר שלום, מלטפים בהיסח הדעת את ראשה , לחיה.
איך אפשר לאמר להם פני הנגיעה - לא לגעת.?!? אחרי אפשר לאמר אבל זה כבר נגמר, ובמילא לא שומעים (עם כל הרעש של המוסיקה), והם כבר ממשיכים הלאה... אבל הילדה שלי ממשיכה לבקש: אמא אני לא רוצה שהם יגעו בי.
וכאן זו ההתחלה, אני חייבת לעמוד לצידה ולהראות לה את האסרטיביות שהיא מביעה, ולהראות לה איך עושים את זה, כדי שלא תלמד לבלוע ולקבל דברים שהיא לא רוצה. אבל אני בעצמי לא יודעת איך אומרים לא.
איך לתת כבוד עצמי גם על דברים קטנים לכאורה. כי על דברים גדולים, זה קצת יותר קל.
ואני בלימוד הזה עכשיו, משנסת את מותניי בכל הכוח להצליח , למענה. אך לצערי אני עדין נכשלת רוב הפעמים.
ואני חושבת שכן יש לזה מקום בדף הזה- קורס עצמי בנשיות - ואנו גם המנחות בקורס הזה לבנותינו.

שליחה על ידי לי_הי* » 05 מרץ 2004, 01:31

איזה דף נפלא גיליתי אותו רק עכשיו ופשוט כייף לי בתור מכשפה לקרוא אותו, אני מאמינה שבכל הנשים קיים הפוטנצייל להיות מכשפה. או שהן מדכאות את עצמן או שאחרים, לא חייב להיות הגברים שלהן, גם ההורים, המשפחה החברה. אנשים שקשה להם לראות את היופי את האמת, כנראה בעיקר בגלל שהם מפחדים מפני החיים האמיתים, והעוצמה. לדעתי מכשפה או מכשף הם אנשים שגילו את היעוד שלהם או שלפחות בדרך לשם, ולא מפחדים ללכת עד הסוף עם האינטואיציה שלהם.
יש בזה קצת עצבות בלהיות מכשפה כי אז את מגלה שאת בעצם לבד בעולם, בדרך הזו, כיון שאת הדרך הזו את צריכה לעשות לבד אין אף אחד שיכול לעזור לך. לא חשוב כמה עצות וספרים את תקראי מה לעשות ואיך לעשות כדי להיות מכשפה שום דבר לא יעזור, השינוי בא מבפנים בלי שום רצון, רק על ידי הסתכלות כל רגע על החיים. אבל כשזה מגיע אין אושר גדול מזה את פשוט יודעת.

ליהי , תפרטי יותר את עניין המכשפה שבך , הכוונה לכך שישי לך מודעות גדולה ?!
התיאור שלך נשמע של הרבה בדידות וקושי , ואני לא בטוחה אם זה עניין של העצמה .
כמו שקלטתי קודם מדובר על כוח , אז איך מתיישב העניין של כוח עם סבל וקושי ?

בן זוגי הסביר לי פעם באחת מהשיחות שלנו על נשים-גברים שהסיבה שעולם הקבלה היהודי נלמד בעיקר ע"י גברים היא בגלל שיש להם הרבה יותר עבודה לעשות. היכולת של הגברים להתחבר למהות /ליקום/לאלוהות איך שלא תבחרו לקרא לזה, היא מוגבלת לעומת נשים שמחוברות הרבה יותר למהות שלהן לעצמן וליקום.

אפשר להתווכח על מה הוא היעוד הזה? מי מחליט מהו היעוד? עד כמה הוא פשוט או מורכב? וכו'
אבל בחודשים האחרונים בהם אני חווה את ההריון הראשון שלי אני מרגישה הרבה יותר מחוברת לנשיות שלי ולעצמי (הלמידה הכי אינטנסיבית נעשית בזמן שינוי) השינויים שחלים בי,הפיזיולוגים,החשיבה, סדרי העדיפויות שמשתנים...זה פשוט תהלך מופלא!
אולי הפזולוגיה הנשית המדהימה שלנו לא נותנת לנו להתנתק לחלוטין מעצמנו ומזכירה לנו שוב ושוב שאנחנו לא צריכות להיות כמו הגברים כי אנחנו לא! אנחנו שונות והשונות הזו היא דבר נהדר, שצריך לחגוג ולהנות ממנו כל יום.

הי נשים יקרות. נכתבים פה המון דברים מעניינים, ואני "מדברת" עם הנושאים האלו בראש, לא הכל מנוסח לי כדי להכתב כאן. אבל הנה משהו, בתת-נושא חדש/ישן, שכן התנסח -

מתוך הספר "גופה של אישה, תבונתה של אישה", הפרק "טיפוח עצמי באמצעות מזון"; תחת הכותרת "אלפי שוב את עינייך" נורת'רופ כותבת:

"כולנו מודעים לכך שהסמלים התרבותיים של יופי - דוגמניות-העל של ימינו - נראים רזים יותר מכל מי שאנחנו מכירים או רואים. (...) איך יכולה מי מאיתנו להרגיש מושכת באחוז שומן גוף בריא כשכל דוגמניות-העל, יש להן 18 אחוזים של שומן גוף או פחות?

התשובה היא שכולנו חייבות לאלף מחדש את עינינו לראות את היופי הטבוע באישה בריאה בעלת גוף בריא (...)."

אני מצטטת את זה כהקדמה למשהו נחמד שקרה לי לפני כמה ימים, במסגרת התרגיל הנ"ל, "אלפי שוב את עינייך"

- ראיתי בערב בערוץ MEZZO ("הופ" בלילה) הופעה של זמרת שחורה (אולי מישהו יגלה לי פה מי זו הייתה). היא הייתה מלאה, גדולה... עם פנים נאות, קצת גסות. כשהיא שרה, היא שרה מלאת שמחה, הפנים שלה קרנו, הוארו, והיא הפכה מול עיניי המשתאות ל... יפיפייה מושלמת. באמת. וכשהיא רקדה... היא רקדה בכזו חופשיות, בתנועות רכות ומשוחררות כמו של רקדנית בטן. אח, איזו אישה מרשימה.

חשבתי, אם היא הייתה רזה יותר היא לא הייתה אותו דבר, הקול שלה נבע ממעמקי הגוף הגדול, ועם הקול נבעו גם היופי הקורן והריקוד.

מיכל, ואני רוצה להוסיף, שהיופי שלה בטח נבע ממעמקי הקבלה שלה את עצמה. האהבה העצמית הברוכה שלה שפורצת דרך קולה הנפלא.
היופי בכל העניין הזה של יופי נשי ועצמה נשית היא בקבלה המוחלטת של מה שיש והשימוש בו במלואו. זהו קורס חשוב ועכשווי מאוד עבורי.

שליחה על ידי לי_הי* » 07 מרץ 2004, 15:29

ארני לשאלתך: אז קודם כל ענין המכשפה שלי באמת קשור למודעות, ומעצם המודעות אני יכולה לגרום לדברים שאני רוצה שיקרו. להיות מכשפה בשבילי זה לא איזו תורה של שיקויים, קוסמויות ורכיבה על מטאטא למרות שלאחרון לא הייתי מתנגדת.
בקשר לעצבות ששאלת אותי, כנראה לא הבהרתי את עצמי הבדידות היא בחיפוש עצמו (שבאיזה שהוא מקום לא מסתיים לעולם), בכך שאת התהליך אני צריכה לעשות לבד, כמובן שיש מסביבי הרבה אנשים אהובים ואוהבים אך הם לא יוכל לעבור יחד איתי את התהליך ולא יוכלו לגרום לי להיות מכשפה.
נכון להיות מכשפה נותן הרבה עוצמה וכוח אך צריך להיזהר כי המבחן אף פעם לא מסתיים יש לדעת איך להשתמש בכיח הזה בתבונה, כך שלא לפגוע באיזון הטבעי של החיים.
ולדעתי סבל וקושי הם חלק מהחיים, כ'ח הרבה פעמים יוצר סבל, אבל אחרת הם לא היו חיים אלה גן - עדן