קיטורים אקדמיים

[אנונימי]

_{ראו גם: לעזוב או לא לעזוב}

--

התחיל כקיטור תמים בדף של Pלונית אחרת, והתפתח למועדון פרוע של דחייני קריאת וכתיבת עבודות, מאמרים, ספרים, מבחנים, וכל מה שקשור לקידום הקריירה האקדמית. כולם מוזמנים להוסיף חוויות, ואם יש למישהו עצות ופתרונות, אנא שתפו אותנו. התארים שלנו בסכנה...
ומזל טוב ל אליס בארץ המראה על פתיחת הדף הראשון

---

[אליס_בארץ_המראה*]

מה שלומך? קראתי עכשיו באיזשהו מקום שאת לא כותבת סמינר.
יפה. גם אני לא קוראת מאמרים היום. הבעיה היא שלי אין תירוץ טוב כמו לך...
מקווה שהכל בסדר אצלך
@}

[אליס_בארץ_המראה*]

יותר בכיוון של ממש לא רוצה לקרוא את המאמרים שלי... נראה לי שכשיהיה לי מה לספר אני אפתח על זה דף חגיגי
ואגב, שמתי לב שאחרי קריאת עבודות של סטודנטים אני באמת מתחילה לנסח כמוהם. הצילו, זה מדבק!
בחיים לא קרה לי כזה דבר
דחיינות כרונית התחילה אצלי, למרבית ההפתעה (והמבוכה, בעיקר מול המנחה שלי) רק בדוקטורט. אם את מוצאת פתרונות, אנא ממך - סייעי בהצלת התזה שלי.

[Pלונית_אחרת*]

דחיינות כרונית איפיינה אותי תמיד מצד שני פה לא מדובר בדחיינות אלא במשהו יותר עמוק - לא מעניין אותי בכלל! לא מעניין אותי "לסיים מה שהתחלתי" איבדתי עניין בתואר ולכן גם בכל החובות שקשורים בו....
בכל מקרה יש את לכתוב סמינר בסגנון פליי ליידי - אולי היו שם עיצות טובות? (לא קראתי, וחבל - אולי הייתי כבר "אחרי")

[אליס_בארץ_המראה*]

לא, לדעתי אי אפשר ליישם את עצות הליידי בכתיבה. אין דרך לכתוב משהו משמעותי ב-15 דקות ואז לעזוב את זה. לפחות לא אצלי, עד שהמנוע מתחמם עוברת איזו שעה של הקזת דם משמעותית.
אני מתחילה לחשוב שצריך חופש מובנה של שנה במסלול לדוקטורט. נגיד, משהו כמו שנתיים של מחקר-רקע והוראה, ואז שנת חופש לחשוב על כל הענין מחדש. פשוט כמעט כל מי שאני מכירה, עם או בלי הריון, חווה את התחושה הזאת של "לא מעניין אותי בכלל". ואם נחשוב על זה, זה רק טבעי. אנחנו מתעסקות עם זה כבר שנים, זה הולך אתנו לכל מקום, ואין חופשה מדוקטורט. הכל אתך בראש.
אבל מה, בנתיים קראתי כבר דף אחד במאמר הראשון (יש חמישה מאמרים דחופים, להכנת הסמינר של יום שישי), וזה פחות גרוע ממה שחשבתי... זאת העצה הכי יישומית של הזבובה, לדעתי. פשוט להתחיל. הבעיה היא כמובן איך להמשיך (או שמא )

[Pלונית_אחרת*]

מצד שני יש איזה תבונה ב לחלק את המשימה הגדולה למשימות קטנות - לקרוא היום 5 עמודים ואז לעזוב.
גיליתי שבבדיקת מבחנים זה היה לי מאוד אפקטיבי - כאשר הייתי רואה את הר המבחנים הייתי ..
כל היום הייתי "יושבת" (עם מליון הפסקות איורור) וההספק היה קטן וזה היה מכביד לי. אבל מרגע שיישמתי את ההצעה הזו הגדרתי מס' מבחנים לבדיקה לכל יום (לפי מס' הימים ומס' המבחנים כמובן) והנה פתאום אני בודקת 10 בחינות, זה לוקח חצי יום עמדתי במשימה שלי ושאר היום פנוי (ההספק לא בהכרח השתנה - התחושה השתנתה מקצה לקצה).
ובהשאלה - למשל לקרוא מס' דפים כל יום, או מאמר או... לכתוב - היום את מבנה העבודה הראשוני/ הפרק X וכו'
וגם להקציב זמן לדברים אחרים - היום רק שעה בבאופן.... (עם שעון שיצלצל...)

[אליס_בארץ_המראה*]

הבעיה עם השיטה הזאת לדחיינים כרוניים היא שאני כל כך מרוצה מזה שבדקתי אתמול עשר עבודות, שאני תופסת שאננות, כולי מדושנת, הזמן עובר ובסוף אני נשארת תקועה עם עוד שלושים עבודות להחזרה מחרתיים. ההתמדה לא קלה, מה גם שקשה להשוות קריאה עם כתיבה, וקריאת מאמרים (פוטנציאל לעניין) עם קריאת עבודות (הרבה פחות פוטנציאל עניין). אבל אני כותבת לך את כל זה בגאווה רבה ואמונה מחודשת, אחרי כמה וכמה עמודים...
אני מקווה ששוט הדד-ליין עובד גם בשבילך. אחרת זה באמת בעיה

[ב_דחילו*]

קשה להשוות קריאה עם כתיבה מתפרצת בסערה - אבל גם הרבה יותר מספק. מתאהבים במה שכותבים (ואחר כך קשה למחוק )
פלונית, תתפנקי לך, זה זמן מתוק שלך (ושלה). ההספקים אחרי הלידה אמנם בעייתיים, אבל מצד שני משהו בדחיינות (ובספונטניות..) מתפוגג. משהו כמו: אמא שלך משגיחה עליה כשהיא ישנה שעתיים ואת בחדר השני - go!

גם אני מעבירה את ימי בקריאת מאמרים (ודפים באתר לסירוגין). החלטתי לכתוב (נקודות) תוך כדי קריאה, אבל זה מאט את הקצב, מה דעתכן?

[אליס_בארץ_המראה*]

ברוכה הבאה, צרת רבים היא נחמתנו היחידה
אצלי זו חובה. מה שלא עובר דרך היד לא נכנס לראש. זה כולל נקודות, שהופכות למיני-תרגום, שהופך להתרשמויות סוערות שנכתבות כ"לא!", "הטיעון של X הרבה יותר משכנע" ו"איזה דביל!!!" או "לקשר לטיעון הקודם לאור הקונטקסט התיאורטי??!!" (ככל שאני יותר עייפה יש יותר סימני קריאה). בסוף המאמר נראה כאילו כל הצבא הגרמני עבר עליו בדרכו למזרח
את בעיית ההתאהבות בכתובים של עצמך אני מכירה, ולשמחתי יש לי רוטווילר בדמות מנחה, שמקצץ ומנסח מחדש בלי רחמים. למרות שמכיוון שכל כך קשה לי לכתוב (ועוד באנגלית, כל מילה היא מאמץ), אני נלחמת בחירוף נפש על המילים שלי...

רגע, Pלונית, אולי לא מתאים לך הדיון הזה בדף שלך? שנפתח דף אחר, משהו כמו הצילו מאמרים וכתיבה או די כבר עם סמינרים ועבודות או דף הקיטורים האקדמיים
אני הולכת לאוניברסיטה להתרענן (?) עם הרצאה קצרה, אבל מבטיחה לשוב ולבדוק מה שלומכן. קריאה וכתיבה נעימה.

[אליס_בארץ_המראה*]

ברוכה הבאה גם יעל צ
אל תלכי! אני שוקלת הקמת קבוצת תמיכה ווירטואלית לכולנו. מייד כשאחזור.

[Pלונית_אחרת*]

אתן לא מבינות.... זה שוב תואר ראשון (עשית אחד עשיתי שני עכשיו עבודת הסמינר ושלושה מבחנים עומדים ביני ובין סיום תואר ראשון נוסף (בתחום אחר).)
ברור לי שאסור בתכלית האיסור לדחות ל"אחרי הלידה" כי מה שיקרה זה ... שלא אעשה את זה!
ממילא לא מעניין אותי יותר כל הלימודים הללו, התואר הזה לא מעניין אותי בכלל, לא חשוב לי לסיים אותו (למעט המבוכה מול הורי שמביטים בי בעיני כלב עצוב (האש פאפי?!). החלק הפולני שלי עוד עושה קרב מאסף כי "מה שמתחילים צריך לסיים" החלק הבריא בנשמתי אומר - לא לא חייבים.... וככה אני מנהלת איתי שיחות (זה מאוד נחמד כי אני אוהבת לדבר עם אנשים נבונים D-: ) רק שגם זה מפריע לי לכתוב את העבודה המביכה ביותר שכתבתי בימי חלדי!!!!!!
אה, ולמרות שברור לי שאסור לדחות... דחיתי כי לא כתבתי את העבודה בזמן לכן יהיה לי מבחן בערך במועד הלידה המשוער
Pלונית בונה על זה שכמו אמא שלה יהיה לה הריון של Pילה - לידה בשבוע 43....

גיל לי - רעיון מצויין ליצור דף חדש נראה לי שייצטרפו אליו עוד רבות וטובות.

[אליס_בארץ_המראה*]

"מה שמתחילים צריך לסיים" היא אמרה איומה, שלשמחתי (למרות שאמא שלי פולניה עם תעודות) לא אמרו לי יותר מדי ולכן זה לא עובד עלי. מה קשור התחלה לסיום? ואיך הצריך נכנס באמצע? אם אבדת עניין בתואר, חבל על הזמן והמאמץ. אני בטוחה שאפשר לעשות הקפאת לימודים ולשמור על הזכויות לכמה שנים, עד שיתחשק לך לחזור לזה. יכול להיות שזה גם יתן לך בעתיד תמריץ ודרך נעימה וקלה יחסית לחזור ולעשות דברים אחרים (אחרי ההנקה והחינוך הביתי וכו' )
תשמעי. אני מכירה טוב מאד את ההרגשה של "אני חייבת לעשות XYZ כי..." אבל אם אני מבררת עם עצמי, רוב הדברים שאני "חייבת לעשות" הם בכלל לא בשבילי. והכי נורא, אפילו האנשים שלכאורה בשבילם או בגללם אני עושה את זה, אם וכאשר אני שואלת, בכלל לא רצו שאעשה או אשיג או השד יודע מה. אז לבזבז את החיים שלי על התקוות המדומיינות של אחרים?
ולסיכום: תואר ראשון נוסף? רק אם זה מסב לך הנאה עצומה. הורים לא מרוצים? א. או טו טו הם לא יזכרו בכלל את כל העניין, הם יהיו עסוקים מדי בלהעריץ את הנכדה, ו-ב. לא מרוצים? הם מוזמנים להתיישב ולכתוב סמינר, ולעשות מבחנים, וכ-ל הווג'ארס.

[אליס_בארץ_המראה*]

אני אפתח דף בשמחה, אבל איך נקרא לו? יש לך רעיונות?

[בר_עדש*]

Pלונית, גילי,
מזדהה עם כל מה שכתבתם למעלה, כולל קריאה על תנוחות יוגה בהריון (ב"לידה פעילה", שקניתי לאישתי אבל היא עוד לא הספיקה לגעת בו).

כבר חודש וחצי גורר מאמר שהייתי יכול לכתוב בשבועיים, אם הייתי מסוגל לעבוד יותר מחמש דקות רצוף, וכבר קיבלתי נזיפה מאחד המנחים שלי על כך שנראה שלא אעמוד בדד-ליין של הדוקטורט. ואצלי זה כך כבר 3 שנים, מאז ההריון הראשון שלנו. (דרך-אגב, על אישתי ההורות השפיעה דוקא בכיוון ההפוך).

[Pלונית_אחרת*]

אליס בארץ המראה, מה רע ברעיון המצויין שלך - דף קיטורים אקדמיים?
אה, גם לא אמרו "מה שהתחלת צריך לסיים" (חוץ מהיום שאבא שלי אמר אבל יותר בפליאה מאשר בהטפה (נדמה לי)) בכל מקרה זה בדיוק ה"דמויות" שאורה גבריאלי מדברת עליהן - אצלי בראש יש את הקולות הללו.
בעלי שיחיה מתפלץ כשאני מדברת על לא לסיים אבל בעצמו אמר השבוע שבכלל הוא לא מבין מה העניין שלו ולמה זה מלחיץ אותו.
"חייבת לעשות" - אצלי זה כן בגללי בעיקר כי לא בא לי שישאר הדבר הזה שלא סיימתי למרות שהיה רק "עוד מאמץ קטן" אני מאמינה שתהיה לי תחושת החמצה אם זה יהיה המצב.
הקפאת לימודים? רעיון מצויין חבל שלא דיברתי איתך לפני ארבעה חודשים... כי כרגע זה עוד העבודה הזו שיש להגיש בשישי בבוקר ואגיש אותה לא משנה מה יהיה טיבה (המביך כפי שאמרתי) בתקווה שאקבל 60. ועוד 3 בחינות ששתיים מהן אפילו לא דורשות מאמץ גדול מידי (ואל תשכחי שאני בחופשה... מטרה זה דווקא טוב, שלא יהיה לי זמן להתפלץ ממחשבות על לידה זה כואב..)
.
גיא - לאשתך אנחנו לא מרשים לבוא לדף שלנו.... (פפפפ, להפוך ליעילה דווקא, מה זה פה?! שוק?)

<Pלונית לא באמת פה... היא כותבת סמינר. (-: >

[אליס_בארץ_המראה*]

הגם אתה, ברוטוס?
ברוך הבא, שמחות מאד שהגעת.

[אליס_בארץ_המראה*]

אבל איך אפשר להמנע מזה? זו השאלה. אם זה קורה לכולם, זה אומר שגם בעלי התארים למינהם עברו את זה. שמעתי על כל מיני שיטות (העצה החוזרת לתיזה היתה "לכתוב כל יום קצת", מאד ברוח פליי לידי). מכירים עצות אחרות?

[אליס_בארץ_המראה*]

האמת, קצת מייאש אותי סיפורים כמו "עשיתי דוקטורט עם שלושה ילדים, משרה מלאה, חינוך מהבית והנקת טנדם". כי מה זה אומר עלי, שאני נשרכת כאן "רק" עם דוקטורט ועבודה? יעל צ, הצילו!

[Pלונית_אחרת*]

האמת, קצת מייאש אותי סיפורים כמו "עשיתי דוקטורט עם שלושה ילדים
אותי הם לא מיאשים - אני ישר מקתלגת את הדובר/ת כשקרנית פתלוגית ופותרת לי את הבעיה חחחח

מה זה אומר עלי, שאני נשרכת כאן "רק" עם דוקטורט ועבודה?
שאת פולניה כי זה בכלל מדאיג אותך?!

[אליס_בארץ_המראה*]

שאת פולניה כי זה בכלל מדאיג אותך?!
כנראה זה אומר שאני פולניה מודאגת, שזה מצב הצבירה הטבעי לפולניות

אבל ברצינות, התחושה הזאת של להישאר מאחור. ואם את רוצה קריירה אקדמית אז זה בכלל מרוץ מטורף ותחרות עוד יותר מטורפת, פחות או יותר עם כל העולם. גם את זה הייתי מאד רוצה לשנות.

[מא_צ'י*]

אליס בארץ המראה,
אם זה משפר את המצב - אני מוכנה לקנא בך על זה שאת תקועה על דוקטורט באנגליה
בעוד אני תקועה על רפרטים שנה ראשונה לתואר שני, בארץ P-:

אני תמיד נתקעתי על הדברים האלה. יותר מזה - אמרתי לעצמי שאם אני אגמור את התואר הראשון אז זהו - אח"כ הכל ילך בקלות... פחחח...
העובדה היא שאני כותבת וקוראת כאן, ולא בחלון השני (של הוורד)...

אני מרגישה שכל הזמן אני מאבדת את חוט המחשבה - אפילו בחלומות שלי אני מוצאת את עצמי אומרת (לי או לאחרים)- זה מה שעניין אותי, בגלל זה בחרתי בתואר הזה וזה מה שאני רוצה לגלות...
אבל כשאני מתיישבת לכתוב אני שובפ'ם שוכחת. וכשאני שוכחת מה המטרה שלי אז כבר אין לי עניין בניתוח מאמרים שהמרצה נתנה.
אולי אני צריכה חינוך ביתי לתואר שני - לגלות לבד עם הדרכה על מה שאני רוצה לגלות
מה זה כל הקורסים האלה שאני חייבת לקחת ולהוציא עליהם זמן יקר ואין להם קשר למה שחשוב לי...??
אני יכולה לצאת ולחקור את הנושאים בעצמי, אני לא צריכה תעודת סטודנט כדי להיכנס לספרייה (קצת יותר צריכה גיבוי אקדמי כדי להעביר שאלונים ולראיין, אבל אפשר להתגבר על זה...)
אבל אז - לא יהיה לי תואר !!
הו לא... זה הגבול!

<מא>

[יעל_ג*]

שמחתי לגלות את הדף...אוסיף את ליטרת הבשר שלי: למדתי שבזמן הריון לא מקבלים החלטות חובקות עולם - להפסיק ללמוד, להמשיך ללמוד, ללכת לקריירה כזו או אחרת. בהריון מתרכזים בהריון ומנסים להמשיך עם שגרת החיים - משמעות הדבר היא שאני עובדת על הדוקטורט כשאני פנויה פיזית, רגשית ושכלית. לפעמים הולך יופי - לפעמים לא הולך בכלל. אבל הכלל הוא שאני לא מקבלת שום החלטה בנושא. הכלל נקבע לאור נסיון העבר, של כתיבת תיזה בהיסטוריה תוך לידת שני ילדים - במהלך התקופה הזו חוויתי כל כך הרבה תחושות והחלטתי כל כך הרבה החלטות שביום המחרת נראו תלושות מהמציאות וקשה היה להפריד בין הרציונל לרגש ולהורמונים. בהריון במיוחד יש לי גם תחושות של הצפה ולעתים אף חרדה, של רצון להתכנס בעצמי ובמשפחה, וגם תחושות של התעלות וכוח גדול - ולכן אני לא דורשת מעצמי יותר ממה שאני יכולה לספק כרגע. ברור לי שהכל יחכה. הדבר היחיד שלא יחכה זה התינוק שגדל בתוכי והצרכים שלו לכשיוולד. כל השאר - לימודים, קריירה, עיסוקים וכו' עוד יהיו שם כשאחליט להוציא את הראש מחוץ לבועה שיצרתי סביבי.
אבל יש לי עוד טריק שסיגלתי לעצמי - והוא טוב גם ללא הריוניות: לא להתנתק מהדוקטורט. הקושי הכי גדול הוא לחזור לעבוד לאחר תקופה של הפסקה (אפילו אם היא רק של שבוע). למדתי שצריך להיות כל הזמן בקשר עם החומר - אפילו אם משמעות הדבר היא שהמחשב ישאר דולק ואני אעבוד רק רבע שעה ביום. העיקר לא לצאת - כי נורא נורא קשה לחזור. בתקופה האחרונה למשל, קשה לי מאוד להתרכז (וגם בי עולות מחשבות אפיקורסיות על חשיבות העניין בכלל, עד שאני מזכירה לעצמי שהחלטתי לא לקבל החלטות עכשיו) - אבל אני מקפידה כל יום - כעשר דקות - לעשות משהו שקשור לדוקטורט, גם אם זה רק לסדר את שולחן העבודה. פשוט כדי לא להתנתק.
דבר נוסף שעזר לי היה לדבר עם מישהו על הנושא שלי - אחת הבעיות לדעתי, בעיקר בארץ שלנו ובמדעי הרוח לפחות (ידוע לי שבמדעי החברה יותר נהוג לשתף במחקר), היא שהעבודה על הדוקטורט היא מאוד אינדוודואלית. רוב הזמן אתה עם עצמך, מול המחשב. המנחים שלי למשל, החזירו לי עכשיו פרק שהגשתי לפני למעלה משלושה חודשים. נורא מתסכל לעבוד לבד כל הזמן, ללא פידבק מיידי, או פידבק בכלל. באחת הפעמים שהרגשתי שאני מאבדת ענין ויכולת להמשיך, נתתי לחברה טובה (שאני גם מכבדת את דעתה מאוד) לקרוא פרק. היא כל כך התלהבה מהנושא ומהחומר (שממנו אני כבר רוצה להקיא...) שנגררנו לשיחה של למעלה משעה על הנושא שלי - וזה כל כך דירבן והלהיב אותי מחדש שמצאתי את עצמי עובדת שוב, לאחר שחשבתי שלעולם לא אוכל לגעת בחומר הזה יותר. אז צריך למצוא פרייאר תורן ולדבר איתו קצת. אולי ההתלהבות ממה שפעם היה מעניין מספיק בשביל שנרצה להקדיש לו חלק מחיינו -תחזור.
יצא לי ארוך - סליחה...זה במקום לעבוד על הדוקטורט....

[Pלונית_אחרת*]

יעל נטלתי לי את החירות להדגיש את שתי ההצעות המצוינות שלך.
מקווה שזה בסדר.
ואגב, מאמצע פברואר אני פנויה עד אמצע אפריל ונראה לי שיעניין אוצתי לשמוע אז אם תצטרכי "תורנית הקשבה" דברי עימי (-:

[ב_דחילו*]

מה זה אומר עלי, שאני נשרכת כאן "רק" עם דוקטורט ועבודה? קחי פרשנות הוליוודית (מה זה ההיפך מפולנית?): את זוהרת בשביל כולנו!

אני החלטתי 'לקבל' את עצמי למסלול ה'לא ישיר והלא מהיר' לדוקטורט. התקבלתי. (פו, זה היה קל).
השיטה של 'משימות קטנות' או פליי ליידי , עוזרת מאוד כנגד רגשי אשמה, במיוחד אם הדד ליין גמיש.. אני חושבת שזה גם לא פחות 'אפקטיבי' ממרתונים, (במיוחד במשימות כמו תרגום או קשקוש על מאמרים ), אבל אני לא בטוחה שיש למרתונים תחליף בשלבים מסוימים .

עכשיו מעסיק אותי הענין הבא - איך זה שבשביל לצאת לעבוד אני תמיד מגייסת אבא, סבתא ובייביסיטר ובשביל לכתוב או לקרוא לא? האמת שהרבה בזכות האתר הבנתי שאני (כנראה) פשוט לא רוצה להעלם לילדים (אנחנו לא בחינוך ביתי) ומצליחה קצת לעבוד עם כולם בבית אחה"צ או בימים שנשארים בבית.

[מא_צ'י*]

ועוד קיטור (בחולם ובשורוק), הפעם לא על דחיינות.
אני כותבת ומוצאת את עצמי מחסירה משפטים מתוך לחץ, מורידה שורות כדי לא להתגלות, כדי שזה יהיה מתומצת וראוי.
מה העניין עם הצורה?
הסופיסטים, הרטוריקנים, הם לא היו הרעים בסיפור על יוון?
חשבתי שמה שחשוב זה הרעיון, התימה, הנארטיב, למה לקצץ לי בנטיעות?
אז מה אם אני מייתרת מילים? זה יפה!
זה מנהיר!
אז יש לי שני משפטים שאומרים אותו הדבר, אז מה לעזאזל?!?!?
הם יפים? לכל אחד מקומו !
והדוגמאות - אני חושבת שדוגמאות זה חשוב. איך אפשר להגיד לי לנתח משהו בלי להדגים?
ועוד משהו - אני אוהבת לנתח משהו ואז לכתוב את הביקורת שלי, כך - לכל נקודה. לא בסוף. זאת צורת כתיבה. ומותר לי. אני חושבת שכך זה ברור יותר.
אני אוהבת ארוך וסיפורי.
תודה ושלום! /-:

<מא שוקלת פתיחת דף קצרו לי את המשפט - מן שעשועון-לא-נושא-פרסים בו גם אתם תוכלו להציע - כיצד יכולה מא לצאת מן הפלונטר הניסוחי...>

[אליס_בארץ_המראה*]

אני באמת בחברה טובה...
מא צ'י, אני הבנתי בשבוע הראשון שלי באוניברסיטה שאין שום קשר בין העניין שלי בנושאים מסויימים, התואר (הרלוונטי) שנרשמתי אליו, והמשימות שאצטרך לעשות בדרך. תמיד איכשהו יש כל מיני קורסי חובה שלא מעניינים ולא קשורים. בכלל, יש מרחק גדול בין התעניינות בנושא לבין התעניינות בחומרים האקדמיים שנכתבו עליו. זה פער שניתן לגשר עליו, לדעתי, רק אם מלכתחילה היתה לך התלהבות גדולה, ונכונות לעבור כמה וכמה שעות מתישות. מה שכן, אחרי קורסי החובה הנודניקיים את חופשיה לעשות כרצונך. ואני יודעת שאני נשמעת ממש נורא כאן (תוצר נאמן של המערכת הדכאנית) אבל גיליתי שרוב קורסי החובה היו באמת חיוניים להשגת תמונה ראשונית כוללת של שדה המחקר המדובר. מצד שני, אני לא דוגמה לכלום. ולגבי אנגליה... בסוף השבוע אני אפרט את כל הסיבות למה לא לקנא בדוקטורנטים בחו"ל.


יעל ג, איזה כיף לראות אותך שוב העצות שלך מוצדקות, כמובן. גם אני גיליתי שקשה מאד לחזור כשמתנתקים (וגם השיטה שלי היא לסדר את השולחן ). יועץ התארים המתקדמים פה אמר לנו בסדנה המתודולוגית בשנה הראשונה: it's a pretty lonely job. אני מציע לכם ליצור קשרים בינכם. וזה מה שעשינו - למרות שכל אחד מאתנו עובד על משהו אחר ואין קשר בין הנושאים שלנו. אנחנו יוצאים לפחות פעם בשבוע לפאב, לשתות יחד ולהוציא קיטור (על המנחים, הארכיונים, התקעויות בכתיבה), ויש לנו סדנה של פעם בשבוע שבה כל אחד צריך להציג את העבודה שלו ואיך הוא התקדם (או נתקע). וזה בהחלט שומר על הגחלת. בקיצור, אולי תציעי משהו דומה בחוג שלך? זה לא חייב להיות רשמי. ובהתחלה זה קצת מביך, אבל אחר כך זה פשוט כיף.

ב דחילו, פגעת בול. ולא רק עם המרתונים (אכן אין דרך להימלט). לפנות זמן לכתיבה... משום מה אני אף פעם לא מצליחה. ואין לי ילדים! אני קוראת, יש לי רעיונות (אגב, תמיד יש לי "דף רעיונות" פתוח על המחשב, וכל מה שעולה לי אני רושמת שם בנקודות, כולל בעקבות מה זה עלה - טיעון במאמר מסויים, פיתוח רעיון אחר וכו'), אבל תמיד יש משהו דחוף יותר לעשות, כמו עבודה/כביסה/סופר. אני פשוט מפחדת מדפים ריקים, כנראה (ברצינות). עצות יתקבלו בברכה

[אליס_בארץ_המראה*]

אוי, מא - אני בדיוק בקצה השני של הסקלה. שני משפטים? אני גם ככה נאבקת על הראשון
למעט כשהנושא באמת קרוב ללבי. אז, לא יעזרו גם 5 משפטים, זרנוקי מים וכיתת כבאים. אני את שלי אגיד ואדגים ואבקר ואענה והכל באותה הפסקה שאורכה כאורך הגלות, ממש כמו המשפט הזה.
יאללה, למאמרים.

[סיגל_ב*]

אבל תמיד יש משהו דחוף יותר לעשות, כמו עבודה/כביסה/סופר.
לנקות את האבנית בקומקום החשמלי.

[אליס_בארץ_המראה*]

סיגל ב, אל תתני לי רעיונות! (רק תגידי איך עושים את זה.... גם מהבריטה אם אפשר ).

[Pלונית_אחרת*]

משהו אופטימי בכ"ז....
נכון יש דף באופן טבעי מסוכן - על תקלות ביתיות שמתרחשות בזמן שמתמכרים לבאופן?!
ובכן - שרפתי את האוכל בסיר כי עבדתי על הסמינר....
יש מקום לתקווה. (-:
(יש גם סנטימטר פיח על תחתית הסיר וסירחון של שריפה... )

[ב_דחילו*]

אז מה אם אני מייתרת מילים מא, את זה תוכלי לעשות כשתהיי גבוה יותר בשרשרת המזון..

הגישה שלי היא עכשיו לא לדבר איתה בכלל עד שהכל הכל מוכן פעמון אזהרה, טרה, היא הרי חייבת לומר משהו ולהצדיק את הקריאה והערך שלה, כדאי להשאיר מספיק זמן לתיקונים, או לפחות להיות מוכנה להם מנטלית.

[Pלונית_אחרת*]

אז מה אם אני מייתרת מילים
אצלי הכתיבה באה בסוף התהליך - קודם אני קוראת מאמרים, מתברבשת במחשבות, הטענה שלי מתגבשת לה בראש - בשלב הזה תמיד אני נראת כאילו אני "לא עושה כלום" או "לא מתקדמת" אבל זה לא ככה - הדברים פשוט מתבשלים להם לאיטם.
אח"כ אני כותבת את מבנה העבודה - את השלד / רצף הטענות (בשלב זה אני למעשה יכולה כבר לכתוב את הסיכום). ועכשיו אני מתחילה להרחיב - לצטט מאמרים, לכתוב את ביסוס הטענות שלי על מחקרים וכו' .
אצלי הבעיה היא דווקא של מעט מידי הסברים - אולי בגלל שהכל כל כך ברור לי בראש קורה שלא הסברתי את הקשר בין א לב'. מה גם שתמיד נראה לי שזה מיותר לצטט /לסכם כל מיני מאמרים - (נראה לי מייגע לקרוא את זה) אז תמיד אני צריכה עוד ע' של קורא שיגיד לי: גיברת חסר פה.... (פעם אבא שלי היה עושה את זה אבל ככל שהתארכה שהותי באקדמיה הוא חדל לשתף פעולה...).

[אליס_בארץ_המראה*]

אז תמיד אני צריכה עוד ע' של קורא שיגיד לי: גיברת חסר פה.... (פעם אבא שלי היה עושה את זה אבל ככל שהתארכה שהותי באקדמיה הוא חדל לשתף פעולה...).
עוד מהסדנה המתודולוגית (המיתולוגית): "שמישהו תמיד יקרא את מה שאתם כותבים, למרות שבמקרים קיצוניים זה עלול להוביל לגירושין". הבנזוג המסכן היה מת להשתחרר מהמטלה, אבל בהיות האנגלית שלו טובה פי מליון משלי, הוא נאלץ לעשות הגהה עד צאת הנשמה. גם איומים בגירושין לא עוזרים לו.
רחמים (אם הייתם יודעים בדיוק על מה אני כותבת, הייתם באמת מרחמים עליו. מכל הלב ). אולי בכלל צריך לפתוח דף תמיכה לבני זוג ומשפחות של מאסטרנטים/דוקטורנטים.

[ב_דחילו*]

צריך לפתוח דף תמיכה לבני זוג כדי שישאלו בפעם האלף 'מה יש פה לחקור?' אנשים תכליתיים יכולה לפתח חררה מהפוזה המהורהרת הזו. בדרך כלל הם מנסים להבין מה יהיו ההשלכות של המחקר, מה יעשו עם זה?

טוב, היום אני מסיימת חצי מאמר. (המילים נורא צפופות, כל מילה שניה: however)

[א_גרויסע_מויש*]

איך לא ראיתי את הדף הזה עד עכשיו?
ההספק השבועי שלי:
הלכתי לספריה וצילמתי 3 מאמרים לתיזה.
התכוונתי לקרוא אותם למחרת, ולהספיק סיבוב שני בספריה עוד השבוע.
פחחחחחחחחח.

[Pלונית_אחרת*]

מויש, לא ראית כי לא היה... נפתח רק אתמול וכבר נהיה ב"דפים החמים" D-:
בכלל,לדעתי ההספק שלך לא מאפשר לך לכתוב בדף הזה (עשית יותר מכולנו....)

[אליס_בארץ_המראה*]

כדי שישאלו בפעם האלף 'מה יש פה לחקור?'

לא, לא, כדי שיוכלו לשאול 'את מי זה מעניין בכלל'?

[אם_הבנים_שמחה*]

רקכשו ראיתי את הדף.
קראתי מעט מאד ממנו וכבר מרגישה כ"כ שייכת.
אללי...

[יעל_צ*]

לא ברור בדיוק למה, הבעל ביקש שאמחק את הסיפורים על הדוקטורט שלו.
אני בתגובה בוגרת שאלתי מה פתאום הוא גולש לי באתר. אבל אני מכבדת את בקשתו אז תכף אמחק.

[מא_צ'י*]

אני הבנתי בשבוע הראשון שלי באוניברסיטה שאין שום קשר בין העניין שלי בנושאים מסויימים, התואר (הרלוונטי) שנרשמתי אליו, והמשימות שאצטרך לעשות בדרך
אליס בארץ המראה את לא מאמינה איזה אסימון ענקי נפל אחרי שחשבתי על הדברים האלה שכתבת!
זה נראה פעוט, אבל - גם בשבילי כל זה היה ברור, לא מהשבוע הראשון באוניברסיטה, מתמיד, מלפני זה.
זהו - הבנתי שמה שיש לי להגיד הוא שאין לי בעיה עם רוב החומרים האלה הם דברים שאני מגיעה אליהם בעצמי.
העניין הוא שאני חייבת לעשות קורסי יסוד וכל הזמן אני שוכחת למה אני לוקחת אותם.
אני אסביר בדוגמה - אם קיבלנו טקסטים מסוימים ואני צריכה לחלץ מהם את הטענות והתיאוריות שלהם כמשימת סיום הסמסטר - אני שוכחת שיש לטקסטים האלה גם ערך עבור מה שמענין אותי, רק שהוא לא תואם את השאלות של המרצה עליהם. כך יוצא שכל מה שאני מחלצת מהטקסטים האלה אינו רלוונטי עבורי.
מה שרציתי להגיד זה - שבעיני זה צריך להיות הפוך - אני צריכה להתעסק באספקטים של החומרים שרלוונטים לתחום-הידע ולנושאים שמעניינים אותי.

למה כזה בג'ינג (bjing)?
כי עד עכשו קיבלתי את זה שזה צריך להיות ככה, כמו שאת אמרת, פתאום הבנתי שזה לא.
אייש, בלוֹק.

[א_גרויסע_מויש*]

בכלל,לדעתי ההספק שלך לא מאפשר לך לכתוב בדף הזה (עשית יותר מכולנו....)
אולי לא היה ברור שבסופו של דבר צולמו המאמרים ונזנחו לאנחות.

<מויש מתחננת שלא יזרקו אותה מהדף. אם אין ברירה, היא מוכנה לא לקרוא אותם גם בשבוע הבא>

[אליס_בארץ_המראה*]

מויש, אנחנו נבדוק את אי הקריאה שלך בשבוע הבא, ונוודא שאת באמת לא קוראת, כן?

מא, נדמה לי שלא הבנתי בדיוק מה את רוצה להגיד. זה באמת לא צריך להיות ככה, אבל עד שלא נסתנן לשורות האקדמיה ונשנה את המצב, איך אפשר אחרת? ואגב, על כל דבר "חובתי" שאני קוראת אני מקשקשת עם שני עטים בצבעים שונים: אחד ל"חובה" ואחד למה שרלוונטי לי. נוצר קשקוש מרהיב, ואני לא מרגישה תסכול רב מדי על בזבוז הזמן שבמאמרי החובה.

[בשמת_א*]

_האמת, קצת מייאש אותי סיפורים כמו "עשיתי דוקטורט עם שלושה ילדים
אותי הם לא מיאשים - אני ישר מקטלגת את הדובר/ת כשקרנית פתלוגית ופותרת לי את הבעיה חחחח_
אוי. אני מכירה אותן אישית והכל נכון...

המנחה שלי לא רוצה לדבר איתי, לא אכפת לה מה קורה איתי. לקח לה מיוני עד ספטמבר לקרוא 4 דפים של הצעת המחקר
המנחה שלך סובלת בעצמה מדחיינות כרונית ואין לה כוח לקרוא ולהעיר הערות, ומרוב רגשי אשמה לא נעים לה ממך ולכן היא לא מתקשרת או מוצאת תירוצים למה היא לא יכולה לדבר?

[Pלונית_אחרת*]

והכל נכון...
כלומר הן שקרניות?! (שואלת Pלונית בתחינה)

אני בתגובה בוגרת שאלתי מה פתאום הוא גולש לי באתר
D-: אכן מאוד בוגרת

(רק הצצתי. לשניה. אחת. נשבעת.
ועוד המלצה חשובה מאוד - לא להתחיל שוב תואר ראשון אחרי שעשיתן 2 זה מאוד מייגע...
<Pלונית מתבכיינת ולא מבינה מה זה עלה בדעתה לפני 4 שנים>
ממחר יהיה לי המון זמן, ממחר יהיה לי המון זמן, ממחר יהיה לי...

[ב_דחילו*]

סיימתי. כאב ראש, צוואר תפוס, שתי ילדות ישנות, ילד אחד הלך לישון אצל חבר. אליס בארץ המראה את באה לפאב? (אני גם זוהרת עכשיו בגולף וטרלינג ) אני כבר אדפוק ת'ראש בדפי האתר

pלונית, בהצלחה!

[אליס_בארץ_המראה*]

לפאב? ברגעים אלו ממש אני מקללת את עצמי על ההסכמה ללמד השנה סמינר. על מה חשבתי לי?!
מחר, מחר נשתה. בשיטה האנגלית: שמונה-תשעה פיינטים ואנחנו מסודרות

כל הכבוד על סיום המאמר! אני מלאת הערכה.

<וצוללת בחזרה לאוקיינוס המאמרים. עליה ליבשה צפויה בערך בעוד ארבע שעות עבודה>

[אליס_בארץ_המראה*]

ב דחילו, את זוהרת מתמיד!
לילה טוב ZZZZ

[Pלונית_אחרת*]

השעה 3 לפנות בוקר.
סיימתי לכתוב את הסמינר הגרוע ביותר שכתבתי בחיי, אני מקווה שהמרצה ישכח מי אני מייד אחרי שיתן לי ציון 60. (עד מחר הוא חושב עלי דברים טובים)
מחר אקליד ואגיש.
לילה טוב

[דקל_נור*]

אין לי שמדבר להוסיף כרגע (ראיתם מה השעה??)
אבל אני מאושרת שאתם פה איתי ושהומצא הדף הזה דווקא עכשיו.
אני בתקופה מקוטרת אקדמית.

שיהיה בוקר טוב

[יפעת_הר_אבן*]

גם אני! גם אני!
(ואפילו אין לי משרה מלאה, ואין לי ילדים, ואין כלום... רק עבודות לתואר שני עם אופק מבהיל לדוקטורט ("מסלול משולב") ו דחיינות כרונית מדופלמת.)

פעם, בימי הדחיינות של הסמינרים לתואר הראשון, שלקח לי שנה נוספת לגרור ולהשלים, הפסיכולוגית שלי הציעה שאולי יש לי איזה סוג של הפרעת קשב וריכוז. לא יודעת. אולי הייתי צריכה להפנות אותה לדף הזה, שתראה ששלושת-רבעי מהעולם "לוקה" בהפרעת קשב וריכוז מאיזשהו סוג....

חליק עם ההגדרות והקיטלוגים הפתולוגיים האלה! <יפעת במשבר דיאגנוסטי>

חברה טובה אמרה לי לא מזמן, למשמע קיטוריי האינסופיים (וכמה אשמה יש במצב הזה, תודו... מספיק כדי להאיר את כל רמת גן לפחות, אם רק היו מוצאים דרך להתמיר את האנרגיה הזו לחשמל), שאולי כדאי לקחת איזה צעד קטן הצידה ממסגרות הזמן ה"קשיחוֹת" של האקדמיה, ולבדוק מה באמת מתאים לי. אולי אני פשוט עובדת בקצב קצת אחר מפס-הייצור המומלץ ע"י המערכת (הממ. מישהו פה בענייני חינוך ביתי ...?) וזקוקה לזמן, קצת יותר זמן. מסגרת זמן אחרת. נו, אז ייקח לי עוד סמסטר כדי לגמור את העבודות. או אולי אפילו עוד שנה. אז בסדר. נו, אז מה. הרי תכל'ס, אף אחד לא באמת מחכה לי עם סטוֹפֶּר בסוף המסלול. זה לא ספר השיאים של גינס פה. ושיחפשו את החברים שלהם כל אלה שמסיימים דוקטורט בשנה וחצי פלוס ארבעה ילדים, פלוס שליחות לברצלונה, פלוס משרה מלאה ופרסום רומן ראשון, ככה, בין לבין. אני כנראה לא אותה חיה כמוהם. אין לי מה להשוות בכלל...

ומה לא ניסיתי. להאשים את כל העולם, את הפסיכולוגיה שלי, את הטראומות שלי, את התרבות המערבית, את הקפיטליזם, את היהדות, את תל אביב, את החורף, את ירושלים, את הקיץ, את האהבה, את החדר שלי, את אלוהים, את מלחמת העולם השנייה, את הסדר הפטריארכלי, את החברות שלי, החברים שלי, ניסיתי למַנוֹת לי coach , קצין תורן, מנחה צללים, חבר פראייר, מה שאתן לא רוצות.

בסופו של דבר, נראה לי שמה שעוזר, זה להתפנות קצת מרגשי האשמה, ז"א, ממש לפַנוֹת אנרגיה, שמתבזבזת לריק. ועוד איזה אנרגיה - מהסוג הכי מתסכל. לא שזה קל. זו עבודה קשה. בערך כמו זוגיות. כל בוקר, לזכור שהיום משתדלים לא לכעוס עליי.

ואז, לעניינינו - ואני מצטרפת לדברים שנאמרו כאן - להשתדל להישאר ב"שכונה" של הנושאים שעל סדר היום האקדמי. לדבר על זה. למדוט על זה. אפילו לקשקש על זה קצת במחברת, ביני ובין עצמי. אני מוצאת שהכי עוזר לי לשוחח על זה עם חבר/ה שמבינ/ה עניין. ליצור דיאלוג פורה ואינטליגנטי על זה. לא לדבר על זה עם מי שהחומר זר לו לחלוטין, כי אז יוצאת הרבה אנרגיה על להניח תשתית תיאורטית שכבר ממילא מובנת מאליה אצלי. לאתגר את עצמי עם שיחת-עומק. עם פרטים והכל.
וכן. להשתדל לעשות משהו קטן בכל פעם. ולהבין שלפעמים יהיה יום שאצליח להתמסר ללימודים כל כולי, ויהיו ימים שלא אוכל לגעת במאמרים או במחשב. כן. כמו רגישות לאוכל / רעש / ריח. כמו גלים כאלה. לפעמים אני מדמה כתיבת עבודה אקדמית להריון ולידה, אף על פי שלא חוויתי אותם עדיין.

יש הריון - זרע הרעיון נובט, לאט לאט, צובר חומרי הזנה, מקורות ומשאבים. ומתפתח. בקצב שלו. אני משתדלת לא "להרוג" את ההריון הזה. להגן עליו. לא להזיק לו. לא לשכוח ממנו. ואז, יש איזו הבשלה (בְּעִתָה) של הדברים, ויש כמה ימים צפופים, קשים כאלה, וצירים, ולחץ, ומוח מכווצ'ץ', והמילים נתקעות ב"תעלת הלידה", אבל הנה, כבר רואים ראש (פרק? מבוא?), ועוד מעט כתפיים, ועכשיו נתקעים לאיזה שעה (שבוע?), וקשה לאללה, ומקללים את כולם ("מה עשית לי???" "מה הייתי צריכה את זה?" "שאני אמות כאן ועכשיו, רק תפסיקו את זה") , ואז, בסוף, זה יוצא.
וכמה נעים שזה יכול להיות, אה? להיות אחר כך...
ולערסל את הטרי הזה. לקחת אותו ביד (להדפיס אותו...). להסתכל. אולי לעשות קצת הגהות, שיפורים קטנים (לרחוץ, לחטא את הטבור, להרגיע, לחכות שהראש שנלחץ והתכווצ'ץ' יחזור לצורתו הרגילה) - ואז, להבין שיש לי משהו חדש בידיים. בקעה הביצה. והאפרוח שלם.

ואם מישהו מעז לתת לי 75 על התינוקי, אני כבר יודעת שפשוט אין לו מושג מהחיים שלו...

<יפעת מודעת לזה שהמטאפורה של הלידה חדלה להיות רלוונטית בשלב מסויים. הרי מי יולדת ומיד מוסרת את התינוק שלה למישהו אחר, שייתן לה ציון עליו...? שלא לדבר על מועד ב'.... אבל היא מקווה שהרוח הכללית הובנה...>

[ב_דחילו*]

ואז, בסוף, זה יוצא איך שיר נולד? מקסים.

[מא_צ'י*]

זה באמת לא צריך להיות ככה
לזה התכוונתי
אני פשוט קיבלתי עד עכשו שככה זה צריך להיות

שאני קוראת אני מקשקשת עם שני עטים בצבעים שונים: אחד ל"חובה" ואחד למה שרלוונטי לי
you hit the nail on the head
תודה! בדיוק מה שאני צריכה
הולכת לנסות ליישם

[אליס_בארץ_המראה*]

זחלתי לכיוון המחשב, מותשת וחולה, על מנת לעדכן ש:
א. היה שווה לקרוא את כל המאמרים האלה, כתת הסמינר היתה נהדרת כמו תמיד.
ב. מי שקורא הרבה מאמרים, נהיה חולה (מסקנה לוגית ומתבקשת).
ג. אני הולכת לחשוב קצת על מה שכתבה יפעת הר אבן. איזה צורך זה משרת, כל המעגל הזה של לא לכתוב-רגשי אשם-עבודה קשה-מנוחה-לא לכתוב וכו'? נקודת המוצא, כנראה : הקבלה המוחלטת של האקסיומה "סובלים הרבה - נהנים מעט" כמוטו לחיים.
אני מקווה שזה נשמע הגיוני. בנתיים אני הולכת להבריא את עצמי ואת המסקנות הלוגיות שלי. שבת נעימה לכולן!

[יעל_צ*]

יפעת מודעת לזה שהמטאפורה של הלידה חדלה להיות רלוונטית בשלב מסויים. הרי מי יולדת ומיד מוסרת את התינוק שלה למישהו אחר, שייתן לה ציון עליו...? בלידה קונבנציונלית בבית חולים דווקא מקבלים "ציון"
על התינוק שבקע מהביצה: זה נקרא ציון אפגר. אפגר 9 נדמה לי הכי גבוה (10 רק הרופא מקבל).
אבל מועד ב' אין....

אליס בארץ המראה - החלימי במהרה!

[Pלונית_אחרת*]

גילי,
איזה יופי: כתת הסמינר היתה נהדרת כמו תמיד
פחות יופי: מותשת וחולה (זה אומר שלא הלכת לשתות בירה?)
מצטרפת ליעל באיחולי ההחלמה

[טובי_י*]

אהההה
התחלתי לקרוא פה לפחות שליש מהעמוד ואני כל כך מזדהה עם הכל! פשוט הכל!
ומרוב הזדהות, אני לא יודעת מאיזה קיטור להתחיל...
אז אחר כך...

אגב אליס בארץ המראה שמחתי על הגדרתך אותי כדחיינית לשעבר, אבל השמחה מוקדמת. אפילו מאוד. אני עדיין פה וידידתי הדחיינות הכרונית ניצבת לצידי בעקשנות נאמנה, כמובן גם באקדמיה (תואר ראשון בעיצומו כבר ארבע שנים והיד עוד נטוייה ).

[אליס_בארץ_המראה*]

תודה על כל האיחולים. הבנזוג הכין לי מרק עוף ואני מקווה להגיע ליום שני כחדשה (למה אני תמיד חולה רק בסוף השבוע? ועוד הסתנכרנתי יפה עם שבת-ראשון. בארץ זה היה תמיד שישי-שבת ).

זה אומר שלא הלכת לשתות בירה?
זה המקום להבהיר שבניגוד למה שהשתמע מדברי, אני לא שותה בירה. ולא שום סוג של אלכוהול, אף פעם. כל אחד יכול לזהות אותי מיד בפאב: אני היחידה שעומדת שם עם מיים מינרליים, ומרצה בלהט לכל השיכורים שסביבי. החברים שלי כבר יודעים שאני היחידה שתיקח אותם, מתנדנדים לגמרי, לתחנה ותוודא שעלו על הרכבת הנכונה...
זה קצת מבאס, כי הפאב הוא באמת מוסד חברתי חשוב (אולי הכי חשוב כאן). למעשה, מרצים וסטודנטים אמורים לשתות ביחד! בפעם הראשונה שנתקלתי בזה חטפתי הלם. זה נראה לי כל כך לא במקום. עכשיו אני רגילה. אני מתבאסת רק כשצוחקים על הרגלי ה(אי) שתיה שלי ומעשן הסיגריות שמלווה אותך אחר כך בכל אשר תלכי. אבל אין דרך להימנע מללכת לפאב, ואני גם לא מחפשת דרכים להימנע מזה, אחרת לא יהיו לי חברים פה. ולסיכום, Pלונית, הלכתי גם הלכתי.

<הכיף בלהיות הפיכחת היחידה: כשאנשים שיכורים, הם באמת אומרים את כל האמת, כולל מה הם חושבים עליך ועל כל העולם. ואחר כך הם לא זוכרים שום דבר - לא מה הם אמרו ולא מה ענו להם >
<ויש לי כמה סיפורים מצחיקים באמת מעלילות המפגשים שלי בפאב, אבל זה לא נושא הדף>

[אליס_בארץ_המראה*]

טובי, אני מקבלת את שיוכך מחדש לקבוצת הדחיינים ברגשות מעורבים

[Pלונית_אחרת*]

ויש לי כמה סיפורים מצחיקים באמת מעלילות המפגשים שלי בפאב, אבל זה לא נושא הדף
אני מסכימה לך שתספרי לנו אפילו שזה לא חלק ממש.

זה המקום להבהיר שבניגוד למה שהשתמע מדברי, אני לא שותה בירה. ולא שום סוג של אלכוהול, אף פעם
זה לא סתם השתמע - גם בדף שלי היה לנו פעם "דיבור" על אלכוהול ופאבים(שזה די מצחיק בהתחשב ששתי הדוברות לא שותות).

בעניין האקדמיה - הדף הזה הזכיר לי משהו - לפני 10~ בערך, כשהייתי בשנה ב', קיבלתי חזרה עבודה ועליה ההערה: טענותיך מנוסחות בצורה לקויה, לא ביססת טענותיך כראוי, לא הפנת למקורות הנחוצים, הציטוטים שלך מתעלמים מכללי הציטוט ועוד כמה שורות כגון זו הציון?! 90. הסיבה לציון שמשקף איכות עבודה שלא הצעתי?! בחרתי נושא מעניין - נדיר באותם הימים, כתבתי על דראג קווינס כשהדיבור עליהם עוד היה בחיתוליו ועוד לא קראו עליו בעיתונים היומיים ודנה עוד לא ייצגה באאורוביזיון (-: לפיכך המסקנה ניתן להצליח באקדמיה ע"י בחירה בנושאי מחקר מעניינים במקום ע"י מחקר ראוי (-:




(תואר ראשון בעיצומו כבר ארבע שנים והיד עוד נטוייה
טובי, אל תתרגשי - אני עשיתי את הראשון ב 10 סימסטרים במקום בשישה, את השני ב 4 שנים במקום בשנתיים (לא מדברת על תזה שבסוף בכלל לא כתבתי מטעמי - צצו נושאים אחרים). את בחסרה טובה (אם מותר לי להעיד על עצמי)

[ב_דחילו*]

התלבטות שבסופה קיטור:
היה שווה לקרוא את כל המאמרים האלה, כתת הסמינר היתה נהדרת כמו תמיד. הציעו לי ללמד קורס שלימדתי פעם. מצד אחד - על חשבון זמן קריאה-כתיבה, מצד שני, (ם בעקבות מה שאני קוראת אצלך) זו אנרגיה אחרת, שכנראה לא היתה מנוצלת לישיבה על ה ת ח ת . ובשבועות שלא מלמדים 'אקח' את אותן שעות (מהבעל) לקריאה-כתיבה.

לאיזה שפל של חשבונאות זמן אני יורדת

[אליס_בארץ_המראה*]

לגבי הוראה, יש הרבה פלוסים ומינוסים. אני אישית מאד אוהבת את זה, ואם הכתה טובה והסטודנטים מתעניינים בחומר, ומצליחים לפתח דיון משמעותי, זה סיפוק אדיר. לא פחות מכתיבה. אבל זה גם לא פחות עבודה מכתיבה. לא רק בלצרוך את הררי החומר כל שבוע (אני הרי אמורה לדעת הרבה יותר מהם), אלא גם להתייגע בשאלה איך לצייד אותם תיאורטית לקראת הדיון המשמעותי ואיך "להוציא" אותו מהם - אחת המשימות היותר מורכבות שאני מכירה (לפעמים צריך פלייאר ומקדחות). את כתת הסמינר הנוכחית שלי אני מאד אוהבת כי "נפלתי" על כתה טובה. יש לי גם כיתות בסגנון אללה-יוסטור.
הבעיה היא, באמת, מה קורה כשזה בא על חשבון המחקר שלי, ואני לא מכירה אף אחד שזה לא בא על חשבון המחקר שלו. ואז באמת אני אומרת לעצמי שאת כל ההשקעה הזו יכולתי לנתב לכיוונים פרודוקטיביים יותר. יותר מזה: בארץ, נסיון בהוראה לא מקדם את הקריירה האקדמית של אף אחד (רק המחקר נחשב, בניגוד למצב בארה"ב - שם נסיון נרחב בהוראה הוא חובה וגם חלק מהדרישות של כל תכנית לדוקטורט). אז כן, אין מנוס מחשבונאות אקדמית...
(אבל הגאווה, הגאווה! שני סטודנטים שלי לשעבר ממשיכים לתואר שני ואחד כבר לדוקטורט, בין השאר בגלל עידוד מסיבי מצדי. איך אפשר לוותר על דבר כזה?! אני גאה כמו אווזה).

[אליס_בארץ_המראה*]

סיפורי פאב... אני אספר לכם את המוזר ביותר שקרה לי, וסליחה על האורך. הרי לכם החיים באנגליה, על קצה המזלג: (התנצלות לכל מי שכבר קרא את הסיפור בגרסאות מקוצרות):
אני מלמדת בימי שישי. שבועיים לפני סוף הסמסטר הקודם אני נכנסת לכתה, ובמקום תשעה סטודנטים אני מוצאת שם רק שלושה: זה שצריך לתת פרזנטציה, החברה שלו, ועוד איזה אחד שלא ברור (לו) מה בכלל הוא עושה שם. לשאלתי מה הענין הם עונים: היום זה ה- barrel. סוג של "יום ספורט", שזה, בבריטית: שתיה חינם לכל חברי מועדוני הספורט של האונ' וחבריהם, בתנאי שהם מגיעים מחופשים, חצי לבושים או לא לבושים. עכשיו, כשאני אומרת שתיה אני לא מתכוונת ללימונדה. וכשאני אומרת לבושים למחצה אני רוצה להזכיר: מעלת צלזיוס אחת בודדת מעל האפס.
טוב, מעבירה סמינר אינטימי ואת שאר שיעורי היום. בערב הולכים כל הסגל הצעיר לאכול יחד, וכמובן שקודם הולכים לפאב (אחרת מה, נגיע רעבים למסעדה?! בשביל מה יש שלושה פאבים באוניברסיטה?). אני עומדת לי בפאב עם המיים המינרליים שלי, עם הגב לקיר (טעות שלא תחזור לעולם), ומפטפטת עם חברי לצרה. מזווית העין פתאום נדמה לי שאני רואה את אחד הסטודנטים שלא הגיעו לשיעור. אבל אני לא בטוחה (חשוך שם) וגם לא רוצה לפדח אותו (בסך הכל הוא מותק של בחור), אז אני לא הולכת לדבר אתו.
ופתאום, משומקום, קופצים עלי שלושת הסטודנטים הכי טובים שלי (המותק האמור ושני חבריו), ומתחילים לצרוח.
לפני הכל, חשוב שאתאר את הסצינה: אני, בחורה די קטנה (יש יאמרו אף ממש קטנה), עם הגב לקיר, מכותרת לחלוטין ע"י שלושה אנגלים ענקים. אחד מהם לובש תחפושת של קאובוי (ומנסה לשים את הכובע שלו על הראש שלי), כל הפרצוף שלו מרוח בצבע אדום (מנשיקות, הוא טוען). השני, מרוח כולו בצבע ירוק (התחפש לשרק). השלישי התחפש לחשפן צ'יפנדייל וככזה אין לו חולצה, רק חפתים לבנים ועניבת פרפר, ובכיס יש לו בקבוק שמן תינוקות.
כולם שיכורים ברמות שלא ניתן לתאר בכלל, מה שאומר שהם לא יודעים להעריך נכונה את המרחק הפיזי הראוי בין אדם לאדם, וכן את הדציבלים הראויים לשיחה אנושית (הם צורחים בלי הכרה):
"הנה ג'ילי! הנה ג'ילי!" (קשה להם עם 'גילי'). "ג'ילי את המורה הכי טובה!!!" (אני, המומה כולי מהמתקפה הלא צפויה, מודה לאל על כך שגם ככה רועש שם ואף אחד לא שומע כלום). "ג'ילי אנחנו מצטערים שלא באנו לשיעור! רצינו להגיד לך שלא נבוא בגלל ה-barrel, כי חשבנו שתקחי את זה טוב כי את די cool, אבל..." (ריב שיכורים על למה לא הודיעו לי מראש. אני מלמלמת שהכל בסדר ומתפללת שילכו כבר). "תתני לנו שיעור השלמה!" (לא, מה פתאום?) "אנחנו אוהבים את הסמינר שלך!" (יופי לכם, עכשיו לכו לבלות, ילדים). המחופש לחשפן שולף את בקבוק שמן התינוקות ומציע לי למרוח אותו (!), וכן מציע בנדיבות להראות לי שהוא לובש חוטיני. אני מסרבת בנימוס, כמה וכמה פעמים, ובתמורה מוודאת בפולניות שלא קר לו, לילד (מעלה אחת בחוץ!). וויכוח שיכורים נוסף, את מי ג'ילי הכי אוהבת ומי כותב לה essays יותר טובים. אני מתפללת בלב למישהו שיבוא להציל אותי, אבל לא מצליחה להפסיק לצחוק מחבורת השיכורים השמחים האלה (רק חבל שהם לא נותנים לי ללכת). פתאום הם שמים לב שאני עומדת שם עם מיים מינרליים. תודעתם השיכורה לא מצליחה לתפוס את העניין: למה ג'ילי לא שותה? תשתי, הם דוחפים לי את השתיה שלהם, תשתי! בשלב הזה, שכלל גם נסיונות נוגעים ללב להתעניין בתזה שלי (בעודם מתקשים לחבר מילה למילה) ועוד כמה הצעות לחזות בחוטיני החשפנים במו עיני, מצאה אותי סוף סוף חברה שלי, פלסה דרך באומץ דרך המצור, שלפה אותי משם לקול מחאות, וביחד דילגנו החוצה, מתפוצצות מצחוק.
מאז כל הקולגות קוראים לי ג'ילי ומבטיחים להראות לי את התחתונים שלהם, אם רק אסכים ללכת אתם לפאב הספציפי הזה.
ואם אתם חושבים שהסטודנטים שלי היו נבוכים לראות אותי בשבוע לאחר מכן, אתם טועים ובגדול. ואיך הערב נגמר עבורם? החשפן החליק בפאב, ובדרך למטה פגש את שולחן הביליארד. שמונה תפרים באזור הגבה וזריקת טטנוס. מה שנתן לו תירוץ מצויין לבקש דחיית הגשה ל-essay שלו (בקש וקבל).
אח, אין על אנגליה

[טרה_רוסה*]

[נונה_בי*]

|:-D מתגלגל מצד לצד ומחזיק ת'בטן|

[ענת_שן_לוי*]

בדיוק באתי להגיד איזה מזל שאני כבר מזמן לא שם, ואני פוגשת את זה!
אליס בארץ המראה , מבעד לשכרות בכל זאת נשמע שהם מתים עליך (-: חלומו של כל מורה D-:
(לא אגיד חלומה של כל מורה, כדי לא לפגוע בהזדמנויות שוות לבני שני המינים ).

[אליס_בארץ_המראה*]

תודה על המחמאה, באמת נעים לדעת. גם אני מתה עליהם, אפרוחים קטנים וחמודים (ושיכורים).

[ב_דחילו*]

המרצה הקולית מיזראל מרביצה ידע בצעירי האמפריה.
גילי, צריכים לשלם לך ממשרד החוץ..

[טרה_רוסה*]

מישהי (ו) במקרה יודעת אם התזה צריכה להיות זהה להצעת מחקר, או אם מותר קצת לשנות ?

[Pלונית_אחרת*]

אני חושדת שזה קשור למנחה ולמידת הגמישות שלה/ו
בגדול זה צריך להיות דומה, אבל ברור שיחולו שינויים שהרי חקרת והתפתחת. אם לא קרה שום שינוי הרי שבעצם קבעת את המסקנות לפני המחקר, לא?!

[ב_דחילו*]

נדמה לי שאלו אותם קוראים ש'אשרו' את ההצעה ושאמורים לבדוק את התזה. אם השינויים מהותיים - נושא חדש, שיטת מחקר שונה - לא כדאי 'לצאת לדרך' בלי אישור מהמנחה. אם את מתייחסת לספרות אחרת/שונה או מוסיפה כיוונים חדשים, גם אני חושבת שזה מתבקש.

[אמבית*]

אם המחקר ממומן על ידי גופים חיצוניים, אשר השקיעו את הכסף על סמך הצעת המחקר כדי לקבל תשובות על שאלות ספציפיות, כדאי להתחשב בכך כשמרכיבים את התזה.

<גם אני פה>

[טרה_רוסה*]

אם המחקר ממומן על ידי גופים חיצוניים

ממש לא... (אלא אם כן מחשיבים את בעלי כגוף חיצוני...)

[א_גרויסע_מויש*]

(אלא אם כן מחשיבים את בעלי כגוף חיצוני...)

[אליס_בארץ_המראה*]

אני עם Pלונית ו ב דחילו, אבל צריך לדבר עם המנחה (אין מה לעשות, טרה... חייבים. ובאותה הזדמנות תוכלו לדבר גם על כל השאר). זה מאד תלוי בה ובאיך שהיא רואה את העניין. כעקרון אם זה לא שינוי מהותי זה לא צריך לשנות לה.

[מא_צ'י*]

אליס בארץ המראה, הסיפור מ-ע-ו-ל-ה!
יש עוד? 9-:
<למא יש תיאבון לסיפורים>

נכון שזה דף על קיטורים?
אבל שבועיים וחצי לתוך חופשת הסמסטר אני סוף סוף מוצאת זמן לשבת קצת על החומרים...
אחרי השקעת זמן בישיבה מול המחשב וליהוג של כל השטויות שיש לי להגיד על השטויות (סליחה, כולם מחקרים אקדמיים חשובים...) שלהם, אני מרגישה יותר טוב. עצם זה שכתבתי בוורד: "המאמר משעמם, הוא רק מצטט מאחרים ולא אומר שום דבר משלו, וכו' " גורם לי להרגיש שאני יודעת את החומר טוב יותר...
כמובן שבסוף אני אצטרך לכתוב את כל הדברים הנכונים עליו, כי עם שיעמום לא הולכים לבנק... אה, התכוונתי - לא מקבלים ציון ממי שנתן לך לקרוא את המאמר המשעמם...

ויום אחד אני אהיה גדולה, ואז - אני אחלץ מאיזה מאמרים שאני רוצה את מה ש אני רוצה לחלץ!!

• מה את לומדת?

מא: אה, מדעי הרוח...

• המממ... אז...אה... מה עושים עם זה? כלומר- מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

מא: אה! זה קל! מחלצת !!

[טובי_י*]

_המממ... אז...אה... מה עושים עם זה? כלומר- מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
מא: אה! זה קל! מחלצת !!_


ואם כבר אז אשמח לעיצה רצינית.
סיימתי הסמסטר קורס של 4 ש"ס כשהדרישה בו היא 2 עבודות הגשה. אמצע וסוף סימסטר.
הגשתי את עבודת האמצע שמחה ועולצת, בטוחה שציון בן 3 ספרות בדרכו אליי.
אממה, כשקיבלתי את העבודה חזרה חשכו עיניי. בעיקר מרוב סימונים שחורים של המרצה הבלשנית משהו.
קיבלתי הערות אינסופיות על המימד הטכני של העבודה ולא על העבודה עצמה.
למשל על כך שלא ציינתי מראה מקום בצורה הנכונה, ציטוטים, ביביליוגרפיה וכו'. ההערות האלו חזרו באופן גורף למרבית הכיתה כך שאין ממי ללמוד איך כן לעשות זאת. כשהיא שוחחה על כך בכיתה היא אמרה שהמדקדקים אמורים להוסיף את שם המאייר של הספר ממנו נלקחה עובדה כזו או אחרת התומכת בנאמר(...)
מאחר ואני מספיק שנים באקדמיה אני כן יודעת איך מגישים עבודה ובכל זאת הסימונים הרבים...
פניתי לחברה לבקש עותק של עבודה שהיא כתבה בשביל לבדוק היכן הטעות, והוסבר לי שיש כללי כתיבה שונים למדעי הרוח ולמדעי החברה למשל, יש גם סגנון אמריקאי לעומת אנגלי(?!) ויותר מכך יש מרצים שגם להם יש כללים משלהם...

העבודות עצמן מבחינה תוכנית קלות להכנה עד כדי גיחוך, אבל אני פשוט לא ניגשת לעבודה הזו האחרונה (שאם הציון בה יהיה גבוה בעשר נקודות מהקודמת, יבוטל הציון של הקודמת לאלתר ) כי אני פשוט מבולבלת!

יש איזושהי דרך אחת אולטימטיבית להגשת עבודות אקדמאיות שכנגדה אי אפשר לטעון לעריכה לא תקינה?
ואם כן, אשמח לאיזשהו קישור או אתר שמפרט זאת.
אגב, הקורס הוא בספרות.

[אמא_אינקובטור*]

אצלי התקיעות היא מכיוון שונה במקצת. אני מחפשת מנחה לדוקטורט, אני בחו"ל - מה שאומר להתקשר לפרופסורים שמעולם לא שמעתי עליהם and vice versa, להציג את עצמי, ולשאול האם מתאים להם. בקיצור, לחזר על הפתחים.
אני כל כת מתעבת את השלב הזה, שאני דוחה ודוחה וכשמגיע סוף היום אני מגלה שלא דיברתי עם אף אחד מהמרצים שברשימת הפוטנציאליים.

[שירי*]

אני מספרת לכם את הסיפור שלי כדאי שתצאו מהדחיינות ותתחילו לעבוד (-: אני סיימתי את כל לימודי התואר השני בהצטיינות (במבחנים) חוץ מדבר פעוט - התיזה. מה שלא עשיתי לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולכתוב אותה. החלפתי נושא, החלפתי מנחה ולא הלך. בינתיים פיתחתי לעצמי תיאוריה שאני בעצם לא זקוקה לתואר הזה בחיי המקצועיים. מצאתי חברה וקולגה שיתמכו בתיאוריה ושלום לתזה. לאחר כמה שנים התחרטתי, קיבלתי דחייה של עוד שנה מהחוג (סה"כ עברו שש שנים) ו-שוב לא כתבתי.

היום - עשר שנים אחרי אני די מצטערת. בדיוק אתמול התקשרתי לברר על משרה כלשהי, שאלתי כמה משלמים, אמרו לי - לבעלי תואר ראשון X, לבעלי תואר שני X+ ...

סתם, שתדעו, ובהצלחה לכל כותבי התזות באשר הם\הן.

[טרה_רוסה*]

טובי כללי ציטוט למדעי הרוח

ולכל מי שמחפש, בכל סיפריה באוניברסיטת תל אביב יש קישור או מידע לכללי ציטוט המתאימים לאותו תחום (צריך לחפש בתפריטים השונים).

[ב_דחילו*]

טובי, אולי תקחו ספר או עבודה שמקובלת על המרצה - מכתב עת ספרותי או מתזה שהוגשה לה - תצלמו כמה עמודי בבליוגרפיה ו תחלצו את הכללים.. מצד אחד זה מייגע, אבל פעם אחת ולתמיד צולחים (הא, איזו מילה מא צ'י ) את זה.

שירי יש היום הרבה מסלולים בלי תזה, אולי אפשר 'לעבור' למסלול כזה - נדמה לי שכרוך במבחן מסכם. גם האוניברסיטאות הגיעו למסקנה שלא משתלם להן למשוך את התזות ל ומאנשים שלא מתכוונים להמשיך במחקר

[Pלונית_אחרת*]

שירי, הסיפור אכן.... נוגע ללב (-: ברם אולם...
כמוך נתקעתי גם אנוכי עם התזה ראיתי שאחרי 3 שנים אני לא בכיוון של לכתוב אותה... עשיתי הרבה חושבים עם עצמי והגעתי למסקנה שהתזה (לא ה MA כולו) חשובה רק אם ארצה לכתוב דוקטורט. בשלב ההוא חשבתי שארצה לעשות זאת מתישהו בעתיד. אבל הבנתי שאין סיכוי שאכתוב תזה (בנקודת הזמן ההיא).
החלטתי לעבוד למסלול בלי תזה, למדתי עוד כמה קורסים (לא זוכרת כמה) וסיימתי את התואר נטול התזה - יודעת שאם ארצה לכתוב דר' אפשר יהיה לארגן משהו - לכתוב תזה כחלק ממנו, לעשות השלמה (אבל אז תהיה לי מוטיבציה כי יהיה לי יעד רצוי)
מאז הבנתי שאני בכלל לא רוצה דר', שלא מתאים לי מחקר, שלא מתאים לי בערך כל מה שקשור בזה למעט ההוראה. בדיעבד אם כך הסתבר שזו היתה החלט מאוד נבונה עבורי.
<במקום זה הלכתי ועשיתי עוד תואר ראשון בתחום אחר (-: >
אה,וחשוב בשביל ליישם את העניין הזה צריך שיהיה מסלול בלי תזה.... >

אה, ועוד רעיון - אין לי מושג באיזה תחום ידע את, אבל אולי שווה לשקול (אם זה חשוב לך כמובן מטעמים כספיים או אחרים) לעשות MA במשהו אחר במסלול שאפשר בו ללא תזה... נניח באונ' הפתוחה יש איזה 4 תארים שניים שאפשר ללמוד בלי תזה ויש נטיה להכיר בלימודים קודמים. רעיון, לא יודעת אם בכלל רלוונטי לך, או אפילו במוסד בו למדת אולי מאז כבר נפתח מסלול ויסכימו שתגמרי את התואר ע"י השתפות בעוד מס' קורסים)

[אמבית*]

ואני דוקא כן רוצה.

רוצה לכתוב, לחדש, למצוא, לעשות, להפתיע, להשפיע, לתקן, ליצור.
רוצה לדעת המון. יותר ויותר, כל הזמן. ים של אנשים מוכשרים סובב אותי באוניברסיטה, ים של חוגים והעשרות, ומכל כך הרבה אני רוצה לטעום. ויותר.
התזה שלי מעניינת אותי. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל יש לי יעד ברור - אני רוצה להשפיע, ולא אוכל להשפיע עד שלא אוכיח את טענותי. אני רוצה שדברים שמציקים לי ישתנו בעקבות הממצאים שלי. לשם כך חובה עלי לסכם אותם, לכרוך אותם, ולכרוך את עצמי בתואר המתבקש.

ויותר מזה אני רוצה להיות אמא שלמה עם עצמה. אשת משפחה. משפחה מאושרת. התחלתי את התואר בלי ילדים. הצלחה אקדמית מובטחת, קורות חיים מרשימים, משובצים בפרסים ומענקים. ילדתי מאז שני ילדים. טוב לי, טוב לו, טוב לנו. טוב לנו מאד כמשפחה. אבל הפן המקצועי מקרטע ומכביד. כבר אין פרסים ואין מענקים. המלגה נשללה ממני לאחר שלא עמדתי בזמנים, המנחה מפנה עורף, או לחלופין פנים זעופות. אני נמנעת מכנסים והשתלמויות כדי לא להפרד מילדיי בלילות. לא לוקחת שום קורס להעשרה, רק מה שחייב. כופה על עצמי יעילות משעממת. גם משלימה הכנסה. אני עדין נתונה במסגרת הזמן שהוקצבה לי, מפלחת לבדי את דרכי ללא טיפת אמון ותמיכה מן המערכת.

בינתיים לא מתייאשת. מי יודע, אולי עוד אצליח למרות הכל [-:

[אמבית*]

הלכתי לפגישה חשובה. פגישה על הממצאים שלי. הייתי צריכה להכין מצגת ולסכם את עבודתי בפני כחמישים אנשים המעורבים בדבר. הם הגיעו מכל קצווי הארץ, עשו מאמץ, המארגנים ארגנו אירוע מכובד. האנשים המשתתפים היו מעורבים מאד בשלבים הטכניים של העבודה, עתה רצו לראות ברכה בעמלם. את הברכה צריכה הייתי לספק אני. קשה לי להעביר למילים את גודל הציפיה, את כובד המשימה. גם המממנים היו שם, מחכים לראות במה השקיעו את כספם.

הגעתי עם הקטן שלי. עוד לא בן חצי שנה, מעולם לא נפרד ממני, גם הפעם לא. הימים שקדמו למצגת היו קשים. בלי להכנס לפרטים, הייתי נתונה בלחצים פיזיים לא רגילים. בקשתי מאמי שתבוא אתי, שתחזיק את התינוק עד לסוף המצגת. היא חששה ממנו, ידעה כמה הוא תינוק של אמא. עיניים טרוטות, עיגולים שחורים של חוסר שינה, שיער סתור, חזה מתפקע, מחשבה רופפת. הקהל קצת התבלבל מנוכחות העולל, כולם עסוקים בחישובים אם זה הראשון או השני שלי, ובינתיים מחכים שהמרצה תסיים להניק. שמעתי מלמולי "איך היא הספיקה" ודמיינתי, או שלא, ירידה בהערכה המקצועית שלי.

הציגו אותי ועליתי לבמה. אמי עם התינוק, שמיד התחיל לבכות. ניסיתי לסמן לאמי לצאת אתו עד סוף המצגת, היא היתה מאד לחוצה. הילד לא ניזון מבקבוק ולא לוקח מוצץ, איך היא אמורה להרגיע אותו. אחרי זמן ארוך מדי יצאה, הוא בכה עוד יותר, חזרה אתו. בקשתי הפסקה ויצאתי לקראתה, כמעט בדמעות התחננתי שתצא מהאולם. יצאה סופסוף, אבל עוד שמעתי אותו בוכה בחוץ. מדי עשר דקות שלחה לי נציגים שיזרזו אותי במצגת. עמדתי שם, לבד על הבמה, רועדת לקול הבכיות, כורעת מגודל המשימה, מאכזבת את כולם אבל ממשיכה להיות מקצועית ולא בורחת. כמה חבל שלא ברחתי! בשלב השאלות הייתי גמורה. עניתי בטמטום חושים מוחלט, קברתי את עצמי במו ידי.

מאז אני בנסיונות חילוץ

<כאן זה הדף של החילוצים, כן? >

[מא_צ'י*]

אמבית

<כאן זה הדף של החילוצים, כן? >
<התכוונת חליצות, כן? >

[ב_דחילו*]

שמשהו יקרא לבשמת..

אמבית, העמדת את עצמך במצב קשה, אם לא בלתי אפשרי. לראות את התנוק שלך בוכה באמצע מצגת מכריעה.. אולי לא היתה לך ברירה, ואולי, אולי רק אולי 'הבאת' את הקריעה בין שני העולמות למצב מוחשי ומכאיב כל כך.

אף אחד לא יכול לעשות את העבודה שלך טוב ממך. אני מנסה להגיד לך - שאין לך תחליף ושכדאי לאותם אנשים שמימנו אותך ושהתחילו ללכת איתך בדרך הזו - להמשיך ולקצור את הפירות. רק את יכולה לעצור את עצמך. התקופה של 'לפני הילדים' לא תשוב, אבל זה לא אומר שאת (והעולם) צריכים להפסיד - נהפך הוא. את חוקרת יותר טובה כשאת אדם שלם, כשאת את.

אני מרגישה שכשילדי קטנים - אני הכי נחוצה והכי חשובה כשאני איתם - וכל העולם יחכה. את לא 'מחבלת' באף אחד כשאת מטפלת בילדים שלך, גם לא בכספים של קרן המחקר הכי יוקרתית - ומי שמעמיד את זה ככה שיתבייש! את יכולה להישיר מבט למנחה ולכל מי שבדמיונך מצקצק - לא חייבים לבחור או או, או נתק מוחלט או עבודה. כדאי שתקבלי ותשלימי עם הקצב החדש - זה ישתנה כשהילדים קצת יגדלו.

ואת בכלל לא נשמעת אמבית, יותר בכיוון של תותחית..

[אליס_בארץ_המראה*]

אמבית

ודמיינתי, או שלא, ירידה בהערכה המקצועית שלי
זה רק הדמיון שלך. אין שום הצדקה לדמיין כזה דבר, בעיקר בגלל:
ממשיכה להיות מקצועית ולא בורחת
אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה.
תראי, אני מניחה שסיטואציות כאלה (או דומות) עוד יגיעו. אבל הן היוצא מן הכלל, לא הכלל. עד כמה שהבנתי, בשוטף את מצליחה לשלב הכל די יפה (כתבת שטוב לך ולמשפחה). אולי עדיף לדחות הזדמנויות כאלה (מצגות וכנסים) לבערך עוד שנה, כשהקטן יוכל להסתדר עם בייביסיטר ובלי אמא? אין לי שום פתרון להציע, כי עוד אין לי ילדים, אני יכולה רק להבטיח לך שלו הייתי יושבת בקהל לא הייתי מעלה על דעתי להתאכזב ממרצה שמניקה. להיפך, זה היה נותן לי הרבה עידוד והשראה, ולא רק לי אלא לעוד רבות וטובות, ורבים וטובים.

[טובי_י*]

אמבית, זה שבכלל נכנסת לסיטואציה הזו מראש מעיד על המון אומץ מצידך. וזה שזה הלך עקום זה חלק מהסיכונים.
אני חושבת שאפשר רק ללמוד מסיטואציות כאלה הלאה, ואני בטוחה שכמה דברים הסקת מזה.
אבל:
עמדתי שם, לבד על הבמה, רועדת לקול הבכיות, כורעת מגודל המשימה, מאכזבת את כולם אבל ממשיכה להיות מקצועית ולא בורחת. כמה חבל שלא ברחתי! בשלב השאלות הייתי גמורה. עניתי בטמטום חושים מוחלט, קברתי את עצמי במו ידי.

כל המלל של קברתי את עצמי, מאכזבת את כולם וכו' ממש לא מתחבר לי אישית. אני ראיתי כשכתבת מה שכתבת מול עיניי, אמא חזקה ואישה משכילה שאפתנית שמנסה לשלב בין הכל. הפעם הלך פחות, פעם אחרת יכול אחרת, אפשר להניח ברוח המחקר שזה היה ניסוי בתנאים לא ידידותיים, ולמרות שהכנס היה אימתני בתביעות של האנשים כלפייך והתביעות של בנך גם הן אימתניות לא פחות עמדת בזה עד הסוף!.

[אמבית*]

תודה תודה תודה
איזה כיף לקבל חיבוקים והבנה במקום כל כך לא צפוי. תודה!


אולי עדיף לדחות הזדמנויות כאלה (מצגות וכנסים) לבערך עוד שנה
אז זהו, שעברה שנה מאז...

ועדין אני אוספת את השברים. ולא מרגישה שום שינוי בצורך של הילדים בי. ושלי בהם. ואתן יודעות מה, באיזה שהוא מקום נוח לי שגילחו ממני את המלגה והתקציב. אמנם הקושי הפיננסי מוחשי ומעיק, כמו גם תחושות שונות הנלוות לנישול הסוחף הזה, אבל לפחות אני כבר לא צריכה לדפוק חשבון על כל תנועה או העדרות שלי, ודוקא העצמאות הזו היא שמובילה אותי קדימה

[טובי_י*]

אה וסופסוף אני מבינה את המושג צרת רבים חצי נחמה. אף פעם לא הבנתי מה העניין של הבאסה שלי לעובדה שעוד רבים סובלים ממנה ואיך זה בדיוק אמור להקל עליי...
אממה, העניין עם דחיינות ואקדמיה הוא רגיש מאוד אצלי. כי רוב האנשים מסביב שועטים קדימה, ואני מלקה את עצמי על השאנטיות שלי, הדחיינות, המנוחה המוגזמת על זרי הדפנה או הקוצים (תלוי בקורס, בשנה ובחוג) ...
ופה, אחח לא נעים לומר אבל כיף לראות עוד מולקות בזרועות עצמן שבכל זאת שרדו תואר ועוד תואר ועוד.
אני חושבת שמה שמעודד בזה זו תחושת ה "אני לא לבד בג'יפה הזו" . (כשג'יפה לא מתכוונת לאקדמיה כמובן אלא לדחיינות).

<במחשבה שנייה, גם באקדמיה יש מושבות של ג'יפה... אבל זה לדף אחר>

[טובי_י*]

תודה טרה ודחילו