קרוס לאבינג

את בעיית העצב אפשר לפתור בדיאלוג עם הילדה הפגועה שבך.

מי זאת? את מי היא הודפת? איך מגיעים לדיאלוג אתה? למה אתה חושב שהיא שומרת עלי, ואני לא מרגישה לא אותה ולא את השמירה?
ולא מדובר בארוע בעברי, ובכל אופן לא בארוע אחד. מדובר בקו אחד, מתמשך. בלי כותרת אפילו.

על מה לוותר על העצב הגדול שבתוכי

איך זה קצת יותר מורכב, והצעד הראשון הוא לשאול את באמת מוכנה לכך ורוצה בכך.
זו שאלה שהתשובה לכאורה אליה היא כן. אבל רק לכאורה.
זו שאלה שקשורה רק אליך. לא לבעלך, לא לבני הזוג הקודמים שהיו לך, לא לילדים שלך.

זו שאלה שמהותה היא האם את מוכנה להפרד מחבר רע שרכשת לעצמך והזמנת אותו לגור בנשמתך.
חבר שהיה תמיד לצידך. חבר שתמיד תמך בך. חבר שאמר לך שאת צודקת ונתן לך לכאורה כוח להמשיך לשאת את עול החיים האלו.
אבל החבר הזה הוא חבר רע. בתמורה הוא לקח ממך את אנרגיית החיים. את החופש שלך עם עצמך ואת האהבה שלך לעצמך.
כדי להשיב אותם אליך תצטרכי לוותר עליו ועל כל המתנות שהוא מביא.

מי זאת? את מי היא הודפת? איך מגיעים לדיאלוג אתה? למה אתה חושב שהיא שומרת עלי, ואני לא מרגישה לא אותה ולא את השמירה?
זה שם שניתן לאותה דמות בכמה ספרים שקראתי.
בעיקרון, זה מאבק פנימי ומתיש שלך בך.
מלחמת התשה שאין בה מנצחים, רק התשה אין סופית.
מלחמה בין רצון של המודע לרצון של התת מודע.

מדובר במשהו שיכול להיות קטן ושולי עד מאד שנחרט בך.
הקו יכול להיות המשכו של אותו אירוע.

תודה. אני מרגישה כסילה... לא מבינה מה אתה כותב
האם הזמנתי אני את העצב? כיצד הוא תמך בי? בזה שהצדיק אותי?
ואני חשבתי שאתה מתכוון שאוותר על השמחה שאני מוצאת עם האחר
שוב ושוב זה לכאורה משתמע. עזבי את האחרים, הכל בך
וזה טריקי
(באמת יש לך עוד סבלנות?)

מלחמה בין רצון של המודע לרצון של התת מודע.
אז איך משכינים שלום? מאחדים בין השניים?
הילדה בעדי או לא? להקשיב לה או לא?
ומה, לא מגיע לה ממתקים בכלל?

האם הזמנתי אני את העצב?
לא. זו ברירת המחדל של החברה האנושית. אנחנו כנראה נולדים ללא עצב, במהלך הילדות והנערות מתחברים אליו וככה אנחנו יוצאים לדרך. ההבנה שיש בך עצב היא לכשעצמה קריאה לעזרה.

כיצד הוא תמך בי? בזה שהצדיק אותי?
כן. בזה שהוא הופך אותך למשל בזוגיות שלך לזו שצודקת.
לזו שבעלה מסרב להקשיב לה.
לזו שאם הוא היה מקשיב לה הכל היה טוב.
נסי לחשוב מה נותן לך את ההצדקה לחשוב שהוא צריך להשתנות?

ואני חשבתי שאתה מתכוון שאוותר על השמחה שאני מוצאת עם האחר
אין שמחה עם אחר. יש רק שמחה שלך עם עצמך.
הרי אותו אחד, לא רלוונטי יותר. הסכמנו שהוא רק אייקון.
ולפעמים אנשים חושבים שימצאו שמחה עם יחליפו בני זוג או שותף מיני
זה יכול לעבוד אם הם משנים גם את עצמם בתהליך.

וזה טריקי
לדעתי, זה פשוט.
המסע הרוחני, כמו במתמטיקה שזה תחום הנושק לתחום העבודה שלי, מתחיל בהגדרה של מונחים.
מה אהבה? מהו רגש? מהו פחד? מהו אגו וכדומה.

אז איך משכינים שלום?
את רוצה שלום? או לא....

לדוגמה, גבול גרמניה צרפת (אלזס לוריין) רווי בדם של חיילים משני הצדדים.
חיילים שנלחמו במשך ההסטוריה, מלחמות ארוכות, ושלמו מחיר דמים גבוה.
כל צד היה משוכנע בצדקתו.
כל צד הצליח להדוף את השני אחורה לתקופת מה ואז נסוג בחזרה....
אחרי מלחמת העולם השניה, החליטו שזהו.

היום כשעוברים את הגבול הזה, הוא כבר לא באמת קיים. אין חיילים, אין גדרות.
אין קנים של מכונות ירייה. רק ה ג'י.פי.אס מודיע לך בקול לקוני שעברת את הגבול

את הגבולות והקרבות אנחנו יוצרים כי האגו שלנו הוא זה שאחראי על הנפרדות שאנחנו חשים.
הם לא קיימים באמת. לא הגבולות ולא הנפרדות. אנחנו משוכנעים בקיומם.
בעצם כולנו אחד וככשמבינים את זה יש שלום .

https://www.youtube.com/watch?v=J7ErrZ-ipoE

וואו הקישורים שלך. ורק לפני כמה ימים התמוססתי מול הסרט
https://www.youtube.com/watch?v=HkKkAg4Ew-s

כמו במתמטיקה שזה תחום הנושק לתחום העבודה שלי,
גם לשלי

_ואני חשבתי שאתה מתכוון שאוותר על השמחה שאני מוצאת עם האחר
אין שמחה עם אחר. יש רק שמחה שלך עם עצמך._
לא מבינה לא מבינה לא מבינה. אבל אין מה להסביר לי כרגע, גם לא אבין היום. אולי מחר ואולי אתה טועה.

מאין לך שיש בי שמחה?
איך אתה חוזר על זה כל הזמן?
אני כותבת שיש בי עצב. אני מכירה את העצב.
ואתה כאילו לא שומע

ממשיכה לנסות להאמין לך.

שליחה על ידי אוהבת* » 08 מאי 2015, 22:23

מאין לך שיש בי שמחה?
השמחה שהיתה לך עם הבחור ההוא, היא היא השמחה שיש בך. היא באה מתוכך.
את יודעת שיש לה פוטנציאל להיות קיימת בחיים שלך.

ובאופן מרגיז כמעט, הלב שלי נפתח למילים שלך. אני לא יודעת אם בגלל שאתה מכוון נכון, או בגלל שאתה מלא רצון, וזה מהמם אותי. ליטרלי.

תודה לך, אוהבת. וגם נשית, ושלמה ואהובה, איזה שמות יפים יש לכן, איזה מילים יפות.

_המסע הרוחני, כמו במתמטיקה שזה תחום הנושק לתחום העבודה שלי, מתחיל בהגדרה של מונחים.
מה אהבה? מהו רגש? מהו פחד? מהו אגו וכדומה._
אני מעלה שאלה בקשר למשפט (הלא מתימטי) הזה - אולי המסע הרוחני בעצם מסתיים בהבנה של המילים האלה? אולי זוהי בעצם מהות המסע - לגלות מהי אהבה, רגש, פחד ושוב אהבה. בעיקר אהבה. מה הם בשבילי. מה הם בתוכי.
להגדיר אותם כצעד פתיחה - זו לא רק הגדרה מילולית ולא בהכרח מעניינת?

לא מבינה לא מבינה לא מבינה. אבל אין מה להסביר לי כרגע, גם לא אבין היום. אולי מחר ואולי אתה טועה
קודם כל, אולי. מדע תמיד עוסק בהשערות שהתודעה יצרה סביב תופעות שאנחנו חווים. שום ניסוי במדע לא מוכיח, אלא רק מחזק השערה.
אפקט הפלסיבו תמיד מראה שיש כאן עוד משהו שלא הבנו...

אבל, בניסוי מפורסם שנעשה נמצא שכאשר אומרים לאנשים שהם שותים יין יקר ואיכותי הם נהנים ממנו יותר מאשר הם שותים את אותו היין ואומרים להם שזה יין רגיל. כאלו אנחנו.
משמע, את ההנאה מהיין אנחנו יוצרים עם הסיפור שיש לנו בתודעה או שאותו קלט גורם לפלט אחר כי המוח מתוכנת אחרת.
גם עם הנאה מינית זה אותו דבר. את ההנאה שהייתה לך עם גברים אחרים את יצרת. התודעה שלך היא זו שיצרה כתגובה לקלט את ההנאה המענגת.
עם בעלך, התודעה שלך מייצרת כרגע תודעה אחרת. זו פונקציה שהכנסת לראש שלך כשהכרת אותו וככה הוא מתנהג בעולם שלך מאז.
את יכולה לשנות את זה כי זה קיים רק בתודעה שלך. ספרי לעצמך שבעלך הוא יין איכותי במיטה והוא יהיה כזה.

ובאופן מרגיז כמעט, הלב שלי נפתח למילים שלך. אני לא יודעת אם בגלל שאתה מכוון נכון, או בגלל שאתה מלא רצון, וזה מהמם אותי.
למה זה מרגיז? רמז.... העצב. החבר הרע שלך מנסה לגונן עליך מפני פוטנציאל הכאב הכרוך בפתיחת הלב.
אותו חבר רע שזוכר אכזבה שקשורה לפתיחת הלב שלך בעבר מנסה לגונן עליך מפני אכזבה דומה על ידי זה ששוב לא תפלי למלכודת.

אולי זוהי בעצם מהות המסע
אכן. זה לא נגמר שם כי המסע הוא אין סופי.
המילים הללו הם חיוניות להתחלת הדיאלוג.

כך למשל, חשוב להגדיר מהי זווית כדי שנסכים מהי.
אחרי זה במהלך הלמידה נפגוש זוויות נוספות וכך נעבה את המושג ואת הבנתו.

הלמידה עצמה היא ספיראלית. כמו המודל של פרשת השבוע.
מדי זמן, אנחנו חוזרים לאותו חומר לימודי, אבל עם ניסיון חיים רב יותר. עם תמונת עולם רחבה יותר
ואז, מאותה פרשת שבוע, אפשר ללמוד דבר נוסף.

ממש כמו שאני לומד כאן דברים נוספים ומודה לכולכן

_המילים הללו הם חיוניות להתחלת הדיאלוג.
כך למשל, חשוב להגדיר מהי זווית כדי שנסכים מהי._
הגדרות משמעותיות בדיאלוג, בשיחה בין שני אנשים, שלא חולקים את אותו המוח, כדי לבסס הבנה.
השאלה אם הן מועילות והכרחיות בשיחה עם עצמי? ויותר מזה - האם הן לא משבשות?
אם אני יוצאת למסע כדי למצוא מהיא אהבה (בשבילי), למה חשוב שאפתח אותו בהגדרה של "מהיא אהבה?" לדעתי חלק מהמסע זה ללמוד להקשיב לעצמי פנימה ולראות את עצמי פנימה, בלי הפרעות ומסכים. מבחינתי - ככל שאני מתקרבת להבנת והכרת האהבה, אני מתרחקת ממונחים, מושגים והגדרות. אני יודעת (או לפחות יודעת יותר). אבל לא בהכרח מסוגלת או רוצה לנסח את זה במילים, וזה מאד בלתי חשוב לי.

מסכימה אתך שהמסע אף פעם לא מסתיים.

השאלה אם הן מועילות והכרחיות בשיחה עם עצמי?
זה מאד תלוי. אבל אני מדבר עם עצמי במילים, אני זוכר את החלומות שלי במילים, אני שואב הרבה ידע מספרים שכתובים במילים וכאן אנחנו משתמשים במילים.
למילים יש השפעה עצומה על עיצוב התודעה שלנו. אם זאת, מילים הם רק אמצעי להעברת מסרים. הם לא המסר עצמו.

כמו כן, לדעתי, יש הרבה דרכים להגיע אל אותו היעד. אם בוחרים בדרך של למידה שיתופית חייבים מילים.

אני זוכרת את החלומות שלי בתמונות.

אני מאוד אוהבת להגדיר לעצמי מילים, אבל מילים הן מבחינתי המפה - לא השטח. ואני יכולה בהחלט לטייל בצוותא עם מישהו שאוחז במפה שונה משלי. בבאופן אני עושה זאת לעיתים קרובות, ולרוב לא נתקלת בבעיות תרגום.

למען האמת, אני חושבת שהנטייה לתמלול-יתר היא נטייה גברית-רציאונלית-מערבית. בתור כזו אני שמחה להשתמש בחלק מיתרונותיה (בהחלט יש מקרים בהם מילה או מושג מסויים עזרו בעצם קיומם) אולם גם מודעת לחסרונותיה.

למשל, אני מעדיפה להקטין מעט את ההשפעה של מילים על התודעה, וללמוד "לדבר", כלומר לתקשר, עם עצמי שלא במילים. יש דרכי תקשורת אחרות, והחברה המערבית דלה בהן בצורה מעציבה.

היא גם סובלת מעודף נחרצות, ולעיתים מעיוורון לדרכים אלטרנטיביות. אפשר ללמוד בלמידה שיתופית בלי מילים. לפעמים אפילו בלי מילים ממש, לפעמים תוך שימוש במילים לא מדויקות, ושימוש בדרכים אחרות כדי להבין רגשות. גם ככה בתקשורת פנים אל פנים רוב האינפורמציה מועברת בשפת גוף, לפי מחקרים מערביים למיניהם

זה מאד תלוי. אבל אני מדבר עם עצמי במילים, אני זוכר את החלומות שלי במילים, אני שואב הרבה ידע מספרים שכתובים במילים וכאן אנחנו משתמשים במילים.
אני כמובן לא מתנגדת למילים, משתמשת בהן לתקשורת החוצה, למשל פה, וגם מדברת עם עצמי במילים. אני רק מנסה לרכך ולפתוח את ההנחה הקצת נחרצת ש המסע הרוחני מתחיל בהגדרה של מונחים
הוא יכול להתחיל כך, אבל יכול גם לא

למילים יש השפעה עצומה על עיצוב התודעה שלנו
אכן. וזה יתרון וחסרון גם יחד. אני חושבת שיש פה חשש להתרחקות מהפנימיות בגלל הכוח של המילים.

אישה במסע, מסכימה מאד עם כל מה שכתבת כל כך יפה.

_גם עם הנאה מינית זה אותו דבר. את ההנאה שהייתה לך עם גברים אחרים את יצרת. התודעה שלך היא זו שיצרה כתגובה לקלט את ההנאה המענגת.
עם בעלך, התודעה שלך מייצרת כרגע תודעה אחרת. זו פונקציה שהכנסת לראש שלך כשהכרת אותו וככה הוא מתנהג בעולם שלך מאז.
את יכולה לשנות את זה כי זה קיים רק בתודעה שלך. ספרי לעצמך שבעלך הוא יין איכותי במיטה והוא יהיה כזה._

וואו גבר, זה כל כך מדויק ונכון.
נראה לי שירד לי סוף סוף האסימון.
נניח אצלי עם הזר היה קל מאוד להתחבר למיניות והיצריות שבתוכי כי ידעתי שלא אתקל בחומה כמו עם בעלי.
ובגלל שאני מאוהבת בריגוש והתאהבות בניתי לי סיפור שלם במוח עליו ולכן הגעתי לכאלו שיאי התרגשות.
ברגע ששיניתי את הסיפור על הזר, ירד לי ממנו בטירוף.
וחוזר חלילה.
השאלה כאן היא האם ללכת אחר החיבור "הטבעי", הקל והזורם שנוצר ללא מאמץ יתר (נניח כמו שקרה לי עם משיכתי לזר)
או דווקא להתאמץ ולעבוד קשה בקשר הכי חשוב ומשמעותי עם בן הזוג?
מניחה שיש מחיר ורווח לכל בחירה. וסיכון.

נראה לי זה גם קשור לאנרגיות, יש אנשים במוציאים ממני אנרגיה מינית ואחרים שלא.
כמו שיש כאלו שבמחיצתם אני הופכת לתוקפנית ועצבנית ואחרים שמוציאים את האני השמחה והזורמת.
ושוב, נורא קל ליפול פה, כי הרי רק בן הזוג נמצא איתנו בכל הסיטואציות ולאורך זמן, גם כשמשעמם וקשה ולא רק פאן.
טריקי משהו.

שליחה על ידי אוהבת* » 09 מאי 2015, 19:55

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברגע ששיניתי את הסיפור על הזר, ירד לי ממנו בטירוף.
ומצידי, ברגע ששיניתי את הסיפור על עצמי, יכלתי לחיות עם הסיפור הזה בשלום. לא היה מה שירד או יעלה. הצד שלו הפך להיות לא רלוונטי והתחלף בזכרונות נעימים שרק מאדירים את המציאות.

כי ידעתי שלא אתקל בחומה כמו עם בעלי.
אני לא רואה את זה כחומה. אלא כמשקעים של שנים. הוא יודע פרטים ודברים עלייך ואת יודעת עליו וחוויתם הרבה יחד. זה לא תחילת קשר (התאהבות) או קשר מיני נקי ותשוקה טהורה בלי לדעת כלום זה על זו. זה ההבדל מבחינתי.
בלי להכנס לנושא המונוגמיה כן או לא.

אני לא יודעת מה לעשות עם כל המילים המקיפות. אני רוצה להתקדם, לזוז למקום טוב יותר, להרגיש אחרת. מה לעשות?
אני יכולה לכתוב עוד על עצמי, למשל על שתי מערכות היחסים העיקריות והדומיננטיות בחיי - זו עם העצב, זו עם האגו. הכתיבה הזו אפשרית אבל גובה מחיר, ואולי גם תרתיע ותרחיק רצויים. ומה תתן?
אני יכולה להתווכח על משל היין ולחזור ולהזכיר את ניסי האון המתעתע והרצון הישנוני, אבל מה זה יתן. מכסימום אצא צודקת.
אני יכולה להצטרף לדיון שעלה ולספר שאני דוקא גם חולמת, גם נזכרת וגם חושבת בתמונות, למרות חיבתי הגדולה למילים. זה נוח לצלול לדיונים נחמדים ולא מזיקים.
אני מרגישה מלאה ומוצפת בזמזום בזזז בזזז בזזז בזזזז ולא יודעת לאן ללכת, גם לא יודעת איך להישאר.
שבוע טוב, תודה שאתם כאן.

אני לא רואה את זה כחומה. אלא כמשקעים של שנים. הוא יודע פרטים ודברים עלייך ואת יודעת עליו וחוויתם הרבה יחד. זה לא תחילת קשר (התאהבות) או קשר מיני נקי ותשוקה טהורה בלי לדעת כלום זה על זו. זה ההבדל מבחינתי.
מסכימה איתך, זו בדיוק ה"חומה" שמדברת עליה... המשקעים, האובר היכרות וקשר העמוק והארוך שמעיבים על הסקס, לעומת מישהו זר מרגש.

אני לא יודעת מה לעשות עם כל המילים המקיפות. אני רוצה להתקדם, לזוז למקום טוב יותר, להרגיש אחרת. מה לעשות?
מה קורה לי יקרה, אולי הדבר הראשון שכדאי לעשות זה לאפשר לעצמך להרגיש את הרגשות הקשים שעולים?
אולי לא כל כך מהר צריך לזוז ולמצוא פתרון ולברוח? אולי דווקא להשאר ולהתמודד עם מה שעולה?
אני חושבת שהכתיבה והמגע עם הכאב והעצב הוא המפתח שלך לנוע למקום טוב יותר.
לא ניתן לקצר את התהליך הזה, להבנתי את חייבת לעבור דרך הכאב, לצמוח ממנו למקום חדש.

אישה במסע ונוודית
תודה על מה שהוספתן. מסכים מאד.
יש הרבה דרכים להגיע אל אותו היעד

השאלה כאן היא האם ללכת אחר החיבור "הטבעי", הקל והזורם שנוצר ללא מאמץ יתר.
החיבור הנכון או הטבעי או הקל והזורם אינם בהכרח אותו דבר.
למשל, אם רוצים להגמל מהרגל פוגעני אז הקל הזורם והללא מאמץ הוא דווקא להשאר איתו.

בדיוק בשביל זה צריך להציב את אבן דרך או משהו שיעזור לך לא ליפול בדיוק למקום שאת לא רוצה ליפול אליו.

אני לא יודעת מה לעשות עם כל המילים המקיפות. אני רוצה להתקדם, לזוז למקום טוב יותר, להרגיש אחרת. מה לעשות?
נפלא. היות ואנחנו במדיום מילולי הדרך היחידה שלי ללוות אותך במסע היא בעזרת מילים, למרות שכאמור יש שיטות נוספות.
אני אוהב את הגישה שלך.

ומה תתן?
כרגע, באמת כלום.
אם תצליחי לשנות את נקודת ההשקפה שלך אולי יהיה טעם לחזור אליהן כדי ללמוד מהן שיעור נוסף (למידה ספירלית).

לאן ללכת? לאן את רוצה?
כאמור אנחנו במדיום מילולי וגם אם הייתי רוצה לתת לך חיבוק (מגיע לך בגדול) הוא וירטואלי.
מתאים לך להתחיל עם הגדרה של מושג שאת חושבת שיעשה לך סדר?
אפשר ללכת על אהבה, אגו, פחד, אני...
מה מעניין אותך?
מה כואב לך?

אם תצליחי לשנות את נקודת ההשקפה שלך
?

מעניין אותי כל מה שאמרת.
כואב לי האגו, עכשיו.
כואב לי העצב, בעבר ובעתיד.
כואב לי הפחד ממתי שיגיע העצב.

לאן אני רוצה ללכת? למקום שבו נמצאים שקט ובטחון ושמחה. אתה אומר שהמקום הזה בתוכי, ואני רוצה להאמין ומתקשה.

אז בואי נתחיל מכאב
מה זה כאב? בואי נבחן אם הוא בך או שאימצת אותו לעצמך?

כאב זה משהו פיזי. הוא עוטף את הלב ומוחץ אותו, מקטין ומגביל אותו. לפעמים הוא אוחז בגרון, כמו יד שלופתת וחונקת. לפעמים הוא נמצא בתוך הגוף, ולפעמים הוא עוטף אותו מבחוץ, ובשני המקרים מקשה מאד על הנשימה.
יש לי המון שיטות להתחמק ולהתעלם מקיומו, ובדרך כלל אני די מצליחה. ככל שהמודעות מעמיקה כך אני כואבת יותר, ככל שאני באויר הפתוח וליד הים כך אני כואבת פחות, ובמצב של מדיטציה אני לא כואבת בכלל. מזמן לא עשיתי.

כאב זה משהו פיזי. הוא עוטף את הלב ומוחץ אותו, מקטין ומגביל אותו. לפעמים הוא אוחז בגרון, כמו יד שלופתת וחונקת. לפעמים הוא נמצא בתוך הגוף, ולפעמים הוא עוטף אותו מבחוץ, ובשני המקרים מקשה מאד על הנשימה.
את מתארת משהו רגשי ולא פיזי. את מתארת תוצאה של כאב.
שימי לב שהכאב הוא אולי סיבה שלך להתרחק ממודעות.
פצע כואב שאת מעדיפה לא לגעת בו

נכון

כלומר, את מגינה על עצמך מעצמך?

אני מגינה על עצמי מפני כאב. אני לא מייצרת את הכאב, אני מרגישה אותו. לפעמים, למשל כשאני פוחדת מהעצב שיגבר, אני מרגישה אותו חזק כל כך שזה בלתי נסבל. אני חייבת להגן על עצמי מפניו. לא מעצמי.

את מסכימה איתי שאת הכאב הזה את מייצרת?
לא אף אחד אחר.

אני לא יודעת אם אני מסכימה אתך. אני יודעת שיש בי התנגדות חזקה למשפט הזה שלך.

שליחה על ידי קוראת* » 09 מאי 2015, 21:51

את יכולה לשנות את זה כי זה קיים רק בתודעה שלך. ספרי לעצמך שבעלך הוא יין איכותי במיטה והוא יהיה כזה.

זה פשוט לא נכון!! שום מחשבה על הבעל כעל יין איכותי במיטה לא תהפוך מישהו א-מיני ליצרי ומיני.

אני יודעת שיש בי התנגדות חזקה למשפט הזה שלך.
מסכים איתך.
קל יותר להגיד שהגורם לכאב הוא חיצוני כי המחשבה שאנחנו פוגעים בעצמנו קשה לנו.

למה שאפגע בעצמי? למה שאאפשר דבר כזה, ועוד שאייצר אותו?
איזה מנגנון אבולוציוני, שכלתני, מדעי, ווטאבר - יכול לעודד דבר כזה?
אם כי, כתבתי שיש לי דרכים להתרחק מן הכאב. רבות מהן, למרבה הקטסטרופה, נמצאות במטבח.
נשבעת עם חיי מנגד שאם אשתכנע שהחשפות לכאב תקטין את הצורך במזון, אחשף אליו עד עפר.
שלא לדבר על כל השאר.

וכן, אני יודעת שיש הרבה בתוכי. ואני מודעת עד אחרונת הדקויות להשפעה ולמשמעות של הכאב על חיי. אני רק לא יודעת איך לפוגג אותו, ואף פעם לא חשבתי שאני זו שמייצרת אותו.
באותה מידה שיש לי כל מיני צרות אובייקטיביות, שעובדתית לא אני ייצרתי או גרמתי להן, ושמובן שהן משפיעות עלי.
ומצד שני, יש כאלו עם צרות גדולות יותר, ומאד שמחים יותר.
יש כאלו שאני יודעת שאם היה להם מה שיש לי, למשל, הם היו כואבים את זה פחות ממני. רוב העולם, נראה לי.
האישה מהבלי רגליים נראית לי יותר שמחה ממני. איך זה יכול להיות?
הכל כל כך מבלבל

למה שאפגע בעצמי? למה שאאפשר דבר כזה, ועוד שאייצר אותו?

וכי למה שמעשן יפגע בעצמו?
למה הוא ממשיך לקנות במיטב כספו סיגריות שפוגעות בבריאותו.
הוא לא אידיוט...
כולנו מעשנים אבל לא כולנו מעשנים סיגריות.

נשבעת עם חיי מנגד שאם אשתכנע שהחשפות לכאב תקטין את הצורך במזון, אחשף אליו עד עפר.
אם מזון הוא הפתרון שלך לכאב החשפות לכאב רק תגביר את הצורך במזון. מניסיוני האישי.

אני רק לא יודעת איך לפוגג אותו, ואף פעם לא חשבתי שאני זו שמייצרת אותו.
זה הטריק. מי מכריח את המעשן להצית סיגריה נוספת.

איך זה יכול להיות?
שאלה נפלאה. איך זה יכול להיות? הרי לך ולה יש בגדול אותו מוח
היא פשוט משתמשת בו אחרת. היא בוחרת.

וכי למה שמעשן יפגע בעצמו?
כי התמכרות וכל זה? כי התחיל בגלל לחץ חברתי ונדפקה לו פיזיולוגית היכולת לעצור? למה באמת?

מה קרה לך? מה היה עם מזון, מה היה עם כאב, איפה היית.
כבר שאלתי, כבר ענית שלא מתאים לך, אני לא שואלת כדי שתענה.
זה פשוט, ... לא יודעת.

לא יודעת לאן לקחת את המילים שלך. הראש אומר אחד, הלב אומר אחר, הדמיון גואה בשגיונות.
הייתי רוצה משוואות. זרימה. מתמטיקה וזה. נגיעה בכאב

הפחתת כאב, הפחתת כאב

סבילות גדולה, סבילות גדולה

עמידות לעצב, עמידות לעצב

מקום לשמחה. מ.ש.ל.
לא יודעת, משהו כזה. יש לך משהו?

לילה טוב, איש יקר. וכולם. ביי

כי התמכרות וכל זה? כי התחיל בגלל לחץ חברתי ונדפקה לו פיזיולוגית היכולת לעצור? למה באמת?
זה הסיפור שכולם מספרים. וגם אם הוא נכון. הרי אפשר להגמל מזה... לא?
אז הנה נושא מעניין. לכאורה לא קשור אליך ולא נוגע בך בהנחה שאת והקרובים אליך לא מעשנים.

למה באמת?
הרי לכל ידוע שזה מסוכן. שזה לא בריא. שזה פוגע בעובר, גורם לאימפוטנציה...
מה טוב בזה שכל כך הרבה עושים את זה לעצמם שוב ושוב
כולל צעירים שנכנסים לתוך זה ממש ממש עכשיו....
למה?

למה אנשים מתמכרים לכאב... מאותה הסיבה...

מה קרה לך? מה היה עם מזון, מה היה עם כאב, איפה היית
אכלתי כדי להתמודד. או ליתר דיוק כדי לא להתמודד. המשקל שלי היה גבוה יחסית.
כשאזרתי עוז להתמודד הבנתי שלא היה שם שום דבר. רק סיפור.
סיפור שסיפרתי לעצמי והאמנתי בו מאד.

לא יודעת לאן לקחת את המילים שלך. הראש אומר אחד, הלב אומר אחר, הדמיון גואה בשגיונות.
אלו יסוריי הגמילה בהם הסיגריות הפרטיות שלך מאיימות עליך.
אותו החבר הרע מזהיר אותך מפני אהבת אמת בתאנה שאהבה כמו שהוא נותן לך אין בשום מקום אחר.

היוונים המציאו את הלוגיקה הקלאסית בדיוק ככלי לאושר.
הזרם הפילוסופי הסטואי

http://www.eol.co.il/articles/278

אפילו בן זמננו דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל בכלכלה כתב ספר לוגי מתמטי מרתק שכותרתו רציונאליות הוגנות ואושר.

לילה של אהבה, אישה אמיצה.
מעריך אותך מאד. את ראויה לאהבתך.

זה פשוט לא נכון!! שום מחשבה על הבעל כעל יין איכותי במיטה לא תהפוך מישהו א-מיני ליצרי ומיני.
במקרים קיצוניים זה נכון. אי אפשר להפוך מיץ תפוזים ליין בכוח המחשבה בלבד. גם להפך לא.
אבל זה לא המצב.
א-מיני זו כותרת שאנחנו נתנו למישהו אחר ולכן רק אנחנו יכולים להחליף אותה - אם נרצה.

שליחה על ידי נטע* » 10 מאי 2015, 00:32

גבר מזדמן, אתה כותב כל כך נוגע, מרגש ויפה. מרתק לקרוא. ו-מה קורה לי - את כל כך אמיצה!
דיאלוג מרתק. תודה תודה תודה.
שבוע מבורך.

אני מרגישה מלאה ומוצפת בזמזום בזזז בזזז בזזז בזזזז ולא יודעת לאן ללכת, גם לא יודעת איך להישאר.
מה קורה לי, הבוקר קישרתי לסרטון מאד מעניין (לדעתי) בהודעה הזו: אתגר 22 (2015-05-10T05:58:57)

הניסוי בסרטון מדבר על רכיבת אופניים. אני מציעה להסתכל עליו כמשל. העצב ואת רוכבים יחד כבר הרבה זמן. את מנסה ללמוד איך לוותר עליו. לפעמים לא פשוט ללמוד דברים חדשים, אבל עוד יותר קשה to unlearn דברים ישנים. לשחרר הרגלים קיימים. אפילו אם את מגיעה להבנה שאת כבר לא צריכה את העצב יותר, ולא צריכה את המנגנונים שמגינים עליך מפניו (אכילה?), עדיין יש דרך עד שהלמידה החדשה תחליף את הישנה. זה יכול להיות מתסכל ומציף, כמו שאת מתארת. זה יכול להרגיש שאת מסתובבת במעגלים חסרי תוחלת. אני מאמינה, כמו גבר מזדמן, שהמעגלים האלה הם ספיראליים. את לא באמת חוזרת לאותה נקודה. את במקום חדש, עם הבנה חדשה, אפילו מיזערית, אבל כל צעד הוא משמעותי.

בסרטון הוא מתאר רגע שבו המוח שלו עשה קליק, משהו הסתדר, ערוץ חדש נפתח במוח. במהלך המסעות האישיים שלי, בהחלט היו רגעים שבהם הרגשתי שהנפש שלי עשתה קליק. משהו השתחרר. למדתי משהו חדש וויתרתי על משהו ישן שאני לא צריכה ולא רוצה יותר.

_עדיין יש דרך עד שהלמידה החדשה תחליף את הישנה. זה יכול להיות מתסכל ומציף, כמו שאת מתארת. זה יכול להרגיש שאת מסתובבת במעגלים חסרי תוחלת. אני מאמינה, כמו גבר מזדמן, שהמעגלים האלה הם ספיראליים. את לא באמת חוזרת לאותה נקודה. את במקום חדש, עם הבנה חדשה, אפילו מיזערית, אבל כל צעד הוא משמעותי.

בסרטון הוא מתאר רגע שבו המוח שלו עשה קליק, משהו הסתדר, ערוץ חדש נפתח במוח. במהלך המסעות האישיים שלי, בהחלט היו רגעים שבהם הרגשתי שהנפש שלי עשתה קליק. משהו השתחרר. למדתי משהו חדש וויתרתי על משהו ישן שאני לא צריכה ולא רוצה יותר._
מקסים, מדויק ומעורר השראה.
תודה

תודה רבה למחזקות ולמוסיפות, תענוג לקרוא!

ואני לא מרגישה אמיצה בכלל... להפך, כל הזמן חוששת להתגלות כלא שפויה מדי, ספירלית אבל למטה, לא יודעת אם כאן במקלחת הציבורית הוירטואלית הזו או בנפשי פנימה

כשהייתי קטנה שמעתי שבכיתה ו' מקבלים חיסון. אני מאד מאד פחדתי מזריקות, ממש הכי. מוזר לדבר על פחדים, כי בחברה אני נתפסת כאמיצה יחסית, קרבית בצבא וכאלו. לא רציתי לגדול, כי לא רציתי להתקרב לכיתה ו' של הזריקה. בלילות הייתי לפעמים חולמת שמגיע מזרק ענק, מפלצתי, מתדפק אצלי על החלון עם המחט שלוחה קדימה. ואני הייתי מתחבאת מתחת לשמיכה חזק חזק, כל הגוף עד העיניים, ומתוך שינה לפעמים חלק מהשמיכה היה נשמט קצת, ועוד לפני שהבנתי מה קורה כבר הרגשתי את המחט הנוראה, לפחות מטר אורך, ננעצת לי בבשר. בחופש הגדול אחרי כיתה ה' הייתי מבועתת, ובכיתה ו' עצמה הלכתי לבית הספר בפיק ברכיים יום יום, עד שהגיע היום של הזריקה ובכלל לא כאב לי. גם לא פחדתי במיוחד כשעמדתי בטור הזה שלפני הלוח, שמתקדם אל האחות בקצב של מחט למחט. אני, הרי, את מכסת הפחד שלי מהזריקה הספציפית גדשתי עד תום.

אולי אני מגזימה מפאת המרחק וההסחפות, אבל לא בהרבה וזה גם לא חשוב. מה שרציתי להגיד זה שכבר אז היתה לי קצת דעת בראש, ואין ספור שיחות עם עצמי כדי להסביר לעצמי את האבסורד. התחננתי לעצמי לסגור את המגירה הזו, הבטחתי לעצמי לפחד בשיא הכוח כשזה יהיה רלוונטי, רק שאניח לזה עכשיו, איזה אבסורד, איזה בזבוז, כמה שהזריקה הזו כאבה לי במשך שנים כמה שזה מפגר. וכאב לי האבסורד לא פחות מהזריקה, ובחרתי, לדעתי ממש בחרתי, לא לפחוד מהזריקה. מודעות מוחלטת. אז מה אם בחרתי? זה עזר לי? או שאם נניח היית יכולה לחזור עכשיו כל השנים אחורה ולעשות תיקון, האם היתה דרך אחרת שיכולה הייתי לבחור, חוץ מאותן שיחות אין סופיות עם עצמי?

לקחתי את אחד מילדי לחיסון והוא היה פיצי ולא הבין כלום, צחק וקשקש, ואז לשניה אחת התהמם והתעווה בכאב, ואחרי השניה הזו שוב צחק כרגיל, הכל סבבה. והוא בטוח עשה עם עצמו פחות שיחות ועניינים ממה שאני אתי.

ראו את המילים האלו. אני שומעת כאלו כל הזמן, מבינה בדרך כלל לגמרי, ועדין. לא מבינה איך בוחרים אחרת.
https://www.facebook.com/yediothahronot ... 454284924/

נוודית, באמת סרטון מלבב! נראה קצת קל יותר כשהמדד להצלחה כל כך ברור ומוחלט

בקשר לסרטון של אושו, הוא נכון חלקחת בעיני.
יש גם סבל נוראי ממה שקורה בהווה, למשל כשחשים כאבי תופת וחרדות בצורה פיזית. זה סבל ויסורים ברגע ההווה. נכון שהמחשבות שהסחוט ימשך ביתיד מוסיף לסבל ומגביר אותו, אך לא ניתן לבטל את העובדה שמתרחש סבל ברגע ההווה. כשאין כאב וסבל קיצוני, מסכימה עם דבריו שרוב מחשבותינו גורמות לנו סבל עקב דאגה על העתיד לבוא וחרטה מהעבר.

מהקורהלי, תודה על הסרטון. מילים טובות וממצות מאד. המפתח הוא להיות בהווה. זה לא תמיד פשוט ללמידה, אבל שווה.
הפער בין ההבנה של זה בראש להפנמה של זה פנימה בגוף ובלב הוא באמת מפתיע. כאילו - אם אני מבינה, למה אני לא מבינה?
אני מדמה את זה לעצמי כחדר מראות מעוותות. אפילו כשאני יודעת שהן מעוותות, מקטינות, מגדילות, מעקמות, יודעת שיש לא-אמת - אני חווה את זה כמציאות, כאמת. לא קל להשתחרר מהתחושה שזה מה שבאמת יש, ולקבל את זה כפיקציה. למשל השלכה של העבר או העתיד.

נראה קצת קל יותר כשהמדד להצלחה כל כך ברור ומוחלט
בטח, זה יותר קל. ועדיין לקח לו שמונה חודשים

בעיני המדד של "הסוף" פחות חשוב, הדרך היא החשובה. התהליכים והמנגנונים שהולכים ומשתנים.

רוצה להוסיף קצת על מילים, שבשבילי הן עדיין חשובות ואני מנסה לדייקן.

כאב זה לא סבל. מדברות על זה בעיקר בדפים על לידה, אבל גם לי יש מעט ניסיון בזה. כאב זה לא סבל. אפשר לא לסבול מכאב בגלל שהוא ממסוגר בצורה מסויימת, ולסבול הרבה יותר מכאב מסוג אחר. יש מחקרים למיניהם שמראים שידע ושליטה מקטינים משמעותית את רמת הסבל. הסבל בהווה וזכריתו בעתיד הם גם יכולים להיות שונים מאוד. אני לא זוכרת איפה בדיוק, אבל קראתי על זה דברים מעניינים. אולי ב"לחשוב מהר, לחשוב לאט". נראה לי שלא, אבל אני לא מצליחה להיזכר בעוד ספרים בסגנון.

שמחה זה לא אושר, מבחינתי אלו שני דברים שונים. אושר זה המצב הבסיסי שלי, שמחה זה רגש זמני. אם אני מאושרת אז במצב נייטרלי אטה לשמחה. באותה המידה אם אני בדיכאון (לא קרה לי עדיין, טפו טפו טפו...) אז במצב נייטרלי אהיה עצובה. אבל גם אם אני מאושרת אני יכולה לכעוס, להתעצב, לכאוב, לסבול. אבל אושר יוותר הבסיס אליו אני חוזרת.

כשיש כאבי תופת אפשר להרגיש כאב ואפשר לסבול. וחרדה זה בכלל רגש. או שחרדה זה סוג של פחד עמוק, בסיסי, כמו שאושר זה מעיין שמחה בסיסית ומובנית?

כל הזמן חוששת להתגלות כלא שפויה מדי, ספירלית אבל למטה, לא יודעת אם כאן במקלחת הציבורית הוירטואלית הזו או בנפשי פנימה

זה האומץ.
אנשים רבים מאד, הנמצאים במצב שלך, שותקים כי הם מפחדים להתגלות כלא שפויים.
הם לא רוצים לשטוף את גופם במים כי בם חרדים ומתביישים להחשף במקלחת הוירטואלית.
את, לא מפחדת לצעוד קדימה ולומר, שבעתי מהפחד. אני רוצה משהו אחר.

את לא מפחדת לספר לזרים ולגבר שהופיע מאי שם את שעל ליבך.
את לא מפחדת להיות אנושית, אוטנטית, נשית.
את גם לא עושה את זה כדי שנרחם עליך.
את באמת באמת רוצה להגמל.

קראי את הדף שפתחת אף לפני שבועיים
ראי איזו התקדמות ענקית עשית.
מה למדת בשבועיים האלו...

בגלל זה, אין לי אלא להגיד לך שאין שפויה ממך
אין ראויה לאהבה והערכה ממך.

גמ יקר ומיטיב
לא פשוט לי לעצור את הווכחנות האוטומית שלי אל מול ביקורות ודיעות שונות. כמעט לא אפשרי לי אל מול מחמאות. תודה...

_קראי את הדף שפתחת אף לפני שבועיים
ראי איזו התקדמות ענקית עשית.
מה למדת בשבועיים האלו..._

אני לא יודעת למדוד התקדמות, ובכנות לא יודעת אם הכיוון הוא אכן מאותו השורש, קדימה. אבל בדיוק לפני שכתבת אכן קראתי מההתחלה, וציינתי לעצמי כמה דברים.

ראשית, הבנתי אולי קצת ממה שקורה לי. ההתמודדות הראשונית שלי היא עם הקריסה הפיזית בצד השני, והמישורים השונים העולים מכך, הרבה מהם ברמה הפילוסופית. קדמו לדף הזה כמה שבועות שבהם לראשונה בחיינו העזתי לדבר בכיוון, לשבור את קדושת האגו הגברי שרוממתי ולדבר בכנות על הצד שלי. בתגובה הוצפתי בהבטחות וחלומות, נמלאתי דם חדש ומצפה, וקרסתי אל ועם פני המציאות. עדין, אי הנוחות (לא כל שכן הוירטואלית) גדולה בנושא. מה רציתי כשפתחתי את הדף? אני מניחה שרציתי שהוא ישתנה ואני ארגע - גם עם האבל הפתאומי שנחת עלי (זהו? הפן הזה בחיי לעולם לא ישוב?) וגם עם הדאגה לשלומו ובריאותו. הנה, לקרקע הפעורה הזו קפץ לי האייקון והתיישב כמו דיבוק.
מה עוד היה שקדם לשבועיים האלו? ירידה חדה ודרמטית ביכולת העבודה שלי, אין סוף מחשבות בהקיץ, ובקיצור בעיה ממשית מאד בפן המקצועי, לצד חוסר תפקוד מספק בעניינים נוספים שאני נדרשת להם.

אז עכשיו השינוי העיקרי הוא שחזר לי הריכוז בעבודה. האייקון פחות כופה את עצמו על דמיוני, ונוטה להגיע יותר על פי הזמנה. אני מזמינה אותו בכל ערב ובכל בוקר, באמצע הלילה אם אני מתעוררת ולפעמים גם באמצע היום, אבל בחלקים הולכים וגדלים של היום אני/הוא מרפים, ואני חוזרת להתרכז בעבודה. הנה משהו מדיד וחיובי, אם כי קשה כמובן לבודד ולהגיד שזה רק זה. נושא הריכוז בעבודה אצלי, כמו אצל רבים אחרים בודאי, שברירי מאליו ותלוי מאד בלוח הזמנים החיצוני.

מה עוד קרה? פתחתי מערכת מסוימת של רגשות ותחושות עם כמה דמויות כאן בדף, גמ וגם, וזה דינמי וחסר שם אבל משהו באנרגיה הזו שנשלחת מכאן חודר אלי, בעיקר הרצון הטוב והחום. עדין ביקורתית וחשדנית מה לגבי התוכן, לפעמים ממש מקנאה בכאלו שיש להם איזה גורו שהם מאמינים לו, רבי, נביא, משהו - שהם יכולים לשחרר עבורו את הרסן ולהקל על עצמם במשא. מצד שני - מקשיבה יותר מאי פעם. ועוד דבר חמקמק, גם הוא חסר שם, אני מרגישה שיש שינוי בהרגשה שלי עם עצמי אחרי סוגים שונים של הודעות שאני כותבת. לפעמים אני מרגישה חזקה ובטוחה ותקועה, ולפעמים חלשה וחשופה ונוגעת בכאב, ומשהו קורה, ואני לא יודעת להגיד מה.

בני ישראל צעדו במדבר 40 שנה אבל החופש שלהם התחיל ברגע שעברו את ים סוף.
הם לא הבינו את זה, הם לא הבינו מה משמעות השינוי שהם חוו.
הם ראו את העתיד הקרוב, את המסע המפרך במדבר ולא את הגעתם אל הארץ המובטחת.
גם מסע ארוך מתחיל בצעד אחד. והדרך נראית מאד רחוקה ואין סופית
ובעצם היא אכן כזו לשמחתי. כל הזמן יש מה ללמוד (הבוקר קבלתי ספר חדש שהזמנתי).

קדמו לדף הזה כמה שבועות שבהם לראשונה בחיינו העזתי לדבר בכיוון, לשבור את קדושת האגו הגברי שרוממתי ולדבר בכנות על הצד שלי.
זו הייתה בעצם ההבנה שלך שאת צריכה להיות כנה עם עצמך. לא לרומם את מה שאין לרומם ולא להקריב קורבנות לאל שקר.
אין אני מתכוון חלילה לכך שבעלך או מיניותו הם שיקריים.
קדושת האגו הגברית היא שקרית. היא זו שמאמללת גברים ונשים רבים בעולם.
אין אגו גברי ואין אגו נשי אם יש אהבה.
ומניסיוני האישי האגו הגברי מסרס ומשיג תוצאה הפוכה לביטוי האהבה.
טוב שהחלטת להפסיק לשבח את מה שלא נכון לשבח.
להיות מסוגלת לצאת ממוסכמה לא נכונה זה אומץ וזו התקדמות.

בתגובה הוצפתי בהבטחות וחלומות, נמלאתי דם חדש ומצפה, וקרסתי אל ועם פני המציאות
כאן, שוב יש לי יתרון יחסי כגבר להגיד לך מה יכול להיות שבעלך חווה.
להבנתי, התגובה של בעלך צפויה.
בעצם את החלטת לצאת ממוסכמה שגם הוא היה בה.
ערערת את עולמו הגברי המזויף. הדלקת אור של אמת באזור הנוחות, או אזור הנכות.
צעד כזה יש ללוות בפתיחת דלת לעולם המציע אלטרנטיבה ולא מחריב את העולם הישן והבטוח בלי להציע משהו אחר.
לכן הצעתי לכם למפגש טנטרי. אני לא יודע מה הדימוי שעולה לך בראש לגבי מפגשים כאלו, אבל זה פשוט מתאים לכם לדעתי.
אתם תוכלו לבנות ביחד את האלטרנטיבה המתאימה לכם.

גם עם האבל הפתאומי שנחת עלי (זהו? הפן הזה בחיי לעולם לא ישוב?) וגם עם הדאגה לשלומו ובריאותו.
תגובה אנושית טיפוסית. כיצד קושי, פתיר לחלוטין, משהו שיכול להביא אתכם למקום נפלא יוצר במקום זאת קשיים נפשיים ומועקות נפשיות שלא מסייעות.
וזה התעתוע. הן לא מסייעות אבל נדמות כמסייעות. הן נדמות כתומכות אך הן משענת קנה רצוץ
הן נשמעות הגיונות אבל הן לא.
פשוט הרגש קצר הראות מתעתע בהגיון.

פעמים אני מרגישה חזקה ובטוחה ותקועה, ולפעמים חלשה וחשופה ונוגעת בכאב, ומשהו קורה, ואני לא יודעת להגיד מה.
אני חושב שאת מרגישה את תחילת התהליך שאת עוברת.
דלתות סגורות נפתחות.
אמנם חם במדבר. השמש קופחת ואין מים. אם יש הם מלוחים... ועמלק....
אבל את טועמת את טעמו של החופש. זו דוגמה נפלאה להתקדמות.

ביחס לשאלה מאתמול, למה אנשים פוגעים בעצמם?
קראתי תפיסה מאד מעניינת של לייבניץ בנושא.
גישה מקורית של תיאוריה עוסקת במונדה או מונדות.
הערך בוויקיפדיה בעברית לא מתאר את זה בצורה מוצלחת.
תנסי לקרוא במקום אחר. זה מתמטי.
אם את יכולה לסמוך על תיאוריה כזו כמו על טייס אוטומטי זה יכול להיות נחמד.

http://i.imgur.com/CYzFfub.png]+[/img]
_{קליק ^}

_{(למען הסר ספק - אפשר בהחלט למחוק את ההודעה הזו}

אמנם חם במדבר. השמש קופחת ואין מים. אם יש הם מלוחים... ועמלק....
אם להמשיך בדוגמת בני ישראל במדבר - אני חושבת שאפשר לראות ברור שאמנם החופש שלהם התחיל, אבל הם עדיין נשאו אתם לא מעט כבלים שדבקו בהם (הדדית, הם בכבלים והכבלים בהם, כדרכם של כבלים). ומכאן - הפחד, הספקנות, היאוש, המרד, הבריחה (היו שחזרו לשבי). אחת הפרשנויות שאני מכירה לסיבה שהמסע הזה היה כל כך ארוך היא שהיה צורך שיוולד דור חדש, שלא ידע שבי, והוא זה שיגיע לארץ המובטחת. המעבר משבי לחופש הוא לא מעבר של צעד אחד בדלת הכלוב.

הפרשנות הזו יכולה לייאש אולי, אבל אם זוכרים שזה משל, גם הדור החדש הוא משל, ואשה יכולה ללדת את עצמה מחדש תוך כדי מסע שוב ושוב. (גם גבר. פה אין אפליה) ופה התקווה הגדולה.

בקשר לארץ המובטחת - זה החלק שפחות חביב עלי במשל, כי אני, (וכבר כתבתי) חושבת שמה שחשוב זה המסע, ופחות המטרה. אולי אם הם היו פחות ממוקדים במטרה, בהבטחה - הם היו רואים שבעצם הם לא הולכים במדבר, שבעצם הם הולכים בין נווה מדבר אחד לשני, ירוקים ושופעי מים. או שהם בכלל פוסעים ביער טרופי ירוק, מלא פרחים ופירות.
הרעיון הזה גם משחרר את משה מתפקידו כגיבור הטרגי. גם משה מדגים בדרכו את הפחד, חוסר הבטחון, הספק והיאוש, אבל גם את האמונה והנחישות שבה הוא ממשיך את המסע שוב ושוב. אני דוחה בליבי את סיפור העונש שחל עליו, וחושבת עליו כענק, כמי שחי חיים מלאים, יצירתיים ביותר,יפים ומורכבים בצורה אנושית ומת בשיאם. (אני במקומו הייתי מתה מאושרת. אני חושבת.)

לפעמים ממש מקנאה בכאלו שיש להם איזה גורו שהם מאמינים לו, רבי, נביא, משהו - שהם יכולים לשחרר עבורו את הרסן ולהקל על עצמם במשא.
גם אני חושבת כך לפעמים, אבל בליבי לא מאמינה בזה. אפשר ללמוד מהרבה אנשים וכל אחד הוא "משהו", אבל אם אני לוקחת לי גורו, אני שמה על עצמי כבלים שוב. מאבדת את החופש.
אני חושבת שבעצם אני הגורו והנביאה היחידי שיכולה להיות לי.

לפעמים ממש מקנאה בכאלו שיש להם איזה גורו שהם מאמינים לו, רבי, נביא, משהו - שהם יכולים לשחרר עבורו את הרסן ולהקל על עצמם במשא.
לי לפחות אין כזה. כל אלו שקראתי בהנאה את דבריהם מודים בכך שהם לא יותר מאשר צינור של שפע אלוהי שהוגשם דרכם.
אין הם אלא המדיום. הם לא המסר. כאשר המדיום חושב שהוא המסר זה בעצם חטא היוהרה.

זו הייתה בעצם ההבנה שלך שאת צריכה להיות כנה עם עצמך. לא לרומם את מה שאין לרומם ולא להקריב קורבנות לאל שקר. ...
_טוב שהחלטת להפסיק לשבח את מה שלא נכון לשבח.
להיות מסוגלת לצאת ממוסכמה לא נכונה זה אומץ וזו התקדמות._

שוב, היחסיות של המילים הדטרמיניסטיות האלו - צריכה, אומץ, התקדמות... למה אני לא מרגישה אותן מוחלטות כל כך?
והנה קודם, במישור שביני לבינו, הרגשתי טוב יותר. להתיחס לאגו הגברי כקדוש, מבחינתי פתח לי שער לשחרור ולקבלה. לא זוכרת את עצמי עוסקת בשיפוטיות או בביקורת, לא מכוונת לך ככה תעשה ככה, חדוותה המתגמלת של התמסרות נטו. ועכשיו מה? אני מתרחקת, נרתעת, עושה את עצמי ישנה חושבת מחשבות מקטינות ומרגישה בלוק ענק שעומד ביננו, כאילו שני לבבות זרים. מלאה כולי ביקורת מרעילה בלב, איך זה שהוא כאילו לא שם לב להתרחקות בכלל, לזרות שפשטה ביננו, ואני רועד עלי כל עולמי. איך זה שאנחנו לא יכולים לדבר על זה, שאני אפילו לא מבינה מה קרה לנו? רק פעם אחת אמר לי - אני מנסה ומנסה לרצות, והחשק לא מגיע. אף פעם לא התעניינתי יותר מדי בביולוגיה הגברית, ועכשיו אני מלאה שאלות ומבוכות (ועלבונות). והרהור נוסף עלה אתמול - האם קץ גם הסיכוי לילד נוסף? לא שבניתי על זה יותר מדי, אבל מי יודע.

_תגובה אנושית טיפוסית. כיצד קושי, פתיר לחלוטין, משהו שיכול להביא אתכם למקום נפלא יוצר במקום זאת קשיים נפשיים ומועקות נפשיות שלא מסייעות.
וזה התעתוע. הן לא מסייעות אבל נדמות כמסייעות. הן נדמות כתומכות אך הן משענת קנה רצוץ
הן נשמעות הגיונות אבל הן לא.
פשוט הרגש קצר הראות מתעתע בהגיון._

אני לא לגמרי מבינה. שני התחומים האלו מפותחים אצלי מאד, לדעתי. גם הרגש, גם ההגיון. דוקא התפר ביניהם הוא הלוקה עד עפר, והיכולת ליישם את אותן תובנות הגיוניות על מנת להקל על הרגש. וזה מזכיר לי, ימי בית הספר. כמה למדתי שם, כמה התאמצתי, איזו משמעות אדירה היתה לציונים וזה וזה וזה, וכמעט שלא היה יום שלא חשבתי לי - אני לא לומדת כאן כלום. אם אני הולכת הביתה כשמגיע הצלצול ומישהו מעליב אותי בדרך וכולי מתערערת, מה שווים כל הלימודים האלו.

ולגבי טנטרה - אכן אינני יודעת מה זה, חוץ משמועות. התגובה האוטומטית שלי היא התנגדות, ודאי שלחויה הפיזית. בכל אופן נרשמתי לאיזו הרצאה עיונית שנתגלגלה לאזור במקרה, שאשמע קצת. אני מבינה שהסדנה כוללת נגיעה פומבית, וזה מאד מאד מרתיע אותי. בנוסף, אין לי ענין כרגע לעשות את זה עם בן זוגי, או לחשוב בשבילו אם זה מה שהוא צריך. אני מרגישה שיש כאן דרך (בלי קשר כן לא טנט) שאני צריכה לעשות בנפרד ממנו.

כתבתי קודם ושלחתי ומאז אני רועדת בכל הגוף. מרגישה נפרדות מאד מאד גדולה מבן זוגי. תוך שניות מאז שנכנס הביתה זה גם בא לידי ביטוי, כמובן, ואני ביקרתי והוא פגע ואני בכיתי. רע לי מאד עכשיו אני לא רוצה להרגיש כל כך נפרדת ממנו. אני לא רוצה להרגיש את מה שאני מרגישה

למה אני לא מרגישה אותן מוחלטות כל כך?
להבנתי, אין עשייה שאינה מוחלטת. או שאת אומרת משהו מסוים או שלא.
כמובן שיש חשיבות למה את אומרת ואיך את אומרת אבל להבנתי כל העולם הוא דטרמיניסטי.
אמירה ללא עשייה יכולה לטעת לפעמים תחושה מטעה של עשייה.
כך לדוגמה, אמירה כמו צריך מתישהו לנקות את המחסן יוצרת תחושה טובה שהנה המחסן בתהליך ניקוי אבל עד בפועל הוא נשאר מלוכלך.

להתיחס לאגו הגברי כקדוש
אגו להבנתי הוא נפרדות. האגו הוא אותו חלק באישיות שלנו ששם גבול ביננו ובין העולם. גבול שלדעתי לא קיים כלל.
שחרור מאגו הוא כאשר מבינים שכולנו אחד. את, אני, בעלך ואשתי. אין הבדל כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
באהבה, להבנתי, אין הבדל בין גבר לאישה. באהבה, גבר ואישה הם אחד. אני לא מרגיש נפרדות מאשתי או ילדי.
האגו מנסה להצדיק את הנפרדות. הוא נסמך על דעות קדומות או הסכמים שאנחנו פועלים לפיהם באופן אוטומטי
כגבר, אני לא רוצה שאשתי תטפח את האגו הגברי שלי כי הוא ימנע ממני להתאחד איתה.

ועכשיו מה? אני מתרחקת, נרתעת, עושה את עצמי ישנה חושבת מחשבות מקטינות ומרגישה בלוק ענק שעומד ביננו, כאילו שני לבבות זרים. מלאה כולי ביקורת מרעילה בלב, איך זה שהוא כאילו לא שם לב להתרחקות בכלל, לזרות שפשטה ביננו, ואני רועד עלי כל עולמי. איך זה שאנחנו לא יכולים לדבר על זה, שאני אפילו לא מבינה מה קרה לנו?
זה אגו. ריחוק, ניתוק מעצמך (כי כל מה שאת חשה קורה בקרבך). והמחשבות מובילות אותך הלאה לילד הנוסף שלא יהיה או לביולוגיה שלו.
ואולי הוא חש בנתק הזה וככה מגיבה הנפש שלו. אולי זו לא הביולוגיה?

דוקא התפר ביניהם הוא הלוקה עד עפר, והיכולת ליישם את אותן תובנות הגיוניות על מנת להקל על הרגש.
אין מצב שאין בינם קשר. השאלה היא האם לדעתך הרגש שלך מתעלל בהגיון שלך או להפך?
הרגש להבנתי הוא זה שמעתיק את תשומת הלב מהבעיה אלי.
הרגש הוא זה שמנסה להראות שאני גם מסכן וגם צודק.
אבל הרגש לא מקדם אותי למקום שבו אתמודד עם הבעיה וארגיש טוב יותר.

התגובה האוטומטית שלי היא התנגדות, ודאי שלחויה הפיזית.
הגיוני מאד. מה יקרה אם תלמדי על זה קצת ואז תתנסי אם תראי שזה מתאים לך.
יש אגב הרבה גישות ושיטות בתחום.
גם אם תלכי לבד, אני יכול להגיד לך שזה יכול מאד לעזור לשניכם.
נאמר פעם שבשביל שתהייה מלחמה צריך צד אחד שירצה בכך ושבשביל שיהיה שלום צריך ששני הצדדים ירצו בכך.
להבנתי, אפשר להשיג שלום בבית גם על אם רק צד אחד רוצה בכך.
אם משיגים שלום פנימי שלך עם עצמך השלום שורר ולשם כך את צריכה רק אותך.

רע לי מאד עכשיו אני לא רוצה להרגיש כל כך נפרדת ממנו.
ומה כן גורם לך להרגיש את מה שאת מרגישה?

הי גמ,

למה אתה מכוון לטנטרה דוקא, ולא למשל לאיזה ריטריט או סדנא מדברית, התפתחות רוחנית וכאלו?

ריחוק - אני מרגישה ריחוק היסטרי. אני מנסה לענות לשאלתך ומוחקת ומרגישה שזה אינטימי מדי. אני מרגישה שאני רוצה להיות רחוק ממנו, לישון בחדר אחר, להחזיר את הגוף שלי לעצמי, את הנפש שלי לעצמי, את הציפיות והחלומות שלי למקומן, להיות שלמה ובלעדיו. וההרגשה הזו מאד מאד לא נעימה לי, ואני לא יודעת אם היא קשורה לנאמר כאן בדף ואם היא חלק מאותו שינוי או מסע או לא, ואני לא יודעת לפרט יותר מכך. אני כן יודעת שעוברות עלי תחושות חדשות ומבלבלות, והן לא רק ענין מתבקש של סיבה תוצאה מדברים שהעלתי, אלא משהו ממקום אחר.
האם אני מובנת?

לא בטוחה שזה בריא לך להמשיך בהתכתבות האינטנסיבית עם גבר מזדמן ולא בטוחה שזו הליכה בכיוון הנכון, אלא אם כן הכיוון שאת מחפשת הוא החוצה מהיחסים שלך עם בעלך.
מצטערת שאני קצת בוטה אבל זה נקרא לי שאת מפתחת פנטזיות גם כלפיו, הדמות המבינה, המאתגרת, העמוקה, הגברית... שמנוגדת כל כך לתפיסתך את בעלך. זה רק דוחף אותך יותר לריחוק מבעלך ואולי בגלל זה את מרגישה כרגע את מה שתיארת.

גבר מזדמן מנסה לעזור אבל נקרא לי שדבריו רק מערערים אותך ואינם מגיעים אלייך, מה שמגיע אלייך ממנו הוא משהו אחר לגמרי ואולי שניכם חשים בזאת ברמה אחרת.

אם דבריי לא מתאימים אפשר למחוק ואולי בעצמי אני טועה או לא מבינה, אבל היה לי חשוב להעלות כאן רושם מן הצד ומתוך היכרות מסויימת עם סיטואציות דומות.

קוראת בשקט, תודה לך על קריאת האזהרה הכל כך אכפתית
אינני יודעת לאן השיח הזה לוקח אותי, ועל כן קשה לי לסנגר עליו קדימה. כרגע אני מרגישה שהוא טוב ונכון לי, ואני מודה לגבר המזדמן על חלקו בו, - כמו גם לנשים החכמות ורבות ההשראה שמוסיפות כאן.
בלי לפגוע באף אחד משום כיוון, כן... הכיוון שאת מצביעה עליו כלל לא עולה בי, וההיסוסים שלי לא קשורים בשום צורה לתחום הזה.
אני מודה לך. אני אוהבת נשים אמיצות, ומעריכה את שכתבת

תודה על תשובתך העדינה, מאחלת לך שלווה ושתגיעי למקומות הנכונים והטובים לך. את מוזמנת למחוק את הודעתי אם היא מפספסת או לא מתאימה @}

כאשר המדיום חושב שהוא המסר
אבל המדיום הוא המסר!
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7% ... 7%95%D7%90[/u]%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%A8

למה אתה מכוון לטנטרה דוקא, ולא למשל לאיזה ריטריט או סדנא מדברית, התפתחות רוחנית וכאלו?
רק בגלל שזה מאד מאד עזר לי. היה לי קושי באינטמיות עם עצמי ומספר קטן מאד של מפגשים פתר את זה.
כמובן שקדם לזה תהליך מאד ארוך של רתיעה, היכולת להציץ, לראות, ללמוד, להבין ואז ללכת לזה.
זה פעל עלי כמו קסם. אני מניח שזה בגלל שהגעתי מאד מאד מוכן (כך נאמר לי על ידי המורה שלי).

ריחוק - אני מרגישה ריחוק היסטרי. אני מנסה לענות לשאלתך ומוחקת ומרגישה שזה אינטימי מדי
ברור שזה שם. אולי את מרגישה פחד או בושה או שילוב שלהם. את לא צריכה כמובן להגיד לכל העולם מה זה. מספיק שתרגישי טוב עם זה בעצמך.

וההרגשה הזו מאד מאד לא נעימה לי
שימי לב שמה שמעיק עליך זה הקוטביות הכפולה.
ממה שהבנתי, את אוהבת את בעלך, הוא אוהב אותך ואת מבינה שהדבר הכי נכון לך הוא להיות איתו.
אבל, מצד שני, את לא רוצה להיות איתו. את רוצה להתרחק, את רוצה שישתנה,
הקוטביות הכפולה הזו קשה מאד והופכת את החיים שלך לקשים לשווא.

אני כן יודעת שעוברות עלי תחושות חדשות ומבלבלות, והן לא רק ענין מתבקש של סיבה תוצאה מדברים שהעלתי, אלא משהו ממקום אחר.
אם הבנתי נכון, את מרגישה את שמחת החופש ואת הפחד ממנו. זו לא תחושה קלה. במיוחד אחרי שרגילים שנים ארוכות לא להיות חופשי.

גבר מזדמן מנסה לעזור אבל נקרא לי שדבריו רק מערערים אותך ואינם מגיעים אלייך, מה שמגיע אלייך ממנו הוא משהו אחר לגמרי ואולי שניכם חשים בזאת ברמה אחרת.
ראשית, אני מאד מודה לך על מה שכתבת. אלו דברים אמיצים ואוהבים.
אשמח מאד לדעת מה ראית שגרם לך להבין את המצב ככה?

אבל המדיום הוא המסר!
זה נכון שבסרט לא ניתן להעביר באופן חזותי את המחשבות שעוברות בראש של הדמות כמו בספר בו אפשר להקדיש פרק שלם למחשבות.
מנגד מרדף מכוניות בספר לא מקפיץ אדרנלין כמו מרוץ מכוניות בקולנוע ובמיוחד עם אפקטים שונים
כלומר, המדיום מכתיב את הדברים, מתעל אותם, מגדיר ליוצר את גבולות הגזרה, המותר והאסור אבל בתוך הגבולות הללו יש ליוצר עדיין כר פעולה נרחב.
במדיום שקוראים לו נייר, אפשר להעביר הבלי הבלים את לכתוב, על אותו נייר ממש דברי חכמה.
למרשל מקלהון הייתה ביקורת לא פשוטה על המסרים של הטלוויזיה והוא גם טבע את המושג בידור עד מוות.
הטענה שלו הייתה בעיקר כלפי צרכני המסר ולא על היוצרים שלו.

אבל, כוונתי הייתה שבפורום הזה, אני רואה את עצמי כמדיום ולא כנושא המסר.
אני לא חכם וכל מה שאני כותב כאן אלו דברים שנכתבו לפני שנולדתי.
דברים שלמדתי אותם בהנאה עצומה ואני שמח להעביר אותם הלאה.
להבנתי, גם אותם אלו שכתבו את אותם הדברים רואים בעצמך מתווכים ולא המקור.

להבנתי, הדף הזה הוא דוגמה לרעיון של אלברט איינשטיין לגבי הפיכת אנרגיה לחומר ולאור.
להבנתי, הדף הזה הוא אנרגיה שנוצרה על ידי פותחת הדף שבקשה עזרה ואני לא באמת יודע להסביר מה משך אותי להבחין בו, להתחבר, לענות להנות....
כנראה שיש הרבה שנשגב מבינתנו ורב הנסתר על הנגלה.

תודה גבר, אני מעדיפה לא לפרט ברשותך. מה קורה לי הבהירה את דעתה בעניין ולכן מתוך כבוד אליה מוטב אולי להניח לזה. מה גם שאין לי דרך לדעת באמת אם טעיתי בפרשנותי או לא, רק אתם יכולים לדעת ולהרגיש.
בכל אופן דבריי לא כוונו כביקורת אל אף אחד מכם @}

למען הסר ספק, אני נשוי באושר לאהבת נעורי ואם ילדי. אישה נפלאה שאיתה אני מתפתח ולומד כל הזמן.
אני יכול להעיד מהניסיון שלי, שהקשר הנפלא שלנו לא נוצר רק כי אנחנו מתאימים אלא כי אנחנו רוצים שהקשר שלנו יהיה טוב.
אני חושב שכוח הרצון הפנימי, זה שמוגדר בקבלה כחלק מספירת הכתר יכול לגרום להרבה אנשים שלא מרגישים טוב להרגיש נפלא.
אז שוב, תודה.

_למען הסר ספק, אני נשוי באושר לאהבת נעורי ואם ילדי. אישה נפלאה שאיתה אני מתפתח ולומד כל הזמן.
אני יכול להעיד מהניסיון שלי, שהקשר הנפלא שלנו לא נוצר רק כי אנחנו מתאימים אלא כי אנחנו רוצים שהקשר שלנו יהיה טוב.
אני חושב שכוח הרצון הפנימי, זה שמוגדר בקבלה כחלק מספירת הכתר יכול לגרום להרבה אנשים שלא מרגישים טוב להרגיש נפלא.
אז שוב, תודה._

נשמע נהדר ואופטימי, אני שמחה לקרוא זאת.

לא מאמין מי יודע מה במדע של עיתונות, אבל מכיר את הנושא גם ממקורות רציניים יותר.
האבולוציה בחרה את המונוגמיות כדרך חיים טובה יותר המבטיחה את שרידות האדם.
אנחנו מונעים בין היתר על ידי הורמונים ובקטע הזה, קראתי היום משהו נחמד... כאמור כולנו כמעט אותו דבר....

http://news.walla.co.il/item/2854814

כמו בשיר הבא המסכם את הכל בפשטות:

https://www.youtube.com/watch?v=-LDUHswbS7o

מי האיש החפץ חיים?
זה שסר מרע (שהוא ברירת המחדל) ועושה טוב (נוקט פעולה).

אני לא נגד מונוגמיה, ממש לא, אבל אני אלרגית לעיוות המציאות למען תתאים לאידיאולוגיה - האבולוציה לא בחרה במונוגמיה, לפי האבולוציה בהחלט טפשרי לגבר שתהיה לו יותר מאישה אחת, ובהחלט אפשרי וכדאי לבגוד לפעמים.

למה החלטת שהאבולוציה הועידה את האדם למונוגמיה (אני מסתכלת על מה שקורה, ועל הסבר מתוך "בני מיננו" על ההפרש בגודל הפיזי בין זכרים לנקבות במינים שונים והקשר בין זה לבין מידת המונוגמיה או הפוליגמיה במין)

כלומר, המדיום מכתיב את הדברים, מתעל אותם, מגדיר ליוצר את גבולות הגזרה, המותר והאסור אבל בתוך הגבולות הללו יש ליוצר עדיין כר פעולה נרחב.

ליוצר יש מרחב רב, עד אשר הוא בעצמו מגדרו, ואז סביבו נוצרת גדר. אתה בנית את הגדר שלך בעצמך - בחרת את המסר שלך, וכעת, כמו עם צפריר, שהמדיום בעיניי הוא המסר, וכאשר אני רואה את שמך על הודעה אני יכולה לנחש מה יהיה כתוב במידה זו או אחרת, ותוך שמירה על היגיון פנימי - כלומר, גם כשאני לא יכולה לנחש, אני רואה בדבריך תורה סדורה שאם אלמדה אוכל לנחש. קוהרנטיות. כמו במתמטיקה

וארשה לעצמי לציין שבהקשר הנ"ל המילה "מדיום" נשמעת לאוזניי דו משמעית, בהיותה מתארת לא רק צורה מסויימת להעברת מסרים, במילים כתובות, או בתמונות, או בתנועה, אלא גם מילה נרדפת למתקשר.

אציין גם שלא כולם מאמינים בתקשור, וכמה מהכותבים המעניינים ביותר בעיניי, למשל בשמת ולה גוין, לא מתקשרים, לפחות לא במובן המילולי של המילה. ובכל זאת, מילותיהן, ולא הן, הן המסר.

למה החלטת שהאבולוציה הועידה את האדם למונוגמיה
כוונתי לאבולוציה התרבותית המשפיעה עלינו יותר מהאבולוציה הביולוגית.
תקופת הציידים לקטים נמשכה זמן רב מאד (קרוב ל 200 אלף שנה) ובה הגוף התאים את עצמו ביולוגית לשינויים. האבולוציה התרבותית הייתה איטית מאד.
לדוגמה, רק מבחינה טכנולוגית, בני האדם ייצרו את אותו גרזן אבן במשך דורות על גבי דורות
היום, מוצר טכנולוגי לא שורד יותר מחמש עד עשר שנים עד שהוא נהייה מיושן.

אבל אם נראה רק מה קרה בתקופה החיים שלנו או מראשית המאה ה 20 (שזה כלום מבחינת אבולוציה ביולוגית) אלו עידנים מבחינת האבולוציה התרבותית.
חרם דרבנו גרשום מלפני 1000 שנים או חוקי המונוגמיה שנחקקו במדינות רבות הם הבנה שמונוגמיה טובה לחברה ולפרט.
היא טובה לא כי משהו השתנה בביולוגיה של הגבר או של האישה מאז תקופות הפוליגמיה.
משהו השתנה בתודעה שלו.

לפי האבולוציה בהחלט טפשרי לגבר שתהיה לו יותר מאישה אחת, ובהחלט אפשרי וכדאי לבגוד לפעמים.
קצת קשה לי להבין - אבל אולי זה בגלל שאני טפשי....
טוב לי עם אישתי האחת והיחידה ולא בגדתי בה מימי.
לא חושב שזה כדאי ולא חושב שזה עוזר לפתור בעיות בזוגיות אלא רק מחריף אותן.
אבל כמובן שזו רק דעתי.

אתה בנית את הגדר שלך בעצמך - בחרת את המסר שלך, וכעת, כמו עם צפריר, שהמדיום בעיניי הוא המסר, וכאשר אני רואה את שמך על הודעה אני יכולה לנחש מה יהיה כתוב במידה זו או אחרת, גם את. ואני לא רואה בכך פסול. ואם את יכולה לנחש, אז זה גם פותר אותך מהצורך לקרוא.

ובכל זאת, מילותיהן, ולא הן, הן המסר
זו כמובן הפרשנות שלך.

אני לא חושבת שנכון לקרוא לברירה תרבותית אבולוציה. מהרבה סיבות, אבל בעיקר כי זה ממש לא ברור, לפחות לי, למה את המתכוון תחת "אבולוציה תרבותית". אשמח להסבר.
הסיבה השנייה היא דעה די מקובלת כאן בנוגע לצדדים שליליים רבים בתרבות המערבית בפרט ובתרבויות לקחניות בכלל (ע"ע ישמעאל אם קראת).

אני מסכימה לחלוטין עם כך שתרבות משפיעה עלינו יותר מביולוגיה (וזה חלק משמעותי מהביולוגיה שלנו - האפשרות להסתגל למגוון מקומות ונסיבות באמצעות למידה תרבותית), רק שהתרבות שלנו לא נראית לי מונוגמית במיוחד.

לדעתי התרבות שלנו (לפחות התרבות הישראלית כמו שאני מכירה אותה) תומכת במונוגמיה סדרתית - לחיות במהלך החיים עם מגוון בני זוג. בן זוג אחד - פרידה - עוד בן זוג, וכו'.

ובגידה מבחינה אבולוציאונית לא מיועדת לעזור עם בעיות עם בן הזוג. לאבולוציה לא אכפת לא מהאושר שלי ולא מהאושר שלך
היא דואגת רק להמשכיות ולשרידות.

ואני לא רואה בכך פסול גם אני לא רואה בכך פסול, כמו שבאופן כללי אני לא רואה פסול בגבולות, שיכולים להועיל מאוד לפעמים. מישהי או מישהו זוכר את הגריין בו נאמר משהו בסגנון - סמן לך גבול ופצח במחול?

זו כמובן הפרשנות שלך כמובן. זה לא נושא שיש בו אמת אובייקטיבית (שיש אולי במתמטיקה). אולם בעוד שאת בשמת אני מכירה ולו וירטואלית, על לה גוין אני לא יודעת כמעט כלום. איך היא יכולה להיות המסר?
מצד שני, אני לא ממש מאימנה בכך שבני אדם יכולים להיות המסר, וגם בתקשור אני לא ממש מאמינה. כך שבהחלט יכול להיות שבמסגרת מערכת המושגים שלך בכל כתביי אני אהיה המסר, שכן אני לא מתקשרת אותו, אלא כותבת אותו בעצמי. מנקודת מבט אחרת, אפשר לראות בכל אמת רוחנית סוג של תקשור, וגם זו נקודת מבט שיש לה זכות קיום.

שבוע טוב

גבר - לא הבנתי מה לא מתיישב עם דברי קודם.
קצת חסרה את ההתחלה התמימה של הדף הזה...

חזרתי מסדנא ארוכה, קול ותנועה. זזתי, זרמתי, רקדתי, חבקתי את עצמי בתנועה. המון אנשים, חלקם מוכרים, אבל פרקי זמן ארוכים של רק לעצמי.

קצת חסרה את ההתחלה התמימה של הדף הזה...
גם אני מרגיש ככה.... לא בגללך

ובכלל, אני יותר מבין את תחושת המקלחת הציבורית שתיארת...

ואם בקשר לריחוק התכוונת רק ל:
חזרתי מסדנא ארוכה, קול ותנועה. זזתי, זרמתי, רקדתי, חבקתי את עצמי בתנועה. המון אנשים, חלקם מוכרים, אבל פרקי זמן ארוכים של רק לעצמי.
אז זה ברור. איך הגיב בעלך? איך את הגבת? בכל מקרה, מקווה שנהנית מאד!!!

הסדנה היתה מעניינת. בעלי הגיב בסבבה, יכול היה להצטרף לו רצה.

מה היה קורה לו היה מגיע? הקשב שלי היה נוטה אליו, לא אלי. כשהיו אומרים לעשות תנועה, הייתי מתבוננת איך הוא עושה אותה. כשהיו אומרים להפיק צליל, הייתי מאזינה איך הוא מפיק אותו. אם היה נתקע במשהו הייתי מנתחת ביני לביני את התקיעות, ואם היה צריך לבחור משהו, על פני להתעמק בבחירתי הייתי מסתקרנת מה בחר הוא. אין ספק שזה לא אזור הנוחות שלו, והוא היה מתקשה שם מאד. מכיוון שלא הגיע, התקשתי אני.

היו כל מיני דברים. הרבה בתנועה, הגוף עובד, הרגש, המגע והדמיון. לא המיינד, כמה טוב לתת לו לנוח לפעמים, למיינד השתלטן והמפותח שלי. התחברתי בקלות יחסית למסעות הדמיון המודרך, לקצב, לאוירה, התנועה שבגוף הודפת התנגדות שבראש. היו קטעים שהיה צריך לבחור פרטנר לאיזה דבר, והמגע היה קל מאד, כמעט לא קיים. שניים אוחזים באותה מטפחת, נניח. ואני בחרתי רק בנשים, או שכך יצא, וגם המגע הקל היה לי קרוב מדי, וכשנאמר להפיל את המטפחת ולגעת בקצות האצבעות הרגשתי איך הנוחות השברירית מתפוגגת לי, כל כולי מרוכזת באותו מגע עם אותה אחרת, דואגת שמספיק נעים לה, שמספיק מתאים לה, שמה היא עושה עכשיו מה אני, והכל בעיניים עצומות ובמגע אוירי כמעט, וכשנאמר להניח הנחתי בהקלה וחזרתי אל עצמי, מספיק אני נוגעת כל הזמן, מחובקת מכורבלת עם הילדים שלי יום ולילה, אני לא אוהבת לגעת באנשים זרים, וגם לא רוצה שיגעו בי.

והרגשתי כל מיני דברים, קצת חוסר יציבות אולי, כמו פעם כשעשיתי טרק באוכף ממש גבוה, למשל, ובדיוק נגמר המעקה. מוצפות גדולה, יש המון מסלולים בעולם, כולם נוגעים גם בי, את רובם אני לא מכירה בכלל. לא כולם מושכים אותי, חלקם אפילו מרתיעים במידת מה. למשל, לראות אנשים שמתעוררים בבוקר לתוך טאי צ'י. היו הרבה כאלו. תמיד הם נראים שלוים כאלו, אסופים, כל מיני דברים טובים. הרי גם אני יכולה לקום לתוך תנועות מוזרות כאלו, מה אין לי אותם שרירים ומפרקים, אבל לא נראה לי שזה יביא לי את אותה תועלת שמביא להם.

אני מנסה לערוך את הדף ולא מצליחה. יש כאן, להבנתי, שני דפים שונים... קצת מתנגשים.
לא שאין לי ענין או יכולת לתרום לדיונים תיאורטיים, אבל מה להם ולענין לשמו נפתח הדף?
קל מאד ליפול למלכודת הדמגוגיה התיאורטית, בעיקר כשהנסיינות היא ממנה והלאה
מילים יפות, גבוהות, מנוכרות... בפלטפורמה האינטרנטית. אותה זו בה אין יכולת לדעת מי העומד בצד השני, מהן חוויותיו, מאין נובעות השקפותיו, האם אותו אדם הדוגל בשלום הוא לא מחבל מועד, האם אותו אדם הבוחל במונוגמיה הוא לא ערירי ובדד, ואם כן אז מה.
למה קל לי יותר להקשיב למי שמביא מחייו ומנסיונו, מאשר למי שרק את הדגל אני רואה, ולא את נושאו?
הרבה דברים לחשוב עליהם, אבל האנרגיה שונה.
אולי זה לטובה

מה היה קורה לו היה מגיע? הקשב שלי היה נוטה אליו, לא אלי. כשהיו אומרים לעשות תנועה, הייתי מתבוננת איך הוא עושה אותה. כשהיו אומרים להפיק צליל, הייתי מאזינה איך הוא מפיק אותו. אם היה נתקע במשהו הייתי מנתחת ביני לביני את התקיעות, ואם היה צריך לבחור משהו, על פני להתעמק בבחירתי הייתי מסתקרנת מה בחר הוא. אין ספק שזה לא אזור הנוחות שלו, והוא היה מתקשה שם מאד. מכיוון שלא הגיע, התקשתי אני.

אני מאד נהנה מהדיוק שלך. לו היה מגיע היית עסוקה בו ולא בעצמך. זה היה מקל עליך להיות עסוקה בו ולא בעצמך.
ובכלל, אני חושב שיש לכולנו בעיה שאנחנו בורחים מעצמנו. בורחים ממתן דין וחשבון.
לפעמים הקירות סוגרים עלינו ולא מותירים לנו ברירה ולפעמים הם מציעים לנו סדק קטן למלט את הנפש החוצה.
טוב שהתקשית.

אני לא אוהבת לגעת באנשים זרים, וגם לא רוצה שיגעו בי.
כל כך מבין אותך. אם זאת יש מגע ויש מגע. אני נהנה לחבק חברים טובים כשנפגשים.
התודעה יוצרת את ההוויה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש. העוצמה של זה.
ההבנה שמה שהופך מגע עם אדם אחד לנעים ומגע עם אדם אחר לאסור זו התודעה שלנו בלבד.

לא נראה לי שזה יביא לי את אותה תועלת שמביא להם
מסכים מאד. התורות השונות מציעות לאדם מסלול לעבור מהשביל הדרוך היטב לדרך שפחות אנשים בוחרים בה.
למרות זאת, התורות השונות, בין אם זה יהדות או טאי צ'י יכולות רק להורות את הדרך אבל את ההליכה בדרך צריך לבצע האדם עצמו.
חשוב מאד להנות מהדרך כי היא חשובה יותר מהמטרה שלה או בעצם הדרך היא המטרה ולכן מציע לך ללכת רק בדרך שנראית לך.
אני כאמור בחרתי בדרך אינטלקטואלית במהותה. קורא, לומד, נהנה... נהנה מאד.
המילים זה מקום שבו אני מרגיש מאד מאד נוח.
עוד משחר נעורי אהבתי לקרוא. אני אוהב שימוש במילים מדויקות.
כמו בשיר הבא:

http://www.bartleby.com/119/1.html

יש כאן, להבנתי, שני דפים שונים... קצת מתנגשים.
גם אני מרגיש ככה. מתנגשים ממש.
וקטור אחד שמחפש את המיקוד והשני הפוך לו בכיוונו המחפש את הפיזור והם מבטלים זה את זה.

קל מאד ליפול למלכודת הדמגוגיה התיאורטית, בעיקר כשהנסיינות היא ממנה והלאה
גם אני תהיתי מה גרם לי להגיב בקוצר רוח... אין זו דרכי.
אני חושב שהסיבה לכך היא שהרגשתי שהמלים האלו והדיונים הללו מסיטים את הדף מדרכו ופוגעים בו
יוצרים רעש לבן שמפריע את הצליל המדויק שעומד בבסיס המסלול שבו הלכתי.
יוצרים אדווה של קולות הרוכבים על הקול המקורי.
קולות רקע שלא מפריעים כל זמן ששומעים את המוזיקה ברמקולי פלסטיק של מחשב
אבל מפריעים מאד כאשר רוצים לשמוע את הלב של המוזיקה דרך מערכת שמע המאפשרת לכל הספקטרום של המוזיקה לצאת החוצה.
אותו מנעד שחייבים להתמסר אליו כדי לקבל ממנו את העומק ואת הנשמה.
אותו מנעד שלא צריך אותו כאשר שומעים מוזיקה בשביל הכיף בנהיגה או בזמן שעושים עבודה כלשהי.

כמו בכל מסלול פנימה, כדי לחדור את ההגנות שאנחנו מציבים בפני עצמנו במסלול פנימה, עלינו להיות קשובים.
אני משער שזה גם מה שקורה ביוגה או טאי צ'י אולם אני הגעתי לשם דרך המילים ובכח המחשבה.

כשקראתי את דבריך, נהניתי מהיכולת שלך לדייק. לכן חשבתי שאני יכול לסייע לך כי עברתי דרך מרתקת דרך מילים מאד מאד מדויקות.
מילים שמוגדרות כמו פונקציות מתמטיות. חדות כסכין שאינו מותיר דבר תחת הלהב שלו אלא מחלק את העולם לשניים.
זה שמימין לסכין וזה שמשמאלו. חיתוך נקי, מדויק, מתמטי, אסתטי, משובב נפש.

עברתי דרך מרתקת דרך מילים מאד מאד מדויקות.

גמ, אני חושבת על המשפט הזה שלך משלשום. משהו שעוד לא הצלחתי לשים עליו את האצבע - יושב עלי כאן.
אני, כדי להגיע לדרך חדשה צריכה להסיר ממני את המילים, בדרך כלל. להתייחד עם הרגש, התחושה, האיברים המדויקים בגוף והחלקים המדויקים בנפש שנושאים את אותם רגשות ואותן תחושות.
לפעמים אני מתחברת לדברים שהם לא רגשות ולא תחושות, שאין להם שם באמת. כך היה כשקרו לי בחירות גדולות בחיים. ובכוונה אני כותבת "קרו לי", כי לכאורה היה בזה משהו פסיבי כמעט.
לפעמים אני מתחברת לדברים תוך תנועה, ריקוד, זרימה. לפעמים מתוך צבע, ריח, אויר. שחיה.
כבר כתבתי שאני חולמת, זוכרת וחושבת בתמונות. גם ברגשות. לעתים קרובות אני מתעוררת מחלום בידיעה מדויקת מה אני מרגישה ומה עובר עלי, למרות שהחלום עצמו כבר התפוגג ונמוג.
כדי להעביר למישהו אחר את החלום, או לדף, אני צריכה לעשות טרנספורמציה למילים. זו עבודה, צריך להקפיד בה כדי לדייק. לחוש מחדש את אותו חיבור לאותם רבדים של הרגש, לתמלל אותם כדיוקם ואז וגם להתאים לפורמט, כי לא הכל אפשר לכתוב כמו שהוא בדיוק. מקלחת ציבורית וזה. נראה שהמילים לעולם לא תהיינה עבורי מצלמה מדויקת של המתרחש פנימה, אפילו ביני לביני, שתמיד משהו יתפספס בדרך, יזלוג החוצה בטרנספורמציה, בתרגום המילולי לשם תקשורתי.

מצד שני, למילים יש את החסד שלהן, את משחקי ההדמיה והמשמעויות, הקישורים התרבותיים והנימות הפיוטיות, קסם רב יש בהן במילים. דוקא כשהן מתרחקות מהדיוק עצמו, כשהן לובשות צורה ונשלחות לאויר בזרועות פתוחות, מוכנות לשבת באוזני הצד שמנגד כפי שהוא יזמין אותן, רכות וגמישות, מתאימות את עצמן לנשמתו שלו, מחברות בין שלו ושלי.

ודאי שאתה איש של מילים, איש ספר וידע. המילים עומדות לצדך, נכונות תחת אצבעותיך כמו פונקציות מתמטיות. חדות כסכין שאינו מותיר דבר תחת הלהב שלו אלא מחלק את העולם לשניים
יכולת הכתיבה שלך מרשימה ומשרתת אותך (ואותנו) נפלא. תענוג לדעת שמצאת את דרכך דרך אותן מילים, תענוג אמיתי לקרוא אותך.

אבל מילותיך, כפי שאני מבינה אותן אצלי, הן אותן מילים שמשמשות אצלי ללימוד ולהעשרה. המילים המיועדות לצד השכלתני שבי, וסביר שגם לזה שבך.
הצד השכלתני מתנגש בצד הרגשי. כמו שכתבת קודם בענין אחר או לא, אלו וקטורים שונים. מבטלים אולי אחד את השני.

אני לא מבינה איך הצלחת לקחת מילים כתובות, ועוד כתובות קר - כלומר לא מכוונות אישית אליך כמו שאתה כאן באינטרנט מכוון אלי - ולעשות מהן תהליך רגשי עמוק כל כך.
האם לא פגשת כלל אנשים בדרכך? האם לא שוחחת, לא התחברת, לא הכרת אף אדם מאותם נושאי או מעבירי בשורה? חוץ מטנטרה שסיפרת, שזה חוץ מ- גדול אמנם, אבל יחיד בתיאוריך.

אנא ספר לי. אולי זה כלי שאוכל לאמץ גם עבורי, ואולי (שוב) אני טועה.

אני חושב שעוצמתן של המילים עבורי היא ביכולת שלהן להוציא את הדברים החוצה.
להוציא אותם ממחוזות הכאב הפנימי אל העולם החיצוני שבו אותם דברים מאיימים נראים לפתע בגודל הטבעי והקטן שלהם. ממש כמו שדלתות בית משפט פתוחות מבטיחות שיעשה שם צדק.
בתחושות פנימיות ובדיאלוג לא מילולי, מצאתי שאני יכול מהר מאד להאיץ תהליך שמביא אותי למצב שבו הדברים יוצאים מפרופורציה. ממש כמו בחקירה הנעשית במחשכים.
אחד מהקשיים הגדולים שלי עם עצמי, היה היכולת להגיד את שעל ליבי. להוציא את זה החוצה. את קשיי, את כאבי, את משא העבר שמקשה עלי במסע החיים.

הדיוק של המילים הוא כמובן אישי. המילים משמשות עבורי כלי שדורש ממני לדייק בחשיבה שלי.
מילים מדויקות אינן מאפשרות להשאיר את הדברים כענן שרואים אותו אבל אי אפשר לאחוז אותו או בו.
מן תיאור מילולי לכאורה שאין בו ממש, כמו שאני שואל את ילדי איך היה בבית הספר והם אומרים "בסדר" ובזה תם העניין.
תיאור שאינו אומר דבר וחצי דבר....
היכולת לתאר דברים בצורה מדויקת, כמו נניח רחל המשוררת הם פשוט כלי מרתק.
כמו למשל הצירוף של המילים משא ומסע פשוט גורם לי כיף.

המילים גם מאפשרות לי לדון בדברים עם עצמי. למשל, לכתוב חלום שחלמתי ולקרוא אותו אחרי מספר ימים זו חוויה מרתקת.
אמנם, במקרה הזה המדיום המילולי יכול לעצב את המסר וחלקים נכבדים מהחלום לא יכנסו לתיאור הזה וחלקים אחרים יכנסו בצורה אחרת.
כלומר השימוש בטכנולוגיה של השפה מאלץ להפוך דימויים עשירים למילים ויכול להיות שמשהו אובד בתהליך
אבל מצד שני זו דרך לזכור משהו לפחות. אולי מילים הן לא המדיום המתאים ביותר אבל הוא מדיום זמין נוח זול נגיש ועוד...
והכי חשוב, זה שכאשר משכללים את יכולת השימוש בו הוא הופך לכלי עדין ומדויק מאד.
ממש כמו שמשכללים כל יכולת אחרת ומביאים אותה לדרגת שליטה גבוהה.

ויש יתרונות נוספים. בתרבות היהודית למילים יש משמעות הרבה יותר עמוקה מאשר רצף אותיות שמסמל משהו.
יש שפות שהן כמו ברקוד בסופרמרקט. בו לכל מוצר יש מספר שמזהה אותו אבל יכלו בקלות להחליט שהקוד של מוצר א יהיה הקוד של מוצר ב והקוד של מוצר ב יהיה הקוד של מוצר א בתנאי שיעדכנו את התוכנה של המחשב בסופר. אין קשר בין הסימנים ובין מה שהם מתארים.
בעברית וביהדות, מילים יכולות לקשור בין דברים, להסביר אותם ולפתח את המשתמש בשפה.
למשל הקשר בין המילה פשוט במובן של פשטות ופשוט במובן של ללא בגדים והקרבה שלהם למילה שיפוט הן חיבור שרק השימוש בשפה העברית יכול יכול לייצר.

גם בקשר שצמח כאן, בינך וביני, למילים יש משמעות אדירה היות והם האמצעי שבו אנחנו משתמשים.
היכולת להשתמש בהם בצורה מדויקת מעלה את רמת השיח ודורש מהתודעה מאמץ גדול יותר.

הצד השכלתני מתנגש בצד הרגשי. כמו שכתבת קודם בענין אחר או לא, אלו וקטורים שונים. מבטלים אולי אחד את השני.
איני רואה התנגשות בין שכל ורגש כי להבנתי לכל אחד מהם תחום עיסוק אחר.
לפעמים הם פולשים זה לטריטוריה של זה, כובשים אותה ועושים בה כבשלהם.
הוקטורים הללו פועלים במישורים שונים.

אני לא מבינה איך הצלחת לקחת מילים כתובות, ועוד כתובות קר - כלומר לא מכוונות אישית אליך כמו שאתה כאן באינטרנט מכוון אלי - ולעשות מהן תהליך רגשי עמוק כל כך.
המילים הן לכאורה, רצף של סימנים. הן כתמי צבע על המסך או על הרשתית.
אבל, מרגע שפתחנו את סגור ליבנו בפניהן, הן מהדהדות בחלל הגוף ובנשמה.
הן אינן מילים סתמיות. הן יוצרות נקודה שרוטטת בלב פנימה. כמו פעולה של דיקור סיני.
ומכאן בא הרעיון של "והגית בו יומם ולילה".

לדוגמה, אני כותב, את קוראת ואינך מגיבה מיד. את חושבת, מהדהדת, נכנסת לעולם הלא מילולי שלך, עושה בו מהלך מסוים וחוזרת לעולם המילולי המשותף לנו.
לכן, הדיאלוג שלנו הוא לא מילולי וזהו. הדיאלוג הוא בעזרת טכנולוגית השפה והמילים. ממש כמו שהוא מבוצע בעזרת טכנולוגיה של אינטרנט.

ובכלל, שקראתי לראשונה את מה שכתבת, חשתי בליבי שאלו מילים שבאות מן הלב.
ככאלו הן נגעו בליבי ואני שמח על כך.

ולשאלתך, יש לי חברים טובים שאני מדבר איתם ומתכתב איתם. הקשר שלי איתם הוא מילולי בעיקרון.
יש לי גם אישה נפלאה שאיתה אני גם יכול לדבר ואיתה כמובן הקשר מאפשר דיאלוג ברמות גבוהות הרבה יותר.
אבל גם כאן, הייתי צריך ללמוד את כללי השפה כדי לתקשר בין הנשמות שלנו ולא לפעול לפי המקובל בחברה.

תנסי. זה כיף. את לא טועה. המילה הזו עוצרת.

ועוד דבר...
כל תיאוריה היא בעצם נכונה. היא הופכת להיות הפרדיגמה שמאמינים בה והיא המשקפיים דרכם רואים את העולם.
אין פרדיגמה נכונה ואין פרדיגמה לא נכונה כי פרדיגמה לעולם היא אמת זמנית כלומר, מה שרואה הסומא בארובה.
השאלה האם העולם הוא טוב או רע לדוגמה זו פרדיגמה שמאמינים בה
מדי יום קורים אלפי מקרים שיכולים בקלות לאושש כל אחת מהפרדיגמות הללו.
השאלה הגדולה היא באיזו פרדיגמה נוח לך להחזיק?
כיצד טוב לך לראות את המציאות?
זו רק הבחירה של כל אחד מאיתנו.
הבחירה שהעולם הוא רע (בטובו) היא קלה יותר.

אם אומר שקשה לי בבית ואשתי ממררת את חיי, יאמינו לי.
אם אומר שיש לי אשה נפלאה וטובה, ירימו גבה בספקנות.

השימוש במילים פשוט עושה לי טוב. מחבר אותי לעולמות קסומים אל עצמי, משרת אותי בהנאה ובשמחה.

בהשאלה, אם אנשים בוחרים אמצעים אחרים כדי לתקשר, אין יתרון לדרך אחת על פני השניה למעט העדפה אישית

הי,
תודה על ההתייחסות המפורטת.
גם אני משתמשת במילים, והרבה. נעים לי כשאני מצליחה לבטא את עצמי במילים מדויקות, כלומר כאלו שאני מרגישה שהחיבור שלהן לאמת הרגשית שלי הוא חיבור מלא ונכון. נעים לי גם כשהצד השני מבין את כוונתי, או כשאני מבינה טוב יותר את אותו צד שני - ולו רק משום שהוא ניסח את מילותיו בצורה שהן אינן מאפשרות להשאיר את הדברים כענן שרואים אותו אבל אי אפשר לאחוז אותו או בו. אני גם שמה לב שרק כנות מוחלטת יכולה להביא אותי לדיוק במילים הקשורות לרגש. כאן, לעתים קרובות נדרשת הקרבה על מנת להגיע לאותה כנות מוחלטת, ולפעמים אני נמנעת ממנה, והתגובות שאני מקבלת במקרים אלו לעולם לא תהיינה רלוונטיות דיין. כולל אלו שלי אל עצמי.

אבל שוב ושוב אתה חוזר על ענין הבחירה, ושוב ושוב עולה אותה חומה שפשוט תקועה לי מול הפנים, ואני לא מצליחה להבין אותה. אני הרי יכולה לדייק במילים מפה ועד הונולולו, להיות כנה כתינוק וחשופה כחשופית, ולהיות הכי חכמה שאני מצליחה. איך כל אלו לא עוזרים לי במצוקותי?

הנה, הבחור הזה. האייקון. יש לו אישה, וקל לעקוב אחריה - היא נוהגת לפזר תמונות מחייה באינטרנט. אינני מכירה אותה, אבל הקנאה שורפת בעצמותי. על אף שאני יודעת היטב בראש כל מיני עובדות אובייקטיביות שאמורות להשכיח, או לפחות לשכך, את אותה קנאה ממני. אני מתבוננת בתמונותיה דרך עיניו הדמיוניות של אותו גבר שבחר בה, ואני רואה את התגלמות השלמות, וזה כבר בכלל לא רלוונטי אם הוא איתה עכשיו או לא, או איך נראים חיי הביחד שלהם - זה שהאייקון שלי בחר דוקא בה הופך אותה בתחושתי לעל טבעית כמעט. במילים אחרות, אני מקנאה בה לא רק בגלל מה שלה יש ולי לא, אלא בגלל מה שאני מדמיינת בלבי עליה בכלל, היא כל כך יפה, האופי שלה נפלא, החיים שלה דבש, הכל מושלם לה. והקנאה הזו, שלי בה, היא הכי אמיתית ומוחשית שיש.

ושוב השיחה הזו, ביני לביני. ברור לי שהכל הבל, חסר ערך, חסר הגיון, חסר תועלת ובטח ובטח לא מה שהייתי בוחרת בעצמי. אני יכולה להאריך ולדייק בקנאה הזו בדיוק, לחפש על איזה סדק בעצמי יושב כל פסיק ופסיק שלה, למצוא הסבר לוגי לכל נימה של רגש וגם למלא את עצמי בעובדות יבשות שאמורות לספר לי סיפור שונה לחלוטין, או לפחות לקלף לשלמות בקצוות, שתרגיע. המון מילים יש לי, המון הסברים בעולם המילולי המקביל, זה שאני כה קלה בו, זה שלא מצליח להשיק בשום צורה לעולם הרוחש שבלב.

מה מתוך אותם כלים מילוליים שאתה מסביר יכול לסייע לי כאן?

(וגם: שאלת אותי לפני כמה זמן מהו כאב בעיני. למה שאלת?)

שליחה על ידי אוהבת* » 20 מאי 2015, 19:16

רק כנות מוחלטת יכולה להביא אותי לדיוק במילים הקשורות לרגש
לפעמים זה רק עניין של זמן, עד שרעיון נקלט בצורה משמעותית, הופך ממילים לרגש מדויק.

תודה על המילים שלך. הן נוגעות וכנות, גם אם את מרגישה אחרת.

תודה על מילותיך הנעימות, אוהבת. שמחה שאת כאן

חלק מאד מהותי בחיים הוא הלמידה. הלמידה היא זו שמבטיחה שהיום הזה הייתה לו משמעות
שהאדם שעולה על יצועי בערב אינו בדיוק אותו האדם שקם ממנו בבוקר אלא גרסה משודרגת שלו.
תיאורית הלמידה החביבה עלי היא זו שמסבירה למידה כאינטראקציה של האדם עם סביבתו.
הכלי הבסיסי ביותר לקיים את הלמידה היא שפה וזו מקשרת בין הנפשות של הלומדים.
אין בלמידה אמיתית מורה ידען ותלמיד ששותה בצמא את תורתו. בכל מקרה שניהם לומדים ומשכללים את עצמם.
כמו שנאמר, מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם.

כנות המחשבה, הדיוק של המחשבה, גורם לכך שגם כלי השפה שנשתמש בהם יהיו מדויקים יותר.
כלים טובים יותר, מאפשרים בנייה של מוצרים טובים יותר, איכותיים יותר ונעימים למגע ולשימוש.
כלים טובים יותר, יוכלו להוריד בקלות רבה את האבק המסווה את האתגר הניצב לפתחנו ולאפשר לנו לחבור אליו ולהתמודד איתו.

למשל, התיאור של אשת האייקון.
הנה הוצאת אותו מקרבך החוצה.
עכשיו, קראי אותו שוב.
ראי עד כמה הוא לא אומר דבר על אושרם ושמחתם.
ראי עד כמה זו חומה בצורה לכאורה של הנחות שבנית כדי לפגוע בעצמך. כדי להכאיב לעצמך ותו לא.
תוכלי לסבול כמה שתרצי. עד שתגידי לעצמך, מאסתי בכאב הזה. אני לא צריכה אותו יותר.

ושוב השפה העברית מראה לנו שיש קשר בין המילים:
קרביים שם נמצאים הרגשות, הקרב הנטוש בין הרגשות והמאבק של קרבה והקרבה.
מטרת העלאת הקורבנות היא בעצם קרבה.
כמו בשיר יפה של ר' יהודה הלוי, "המו קרבי להיות קרובים אליך".

אבל שוב ושוב אתה חוזר על ענין הבחירה, ושוב ושוב עולה אותה חומה שפשוט תקועה לי מול הפנים, ואני לא מצליחה להבין אותה. אני הרי יכולה לדייק במילים מפה ועד הונולולו, להיות כנה כתינוק וחשופה כחשופית, ולהיות הכי חכמה שאני מצליחה. איך כל אלו לא עוזרים לי במצוקותי?

אני חושב שאולי ההרצאה הזו יכולה לעזור כדי להסביר את כוונתי:

http://www.ted.com/talks/[po]dan gilbert asks why are we happy[/po]

יש בהרצאה מספר טענות שכדאי לשים אליהן לב:
הראשונה: מקור האושר יכול להיות פנימי: כאדם המאמין בהנעה פנימית ובהנאה פנימית, אני משאיר את האחריות על האושר שלי בידיים שלי ובהן בלבד. אני לא משאיר את האחריות לאושר שלי בידיים של אף אחד אחר. אפילו לא בידיה האמונות של אשתי האהובה או ילדי היקרים. זה לא כי אני לא סומך עליהם או עליה. הם גורמים לי הרבה מאד שמחה, אבל האושר שלי, הוא תמיד רק שלי ובאחריותי.

החברה הקפיטליסטית מעודדת את אי-האושר כי אי-האושר (שהוא ההפך מ אי האושר) הוא זה הגורם לאנשים להאמין שהאושר נמצא מעבר לפינה. ראיתי היום למשל בערוץ 8 נשים המכורות לניתוחים פלסטיים. יש כאלו המאמינים שהאושר נמצא בתוך בבקבוק מי בושם, במכונית חדשה או במוצרים אחרים. אודה על האמת שאינני סגפן ומחלק מאותם מוצרים נהנה מאד. עם זאת, אני משתדל לראות שבאמת הם גורמים לי הנאה. שאני באמת צריך את מה שהם עושים ולא קונה את החלום שהם מוכרים.
להבנתי, החברה הקפיטליסטית מעודדת את הצרכנות משתי סיבות. ראשית, כי הצריכה המוגברת היא סם החיים שלה (מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר). יש דרישה להגדיל את ההכנסות, את מחזורי המכירות, את שטחי המסחר... הגורם השני הוא שכדי לממן את הצרכנות הכפייתית הזאת אנחנו הולכים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה בעבודות לא מספקות ולא מתגמלות (ברור שלא כולם). עבודות אלו מגבירות את התסכול, מרחיקות את האושר, וכך אנחנו יוצאים שוב עם המעות הזעומות שהרווחנו בזיעת אפינו אל הקניון כדי להמתיק את גלולת החיים המרים הללו.
להבנתי, אי האושר המושרה עלינו דוחף אותנו לתוך לולאה איומה.
דוגמאות לכך אפשר לראות בסדרות טלויזיה. אין בהן אנשים מאושרים, שחיים טוב עם האישה שלהם, שיש להם קשר מיני זוגי מהנה איתה ורק איתה. אנשים כאלו לא מעניינים. הסיפור שלהם לא מעניין. כל סלב שנפרד מזוגתו הזמנית ישר עולה לכותרות ומספר על החיים הטובים שמחכים לו ברגע אחרי שיברך את ה' על שפטר אותו מעולו של זה.

בחירה: לא בחרנו את ההורים שלנו, את הילדים שלנו, את האחים שלנו. אנחנו מבינים שהם חלק נצחי בחיים שלנו. הם כאן כדי להשאר. אנחנו לומדים לחיות איתם. רק אדם אחד במשפחה הקרובה שלנו בחרנו. זה בן או בת הזוג. לכן, בכלל עולה על דעתנו להחליף אותו. - לא במקרה שלך.

שוב השיחה הזו, ביני לביני. ברור לי שהכל הבל, חסר ערך, חסר הגיון, חסר תועלת ובטח ובטח לא מה שהייתי בוחרת בעצמי.
נכון. אבל זה מה שבחרת בפועל. יש לך שתי אפשרויות ובחרת בזו שקל יותר להסביר למה בחרת בה. להאמין שהדשא של השכן ירוק יותר.

זה שלא מצליח להשיק בשום צורה לעולם הרוחש שבלב
כתבתי לך שבלב פנימה יושבת הילדה הפגועה שלך. זו ששמעה משהו, או חוותה משהו ואותו ארוע נחרט עמוק בתודעה שלך. אולי את אפילו לא זוכרת את אותו ארוע במודע, אבל הוא שם.
הילדה הפגועה הזאת מגינה עליך מפני אותה חוויה. היא מגינה עליך בעוז למרות שהאיום מפניו היא מגינה עליך כבר לא קיים.
היא מגינה עליך מנבכי תעלות הקשר הנסתרות והנפתלות של התודעה שלך.
לא תוכלי לסלק אותה משם בעימות חזיתי כי היא מכירה את נבכי נפשך ותמיד תמצא לה מחבוא ממנו תמשיך להלחם ולהגן עליך.

הדרך היחידה להתמודד איתה, היא לוותר על המלחמה הפנימית המתישה וחסרת התוחלת הזו. = מלחמה שאף פעם לא די לה.
יש לנטוש את הנשק ולחפש באהבה את אותה ילדה פגועה. לבוא אליה, לאחוז בידה לחבק אותה ולהראות לה שהאיום הוסר.
שיש שלום ושאפשר לצאת מהבונקר אל אור השמש.

אצלי, מה שהעיק עלי שנים היה קטע של שיחה שהתנהלה בין הורי. הייתי כבן שמונה, שכבתי במיטתי ושמעתי שיחה שלהם.
הייתה זו שיחה נינוחה, נורמלית לחלוטין בין בני זוג אבל היה בה משהו שהפחיד אותי.
משהו שהמשיך להפחיד אותי גם אחרי שעזבתי את הבית, הכרתי את אשתי, נישאתי ונהייתי אבא.
אותו ילד ששכב במיטה בחושך ונבהל עד עמקי נשמתו המשיך להגן עלי מפני גם כשהייתי מבוגר, למרות שלא הייתה שום סיבה לכך

אותו ילד כפה עלי להמשיך להחזיק צבא גדול ויקר, לגייס מילואים בכל פעם שנדמה היה שיש אויב באופק.
להתאמן שוב ושוב לקרב שלא התרחש ולא יתרחש.
אחזקת הצבא הזה, העיקה על התקציב הרוחני שלי. נאלצתי לקצץ בתקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות...
תקציב הבטחון ההולך וגדל הזה גזל ממני, בהסכמתי המלאה, ובאישורם של פחדי הקמאיים נתחים שמנים ממני לבקשתי, כדי להגן עלי מפני איום שאני המצאתי.
כמובן, שהיה לי גם נוח לראות צל הרים כהרים ולהיות בטוח שרק עירנותי וזהירותי הם אלו ששמרו עלי.

עד שיום אחד החלטתי שזהו. הבנתי שאין לי ממה לפחד. פתחתי את דלת הבונקר הזה.
פיזרתי את הצבא, והתחלתי להשתמש באנרגיה שלי לדברים שאני באמת צריך אותם.
ומאז, טוב לי.

אנחנו מרגישים שדלתו הסגורה של הבונקר הזה מגינה עלינו מכאב בשעה שדוקא הדלת הסגורה הזו היא מקור הכאב.
אנחנו מפחדים שאם נפתח את הדלת הכאב יגבר, אבל האמת היא שכאב יפחת ויעלם.
כי הכאב שלנו לא נמצא מהצד השני של הדלת והדלת אינה מגינה עלינו מפניו
הכאב נמצא איתנו בבונקר והדלת מונעת ממנו לצאת
כי המחשכים מונעים מאור השמש להאיר אותו ולהעיר אותנו

תודה לך.

טוב, יקח לי זמן לקרוא את זה מספיק פעמים כדי לתת צ'אנס להבנה...
לאמון גם, לסיטואציה, להודיה

בינתיים מקריאה ראשונה מתמצתת את דבריך, בתודה.

ומאז, טוב לי.
תודה לך.

יש לנו זמן... כל החיים לפנינו.
תהני מהדרך. אל תחשבי על הפרס שבסופה.
זכרי שאין בעולם הזה דבר אלא אהבה.
ואני לכאורה, ריאליסט ולוגיקן מושבע.

ואני לכאורה, ריאליסט ולוגיקן מושבע.

אתה עדין לא מסתדר לי. לא נופל לי לשום משבצת מוכנה... לא דומה לאנשים שרקדתי אתם בשבת, לא דומה לאנשים שהקשבתי אתם להרצאה אתמול. אין לך רחם, אולי יש לך כיפה. אתה יותר מבוגר ממני, וגם זה אם אתה באמת אתה, כלומר, ולא איזה משהו אחר שלא אומר. יש לך יכולת מילולית מדהימה, וכל קשר בין תוכנה למציאות שממנה היא ניזונה תלוי בראשי ובאמוני בלבד. במה אני מאמינה?

(זו לא שאלה. זה שיתוף)