קשה לגדל בני אדם

רק ארבע שנים אני אמא. אמא ליותר מילד אחד.
בחרתי להיות עם הילדים בבית. בחרתי להיניק עד אין קץ. לקחת במנשא, להקשיב לכל צרכיהם של ילדיי, לראות אותם לפניי, לדאוג.
בלי עזרה מאיש. חוץ מבעלי היקר שרוב שעות היום עוסק בפרנסתינו.
ילדיי גדלו וכך הדרישות, הקשיים. אני מתמודדת. הייתה לנו שנה קשה מאוד, עם המון משברים בכל התחומים.

ואני נפלתי למשכב. מחלה אחר מחלה, לא יודעת מה קורה לי. שומעת את עצמי ממלמלת "שאלוהים יקח אותי" . אבל אני לא מתכוונת לזה אל תדאגו.
כעת אני שוכבת במיטה והנטל הוא על בן זוגי. פתרון קל אתם אומרים...
אני פשוט לא יכולה לעשות את זה יותר. זה דורש המון אנרגיות לגדל בני אדם. אני מרגישה שהם לוקחים כל פיסה ממני, הכל. ולי לא נשאר דבר.

חשבתי לשלוח אותם למסגרות. אבל אני שואלת את עצמי. אולי זה תקופה אולי זה יעבור. לא יכול להיות שלי קשה יותר מהאחרות שעושות את זה.
אני לא ממש רוצה לשלוח אותם למסגרות. אבל בבית הם מקבלים אמא כועסת, מתפרצת, מיואשת וחולה. האם זה נכון להם?

שלא תבינו לא נכון. אני לא מנסה למצא תמיכה לשליחת ילדיי למסגרת, אני באמת רוצה להשאר אתם בבית.

אני מרגישה כלכך לבד, כל כך אבודה. ילדיי מחפשים ללכת אחריי, אני אמא שלהם לא. לאן אני לוקחת אותם, לאן?

למה אני שופחת את מעיי כאן באינטרנט? אולי לקבל תשובה, עזרה עם כל הקהל הגדול הזה כאן שנמצא בבית עם ילדיו.

אני מרגישה כלכך לבד, כל כך אבודה. ילדיי מחפשים ללכת אחריי, אני אמא שלהם לא. לאן אני לוקחת אותם, לאן
אני אמא (רק) לילדה אחת, והיא עוד פצפונת, אבל אני מאוד מאוד מזדהה.

עירית_לוי

אני לא נמצאת במקום שלך, אבל אם אגיע אליו, אני חושבת שאחזור לשאלה - מדוע בחרתי בחינוך ביתי?
אני מניחה שחזרה למקום הזה היא תזכורת טובה שמעמידה את השאלה שלך - "האם לשלוח את הילדים למסגרות" - בפרספקטיבה אחרת.
כי אם ברור לך "למה", אז כל מה שנשאר זה למצוא פתרונות לבעיות שעולות בדרך (ה"למה" הוא תזכורת למחוייבות הראשונית. זה כמו בזוגיות. כאשר עולים קשיים ביחסים אני לא מחפשת פתחי מילוט אלא מנסה למצוא פתרונות ודרכים חדשות בתוך הקשר). ואם ה"למה" לא ברור זו הזדמנות להזכר בו, או כמובן לבחור אחרת אם הבחירה הראשונית כבר לא מתאימה.

מה שאני הייתי עושה לפני הכל ולפני ההתלבטות, זה למלא את המצברים, ועושה את זה בכמה ערוצים:

לטפל בעצמך - זה דבר ראשון. טיפולי גופנפש למינהם. לפנות לזה זמן וכסף. כרגע כ"עזרה ראשונה", אבל אחר כך גם בתור תחזוקה שוטפת. אני מטפלת בעצמי רוב הזמן, וגם בתקופות שהמצב הכלכלי שלנו לא משהו אני משאירה את ההוצאה הזאת בסדר עדיפויות גבוה יחסית. זה בסיסי בעיני.
לקבל עזרה בטיפול בילדים. בין אם זה מקרוב/ת משפחה, ובין אם זה בייביסיטר בתשלום. את לא אמורה להצליח לעשות את זה לבד. זה לא מציאותי.
להיפגש עם אנשים. אצלי זה ממלא מצברים מצויין. לא במקום שני הדברים הראשונים שדיברתי עליהם, אבל בהחלט בנוסף.

אני מאד מזדהה ורוצה לומר לך שאת לא לבד בתחושה הזו ובהתלבטות,הקושי.
אנחנו בחרנו כן לשלוח למסגרת,לא רק בגלל השחיקה אלא מעוד סיבות נוספות.אבל ההחלטה היא אישית לכל אחד.
המסר שכן חשוב לי להעביר לך(ואני מדברת מנסיון. אחרי לידת בני השני הייתי חלשה מאד וחולה המון)הוא זה;
את חייבת להקצות זמן לעצמך. בעיקר לטיפול בעצמך.ילדייך צריכים אמא בריאה ומלאת אנרגיות יותר מכל דבר אחר. כל המנשאים,החינוך הביתי והבישולים הבריאים לא יפצו או ישתוו לאמא כזו. אין טעם. המכלול שלך גוף ונפש זועקים אלייך לטפל בעצמך. אני לא מדברת על תספורת או מיניקור. אני מדברת על דיקור,על מסאז',על הליכה רגלית פעם ביום לבד.אולי יוגה פעם בשבוע או ריקודי בטן. כל דבר שימלא אותך ויתחזק אותך.
זה נהדר לגדל ילדים בלי פשרות אבל זה לא אומר שחייבים להגיע לאפיסת כוחות.

לא יכול להיות שלי קשה יותר מהאחרות שעושות את זה.
אל תשווי.
א.יכול להיות שכן יותר קשה לך וזה לא אומר שנכשלת.מותר לך.
ב.לא כולן מדברות על זה בגלוי כמוך.

אני מאוד מזדהה איתך.
אני ממש הייתי במצב ירוד אחרי הלידה השנייה. הלכתי לטפל בעצמי בכמה שיטות, להבריא, להתחזק.
מגיע לילדים שלי אמא בריאה ומתפקדת, לא מותשת, חלשה וחולנית.
נעזרתי בצפריר שפרון, בדיקור סיני, בשיטת אייפק, בהילינג, רייקי, שיאצו, BAT, תזונה ועוד. עכשיו אני ממש משתפרת בקצב מדהים. עוד לא במקום שאני רוצה להיות, אבל מאוד קרובה. הרבה יותר חזקה ורגועה.

תודה על התגובות. זה מאוד מחזק אותי.

אני משתדלת להקצות זמן לעצמי אבל לא תמיד מצליחה. יש לי תינוק קטן בבית.
חשבתי לנסוע לאנשהו ליומיים. לאיזה ספא שיפנקו אותי. אבל זה מפחיד אותי לעזוב אותם כך.
אבל כל פעם שאני חושבת הנה אני הולכת להשאר אתם לבד. אני נכנסת לדיכאון קל. אבל כשאני נוסעת לאנשהו ולא רואה אותם כמה שעות אני מאוד שמחה להיות אתם.
חשבנו להתחיל לקחת עזרה ממטפלת, נערה לפני צבא. שתהייה איתי בבית פעמיים בשבוע, שאני אוכל אולי לקרא, אולי לנוח.
התחלתי לטפל בעצמי בדיקור. המדקר אמר לי שהתרופה הכי טובה בשבילי זה חופשה לבד.

בשמת תודה על הגילוי לב. לדעת שיש אור בקצה המנהרה. או יותר נכון הבור שאני שקועה בו עכשיו.

חשבתי לנסוע לאנשהו ליומיים. לאיזה ספא שיפנקו אותי. אבל זה מפחיד אותי לעזוב אותם כך.
אני מאד מבינה אותך וחושבת שזה גם לא נכון שתכפי על עצמך התרחקות ממושכת מהם. בעיניי, להתחיל בכמה שעות פה ושם זה יותר נכון והדרגתי. גם לי נורא נורא קשה להתרחק מהילדים להרבה זמן וגם ברגעים שנורא קשה לי אני לא רוצה לישון בלעדיהם בשום מקום...

נשמע שהתחלת בכמה צעדים חשובים. איפה אתם גרים ? האם יש סביבך עוד אמהות בחינוך היתי או בכלל חברות קרובות ? האפשרות להעביר את היום עם עוד אמהות לפעמים מאד מאד מקלה, יש לך אפשרות כזאת ??

וגם, מתחברת עם בשמת, אני מרגישה שמאז שהתחלתי לטפל בעצמי יש הרבה תמורות. כמובן, הדרך עוד ארוכה, אבל לפחות אני כבר בדרך והיעדים קצת יותר ברורים וקצת קצת יותר קרובים.

גם אנחנו בבית, 3 ילדים, הגדול בן 4.7 והקטן בן 6 שבועות.
וזה קשה. לפעמים מאד ואני רוצה למצוא לעצמי איזו אמא שתטפל גם בי. וגם אני מרגישה לפעמים
כלכך לבד, כל כך אבודה. ילדיי מחפשים ללכת אחריי, אני אמא שלהם לא. לאן אני לוקחת אותם, לאן?
והעייפות, וחוסר השינה וחוסר הסבלנות ובעיקר תחושת האחריות הכבדה שמונחת על כתפיי לגדל בני אדם.
אז אני שולחת לך חיבוק חיזוק וגם:
ברזל - למדתי בדרך הקשה שחוסר בברזל עושה אותי תשושה, עצבנית, חסרת סבלנות, וחולה. אני פשוט מקפידה (מאד מאד )לקחת ברזל. ובהזדמנות זו גם ויטמינים אחרים.
לנשום - ברגעי הכעס הגדולים, לפני שבאה השאגה, אני מנסה לעצור רגע ולקחת נשימה עמוקה. נשמע כמו קלישאה אבל אצלי לפחות זה עוזר לפעמים. למצוא את המילים. או שלא. לפחות נשמתי כמו שצריך...
לחוות את הקושי כרגעים. הופ, הנה בא גל, קצת גבוה, קצת מפחיד, מים בעיניים, (הבית הפוך, אני עייפה וכולנו בוכים...) אבל כמו גל, הרגע עובר, ובא קצת שקט (הילדים נרגעים, הקטנצ'יק נרדם ואני מול המחשב..

) ויש גם גלים נעימים לפעמים. לא לאבד אותם.
אני סולחת לעצמי. על הרגעים והימים שבהם לא הייתי האמא שאני רוצה להיות. ניתנת לי ההזדמנות לנסות שוב, ללמוד ולתקן.

שנחזיק מעמד..

אני סולחת לעצמי. על הרגעים והימים שבהם לא הייתי האמא שאני רוצה להיות. ניתנת לי ההזדמנות לנסות שוב, ללמוד ולתקן.
משפט יפה ונוגע לליבי

אמא מותשת

אני סולחת לעצמי. על הרגעים והימים שבהם לא הייתי האמא שאני רוצה להיות. ניתנת לי ההזדמנות לנסות שוב, ללמוד ולתקן.
תודה על המשפט הזה. ותודה על הגילוי לב.

אני מרגישה קצת יותר טוב היום. גיליתי שרוב המצב שלי נוצר מחוסר עונים . אני באמת צריכה ללמוד לנשום ולשחרר.
ובאמת שנחזיק מעמד.

יש סביבי נשים בחינוך ביתי. אומנם במרחק נסיעה. אבל אני כ'כ חולה שאין לי הכוחות לנסוע.
אולי אני באמת צריכה למצא עוד ערוצים לטפל בעצמי.

מאוד מחזק אותי לקרא אתכן תודה @}

_אני משתדלת להקצות זמן לעצמי אבל לא תמיד מצליחה. יש לי תינוק קטן בבית.
חשבתי לנסוע לאנשהו ליומיים. לאיזה ספא שיפנקו אותי. אבל זה מפחיד אותי לעזוב אותם כך._
מסכימה איתך, אלה רגשות טבעיים עם תינוק כה קטן.
לכן גם אני מצטרפת להמלצות לעשות כרגע דברים במנות קטנות יותר: טיפול בדיקור סיני פעם בשבוע, אם אפשר בשעה שהבעל יכול להיות עם הילדים (חוסך בייביסיטר) או לקחת את הבייביסיטר איתך, טיפולים שעוזרים הרבה אבל לא מצריכים לא נסיעות ולא בייביסיטר (להקפיד על ויטמינים - מולטי ויטמין, כדורי ברזל ו/או B12 , גם כמוסות שמן דגים מאוד מועילות, גם ליונק הקטן; פרחי באך , הדברים שיש ל צפריר שפרון להציע, ועוד).

המדקר אמר לי שהתרופה הכי טובה בשבילי זה חופשה לבד.
אולי, אבל אני מניחה שהוא לא אמא מיניקה (שכותבת ב באופן טבעי , מה שמראה שיש לה גם תפיסות ורגשות שלא כל כך מתאימות לפרידות כאלה מהתינוק שלה).
עוד תרופה טובה שהרגע חשבתי עליה: הים. פשוט לשבת מול הים ורק להריח את הים ולהתבונן בגלים.
וגם מדיטציה היא משהו פשוט וזול שאפשר לעשות בבית בחינם ותורם המון לבריאות (רבע שעה כשהתינוק ישן).

כמוסות שמן דגים מאוד מועילות, גם ליונק הקטן.
קראתי שוב וראיתי שאפשר להבין לא נכון. אני מתכוונת, שמחקרים גילו שכאשר אמא מיניקה נטלה כמוסות שמן דגים, היתה לזה השפעה טובה על היונק בזכות מה שעבר דרך החלב שלה אליו (לא שהוא קיבל כמוסות שמן דגים ישירות).

אמא מתמודדת - תודה לך ותודה לכל מי שמגיב ונותן עצה...
אני מוצאת את עצמי קוראת ומזדהה עם כל משפט והרגשה.
יש לי ילד בן שלוש וילד בן שנה וקצת...צפופים...
וככה גם החיים - תובעניים ולא מתפשרים...
אך האם זה אומר שעלי להישבר ? להתרסק ? לקרוס תחת העול
והוא די גדול..
אני לא כזו אמיצה, להיות עם שני הקטנים כל היום בבית זה קשה מאוד, שלחתי אותם למעון
בתקווה שאוכל לעבוד בבית, אבל כשהם חוזרים מהגן הם מלאי מרץ ואנרגיה
ואני מתמודדת איתם עד שבעלי חוזר הביתה...
וכל יום זו התמודדות חדשה ושונה
פעם זה אומר שאני מטיילת איתם בכל רחבי העיר, בכל גני המשחקים ואז אפשר לזכות בכמה דקות של שלווה
כי הם מוצאים חברים ולחברים בדרך כלל יש אמא או אבא שאפשר לדבר איתם
וזו מעין הפוגה קלה...
לפעמים הקטנים מושכים אותי לביקור אצל חברים מהגן, ואז ההורים שלהם מארחים אותנו די יפה
וגם זה נחמד וקליל ושובר את שגרת היום יום
ולפעמים נשארים בבית - ואז חשוב מאוד לזכור לקחת הכל בקלות
ואם אני כועסת (וזה קורה לא מעט) אני פשוט אומרת לעצמי - תני לזה לעבור... זה עובר...הנה זה עבר...
אני משנה כיוון
משנה נושא
הולכת לחדר אחר
מדליקה טלביזיה
מכבה
קוראת סיפור
שרה שיר
מנסה להפוך את הכעס לקליל...
את הצעקה לשירה
ואת הדמעה לבת שחוק
ככה יותר קל לי
ולילדים שלי, האהובים,
קצת יותר נעים...
ועצה אחרונה שכבר נאמרה - קחי לעצמך זמן, פרגני לעצמך, אז מה אם יש לך ילד ממש קטן ?
קחי לך איזה שעה או שעתיים וצאי לטייל, תדאגי שמישהו ישמור על הקטן, אבא או שכנה או ביביסיטר
קחי לך קצת יותר נשימה, זה מגיע לך ... זה מגיע לילדים שלך...
מצאי לך תחביב או עבודה - תשקיעי קצת יותר בעצמך
ילדיך ישמחו לדעת שיש לאמא שלהם חיים מעבר לגידול ילדים...
עוד רגע לפני שתרגישי הם יפרשו כנפיים ויעופו.
אמרת שאת מרגישה שהם לוקחים כל פיסה ממך, אך הם עושים זאת כי כך את מרגישה - בחרת בזאת - לראות אותם לפנייך
ובכן נפלת למשכב, היית חולה - הגוף שלך מאותת לך לחדול מכך -
חידלי
ותתחילי לחיות את חייך...
ולא רק את חייך...
תני זמן גם לזוגיות שלך, החזירי את הרומנטיקה, זו תהא לך לרפואה שלמה...
שוב תודה לך ותודה לכל מי שהציע הצעות כל כך יפות קלות ופשוטות
גם אני לקחתי מפה קצת לחיים הפרטיים שלי - ברשותכם - תודה

עוד רגע לפני שתרגישי הם יפרשו כנפיים ויעופו
בימים קשים ומתישים אני מזכירה לעצמי את זה. שהתקופה הקשה הזו היא כל כך חד פעמית ויש בה גם הרבה קסם. וזה עוזר להתגבר. אבל זה לא פוסל את העובדה שאנחנו חיייבות לדאוג לעצמינו. אנחנו גם...בני אדם (-:

זה דורש המון אנרגיות לגדל בני אדם. אני מרגישה שהם לוקחים כל פיסה ממני, הכל. ולי לא נשאר דבר.

אמרת שאת מרגישה שהם לוקחים כל פיסה ממך, אך הם עושים זאת כי כך את מרגישה - בחרת בזאת

אני חושבת שבעצם, משהו ממש חשוב שלמדתי בחינוך הביתי שלנו זה לשים גבול. לא להם אלא לעצמי. למדתי שיש גבול לכמה שאני יכולה "להיות שם בשבילם כל הזמן". למדתי לתת להם להסתדר קצת בלעדי. לא להעסיק אותם כל הזמן, לכרכר סביבם, לפתור להם ובשבילם את כל הבעיות והקשיים. זה יכול ממש להתיש. ובעיניי זה לא נכון. לא לי אבל גם לא להם. אני איתם, לידם. כשהם צריכים אותי הם מבקשים. לפעמים במילים ולפעמים בדרכים אחרות. אבל אני מנסה ללמוד להתערב להם פחות. וזה לחלוטין סיותר טוב בשבילי והרבה פחות מתיש.

שאלוהים יקח אותי"
מתמודדת יקרה, אין לך מושג כמה פעמים אמרתי את המשפט הזה, ואצלי הילדים נמצאים במסגרות חינוכיות. אני מרגישה בדיוק כמוך, לפעמים נראה לי שאני כל הזמן עסוקה בהתמודדויות יומיומיות איתם שאני ממש שוכחת להנות מהם ולאהוב אותם.
הרבה פעמים אני יושבת בלילה [אז הם ישנים, ואני הכי אוהבת אותם בעולם] וחושבת על שינויים שאני צריכה לעשות, זה מחזיק בדרך כלל יומיים וכן הלאה.
אם תמצאי את הדרך הנכונה, נא להודיע לי.

שומעת את עצמי ממלמלת "שאלוהים יקח אותי" . אבל אני לא מתכוונת לזה אל תדאגו.
המילים שאת אומרת, המחשבות שאת חושבת - זו המציאות שלך
המעשים שלך נובעים מהמחשבות שלך, מהרגשות, מהתקוות, מהייאוש..
את יכולה להשפיע !
תתחילי לחשוב חיובי, אל תגידי הלוואי, או - קל להגיד..
תחשבי - יהיה טוב !
תקומי בבוקר ותאמרי לעצמך - החיים יפים !
נכון - הפרנסה קשה, הילדים קשים, הבעל אדיש, החיים אכזריים, האנשים רעים...
אין סוף לאמירות הללו - גם אין בהם טעם...
תאמרי לעצמך - אני חזקה, אני מתמודדת יפה, אני אוהבת את החיים, החיים יפים
והילדים ? שמרי אותם קרוב אלייך ככל שתוכלי - הם יחזקו אותך בימים קשים...
תני לאהבה שבך להוביל, לפרוץ, תני לאהבה לנצח.

משהו ממש חשוב שלמדתי בחינוך הביתי שלנו זה לשים גבול. לא להם אלא לעצמי. למדתי שיש גבול לכמה שאני יכולה.
תודה על המשפט הזה. משהו שידעתי אבל צריך להיזכר בו. לעיתים קרובות @}

משהו ממש חשוב שלמדתי בחינוך הביתי שלנו זה לשים גבול. לא להם אלא לעצמי. למדתי שיש גבול לכמה שאני יכולה.

איך עושים את הגבול הזה? הרי אני מרגישה אותו רק כשאני מגיעה לקצה גבול היכולת. רגע לפני הצעקה. או בעצם כבר אחרי הצעקה.
איך יודעים מראש הנה כך וכך יותר מזה אני לא מסוגלת יותר?
הרי יש לי לפחות נתייה לעבור את גבול היכולת בשביל ילדי בלי לשים לב. רק בדיאבד.

אני לא רוצה להגיע לסוף טנק הדלק כל הזמן, לנסוע על אדים ולהתקע ולחכות לחילוץ. ככה הרכב כל הזמן יהיה במוסך, אני הורסת אותו. אני רוצה להתקין מד דלק שיאמר לי עוד כך וכך את צריכה לעצור לתדלק.(דימוי היחיד שמצאתי למרות שאני לא משהו במכוניות)

משהי גילתה את הסוד? או רק אני מנותקת מעצמי שזה נוגע לילדיי?

איך עושים את הגבול הזה? הרי אני מרגישה אותו רק כשאני מגיעה לקצה גבול היכולת
צפריר היה אומר לך:
מתבוננים.
הרבה תשומת לב. תשימי לב. תתבונני. בעצמך, בסיטואציות. לאט לאט, את תתחילי לזהות רגע לפני הצעקה, אחר כך שני רגעים לפני הצעקה, אחר כך עוד יותר. אחר כך יהיו כבר סיטואציות שתזהי בהתחלה, ותגידי: עכשיו הזמן לחבק את הילד, כי הוא מרגיש "הפוך" ואם אני אתן הרבה חיבוקים ותשומת לב עכשיו, זה ימנע השתוללות שלו אחר כך.
ואגב, ל צפריר שפרון יש פתרונות שעוזרים לפתח את זיהוי הגבולות שלך, את החיבור עם הרגשות שלך. ולא רק לו.

איך עושים את הגבול הזה? הרי אני מרגישה אותו רק כשאני מגיעה לקצה גבול היכולת.
אני חושבת שאפשר לשים כמה קווים "אפרפרים" מראש. הרי אנחנו גם קצת מכירים את עצמנו

בלי עזרה מאיש. חוץ מבעלי היקר שרוב שעות היום עוסק בפרנסתינו.
אם תקחי לך עזרה, נגיד פעמיים בשבוע לשעתיים, הרי זה ברור מראש שזה כמעט לא נורמלי להצליח לבד כל הזמן ולהישאר בן-אדם, אגב, מאוד יפה איך התחלת את המסע של הדף הזה כשאת רוצה לגדל את ילדייך להיות בני אדם, והנה, את מחפשת אחר פתרונות לגדל את עצמך להיות בן-אדם.
אם תסכימי "לרדת מהאולימפוס של להיות מוצלחת כל-כך לבד" זה נראה לי כמו גבול התחלתי לא רע.
הרי מהו הגבול אם לא לזהות מה אני יכולה ומה לא?
אי אפשר שהכל יהיה מושלם, שתהיה אידיליה כל היום, כולם ביחד בבית זה לא פשוט ולכל אחד צרכים משלו, וגם את בן אדם, אז קודם כל תני גם לעצמך הנחות.
קחי עזרה, אפילו כשאת בבית, למשל ילדה 'בוגרת' שיכולה לבוא קצת להיות עם הילדים, ואת נ-ו-ש-מ-ת.
ואז רואה מה את רוצה לעשות, בשקט. אם זה לטגן קציצות או לקרוא ספר, או ללכת לטיול של רבע שעה בחוץ רק לנשום קצת את השקט.

איך יודעים מראש הנה כך וכך יותר מזה אני לא מסוגלת יותר?
כשחיים על פי מצבי רוח לא תמיד אפשר לדעת מראש מתי "זה מגיע כבר לקצה".
זו לא ביקורת עלייך כי אני לא מכירה אותך, אבל אני מכירה את עצמי. ומכירה את המצבים האלו שמשהו כבר מעל ומעבר ואז הוא מציף.
תשומת לב לעצמי, לקשיים שלי, והכרות עם הנקודות החלשות שלי יכולות לעזור לי להתארגן מראש .
כן להכין תכנית גמישה למשך היום, כן לדעת מתי אבשל, ואיך אתארגן עם האוכל ליומיים, כן לתכנן יציאות החוצה כי הן כל כך עוזרות ל כ ו ל ם. להיפגש עם אנשים, לטייל, לעשות סתם סיבוב ולקנות משהו בחוץ, זה מאוורר את הראש ואת האווירה.
וגם - את בטח כבר למדת קצת להכיר את ילדייך ואת הנקודות החמות אצלם. אז את יודעת למשל שאחד צריך את השינה שלו בצהריים ( סתם, דוגמא ) והשני צריך את הפינוק עם הסיפור... וכך את זורמת עם הצרכים של כולם, כמו קוסמת

זה בוודאי לא קל להיות 'בן אדם' מושלם, אבל אדם הוא קודם כל אנושי. יש כל מיני רגעים, כמו הגלים, עולים יורדים. לעיתים הים סוער ולעיתים רגוע. הכל אנושי. תני לעצמך מרחב להיות.
נסי 'לתפוס גל' ולהגיע איתו בשלום אל החוף, ואז שוב..... כמו משחק כזה.

עירית_לוי

הרבה תשומת לב. תשימי לב. תתבונני. בעצמך, בסיטואציות. לאט לאט, את תתחילי לזהות רגע לפני הצעקה, אחר כך שני רגעים לפני הצעקה, אחר כך עוד יותר.

רוצה להוסיף לזה - תסתכלי גם על איך שהגוף שלך מגיב, במקביל להתבוננות על הרגשות (שריר שמתחיל להתכווץ, טיק בעין שמתחיל לקפץ, כאב בטן וכו' וכו').

רק בשנים האחרונות למדתי שאצלי כאב ראש בצידי הראש, ברקות, מעיד על מתח גדול שמתבשל לו. פעם בכלל לא חיברתי בין הדברים. הייתי לוקחת אקמול ומחכה שיעבור. היום אני מחפשת את מה שגרם למתח, והרבה פעמים מצליחה לזהות עוד לפני שמגיע הכאב הגדול.
עוד סימן שלמדתי על עצמי לאחרונה זה הנשימה. כשאני במתח אני די מפסיקה לנשום. נושמת נשימות קטנות קטנות וכמעט לא מורגשות.

תודה על התשובות.
באמת לא חשבתי על זה בשמת ופרח בר, ממש אני אתחיל ליישם....

בשמת. איפה קוראים עוד על הרעיונות הנפלאים האלה של צפריר שפרון? אני אשמח לשמוע עוד רעיונות פרקטיים כאלה.

אני לא רוצה להגיע לסוף טנק הדלק כל הזמן, לנסוע על אדים ולהתקע ולחכות לחילוץ. ככה הרכב כל הזמן יהיה במוסך, אני הורסת אותו.

בסרט הבטיחות של אל-על יש קטע שבעלי פעם 'האיר' לי, שאומר שברגעי מצוקה על ההורה לקחת את מסכת החמצן ולחבר ראשית לפניו שלו ורק אחר-כך להרכיב את המסכה המתאימה לילד. בעלי חשב שזה יכול להיות מתאים לעוד מקרים בחיינו עם הילדים.

אני לא יודעת אם זה כלל, הוא כנראה יודע למה צריך להזכיר לי את זה.. אבל במקום שאליו הגעת, ברגעים של חולשה, אולי כדאי לאמץ, ממש מהרגע שקמים בבוקר, לעשות דברים לעצמך, למענך, ושכולם יחכו ויצטרפו. לאכול כש את רעבה, לשמוע מוסיקה שאת אוהבת, להתקלח ראשונה, לקנות לך בגדים (או בגד) לעונה החדשה, ראשונה, לפני כולם. להיות קצת 'אמא' לעצמך.

לא כולנו אותו דבר, אבל לכל אחת יש את השיעורים שלה, והקשיים עם הילדים הם הרבה פעמים זכוכית מגדלת לביטול עצמי שקיים בנו. 'לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואת(ה) תמשל(י) בו'

ב דחילו

אמא מתמודדת,
את לא לבד
תהליך החלמה משפחתי
הרבה אהבה

הגעתי באיחור אבל בטח שמסכימה עם מה שכבר כתבו לך

והעניין הזה עם הגבולות הוא לא רק עם/מול הילדים. להרבה אנשים קשה לשים גבולות. גם עם הבן/בת זוג, הבוס, האמא....
עם הילדים זה רק חלק מהעניין. ומשם אני התחלתי כי זה היה הכי דחוף והכי זמין לתרגול....

ואם תעשי חיפוש לפי "צפריר שפרון" או "אורנה שפרון" תקבלי רשימה ארוכה ארוכה של דפים שכמעט כל אחד מהם יכול להיות מקום טוב להתחיל. @}

תודה

קשה לי עם הילד. הוא בן שמונה ורבע ואני אמא די רתחנית. יותר נכון פעם הייתי יותר רתחנית, בתקופה קשה שעברנו. עכשיו יותר מתון פה אבל עדיין קשה לי להיות סבלנית ומייד מאיימת בעונשים (חוץ מאשר בפעמים שאני תופסת את עצמי ונושמת עמוק ומגיבה באופן מידתי והדרגתי ואני רואה שזה קצת יותר יעיל מאשר לאיים מיד).
אבל מה שקשה לי איתו זו ההשפעה שאני רואה על הילד. הוא לא יודע לפתור סכסוכים, לכל דבר ניגש בצעקות ובדווקא ובאולטימטומים. אני מעירה לו אבל מדי פעם נזכרת שהוא למד את זה ממני בעצם. ודי מתביישת בעצמי. יש לי הרגשה שגם אם עכשיו אמשיך להיות האמא הכי סבלנית בעולם הוא כבר לא ידע לגשת לויכוח באופן סבלני וקשוב. או שיותר גרוע - כאילו משהו אצלו נצרב בקונפליקטים הקשים של פעם ומאז הוא כאילו מחפש את הקצה. הוא לא יפסיק עד שלא אצעק ואתרגז ואתן לו נאום שלם בכעס. כאילו הוא כבר רוצה את החיכוך הזה מולי ומחפש אותו.
זו לפחות ההרגשה שלי. אולי היא מונעת מרגשות אשם אבל יתכן שיש בה גם גרעין של אמת.
אשמח לתמיכה, עצות, רעיונות.

קצת חשבו נפש, ביום הכיפור הזה...מוזמנים לפוסט חדש post]סליחה מילדי... 26[/po].html

שלום. לא יודעת אם זה המקום אבל לא רציתי לפתוח סתם דף חדש. האם יש כאן הורים לילדים שמבקרים בגני עירייה?

חשוב מאוד לקבל דעה של הורים לילדים בוגרי הגן יש כמובן הבדלים עצומים בין גן לגן, תלוי בעיר ובגננות