קשה לי עם הבת שלי

[אמא_ל_3*]

יש לי 3 בנות.הגדולה בת 5,הקטנה פיצפונת.
בזמן האחרון,ממש קשה לי עם הגדולה.הלב שלי נחמץ אפילו כשאני חושבת על זה...
היא הבכורה.כשהיה לי רק אותה,הייתי אמא מושלמת.באמת.מנשא,כל היום.הנקה-עד גיל שנתיים. גמילה-הדרגתית ורגישה.מיטה משפחתית עד גיל 4.קשב,מגע,אין סוף סבלנות.לא השארתי אותה לרגע,עד שבגיל שנתיים התחילה ללכת מרצונה לגן טבעי ומקסים.שם היא נהנתה מאוד,ולפעמים כשרצתה פתאום להישאר בבית,נשארה.
היה ביננו אמון מלא.והיא-ילדה "מושלמת".לא עברה אך פעם את השלב ההתפתחותי של להרביץ.של לעשות דווקא.
שיתוף פעולה מלא.

ואז נולדה הבת השניה שלי.
היא היתה אחות מקסימה. שום קנאה.שום כעס.
ואני-דאגתי-אולי היא לא מעיזה לבטא?והייתי מעודדת אותה-מוודא כל הזמן-שזה לא בגלל שאני לא נותנת מקום לרגשות האלו. זה פשוט היה נראה שבאמת,הכל בסדר. היא היתה בסדר גמור.
אבל לי-המעבר היה קשה.היה לי קשה כל כך,לעבור מההתמסרות המוחלטת הזו,(אפילו הרצון לעוד ילד הגיע לי ממקום של "אני רוצה שתהיה לה אחות\אח-זה יהיה לה כל כך טוב...)להתפשרויות.לאילוצים. כל הורה לשניים יודע על מה אני מדברת.
בהתחלה הרגשתי שאני לא מצליחה לאהוב את שניהם יחד.
היה לי כל כך קל להתאהב בתינוקת כשהייתי איתה לבד.
היה לי כל כך קל לאהוב את הגדולה כשהייתי איתה לבד.
אבל יחד-לא הצלחתי. הרגשתי שאלו סוגים שונים כל כך של אהבה...עם התינוקת-זו היתה אהבה שקטה כזו,מחבקת. איתה-זו היתה אהבה של הערכה. של נתינת מקום.
אבל זה קהה עם הזמן,אבל נותרה התחושה שכשאני עם שתיהן,לבד,אני לא נוכחת,אני שורדת...הייתי כל הזמן האנרגיה של הישרדות.(מתי ואיך אני אצליח ללכת לשירותים?האם אצליח לאכול ארוחת בוקר? האם התינוקת תצתרך לינוק בדיוק כשאני צריכה לאסוף את הגדולה מהגן,כמו אתמול?האם האוכל יישרף כי אני באמצע ההנקה?...)היה לי קשה.במיוחד,כי עברנו לעיר באותה שנה-ואני-אני לא אדם של לבד. אני צריכה אנשים מסביבי. לא כל הזמן,אבל ככה,כשאני עם הבנות לפחות...ופתאום,בלי שכנות,לא ידעתי איך להסתדר...
זה היה לא פשוט,אבל היה בסדר.

ובזמן האחרון,אולי כבר חצי שנה,אני מרגישה שמשהו נשבר.
עברנו שוב,אל מחוץ לעיר.
עזבנו את הגן האהוב,(שהפך להיות ממש חלק מהחיים של כל המשפחה-היינו ממש מעורבים שם.)
ואת כל הילדים העדינים ששם.
כשעזבנו-היא היתה בת 4.5,מאוד צמודה אלינו,ורגישה.
כל הילדים שהיא הכירה היו עדינים כאלו,טובים כאלו...
ועכשיו,היא יותר עצמאית,קשוחה.
יש כאן ילדים יותר פרועים.מסתובבים לבד,יחפים,בקוצים.
שזה אחלה,אבל זה בא עם עוד כל מני דברים...
כשעברנו,הגן פה ממש לא מצא חן בעניינו(גן רגיל,מבית החרושת של משרד החינוך)ורציתי להחזיר אותה לחינוך ביתי.
הייתי בתחילת הריון.הריון די קשה. הייתי מאוד עייפה,וחלשה.ראיתי שאין לי הרבה כוח לעשות איתה דברים,שיהיה לה מעניין. היא התחילה להשתעמם.אני רציתי שנ"צ.
היא התחילה לבקש ללכת לגן-כל השכנים שלה הלכו לגן. התלבטתי ארוכות-ולבסוף,עם המון כאב לב,החלטתי לשחרר.
היא הלכה לגן.
לאט-לאט,היא התחילה לחזור אחרת.
כל הזמן בדקתי אם היא חוזרת שמחה או עצובה,או אם היא רוצה\לא רוצה ללכת בבוקר-כדי למדוד אם הגן בסדר או לא.
ועכשיו-אני רואה שנעשו שינויים פנימיים.
היא למדה לאמר מילים לא יפות.
היא למדה לשקר.(עולות לי דמעות כשאני כותבת את זה...)
היא למדה להציק לאחותה הקטנה.לאמר לה "מעצבנת"! לאמר לה "נה-נה-בננה"!
לפעמים היא יוצאת בבוקר,וחוזרת בחושך.(עם גיחות קצרות,כדי לחטוף אוכל...)
היא למדה לצייר איש,ופרחים,והפסיקה למלא את כל הדף...
ואני צפיתי את השינויים האלה-ואמרתי לעצמי:"תני לה להתבגר. את לא יכולה לגונן עליה כל הזמן.את לא יכולה לנסות להשאיר אותה מלאך קטן. תני לה להיות אדם. אדם בעולם הזה.על הכללים של העולם הזה. היא תתחזק ככה."
והיא באמת התבגרה.
היא באמת התחזקה.
ואני מרגישה כל כך רחוקה ממנה.
לפעמים היא באה להתכרבל עלי,ובא לי להדוף אותה.
אני מכריחה את עצמי להרים יד-וללטף אותה.
לפעמים אני מסתכל אליה-ומחפשת את האהבה שלי כלפיה-ולא מוצאת...
אני מרגישה שמשהו מקולקל אצלי.
מה קרה לי?
מה קרה לה?
ואולי זה קרה רק לי?אני מאמינה שכן. ובכל זאת...מה זה,שקרע אותי ממנה,כך שאני לא מצליחה להדביק?..

[רוזמרין*]

מה קרה לה?
היא נשמעת לפי התאור שלך מתוקה ומסתדרת אפילו שהחיים שלה לא פשוטים. תזכרי שבגיל מאד צעיר כבר נולדו לה שתי אחיות ובנוסף עברתם שלושה מקומות. לא קל לה למצוא את מקומה כל פעם מחדש.

ואולי זה קרה רק לי?
אולי יש אצלך פער גדול בין הפנטזיה (מושלמת, עדינה) לבין מה שהיא באמת? אולי זה הקושי שלך לראות אותה עצמאית? אולי גם היא מתרחקת?

גם את עצמך חיה באינטנסיביות של שינויים וזה לא פשוט. תשתדלי לא להוסיף לכך רגשות אשמה כי אלה רגשות מאד מחלישים (ואני פולניה מדופלמת). גם לי היתה תקופה כזו שהרגשתי שאין אהבה. זה עבר לי די לאט אבל היום שתינו קשורות אחת לשניה בעבותות של אהבה.

[אמא_ל_3*]

תזכרי שבגיל מאד צעיר כבר נולדו לה שתי אחיות ובנוסף עברתם שלושה מקומות. לא קל לה למצוא את מקומה כל פעם מחדש.
היא היתה בת שלוש כשנולדה אחותה. לא כל כך קטנה. וזה גם לא היה נראה שזה גרם לשינוי אצלה.יותר אצלי. באיך שאני מתנהלת.
אולי באמת מעברים זה קשה.
אבל היא מסתגלת יופי.
אני אוהבת לראות אותה עצמאית.נהנת לראות אותה בוגרת. אבל קשה לי לראות אותה "מתלכלכת".בנפש.
אני זוכרת שגם היה לי קשה,כל שלב בהתבגרות שלה.
כשהיתה קטנה,דחיתי ככל האפשר את מתן האוכל.היא הביע התעניינות גדולה באוכל כבר מגיל 3 חד',ואני,דחיתי ודחיתי. ניסיתי למנוע ממנה כמה שאפשר.וגם כשנתתי,מאוד מאוד בררתי מה אני נותנת-לא רציתי שתצא מהטוהר הזה.מהנקיות הזאת.לא רציתי לראות את הקקי שלה מפסיק להיות ריחני,לא רציתי לחשוב שייכנסו לה כל מני רעלים לגוף,רציתי שתשאר טהורה...
כאן אני פוגשת עניין שיש לי. לפני כמה זמן זיהיתי את העניין הזה אצלי-שמכתיב לי הרבה מחיי.
אני דבוקה בשמיים.מפחדת\נרתעת מייצרים. יש בי משהו,שמתנגד לעולם הזה. שרוצה גן עדן. זה נשמע כמו דבר טוב,אבל אני מרגישה שזה לא מחובר.לא מחבר. משאיר אותי לא ממש כאן-משאיר אותי מפוחדת. מפחדת מכאבים,מפחדת מליכלוך.אני מרגישה שזה מגיע גם לתחום המיני.זה משפיע עלי באוכל.וזה מביט מעיני כשאני מתבוננת בבת שלי.
היא באמת מיוחדת.יש לה נשמה רגישה,ויפה.יש בה ישרות פנימית,ומוסר טבעי,ואהבת הבורא.
אני לא מרגישה שזו הפנטזיה שלי. היא באמת כזו. אבל עכשיו היא נהיית גם אחרת. וזה קשה לי. אני לא יודעת איך להתמודד.

לפני כמה ימים,היינו בבית,ישבנו על הספה,וקראנו.
נשמע פלוץ.
היא ישר מסתכלת עלי-"מי הפליץ?"
זאת היתה היא.
והיא מביטה בי בעיני תם ושואלת. "זה לא אני."
היא רואה שאני מביטה בה במבט מוכיח.
"באמת,זה לא אני. אני מבטיחה"!
זה נשמע ממש מצחיק,אבל זה כאב.ממש.
וזה לא שאסור להפלוץ אצלינו.זו לא בושה. אם זה קורה למישהו,או מתעלמים,או אומרים "לבריאות",וזהו.
מה זה היה?למה היה לה צורך לשקר?
אולי בגן זו בושה?
בכל אופן,הקטע ההוא שבר בי משהו-אמרתי לה-"אני יודעת שזו את. וזה לא דבר רע להפליץ.אבל זה ממש ממש מכעיס אותי כשמשקרים.!"
זה היה רציני.היא קלטה. לפי הבושה בעיניה,ראיתי שהיא זיהתה את הרתיעה העצומה שלי ממה שקרה באותו רגע.
וראיתי מעיניה,שהיא מנסה להחביא את זה,לעבור הלאה.ואני-לא יכולתי. לקח לי מלא זמן,עד שרושמו של אותו מקרה עזב אותי.היה ממש קשה לי להביט בה.
דבר כלכך מגוחך,אבל כל כך עמוק...
היא נלמדה לשקר.
היא למדה לשקר,ולעשות פרצוף של דוברת אמת.
האם אני עד כדי כך לא נותנת לה מקום להיות מה שהיא,שיש לה צורך להסתתר מפני?...

[קוראת*]

האם מותר להתנסח באופן ישיר לחלוטין? מקווה שכן.

האם אני עד כדי כך לא נותנת לה מקום להיות מה שהיא,שיש לה צורך להסתתר מפני?...
לגמרי. את ממש לא נותנת לה להיות היא. והאמת היא שהלב יוצא אליה.
זה נשמע ממש ממש קשה לגדול אצל אמא שלא רוצה/מבינה שבני אדם הם לא יצורים טהורים, וטוב שכך. הם מתלכלכים, הם משקרים, הם מתחמנים, הם טובים, הם רחומים, הם לפעמים אטומים.
היא לא נולדה כדי לגלם את מה שאת חושבת שבנאדם צריך להיות. היא נולדה כדי להיות בנאדם, לא מלאך.
אל תפילי עליה את האידיאולוגיה שלך והרצון (הקיצוני ולא לעניין) שלך בטוהר.
חלק מההתפתחות של הילדים זה להתנסות בשקרים קצת, להסתיר, להיות אגרסיביים לפעמים. כשהם פוגעים באחרים, יש להסביר להם ולחנך. אבל כל השאר, תני לה להיות בנאדם אמיתי.

_זה נשמע ממש מצחיק,אבל זה כאב.ממש.
וזה לא שאסור להפלוץ אצלינו.זו לא בושה. אם זה קורה למישהו,או מתעלמים,או אומרים "לבריאות",וזהו.
מה זה היה?למה היה לה צורך לשקר?
אולי בגן זו בושה?
בכל אופן,הקטע ההוא שבר בי משהו_
באמת שכואב עליה הלב. כאב כל כך כשהיא משקרת? איזו מעמסה יש עליה. שבר בך משהו כשהיא ניסתה להסתיר שהיא הפליצה? בחייאת. מה את רוצה ממנה?

[מיכל_שץ*]

חלק מההתפתחות של הילדים זה להתנסות בשקרים קצת
ומאוד אופייני לגיל שלה, שבה רוב הילדים מתחילים להבין את ההבדל בין המציאות לדימיון, בין אמת לשקר.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מסכימה עם קוראת (אם כי אולי הייתי מנסחת בצורה עדינה יותר )
רוצה רק להוסיף: לי נראה שאולי מה שהפריע לך בסיפור עם הפלוץ, מעבר לשקר, זה גם הפלוץ עצמו. אולי הבת שלך הרגישה את המבוכה שלך מכך, ואת הרצון שלך בטוהר וניקיון, ולכן שיקרה, כי פחדה להודות בכך. נראה לי שאולי התגובה החריפה שלך על השקר באה להסתיר את הקושי שלך עם העובדה שהיא לא מלאכית טהורה, שהיא בן אדם עם תפקודי גוף שלפעמים גורמים ללכלוך, סרחון וכו'. נקרא לי כאילו את מנסה לשכנע את עצמך, וגם מבינה באופן שכלי, שלהפליץ זה טבעי ובסדר, ושהבת שלך היא בן אדם "רגיל" וכן הלאה, אבל הרגש אומר משהו אחר ומכאן נובע הקונפליקט והתגובה המוגזמת.

כך זה נקרא לי לפחות, את יכולה למחוק את הודעתי אם לדעתך אני ממש לא בכיוון.

[תבשיל_קדרה*]

אם את מזהה שהיא משקרת, והיא יודעת שאת מזהה שהיא משקרת, אין צורך לנזוף. מספיק שהראת לה שאת יציבה ועמידה (היא לא יכולה לשקר "אותך").
בטחון באמא. מה עוד צריך?

ולגבי סיטואציות תלושות כמו שתיארת - תצחקי.
בואי נגיד ככה - ישנם שקרים יזומים לגיטימיים שהם "עבדתי עליך".
אם את מתיחסת לזה כאל בדיחה, את משבצת את השקר הזה שם.
מה הרווחת? לגיטימציה שלך לאימונים שלה.

[אמא_ל_3*]

לפני שאני מגיבה,אני חייבת לציין-שעצם הכתיבה,הזיזה משהו.עושה לי טוב לשים על העניין הזה את האצבע,ולחפש שם. תודה על האפשרות.תודה על ההשתתפות.
קוראת- את אכן ישירה,אבל זה טוב לקבל כאפה לפעמים...
אני יודעת ש בני אדם הם לא יצורים טהורים_ _הם מתלכלכים, הם משקרים, הם מתחמנים, הם טובים, הם רחומים, הם לפעמים אטומים. אני מזהה את המקום הזה שלי,ששואף לטוהר-כחולשה.לא כאידיאל.(לפחות לא מהצד הזה שלו. אני מזהה בו גם צד אחר,טוב).אני מנסה להשתחרר מזה. תברכי אותי שאצליח...
ואת צודקת.
די!
ילדים הם ילדים,אנשים הם אנשים.
מותר לכעוס\לשקר\לעצבן.(מייד שאני כותבת את זה,קול בראש אומר:לא נכון...אסור!)
זה כנראה עמוק. אני מבקשת לראות מאיפה זה נובע בי. מה כל-כך מפחיד לי שם?

לי נראה שאולי מה שהפריע לך_ _זה גם הפלוץ עצמו
קיזי -זה באמת לא נכון.
(לא נראה לי שיש אמא,ל-3 ילדים,שעוד לא השלימה עם הפרשות למיניהם...במיוחד לא אמהות מפשפשות, ושלא משתמשות במגבונים... )

אחרי שקראתי את דבריכן,שאלתי את עצמי-אבל מה כן לעשות במצב כזה?
ואז קראתי את דבריה של תבשיל קדירה . רק שתדעי-שבאת לי במקום...
אני מסכמת:

• לא להעיר, רק להראות במבט ש"קלטתי".
• לצחוק כשאפשר.

וואלה.תודה.

[אמא_ל_3*]

השבת גם חשבתי על זה,שעוד משהו שקשה לי, זה גם ההפרדות שלה ממני.
זה קרה כל כך מהר.
לפני שעברנו,היא היתה כל כך צמודה אלי.דבוקה.וגם כשלא,היה לי אמון בסביבתה.יכולתי לדעת איפה,ומה, קורה איתה.ואני כל כך השתוקקתי לשינוי.
והשינוי היה כל כך חד...לפני שהספקתי לשים לב,היא התעופפה לה...יש לה העולם שלה.החברים\המשחקים\המושגים\הרצונות\הדעות\העולם שלה.שלי, אין השגה בו.
והעולם הזה סוער. ומרכיבים אותו כל מני ילדים,וכל מני משחקים,שלא כולם לרוחי.
אבל מלחתכילה,כשרציתי שהיא תשתחרר קצת-רציתי שתתחזק.שתתחסן.
(מזכיר לי שבהריון אהבתי לעשן סיגריה מדי פעם,ולאכול איזו פיצה מדי פעם,כי לא רציתי ילדה בריאה מדי,שתחלה לי מכל דבר...)
והנה. היא מתלכלכת,גודלת,מתחזקת.
ואני לא מוכנה. לא הספקתי להתכונן...

כל הזמן עומדת מול עיני אחותי. עד גיל 12,היא היתה "מאולפת"(להגדרתה...).
טובה-מחוננת-מוכשרת-אחראית-נקיה-שמנמנה-מנומסת.
בגיל 5,היא היתה לוקחת אותי,ועוד שכנה, לגן,ומחזירה מהגן.
בגיל 6 היא היתה שומרת עלי,ואחראית שאעשה את ה"מטלות" שלי.(מלבד לעשות את מ"מטלות" שלה כמובן...)
קצת אחרי גיל 12,התחיל לה גיל ההתבגרות,ובגדול.
היא לא הפסיקה לריב עם ההורים,לעשן סמים,לגדל ראסטות,לצבוע את השיער בכתום.
ואני מתה מפחד מזה. זה מה שאני עושה לה?...

רוצה לקבל אותה.את כולה.
רוצה להיות מקום בטוח עבורה,להכיל את כל מה שהיא.
את הפחדים,הכעסים,העוולות,האכזבות,הקנאות,הכאבים.והאושר.
איך עושים את זה? איך מעבירים לילד שהוא אהוב,גם כשהוא רע?
איך מעבירים לו ש הוא לא רע ,גם אם עשה משהו רע?

[רסיסים_של_אור*]

אמא יקרה, קוראת מתוך המילים שלך כל-כך הרבה רצון טוב והרגשה שהרצון הזה לא מצליח ללכת לשום מקום... כמה קשה להיות הורים, כמה אנחנו רוצים לעשות את הכל הכי טוב שאפשר עבור הילדים שלנו... כמה חשש/פחדים מתערבבים בהתנהלות שלנו וכמה קשה לנו לקבל את עצמנו ואת ההורות שלנו כלא-מושלמת, כאנושית. יש היום כל-כך הרבה עצות, דרכים, תיאוריות, גישות של הורות שנורא קל ליפול לבור הזה של "איך הכי נכון לגדל את הילד שלי... אולי יש דרך טובה יותר...." וכו' וכו'.
פעם פתחתי פה דף שקראתי לו הילד המקסים שלי הופך למפלצת בזעיר אנפין אולי הקריאה בו תוכל לעזור לך.
אני מנסה לקחת איתי משפט של ימימה שאומר: "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" - זה עוזר קצת להכניס לפורפורציות. ההורות, שלי לפחות, לוקחת אותי להרבה התמודדויות עם עצמי, ניסיון להבין מה מפעיל אותי, מה מניע אותי. אני אישית מרגישה שהרבה פעמים כשאני מתעצבנת מהתנהגות כזו או אחרת של הילדים שלי זה קשור איכשהו בקושי שלי לקבל את עצמי לא מושלמת (כי ההתנהגות שלהם משקפת בעיניי איזה תקלה או כשלון אישי שלי...).

[קוראת*]

_קוראת- את אכן ישירה,אבל זה טוב לקבל כאפה לפעמים...
אני יודעת ש בני אדם הם לא יצורים טהורים הם מתלכלכים, הם משקרים, הם מתחמנים, הם טובים, הם רחומים, הם לפעמים אטומים. אני מזהה את המקום הזה שלי,ששואף לטוהר-כחולשה.לא כאידיאל.(לפחות לא מהצד הזה שלו. אני מזהה בו גם צד אחר,טוב).אני מנסה להשתחרר מזה. תברכי אותי שאצליח...
ואת צודקת.
די!
ילדים הם ילדים,אנשים הם אנשים._
אמא ל-3, כל הכבוד! אני מעריצה אנשים שמוכנים לעשות מה שעשית בפיסקה זאת ובדף הזה. בהחלט מברכת אותך שתצליחי. את נשמעת חכמה ואוהבת ואני גם בטוחה שתצליחי. זה יהיה שחרור עצום גם לך.
עדכני אותנו.
דף חשוב

[פלונית_אחרת*]

אמא ל-3
מציעה לך גם לקרוא את הדף להימנע משאיפות עבור ילדינו - צפריר כתב שם משהו יפה שיכול לעזור (14.05.2005 07:55)
לי יש בנים, והם עדיין קטנים. אבל איכשהו נראה לי שעם בנים אני כבר יודעת שהם יעזבו (במובן הרגשי) ולכן הנפרדות או קבלתם כנפרדים יותר מובנת מאליה.
כל הכבוד על הפתיחות ונראה לי שאת עוזה על עצמך עבודה במקום לנסות לאלף את הבת שלך - ועל זה אני מעריצה אותך!!!
בהצלחה

[אמא_ל_3*]

אני מעתיקה לעצמי,מתוך הדף שלך,את דבריו של צפריר. זה נראה לי משמעותי:
_הילד שלך מקסים ונחמד וטוב ורגיש וחכם נבון ועוד כל אותן תכונות רצויות.
את מניחה עליו את כל התפקידים האלה של להיות מוצלח.
הוא, למרבה השמחה רוצה להיות רק ילד. לא ילד טוב או ילד רע. לא מקסים או מגעיל. אלא ילד טוב ורע ומגעיל ומקסים - על כל פניו.
כך, בבית פנימה - היכן שאלו הן הציפיות והמשא שמוטלים עליו ברב כוונה טובה, הוא באמת מקסים. אבל, יש לו עוד צדדים שהוא מתבקש להדחיק או להעלים - והוא אינו יכול. וטוב שכך.
כאשר הוא נפגש עם העולם החיצון, הרי שהוא יכול להוציא את הצדדים האלה, שכן הוא עדיין מקסים בעינייך אבל הוא דוחה בעיני אחרים, או כוחני, או מגעיל.
כאן, נדרשת מדה נכונה של גיבוי למי שהוא, באשר הוא.
גיבוי במובן הזה הוא אותו מקום שבו לא עולה ביקורת או שיפוטיות, עם זאת יש נוכחות והבטחת גבולות. הגבולות מבטיחים לו לילד את האפשרות להוציא את רשעותו או אלימותו כשהוא יודע שיש מי שיעצור אותו אם ידרש.
מכאן התנהגות אלימה ראוי שתוגבל. הגבלה זו עדיף שתהא במעשה על פני בהסברים (שנמצאים מיותרים לחלוטין בשלב זה ומקומם יבוא לאחר מכן במדה והילד ישאל). כך, המעשה השרירותי המפסיק באחת אלימות יהיה כמו גבול שאינו ניתן למעבר.
בהרחבת התבוננות זו לכל מעשיו תעלה תגובה מעשית על פני רגשית. נתינת ערך של טוב ורע ראוי שתנתן על ידי הילד עצמו. מתוך תגובת הסביבה ילמד מה מקובל ומה אינו מקובל. בכל מקרה זה כך.
לכן אין כל צורך להניח שם תשומת לב אקטיבית. נהפוך הוא, תשומת לב פסיבית תאפשר מינמום תגובה או התערבות.
מכאן תפקידך העיקרי הוא להיות נוכחת ושקטה.
כל אלמנט של מבוכה שעולה אצלך עקב בושה בפרצי מזג של בנך - איננה מועילה. על פני להיות נבוכה - התבונני.
כאשר מבוגר אחר מתערב, השהי את תגובתך ורק לבקשת בנך לעזרה - היעני.
כלל זה יפה תמיד. כנ"ל הפוך. אז הוא אומר לסבתו שהיא מגעילה, והיא נעלבת. והם משחקים במשחק ההעלבויות, הניחי. אל תתערבי. זה בינו לבינה, ומבחינת הגיבוי הנדרש שם הרי שאת מגבה את בנך אפילו שאינך רווה נחת מהתנהגותו, אפילו שאת מתקשה להניח לו להיות מי שהוא. ילד.
הקטנת הציפיות תועיל במידה שלא תשוער. עניין זה אינו פשוט מבחינתכם היות והוא ילד בכור. בכל אופן על פני להעמיד שם עין מבקרת או בוחנת, התבונני בילד עצמו, באנרגיה האדירה שהוא פורק כך, והניחי לו את הידיעה השקטה שבכל מקרה הוא רצוי - יהיה אשר יהיה.
תנופה זו של גיבוי שאיננו על תנאי, כמו אהבת הורים שאיננה תלויה בדבר, יניח שם איזון מחודש הכולל גם את יכולת הריסון העצמי, העולה מתוך החלטה עצמית ומתוך נסיון החיים כתהליך הבשלה. הבשלתו מפעוט לילד ולנער ומכאן לבוגר._

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי אמא לשלוש
אולי זמן איכות קצת לבד עם הגדולה יחזירו לך קצת את ."ימי התום"..
אני לפעמים עושה את זה (מעט מידי לטעמי) ופתאום שוב היא מתגלה במלוא המדהימות שלה.

[גומות_חן*]

אמא ל3
הקוסמת מארץ עוץ הוציאה לי את המילים מהפה.
לדעתי מה שחסר לכן זה זמן איכות של רק שתיכן ללכת לעשות דברים שאתן אוהבות, לטייל, ליצור, לים. לכל מקום בו תיהיינה ביחד ותוכלו לדבר ולספר אחת לשנייה דברים. כלומר לא לראות סרט ביחד. לשבת באיזה מקום לעשות פיקניק. לספר סיפור. תשבי איתה תחבקי אותה ולרגע תיהיינה רק שתיכן בלי דאגה לשתיים האחרות. לדעתי אתן חייבות את זה לעצמכן. פשוט נראה שהתרחקתן. אני חושבת שאת צריכה לבוא "נקייה" לזמן איכות הזה בלי לשפוט אותה ורק להנות איתה...
תאהבו אחת את השנייה הזמן פשוט זז מהר ובלי שתשימי לב היא כבר תיהיה בת 10... והפער יהיה גדול יותר
בהצלחה

[אמא_ל_3*]

כן. באמת חסר לנו זמן איכות. כשאני לבד עם כל אחת מהן,האהבה שלי כפולה,אם לא יותר...אני הרבה יותר נוכחת.
נינוחה. שם במלואי. אני לא יודעת מה זה-שגורם לי לאבד את כל הנוכחות שלי כשאני עם שלושתן.או עם שתים אפילו. אני ישר בהילוך הישרדות,ואין שם שמחה,רגש טוב,סבלנות,התבוננות. רק התרוצצות,ותפקוד מכאני. אני רואה את זה קורה,אני מודעת,ולא יכולה לשנות את זה.

קוסמת-אולי תתני לי השראה-מה אתן אוהבות לעשות יחד?...


אני חושבת שמה שהכי כואב לי-זה להסתכל על עצמי מהעיניים שלה...
אני רואה את דמותי משתקפת מעיניה,ובראש שלי-תרגום זדוני של המבקר חסר הרחמים שבתוכי:איזו אמא חלולה. לא נמצאת כאן בכלל. מנותקת. לא אמיתית. אין לה חיים...
רואה את אמא שלי בעיני רוחי.
אמאלה'. רק לא להפוך להיות אמא שלי...("הנה. את בדיוק כמוה,את לא רואה?...")
די!!!!
לא רוצה יותר.
רוצה קבלה!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רציתי להוסיף, שעם אולי זמן האיכות יש אולי גם צורך במרווח שהיא דורשת- כוונתי היא לא שלא תגשי ותחבקי ותנשקי ותצהירי על אהבתך (רצוי מאוד להצהיר...על תשכחי, החיים קצרים והנצח צריך להיות ברור ממש כשם שהרגעיות בחיינו ברורה), אלא שתתני לה את הכבוד הראוי. שתתני גם לעצמך את הכבוד הראוי ותחיי את חייך גם דרכך ולא רק דרכה.
ברור שהיא תהיה בן אדם מוסרי וטוב. היא ביתך והשלב הזה בוודאי יעבור והיא עוד תחזור למקורות. גם לי יש רגישות גבוהה מאוד לשקרים, אבל בעניין פלוצים...זה לא המקום לבחון כנות. בכל מקרה אני חושבת שלא רע לאמר בעצב שאם היא תשקר לך את לא תדעי עוד מתי היא דוברת אמת ומתי שקר ותאבדי אמון.
אבל בדברים באמת עקרוניים ולא בנושא מביך שכזה..
אולי ללכת להצגה ביחד? אולי לראות סרט ביחד? אולי לצבוע/ לצייר ביחד? אולי לפסל בחימר/פיסולי/ פלסטלינה ביחד?
אולי לעשות פאזל גם עם האמצעי/ת?

[אמא_של_ליה*]

קוסמת-אולי תתני לי השראה-מה אתן אוהבות לעשות יחד?...

אני אנסה רגע.
ליה ואני הכי אוהבות להמציא דברים:
למצוא בחוץ איצטרובלים, שאריות פלסטיק, קלקר, ענפים, בלוטים - מה שהחוץ מזמן,
ולבנות מזה דברים. פעם היינו ממציאות מכונות לכל מני פעולות מופרכות,
עכשיו היא מנסה לייצר פיות מכל דבר. אבל זה לא ממש משנה.

לאפות זה נורא כיף ביחד. עוגיות (בכל מיני צורות)
ועוגות ולחמניות.

אפילו לבשל מרק יכול להיות כיף איתה

אפשר לקנות קנווס גדול ("של ציירים אמיתיים") וצבעי יסוד אקריליק ולצייר ציור בהמשכים ביחד.

אני יכולה לחשוב עוד אם זה מועיל במשהו

<מזדהה>

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

קוסמת-אולי תתני לי השראה-מה אתן אוהבות לעשות יחד?...
בקיץ היינו עושות "טיולי לילה" - רק אני והיא יד ביד במושב ומדברות.
ללמפעמים היא ישנה צהריים ואני מרשה לה להשאר ערה עד מאוחר ואז אני יושבת רק איתה ומספרת לה דברים מצחיקים...
לפני שבוע הלכתי איתה בצהריים למערת הנטיפים - היה מדהים!!!
אפשר גם לבשל ביחד אבל הדגש הוא על הלבד . רק את והיא.

[אמא ל-3*]

איך עושים את זה?מוצאים זמן לזה?...היא צריכה זמן לבד איתי,אחותה הקטנה צריכה זמן לבד איתי,התינוקת,בעלי,אני-זמן להיות לבד,הכביסה כבר מזמן צריכה זמו איתי,שלא לדבר על המחסן,או מדף התבלינים שמלא כבר חודש בסילאן מרוח...רבונו של עולם!!!אתה הכי צריך זמן איתי,נכון?

[אמא_ל_3*]

היום היתה צריכה להיות לי פגישה עסקית ב 2:30.ב-2:15 הייתי על האוטובוס,תקועה בפקק,מרחק שלושתרבעי שעה נסיעה מיעדי. כשהתקשרתי,זאת שציפתה לי אמרה שהיא כבר שם,ובעצבנות הוסיפה:טוב,אחכה.
כולי התכווצתי.
הרגשתי נורא.מלא מחשבות תקפו אותי:"איזה לא אחראית את. יכולת להתקשר קודם,היית יכולה לנחש שלא תספיקי" "את תמיד קובעת דברים יותר מדי בדוחק. היה ברור שתאחרי" "היא בטח תחשוב שאת לא מקצועית"...ועוד כהנה וכהנה מחשבות מרעילות למיניהן.
פתאום תפשתי את עצמי-"תראי כמה אנרגיה את מבזבזת!"
פתאום הבנתי,(הבנתי את זה אינספור פעמים קודם.אולי יותר נכון-פתאום נזכרתי...)שכל האנרגיה הזו מתבזבזת,כי אני מנסה לעשות דברים לבד. כי אני חושבת שאני מחליטה כאן משהו.
אני מתכננת תוכניות,אני אחראית שהן יצאו לפועל,אני אחראית מה אנשים יחשבו עלי,אני אחראית לתוצאות,אני אחראית לפרנסה,אני אחראית על מה ייצא מהילדים שלי.
כמה אחריות על זוג כתפיים אחד...(ועוד צר כמו שלי...)
אולי במקום כל זה-אהיה אחראית על דבר אחד-באופן המחייב ביותר-
אהיה אחראית על לתלות עיני לשמיים.
אהיה אחראית על לזרוק את עצמי על מי שבאמת מחליט.
על מי שבאמת מתכנן,באמת מחליט,ובאמת מבצע.
על היחיד שבאמת יודע מה כל הסיפור. כל הסיפור .

רבונו של עולם-אני כל כך מתעייפת כשאני מנסה לצעוד בלעדיך.
כל כך מבוהלת,כשמנסה לנחש לאן תוביל כל התנהגות שלי.
כל כך מאוכזבת,מתוסכלת,כשמצפה לתקן הכל,כשמזהה כל פגם,ומנסה להיות מושלמת.כל הזמן.
אני מנסה ללכת בדרך המלך.
דרך המלך,לא נקראת כך,משום שהיא מובילה אל המלך.היא נקראת כך,משום שצועד בה המלך,ומי שרוצה לצעוד בה,יראה עצמו לצעוד תמיד יחד עם המלך.
אם המלך צועד לצדך,דע-כי על דרך המלך אתה.

זכה אותי לזכור. לזכור ולא לשכוח.
עשה אותי איתך.עשה אותי טובה ומיטיבה. נוכחת,נותנת מתוכי,יציבה,מלאה ומשפיעה ממלאותי.
את כל הציפיות,התקוות,הרצון לתיקון-עזור לי להפנות אליך ,ולא אל ילדי.
ולא אל בעלי.
אפילו לא אל עצמי.
אמן.


תודה לכן.שאתן מקשיבות.
(וגם על מה שאתן אומרות).

[ענ_בר*]

תודה לך שאת כותבת.
חיבוק.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

תראי, אולי את יכולה לקבוע עם בעלך פעמיים בשבוע למשך שעה את לוקחת "חופש"
פעם אחת בשביל הגדולה ופעם אחת בשביל הבינונית.
הרבה אנרגיה מתבזבזת לנו על מערכות יחסים לא הרמוניות. הרי סך הכל זה מה שאנחנו צריכים
הכי הרבה בחיים - אהבה.
תראי שזה ישתלם לך...

[אמא_ל_3*]

ארבע פעמים בשבוע. אסור לי להזניח גם אותו. ואותי.
אנסה השבוע. לפנות זמן,שעה כל יום,חוץ משלישי(עמוס קבוע),שבת ושישי.-זה ארבעה ימים.
יום אחד-אני עם עצמי. יום אחד עם בעלי,יום אחד עם הגדולה,יום אחד עם הבינונית.
<שמעת?תארגן!בבקשה...>