קשיים של הורים עם הילדים

לא קל לי בכלל עם הבן שלי.
ברגע שהוא קם הוא מיד מכה אותי, בועט, משתולל....
כל מילה שהוא מוציא מהפה היא שלילית: לא רוצה, לא, ...
כל פניה אליו היא מתישה כי אחר כך יש תמיד ויכוח. כמו למשל להתלבש, להתקלח, לאסוף את הצעצועים,...
בעלי כל הזמן במאבקים איתו ואני כבר עייפה מכל האוירה העכורה בבית.
אנו באמת משתדלים להיות קשובים לצרכים ולרצונות שלו אבל לפעמים זה ממש מוגזם.
יש לו התפרצויות זעם אדירות כל יום ויום. תמיד יש משהו שמצית אותו והוא פותח בצרחות וובכי נוראי של כשעה ...
אני אובדת עצות. לפעמים אני מרגישה שזה בגללי כי אני מאפשרת מידי והולכת עם הרצונות שלו יותר מידי.
גם כתינוק הוא היה לא קל וגם כפעוט ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לאבד אותו.

איילת השחר*

היי אמא אוהבת,
אני מדברת מנסיוני האישי בלבד.
לילד שלי שהוא היום בן 8 היו התנהגויות דומות, וגם אני בשעתו הרגשתי כמוך, עד שהתחלתי להסתכל מעבר לדברים.
אינני יודעת כיצד אתם חיים כמובן אבל אני משערת שאת עובדת והוא הולך לגן.
כשהילד היה בן 7 הוצאתי אותו מהמסגרת, מה שגרם לי להסתכל עליו יותר, ופתאום הבנתי שבעצם בלי להרגיש ועם
ההליכה עם הנורמות המקובלות של ילד שנמצא בלי אמא המון שעות ביום, הילד פשוט כעס עלי, נורא.
מה שהוביל לשני דברים: האחד, הוא נצמד אליי מאוד, והשני - הוא היה אלים, כעוס כל הזמן, אומר לא כל הזמן.
ואיך יכולתי להאשימו במשהו? לא הייתי פנויה אליו רגשית ופיזית כשהוא היה זקוק לי ביותר.

היום, כמעט שנה אחרי, דברים מאוד השתנו אצלנו בבית.
הוא יותר משתף פעולה בשמחה, יותר חברותי, שומעים פחות "לא" בבית (ולא שלא זה לא טוב

).
בקיצור קיבלתי את בני חזרה תרתי משמע.

אינני יודעת אם חינוך ביתי רלוונטי עבורכם, אבל מה שהוא כנראה צריך זה הורים עם פחות רגשות אשמה ויותר פנאי ריגשי ואמיתי לילד.
פעם חברה אמרה לי "תהיי שם בשבילו המון, כל הזמן עד שהוא יבקש ממך לעזוב אות ". לקח לי כמה שנים לממש את הדבר הזה.
אבל זו עצה שהיא טובה תמיד, לדעתי. אנחנו עסוקים וטרודים ביומיום ולפעמים מפספסים תוך כדי את הילדים שלנו.

אגב אני חשבתי שאני נותנת לו המון ולא הבנתי שלא הייתי שם בשבילו, לא באמת, וזה קורה גם היום לפעמים.
אולי כדאי לך לבדוק את עצמך, ובבקשה אל תקבלי זאת כביקורת שלילית, אלא להיפך, לי המחשבות הללו עזרו מאוד,
ונראה שאת בקושי גדול, אז המון חיזוקים ואני בטוחה שמי שמחפש תשובות בסוף מוצא...

לאמא אוהבת
את באמת נשמעת לי אמא אוהבת מאד וגם סובלנית ביותר אבל אני שומעת המון כאב מהסיפור שלך ולא רק כאב שלך אלא גם כאב של הילד.
אני לא חושבת שנעים לו להתנהג ככה ואני ממש לא משוכנעת שזו התנהגות נשלטת או רצונית. יש דרכים לעזור לבן שלך ללמוד לשלוט בעצמו ואני לא רואה סיבה להימנע מעזרה מקצועית. אני משוכנעת שההתנהגות הזו מתישה אותו מאד והאווירה בבית לבטח לא מוסיפה לאיכות החיים שלכם.
אין לי מושג למה אתם בוחרים לשלם מחיר כל כך יקר לאורך תקופה ארוכה כל כך?
במקומכם אני הייתי לוקחת את הילד לאיבחון מקצועי רציני וממשיכה משם לטיפול של מרפאה בעיסוק או פיסיכולוג או כל המלצה אחרת שתקבלו.
העובדה היא שהוא מסוגל לשלוט בעצמו בגן שבו יש מערכת חוקים מובנית ואין לו יכולת לשנות אותם. בבית המצב כנראה שונה ויתכן ואתם מאפשרים לו מרחב גדול מדי. יש ילדים שצריכים חוקים נוקשים על מנת לתפקד והקפדה גדולה עליהם. זו לא אכזריות, זה הקשבה לצרכי הילד. אם הוא זקוק למשמעת ואתם במקום זה נותנים לו דמוקרטיה אתם עושים לו עוול.

אמא אוהבת,
אני נוטה לראות את הדברים בדיוק כמו איילת השחר.
מאוד כואב לי עלייך, כי ללא ספק את אוהבת ועושה ככל יכולתך לעזור לו, ומאוד כואב לי על הילד, כי אין לי ספק שהוא נמצא במצוקה מאוד גדולה.
אני רואה את סיטואציית הגן הפוך מ-עוף החול: העמדת הפנים הלא טבעית שלו בגן, המשחק הקיצוני של "תפקיד הילד הטוב" (כתבת "נופת צופים"), גובה מחיר גבוה מאוד - את המחיר את רואה, לא הגננת.

(דרך אגב, אני בטוחה שאפשר לראות עליו בגן את המצוקה שלו, אבל כנראה שם לא רואים שום דבר.
בדו"ח שכתב ג'ון בולבי לארגון הבריאות העולמי ותורגם לעברית בשנות החמישים, "הפרוד מן האם בגיל רך והשפעתו על התפתחות הילד" - ספרון דק שאפשר להשיג בספריות לחינוך וכדומה - הוא מתייחס בין השאר לנקודה, שהמטפלים ה"מקצועיים" בילדים מפספסים לעתים קרובות ופשוט לא מסוגלים לראות מה קורה לילד באמת).

ביחס לפיתרון (לאיילת השחר ול-עוף החול שני פתרונות הפוכים, לדעתי) - כדאי לדעתי לקרוא שוב את תסמונת הכשל החינוכי הנרכש של ד"ר אמנון גרושקה ב"באופן" האחרון, או דרך האינטרנט.
זו רק דעתי, בכל אופן אני מאוד מקווה בשבילכם שתצליחו למצוא את הדרך שלכם. הילד זועק לעזרה, וטוב שיש לו הורים ששומעים אותו.

אמא. את מתארת ילד שזועק לאהבה.
יש לי כמה שאלות אלייך. האם ההריון שלו היה בלתי רצוי? האם לא לילד הזה פיללת? (רצית בת ונולד בן או רצית שחור ונולד ג'ינג'י וכדומה). אל תעני לי. תעני בינך לבין עצמך.
את מתארת מצב של עימותים בלתי נגמרים. ממש עימות ללא הפסקה.
יש לי הרגשה שאתם לוחצים על הילד. מכל הכיוונים.
עצתי לך, להפסיק את כל הדרישות מן הילד לזמן מה. אז שלא יסדר את הצעצועים. ביג דיל.
אל תשימי לב למסרים הסותרים שלו ואל תעלבי כשהוא מסרב כביכול לחיבוקים שלך.
ותני לו המון המון המון אהבה
ואני כן מתכוונת לחיבוקים, נשיקות ואמירות כגון: איזה מתוק אתה. אני אוהבת אותך. איזה חכם אתה. וכדומה.
לזמן מה אל תצפי ממנו לשום דבר ממש לשום דבר.
אחרי תקופה בחני שוב את המצב. האם יש שינוי?
מהתבוננות בילדים שלי ובילדים של אחרים, ילד שמתנהג כפי שאת מתארת, כמה לאהבה. צמא לאהבה. הוא מנסה למשוך תשומת לב בעזרת מעשים שליליים ואז אמא שלו מתייחסת אליו בצורה שלילית וזה כמו מעגל סגור שלא מוביל לשום דבר חיובי.
עזרי לו לשבור את המעגל. כשהוא עושה מעשה שלא נראה לך (כמו שתארת בשבת) גשי אליו. תני לו חיבוק גדול ותאמרי לו אני אוהבת אותך.
תקשיבי ללב.
תאהבי את הילד שלך כמו שהוא עכשיו .

שליחה על ידי רותי* » 18 יוני 2002, 23:32

אם תחליטו להתייעץ תבדקי עם דיאנה קרת (מס טלפון ב 144) אם היא עוסקת גם בגילאים כאלו.
היא דר' לפסיכולוגיה שעוסקת בנושאים שקשורים לאמהות בגיל הרך (בעיקר תינוקות, אבל אולי גם יותר גדולים). הגישה שלה מאד בעד הילד, בעד הנקה, לינה משותפת וכד'.. ועם זאת היא מאד קשובה להורים ולצרכיהם.
ואם היא לא עוסקת בגיל הזה אולי היא תוכל לפנות אותך הלאה.

וחוץ מזה היא אישיות מקסימה.

דיאנה אידלמן-קרת. 09-7482895

אמא אוהבת, יכול להיות שלא ברור לו מה את רוצה ממנו (ובכלל) והוא מתאמץ נורא לגלות את זה? לפי מה שאת כותבת, מצד אחד אתם בעימותים על המון דברים, ומצד שני את "הולכת עם הרצונות שלו יותר מידי". זה נראה לי מאוד מבלבל.

הנה רעיון לאיזושהי התחלה:
אל תשאלי יותר אותו שאלות בחירה (כמו "רוצה אמבטיה או מקלחת?" או "מה אתה רוצה לאכול?"). במקום זה תעשי: תכיני אמבטיה ותקראי לו לבוא או תכניסי אותו (לפי הגיל), או למשל שימי לו (קצת) אוכל שאת בחרת על הצלחת, וכו'. אם הוא לא רוצה - לא צריך, ואין טעם להכנס לעימות. אבל לפחות הוא לא יעמוד במצב שבו את מחכה לו בשביל לעשות משהו, והוא מרגיש איך דבר חשוב כזה (את והמעשים שלך) תלוי בו הקטן.

כמובן שישארו כמה דברים שבהם לא תוכלי פשוט לעזוב את העניין אם הוא לא עושה מה שאמרת או מתנגד למה שאת עושה. לגבי הדברים האלה, נראה לי שכדאי למצוא רעיונות ספציפיים מה לעשות (אפשר לפתוח דפים חדשים על דברים כאלה). בכל מקרה, גם אז נראה לי עדיף המקרה שבו הוא נאלץ לעשות משהו כזה בלי ששאלו אותו, על פני המקרה שבו קודם שאלו אותו או הציעו לו והוא כבר סרב ולמרות זאת מכריחים אותו לעשות את זה.

אני מקווה שזה נותן איזה קצה חוט להתחיל ממנו. אני ממליצה גם לעיין (שוב?) בספר עקרון הרצף, שם כתוב הרבה על איך אפשר גם לכבד ילדים וגם לא להעמיד אותם בעמדת שליטה על ההורים.

יש גם הרבה תשובות בספר 'איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שיהלדים ידברו'- של פייבר ומייזליש
ספר מומלץ מאד שנותן המון דוגמאות, כך שקל ליישם אותו.

אני מתרגשת מאוד מכל מה שכתבתם ותודה על כל התגובות.
קיבלתי הרבה רעיונות.
בכל אופן השבוע התחלתי לקחת אותו מוקדם יותר מהגן וגם ביום החופשי שלי להשאיר אותו איתי...ואני כבר רואה שיפור. וכשהוא מתעורר מוקדם מאוד כמו היום אז היינו יחד ושחקנו. ומזה יומיים אנו מתכרבלים יחד במיטה ומשוחחים (ברמה שהוא יכול...)....
אני שוקלת לקחת חופש בחודש אוגוסט כדי להיות איתו בבית בחופשה במקום המטפלת.
ולגבי האבחון והטיפול המקצועי אני חושבת על זה גם אם כי אני קודם רוצה לנסות דרכים אחרות ואם גם זה לא יועיל אז אפנה...
יונת , הייתי רוצה שתפרטי יותר לגבי הדרך שהצעת . כלומר למה את התכוונת ....

אנחנו מאוד משתדלים לקבוע גבולות ברורים למשל לא להסיע את הטרקטור על המיטות אבל על שלך אתה יכול.
או לא לחטוף צעצועים מילדים הגינה . ואם הוא עושה זאת אז אני מעלה אותו הביתה.
אבל כואב לי שאני בכלל צריכה להגיע איתו למצב כזה.
לפעמים ההרגשה שאם אני לא מאיימת אז הוא לא יעשה שום דבר מרצונו.
ורק אחרי שאני אומרת " אם אתה לא מחזיר את הצעצוע אנו הולכים מפה עכשיו" אז זה לא קורה.
אני גם שמה לב שמצד שני הוא מעדיף לשחק עם עצמו לבד בפינה מרוחקת ורק בסוף הוא משחק עם הילדים...

אני באמת די מבולבלת בעצמי לגבי מתי כן לעמוד על שלי ןמתי לא.

אמא אוהבת. אני באמת מאמינה שאפשר להבהיר לילד מה לא מתאים לך בלי מאבקי כוחות. כלומר, שצריך לוותר על המאבקים והמלחמות, אבל לא צריך לוותר על רצונותייך וצרכייך. זה נשמע אולי סותר אבל זה לא. צריך למצוא דרך לתקשר.

ילד שסובל מהתקפי זעם ומתווכח על כל דבר נראה לי שמאותת על צורך שיבינו אותו. את מה שהוא רוצה או צריך או מבקש עכשיו.

למשל, כשהוא חוטף צעצועים בגינה - אולי הוא רוצה לשחק בשקט בפינה? אולי הוא רוצה לשחק עם אמא ולא עם ילדים בגינה? אולי הוא רוצה לשחק בשקט בבית? הוא חוטף, כי הוא צריך משהו.

אני מאוד מכירה את הנטייה, כשהילד עושה משהו מכעיס או מעצבן, ליפול לאיזשהי מלכודת - כמו שכתבת "הוא ילד בעייתי", או, כמו שאני עושה - "אני אמא לא מספיק טובה"... ויש עוד המון מלכודות אפשריות - "הוא לא יודע לשחק עם ילדים" (כי חטף), "הוא יגדל להיות אגואיסט", "הוא לא יחליט בשבילי מה עושים", יש מליון כאלו, לא?

למה אלו מלכודות? כי המחשבות האלו פשוט מונעות ממך את היכולת לראות מה הוא צריך או מבקש ממך באותו רגע. עכשיו עכשיו. חיבוק, זמן אמא, לישון, לאכול, להיות לבד, לצאת להתאוורר, לחזור הביתה, ועוד ועוד.

אני למדתי שאם אני עוצרת את מה שאני עושה (רוחצת כלים, קוראת ספר, מדברת עם מישהו וכדומה), ונותנת לשנינו כמה דקות כדי לראות מה הוא באמת צריך, אני בדרך כלל מגלה. (ואז חוזרת לעיסוקי או מוותרת עליו כי גיליתי שהוא זקוק למלוא תשומת ליבי). ולהפך - אם אני מתעקשת להמשיך למרות שהוא כרגע רוצה משהו, זה יכול להפוך לקרב...

בעקרון הרצף, לידלוף מתארת את האמהות עסוקות בענייניהן, ומתפנות לבקשות של הילדים תוך כדי, והיא מציינת - נותנות לילדים לא יותר ולא פחות ממה שהם צריכים.

אני מאמינה, שכמו שבשמת כתבה בדף יחסי מין, אנחנו לא מיומנות בקשב הזה. אבל אפשר ללמוד. להקשיב לבקשות של הילד, ואז, בהתאם לצורך שלו, לתת יותר או פחות (תשובה קצרה שהבנתי אותו או להפסיק הכל ולהתפנות אליו).

אני לפעמים מפסיקה הכל כשאני מרגישה שהוא מתחיל לדבר על משהו שקשה לו איתו. (מפלצת, זאב...). או כשהוא מאותת שחסר לו "זמן אמא". למרות שאני איתו בבית אני יכולה להסחף בבוקר לבישולים, סידור הבית, החלפות לאחותו, ו - הופ, מישהו מאותת לי לעצור ולהתיישב איתו בחדר המשחקים בשקט.

אני באמת מאמינה שהילד שלי לא "מנדנד" סתם. אלא מתוך צורך. תפקידי לטפל בו ולהענות לצרכיו.

וכשיש מקום של ויכוחים ומאבקים חוזרים ונשנים סימן שיש לו שם בעייה שדורשת זמן וסבלנות כדי לפתור אותה לאט לאט.

מקווה שהועלתי במשהו... ובהצלחה.

אמא אוהבת,

מההתכתבות בדף הזה, נראה שאת מחפשת שינוי ביחסים שלך אם בנך, כי מה שקורה כרגע אינו מתאים לך יותר. ואכן את כבר מתארת כמה צעדים שעשית על מנת ליישם את השינוי.
אחד הדברים החשובים ואולי גם היותר מסובכים הוא לשנות את הגישה שלנו לדברים, את דרך החשיבה.
מה שקובע את ההרגשה שלנו כלפי המציאות היא הפרשנות שלנו למציאות. לאותם ארועים אנשים שונים יתנו פרושים שונים.
את כתבת כי שי לך הרגשה שאם את לא מאיימת יש לך הרגשה שהוא לא עושה שום דבר מרצונו.
אז ראשית יש להבין שאם את גורמת לו לעשות משהו ע"י איום, הוא לא עושה זאת מרצונו אלא מרצונך.
ושנית, אותה סיטואציה עם אותו מסר שלך, כשהעמדה שלך משתנה יכולה להראות שונה לגמרי. הלא במגרש המשחקים ישנם כללים, שאת, אמא שלו רוצה שהוא יעמוד בהם. אם זה לא מתאים לו, אפשר לחזור הביתה. לא בכעס, לא ברוגז, לא בתור עונש. החזרה הביתה במצב כזה הופכת להיות אפשרות ולא עונש. וזה תלוי בעמדה שלך כלפי החזרה הביתה. האם את רואה אותה כעונש או כאפשרות שתתאים יותר לבנך באותו רגע.

אני מסכימה עם מה שכתבו מיכל ואורנה. קצת הסבר לגבי מה שהצעתי:

יצא לי לראות הורים שכמשהו מציק לתינוק שלהם, הם שואלים אותו "מה קרה?" או "מה אתה רוצה?" כשברור שהתינוק לא יכול לענות. הם כמובן גם לא מצפים באמת לתשובה, אלא מבטאים איזשהו חוסר-אונים שלהם, למרות שברור שהתינוק לא יכול לעזור להם - הרי הוא זה שצריך עזרה מהם!

ככל שהילד גדל, אנחנו נוטים לחשוב שכבר אפשר לצפות ממנו לתשובה במצבים כאלה. אז זה נכון שילדים שכבר יודעים לדבר יכולים להגיד לפעמים מה הם רוצים, אבל זו עדיין טעות לחשוב שהם יכולים לעזור לנו לפתור תחושות של חוסר-אונים (כמו אלה שתארת שיש לך מההתנהגות של בנך). וזה במיוחד כשילדים בעצמם במצב של צורך או תסכול - הם צריכים אותנו תומכים, לא חסרי אונים ומחכים למוצא פיהם.

לכן מה שהצעתי הוא מעין "תוכנית גמילה" מהטלת חוסר-האונים של ההורים על הילד: לא להעמיד אותו בכלל במצב שאתם מחכים למלה שלו, לפתרון שלו. זה די קל להמנע משאלות כאלה במצבים רגילים, לפני שמגיעים למתח ולחוסר-אונים (ותארתי למעלה איך). מה שיישאר הם אותם מצבים שבהם את חשה חוסר-אונים. במצבים האלה, אין טעם לזרוק את הכדור למגרש של הילד ממילא (וזה אפילו עלול לתסכל אותו יותר) ולכן אלה בדיוק המקרים בהם חשוב להמנע משאלות בחירה (כולל "עכשיו נלך. בסדר?") שמשאירות אצלו את הכדור.

אם חושבים על זה, זה דומה לאיך שמתנהגים עם תינוק: לא שואלים אותו - פשוט עושים. ואם מה שעושים לא טוב לו, אז מנסים משהו אחר. לאט-לאט לומדים להכיר אותו ואז זה כבר לא כל כך קשה לדעת מה לעשות.

מיכל הציעה כמה רעיונות מה אפשר לעשות במצבים כאלה. אורנה דיברה קצת על איך עושים את זה. אני הדגשתי מה לא לעשות.

מקוה שזה עוזר.

אני מסכימה עם יונת.
אני בעצמי מתרגלת בתקופה האחרונה את המעבר משאלות למשפטים עם נקודה בסוף. ויש הבדל עצום בתגובה. כשאני אומרת "אנחנו תכף הולכים - תתארגנו" אני כמעט תמיד מקבלת תשובה "בסדר"
אבל כשאני אומרת - "אולי נלך הביתה?" - אני שומעת קריאות "ללללא!"

או "אתה כועס?" - בום! חטפתי פליק מאיתמר
לעומת
"אתה כועס!" - הנהון בראש

כמו שכתוב בספר ילדי האינדיגו, ספר שאני לא ממש אוהבת, (פשוט כי נראה לי שצריכים להתייחס בכבוד לכל הילדים ולא רק לילדי האינדיגו) אבל יש בו כמה דברים שעזרו לי: יש ילדים שאם מדברים אליהם כמו שוטר, פשוט לא יגיבו.
אני פחות רואה את זה על עצמי, יותר קל לי לראות שבן זוגי מדבר ככה.
אבל לאחרונה כל פעם שטון הדיבור שלי מעט שתלטני, הילד פשוט לא מגיב. (ילד בן שנה ותשעה חודשים).
ואני לומדת מזה איך להיות בהתכוונות יותר מדויקת,
להבין שאני לא שם בשביל לשלוט ולתת פקודות.
אז אני שמה לב שאולי הוא בדיוק עסוק במשהו שמאד חשוב לו, ואני יכולה לחכות עוד שתי דקות בשביל לא להפריע לו.
או אפשר להגיד את אותם הדברים בדיוק, אבל לשחרר אותם מהמטען הרגשי של הכעס, העלבון, הלחץ - שהדברים יעשו מהר, מיד, ובדיוק כמו שאני רוצה.
וגם הרבה פעמים אנחנו אומרים לא, כשזה לא באמת חיוני. אז הוא יכנס לגיגית מלאה בוץ, אז ישפכו קצת מים על הרצפה. ככל שהתגובה שלי יותר נסערת מכך ש"נשפכים" מים על הרצפה, כך "נשפכים" יותר ויותר מים... אז אני נושמת עמוק במקום להגיד משהו.
כנ"ל בהרבה מקרים שבאופן אינסטינקטיבי מתחשק לי להגיד "תיזהר".

עוד דבר שעוזר לי להזכיר לעצמי את כל הדברים האלו - זה דיבור ברבים:
במקום להגיד: אל תשפוך מים על הרצפה! אני אומרת - "אנחנו לא שופכים מים על הרצפה", בטון מאד מתכוון מאד אבל משוחרר לגמרי ממטען רגשי, ומפנה אותו לחצר לשפוך שם מים.

אמא אוהבת,
לפעמים לילד לוקח זמן להסתגל לשינוי בסביבה שלו,גם ירידה לגן המשחקים המוכר,יש ילדים יותר רגישים
זה לא אומר שהם לא חברותיים אלא שהם זקוקים לזמן,להסתגל למקום החדש ואז קל להם יותר להצטרף לחברים.
לפעמים אפילו בזמן שהם לבד הם זקוקים להורה שיהיה לידם,כשאחר כך הם רצים להם לעניניהם לבדם.
אולי גם אצלכם זה כך?

ענת - לדבר עם נקודות בסוף משפט לא בהכרח יותר שתלטני. גם לי יש אלרגיה לשתלטנות, ואני מסבירה ומדגימה לילדים, שאני אשמח לעזור להם, אבל ממש קשה לי ומעצבן אותי כשהם מייללים מצד אחד או פוקדים עלי מצד שני.
אבל זה לא קשור למה שיונת ונעה כתבו. זה לא במקום דיאלוג במידת הצורך, אלא רק השארת האחריות על התהליך אצלנו, והעברת האחריות להביע אי שביעות רצון (אם קיימת) אליהם. עדיין יש מספיק דברים שבהם כן ניתן לתרגל בחירות....

יא אללה! קוראים-קוראים, לומדים-לומדים ושוב עושים שטויות. אי, אי, אי! יש לי את כל הספרים של פייבר-מייזליש ושל חיים גינות ופה יש כאלה רעיונות מעולים - והטעויות חוזרות על עצמן. מסקנה: מה שחווים בבית בגיל קטן קשה מאוד להוציא מהתוכנה - אז כדאי להתאמץ מאוד מאוד בשביל הדור הבא, וזה כרוך במלחמה עצמית יום-יומית.
אני מסכימה עם יונת, אלה, אורנה וענת. אהבתי את מה שכתבת, מיכל

על הפסקות תשומי בעבודה, המלכודות והקשב - זה מוכיח את עצמו. האטרף מתחיל כשלא רוצים לעשות את ההפסקות האלה כי רוצים לגמור את המטלות או כי רוצים לחנך ל: 'עכשיו מניחים לאמא'. תמיד מצטערים אח"כ כי זה גולש למלחמות. הלוואי שהיינו כל הזמן סבלנים וחכמים

אני כל כך מתחברת למה שאת אומרת חגית...
אני קוראת המון ויחסית לאימהות "רגילות" אני רואה את עצמי כאמא מאוד מכילה, מודעת, רגישה. משתדלת כל הזמן להשתפר וללמוד מטעויות... אבל כמו שאת אומרת קשה לפעמים ליישם את כל הדברים . אני חושבת שמה שעולה בגדול ממה שנאמר כאן הוא שהילד זועק לעזרה ואני צריכה לתת לו את כל תשומת ליבי , יותר מאשר באופן רגיל.
ואני ממש שמה לב בשינוי שיש כאשר הוא בבית . לצערי הרב איני יכולה לאפשר מעבר לחינוך בייתי היות שאנו דחוקים כלכלית מאוד .
בכל אופן רציתי לספר כי שוחחתי עם הגננת שלו היום ומדהים כמה היא אטומה לגבי מה שקורה לו . לדבריה בגן הוא ילד מקסים , שקט ועדין. גם כשמרביצים לו אינו מחזיר ואינו מתחיל במריבות על אחרים אלא נוטה לוותר.
היא מתארת אותו כילד שכן מבטא את עצמו ( לטענתי שאולי הוא אינו באמת מבטא מה הוא מרגיש ואינו מארגיש בטוח להביא את עצמו כמו שהוא) ואמרה שהיום ילד התגרה בו ובני אמר לו " אני כועס עליך, אני לא אביא לך מתנות." .
היא טוענת שאינו מרבה לדבר ( בבית הוא לא "סותם את הפה" לרגע ), אך הוא אוהב לשאול שאלות ומגלה יכולות קוגנטיביות גבוהות.
והיא ממש לא מבינה על מה אני מדברת.
אז זה המחיש לי את הפער העצום בין הבית לגן.

אני די סבורה שפחות ימי גן יכולים להועיל... אם כי אני לא בטוחה שהם בלבד מקור כל הרעה.

אני עם תחושה שהילד די נבלם בגן אך לא רק זה מה שמסביר את ההתנהגות שלו היות שמאז שהוא תינוק ראיתי בעיתיות מסויימת כפי שתארתי קודם.

דרך אגב לגבי ציורים הוא מאוד אוהב לצייר בשחור כחול כהה ירוק כהה וחום.אבל הכי הרבה בשחור עם תנועות חזקות וחדות וקווים עבים ומודגשים.

כרמית,
הכוונה שלי לא לדבר עם נקודה בסוף משפט אלא עם נשימה בסוף משפט. ועם התבוננות עצמית.
בתחושה שלי ככל שאנחנו מגיבים בעצבנות אנחנו מקבעים את הבעיות ואף מעמיקים אותן.
ברור שיש מצבים שאי אפשר להמנע מהתפרצויות, אבל לא כדאי להחשיב אותן כ"לגיטימיות", אלא כדבר שכדאי לעבוד עליו.
אני רואה אצל חברות שלי, עם ילדים יותר גדולים, איך תבניות עצבנות של ההורה מייצרות תבניות נידנוד אצל הילדים.
ואין ספק שילדים הם הדבר הכי מפתח בכך שהם דורשים מאיתנו שנתבונן בעצמנו כמעט כל הזמן, או כל פעם ממקום לא צפוי אחר. אז כן, אני מוכנה, לא רק לרוץ פיזית אחרי הילד שלי אלא גם נפשית...

חגית, תודה רבה

וכולן - תודה על דף מלא בדברים טובים.

יש לנו ילד בן שנתיים, שנתקף בהתקפות זעם היסטריות כמה פעמים ביום. הוא לא הולך לגן. אנחנו שנינו עובדים מהבית, בצורה מאד מוגבלת, כי הילד דורש המון תשומת לב.
יעצו לנו לעשות לו גבולות, להגיד לו אם ככה אז ככה, או לתת לו לצרוח עד שהוא "ירגיע את עצמו" ואנחנו לא עומדים בזה. אולי בגלל שאנחנו לא מאמינים בזה עד הסוף.
כמו שתארה פה האמא הראשונה, גם הילד שלנו מאד מאד פעלתן וגם מאד חזק. כשהוא בהתקפה אי אפשר להחזיק אותו כי הוא בועט ומתפתל. אי אפשר לדבר איתו כי הוא צורח ללא הפסקה.
יש לנו חברים שנותנים לבת שלהם שבאותו גיל בערך, לצרוח עד שזה עובר לה, וזה לוקח לפעמים שעה וחצי. הם יושבים לידה ומחכים.
אנחנו תשושים ומיואשים. מה עושים?

וואו . קודם כל תודה על הדף המפרה . לאמא הרוסה - העיצה לתת לו לצרוח נראית לי ממש רעה .
יכול להיות שאתם נורא עסוקים ומתפנים אליו תמיד כשבליבכם תחושה שהזמן איתו בא על חשבון העבודה ? אני לא שואלת בביקורת עלייך . גם אנחנו עובדים בבית , ואני יודעת כמה קשה למצוא את האיזון .

הרוסה, נראה לי שיעניין אותך לקרוא בדף על התקפי זעם.

הרוסה יקרה, גם אני לא אוהבת את העיצה.

המשפט - אנחנו שנינו עובדים מהבית, בצורה מאד מוגבלת, כי הילד דורש המון תשומת לב. - גורם לי לחשוב שאולי יש בעייה של "מירכוז" הילד, כלומר, שנותנים לו יותר ממה שהוא זקוק לו, יחס, להוביל, להחליט ביותר מדי נושאים. אולי בגלל ששניכם עובדים נכנסתם ללופ של רגשי אשם, נסיונות לפצות, ולכן עושים יותר מדי? (זה גם החטא המוביל אצלי...).

גם לידלוף [שכבר הזכרתי כאן בדף ובעצם מופיעה בתוך המושג "מירכוז" (אני משתמשת במילה הנכונה?)], מסבירה שהילד ימשיך לאותת עד שיקבל את ההתנסות הרצויה - להיות עם מבוגר פעיל שיכול לטפל בו כשהוא זקוק לכך. זה מאוד קשה ליישם בתוך בית עם ילד אחד. יש אולי נטייה להפוך לגננת - להחליט על פעילות, ועוד אחת ועוד אחת, לחשוב מה הוא עושה עכשיו, אם זה טוב לו, מספיק לו, מה חסר לו... במקום להניח לו לעסוק בענייניו.

כמובן אני לא מציעה לפגוע בילד, להתעלם, או להרחיק אותו בכח. אלא לאט לאט, בקטן, לא בבת אחת, להתחיל לשים לב לפעמים בהן אתם עושים "יותר מדי". בהן הוא יכול ורוצה להיות לידכם או עם עצמו. ובהצלחה בעיצות האלו גם לי...

לאמא ההרוסה - ברוכה הבאה למועדון

גם לי יש בן שנתיים וארבעה חדשים ויש לי לפחות עוד 2 חברות עם ילדים בגיל זה (+-) שעוברות תקופה לא קלה עם ילדיהן. התקפי זעם שלא היו קודם, צרחות שלא נבראו קודם, רצונות אימתניים ודרישות לתשומת לב כאלו או אחרות.
אז אולי זה משהו גלובלי??? לא מנחם. אני יודעת. אבל אולי זה יכול אפילו בקצת לשים את כל הסיטואציה בזוית לא רק אישית כל כך. נותן אולי אפשרות לבחון את מה שקורה גם ממרחק רגשי מסוים.
כמו כל מצב בחיים, גם מצב כזה נותן לי הזדמנות לבחו - איפה אני בתוך מה שקורה? איזה אחריות יש לי? ושוב אני מגלה שקודם כל יש לי אחריות ליהיות בשקט שלי, ליהיות נקייה מרגשי אשם ומתחושה שעשיתי משהו לא בסדר או שלא עשתיתי משהו אחר - שאם כן הייתי - המצב היה אחר.
הילדים לפי אמונתי עוברים תהליכים וניקויים שקשורים אליהם ורק אליהם. ואני, מתוך נקודת התייחסות כזו, יכולה לתמוך רק אם אני בשקט שלי. רצון שלי ש"היה בסדר" והא כבר ירגע - רק מלחיץ את הענין עוד יותר. להרגיש ש "אנחנו לא יודעים מה לעשות", גם אם מראים ומדברים את התחושה וגם אם רק מרגישים אותה - זה עובר לילד ומוסיפה לחוסר הבטחון שלו ולחוסר היכולת שלו לעבור את המשבר.
המון פעמים אנחנו מנסים להבין למה זה קורה לו. רוב הפעמים אנחנו לא יכולים לדעת למה זה קורה. אם נשחרר את הלחץ שלנו לסדר את המצב, נניח לילד באמת לעבור את מה שהוא עובר, לנקות את מה שדורש ניקוי ולשחרר את הבכי - אבל בלי מניפולציה אלא באמת נשחרר את הלחץ והבילבול מאיתנו - אנחנו נאפשר לו לנקות את מה שצריך לצאת החוצה.
ואז - העיצה של לתת לילד לבכות נראית אולי אחרת.
אני לא יודעת איך תמיד עושים את זה. כפתור העצבים נלחץ גם אצלי אחרי 10 דקות של "בואי" כשאני נמצאת 20 ס"מ מהילד במיטה או "לכי" אחרי 2 דקות של"בואי" ואני באה...

אבל אני יודעת שזה תמיד שלי. אני נכנסת לתוך עצמי כשזה קורא ומוצאת את הדרכים לשקט הפנימי שיאפשר את המרחב של הילד ליהיות מי שהוא.
"לא להתערבב" קוראת לזה ימימה.

מתוך השקט אני גם יודעת אם ליהיות לידו או לצאת מהחדר, אם לעשות משהו כזה או אחר.

מנסיון - לתת רסקיו רמדי או "הצילו" של צפריר כמה פעמים ביום כמה ימים, מעדן את כל התהליך.

תודה רבה על כל העצות והתגובות. כל אחת הועילה במשהו.
בדיעבד נראה לי שזה קשור גם לכלל מערכות היחסים בבית, ולכך שאבא שלו לא היה באמת פנוי בשבילו רגשית (וגם לא בשבילי) בזמן האחרון. אני בכל אופן לא נותנת לו יותר לבכות ולהתגלגל על הרצפה. אני לוקחת אותו, מדברת אליו, מנסה להבין ולפעמים גם לשאול, במה אני יכולה לעזור לו. ואחרי זמן מה הוא נרגע. כשהייתי נותנת לו לבכות זה היה נראה שהוא מתחפר ומתחפר בעצבנות ללא מוצא. זה מה שהיה נורא בזה.
אני פשוט לא נותנת לתגובות שלו להפחיד אותי או לייאש אותי, ואז אני מצליחה להגיע אליו. זה באמת דורש איזה ריחוק מסוים מהצד הרגשי חסר הסבלנות ואולי גם מהזדהות יתר. בימים שזה יצא משליטה הייתי עצבנית במיוחד ולא היה לי כוח להתמודד עם זה. ובטח שהאבא לא ממש עזר. לפעמים נדמה לי שהוא בתחרות איתי. האבא. אם אני עצבנית אז הוא נהיה עוד יותר עצבני... והסובל העיקרי הוא הילד.
אז בכל אופן, הרבה יותר טוב עכשו, ותודה לכולכן!

ובכן, ככל שמתבהרים הדברים ונהיית יותר מודעות למצב: אני מבינה שלמרות שאני לא אם חד הורית, אני כן. אין שיתוף פעולה אמיתי ביני ובין בן הזוג בכל הנוגע לגידול בננו. אני חשה שהוא לא מוכן לנסות להתמודד עם מצבים שפחות נוחים לו, והכל נופל עלי. אני חשה שמתקפות העצבים של הילד הן בחלקן לפחות תוצאה של חוסר איזון בין מה שהוא מקבל ממני ומה שהוא מקבל מאביו.
תוצאה נוספת של חוסר האיזון הזה היא שאין לי כלל זמן לעצמי. כיוון שלאבא קשה להשאר לבד עם הבן, אני לא יוצאת כדי לא להשאיר אותם לבד אחד עם השני. אני מבינה שעלי לנסות לשנות את המצב הזה מתוכי, כלומר להעמיד אותם בפני מצב בו הם יאלצו להתמודד אחד עם השני, למרות שאני קצת חוששת. כל פעם שאני יוצאת הילד צורח. אז נכון שהיו גם פעמים שהם בילו יפה מאד ביחד. אבלל בסופו של דבר האבא מתלונן שאין לו זמן בשביל עצמו - למרות שאני עושה מאמצים עילאיים לפנות לו זמן, וכמובן על חשבון זמני שלי.
אחת המסקנות המתבקשות היא להכניס את הילד לגן. אמנם זה בניגוד לאידיאולוגיה שלי, אך זה גם בניגוד לאידיאולוגיה שלי לגדל ילד בבית ללא שיתוף פעולה אמיתי מהאבא. זה גם בניגוד לאידיאולוגיה שלי לגדל את בני במצב של מצוקה מתמדת, כשאין לי זמן לעשות את הדברים הבסיסיים ביותר לעצמי ובשבילו.

אמא הרוסה -
את לא חייבת מסגרת.
את יכולה למצוא בייביסיטר (נערה) שתבוא לשעתים ותאפשר לך לנוח (לישון, להתקלח, לאכול בשקט, שיחת טלפון רגועה). את יכולה לקחת אותה אתך ועם בנך לסידורים, קניות - תקל עלייך במעט את העול.
את יכולה להיות בקשר עם אמהות אחרות, ולעשות דברים יחד. הרבה יותר קל 2 אמהות על שני ילדים מאמא אחת עם ילד אחד.

בדומה למה שכבר נכתב ב-זה הסוד שלי -
את רוצה לגדל את בנך בבית. מה שמקשה הוא מערכת היחסים בינך ובין בעלך. עדיף, בעיני, לתקן אותה (המצב ביניכם הרי יקשה גם אם בנכם יהיה במסגרת, לא?) מאשר להתפשר על משהו שחשוב לך - ובשביל מה? (הניסוח קצת מצ'וקמק. אני מנסה לומר שלשוח את הילד לגן לא יפתור את מערכת היחסים, ואז, אני מניחה, קשה יותר להתמודד עם ויתרור על עקרון כשלא מתקבל מויתור הזה רווח אחר. עכשיו אני ברורה יותר?)

קצת קשה לי עם ילדיי לאחרונה. הם בני שנתיים וחצי כמעט. ליעד היתה חולה קצת לפני כשלושה שבועות. מאז נשארו לה יללות במקום דיבור, בקשות רבות של "ציצי" ו"ידיים". אני משתדלת לא לחסוך ממנה דבר אבל אני לא יכולה להחזיק אותה על הידיים כל היום. ואודה: אני לא יכולה לשמוע אותה מיללת. זה מציק לי. כשהיא מדגישה את הסאה היא יודעת, וכשאני שואלת אותה אם היא רוצה ללכת לחדר היא משיבה בחיוב, נכנסת, סוגרת את הדלת, מיללת בשקט עד שנמאס לה. אין לה נסיגה בתחומים אחרים (דיבור, מוטוריקה, עצמאות) מתן, לעומת זאת, מכניס עצמו להיסטריה. דרוש טריגר קטן כדי שיתחיל לכעוס ואז הוא לא מפסיק. עומד וצורח "נה נה נה" ולא נרגע. בליל הסדר לקח לו שעה ורבע (כי הוא התעורר משינה). הוא לא מקשיב, הוא לא מדבר, לא מגיב לחיבוקים רק צורח. כשהוא מתחיל גם להכות מתוך ה"התקף" אני אוחזת בו חזק בידיו וברגליו והוא צורח "החוצה". זה לא מרגיע אותו, אבל ממתן את האלימות הרגעית.
מה שגרוע יותר ממה שסיפרתי למעלה הוא שזה מתרחש רק כשאני נוכחת. כשהם נמצאים עם מישהו אחר (מטפלת, בייביסיטר, אבא, דודים, סבא וסבתא) אין יללות, אין בכי ואין צרחות. הם מקסימים. גם איתי הם מקסימים חלק מהזמן.

שזה מתרחש רק כשאני נוכחת
זה דווקא מרגיע. זה אומר שאיתך הם מרגישים הכי בטוחים להוציא את מה שמציק להם.
וברור שמשהו מציק להם. משהו מאוד יצא מאיזון.
אין לי מושג מה, אבל הייתי מנסה משהו כמו שיאצו לילדים, תמצית באך, הומיאופתיה, דיקור סיני וכדומה. משהו שישיב להם את האיזון ויאפשר להתחיל מנקודה קצת פחות קשה בשבילך.
מחכה לתובנות של צפריר ואחרים.

התובנות המזעריות שלי: שנתיים וחצי זה ה-גיל לעניין ההתקפות. הרעיון להחזיק את הילד עם ידיים ישרות שהוא לא יוכל לפגוע בך זה רעיון טוב. עם הבת שלי זה לקח לפעמים חצי שעה ולפעמים יותר עד שהיא נירגעה לתוך בכי משחרר והייתי ממש גאה בעצמי בפעמים ששמרתי על שלווה כל הזמן הזה ולא פגעתי בה בשום צורה. זה כמובן מתיש פיזית משהו.
הנחמה: זה לא נשאר. הם לומדים להגיב אחרת לתיסכולים. תפקידינו להיזהר ולא להגיב באלימות ועצבנות בחזרה כי אז נכנסים למעגל איום ונורא. אני עד היום צריכה להזכיר לעצמי את זה והיא בת שש. פשוט לחכות בסבלנות, בשקט, בלי להעיר הערות ועם פרצוף מבין. לפעמים חצי שעה ולפעמים יותר - אולי אצלכם זה יהיה פחות.

אילת -
האם את מסוגלת לזהות מצבים כאלה (מתן) רגע לפני? אולי קל יותר למנוע - לעזור לו לומר מה הוא מבקש, לאפשר לו (בדוגמה של הסדר) להתעורר לאט יותר, לתת לו את הזמן/מרחב אם הוא מבקש. אולי עדיף לאפשר לו להשתולל בהתפרצות - למצוא סביבה בטוחה יותר לזה (כשאת מחזיקה אותו הוא לא מוציא את מה שהצטבר, וגם כועס עליך - אולי קודם הוא בכלל לא כעס עליך, אלא פשוט היה מתוסכל מהשד-יודע-מה). נסי לצמצם מצבי עייפות/רעב.
(זהו צבר מחשבות גולמיות למחצה).

אני גם מסכימה עם בשמת שהעובדה שזה קורה רק אתך לא מעידה על כך שאת אמא לא טובה, אלא על כך שהוא מתאפק יותר עם אחרים, ואז הכל יוצא עלייך. אולי כדאי שאנשים אחרים שנמצאים אתו יקלו את הדרישות ממנו, כך שהוא יאגור פחות (ממה שהוא אוגר ומתפרץ אתך).

עייפות/רעב - מאוד חשוב!

האופי של בעלי ושל בתי הבכורה דומה להפליא. שניהם חמי מזג, מתפרצים בקלות, חסרי סבלנות ורגישים מאוד לרעש, עייפות או רעב.
מכאן שבביתנו לא עובר יום בלי צעקות, התפרצויות ודמעות. היא מבקשת משהו, הוא לא יכול בדיוק באותו רגע. היא מבקשת שוב ושוב, בטונים עולים וגוברים. הוא צועק עליה שהוא שמע אותה והיא תקבל את מבוקשה עוד מעט. היא נעלבת, בוכה, חד גדיא, חד גדיא.

אם יש לה התפרצות זעם הוא מאבד עשתונות לגמרי ורוצה להפסיק את הצרחות בכל מחיר. אני ספגתי השבוע שתי התפרצויות של חצי שעה כל אחת. לא היה קל אבל זה היה בכי שהיה חייב לצאת איכשהו. כששניהם עייפים הרגישות של שניהם מוגברת פי כמה ותמיד, תמיד יש צרחות הדדיות.

נמאס לי להיות כוחות האו"ם. מספיק קשה לי להכיל את הר הגעש המתפרץ שהוא בתי הבכורה, בעיקר כשאני ההפך הגמור. ולא נעים לחיות בבית שבו צועקים ובוכים כל יום כשהתגובות שלה לתיסכולים יומיומיים - החליקה ונפלה על רצפה רטובה, אחותה התינוקת משכה לה בשיער, לא מוצאת חפץ מסויים - הן תמיד בווליום רגשי גבוה.

דאגי לאוכל זמין תמיד.

> גילה עשויה מהחומר הזוועתי הזה <

כנ"ל אצלנו. אבל אצלנו כולם כאלה.

כשהתגובות שלה לתיסכולים יומיומיים - החליקה ונפלה על רצפה רטובה, אחותה התינוקת משכה לה בשיער, לא מוצאת חפץ מסויים - הן תמיד בווליום רגשי גבוה
אמא, אינני יודעת בנות כמה הבנות ומה מירווח הגיל בינהן, אבל אני יודעת שאצלנו תגובות כאלה באו בתגובה להיוולדו של אח חדש. הן היו סימפטומים לתחושה הכוללת של הבכור בדבר עירעור מעמדו. עבורנו, הפתרון היעיל ביותר היה לאו דווקא התיחסות לעילה המיידית של התגובה הריגשית הקשה (נפילה, אי מציאת חפץ וכו'), אלא הרעפת אהבה, גם ובעיקר פיסית, בכל הזדמנות. אט, אט, התגובות הללו פחתו, והיום הן די נדירות (טפו, טפו, טפו).
תוכלי לחשוב מהו המקור לתגובות הריגשיות הללו אצל ביתך? לא סביר בעיני שאי מציאת החפץ (או הנפילה וכו') לבדה היא שכל כך ריגשה אותה. אולי זה ה- היא מבקשת שוב ושוב_ או _היא נעלבת?
לגבי בן הזוג - כן. ילד צווח הוא בד"כ הזמנה לאיבוד סבלנות. גם האדם הסבלן ביותר (כמוך...) מגיע לפעמים לנקודת רוויה. ואם מראש סף הסבלנות שלו ירוד, זה אכן בעייתי. הענין הוא שתגובות לא סבלניות הן בד"כ (בעצם למה בד"כ? אף פעם!) התגובה הכי לא יעילה - הן רק תורמות להסלמת המצב, ולחיזוק כל התחושות שעוררו תגובה כזו בילדה מלכתחילה.
מה ניתן לעשות? פעמים רבות מי שנמצא בתוך הסיטואציה, עיוור לתמונה הכוללת. הוא שקוע כל כולו בחוסר הסבלנות שלו ובלהיות צודק (וילדותי?). לכן, תגובה שלך אליו תוך כדי עימות שלו עם הילדה, עלולה להסלים את המצב עוד יותר.
לדעתי, עליך למצוא רגע פנוי ורגוע (יש כזה?

) ולשוחח עם בן זוגך. לא לנאום. לא להטיף. לא להאשים. לשוחח ולהסביר. את המצוקה שלך. את המצוקה שלה.
רעיון אפשרי: תוכלו, אולי, להסכים על תקופת זמן מסויימת בה הוא יעשה כל מאמץ להיות סבלן כלפי הילדה ולהרעיף עליה תשומת לב ואהבה. אם בתום התקופה הזו המצב ישתנה לטובה, יתכן שהוא יבין מעצמו את החשיבות הרבה בלהמשיך ולנהוג כך. כך, זה לא יבוא כהטפת מוסר ממך, אלא כתוצאה של מבחן המציאות.
עוד שאלות שהייתי מנסה לענות עליהן לעצמי הן: האם התגובות הריגשיות הללו של ביתך הן בד"כ סביב נוכחותו של בעלך? האם יש לה תגובות כאלה כשרק את בסביבה? האם יש זמנים שכולכם מבלים יחד ואין התפרצויות כאלה? אם כן, מה מאפיין אותם?
חזקי ואימצי. זה אכן אף פעם לא נעים להיות מהאו"ם.

אני עוברת משבר משלי עם ה"גדול" בן שלוש בדיוק.
הוא דווקא כן בבית. הוא היה כמה וכמה חודשים במשפחתון מאד נעים הם היו רק 3 ילדים ורק עד אחת בצהריים ואני לא חושבת שיש קשר לזה בכלל.היה לו מאד כיף שם והוא נקשר למקום(חוות האלפקות)ובכלל. עכשיו הוא כבר חודשיים בבית ואני עושה איתו המון דברים, כל יום(בצק, אפייה, בישול, חרוזים, הדבקות, חמר, ציור...). אני חושבת שאפשר להגדיר אותי כ"אמא משקיענית". הוא לא יודע מה זה בייביסיטר. גם אבא נמצא בבית והוא אבא פעיל לאללה והם קשורים מאד. אני משתדלת כל הזמן להיות זמינה, להקריא סיפור כשהוא מבקש, לענות על השאלות האינסופיות של הגיל הזה, לתת מגע גופני...
א-ב-ל וכאן מגיע האבל...
אני מרגישה שכל זה רק יוצר מין מפלצת שרק רוצה עוד ועוד ולעולם לא שבעה. אני לא חושבת שזה בריא למשפחה ולי שאהיה עסוקה איתו/מסביבו כל היום. יש את הבית, בישולים, אותי, עוד ילד, זוגיות. אני מוצאת את עצמי מוותרת על שיחות טלפון חשובות או מפגשים עם חברות שאין להן ילדים בגיל דומה כדי לא לציור סיטואציה שהוא משתעמם/מקטר/לא מוציא אנרגיה. הוא ילד מאד חכם ומאד מאד מפותח ואני מרגישה שיש לו קונפליקט בין ההבנה ולבין הרגש(ברגש הוא לגמרי בן גילו). אני מרגישה שאיכשהוא הלכתי לעצמי לאיבוד ככה...מרוב שאני מנסה לרצות אותו ולתת לו את המיטב יוצא שהוא אף פעם לא מרוצה. הוא לא יודע להעסיק את עצמו תמיד הוא צריך שיעשו איתו משהו "אמא/אבא מה אני יעשה עכשיו?" "מי ישחק איתי?" יש לו צעצועים וגינה ענקית ואופניים וקורקינט ונדנדה וקוביות ומשחקים והכל. והוא לא יודע איך להפעיל את עצמו. ואם מתחילים איתו כדי לתת לו דירבון ורוצים לעזוב קצת באמצע זה לא טוב. ואני מרגישה שתפקידי כהורה הוא לא לשעשע אותו כל הזמן אלא לדאוג לו ולהכיל אותו ולתת לו בטחון ואהבה. אבל לא לשעשע כל הזמן. זה מתיש אותי מאד מאד. גם את בעלי. אני רוצה יותר משני ילדים אבל אני מרגישה שבגלל הדינאמיקה איתו אין לי חשק. אין לי כוח. הוא שואב אותי לגמרי. פרחי באך עזרו לו מאד לתקופות אבל אי אפשר תמיד להשתמש בפרחי באך. משהו דפוק מהשורש. אני מרגישה שאיתו לא בא לי לעשות חינוך ביתי או משהו בסגנון. עדיף לי כבר שילך לגן ויחזור בצהריים ודי.
לא יודעת אם בכלל אני זקוקה לעיצות כמו לאוזן קשבת.
תודה.

מרוב שאני מנסה לרצות אותו ולתת לו את המיטב יוצא שהוא אף פעם לא מרוצה. הוא לא יודע להעסיק את עצמו תמיד הוא צריך שיעשו איתו משהו.

לא יודעת מה לומר לך. אני רק מרגישה שזה משפט מאוד חשוב. איך הוא בחברת ילדים אחרים?

לא יודעת אם בכלל אני זקוקה לעיצות כמו לאוזן קשבת.
יש אוזן.

הוא מקסים בחברת ילדים אחרים.הוא לא אלים הוא לא תוקפני. הוא טיפה רכושני כלפי צעצועים אבל זה כמו הרבה ילדים בגיל הזה. הוא מאד reasoneble. אין לו הרבה חברים. 2-3 גג.

באמת נשמע קשה!
לא הצלחתי להבין עם הוא בן יחיד, או שיש לך שניים?

הוא לא יודע להעסיק את עצמו תמיד הוא צריך שיעשו איתו משהו.

מנסיוני עם ילדים לוקח זמן, והרבה רצון ומודעות "לבנות תשתית" נכונה של ריכוז ובטחון לילד כדי שיוכל לשחק עם עצמו, אפילו לזמן קצר (שאמור ללכת ולגדול עם הנסיון והגיל).
לדעתי זה ממש פרוייקט, שהולך ונהייה קשה ככל שמתחילים אותו בגיל מאוחר יותר, וזו ממש אומנות (שוב, זו דעתי) להצליח בזה.
מדובר על תהליך של כניסה לריכוז, לתוך עומק הנפש, ומשם פועלת הנפש החופשיה - האמיתית, היצירתית המתפתחת והגודלת.
כמה טיפים שאולי יעזרו לך:
# תתחילי בזה שאת מחליטה כמה זמן את יכולה להקדיש לו ב- 100%, ותהיי איתו יחד בלב שלם.
# אחר כך אם את צריכה לעשות משהו, תגידי לו על כך מראש ותראי יחד איתו מה הוא בוחר לעשות מתוך מספר דברים שהוא אוהב. הוא יכול לבוא להיות לידך.
# בכלל כדאי להרגיל אותו תמיד לבחור - מה אתה רוצה עכשיו? להציע כמה דברים שמהם בוחר אחד.
# את יכולה אולי לבוא לשבת לידו "לשחק יחד" וכשהו נכנס למשחק מיד להתרחק ( לא פיזית ) אבל להפסיק להיות פעילה, לתת לו את הבמה, שיכנס לתוך המשחק עם עצמו. לאחר זמן מה של "פעילות" כזו תוכלי ממש לפנות לעיסוק אחר גם אם תישארי לידו.
# לילדים מאוד חשובה פעילות גופנית - ריצה, קפיצה, כדור, השתוללות. זה מאזן את הבית, אחר-כך הוא יכול להיות יותר רגוע.
# חשוב שיהיה עם עוד אנשים, ילדים חברים, בני משפחה, ולא רק איתך. צריך ליצור עבורו "מסגרות" שונות, או לפחות פעילות משותפת מחוץ לבית.
# אם יש לך זמן שתוכלי להקדיש "להכרות מחודשת" איתו, מה הוא אוהב? מה משמח אותו, מעניין אותו, את הדברים האלו להציע לו (לא כולם יחד

) כשאת צריכה זמן לעצמך, לבית וכו'.

הכל רק הצעות, אם לא מתאים לך תמחקי! באמת.
הלוואי שיהיה לך קל

מרוב שאני מנסה לרצות אותו ולתת לו את המיטב יוצא שהוא אף פעם לא מרוצה
בטוח שאת רוצה לתת לו את המיטב, נראה לי שהוא לא מרוצה כי הוא לא יודע מה הוא רוצה.
הוא צריך ללמוד (בעזרתך) להקשיב לעצמו, להכיר את עצמו, להיות עם עצמו.
זה תהליך שיש לבנות ולהתכוון אליו.

אני מאוד מקווה שאני לא נשמעת ביקורתית, זו ממש לא הכוונה שלי. באמת אני רוצה לעזור.

אמא אוהבת הילד שלך דומה לי חוץ מזה שאני עושה פחות צרות

נ"ב בן כמה הוא?

נועה בר- את גדולה. ממש לא נשמעת רע, נהפוך הוא. סידרת מחשבות שרצו לי בראש בצורה יותר מובנית. תודה ענקית.
בינתיים גם נפל לי אסימון...לפני כמה ימים הוא היה בטיפול הומאופתי וקיבל טיפה אחת של תמצית פרחי באך מסוג מסויים שמתאים בדיוק להתנהגות שתיארתי. היתה לו רגרסיה וזה נפל אצלי על ימים של לפני ווסת וכאילו....בקיצור...חגיגה. כמה שעות בבריכה המקומית הועילו (-:

טיפול הומאופתי? פרחי באך? שני דברים שונים!
בכל מקרה אני שמחה נשמע שמשהו טוב קורה אצלך. אם תרצי ספרי איך אתם "מתקדמים"

יש לנו מטפלת שבעצם מטפלת בשיטת ביקום ומשלבת רעיונות הומאופתים(מודרנים) ואם יוצא וצריך אז גם טיפות באך. קשה לי להסביר בדיוק מה קורה שם,מה שחשוב זה שזה עובד -כמעט- תמיד ובעיקר על הילדים.

נראה לי שהוא לא מרוצה כי הוא לא יודע מה הוא רוצה

אולי...אבל בשביל טיפוס כל כך יודע כמוהו אני בספק.בדרך כלל הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ודורש. תראי, אני לא אוהבת להכניס למגירות, מצד שני אני אוהבת לראות את המכלול. ככה שאם הוא נולד במזל אריה עם אופק שור תחת שנת הנחש הסינית....זה מסביר הרבה מהחסימות שיש לו עם עצמו. להוסיף על זה פרמטרים נומרולוגים שלא מיטיבים עם הקושי הבסיסי שלו.
אז בתאוריה זה יפה, בפועל ביום יום יש לי ימים טובים יותר וטובים פחות. לצאת מהבית להשתולל בחוץ זה נהדר ומיושם באופן יומיומי. אבל אם יוצא יום שלא מסתדר-קשה לי עם ההשלכות של זה. לזה התכוונתי כשאמרתי בהתחלה שאני לא יכולה תמיד רק לבוא מהמקום של "מה הוא צריך וחייבים לספק לו את זה בכל מחיר". זה לא בריא למשפחה.זה לא בריא לו. וכן, יש לו אח בן שנה. משהו אחר לגמרי (-:

כשאמרתי בהתחלה שאני לא יכולה תמיד רק לבוא מהמקום של "מה הוא צריך וחייבים לספק לו את זה בכל מחיר". זה לא בריא למשפחה.זה לא בריא לו.
מסכימה איתך.
יש את מה שהוא צריך - שאת זה חשוב לדעת, ולדעתי גם לספק לו אבל בוודאי לא בכל מחיר.
"מחירים" עולים בבריאות! זה לא בריא למשפחה.זה לא בריא לו.
אם את מרגישה שלתת לו משהו שהוא צריך גובה ממך מחיר - כדאי אולי לבדוק איפה המחיר יותר יקר, לא לאפשר לו את מה שהוא צריך או לאפשר לו. זה תלוי בך. זו הבחירה שלך.
לדעתי, לא לאפשר לילד משהו שצריך - זה המחיר היקר יותר. וזו כמובן רק דעתי.

בכל מחיר :

לא לבשל.
לא לדאוג לעצמי מעט כמו עשר דקות של יוגה או הרפייה
לא להזמין הביתה/ללכת אל חברים שאולי הילדים שלהם לא הכי מתאימים לו למשחק
לא לקיים מינימום של זוגיות

אם את מרגישה שלתת לו משהו שהוא צריך גובה ממך מחיר - כדאי אולי לבדוק איפה המחיר יותר יקר, לא לאפשר לו את מה שהוא צריך או לאפשר לו. זה תלוי בך. זו הבחירה שלך

זה,לתחושתי, קצת מעוות את מה שאמרתי. בוודאי שאני רואה את מחויבותי כהורה לתת לו את מה שהוא צריך מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. הרי לא מדובר כאן חלילה בהזנחה. אני מדברת על "צרות של עשירים" מבחינתו. על זה שבמשך כל הבוקר הפעילו אותו(ולאו דווקא אני כל הזמן. כאמור, יש גם בעל שותף)גם פיזית וגם אינטלקטואלית/יצירתית. וכשמגיע הרגע לקחת הפוגה(ולא בכדי לרבוץ לי במרפסת השמש שלי)הרבה פעמים יש מחאה וחוסר יכולת להעסיק את עצמו לזמן מה. אז כן. נכון. מבחינתו הוא צריך באותו הרגע שהפוקוס ימשיך להיות עליו. וזה, לתחושתי,לא בריא. זה מצב קיצוני, לא מאוזן.
מצד שלישי...אנחנו בכל זאת נמצאים בעיצומה של חופשת הקיץ, הרבה חברים שלו לא זמינים, נראה לי שהוא די משתעמם מהשגרה.
והנה שוב, עולה הסוגייה...עד כמה ילד בן 3 יכול להנהיג ביד רמה את הלך סדר היום בבית? לתפיסתי, ואולי טעיתי לאורך כל הדרך, הילדים מתמזגים אל תוך החיים בבית ולא להיפך. אז נכון שאם לבן שלי יש בעיה עם ללמוד להעסיק את עצמו אני צריכה לעזור לו עם זה. אבל הגבולות הם דקים וכמו שכבר אמרתי למעלה איפושהו...מבחינתי לשקוע טוטאלית בתוך "ההורות כמילוי טוטאלי של מאווי הילד" זה רע. זה ללכת לאיבוד עם עצמי, עם ההורות שלי לעוד ילד, עם הרצון שלי לזוגיות שפויה וכן הלאה...

לא יודעת אם בכלל אני זקוקה לעיצות כמו לאוזן קשבת

בכל מקרה, תודה על העיצות. בשלב הזה זה מרגיש לי פילוסופי מידי. וגם, האמת, הימים הקשים מאחורינו.ברוך השם.

תודה שהחזרתם את הדף הזה.היום הוא בן 5.
עדיין מאוד מאוד קשה איתו.יש תקופות טובות יותר ויש פחות. עדיין לא מצאתי את הדרך אליו.
הזמן עובר ואני מודאגת יותר ויותר מה יהיה. היום אני די מותשת מכל המלחמות האינסופיות הללו.
יש ימים שאני ממש שונאת אותו על כל התרגילים שהוא עושה לי. הוא התחיל לאחרונה לשקר ולרמות אותי. גם לעשות דברים מאחורי הגב שלי.
הוא מגלה המון עצמאו ביחס לגילו וזה מאוד מאיים עלי. אני לא יודעת עד כמה לשחרר והאם זה טוב בשבילו.אם אני מחררת משהו אחד אז מיד מגיעים עוד דברים שהוא רוצה לעשות לבדו. למשל התרתי לו לרדת לבד למטה אבל עם חבר גדול יותר .הוא החליט שהוא יכול לרדת גם לבדו.
אם התרתי לו לרדת לבדו והגבלתי את התחום הוא החליט שהוא יכול ללכת גם לאזורים מרוחקים יותר. והמרוחקים יותר הפכו למרוחקים עוד יותר.
אני לא יודעת עד כמה אני יכולה לסמוך עליו.
מעבר לכך הוא מדבר בצורה מאוד תוקפנית, מתגרה, מעצבנת. מאיימת. מאוד אלים ותוקפני כלפי אחיו הקטן וגם כלפי.
כל דבר קטן מצית אותו והוא מיד מוכן להרביץ או לבעוט או לקלל.
ואני כמובן בתוך סחרחרה. לא מצליחה לעצור. נכנסת למערבולת ריגשית איומה.
אני מדברת אליו גם באיומיים, בתוקפנות, צורחת, צועקת. שמה בשרותים.
היום אמרתי לו משהו איום ונורא. אמרתי לו שנמאס לי להיות אמא שלו. שאני מאוד עייפה מכל המלחמות איתו. והוא יכול לחפש לו למשפחה אחרת.
שיקח לו בגדים וילך. אני לא מסוגלת ולא רוצה יותר להלחם. הוא מיד נבהל מהרעיון . המשכתי לאיים עליו. והוא התחיל לבכות. ואמר שהוא רוצה להשאר איתי לעולמים.אז אמרתי לו שאם כך, אז נשב ונחשוב איך אפשר לחיות ביחד בצורה נעימה יותר. זה היה ערב קשה מאוד. הוא נרגע קצת והלך לישון.ואמרנו שמחר נשב ונכתוב חוזה איך נחיה ביחד.
אני שונאת את עצמי על הקטע הזה. כאלו שהייתי ציריכה לשבור בו משהו כדי שאוכל להיות יותר שליטה. כמה שנמאס לי להיות בשליטה. נמאס לי מזה.
אבל אני לא בשליטה עליו. הוא שם עלי פס. גדל כמו סוס פרא. ואני פוחדת שאני מאבדת אותו.
אך שלא יהיה אני מאבדת אותו. אם אני משחררת ואם אני מגבילה. איזה יאוש.

עצוב.

אמא אוהבת,
נשמע מאד מאד קשה להתמודד עם מצב כזה. האחיין שלי, מעט יותר צעיר, מאד דומה למה שאת מתארת. ילד אינטיליגנטי, שמאתגר את ההורים שלו במלחמות בלתי פוסקות. כמה שזה מתיש!
מה שההורים שלו עשו, היה לפנות ליעוץ, לפסיכולוגית של ילדים. הם נפגשים איתה בחצי השנה האחרונה (פעם בשבוע או שבועיים), בד"כ רק ההורים, והיא מלמדת אותם דרכים אפקטיביות יותר לתקשורת איתו, וגם עוזרת להם להתמודד עם מה שהקשר איתו מעלה בהם (התסכול, הכעס, הפחד, הבושה, האשמה וכו'). המצב מאד מאד השתפר מאז.

אני לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל חשבתי בכל זאת להציע. לפעמים מישהו מנוסה מבחוץ יכול לראות דברים, ולהציע דרכים לפתרון, שאלו שנמצאים כ"כ בפנים מתקשים לראות.

לפעמים כשכל כך קשה, מה שיכול לעזור זה מרשמים פשוטים וברורים שאומרים לך מה לעשות. נכון שזו לא דרך כללית לגדל ילדים, אבל זה יכול לעזור לצאת ממצב כמו שאת מתארת. אני ממליצה על הספר "הורות יעילה" של ד"ר גורדון. יש שם מרשמים כאלה, מאוד פשוטים, מאוד עוזרים. מומלץ.

יש ימים שאני ממש שונאת אותו על כל התרגילים שהוא עושה לי

הוא מגלה המון עצמאות ביחס לגילו וזה מאוד מאיים עלי.

אני מדברת אליו גם באיומיים, בתוקפנות, צורחת, צועקת. שמה בשרותים.

אני מאוד עייפה מכל המלחמות איתו

כמה שנמאס לי להיות בשליטה. נמאס לי מזה.

איזה יאוש

חיבוקים וחיבוקים לפצועים בשדה הקרב!

אמא אוהבת רק לרגע קטן אחד דמייני במוחך סצינה שבה אחד מכם 'נהרג' מת במלחמה הזו.
משהו כזה באמת בלתי הפיך. ותראי איך משם את יכולה לקחת כוחות ואומץ לשינוי המיוחל.
אם היית יודעת שמחר את הולכת לאבד את בנך על באמת, היית מגלה פתאום משהו שלא ראית קודם.
יש דרך לצאת משדה הקרב הזה, פצועים וחבולים אמנם אך גם מחושלים וחכמים ואוהבים יותר.

את 'חייל' הרבה יותר מנוסה ואחראי ממנו, יש לך הכלים שלו אין אותם. את רק עייפה כבר כל-כך ולא רואה ממטר...
הוא בעיקר 'חייל מסור'. 'מתאבד' איתך באש ובמים. האינטואיציה הלא מודעת שלו היא ה'נשק' היחיד שיש לו.
גם הוא כמוך 'פועל' מתוך יאוש.

יש לי עוד כמה טיפים ל'נסיגה' משדה הקרב. אם רק תרצי לשמוע.
@}

אני עם הילדה בבית, רוב הזמן עסוקים בפעילויות שונות ובאמת טוב לשתינו.
קשה לי בבית. הילדה בת 3 אני בתחילת הריון וזקוקה פה ושם לזמן שלי, לקצת שקט ומנוחה, או כלים, או מחשב.......
הילדה מתקשה להעסיק עצמה, וכששתינו עיפות זה לא קל.
מצאתי את עצמי מציעה לה היום בערב טלביזיה, ואני ממש שונאת את עצמי על כך.

היא מבקשת די הרבה, החל מהבוקר שהיא קמה, ובמשך היום היא מחכה לתוכניות שהיא אוהבת, בין לבין היא עושה קצת דברים אחרים - ביוזמתה או ביוזמתי, וכמובן אנחנו יוצאות, פוגשות ועסוקות ( כשאני בוחרת פעילות מסויימת, אין לי קושי איתה )
אני כזו שאם אין אסון גדול, מסכימה אם הבקשות שלה... וזה אומר שכשהיא מבקשת טלביזיה אני נותנת. לא מתווכחת, מבינה שיש איזה צורך וזה ממלא, והאמת הכי קשה היא - שזה מפנה לי זמן! ואני די מתביישת בזה. ( ולכן שמי החדש

)
זה מאפשר לי שקט ממנה, לרגעים לפחות, ומאפשר לי לעשות קצת דברים בבית, לבשל, לאכול, להתלבש. זה מקל.
אני בקונפליקט.
יש הארות? @} יש הצעות ? @}
תודה

מה בדבר עיסוק "מדיטטיבי" אחר שאפשר לשבת ולבהות בו שעות? אולי פאזל של המון חלקים שנשאר קבוע על השולחן, ממתין לה (כמובן לא להתיימר לסיים אותו ביום או בשבוע). אולי דפי צביעה של מנדלות שמצריכים ריכוז?
אולי תעלי לה עיניים על מסרגה ותלמדי אותה לסרוג משהו פשוט מאוד, כמו צעיף? (גם כאן אפשר לשבת על זה שעות ברמות ריכוז משתנות).
ואם לא כל אלה, משחק לימודי על המחשב (יש דעות בעד ונגד, אבל זה לפחות מפתח כישורים שהטלוויזיה לא מפתחת).

הילד שלי בן 6.8 מאוד מתמרד לי, אומר לילא על כל דבר שאני מבקשת גם ההתנהגות שלו גובלת בחוסר נימוס בבית וברחוב, ניסיתי לבר איתו ולסביר לו שזאת התנהגות לא יפה ולא מנומסת והוא בשלו, גם שום עונש לא מאיים עליו, אינני יודעת מה לעשות.

מהתיאור שלך נשמע שהוא כועס. אם את היית כועסת, איך היית רוצה שיתייחסו אליך? נסי להתייחס אליו ככה ותראי מה קורה.

זה נכון מה שאת כותבת גם אני חושבת שהוא כועס כבר היינו אצל שני פסיכולוגים והם לא הצליחו להבין מה הבעיה וגם אני לא. אז מה עושים ככל שהוא גדל זה רק הולך ונהיה יותר בעייתי.

אם את היית כועסת, ולא חשוב כרגע למה, מה היית רוצה שאמא שלך תעשה? תסביר לך שזו התנהגות לא יפה? תעניש אותך? או אולי משהו אחר לגמרי?

הנה כמה רעיונות לדברים שאפשר לעשות למי שכועס:

לחבק אותו.
לתת לו מרווח נשימה.
להציע לו משהו שהוא אוהב (שוקו ועוגיות, אמבטיה, לשחק עם אמא).
לתת לו להוציא את האנרגיה (למשל להתחיל לקפוץ ולהזמין אותו לקפוץ איתך, או להרביץ לכריות, או לצעוק\לשיר בקול גדול).
לשאול אותו איך אפשר לעזור לו, ואז באמת לנסות לעשות את מה שהוא מבקש.
להקשיב לו.

את הדרכים האלו גם ניסיתי זה לא עובד, ההתנהגות שלו הולכת ומחמירה מיום ליום הורים מהגן מתלוננים על אלימות מצידוץ. הילד אומר מילים מאוד קשים כמו" אני רוצה למות" "אני שונא אותך" "אני שונא את כולם".אני נמצאת במצב שאסור להגיד אבל פשוט חוסר אונים, אני מעוניינת לקחת אותו לטיפול רגשי אז אם יש המלצה אשמח לקבל.

פני לרופאת הילדים\משפחה ובקשי הפניה לשירות הפסיכולוגי -- זה בחינם. משהו מציק לו, ושם יעזרו לך לגלות מה זה ולעזור לו בזה.

יש לי בעיה עם בני בן ה- 3.2.
מאז שנולדה אחותו הקטנה (בת חודשיים) אנחנו יוצאים אל הגינה כשהיא במנשא והוא משחק להנאתו. הכל מנהל בצורה מוצלחת עד הרגע בו יורד הערב וכמעט כל הילדים עוזבים את הגינה. גם אני רוצה לחזור הביתה (והקטנה אף היא מתעוררת ומפגינה סימני אי נחת). או אז מגיעה שעתו הגדולה: הוא עולה על המגלשה הגבוהה ומסרב בכל תוקף להתפנות. מאחר והתינוקת במנשא, הרי שאין באפשרותי פשוט לטפס לשם ולהוריד אותו במו ידי. וכך מתחילה הסצינה; אני מבקשת שירד - הוא לא רוצה. אני דורשת - לא מזיז לו. אני מאיימת שאכעס מאד, שלא נבוא יותר לכאן, ש"אספר לאבא" ושאר רטוריקות שקשה לי להאמין שיוצאות מפי (השלב הבא יהיה בטח - "תרד מיד או שיבוא שוטר!"). ככל שגובר זעמי כך נראה שגובר העונג שמסב לו המצב - הנה עכשיו זה ה-ו-א שבשליטה (אני מניחה שבניגוד לחוסר השליטה שהוא חש מאז הולדת אחותו). איימתי שאלך ואשאיר אותו שם ואפילו סמי-יישמתי, אלא שגם זה לא עבד - הוא ידע שאחזור, מה שבסוף כמובן שעשיתי. מה שבסוף קרה בכל אחת מהפעמים היתה שהזעקתי את אבא שלו לעזרה והוא בא והוריד אותו מהמגלשה, אבל זה לא באמת פיתרון וגם לא תמיד אפשרי.
אם כך - מה אפשר לעשות? אפשר לדרוש שיבטיח שלא יעשה זאת אחרת לא נלך לגינה. הבעיה: א. דומה שהקונספט של הבטחות והצורך לקיימן עוד טרם נהיר לו. ב. ואם לא נלך לגינה מה נעשה? מאד קשה להיות עם שניהם בבית (חם ומעצבן - הגינה היא פיתרון מצוין לשעות אחה"צ).
מה דעתכם?

(ואם באמת תלכי? )

אולי כדאי לא להגיע לרגע הזה של הגן הנטוש, העייפות שלך, העצבנות שמבצבצת, הטון חסר הסבלנות.
אולי כדאי להתחיל בתזוזה כשהגן עוד חצי מלא והילד שלך במצב רוח ידידותי ונמצא לידך. הסחת דעת קלה (תחזיק את השקית הזאת בבקשה), מטרה אטרקטיבית (עכשיו אנחנו הולכים למכולת בשביל לקנות אגוזים לך עוגיות שנעשה מחר בבוקר) ותנועה בכיוון היציאה בלי עניין. כאילו זה ברור.

ככל שגובר זעמי כך נראה שגובר העונג שמסב לו המצב - הנה עכשיו זה ה-ו-א שבשליטה (אני מניחה שבניגוד לחוסר השליטה שהוא חש מאז הולדת אחותו).
מה שבסוף קרה בכל אחת מהפעמים היתה שהזעקתי את אבא שלו לעזרה והוא בא והוריד אותו מהמגלשה, אבל זה לא באמת פיתרון וגם לא תמיד אפשרי.
זה בדיוק זה...
הוא בשליטה ובמרכז תשומת הלב. ולא רק זה זה גם גורם לאבא לבוא...

ההצעה של עוגיה נראית לי טובה.
וגם אולי לדבר איתו על זה. לשאול אותו מה הפיתרון לדעתו - לא ללכת לגינה? לצאת מהגינה קודם? הוא מספיק גדול לדבר. כמובן לא לשעות את השיחה בגינה כששניכם באמצע המלחמה אלא בבית ברגיעה.

אולי תשבי ותניקי את אחותו בנחת ואל תתרגשי מהפרובוקציה. תעשי משהו שלך - תניקי, תקלפי מנגו, תאספי איצטרובלים (אני מודעת לזה שזה נשמע פסטורלי ואני מודעת לזה שהמצב לא פסטורלי בכלל ומאוד מעצבן. זה רעיון שיכול להיות טוב לפעם-פעמיים, אולי זה ישנה משהו ב patern)...

את יכולה גם לבוא עם עגלה, להניח רגע את התינוקת, ולקחת אותו מהמגלשה.

את יכולה להביא גם קלחי תירס וכמה דברים לארוחת ערב, ולשבת שם לאכול, הוא בטח יצטרף אליך, אחר כך לחזור...

ההצעה של עוגיה גם טובה לדעתי.

וואו, תודה...
הצעתן כאן נקודות מבט חדשות לסיטואציה, שנראות בהחלט אפקטיביות. מוזר לגלות איך בעיה שנדמתה כחסרת פיתרון יכולה פתאום להיראות אחרת לגמרי...
אנסה ליישם. שוב תודה!

יש שיחות דומות ב חינוך ללא כפייה שיוכלו לתת לך עוד רעיונות.

שתי בנות יש לי ובשבועות האחרונים חזרתי לסטטוס הנשכח של אלמנת הייטק (רק בלי ההטבות של השכר הגבוה. אבא נעלם למשך רב שעות היום בחסות נסראללה). ויש עוד רמת קושי - אי אפשר להסתובב יותר מדי (יש טילים אבל האזעקות לא עובדות במושב שלנו).

יש לי שתיים, אחת בת שלוש וחצי שמאז ומעולם היתה לה היכולת לשבת הרבה זמן ו"להעסיק את עצמה" (ספרים, משחקי דמיון, מה שבא),
השניה בת שנה ושמונה שאוהבת יותר מכל את אמא.

עכשיו אבא חזר. השעה מאוחרת. אני העברתי את השרביט ונעלמתי. יושבת לי כאן בלי שאפאחד מטפס עלי, מבקש לינוק, אומר לי בואי. אני שומעת אותו מדבר עם אחותו במטבח כשהבנות מקשקשות מסביב.
אין, אין מצב שהייתי יכולה לעשות את זה בלי שהבנות יתעקשו לדבר איתי או שאחת מהן תרצה להיות עלי ולינוק. אמא נייחת זה קיוסק פתוח. להסתער.
(ואני הייתי איתן כל היום והוא כמעט ולא נמצא. הן לא אמורות לדרוש ממנו עכשיו תשומת לב בלעדית?)

אני יכולה להגג שעות עכשיו על המתח הזה שיושב לי על הכתפיים שרק עכשיו, כשאבא בא, אני נותנת לו להראות את עצמו (כי מרגע שאני מוותרת לו, למתח, אני הופכת לפקעת לא נעימה והילדות הופכות לבכיניות. אמא משרה אווירה, לטוב ולרע). אבל אני מבקשת עצות אז הנה הגדרת הבעיה:

הקטנה לא משחררת.
אני יכולה להציף אותה בתשומת לב, לשבת לידה, להתיחס אליה בכל חושי אבל היא תמיד תרצה יותר.
אני יכולה לשבת בלי חולצה ולהגיד לה - קחי כמה שאת רוצה והיא תיקח אותי בשלוקים ותעצבן לי את הציצים. אין סוף, תמיד אפשר עוד.
אם אני מגלה שהן משחקות, עסוקות שתיהן, יושבת לי רגע (עם משהו לקרוא או סתם בוהה) - מיד היא תבוא: " אמא, נונו" (מה נונו. הרגע גמרת לינוק שעתיים רצוף).
טוב, לא יושבת. עובדת.
"על הידים". "לרדת". "על הידיים".

עם אחרים היא אחרת. (מכירים "היה בסדר עד שהגעת?"). עם אמא - רק 150% תשומת לב הולך.
לפעמים אני מגבילה אותה בהנקות ("אחרי האוכל תקבלי") ואחרי שאני מתמידה בתשובה במשך 5 פעמים רצוף היא מקבלת אותה (בפעם הבאה היא תקבל כבר אחרי 4 פעמים. התקדמות).
כך או כך - כשאני איתן (כשאני איתה) אני נשחקת נורא ובימים האלה שאבא לא בבית זה ממש קשה. אחרי שהכל נגמר והבית דומם אני יושבת עוד שעתיים שלוש רק בשביל לקבל קצת שקט. זה לא משאיר לי הרבה שעות שינה.

אני יודעת, ללכת לבתים של אחרים כדי לשנות אוירה (אבל שעות הביקור המקובלות חופפות לשעות הטילים). להיעזר בסבתות. אבל מה בשאר הזמן?
איך אני יכולה להסתדר עם הילדה שלי בלי להשתגע?

אני רוצה תהיה לי האפשרות להגיד לה "לא נטע, לא עכשיו, אני רוצה לשבת פה 10 דק' בלי שתשבי עלי/תינקי" והיא תקבל את זה ותרד ממני.
האם זה יותר מדי לבקש?

עוגיה, קודם כל

. נשמע לא קל בכלל.
_אני רוצה תהיה לי האפשרות להגיד לה "לא נטע, לא עכשיו, אני רוצה לשבת פה 10 דק' בלי שתשבי עלי/תינקי" והיא תקבל את זה ותרד ממני.
האם זה יותר מדי לבקש?_
אני לא מצליחה בזה עם בת השלוש +. כשאני מבקשת ממנה לרדת ממני היא ממש נדבקת חזק יותר.
מה שכן, כשהיא פתאום עסוקה אני יכולה לקבל את הזמן (10דק') אבל זה יהיה פתאומי, לא צפוי, ובהתאם למה שהיא מאפשרת ולא תמיד מדוייק לצרכים שלי.

רוצה לשאול כמה שאלות:
האם בימים רגילים אבא נמצא יותר בבית ומאפשר לך את דקות המנוחה? (ולא רק בלילה)
האם כשנמצאים אצל אחרים כולל סבים-סבתות היא עוזבת אותך, פחות נדבקת, ונותנת לך את הזמן לנשום?
האם יש מצבים בהם היא יודעת להעסיק את עצמה?

היום החלטתי לתכנן את היום כמו שאנחנו עושים בימים כתיקונם, כשאבא בבית. זה כבר שיפר את המצב לעומת שבת שבה פשוט התמרחנו וחיכינו שהזמן יעבור.
חוצמזה היום יש לי איזו משימה בגללה אני יוצאת מהבית ב5 (יום קצר

). היום יהיה יום טוב טוב.

לשאלותיך -
כשאבא בבית יש לי מנוחות. יש זמנים שמוגדרים כזמן עבודה שלי וגם אם זה זמן עבודה שלו ואני זקוקה לעזרה - אני מקבלת. אתמול אבא חזר בעשר וחצי בלילה. יום ארווווך.
אצל אחרים - תלוי ברמת העניין. אבל מה שהכי משפיע זה הנראות של אמא. אם לא רואים אותי אז אני לא קיימת ולא צריכים אותי. ברגע שאני מופיעה... ("היה טוב עד שהגעת").
לעיתים היא מעסיקה את עצמה. היא מושפעת לטובה מאחותה הגדולה.

אני לא חושבת שאין לה יכולת להעסיק את עצמה. אמנם היא לא כמו אחותה הגדולה (הן שונות. נטע הרבה יותר פיזית וארצית. אור היא פייה) אבל יש לה יכולת.
אני רואה את המצב ככה: אני קערה של שוקולד. יש לידך קערה של שוקולד. לא תקחי? מופיעה פתאום קערה של שוקולד, לא תרצי אותה אצלך?

אני אמא לשניים בת 12 ובן 7. לאחרונה אני מוצאת עצמי כועסת על הבת על מספר דברים הקשורים בקשר שלה עם אחיה הקטן:
א. בכל בעייה או נושא שהוא מעלה היא מייד מתערבת , מסבירה, לפני שאני מספיקה לומר משהו בעניין או אפילו לא לומר רק להקשיב לו לו היא מייד נכנסת , לוקחת על עצמה מן תפקיד של אמא. לדוגמא אם הוא בוכה מתוך תסכול על עניין כלשהו ואני מאפשרת לו לבכות , לבטא את הכאב, היא מנסה להשתיקו מהסיבות שלה, מפריע לה רעש הבכי, חושבת שזה דבילי לבכות על מה שבכה, בקיצור רואה את הדברים מתוך נקודת המבט שלה , שהיא כמובן שונה משלו. לי זה מאד מפריע שהיא "מעמידה אותו במקומו", מעליבה אותו זה מאד פוגע . ב. בנוסף לעיתים היא לא מתחשבת בצרכים שלו ורואה רק את עצמה לדוגמא: הוא נמצא בעמדת המחשב הביתית והיא זקוקה למחשב , מבקשת ממנו ואם לא נותן לה היא כועסת עליו מפעילה מניפולציות כדי להבהיר כמה חשוב לה המחשב וכמה הוא, אחיה לא מתחשב בה, לעיתים זה מתפתח לריב קולני אלים....ואני......מרגישה שאני מגדלת פה מפלצת שרואה רק את עצמה....אני כל כך כועסת עליה במצבים אלה וכמובן שאח"כ באים רגשי האשמה. הייתי שמחה לקבל עצה. כיצד לנהוג במצבים כאלה. להתערב, לא להתערב, אם כן אז מתי להתערב? אחרי שהם תולשים אחד לשני את השערות?
תודה
אמא הולכת לאיבוד

לא נעים לי (-: אבל אני מחייכת (-:
למה מחייכת?
בתי בת 11 בני בן 9 ובצורה זו או אחרת את מתארת את הקורה לעיתים אצלנו.
בשלב מסויים חשבתי לעצמי אופס עצרי תבדקי מה קורה כאן?
משיחות עם אמהות שילדיהם בגילאים של ילדי(חינוך ביתי, וגם כאילו שלא) שאצלי לא המציאו את הגלגל.
אז
אמא הולכת לאיבוד - את לא לבד, נכון שזה לא עוזר אבל אולי מכניס למקום של תובנה שאין איזו בעיה חריגה.
מה שכן, אני דורשת גם במריבות ובכעסים לשמור על כבוד לשני, לא שזה תמיד מצליח אבל מצליח.
נקיטת עמדה- לרוב מנסה לא לנקוט עמדה ולתת להם לפתור ולהתמודד,
לפעמים מאבדת את הסובלנות ויכולת ההכלה ו"שואגת" הבן נבהל, הבת עונה.(-:
לעיתים פשוט דורשת מהם שילכו יחד לחדר אחד לפתור את הבעיה וזה לרוב הדבר הכי מוצלח הם פותרים את הבעיה ויתרה מזו יוצאים מחויכים ומפויסים.
גיל 12

גיל העשרה

לא קל = הרב הקשבה=הרבה יחס=הרבה מהכל.
בהצלחה

הי שרית
וואוו...תודה זה באמת עוזר להבין שאנחנו לא לבד בסיפור הזה ואין כאן משהו חריג.
אנסה ליישם את המלצותייך, שוב תודה.
אגב מאיזה איזור אתם בארץ, חלק מאיתנו בחינוך ביתי , מחפשים חברה, תמיכה, אחווה ועוד...
אמא הולכת לאיבוד

שליחה על ידי /* » 17 יוני 2007, 18:10

אמא הולכת לאיבוד,
בדף מרד גיל ההתבגרות ניתנה המלצה בימים האחרונים לספרים שעוסקים בהתמודדות עם גיל ההתבגרות. תבדקי אולי זה יעניין אותך.

חיפשתי דף מתאים (אין לי המון שעות בשביל זה, אז אולי פספסתי), אבל נדמה לי שזה המקום.
בני בן 3.
הוא רוב היום בוכה. קשה מאוד מאוד לרצות אותו, ההרגשה היא שאם הוא לא בכה חצי שעה אז זה ממש נפלא!
זה ברור לי שזה לא ככה - אבל זה נראה כאילו הוא כל הזמן מחפש סיבות לבכות.
זה קורה בעיקר כשהוא איתי, ולא עם אחרים (אבא, חברות)
הוא איתי כל הזמן...
כשהוא בוכה - אני נהיית עצבנית (בכלל כל בכי גורם לי לעצבנות, לא מסוגלת לשמוע אף אחד בוכה, גם לא חיות).
ניסיתי להתעלם, ניסיתי לרצות ללא הפסקה, ניסיתי לכעוס ולהעמיד גבולות.
התקפות הבכי עוברות לבסוף בכל הדרכים שציינתי לאחר מס' דקות, אבל זה מתחדש שוב לאחר כמה זמן.
אני כבר מתחילה לחשוב שאולי יהיה לו יותר טוב בגן.
אם זה הדף הנכון, ומישהי מבעלות/י הניסיון המדהים באתר הזה תוכל לעזור לי - אשמח מאוד להמשיך לפרט.
אם אתם מכירים מקום באתר שמתואר כבר מקרה כזה עם המלצות - אשמח להפנייה.
תודה!

אני למדתי הרבה מהספרים של דר אלטה סולטר התינוק יודע וגם הילד יודע.
בנוסף - תבררי מה מפריע לו. תשומת לב? תנסי להיות שם בשבילו בלי שיפוט.
יכול להיות גם קשור לתזונה (סוכר, חיטה...)
זה גם גיל כזה שמוותרים על שנת צהריים ועדיין קשה לסחוב עד הערב
אצלנו פעילות גופנית וסדר יום מאורגן גם עוזרים לצלוח את המשוכה של השעות הקשות

_ניסיתי להתעלם, ניסיתי לרצות ללא הפסקה, ניסיתי לכעוס ולהעמיד גבולות.
התקפות הבכי עוברות לבסוף בכל הדרכים שציינתי לאחר מס' דקות, אבל זה מתחדש שוב לאחר כמה זמן.
אני כבר מתחילה לחשוב שאולי יהיה לו יותר טוב בגן.
אם זה הדף הנכון, ומישהי מבעלות/י הניסיון המדהים באתר הזה תוכל לעזור לי - אשמח מאוד להמשיך לפרט._

אולי יהיה נכון לבחור לתקופה מסויימת דרך תגובה אחת ולדבוק בה.
מצטרפת להמלצה מעלי - לבדוק למה הוא מיילל?
מה הוא מנסה להשיג?
או אולי הוא למד שזו דרך התקשורת איתך [כי כתבת שעם אחרים זה לא ככה] ואז יכול להיות שהתשובה טמונה בעבודה עצמית.
לבדוק מאיפה הרגישות הגבוהה ליללנות. ומה את יכולה לעשותמול עצמך כדי להגיב לזה ממקום פחות רגשי.
ואז לבחור דרך תגובה [אצלנו זה היה אני לא מבינה מה אתה רוצה או אדבר איתך כשתדבר ברור או משהו בכיוון] ולדבוק בה.
מזהירה מראש זה לא קל בכלל.
זה נכתב בכמה שורות אבל היישום של כל זה הוא לא פשוט בכלל ומצריך מאמץ נפשי, רגשי ופיסי.

הוא רוב היום בוכה
האם תוכלי לנסות לתאר את היום שלכם? האם יש סדר קבוע, ילדים נוספים (הוא בן יחיד?), מפגשים, האם את עובדת בעבודה נוספת מהבית?

_התקפות הבכי עוברות לבסוף בכל הדרכים שציינתי לאחר מס' דקות, אבל זה מתחדש שוב לאחר כמה זמן.
אני כבר מתחילה לחשוב שאולי יהיה לו יותר טוב בגן._
יש כאן כמה דברים שלא כדאי לערבב בינהם.

הגישה שלך אליו ולבכי שלו
השהות בבית והבחירה שלך בדרך זו
מחשבות על גן

בשביל עצמך חשוב לעשות סדר, איפה מרגיש לך הכי בוער לטפל.
לדעתי, גם אם ילך לגן, עדיין יהיה עלייך להתמודד מול הבכי שלו והקושי לספק אותו, או להבין אותו.
לרצות זה ממש לא כדאי ואני בטוחה שישנם דפים בנושא (מבטיחה לחפש, או תגיע מלאכית שתעזור)

אם את מרגישה קושי, וזה וודאי קשה כשילד בוכה הרבה, חשוב מאוד שפנית לקבל תמיכה.
האם יש לך תמיכה בסביבתך? בעלך, משפחה, חברות... מישהו שלא תהיה לבד. זה קודם כל.

בכי של ילדים יכול להיות מהמון סיבות ואף פעם לא סתם. הם מנסים לומר לנו משהו, בד"כ מאותתים על מצוקה וכשלא נענים נדרשים לשחרר אנרגיה, דרך בכי.
חשוב שהגישה שלך לבכי תהיה אחידה ועיקבית (יחסית, לא תמיד זה ניתן..)
ולכן חשוב לבדוק מה המצב שלך/בבית/עם הסביבה. מה קורה במשך היום שמעורר מצוקה. גם אצל הילד וגם אצלך.

תודה על כל התגובות.
דווקא היום היה יום רגוע...
אנסה לענות על הכל.
זה ארוך, אני צריכה לחשוב איך לנסח, אנסה לשבת על זה הלילה.
מה שקל לענות זה את העובדות -
ילד שלישי, רק הוא בבית וזה מרצון שלו (ושלי), עניין הבכי הזה לא היה לי עם האחים שלו. הוא בוכה גם בבוקר וגם כשהם חוזרים מהמסגרות.
עדיין ישן צהריים, כל יום 3 שעות!
תזונה... נושא בפני עצמו. ארחיב בהמשך.
לא עובדת, אבל לפעמים יש לי כמובן דברים לעשות חוץ מלהיות איתו.
ניסיתי גם להגיד לו שאני לא מבינה מה הוא אומר וכו' - הוא ממשיך לבכות... את כן מבינה, את כן מבינה וממשיך לבכות.
כל אחת מהשיטות ניסיתי המון זמן, לא קפצתי משיטה לשיטה... (את השיטה של ההתעלמות מהבכי לא הצלחתי האמת להתמיד יותר מידי, אין לי לב לזה)
הוא בוכה ככה לפחות שנה.
זה כמובן לא כל רגע מהיום, יש גם רגעים שבהם הוא יושב ומשחק בכיף לבד או איתי או עם האחים שלו והוא הילד הכי מדהים והכי מתוק וחכם בעולם, ואמא שלו מאוהבת בו לגמרי.
אבל אני פשוט לא רוצה שהוא יבכה, רוצה שיהיה לי ילד צוחק ושמח.
אברר על הספר שהמלצת.
תודה,
אמשיך בלילה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי.אני אימא לילדון בן שנה וחצי כנעט, הוא איתי ועם בעלי בבית. אנחנו שוהים בחו"ל כמה חודשים חוזרים בסוכות.
הוא התחיל לצרוח כשהוא מסרב למשהו. צרחות שמשתקות אותנו. כמו למשל כשהוא לא רוצה לצאת מהאמבטיה ולסגור את הברז,לא רוצה לעלות לעגלה, לא רוצה ולא רוצה...האם הצרחות עוברות? ואם כן, מתי ואיך? זה לא נהיה יותר גרוע? אנחנו לא יודעים איך להגיב לזה כבר היו לנו בעיות עם השכנה,שעליה אפרט ביום אחר. אני לא רגילה להשתיק את הילד שלי בשום מובן שהוא,אבל מעוניינת בדרך להתמודד. אני כמובן מסבירה לו שזה לא נעים ושאמא לא מרשה לצעוק. לא יודעת אם זה בסדר...תמיד ברגעים כאלה בעלי ואני נזכרים בשכן מתבגר די מופרע שיש לנו בארץ שמדי פעם מקבל התקפות זעם ומקלל בשאגות את הוריו תוך כדי איומים....נכון שמדובר בפעוט אבל...מה עושים אם בכלל? תודה מראש

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה ושכחתי, הינוקא התחיל גם לחלק כאפות,לי ולאבא שלו, או לפעמים צביטות..מה שבא...

עיקר התלונות שלו נסובות סביב אוכל.
להערכתי הוא מכור למתוק.
אני מנסה לעומת זאת להקנות לילדים שלי הרגלי אכילה בריאים.
אם לדוגמא זה יהיה תפריט הבוקר שלו - 7 - פירות ומאז כל חצי שעה - עוגיה, עוגה, מעדן, שוקולד, ארטיק - ואז לישון - הוא לא היה מתלונן על כלום, זו רק הערכה כמובן... לא ניסיתי אף פעם. לא מסוגלת.
הוא לא רוצה לאכול שום לחם משום סוג, הפורמט היחיד שבו הוא אוכל כריך - זה אם יש ממרח מתוק בפנים - דבש, שוקולד וכו'. וזה נדיר...
הייתה תקופה קצרה ממש שהוא הסכים לאכול סלט במקום - עם טונה/קינואה/קוסקוס, וזה השביע אותו - אבל גם זה עבר.
אז סדר היום שלו נראה כך -
פירות - מרגע שהוא מתעורר - הוא דורש עוד ועוד פירות (זה מה שאוכלים אצלנו בבוקר), הוא מתחיל לפני האחים שלו (אמא אני רעב, ולא מגעיל אותי לאכול בלי לשטוף פנים), הוא ממשיך ואוכל משלהם כשהם מצטרפים וממשיך אחריהם עוד ועוד. הוא יכול לאכול נגיד מנגו שלם, תפוח שלם, שני אגסים, 2 תמרים מיובשים עם אגוזים ועדיין לבקש עוד משהו.
עד שהוא הולך לישון הוא ממשיך עם פירות, או ירקות חתוכים (לפעמים הוא מסכים), או פריכיות וכאלה, אני לא מצליחה למצוא רעיון לארוחת עשר משביעה שהוא ירצה לאכול.
לפעמים יש חריגות - קונים מעדן, כוסית יוגורט, עוגיה מכוסמין וכו' (הוא מבקש את הדברים האלו כל הזמן, ללא הפסקה, ואני צריכה להסיח את דעתו או לתת לו תמר/שזיף מיובש במקום).
כשהוא מתעורר מהשנה הוא מקבל צלחת עם ארוחת צהריים, ואז הוא מדבר וצוחק ומשחק וכו' וכו', ובפועל עשה ביס וחצי וקם.
בנושא אוכל מבושל הוא דווקא אוהב הרבה דברים. קטניות, עוף, דגנים, ירקות. אבל משום מה הוא אוכל קצת וזהו.
אני מכסה את הצלחת, וכשהוא מתחיל עם אני רעב אחרי חצי שעה שעה, אני מראה לו את הצלחת, והוא בוכה. אחרי שנרגע ניגש ומנסה עוד קצת לאכול.
אחה"צ יש שוב פירות
ובערב - שוב הוא מוגבל, אז האפשרויות שלו הן - חביתה, ירקות, לפעמים תפו"א/בטטה במיקרו, או פשוט שוב תפוח.
אם אין אף אחד מהאפשרויות האלו - הוא פשוט לא יאכל ארוחת ערב, לא כריך, לא דגנים עם חלב (קינואה ואורז מותפחים עם חלב שקדים כמובן). לפעמים האפשרויות האלו מוגשות לו,והוא פשוט לא אוכל כלום. אין לו הרבה תיאבון בערב. אז כבר לא שומעים את האני רעב הקבוע שלו לאורך היום.
פעם הוא היה בוכה גם בשלב הזה, עכשיו הוא כבר לא בוכה, פשוט לא אוכל וממשיך בענייניו.

אני חושבת שאם הייתי מגישה לו אוכל מבושל 3 4 פעמים ביום - הוא היה ממש מבסוט מזה, אבל זה לא ריאלי מבחינתי.

ודרך אגב - אצלינו אין שום עניינים עם אוכל, מי שרוצה אוכל, מי שלא , לא, מה שלא טעים, לא אוכלים, מי שרוצה טועם, אני מבשלת מה שהם אוהבים, לא מאכילה (למרות שהוא לפעמים מבקש כשהוא מנסה לאכול צהריים שאני אאכיל אותו, ולמרות שזה ממש מרתיע אותי אני נענית לו לכמה כפות), העניין היחיד עם אוכל זה שפרט לחריגים אין לנו ממתקים/צבעי מאכל/חלבי וכו'.
האחים הגדולים שלו סבבה לגמרי בנושא הזה.
.

ויש לו גם סיבות נוספות לבכי, על המון המון ויתרתי והתפשרתי, לדוגמא על לשטוף פנים ולצחצח שיניים בבוקר (עושים את זה אחרי האוכל), לדוגמא על להתלבש לבד (סופרים לו נקודות על כל פריט שהוא מוכן ללבוש לבד), הוא די מחליט מה הוא עושה בבוקר, הוא לא רוצה לפגוש ילדים אחרים, לא רוצה ללכת לטיולים, (למזלי לסידורים איתי הוא מסכים ללכת... אבל ממש בקטנה, קצר קצר וזהו). (אנחנו כן לפעמים עושים כאלו דברים, אבל זה כי אני יזמתי, ולפעמים הוא עלי/צמוד אלי ורוצה כבר לחזור הבייתה, לפעמים מצליח להנות), בנושא הזה אחרי החגים אני בהחלט מתכוונת להיכנס לשגרה יותר רצינית ומסודרת של פעילות.
דוגמא לבכי -
הוא עומד על הכיסא במטבח לידי ואני מבשלת, נפל לו משהו לרצפה - תרימי לי, אני לא יכולה חמוד, תרד בזהירות ותרים, לא! את תרימי לי!, הידיים שלי מלוכלכות חמוד, אני באמצע, אתה יכול להרים או לשחק במשהו אחר, ואז הוא בוכה. אז או שאני נותנת לו לבכות, או שאני מרימה כי אין לי כוח שיבכה.
לפעמים הוא נופל לו המזלג, או חתיכת אוכל, והוא בוכה כל הארוחה כי לא מרימים לו, עד שהבכי ממש מפריע לנו לאכול, אז אני לוקחת אותו הצידה שיחזור כשירגע, ואז הוא אוכל כבר קר ואחרי כולם. ולפעמים אני מרימה לו כדי למנוע את הסאגה.
מוזגים לו כוסית יוגורט, ולא מזגו לו בדיוק עד הסוף - בכי.
לאורך היום הוא הרבה פעמים צועק עלי ופוקד עלי - ואם אני מעירה לו על זה - בכי.

אולי דווקא עם הגדולים יותר הייתי יותר קשוחה, ולכן הכל היה יותר מסודר, ואיתו אני יותר ותרנית (ילד שלישי... כבר היינו שם הרי וזה יעבור לא?), אז זאת התוצאה? למרות שלא זכור לי ויכוח על כל נושא הפעוט ביותר עם הגדולים.

ואני מודה - לפעמים כשאני טרודה בדברים אחרים/לחוצה לעשות /להגיע לאנשהוא או סתם עמוסה - הקטעים האלו שלו גורמים לי להתפרץ - עליו/על האחים שלו. חבל. מנסה לעבוד על זה.

ולמרות שזה ממש מרתיע אותי אני נענית לו לכמה כפות)
למה זה מרתיע אותך ?

אולי דווקא עם הגדולים יותר הייתי יותר קשוחה, ולכן הכל היה יותר מסודר, ואיתו אני יותר ותרנית (ילד שלישי... כבר היינו שם הרי וזה יעבור לא?), אז זאת התוצאה?
נראה לי שזה משפט מפתח.

אומרת כאן בזהירות מה שכבר אמרתי בדף אחר, לאמא אחרת עם ילד אחר אבל במצב די דומה - לא תמיד מה שאנחנו חושבים שהם זקוקים לו, הוא מה שעושה להם בהכרח טוב.
אם אני מוזגת יוגורט ויש בכי - אין יוגורט. יהיה יוגורט כשתדבר/י אלי בצורה מכבדת.
הייתי אפילו מנסה לתרגל מראש: אני אמזוג לך את היוגורט. אם תרצה תבקש עוד. אם תצעק ותבכה, לא תקבל.

מסכימה עם טרה רוסה. אם רכות והכלה אינסופיות גורמות לאוירה מתוחה ולא נעימה לכל בני הבית, ולא עוזרות לילד להיות מרוצה מהחיים בכללותם - כנראה שמשהו כאן לא עובד.
הייתי כמה ימים עם משפחה שבה הילד הצעיר בגילו של בנך עם התנהגויות דומות, והאמא רכה ומכילה ולא מאבדת סבלנות אף פעם, גם כשהילדון תובעני, ומילל, ובוכה, ולא מאפשר לאף אחד ליהנות מהחופשה המשותפת. מי שבעיקר נפגע היו הילדים הגדולים, שראו את תשומת הלב של אמם נשאבת במלואה אל הקטנצ'יק התובעני והבחינו מיד בחוסר הסימטריה שבו הם היו זוכים לתגובה אחרת לגמרי על אותה התנהגות. זה השפיע, כאמור, על כל האוירה, והעכיר במיוחד את היחסים בין הגדולים לצעיר.

דובר כאן הרבה על גבולות אמיתיים - הגבולות של מה נעים לך ומה לא. אם לי לא מפריע (למשל) שיוצאים מהבית בפיג'מה, לא אתעקש שיתלבשו רק כי זה מקובל. אבל אם צעקות בלתי פוסקות מוציאות אותי משלוותי (באמת), אעמוד על כך שהתנהגות שלא נעימה לי תיפסק.

תודה