איזון בית עבודה משפחתי

[אשה*]

איזון בית עבודה שלי מורכב וכל פעם מגיע לאיזון אחר,כרגע אני לא עובדת בכלל. אני תוהה כמה לאשה יש השפעה, כמה הוגן לנסות להשפיע על עבודת בן הזוג?
בן הזוג שלי עובד בעבודה תובענית לטעמי, ברגעים אלו ממש הוא משוחח בטלפון, אחרי שבלילה חזר בחצות. זה מפריע לי, אני מרגישה שזה היה אמור להיות זמן משפחתי.
מצד שני, אני יודעת שזה החיים שלו והחלטות שלו ולא רוצה להיות ה"ביצ'ית" שמתערבת בחיים ואומרת מה לעשות
מצד שלישי יש לנו חריות משותפת על דברים
מצד רביעי אי אפשר להכריח מישהו לחוש אחריות משפחתית
מסובך לי
איך אצליכם?

[עורכת_עם_ערכים*]

דף להחייאה

[ההולכת_באתרים*]

לא יודעת אם זה מתאים לכתוב פה אבל לא רציתי לפתוח דף חדש. יש לי תינוקת בת חמישה חודשים אני לא רוצה לעזוב אותה אבל חוזרת לעבודה. קשה מנשוא. האם נורמלי לרצות להישאר איתה עוד בבית? בעולם של היום אין לזה כל כך לגיטימציה. חוץ מזה במיתון הנוכחי לא אמצא עבודה אחרת. בכלל יש לי מקצוע בעייתי ואני כבר לא כל כך צעירה. יציאה ממעגל העבודה משמעותה אולי אובדן תמידי. חוץ מזה אנחנו רוצים עוד שנה להרחיב את המשפחה וזה לא פייר שלא יהיו לנו אמצעים לתת לילדים מה שנתנו לה עד עכשיו. לא יודעת. מבולבלת.

[שורשים_עמוקים*]

ההולכת - ממליצה לך בחום לקרוא את ההתכתבויות ב- התלבטות לגבי גן כי יש דיון שהחל לפני יומיים שנראה לי מאוד רלוונטי עבורך

אני מאחלת לך המון בהצלחה ושתמצאי את הדרך הכי טובה עבורך ועבור ביתך!
שבת שלום!

[אילה_בשדה_הדגן*]

בטח שאין לגיטימציה.
אף פעם לא תהיה.אנחנו במרוץ עכברים,לא?!

לי אף אחד לא אמר שאפשר גם אחרת.יש לך עבודה ,את תחזרי לעבודה ותרווחי כסף.
תשמרי על מקומך , גם אם זה הדבר שהכי לא מתאים לך..,התינוק שלך צורח, אז מה ,יעבור לו.
מה ,תעשי שינוי?
תעשי רעידת אדמה לכל מה שאנחנו מכירים?
סתם בשם הרצון שלך לעשות יותר טוב לילד שלך?

ויגידו לך שילד צריך חברה ושהוא צריך להתחשל.
ויגידו לך שהוא יפתח תלות ובלה בלה בלה.

ואת בעצמך תחשבי שאת לא מספיק טובה בשבילו,שאת אמא רעה ומזניחה,ואין לך כוח.למי לעזאזל,יש כוח לזה , יום אחרי יום של שיעמום המחץ.בלי תוחלת ובלי תועלת ובלי תלוש משכורת.מכבסת תולה.

הכל יעבור לך בראש.
השנה הראשונה הכי קשה ,ומה שבא בסביבות גיל שנתיים זה סיוט.

אולי לא אמרו שתינוק חווה פרידה מהמטפל העיקרי שלו כמו מוות,אולי לא אמרו שעם כל הקשיים,להיות עם התינוק שלך זה הדבר הכי נכון לך, כי את מכירה אותו הכי טוב,או לומדת להכיר אותו הכי טוב, ולומדת להתיעל .
ומה שהמטפלת הכי מנוסה בגן עושה , את גם תלמדי לעשות ,ואת תעשי את זה באהבה .
ואם יש לך מחזור/חום/כאבי גב ויש יום שאוכלים קורנפלקס, הרי שזה רק טבעי ,וטוב להבין שאמא זה גם בן אדם.

ואת מקבלת עצות ויש לך חברה , כי את מוזמנת למפגשים ויש לך עם מי לדבר.

וחוץ מזה , התינוק , שיהפך לילד ויהפך לנער ואחר כך לאיש, הוא לא יהיה זר.
ואת לא תיהיהי זרה.
והוא ידע להעריך את מה שאתם עושים,ילמד את הערכים שלכם,יבין מהי אחריות,יש עוד הרבה על מה לדבר.עכשיו זה רק ההתחלה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

בטח נורמלי לרצות להישאר איתה בבית. הכי נורמלי בעולם.
<רוקדת רצתה להישאר בבית אבל חזרה לעבודה כשהבת היתה בערך בגיל הזה. זה פיצית פיצית. היה קשה. גם היום יש לי בעד ונגד, בגדול חושבת שעדיף להישאר>

[פלוני_אלמונית*]

אני חזרתי לעבוד כשהגדול היה בן שלוש, ולא עמדתי בזה. חזרתי שוב, אבל ממקום אחר כשהקטנה היתה בת שנה וחצי.
התינוק שלך צורח, אז מה ,יעבור לו. זה לא חייב להיות כך. קודם כל הפעם לא התחבטתי כל כך. ידעתי שאין הרבה ברירות בגלל כל הסיבות שתיארת ועוד: יציאה ממעגל עבודה, גיל ובנוסף כסף וכד'.
הקטנה היתה נהדרת, טופלה ע"י סבתא וכעבור מס' חודשים נכנסה לגן פיצפון. אני לא מרגישה שהיא התחשלה הוא משהו כזה. בגן יש 5 ילדים ו - 2 מטפלות היא אהובה ומטופלת.
לדעתי, פשוט אפשר אחרת. ברור שאם היו תנאים אחרים בשמחה היייתי נשארת בבית. אבל צרי לדעתי, גם לדעת לקבל החלטות. לנתח את כל התמונה ולקבל את ההחלטה שלעתים היא לא רומנטית ולא תואמת את מה שהיינו רוצים אילו התנאים היו אחרים.

[תפוח_אדמה*]

אני חזרתי לעבודה כשהגדול היה בן 3 חודשים. היה סיוט.
מחול השדים סביב השאיבות,
השינה המועטה בלילה וחוסר תפקוד ביום.
המחלות האינסופיות.
הקושי בפרידה כל יום מחדש.
באופן מוזר, בגיל שנה וחצי זה נהיה הכי קשה- אפילו שכבר לא היה צריך לשאוב ולקום בלילות, הפרידה הפכה לקשה יותר ויותר.
העבודה במשרה מלאה לא השאירה זמן לנשום.
בשנה ותשע עברתי לעבוד 3 ימים בשבוע. רווח לי קצת.
ואז, בגיל שנתיים וקצת, נולד אח קטן.
חשבתי שזה יהיה יותר קל, למעשה היה לי ברור שאחרי חצי שנה של חופשת לידה אני חוזרת, המטרה העיקרית היתה לא להכנס לטירוף השאיבות.
אבל פשוט לא יכולתי לחזור.
ועכשיו אני בבית - אני לא יכולה להגיד לך שתמיד קל, או שאני כל הזמן באופוריה, ויש יום שאוכלים קורנפלקס, אבל המחשבה לעזוב את התינוק שלי (למעשה הוא עכשיו בן חצי שנה והייתי אמורה לחזור עכשיו) פשוט הופכת לי את הבטן.
לכן זה נורמלי להרגיש ככה.
ולגבי
חוץ מזה אנחנו רוצים עוד שנה להרחיב את המשפחה וזה לא פייר שלא יהיו לנו אמצעים לתת לילדים מה שנתנו לה עד עכשיו.
אצלי אחד השיקולים היה שלא רציתי לשלוח את הקטן לאותו המשפחתון שהגדול היה בו, ומטפלת פרטית + גן לגדול כבר היו מביאים אותי להישאר עם 500 שקל ביד כל חודש. יש גם שיקולי קריירה וכאלה, ובעצם די זרקתי את שלי לפח, אבל אצלי זה מצב שחבל שלא זרקתי אותה לפח לפני 2 תארים. בעצם מה שרציתי להגיד זה, שזה מהפך מפחיד מאד, רגע אחד להיות עם קריירה אקדמית מבטיחה ובמשנהו להיות אמא בבית, וגם על זה נכתבו דפים שלמים בבאופן. וגם אצלי המצב הכלכלי הלחיץ, אפילו שאין לי כוונה לחפש עבודה בשנתיים הקרובות. לפחות אצלי מה שעבד היה: והעיקר - לא לפחד כלל.
עכשיו אני רק מקווה שיהיה לנו שאומץ לשנות גם את החיים של הבנזוג.

בהצלחה לך בכל מה שתבחרי

[^_^*]

>חלק מדבריה של איילה נאמר בציניות - איילה, אולי תוסיפי מרחאות איפה שצריך<

[שלומ_צ*]

האיזון העדין הזה הוא תמיד שאלת השאלות - איפה בדיוק הוא עובר? מה הגיל הנכון, כמה כסף זה בסדר, על איזו משרה אסור לוותר, איזו קריירה צריך לפתח. אין תשובה אחת, אין נכון ולא נכון. אפילו בקהילה המדהימה הזו שבה יש הטייה טבעית לכיוון מסויים, השונות בין החברים היא גדולה. לכל אחד ואחת מתאים משהו יחודי, אישי. תפור למידותיו. התשובה גם משתנה במהלך השנים, מה שהתאים בתחילת הדרך שונה ממה שטוב בהמשך. הכי חשוב להפיק מהדרך את המירב.

[פלונית_אלמונית*]

אני אשמח גם להחייאת הדף הזה.
יותר בהקשר של הכותבת הראשונה, אשר דיברה על תפיסת עולם של איך רצוי לנהל את הבית,
מול קריירה תובענית של אחד מבני הזוג.
אני מתחבטת בנושא מכיוון שאצלנו הכל פתוח, וברור לנו איך אנחנו רוצים שהילדים יגדלו (עם כמה שיותר זמן הורים) ולצד זה - יש מישהו שרוצה המון זמן לקריירה שלו.
איך עושים את זה?
ואיך לא להרגיש שכופים משהו על מישהו?

[פלוניתה*]

למעשה היה לי ברור שאחרי חצי שנה של חופשת לידה אני חוזרת, אבל פשוט לא יכולתי לחזור.
מזדהה מאוד.
בדיוק בדילמה הזו. אני רוצה להאריך חל"ת לשנה. הבנזוג מתנגד. היה פיצוץ. בסוף אמר שבסדר שאשאר. לא יודעת, דילמה קשה.

[רוצה_חופש*]

חשוב לי לכתוב את מה שלכאורה מובן מאליו אבל בפועל איננו כזה.
לכל משפחה ולכל חבר במשפחה יש נקודת איזון שונה.
מה שנכון לאחד לא נכון לשאר. ומה שהיה נכון כשאת אימא לילד אחד איננו נכון עוד כאם לארבעה.
(מענין שהקונפליקט הזה קיים או יותר נכון בא לידי ביטוי יותר אצל נשים מאשר אצל גברים)
אני חושבת שגם באיזשהו מקום אי אפשר לצפות שכל החיים במשפחה יהיו בלי שום צד של כפייה. בואו נקרא לזה אילוצים.
ולקבל את זה שלכל בחירה שלנו יש משמעויות ומחירים

[ב_שאיפה*]

אני חושבת שהעניין של כפייה, העובדה של קונפליקט שבא יותר אצל נשים, קשור בהפנמה של תפקידים שונים.
אמא מגדלת אצלה תינוק בבטן, מניקה מאכילה אותו (יוצאת לצורך כך להפסקה מחייה), אבא פחות חש זאת, ברוב המקרים.
אמא התחילה להרגיש את האילוץ שב"לעשות מקום" לתינוק כבר מחודשי היווצרותו הראשונים. לא הייתה לה ברירה (פיזית).
אבא צריך לפנות מקום, לשנות את סדרי החיים שלו, ממקום אחר, יותר מודע, יותר חושב.

[תמי_משי*]

עבודה במודל היברידי, מתכון בדוק לערבוב וחציית גבול בין עבודה לבית. מי שיכולה להמנע. עדיף. או להיכנס לזה עם גבולות ושעות מיוחדות ומדוייקות.

[אחד*]

לא חשוב איך קוראים לזה. מספר השעות ביום הוא סופי ובכל נקודת זמן תשומת הלב יכולה להיות נתונה לדבר אחד בלבד.
את מחליטה איך לחלק את הזמן שלך.
מה שבאמת חשוב זה להבין שזה הזמן שלך ושהאופן שבו בחרת לחלק אותו משקף את סדרי העדיפות והאישיות שלך.

[קוראת_שקטה*]

אחד יפה כתבת !
אנחנו בוחרים בסדר העדיפויות שלנו, ברגע שמקדים לכך זמן (לתיעדוף) הזמן יותר "מסודר" והחיים יותר ברורים.
תמי משי מנסיון אישי שלי אני ממש ממליצה לסדר את מה שחשוב באמת, הקלישה הכי מדויקת "יום שעובר לא חוזר" הזמן שלנו הוא יקר ומתכלה, שווה לנצל בתבונה