רגשות לאחר ניתוח קיסרי

[אנונימי]

כדאי לקרוא (גם) את הדף לידה נרתיקית לאחר קיסרי

[קיסרית_אחת_עם_רגשות*]

לדעתי חסר כאן דף על רגשות לאחר ניתוח קיסרי. אחרי שילדתי / נותחתי (לפני 5 חודשים) חיפשתי פידבקים למה שהרגשתי, ולהפתעתי לא מצאתי כאן כמעט כלום בנושא. אז החלטתי לפתוח דף ולשתף קצת משלי. בתקווה שהדף הזה יהיה מקום להזדהות ושיתוף של קיסריות מבולבלות. זה לא - בפירוש לא - דף תמיכה אישי שלי.

חברה טובה שלי ילדה היום בלידת ויב"ק... לשמוע שהיא ילדה רגיל, ועוד בלידה טבעית לגמרי, הציף אותי בהמון רגשות. בכיתי דקות ארוכות - באושר ובהתרגשות, קצת בקנאה, ובעיקר בעיקר בתחושה של ניצחון אדיר. כאילו הניצחון שלה הוא גם לגמרי שלי (ושל כל הקיסריות האחרות). גם לקרוא סיפורי ויב"ק עושה לי את זה כמובן. אבל היום זה היה חזק מאוד כי היא חברה טובה וליוויתי אותה בהריון עם החששות שלה וכו'...

מייד אחרי הלידה דווקא לא עשיתי מזה עניין. ידעתי שכך זה היה חייב להיות. אבל אח"כ בכל זאת עלו רגשות אשמה. מה הייתי יכולה לעשות אחרת... למרות שידעתי שלא היה דבר כזה. שוב ושוב המיילדת אמרה לי שעשיתי הכל, הכל, הייתי נהדרת. הלידה היתה מוכרחה להסתיים כך. וכל פעם המחשבות חוזרות. אילו רק... ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שכך זה היה חייב להיות.

אח"כ האכזבה מהגוף. לקח לי זמן להודות שאני מאוכזבת ממנו. הבנתי את זה רק מחוסר הסבר אחר לכך שהפסקתי להשקיע בו. אין לי תירוץ מדוע זנחתי לחלוטין את היוגה, למשל. אני עדיין באיזה ריב לא פתור עם הגוף שלי. וזה קשור גם למין. הפעמים הראשונות אחרי הלידה היו לי ממש קשות נפשית. הרי הנרתיק שלי לא עשה את מה שלמענו נועד. הוא באיזשהו מקום נהיה לא שלם. קודם, "נרתיק" בעיניי היה גם לֵידָן וגם כוּס. ואז הוא פתאום הפסיק להיות לידן... לקח לי כמה חודשים עד שהייתי מסוגלת לגמור. ולאונן אני עדיין לא מסוגלת. אני הרבה פעמים רוצה, אבל לא מצליחה להביא את עצמי לזה נפשית.

ויש את הקנאה בכל האחרות. מין תחושה פרדוקסלית כזאת שהרגיל הוא המדהים. כאילו תינוק שנשלף מדופן הבטן זה הכי ברור, וכשהוא יוצא מהמקום שממנו נועד לצאת זה משהו על-טבעי, "קוסמוּת".

וכמובן, הדימוי העצמי. מצד אחד יש לי ילדה, אבל אני לא אמא. איך יכול להיות שאני אמא אם לא ילדתי?! אוקיי, אז אני אמא, אבל לא אישה. איך אני יכולה להיות אישה אם לא ילדתי?! אני עדיין ילדה. אפילו הייתי אומרת - בתולה. כן, כמו להיות הבתולה האחרונה בשיכבה... משהו כזה. מזכיר קצת את התחושה של בתולה שמתה כבר שיבוא איזה גבר ויקרע לה את הצורה, ככה אני מתה שיבוא כבר איזה תינוק ויקרע אותי מהכיוון השני. וזה שאני מסתובבת ככה עם תינוקת וכולם רואים בי אמא לכל דבר ועניין - זה מרגיש לפעמים קצת כמו רמאות. טיפשי, לא?

טוב, זה כל מה שעולה לי עכשיו... מזמינה את כל הקיסריות - שתפו משלכן. זה משחרר קצת.
אה, וכל הויב"קיות, אולי תספרו לנו מה קורה לרגשות האלה אחרי הויב"ק...

[אמא_לביאה*]

אני לא קיסרית ולא ויב"ק, אבל הנה מה שעלה לי:

ההריון והלידה מהווים יחד תהליך . רגשות עולים ונחווים ברמה מודעת יותר או פחות במשך כל התהליך, חזק יותר ויותר
עד שאין אפשרות להכיל יותר וזה מתפוצץ החוצה. יולדים.
לתהליך הלידה , למעבר של התינוק שמלווה ב"מאמץ" של האם, ז"א לאם יש תפקיד פעיל פה, יש תפקיד חשוב גם מבחינה רגשית.
משיחות שלי עם נשים שילדו בקיסר הבנתי שלפעמים זה שחסר החלק הפעיל הזה של הוצאה החוצה דרך הלידן
את התינוק ואת כל ההצטברות הרגשית הזאת, משאירה בגוף כמו כדור רגשי שמסתובב לו בפנים ומחכה להזדמנות לצאת.
לכן בעיני כל הדברים שהעלית פה הם טבעיים.
אולי תוכלי לעבוד על העניין בדמיון מודרך עם מטפל טוב?

[אמא_לביאה*]

חזרתי - קשה להתבטא כשמניקים....
מה שהתכוונתי בשורה התחתונה, הוא שאולי יש צורך לשחרר את הכל החוצה. חסר הצליל "פאק" (פ' דגושה) שאיתו משתחרר הכל, במקומו היה שקט וחוסר תחושה.
בעצם ממה שכתבת את מחפשת את השקט הרגשי בקשר ללידה?

[קיסרית_אחת_עם_רגשות*]

חסר הצליל "פאק" (פ' דגושה) שאיתו משתחרר הכל
זה נכון.
בעצם ממה שכתבת את מחפשת את השקט הרגשי בקשר ללידה?
לא, אני כבר לא מחפשת כלום. חיפשתי להוציא והוצאתי. חיפשתי דף שבו אפשר יהיה לשתף, להזדהות, לראות שהרגשות הם לא רק שלי, ולא היה אחד. אז עכשיו יש.
לא רציתי שהדף יעסוק במה אני מחפשת. כתבתי למעלה: זה לא דף תמיכה שלי.
אולי תוכלי לעבוד על העניין בדמיון מודרך עם מטפל טוב?
אולי, אבל זה לא קשור לדף. באופן אישי, לא מחפשת כאן פתרונות. פתחתי את הדף כדי לעשות מקום לרגשות האלה. כי לא היה להם דף. אני עושה עבודה עם עצמי, וכשזה יהיה מגובש יותר אולי אשתף כאן בפירות שלה. אם מישהי תחפש דרך איך להתמודד עם הרגשות היא תוכל לשאול כאן, ואם מישהי תרצה לשתף בפירות עבודה עליהם - כנ"ל. אני רק עשיתי מקום.

[יעלי_לה]

בעיני כל הדברים שהעלית פה הם טבעיים
לגמרי. אני מאוד מזדהה כמעט עם כל מה שכתבת. ניסחת את זה יותר טוב ממה שאני ניסחתי לעצמי... במיוחד ויש את הקנאה בכל האחרות. מין תחושה פרדוקסלית כזאת שהרגיל הוא המדהים. כאילו תינוק שנשלף מדופן הבטן זה הכי ברור, וכשהוא יוצא מהמקום שממנו נועד לצאת זה משהו על-טבעי, "קוסמוּת".
זה מרגיש בדיוק ככה... וכמעט כל הנשים אחרי קיסרי שדיברתי איתן מספרות דברים דומים.
טוב שפתחת את הדף הזה. זה דף חשוב. גם לי הוא היה חסר.
וזה שאני מסתובבת ככה עם תינוקת וכולם רואים בי אמא לכל דבר ועניין - זה מרגיש לפעמים קצת כמו רמאות. טיפשי, לא?
נורא טיפשי... אבל אני מבינה למה את מתכוונת.
אני מתמודדת פשוט על ידי כך שאני צופה על הרגשות האלה ומקבלת אותם. זה מן הסתם עוד ימשיך להסתובב במערכת זמן-מה, וזה בסדר.
באמת מאוד מסקרן אותי לשמוע התייחסויות של ויב"קיות לעניין.

[גלית_ועמרי*]

נקודת המבט שלי קצת שונה כיוון שילדתי שתי לידות רגילות ורק אח"כ קיסרי ואחריו ויב"ק
אבל בהחלט היתה איזו תחושה רצינית של תיקון אחרי הויב"ק
הרגשה של הצלחה, שהיכולת ללדת לא הלכה לאיבוד
ביחוד עם כל נסיונות ההפחדה מסביב על הסיכונים,והלחץ של הממסד הרפואי לנתח שוב
אני מאמינה שמה שעזר לי להגיע ללידת ויב"ק נהדרת היתה הכנה מעמיקה, הקשבה לגוף שלי, ובעיקר התעקשות שלא לחשוב על התרחישים הגרועים אלא דווקא על הנפלאים שבהם, דמיינתי לעצמי למשל מצב של לידת בית, למרות שידעתי שאני לא אלד בבית, ובסופו של דבר, עם עוד קצת אומץ ותמיכה מהמשפחה, יכולתי פיזית ללדת בבית בקלות ולחסוך כמה כאבי לב קטנים בביה"ח (כמו זה שנתנו לו סימילאק למרות שביקשתי הנקה בלבד והוא היה בביות מלא - ניצלו את עשר דקות המקלחת שלי לדחוף לו בקבוק)

עם הילד שנולד בקיסרי הקשר דווקא מאוד עמוק, אולי כפיצוי על החוויה, הוא הראשון שגידלתי בבית ושלחתי אותו לגן רק בגיל 3 וחצי.
וגם ההנקה שלו היתה בינתיים הארוכה מכולן (את הקטן אני עוד מניקה) ותרמה מאוד לקירבה ביננו

כך שלטעמי חווית הלידה היא רק אבן דרך אחת, משמעותית אמנם, אבל אחת מיני רבות שבונות את הקשר
והאמת היא שלהרגיש אמא "אמיתית" הרגשתי ממש ביום שבו בכורתי קראה לי "אמא"

[לוטם_מרווני*]

אני מבינה לגמרי. כל הזמן היה לי מין זמזום בראש- שאני לא יולדת אמיתית, כי ילדתי בקיסרי.
הרגשתי שהגוף שלי בגד בי וגם שאני בגדתי קצת בו. אמי עזרה לי לראות את הדברים קצת בפרופורציה. היא אמרה שללא הניתוח הקיסרי החיים שלי ושל בכורתי היו ניגמרים. שבעצם הניתוח היה הצלת חיים ויש להתייחס אליו ככזה.
עד כמה לא נוח לי עם הקיסרי? עד כדי כך שכשאני מדברת על זה אני מרגישה דמעות בגרון.
והנה באה הלידה השנייה, הויבק המבוקש. אז עבר תינוק דרך הלידן, והנה הפך הנרתיק לצינור מעבר לתינוק. אני מרגישה שהלידה הזו היתה מה שייחלתי לו, ומצד שני אני עדיין מתאבלת על הלידה הראשונה שהסתיימה בקיסרי.

[אם_פי_3*]

אני מרגישה שהלנל"ק שלי היה חוויה מתקנת במלואה, יחד עם גידול הילד (הנקה, קשר קרוב-קרוב כמו שרציתי ולא כל כך אפשרי בתאומים וכד').
הרגשות שאת מדברת עליהם, ברמה זו או אחרת, מאד מוכרים לי, אבל מעדיפה לא לחזור למקום של שם. היום אני בהחלט במקום אחר. הכוחות שהביאו אותי לכאן - בהחלט קשורים לתחושות המדוברות.

[תמרוש_רוש]

זה דף כל כך חשוב...

[חן_נושי*]

גם אני אוצרת בתוכי תחושת החמצה חמוצה-מרירה. אפילו שהיה לי זמן להתרגל לרעיון שזה הולך להיות ניתוח. אני מתייסרת: למה לא ניסיתי ללדת עכוז? למה השלמתי עם זה כלכך בקלות?
מפנטזת על ויבק, מפחדת לאכזב עצמי שוב.

[לוטם_מרווני*]

השניה ורבע הכי מרגשות והכי כואבות בחיי.
דמעות עולות בעיניי. אכן השניה ורבע הכי כואבות בחיי. אח"כ בהתאוששות הגיע האב הטרי עם תמונות טריות של התינוקת על מסך המצלמה הדיגיטלית שהשאלנו. אני שוכבת רועדת מקור (ועטופה בהמון שמיכות) באולם התאוששות עם אח אחד והרבה מיטות ריקות, ובאור הנאון הלבן המרצד מתבוננת בהתרגשות בתמונות של העוברית שלי, התינוקת שלי, וכל כולי תשוקה לגעת בה, לחבק אותה, מרגישה חור וריק ברחם, בבטן, געגועים עזים אליה ואני בוכה ספק בהתרגשות ספק בכאב. רק שלוש שעות אח"כ הביאו לי אותה, במחלקה, וגם זה אחרי שהבטחתי לא לקום מהמיטה. הניחו אותה עלי, וכאב לי, כאב לי הלב עד שאיים להתפרק.
אני מרגישה שהחמצתי משהו חשוב כל כך, אני מתגעגעת אליה בעודי נוגעת בה. והיא ישנה, ונראית לי רחוקה כל כך...
היום אני ובעלי חושבים שכל מיני דברים בהתנהגות שלה קשורים לששת הימים ששהינו בבית החולים, מתוכם רק 3 ימים בביות מלא. היא צמודת אמא, היתה לה חרדת נטישה מגיל אפס. נו בטח, כשמפרידים אותך בברוטאליות מהרחם ככה...

[יעלי_לה]

_וכל כולי תשוקה לגעת בה, לחבק אותה, מרגישה חור וריק ברחם, בבטן, געגועים עזים אליה ואני בוכה ספק בהתרגשות ספק בכאב. רק שלוש שעות אח"כ הביאו לי אותה, במחלקה, וגם זה אחרי שהבטחתי לא לקום מהמיטה. הניחו אותה עלי, וכאב לי, כאב לי הלב עד שאיים להתפרק.
אני מרגישה שהחמצתי משהו חשוב כל כך, אני מתגעגעת אליה בעודי נוגעת בה. והיא ישנה, ונראית לי רחוקה כל כך..._

אוי, אני מזדהה!!!!! כל-כך כל-כך... (רק שלוש שעות - "כיף" לכם. אצלנו שמונה כאמור).

להפתעתי, לשמחתי, למזלי, ברוך ה', אין לו בדל זנב חרדת נטישה, אני חטפתי את כל הטרואמה עלי. כמו שכתבתי אצלי בדף:
_בשבוע שעבר [...] בעלי נעלם עם אוריה לזמן-מה ולא יכולתי להתקשר אליו. זה לא היה בסיטואציה מדאיגה - היה לי ברור שהכל בסדר ואוריה נהנה לגמרי - רק פשוט התגעגעתי ורציתי להיניק והעובדה שלא יכולתי הטריפה אותי. אחרי חיפושים של חצי שעה שהרגישה כמו שלוש שעות נכנסתי להיסטריה קלה ובכי עז. רציתי את התינוק שלי!!! ואח"כ קלטתי שזה החזיר לי את הטראומה של אחרי הלידה. בטן ריקה וידיים ריקות. רוצה להיניק ולא יכולה. גיהנום.
כשמצאתי אותם עשיתי לבעלי פאדיחות. לאנשים מסביב זה נראה כאילו לא סמכתי עליו וכאילו אני לא נותנת לו להיות עם הילד (שאכן נהנה לגמרי)._ אבל זה לא היה זה, כאמור, אלא חרדת הנטישה שלי מהתינוק שלי.

[יעלי_לה]

_גם אני אוצרת בתוכי תחושת החמצה חמוצה-מרירה. אפילו שהיה לי זמן להתרגל לרעיון שזה הולך להיות ניתוח. אני מתייסרת: למה לא ניסיתי ללדת עכוז? למה השלמתי עם זה כלכך בקלות?
מפנטזת על ויבק, מפחדת לאכזב עצמי שוב._

וכל פעם המחשבות חוזרות. אילו רק... ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שכך זה היה חייב להיות.

גם אצלי, שוב ושוב.
אחרי 3 ימים של לידה פעילה אך תקועה בבית (פתיחה 4 שלא זזה, צירים חזקים וכואבים וצפופים אבל לא סדירים ולא יעילים בגלל מנח עורף אחורי) ועוד 12 שעות של אפידורל ופיטוצין בבי"ח, כבר הגעתי ל-9 ס"מ, ובעודי בשלב המעבר, הידוע כנקודת שבירה ליולדת (בדר"כ כאן מבקשים אפידורל / ניתוח / לעזוב הכל ולחזור הביתה / למות וכו') - בא רופא ו"תיחמן" אותי, הציג לי בחירה בין 2 אופציות: ניתוח עכשיו או לחכות עוד "ארבע-חמש שעות". בדיעבד הבנתי שהוא הציג את זה ככה כי הוא ידע בדיוק לאן זה יוביל.
אבל אחרי 6 שעות עם פיטוצין שהניב רק ס"מ בשעה, וראש גבוה עדיין, מי יודע אם זה לא היה לוקח באמת עוד שעה לפחות עד פתיחה מלאה? פשוט לא הייתי עומדת בזה, בשלב הזה כבר ספרתי את השניות. והייתי אחרי 4 ימים ללא שינה או אכילה. מאיפה הייתי מביאה את הכוח ללחוץ? אז למרות שלא היתה שום מצוקה עוברית, אולי זו באמת היתה האופציה היחידה?

שוב ושוב המיילדת אמרה לי שעשיתי הכל, הכל, הייתי נהדרת. הלידה היתה מוכרחה להסתיים כך
גם אצלי... חזרה והבטיחה לי שהיא לא אומרת סתם כדי לגרום לי להרגיש טוב אלא באמת. ואני מאמינה לה.
ואז הספק שוב מנקר.
זה יכול להטריף את השכל.

מפנטזת על ויבק
גם אני, כמעט כל לילה. אבל יש עוד כמעט שנה לחכות עד ש"מותר" להיכנס להריון...

מצד אחד כבר מלאה מהנושא הזה עד האזניים, כבר עיכלתי את זה והקאתי ושוב בלעתי, נמאס לי מזה, לא רוצה לחשוב על זה, ומלקה את עצמי על המשך העיסוק בזה. ומצד שני מקבלת את זה שזה כך, זה טבעי להרגיש כך, זה בסדר וזה עוד ימשיך. נעה בין הקצוות. ויש שחרורים קטנים. כל פעם משתחרר קצת. זה בסדר.

תודה רבה רבה לקיסרית אחת עם רגשות עד הדף.

[תמר_א*]

תודה רבה רבה לקיסרית אחת עם רגשות? על הדף

[קיסריה*]

למה לא ניסיתי ללדת עכוז? למה השלמתי עם זה כלכך בקלות?
גמני. זה היה לפני חמש שנים ורבע. אני מנסה לתת לעצמי הקלות. אומרת לעצמי לא ידעתי, לא יידעו אותי. לא היתה אז גישה כל כך קלה למידע. הייתי אדם אחר. רק התחלתי ללכת בדרך הטבעית. היום אני יותר בוגרת ומנסה להעביר לבתי את חשיבות האחריות שיש לנו על הגוף שלנו, את המידע האינטואטיבי שיש לנו על הגוף. אני פוחדת שהגוף שלי נפגע כתוצאה מהניתוח. מקווה להיכנס כבר להריון שוב.

[לוטם_מרווני*]

קיסריה אני מאחלת לך התעגלות הריונית ולידה בריאה בקרוב!

[אם_פי_3*]

גם אני, כמעט כל לילה. אבל יש עוד כמעט שנה לחכות עד ש"מותר" להיכנס להריון...
לא ברור לי המשפט הזה. ההמלצה היא לחכות שנה וחצי עד ללידה, וגם זה, יש כאלו שטוענים שאין צורך. כך שנראה לי שבין כל השיקולים של מתי להכנס להריון נוסף, זה לא צריך להיות שיקול.

[מיכל_שץ*]

לא ברור לי המשפט הזה. ההמלצה היא לחכות שנה וחצי עד ללידה, וגם זה, יש כאלו שטוענים שאין צורך
הדעות נעות בין המלצה הפופלרית של שנה עד ללידה (3 חודשים מאז הניתוח ועד הכניסה להריון) ועד לשנה וחצי ואפילו שנתיים (או בעצם שנה ותשעה חודשים עד ללידה - שנה המתנה בין הניתוח לכניסה להריון.
הרופא שלי ממליץ ככה: תחכו חצי שנה (בהחלט אפשרי וסביר) אח"כ תתחילו לנסות, לזוג ממוצע בלי בעיות יקח 3 חודשים - סה"כ 9 חודשים ועוד 9 חודשי הריון - סה"כ שנה וחצי - וכולם מרוצים.

[פלוני_אלמונית*]

קראתי בשקיקה את הדף.
עברתי לפני חמישה חודשים לידה וגינלית קשה ! היתה לי דולה שליוותה אותי במהלך ההריון ובלידה ובכל אופן הכל הלך על רגל שמאל.
בסופו של דבר בתי נולדה בריאה ושלמה ואני מעריכה זאת מאוד.
בגלל בעיות רפואיות שלי הודיעה לי הרופאה שמטפלת בי מזה שנים כי בלידות הבאות שלי תמליץ רק על קיסרי (לא ינסו לקחת שוב סיכון).
אבל במשך חודשים מאז הלידה, אני מתאבלת, מ-א-ד, על כך שלא אחווה לידה טבעית כמו שקיוויתי.
רוצה חוויה מתקנת לסיוט שעברתי ויודעת שלעולם לא יקרה. רוצה לקחת חלק פעיל בלידה הבאה ולקוות שתהיה פחות קשה.
רוצה להחזיק את התינוק/ת אחרי הרבה הרבה (בלידה הזו לקחו אותה ישר בלי שהספקתי כמעט לראות אותה) ורק אחרי הרבה שעות זכיתי להניק אותה.
מה עושים ?

[תבשיל_קדרה*]

מה עושים ?
שוקלים להחליף רופאה, בודקים אפשרות של טיפול הוליסטי. וגם מחפשים דפים באתר על ויבק.

[בונבון*]

ממש מזל שמצאתי את הדף הזה עכשיו.בדיוק כשאני עוסקת בתכנון ההריון הבא .ואולי לא מזל קשור לזה?
ילדתי את ביתי הבכורה בניתוח קיסרי מתוכנן עקב מנח רוחבי וחוסר אפשרות לסובב בגלל מיעוט מי שפיר. הגעתי לבי"ח קפלן עם אמא ובן זוג אחרי הכנות בבית וחיכינו כולנו בפינת ישיבה עד שיגיעו לזמן אותי ולהכין.
מרגע שהכינו הכל רץ ממש מהר. הניתוח עצמו עבר בסדר,צוות נחמד מוזיקה רגועה ברקע אבל בהחלט היה חסר לי היכולת לגעת בה אחרי . את הקטנה ראיתי רק אחרי כמה שעות ובאמת שכל מה שכתבו על השפעת אפידורל על הילד התגשם אצלנו. יומיים היא כמעט רק ישנה, לא הצליחה לינוק בכלל למרות כל העזרה שקיבלנו ( סבלה מטורטיקוליס ועוד כמה דברים) ולקח זמן עד שהפסקתי להרגיש שבעצם אני משחקת ב"אמא וילדה".
עד היום אני לפעמים מרגישה שזו מין "רמאות"שכזו שפתאום יש לי ילדה.
מזדהה עם הרבה שנכתב פה ומקווה שהפעם הבאה תהיה שונה ומתקנת.

[קיסרית_אחת_עם_רגשות*]

8 וחצי חודשים אחרי, חשבתי שכבר התגברתי לא רע. כבר לא מריצה את הסרט שוב ושוב בלילות, אפילו לא עולות לי דמעות כשאני חושבת על שעות הניתוק שאחרי. ואז הגיע המחזור הראשון... ואיתו חלום חזק מאוד שמחזיר אותי לדף הזה.

חלמתי שהפכתי לאמא בפעם השנייה. אני בבית והתינוק (או שמא תינוקת?) בבית-החולים. יש לי בלק-אאוט: אני לא זוכרת מה קרה. למה אני פה והתינוק/ת שם?! מה קרה??? זה היה ניתוח או לידה רגילה?!?!?! אני נסה להיזכר. לא מצליחה. מנסה להסיק לפי התחושה בגוף: זוכרת שאחרי הניתוח הקודם היה קשה לעמוד זקוף, לזוז, לנשום, לצעוק, להשתעל, לצחוק. אבל עכשיו קל לי. תקווה פראית: אז זו היתה לידה רגילה!!! (?). מכווצת ומרפה את שרירי רצפת האגן כדי לקלוט אם עבר עליהם משהו רציני כמו לידה. נאדה. הם מרגישים רגיל לגמרי. התרסקות של אכזבה ופחד. בלב פועם אני מרימה את החולצה, מפשילה מעט את התחתונים - ומציצה על הצלקת. היא מלאה סיכות.

לא!!!!

אני נופלת על הרצפה בייאוש ופורצת בבכי תמרורים. אני יודעת שלא אלד עוד לעולם. אבל עד מהרה אוספת את עצמי ויודעת שעלי לצאת למשימת חילוץ מיידית מהצינוקייה האיומה, חייבת איחוד טוטאלי עכשיו ומייד ביני ובין תינוקי החדש (או שמא זו בת? בתוך הבלק-אאוט יש לי זיכרון של תינוקת יפהפייה עם פנים של בת ועיניים נשיות מאוד, אבל עם בולבול נימוֹל). כולי בסערת רגשות אני לוקחת את מפתחות המכונית ומתכוונת לצאת לכיוון בית-החולים (בחלומי היה זה בית-החולים שבו עברתי פעם ניתוח ברגל). אבל בעלי מנסה לעצור בעדי: את לא יכולה לנהוג בסערת רגשות כזאת! את תישארי בבית עם הגדולה (בחלום היא הרבה יותר גדולה: יש לה שיניים והיא מדברת) ואני אסע להביא את התינוק. אני לא עונה לו אבל לא נותנת לו את המפתחות. פונה לגדולה: את גדולה ואת תישארי עכשיו עם אבא, אמא נוסעת להביא את אחיך הקטן מבית החולים. ואז נכנסת לאוטו ונוסעת. לא הספקתי להגיע. התעוררתי לפני כן.
כשהתעוררתי כאבה לי הרחם נורא. כאבי מחזור שכמותם לא ידעתי מעולם. התפתלתי במיטה איזה שעה, ובסוף גררתי את עצמי למקלחת. במקלחת הבנתי שהרחם כואבת לי מרוב פחד, פחד מניתוח נוסף. פחד לא ללדת רגיל לעולם. בכיתי את הפחד החוצה במקלחת, והכאב נרגע.
בזמן הבכי עלה לי דימוי מצמרר: הצלקת עם הסיכות מהחלום כמו פה מלא שיניים תקוע בחיוך אכזרי.

[טרה_רוסה*]

אוי, איזה חלום לא נעים ((_))

[חן_נושי*]

קיסרית ליבי איתך.
וההזדמנות שלי לממש את עצמי בלידה תגיע עוד שבעה חודשים... אמאל'ה.
(עדכון: i did it!!! סיפור הלידה של חן ומעין)

[יעלי_לה]

[אמא_אום*]

וואו, איזה חלום חזק! מזדהה עם הכאב שלך כל כך.
תחושת הרמאות שאת מדברת עליה בתחילת הדף מוכרת. יש משהו לא אמיתי, לא "כדרך הטבע" בידיעה שהילד שלך יצא מהבטן. בלי להתאמץ. איפשהו מרגישה שלא שחררתי את פרץ האנרגיה שהתבשל וצמח לו בבטן במהלך ההריון. כל כך ציפיתי וחיכיתי לנשוף אותו החוצה. לצעוק אותו, ללחוץ אותו החוצה בזמן צירים.

השבוע הלכתי לבדיקת ראיה. האופטומטריסט החמיא לי שהמספר לא גדל על אף הלידה. כמעט בלחש אמרתי לו שהוא לא עלה כי לא הופעל לחץ.
לא לחצתי אותו החוצה.

[גליה_והבנות*]

תודה רבה רבה לקיסרית אחת עם רגשות?? על הדף
אני מנצלת את ההזדמות לשפוך לפרוק סוף סוף את סיפור הלידה וההריון שלי. מקווה שזה בסדר...

מכירה עכשיו את התחושות שאת מתארת.
ללידה של הגדולה שלי הגעתי מוכנה, עם דולה, לאחר ליטרים של תה סרפד ופטל. ולמרות שבשלב הלחיצות הלידה נתקעה ( ארבע שעות של צירי לחץ) וחדר הניתוח כבר היה מוכן, היא נולדה ללא ניתוח. אחרי שכולנו - אני (כבר בהכרה חלקית), בעלי הדולה והמיילדת המקסימה ביקשנו ממנה שתסתובב קצת וכך תוכל לצאת. אמנם גם היה ואקום, אבל לעומת ניתוח זה היה כדאי.
יצאתי מהלידה בהרגשת נצחון. הניחו אותה עלי ומיד התאהבתי והתפעלתי איזו יפהפיה. ואחרי התפרים היא מייד ינקה ולא נפרדנו כמעט כל זמן השהות בבית חולים.

הלידה וההריון השניים היו כל כך שונים. באולטראסאונד לבדיקת דופק ראיתי שתי במבות על המסך אבל חשבתי שבכל מקרה אני אף פעם לא מבינה מה רואים שם. ואז הטכנאית בישרה לנו שיש שניים (שתיים), עם דופק. תוך שנייה התחלתי לבכות, ולא מאושר. ה"גדולה" היתה בת שנתיים וקצת, וזה אומר שיהיו לנו שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש בבית. ההריון היה קשה פיזית ונפשית. ארבעה חודשים ראשונים לא יכולתי לאכול כלום. רק מריח של אוכל מבושל הקאתי. הייתי יוצאת מהעבודה בשתים עשרה מעולפת.

מחודש חמישי בערך התחתונה התמקמה במצג עכוז כך שהיה די ברור שזה יהיה ניתוח. מחודש שמיני שתיהן היו בעכוז ואפילו לא חשבתי לברר אם יש אפשרות ללדת. למרות שגם היום לא נראה לי שהייתי מוצאת רופא שיילד שני תאומים בעכוז.
נקבע לנו תאריך לניתוח ללניאדו וזה היה מוזר לדעת מראש מתי ה"לידה". שבוע לפני התאריך היה לי דימום ונלחצתי כי כל הזמן שמעתי כמה הריון תאומים הוא הריון בסיכון. נסעתי להלל יפה שהוא הכי קרוב ושם כבר פגשתי את בעלי. התברר שיש לי כבר צירים סדירים ופתיחה של שלוש. רצו שנשאר לאשפוז כדי לראות מה קורה אבל למזלי בעלי רצה שניסע להתארגן בבית וכך יכולתי להתקלח ולארגן תיק (עוד כלום לא היה מוכן כי חשבתי שהניתוח בשבוע הבא). התלבטנו אם לחזור להלל יפה או לנסוע לנניאדו והחלטנו (לצערי) לחזור להלל יפה כי פתאום לנסוע כל הזמן עד נתניה כשיש עוד גדולה בבית נראה יותר מדי. כשחזרתי אחרי שעה וחצי התברר שיש לי כבר פתיחה של חמש וצירים כל שלוש דקות. אחר כך שמעתי שבהריון תאומים לפעמים הרחם כל כך נמתח שלא מרגישים צירים. תוך חמש דקות כבר הייתי מוכנה לניתוח. הצוות היה מאוד נחמד והרופא הציע לחכות עם הקטטר לאחרי ההרדמה כי כל כך לא רציתי שיכניסו לי. כל הניתוח רעדתי מלחץ ומפחד והמרדים שאל אותי אם קר לי. כל כך בודד שם מאוחרי הוילון הזה. אחרי הניתוח היה תפוס לי הגב שבועיים בכאבים נוראיים והבנתי שזה מהלחץ של הניתוח.
שמעתי בכי והבנתי שהראשונה בחוץ. דמעות התחילו לרדת לי וכל כך רציתי לראות אותה. הביאו לי אותה לראות לשניה וחיכיתי לשמוע עוד בכי וגם אותה ראיתי לשניה. השניה ורבע הכי מרגשות והכי כואבות בחיי. פעמיים. הועברתי לחדר התאוששות ריק עם אור ניאונים והן הועברו לחימום כי היו קצת קטנות. בעלי רץ ביניהן לביני ואני גם רוצה לבדוק שהסבתא באה לקחת את הגדולה מחברים.

בגלל שנותחתי אחרי הצהריים, ורק האחיות במשמרת בוקר מורידות מניתוח ומהצינוקיה נותנים להוציא רק בתשע בבוקר עברו 15 שעות!! עד שראיתי אותן שוב. ולא עזר כמה שרבתי עם האחיות כזאת תחושת חוסר אונים נוראית. בגלל שהן נולדו קטנות כבר נתנו להן מטרנה כי הן היו חייבות לאכול (האמנם?) כל שלוש שעות. שכבתי במיטה ונזכרתי איך אחרי הלידה של הגדולה סיפרתי לעצמי שוב ושוב את סיפור הלידה בהרגשה של שמחה וניצחון ועכשיו אני מרגישה כל כך ריקה ואדישה. החששות ששלי מגידול תאומים וההתחלה הזו הקשו עלי להניק. הרגשתי שזה גדול עלי. יחד עם הקושי להפוך בבת אחת לאמא לשלוש. הן היו יונקות דקה ונרדמות והן היו חייבות לאכול. שאבתי להן חלב שלושה וחצי חודשים (הגעתי לכמויות של ליטר וחצי ביום) עד שכבר לא יכולתי. חודש וחצי לקח לי להתאושש ולהתאבל על כך. עדיין אני לא מסוגלת לדבר על הנקה וקשה לי לראות אמא מניקה. ועוד איתי בחדר בבית חולים היתה אמא לתאומים שכל הזמן תיאמה עם בעלה שיביא לה כבר את הכדור שמייבש חלב כי הציצי שלה מפוצץ.

הן גדלות והן מקסימות ואני כבר יכולה להגיד בלב שלם שאני אוהבת אותן. ויש לי הרבה ללמוד מכל ההריון והלידה הזו.

[חן_נושי*]

גליה
את גיבורה.

[גליה_והבנות*]

את גיבורה.
תודה, אבל ממש ממש לא מרגישה ככה.

[שירה*]

אני גם עברתי קיסרי לפני שנה וקצת. כל כך מזדהה עם כל מה שנאמר פה על תחושת ההחמצה. כל כך רוצה לחוות לידה רגילה.
עם כל התחושות האלה יש לי קצת רגשות אשם על זה שהעניין מטריד אותי בכלל. הרי המטרה של כל זה היא ילד (ילדה במקרה שלי:)) בריא! ואת זה קיבלתי, אז מה אני בכלל רוצה? הפיצקית שלי היתה במצוקה וכל מה שמעניין אותי זה האכזבה מהניתוח?

[נגה*]

ילדתי בניתוח קיסרי לפני שלוש וחצי שנים, אחרי ירידת מים מקוניאליים, זירוז, המון שעות של צירים לא אפקטיביים (אבל מאוד כואבים) ומצוקה שלי ושלו...
הדף הזה שחרר לי את הבכי שתקוע בתוכי כבר שלוש שנים. האבל על התהליך שלא מוצה, על לשמוע את הבכי הראשון של התינוק שלי בלי לראות אותו, על 15 השניות שהניחו אותו עלי, כבר רחוץ ולבוש וצועק, ואני שהייתי כל כך חלשה ומטושטשת יכולתי רק לסובב אליו את הראש, וזהו
על 8 השעות שחלפו עד שיכולתי לראות אותו. מבקרים שתחילו להגיע ראו אותו ואני לא...אבא שלי סיפר לי שכל התינוקיה ישנה ורק הוא שוכב ער ואני נקרעתי.
על שעתיים של ויכוחים עם הצוות הרפואי והמתנה לאחות עד שהורידו אותי מהמיטה (כי היה כבר לילה)
על 24 שעות שניסיתי להניק ולא הצלחתי...על אחות מטומטמת שלא ידעה אותי שהוא פולט מי שפיר ולכן לא יונק, ובמקום זה הלבישה לי על הפטמות פטמות סיליקון. ממש ראיתי איך הפטמות שלי מתפוצצות בתוכן, והן מתמלאות דם ונפצעות פצעים שהמשיכו לכאוב בחצי שנה שאחרי
חשבתי שהתגברתי. הנקתי עד גיל שנתיים, ורוב הזמן בכלל לא זכרתי שילדתי בניתוח קיסרי
ועכשיו אני בסוף ההריון השני שלי, והעוברית שלי שוכבת לרוחב
ואני מרגישה פגומה, לא מסוגלת ללדת...
מצד אחד מקווה שהיא עוד תסתובב (אני בתחילת שבוע 36) ומנסה לחשוב חיובי ולהאמין שאני מסוגלת ללדת בלידה טבעית
אבל בשורש הדברים אני חסרת בטחון עד כדי קפאון, והמצג שלה מחליש אותי כל כך. נראה לי כאילו אני מקבלת אזהרה מהיקום - את יולדת בקיסרי וזהו. כבר התחלתי לחשוב שאולי עדיף ללדת בקיסרי אלקטיבי ולבוא אליו מוכנה מלעבור שוב את הטלטלה הזאת.
תודה תודה תודה על הדף הזה

[עיר_ואם*]

שירה
יש לי קצת רגשות אשם על זה שהעניין מטריד אותי בכלל
אני כל כך מכירה את זה
לפעמים יש לי הרגשה שהסביבה (בעיקר הבעל,כי הוא גבר, אבל גם נשים יכולות...) מתייחסת ללידה כאל מן אקט טכני שמטרתו הוצאת תינוק מתוך הרחם אל מחוץ לרחם. והם לא מבינים שלידה היא תהליך נפשי. כל לידה, קלה, קשה, קיסרית, ... משנה אותך ומשאירה בך סימן לתמיד.

לפני הלידה השלישית שלי, כאשר הייתי בהתלבטות גדולה לגבי הדולה ובסערת רגשות, הוא אמר לי משהו כמו "מה זה משנה". וניסיתי להסביר לו עד כמה זה משנה הכל. ועד כמה חשוב לי לבחור את הלווי המתאים הפעם (אחרי שפעמיים הייתי בלי שום ליווי). ועד כמה הלידה היא אירוע מכונן ובכל מקרה לא "עוברים אותו וזהו".

נגה - אל תפסיקי להאמין. אפשר.
אם הייתי שומעת לרופאים ורואי-שחורות הייתי יולדת בקיסרי אלקטיבי ולא זוכה לחוויה המופלאה של ללדת 'באמת'. את חייבת לעצמך לנסות.
מזמינה אותך לקרוא את סיפורי הלידה שלי בדף
שלושה סיפורי לידה שהם סיפור אחד בהמשכים

(יש סוף אופטימי.. (-: )

[אמא_דנדשה*]

משיחות שלי עם נשים שילדו בקיסר הבנתי שלפעמים זה שחסר החלק הפעיל הזה של הוצאה החוצה דרך הלידן
אמא לביאה, זה כל כך נכון אבל רק קצה הקרחון..
הכל כאן כל כך נכון וגם אני מברכת על הדף הזה.. אבל לא מדברים כאן (וסליחה אם פספסתי) על העניין החברתי - בדיוק כמו שתמיד מדברים רק על לידה טבעית - או לפחות וגינלית - מדברים תמיד על הנקה, וכמה שזה טבעי וזורם ונכון ונחוץ וכו' וכו'.. ובאמת יש כאן דף שמדבר על המבט שנותנות אחיות כשהאמא מחליטה לא, או לא מצליחה להיניק.

עברתי 22 שעות של צירים והסוף המאכזב של ההובלה לחדר ניתוח והקשירה של הידיים לצדדים, התחושה של החתך.. הכל כך כל קר ואפילו המרדים היה גבר, מזלי שהאיש המקסים שלי התעקש להיכנס ולהחזיק לי את היד. והוא היחיד שהסביר וסיפר לי את כל מה שמתרחש בזמן הקיסרי, והיחידי שהתלהב כשהתינוק יצא (או הוצא..), ואמר לי בקול מתוק "איזה מקסים הוא יפה שלי, את שומעת אותו בוכה? הנה הוא לקח את הנשימה הראשונה שלו.. את בוכה ביחד איתו יפה שלי...הוא משגע מתוקה שלי.."

למה בלידה רגילה שמעתי את המיילדות מהחדרים השכנים מעודדות ואומרות מילים יפות ליולדת, וכשהתינוקות יוצאים הן צועקות ביחד עם היולדת ואומרות איזה מקסים הקטן... למה לא מחזקים גם בחדר הניתוח?
זה הרי כל כך חשוב לאמא טרייה או גם לאמא וותיקה, לקבל את העידוד הזה בסביבה כזו קרה ולא טבעית.
החיבור לתינוק גם ככה קשה מאוד. הידיעה שהאיש שלי, עם כמה שאני אוהבת אותו, החזיק אותו לפני והכיר את תווי פניו, כשאני יום אחרי עדיין רואה מטושטש ובקושי מסוגלת להרים את ידיי להחזיק אותו, בטח שלא להיניק..
ברור שהיום אני אמא מהלב והקרביים, אפילו שהביריון הקטנצ'יק יונק מבקבוק.
אבל התחושה ש איך יכול להיות שאני אמא אם לא ילדתי?!_ תמיד מבצבצת ממעמקי האנטי...

אבל באמת, אם רק היתה גישה קצת שונה מהכיוון המקצועי לגבי לידה קיסרית והנקה שלא מצליחה, אולי הרגשות שאנחנו מתארות כאן היו מתחלפים במעט יותר סובלנות עצמית, סלחנות עצמית, קבלה, ואופטימיות.

ואולי לא רק מהכיוון המקצועי, אלא גם מ"חברותינו האמהות", ואני לא רוצה לפגוע באף אחת כי כאן לפחות, כולן מבינות.
כשישבתי באיזו חנות גדולה פעם להאכיל את הקטן, כאמור מבקבוק, התיישבה לידי אם מניקה. הסתכלתי עליה בחיוך הכי חם שיצא לי מאמצע הלב, ואמרתי לה - "איזה כיף לראות תינוק יונק, ככה מתי שהוא צריך את "שולפת", בלי אבקות ובלי סטרילייזורים ובלי חיפוש אחר מיים חמים..." ואני אז אמא בת חודש וחצי. והיא הסתכלה עלי בחצי חיוך ואמרה - "באמת אף פעם לא הבנתי למה עושים את זה אחרת..." והמשיכה בשלה בלי להעיף מבט נוסף. ברור שאין הרבה כאלה ומזל, אבל יש את הגישה הזו,את חוסר ההזדהות הכללית.

[אמא_דנדשה*]

איך יכול להיות שאני אמא אם לא ילדתי?!
אמור היה להיות ציטוט, סליחה..

[אבא_בית*]

נגה - כל כך מבין אותך...

הלידה הראשונה היתה קיסרי אלקטיבי... רשמית היו לנו את כל הצידוקים: מצג משתנה בשבוע 39, ריבוי מי שפיר וצירים מוקדמים. האמת, בראיה לאחור - היינו כל כך בורים ולחוצים אז שפשוט נתנו לרופא (בכיר מאוד וידוע מאוד) להלחיץ אותנו והכל היה עבורו בצע כסף וכסת"ח. הוא היה אמור לצאת לחו"ל ולא רצה להפסיד 4000$ בעבודה של 10 דקות (מחיר של בחירת מנתח בכיר) ולכן לחץ והפחיד אותנו.

לאשתי לקח 8 חודשים להתאושש ורק אחרי מלחמה בלתי מתפשרת על ההנקה במשך 3 חודשים - הכל הסתדר (הגדולה עדיין לוקחת שלוק ערב - בת 5+).

הלידה השניה היתה לידת VBAC מ-ו-ש-ל-מ-ת בבית - למרות הפחדות הרופאים על מיעוט מי שפיר, הפניות לזירוז מיידי (שהתעלמנו מהן) ומצג משתנה עד לרגע האחרון - בשבוע 43!
לא אגיד שלא חששנו והיו לא מעט פחדים בדרך ואולי קל יותר לדבר כך כשהכל הולך כל כך טוב - אבל כל הזמן האמנתי באשתי ובקטנה והתמיכה שקיבלנו מהמיילדת שאין כמוה (הילארי) ומדר' ברדה שאין שני לו - נתנו לנו פרפקטיבה אחרת, רחבה ואופטימית יותר מהראיה הכל כך צרה ומוגבלת של הרופאים בממסד ושל הסביבה.

בסופו של דבר - זה עניין של אמונה יותר מהכל (וזה מפיו של איש הייטק חילוני יוצא קיבוץ ) - אחרי שדאגתם לברר את מרבית המידע ה"אובייקטיבי" נשאר לכם להסתכל לעצמכם ביניים ולחשוב עם מה תהיו הכי שלמים.

לגבי המצג - תנועי כמה שיותר (מדרגות, הליכות ועוד) ותדעי שגם צירים יזומים יכולים לעזור בקיבוע המצג והורדת הראש לתעלת הלידה - מרגע ש"תפסתם" מצג ראש...

מאחלים לך הצלחה ושתהיי שלמה עם כל החלטה שתקחי.

[רוצה_להצליח*]

מודה על פתיחת הדף, ועל האפשרות לדבר על נושא כאוב עבורי. אני אם לשני בנים מקסימים וכעת בהריון שלישי (עם בת). את בני הבכור ילדתי בניתוח קיסרי, עקב מצוקה עוברית. במשך חודשים הרגשתי פספוס, תחושת אכזבה וכישלון ובעיקר קנאה בכל פעם ששמעתי על יולדת שילדה באופן טבעי. את בני השני שנולד שנה וחמישה חודשים לאחר מכן, ילדתי בלידה רגילה. הלידה הייתה מהירה, וקלה. אולם... צוואר הרחם פשוט "התפורר" כהגדרת המיילדת. איבדתי דם רב, נזקקתי לשתי מנות דם. והחוויה שהתחילה כחוויה מופלאה הסתיימה בטראומה, כאבים, וחודש שלם של התאוששות. כרגע אני עומדת בפני דילמה. האם לנסות שוב בלידה רגילה? ומה עם צוואר הרחם? ואולי כדאי קיסרי? הרופאים לא ממש עוזרים, ואני מרגישה נבגדת ע"י גופי. איך אני לא מסוגלת ללדת כמו רובן. למה זה צריך להיות כ"כ קשה. אני מתייסרת וכואבת. רוצה ללדת רגיל אבל פוחדת, שלא יגרם נזק בלתי הפיך לגופי ולא אוכל ללדת שוב.את שני הגדולים לא הנקתי (עוד תחושת כישלון) ועכשיו אני מחכה להניק ולאורך זמן. לא לתת לאף אחד ליאש אותי. ואני קוראת כאן על כאלה שבעקבות הניתוח לא הצליחו להניק, ואני מיואשת. רוצה להניק, רוצה ללדת באופן טבעי, לא בטוח שאני מסוגלת. והדמעות חונקות את גרוני.

[יעלי_לה]

באמת התלבטות קשה. אולי תתייעצי עם ד"ר ברדה, למשל? לידה נרתיקית לאחר קיסרי
בקשר להנקה, אל תבני דווקא תסריט גרוע ותתייאשי ממנו מראש - אולי תצליחי? אני ילדתי בקיסרי, והצלחתי להניק מצוין. וגם אם יש קשיים בהתחלה, אפשר לפתור אותם (הנקה לאחר ניתוח קיסרי)

אל יאוש!

[רוצה_להצליח*]

תודה רבה לך,אגב אני עברתי להתגורר לפני כשלושה שבועות בארה"ב. יש לך מושג איך אני יכולה להתייעץ איתו??? או שזה רק בפגישה אישית.
ולגבי ההנקה - אני חדורת מוטיבציה להצליח, גייסתי את בעלי לעניין. החלטנו שלא נכניס הביתה תחליף חלב. זו אחת מהטעויות מה שעשינו בלידות הקודמות, וברגעי יאוש זה היה זמין ומנע ממני להתמודד עם הקשיים. בנוסף אני מחפשת משאבה טובה. נראה לי שלכל הבירורים הללו יש לי עוד קצת זמן (ואולי לא) אני כעת בשבוע 27.
אשמח לשמוע גם רעיונות להתמודדות עם ההנקה, והיכן אוכל לשאוב מידע לפני הלידה.

[אמא_דנדשה*]

ממש מוזר לי שאף אחד לא מגיב... עד כדי כך הרוח בקרב קוראי האתר היא אנטי לכל הנושא הזה של יחס חיובי ללא-טבעי מהצד המקצועי?

[יעלי_לה]

אני מציעה לך לברר כבר מעכשיו על יועצת הנקה טובה קרובה למקום מגורייך. אחת מוסמכת (ibclc) שבאה הביתה. שיהיה לך את הטלפון שלה בשלוף. לגבי ה-ויב"ק, אין לי הצעות

[יעלי_לה]

עד כדי כך הרוח בקרב קוראי האתר היא אנטי לכל הנושא הזה של יחס חיובי ללא-טבעי מהצד המקצועי?
אמא דנדשה, למה את מתכוונת? בלבלת אותי.
אגב, מה כ"כ מוזר לך שאף אחד עוד לא הגיב? לא את כולם מעניין להיכנס לדף הזה בכלל. רק ובעיקר מי שעברה את זה... ועברו רק שעתיים מאז השאלה האחרונה של רוצה להצליח.

[אמא_דנדשה*]

בטח שרק ובעיקר ממי שעברה את זה, אבל כנראה שבאמת קפצתי מוקדם מדי!
כנראה שזה בא לי פשוט כי אף פעם עוד לא דיברתי על הרגשות שלי לכל הנושא הזה, ו"חיממתי" את עצמי ממש חיכיתי לתגובות וסתם התאכזבתי.

[עיר_ואם*]

אמא דנדשה האמת לא חשבתי על זה... כאילו, לא חשבתי לצפות לתמיכה רגשית בזמן ניתוח קיסרי.
גם אני בניתוח הייתי מוקפת בגברים בלבד. בלי בעלי. בזמן שחתכו פשוט נרדמתי. אני לא יודעת אם שמו לי משהו באינפוזיה או שזה היה מהלחץ... התעוררתי בזמן שתפרו אותי והקטנצ'יק (טוב, אם 4 קילו נחשב קטנצ'יק (-: ) כבר לא היה שם. כל המתח של אותו היום והצער על זה שלא ראיתי אותו והדאגה.. בקיצור בכיתי ובכיתי בזמן שהובילו אותי לחדר התאוששות, והתגובה היחידה שקיבלתי היתה מאחות חדר התאוששות שאמרה (באמת בלי כוונה רעה, רק בחוסר רגישות): מה את בוכה, יש לך תינוק... ספרתי את הדקות עד שנתנו לבעלי להכנס לכמה דקות לחדר התאוששות שיספר לי איך הוא והאם הוא היה איתו והחזיק אותו ודיבר איתו. שאר הזמן הייתי לחלוטין לבד (כשעתיים).
אבל אם לא באמת ילדתי אז לא באמת צריך לתמוך, לא?

[אמא_דנדשה*]

אבל אם לא באמת ילדתי אז לא באמת צריך לתמוך, לא?
לילה ומאוחר לי ואני עייפה, ואולי אין לי כרגע חוש הומור אז אני אשאל: אני ממש מקווה שצחקת כשאמרת את זה!

[נגה*]

לשירה, ולאבא בית
היא התהפכה!
כמה שעות אחרי שכתבתי כאן מיואשת, הייתי בבדיקה אצל הגניקולוג ו-יש! כאילו הייתי צריכה להוציא את הבכי והתסכול כדי לפנות לה מקום לשכב נכון
ויחד עם המהפך במצג שלה, חזרה אלי האמונה ביכולת שלי ללדת....
תודה על השיתוף, על המילים החמות והעידוד

[עיר_ואם*]

אמא דנדשה - ברור, כאילו דאאא (-:

נגה איזה יופי @}
(אני לא מכירה אותך אבל ממש שמחה בשבילך...)

[אם_פי_3*]

רוצה להצליח - לא ברור לי מה זה "צוואר הרחם התפורר".
א. בפתיחה מלאה צוואר הרחם אמור להיות מחוק ופתוח, כך שהוא בפועל לא קיים, ואיך משהו לא קיים יכול להתפורר?
ב. צוואר הרחם הוא רקמה חיה (וגם כזאת שלא נחתכה בניתוח הקיסרי), ולא ברור לי מה זה שהיא מתפוררת. נקרע מאד אני יכולה להבין (וזה לא קשור לקיסרי).

הייתי מנסה להפעיל אנשים בארץ בשביל להשיג לך את הרשומות מהלידה (וגם מהניתוח, באותה הזדמנות), ולראות מה בדיוק קרה שם. אז יהיה קל יותר להתייחס (גם כאן, וגם למי שתתייעצי איתו) ולשקול את ההמשך. נסי אולי למצוא מיילדת בית בסביבתך, ולהתייעץ איתה - גם אם אין לך תכניות ללדת בבית, בדרך כלל למיילדות בית יש גישה יותר אוהדת לטבעי.

אשמח אם תעדכני.

[אבא_בית*]

נגה - מעולה!
כל האמצעים כשרים... אנחנו גייסנו את הבת הגדולה (אז בת 3) להנקות "אינדיאניות" כדי לגרום לצירים למקם את הראש בתעלת הלידה, הלכנו ברגל המון ויומיים לפני הלידה אף הלכנו ברגל (שבוע 43+) ממגדל דויד לכותל, שמנו פתקים וחזרנו שוב ברגל... כל הזמן דיברנו לקטנה שבבטן והגדולה עדיין מדקלמת - "ראש למטה פיצפונת... רדי למטה". אני מאמין שזה עזר.

ממליץ לך מ-א-ו-ד להתייעץ עם דר' ברדה ולא להסתפק ברופאים "רגילים", טובים ככל שיהיו. זה לא יקר (במסגרת קופ"ח) והוא פשוט רופא מצויין ואדם מקסים. חוץ מזה, מתי היית לאחרונה במאה שערים, שם הוא מקבל? אנחנו המשכנו משם לטיול בכותל ולחומות ואפשר גם לגן החיות התנכ"י. תעשי יום כיף...

ל עיר ואם ו אמא דנדשה - אני מכיר את התסכול והדילמות של הרגעים של אחרי הקיסרי מהצד שלי... אני נאלצתי כמעט לפרוץ לחדר ניתוח כדי להיות עם אשתי - למרות שזה היה ניתוח פרטי והכל היה מתואם! החדר היה ק-פ-ו-א כי למנתחים חם והם התחילו לחתוך בלי לחכות לי אז נכנסתי ממש לאמצע של הכל. אף אחד לא הקשיב לבקשות של אשתי לחכות והיא סופר-אסרטיבית על גבול האגרסיביות לפעמים. אבל בסיטואציה הזו הכל קצת אחרת...
הדילמות באו מיד בסוף הקיסרי... הקטנה אצלי בידיים ו"זורקים" אותי לצינוקייה כדי לשים אותה ב"גרילרים" ושאר עינויים וגם כדי לתפור את אשתי "בשקט". הפצפונת הזו שוכבת מתחת ל"גריל" ומחזיקה לי בכח את האצבע... אני לא יכול ולא רוצה לעזוב אותה שם ואני נקרע מהמחשבה על אשתי לבד בחדר ההתאוששות, קפואה מקור, לא שולטת על גופה ורוצה רק להניק את הקטנה... אחרי 45 דקות אני רץ אליה לחזק אותה לכמה דקות ומיד חוזר לפלא הקטן שלנו. ככה זה נמשך עד שלקחנו אותה מהצינוקיה ואשתי התאוששה מספיק - 10 שעות בערך.

[אבא_בית*]

רוצה להצליח - אנחנו עברנו מסכת שלמה עם ההנקה של הגדולה - לקח כמעט 3 חודשים עד שההנקה עלתה על הפסים (היא עדיין לוקחת שלוק מדי פעם והיא בת 5+).

יש לי המון עצות וצברנו המון ידע בתהליך - אבל עדיין ההצעה הטובה שיש לי לתת לך היא "להחזיק" בהיכון לפחות שתי יועצות הנקה מוסמכות IBCLC ולא להסס לקרוא להן - גם אם היו אצלך רק אתמול. זה קריטי בעיקר בהתחלה כדי לתפוס דברים בזמן. למה שתיים? כי לא תמיד יש כימיה עם היועצת וזה חשוב מאוד לתהליך.

כמה כללי זהב "לגזור ולשמור":

1. לרופאים/אחיות טיפת חלב/שכנים/קרובים בדרך כלל אין מושג ירוק בהנקה וגם מי ש"תומך" ייסוג עם הקושי הראשון... הכי מסוכנים הם הרופאים שמסתירים את הבורות בהנקה עם הדיפלומה.
2. ככל שהתנוק יונק יותר - נוצר יותר חלב.
3. אין דבר כזה "אין לך מספיק חלב" - רק במקרים חמורים של תת-תזונה חריפה ומחלות נדירות מאוד.
4. אין דבר כזה "החלב שלך דליל/לא מזין/לא מספיק" - הרכב החלב שלך מתאים את עצמו לצרכי התינוק בדיוק... צריך רק לוודא שהוא יונק ביעילות.
5. ב - 24 שעות הראשונות יש לתינוק מספיק רזרבות והוא לא "חייב לקבל תוספת כי הוא רעב".
6. "אכילה" מבקבוק הפוכה בפעולתה מיניקה וקלה בהרבה לתינוק - לתינוק שמתקשה בהנקה נתינת בקבוקים עלולה "לחסל" את ההנקה.

והכי חשוב - להתייעץ עם יועצת הנקה מוסמכת IBCLC.

[אמא_דנדשה*]

אני לא יכול ולא רוצה לעזוב אותה שם ואני נקרע מהמחשבה על אשתי לבד בחדר ההתאוששות
יצא לי לחשוב המון על האבות בזמן האחרון.. דווקא עכשיו בעיקר בגלל שלאיש שלי יש עכשיו אקסטרה מטלות - יש לי דלקות פרקים והוא די עושה את הרוב בבית בחודש האחרון. ואני הרבה חושבת - שאתם (הוא ואתה ורגישים ואוהבים שכמותכם) פשוט גיבורים .
גם הגבר שלי נקרע בין חדר ההתאוששות (למרות שלי זה לקח כמה ימים להתאושש אחרי רעלת הריון וקיסרי) לפצפון הקטן בייחוד כשכל הזמן דחיתי אותו "לא אל תביא אותו עוד, קודם שילכו כולם, ההורים שלך, האחים שלך, הדודים, כווולם..." המסכן היה צריך להתמודד עם הכל ביחד וגם לסלק אנשים אוהבים.

ובקשר לקשר הצמוד עם יועצת הנקה טובה - הלוואי והייתי יודעת שיש כזה דבר אחרי הלידה! הייתי קושרת אותה לידי שלא תזוז ממני עד שזה ילך!

[אבא_בית*]

את ההצלחה של ההנקה אנחנו חייבים (חוץ מלעצמנו כמובן) לדוריס ספרר הנהדרת ואת ההצלחה ב-VBAC לדר' ברדה ולהילארי המופלאה ולאשתי כמובן.

אם כבר - אז תמיד לפנות לטובים ביותר!

ועוד כללי זהב בהנקה...

1. אם מישהו אומר לכם משפט בסגנון "תני לה בקבוק כדי שתשבע וכך תוכלי לנוח... הגוף שלך חייב לנוח כדי לייצר מספיק חלב" - אז תדעו שאין להם מושג והגיע הזמן לפנות למישהו אחר. כדי לייצר חלב צריך שהתינוק יינק וייצור גירוי לייצור חלב. התמ"ל רק ידכא את הרעב, התינוק לא יינק ולא יווצר חלב... גם אם תנוחי שבועיים.
2. אם התינוק לא מצליח לינוק - צריך לשאוב כדי להמשיך לגרות את ייצור החלב. לא משנה כמה יוצא בשאיבה...

ושמישהו יעביר את זה לדף עצות הנקה כבר...

[שירה*]

נגה - המון בהצלחה!!

[רוצה_להצליח*]

תודה רבה לכולכם על החיזוקים והתמיכה. אכן החלטתי לבדוק יותר את נושא הלידה הקודמת ולנסות להבין מה בדיוק קרה. יש לי איתי את כל האינפורמציה ואני אראה אותה כאן לרופא שמבחינתו מוכן ללכת איתי בכל דרך שאבחר. רק שכאן ההחלטה מקשה עלי יותר. אני מקווה שהרצון העז שלי ללדת בלידה רגילה יסתבר כנטילת סיכון מיותר.
ולגבי ההנקה (למרות שזה לא שייך כל כך לדף) איך אני יוצרת קשר עם יועצת הנקה, יש להן אתר אינטרנט?. אני נמצאת בדאלאס, ארה"ב.
ושוב תודה רבה.

[יעלי_לה]

באתר הזה תמצאי מידע על קבוצות של ליגת לה לצ'ה באזור שלך.

[אמא_אינקובטור*]

אפשר לתת פרספקטיבה של חמש וכמעט חצי שנים אחרי?

התאכזבתי, כאבתי, התאבלתי, בכיתי, קראתי וכתבתי בפורומים, קינאתי בחברות שילדו לידה רגילה, הכי קינאתי בחברות שעברו ויבק, הכיתי על חטא, חיפשתי מה עשיתי שזה הגיע לי ("זה" = הריון מסויט ועתיר סיבוכים, שמירת הריון באשפוז, קיסרי חירום, חודשים וחצי בפגיה - וזה רק ההריון הראשון, בהריון השני היה הרבה יותר גרוע...)

עכשיו היא בת חמש וכמעט חצי. אהובה, אוהבת, אנחנו הכי אמא-ובת שיכולות להיות ונסיבות הלידה שלה היטשטשו לעוד פרט ביוגרפי.

כמו שאמרה לי קיסרית בדימוס אחת, הלידה היא כמה שעות, אבל האמהות היא עד סוף ימייך.

[שירי*]

שלום לכולכם אני בהתלבטות קשה יש לי הריון תאומים לאחר טיפולים של IVF ובעלי לפני כן היה נשוי 7 שנים ובטיפולים הוא ממש בעד קייסרי למרות שילדיי מצג ראש וראש אני בניגוד למרביתכן לא חשה את ההרגשה שלידה קייסרית היא לא ממש ללדת כי באתי מעולם של בנות שלא מצליחות להכנס להריון שנים כך שסליחה על חוסר הרגישות בעיניי זה ממש שולי ולא משנה לי ללדת בקייסרי ולא להרגיש את "חווית הלידה" מה שלי חשוב טובת העוברים השאלה אם משהי מכן יודעת מה עדיף רק מבחינת טובת העוברים וטובתי גם לא מבחינה נפשית כי לי אין בעיה כפי שציינתי עם העניין של קייסרי

[יעלי_לה]

עניתי לך בדף ניתוח קיסרי.
מוסיפה שאם זה לא משנה לך מבחינת החוויה, את עדיין צריכה לקחת בחשבון שיקולים נוספים. למשל, האם את מעוניינת להיניק אותם? אם כן, לידה רגילה עדיפה, כי הנקה לאחר ניתוח קיסרי עלולה להתלוות בקשיים שקיימים במילא ב הנקת תאומים, אז למה להוסיף קושי על קושי?
ובטח יש עוד שיקולים. חוץ מזה, כמו שכתבתי בדף ניתוח קיסרי, ניתוח לא בהכרח בטיחותי יותר לעובר.

[שירי*]

תודה אני כבר מבולבלת רשמתי לך בניתוח קייסרי שכנראה בכל זאת אלך על זה גם ההנקה זה פחות קריטי אגב כי תאומים זה בכל מקרה מצריך בקבוק זה קשה להעניק שניים מה שחשוב לי טובת העוברים ועדיין לפי מה שנאמר הדרך היותר בטוחה זה קייסרי אם כי חבל לי שאני צריכה לעבור ניתוח בהיותי בריאה לגמריי

[יעלי_לה]

תאומים זה בכל מקרה מצריך בקבוק
זה לא נכון. זה בהחלט קשה יותר, אבל לומר שזה בכל מקרה מצריך בקבוק זו פשוט טעות.
הנקת תאומים

[יונת_שרון*]

שירי, ההתאוששות מניותח קיסרי היא קשה. קשה לקום, קשה לשכב על הצד, קשה להרים תינוק אפילו לרגע, ובטח אין מה לדבר על להחזיק אותו וללכת איתו חופשי (או סתם להחזיק אותו רגיל כי הוא לוחץ על הבטן). הכל קשה מאוד, וגם כואב. כמה שעות של צירים זה כלום לעומת הקושי של התקופה הראשונה אחרי לידה קיסרית. נראה לי שאם את רוצה מה שטוב לתינוקות אז הכי טוב להם אמא בריאה שיכולה לטפל בהם ולא אמא עם פצע גדול בבטן שבקושי יכולה לטפל אפילו בעצמה.

[תבשיל_קדרה*]

לפי מה שנאמר הדרך היותר בטוחה זה קייסרי
מי אמר את זה???
זה פחות טוב לגוף שלך, ופחות טוב לתינוקות (המעבר בתעלת הלידה חשוב להם).

קיבלת מתנה - תאומים במצגי ראש. השתמשו בה - את וילדיך

[שירי*]

הבנתי ממלא אמאות לתאומים שבכל מקרה הכי קטן בתאומים לא לוקחים סיכון וכמה סיפרו לי שבסוף הם נשארו גם עם חתך באיבר המין גם המון שעות צירים וגם קייסרי חירום שהוא יותר קשה

[שירי*]

אני רק רוצה לאמר לכל האמאות שילדו תינוקות בריאים ונמצאות אחריי ניתוח קייסרי בעיניי אתן צריכות להגיד תודה רבה רבה לאלוהים , יש נשים מסכנות שלא מצליחות ללדת זה החלום שלהן ואני באתי מהעולם הקשה הזה ולשמחתי הצלחתי בהפריה ראשונה ולאחר 4 הזרעות ויש לי חברה שכל יום בוכה כי היא לא מצליחה לממש את החלום הבסיסי להיות אמא אחרי 6 הזרעות ו4 הפריות שנכשלו היא נקלטה וההריון היה חוץ רחמי ונאלצה להפילו אז באמת שאתן צריכות להודות כל בוקר לאלוהים במיוחד שאתן עוד אחרי הקייסרי עם ילדים בריאים אני מפחדת כי אני לפני לידה ואחרי טיפולים יש לי פחד לחזור לטיפולים ממש נראה לי שולי כל דבר אחר.

[יעלי_לה]

שירי, אני מבינה שמה שעומד לנגד עינייך זה אך ורק הביטחון והבריאות של התינוקות שלך ולא שום דבר אחר.
אני מבינה ומכבדת את זה.
אבל המסקנה שלך שניתוח קיסרי הוא בטוח יותר בשבילם היא חסרת בסיס.
אגב, נכנסת לקישור הזה שצירפתי לך בדף ניתוח קיסרי?

[יעלי_לה]

ואגב, פתאום מצאתי שם גם את זה: איך להתכונן ללידת תאומים
(אפשר להעביר אח"כ ל לידת תאומים)

[אמא_בגובה_דשא*]

שירי, לא הבנתי מי אמר שיותר בטוח ללדת בקיסרי?

אגב, כמי שעברה קיסרי ואחריו ויב"ק אני אישית הייתי מעדיפה (עד כמה שזה נשמע מוזר) את הסיכון לעבור לידה נרתיקית עם תאום אחד וניתוח עם השני מאשר לעבור ניתוח וזהו.
את יודעת מה, אפילו אם זה היה קורה לי בסוף הייתי מברכת על כך שהראשון, לפחות, נולד נרתיקית.

יש משהו ב"טקס ההתבגרות" הזה שנותן לנו עוצמות שניתוח פשוט לא נותן.

(ואני בהחלט מודה לא-ל ולמדע על כך שהמציאו את הניתוח הקיסרי. בלעדיו יש סיכוי גדול שלא הייתי כותבת לך היום, ובכל זאת לא בכל מה שקיים חייבים להשתמש. בטח לא בלי סיבה רפואית)

[אמא_בגובה_דשא*]

ואם כבר נכנסתי לדף וכתבתי, אז אני מוסיפה את סיפור הקיסרי והויב"ק שלי.

ללידה הראשונה הגעתי כשברור לי שעומדת להיות לידה קלה.
ההריון היה קליל. הצירים (למרות ההתפעלות של המיילדת בקבלה מהגובה המרשים שלהם במוניטור) כמעט לא כאבו, וידעתי שאני הולכת ללדת בקלות ובשמחה.
אממה?
אחרי 6 שעות שבהן לא היתה התקדמות בפתיחה, פתאום מישהו קלט שמה שמרגישים בבדיקות זה בעצם לא צוואר הרחם, אלא מחיצה שסותמת את הנרתיק. מום די נפוץ שאינו מחייב ניתוח, אלא שאצלי המחיצה היתה עמוקה מאוד ולא היה ברור אם היא מחוברת או לא לצוואר הרחם, ומחיצה שמחוברת לצוואר רחם שעובר לידה יכולה לגרום לשלל סיבוכים...
אז העבירו אותי לחדר ניתוח.

כל מה שכתבתן מדוייק מאוד.
הגוף שלי בגד בי (פשוטו כמשמעו. איך יכול להיות שהגוף שלי לא יכול ללדת?)
לא עברתי לידה, אז התינוקת לא לגמרי שלי.
למרות שלא הפרידו אותה ממני כמעט בכלל (קיבלתי אותה בחדר ההתאוששות, לקחו אותה כשהעבירו אותי למחלקה ומייד החזירו לי אותה) היה לי פחד נטישה ובכל החודשים הראשונים לא הפסקתי לדמיין איך היא נופלת לי מהידיים.
לא הייתי בטוחה באמהות שלי, ביכולת שלי להניק (ודווקא הנקתי בקלות).
קינאתי בכל חברה שילדה.
לשאלה "איך היתה הלידה" היו בעיני שתי תשובות אפשריות: "רגילה" או "ניתוח". בלי ניואנסים.

אחרי הלידה עברתי ניתוח לתיקון המחיצה בנרתיק (אכן היתה מחוברת לצוואר הרחם) אבל נתבשרתי שלעולם לא אוכל ללדת וגינלית, כי "צוואר הרחם שלך לא מפותח. הוא כמו של ילדה ולא כמו של אשה".

השלמתי עם הגזירה הזאת, ואפילו ערכתי (ביחד עם גיסתי) רשימה של יתרנותיו של ניתוח מוזמן מראש.

אבל אז הגיעה ההריון עם הקטנה, ופתאום משהו בפנים סרב לקבל את המציאות הזאת.
לא רציתי ניתוח.
פחדתי מניתוח.
התביישתי בזה שאני צריכה לעבור ניתוח.
החלטתי לנדוד בין רופאים עד שאצליח למצוא מישהו שירשה לי לנסות לידה רגילה.
להפתעתי זה היה קל מאוד.
ד"ר קטן (מקבלת בבני ברק ובירושלים) אמרה לי שהיא לא רואה למה לא, ושהדבר היחיד שמטריד אותה בצוואר הרחם שלי זה שהוא קצר בהרבה מהממוצע.
הצלחתי להכריח את מנהל המחלקה בלניאדו לבדוק אותי ולאפשר לי ללדת וגינלית, ומאותו רגע המכשלה העיקרית מבחינתי היתה התגובות מאנשים שהמעשה שתיכננתי נראה להם פשוט טירוף מוחלט.
"את יודעת שרוב הסיכויים שבסוף תלדי בניתוח"
"ומה אם יקרע לך הרחם?"
"אחרי ניתוח את חייבת להיות מחוברת למוניטור רצוף. את בסיכון גבוה"

בשלב כלשהו גיליתי שאין בי שום פחד מהלידה.
הפחד מניתוח פשוט לא השאיר מקום לשום פחד אחר.
לא מלידה, לא מתפרים, מכלום.
רציתי ללדת. השתוקקתי לעבור לידה. חיכיתי שיכאב.

וכאב.
בהחלט כאב.
והיה שווה כל רגע.
ומרומם,
ומחזק,
ומרפא.

אני מסוגלת ללדת!!
הגוף שלי יודע לעשות את זה!!
אף אחד לא יכול להגיד אחרת!!
ניצחתי!!
(את מי? את הגוף שלי? את המערכת?)

הדבר היחיד שגורם יותר אושר מלהחזיק את בתך שזה עתה נולדה הוא להחזיק את ביתך שזה עתה ילדת.

ואני חוזרת ואומרת:
אילו הייתי היום בהריון עם תאומים הייתי מעדיפה (עד כמה שזה נשמע מוזר) את הסיכון לעבור לידה נרתיקית עם תאום אחד וניתוח עם השני מאשר לעבור ניתוח וזהו.

[שירי*]

תודה על העצה אבל החלטתי ללכת על קייסרי אני מעדיפה לידה קצרה ובטוחה לילדיי לאחר מחקרים זה יותר בטוח בעיניי והבנתי שגם הצלקת ממש קטנה וההחלמה יכולה להיות קשה גם ברגיל חברות שלי שתפרו אותן באיבר מין גם היתה להן החלמה לא קלה, ולגיסתי בלידה רגילה היה זיהום חמור והיא סיפרה שזאת שהיתה לידה לאחר קייסרי התאוששה תוך יום אז זה אינדווידואלי אך החלטתי שאין לי כוחות נפשיים עברתי מספיק את הטיפולים אני רוצה לידה קצרה ובטוחה בעיניי לתאומים שלי, לגבי מה שכתבת על הלידה הקיסרית אני שוב מתנצלת על חוסר הרגישות אך אני לא יכולה להבין נשים שילדו כבר ילדים בריאים , מה זה חשוב הדרך, אני פשוט חושששת כי לא ילדתי אבל אם כבר היו לי ילדים בריאים הייתי הכי מאושרת בעולם, פשוט אני עדיין בחלום בכלל שנכנסתי להריון ולכן החששות, נשים בוכות יום יום על כך שלא יכולות להיות אמאות חברה שלי חושבת על אימוץ!!! כבר 5 שנים נשואה ועוברת טיפולים של סבל ,הפריות קשות שלא מצליחות, תכנסו קצת לפורום פוריות , אתן צריכות להודות לאלוהים פשוט להודות כל היום לאלוהים, אתן לא יודעות איזה הרגשה נוראית לא להכנס להריון פשוט בא לך למות, את מרגישה מצורעת!!! שיש לך אות קיין, כולן סביבך בהריון הגיסות אחיות שלך בעבודה שואלים נו מה קורה ? ובא לך למות, תגידו תודה , אסור לכן לדעתי לבכות

[אמא_בגובה_דשא*]

שירי, אני מבינה מאוד את הכאב שלך.
אמנם לא הגעתי בעצמי לטיפולי פוריות (לשמחתי) אבל אני מכירה מקרוב מאוד כמה שכן, ומעורה בהחלט בקשיים.
עם זאת אני לא מצליחה להבין את הקשר.
האם העובדה שעברת טיפולי פוריות מבטיחה לך שהניתוח יעבור בשלום?
האם קראת את הקישור ש יעלי לה צירפה?

ומעל הכל אני לא מבינה את הגישה של
תגידו תודה , אסור לכן לדעתי לבכות
מה הקשר? יש קשיים גדולים יותר.
בואי ואגלה לך סוד. יש גם קשיים גדולים יותר משלך.
אם, למשל, היית נולדת באפגניסטן, אז בנוסף לכך שאין לך ילדים היית משמשת שפחה של המשפחה עד ליום שבו תהרי (ואין מה לדבר שם על טיפולי פוריות. אם לא יצליח איתך בעלך יקח עוד אשה).
האם זה אומר ש"אסור לך לבכות?"
יש את הקשיים שלך, ויש את הקשיים שלנו.
תכבדי בבקשה את הכאב שלנו כפי שאת מצפה שנכבד את הכאב שלך.

ושוב-
אני לא מצליחה להבין למה העובדה שההריון הושג אחרי טיפולים אמורה להפריע לך ללדת וגינלית, אבל נראה לי שכבר קיבלת את ההחלטה שלך ואני אפסיק לנסות לשכנע אותך.

[פלונית*]

חברות יקרות,
נראה לי שצריך להבין מנין מגיע הקושי של שירי.
לידה היא תהליך טבעי ,בריא,בו הגוף שלנו מגלה לנו את נפלאותיו.
לידה ,עם כל הרגילות שבה,דרכו של עולם,היא נס.
ובשביל ללדת אשה צריכה לתת אמון בגופה.
נראה לי שמי שמרגישה שגופה שכח את סוד יצירת החיים מתקשה לתת אמון בתהליך הלידה.
ואם המלאך המושיע(באמת!) שזכה להיות שליח ההשגחה לתהליך היצירה הוא המדע,הרפואה המערבית על כל יכולותיה
נוצרת תלות נפשית שקשה להשתחרר ממנה.
יש מקומות בהם אין טעם לשכנע.

[אמא_בגובה_דשא*]

רק עוד נקודה אחת לשירי (למרות שאני די מקבלת את מה שפלונית כתבה):
דווקא אחרי טיפולי פוריות כדאי לקחת בחשבון גם את זה שכל ניתוח קיסרי מעלה את הסיכוי לבעיות פוריות ולהפלות בעתיד.

נראה לי שדווקא מי שהריון עולה לה בקשיים מרובים צריכה להתאמץ עוד יותר להמנע מניתוח קיסרי.

[אין_כמו_משפחה*]

שירי, אולי אני טועה ,אבל נראה לי כבר בתחילת הכתיבה שלך שהחלטת על ניתוח ,ואולי רצית לקבל תמיכה ועידוד דווקא על ההליכה לניתוח.
נראה שיש לך רצון חזק ללכת על הניתוח, ואין לכך תמיכה רחבה לא פה בדף ולא בעולם מחוץ לדף . אין לי ביקורת עליך ,אני עברתי שלושה קייסריים ,ויצאתי בשלום. אני שואלת שאלה ,לא ממקום של ביקורת. האם את מבינה את השורש לרצונך בניתוח? כתבת שזאת הדאגה לתאומים אבל אולי זה הפחד? הפחד מלידה? הפחד מהלא נודע? את חושבת שאת יודעת מה קורה בניתוח .אבל באמת אין לך מושג איך הגוף שלך ירגיש אחרי ניתוח - זו לא חוויה סימפטית. אני מדגישה את שורש ההתנגדות שלך ללידה, כי אם מקורה בפחד אפשר לפתור את זה בדרכים יותר יצירתיות מאשר ניתוח.

בכל מקרה ,הרבה הצלחה במה שתבחרי, אם הבחירה שלך היא ניתוח ,ואת מאוד שלמה עם ההחלטה, אז מן הסתם גם תעברי את השיקום לאחר הניתוח יותר בקלות, רק טוב ושנה טובה.

[שירי*]

משהי שמעה על דר' בר מבלינסון שמעתי שהוא ממש טוב מ2 נשים אך הייתי רוצה חוות דעת נוספת כי קבעתי קיסרי ביום שהוא עובד

[קיסריה*]

לי הייתה לידה ראשונה מדהימה (בבי"ח) ובהריון השני חשבנו בשיא הרצינות על לידת בית והנה כשהתקרבה הלידה - פצע הרפס שלא היה במשך שנים הופיע לו נאלצתי ללדת בקיסרי, שכל מטרת הקיסרי היתה למנוע סיכוי של כ5% של זיהום חמור מאד לעובר - אני לא הלכתי למי שפיר למרות גילי וסירבתי לחשוב על אפשרות של הפלה שהיה חשד למום מסויים, אז איך זה שלא אעשה כל מה שאפשר למנוע ממנו סבל ולו את סבל העירויים והבירורים שבעקבות זיהום (שלא לדבר על כאב, חולי ומוות). כן, החלטתי לא בלי כאב למנוע ממנו סיבוכים ע"י ניתוח. מכר עימו התיעצתי על לידת הבית, אמר לי ב"כל מקום שתלדי מה שחשוב בעצם רק התהליך הפנימי" - וכך אני מרגישה - נסעתי עם צירי לחץ לניתוח בהול ביום בו תוכנן הניתוח והתבוננתי בכאב ובחלוף, שאפתי לעשיית טוב, ניסתי להיות פנימה ולהתבונן. כן, זה אולי יותר קשה להיות פנימה, להתבונן ולהפיק אהבה בחדר ניתוח עם ידיים קשורות מחוברות לעירוי, מאשר באמבט מים חמימים - אבל זה אפשרי. רגע הלידה חשוב מאד אבל לתחושתי בכל רגע אנחנו נולדים ומתים וכל רגע הוא הזדמנות ל"לידת בית" למודעות פנימה ולהענקה של חום ואהבה לעצמנו ולאחרים. ניסתי בתוך התנאים הקיימים לתת לו את המירב, שלחתי אותו עם אבא לתינוקייה ובקשתי שישאר עימו עד שאצא מההתאוששות, קמתי מיד, הנקתי ועשיתי כל מה שנדרש כדי לתת לו כמה שיותר "בית", הבית האמיתי הוא בפנים. אני מודה שגם היום עולות ובאות מחשבות כואבות על איך זה היה לו להשלף כך בפתאומיות, יש רגעים שהצלקת שורפת וכד' אבל אני נזכרת בכל פעם מחדש שכל רגע מתרחשת לידת האם, לידת הבן, לידה בכל רגע אנו משתנים מתהווים, נעלמים הופכים למה שהננו ברגע זה, נפרדים ממה שהיינו לפני חלקיק שניה קודם, לכן כל רגע הוא הזדמנות להתרחק מרע, לעשות טוב ולרדוף שלום (פנימי). אני רואה בקיסרי שעוברות נשים מעשה של נתינה ולמידה גדולה לידה של ממש.
אגב לילדון ניסיתי לעזור בהרבה ערסול במנשא, עיסויים, אמבטיות נעימות עם הוצאה איטית והדרגתית מהמים, וכד', והוא אמנם בהתחלה היה מעט יותר מפוחד, אבל הוא מאד רגוע ושליו היום, ואפילו ישן לילות שלמים (בניגוד לאחיו)

[אלמונית*]

היי
למזלי לא עברתי קייסרי
אבל רוצה לשתף
שגם אחרי לידה טבעית חוויתי תחושת החמצה, ושאני לא ממש אישה והגוף שלי בוגד בי - למרות שכל מה שקרה בפועל זה שנזקקתי לעזרה קלה של המיילדת, לא מדובר על מכשירים כלשהם או התערבויות ב''חולימיות.
אין 100%
השאלה איך אנו מקבלות את מה שקורה, השיעור הוא לקבל את עצמי ואת המתרחש, לזרום...ככה אני עונה לעצמי.
חשבתי אפילו לפתוח דף רגשות לאחר לידה

רק אוסיף שתגובתי באה לא ממקום זילזול חלילה, בכיתי לקרוא את הדף...

[פלוני_אלמונית*]

אני ילדתי בקיסרי חרום, ורציתי לשתף בעוד גורם שאולי ישפיע על כולן לא לבחור בניתוח: אני אושפזתי שנית למשך שבועיים בבית חולים לאחר הלידה הקיסרית שלי, עם זיהום בפצע ניתוח, מה שהצריך אנטיביוטיקה לוריד 3 פעמים ביום, שלל התערבויות רפואיות שהנוראית בהן הייתה ניקוז הזיהום - ללא הרדמה, באופן מקומי (וכן, זה ממש כמו שזה נשמע - סיוט).
הסיכון לזיהום גדול, ואחוז הקיסריות שזה קורה להן הוא 60%!
שימו לב......

[קיסריה*]

אלמונית - חיבוק ותודה - דווקא נראה לי שאת 100%

[אלמוניתתתתתת*]

גם אני ילדתי בקיסרי חירום, ועדיין לא התאוששתי (נפשית וקצת פיזית) מהלידה. אני לא יודעת איך מרגישים אחרי קיסרי יזום, אבל אני מרגישה החמצה, יש לי סיוטים מהלידה (היתה לי לידה פעילה עם פתיחה מלאה שהסתבכה לקיסרי חירום), אני לא מצליחה לחשוב על הריון נוסף ומפחדת מאוד מכך. לא יודעת מה עושים עם כל התחושות והרגשות האלו.
פלוני אלמונית, מבינה אותך כ"כ

[קט_קטית*]

((-))((-))

[קיסריה*]

אלמוניתתתתתת - חיבוק גדול - עלו בי דמעות ותחושת מחנק והבנה גם יחד מהצלקת הקיסרית שלי ועד לאיזור הלב. מתי ילדת? כמה זמן חלף? והאם הרגשות הם רק סביב הלידה או בכלל,

[חלווה*]

ההערות האחרונות נכתבו ממש מזמן, מקוה שהיתה התאוששות מאז
אני ילדתי לידה ראשונה בקיסרי, לאחר 20 שעות של צירים ללא התקדמות (הראש של המתוק הקטן היה בתנוחה שתקעה אותו)
שמחתי על כל רגע של ציר, שאני חווה את הכאבים האיומים והמופלאים הללו, אפילו שהיתה לי מיילדת מזיקה ממש (חוויה משונה ביותר!!!) ושבסוף הוחלט לנתח
הרגשתי את תהליך הלידה, אך לא הרגשתי את הילד שלי 'יוצא' ממני, הוציאו לי אותו מהבטן!! זה חסר לי מאוד, הניתוח עצמו היתה חוויה קשה ומורגשת
הצלקת הציקה לי במשך חודשים ארוכים, וגם עכשיו, אחרי שנה, אין לי את התחושה המלאה והטבעית באיזור. לא מבינה מי יוזמת ניתוח קיסרי...בלי שיפוט,
זה רק מעבר להבנתי, לחלוטין.
אני עכשיו בתחילת הריון שני, מקווה שיעבור בבריאות ובשלום ובלידה טבעית...מפחיד..
מה שחיזק אותי כל הזמן- ועדיין, זה שכך זה קרה. אין מה לחזור ולדוש. זה עצוב, זה חלקי- אך מה יכול להיות עצוב וחלקי מול הילד המדהים שגדל וצוחק ושמח??
זה היה הגורל שלי. עברתי רגעים קשים אך הם כאין וכאפס לעומת הדבר החשוב באמת- הוא נולד, והוא בריא ושמח.

[אמאנימה_אור*]

אני ילדתי בקיסרי לפני שנה ושבעה חדשים והיום מתכוננת ללידה ווגינלית מדוייקת ומכווננת שתבוא בע"ה בעוד שלשה חדשים, כל ביח" הנתקה הזה "העמק" והלחץ שלפני הניתוח התגמדו ברגע שהנקתי את הקטנטונת שלנו כמה שעות אחרי הניתוח בקלילות בשכיבה על הצד וזה הלך יפה כל כך וטבעי כל כך בעזרתה המדהימה של מיילדת - גבי לוין - שהביאה לי את בתי לפנות בוקר למיטה "חיברה" אותנו ציצי לפה ליטפה לי את הראש וזהו מאז זה זרם....רק רציתי להאיר את הקטע של ההנקה הטובה - גם זה יכול לקרות - ובקלות...

את האכזבה שלי מעצמי ומ"היקום" בעניין הקיסרי אני מרגישה שדי שיחררתי עם ההבנה שמה שבאמת מעניין אותי זאת הילדה הכפרה עליה המותק הזו שהגיעה ככה ולא אכפת לי מכלום העיקר שהיא בריאה וגם אני וכולנו בסדר

יש לעתים עליות ומורדות בעוצמת ההתעסקות עם מה שהיה ומה אם וחבל ש... ולמה אני וכו'...אבל אני מבינה שחלק מהעניין של הקיסרי היה ביטוי לאיזו איכות פנימית בחיי שלי, שקשורה לחרדה לעכבות לכל מיני מכשלות כאלה שמופיעות כמובן גם בשטחים נוספים בחיי

עכשיו לפני הלידה הבאה אני מוצאת את האפשרות להיות יותר פתוחה ותקשורתית עם הפחדים שיש לי לגבי לידה,עם החלומות והעוצמות שאני רואה שם, לתת לעצמי יותר ספייס לממש רצונות -לבקש ולהשיג תמיכה מתאימה - רגשית ורוחנית - ומרגישה במיוחד בתקופה האחרונה את החוויה הזו של איך אני חיה זה איך שאני בהריון ויולדת - ממש לכבד את זה - לתת לעצמי את האהבה לבחור להתלבט להעיז ומשם תבוא לנו שמחה גדולה - אני מרגישה (כרגע) לגבי הלידה בין אם זה יהיה בבית או בבי"ח שההזדמנות האמיתית שלי היא בלצור עכשיו הכנה ,ובזמן העכשווי את היותי יולדת מציאות, את היותי שלמה עם מי שאני ,עם מה שקורה, עם רגשות ,ולהתחזק על מקומי דרך כך
בברכת חיים טובים ומלאי הכרת טובה ותודה
(תודה על האפשרות להתכתב כאן )

[אהבה_לנשמה*]

ואוו! המון המון תודה על הדף הזה... אני מרגישה כל-כך לבד בחוויה שלי... למרות שפגשתי עוד נשים שילדו בקיסרי... בכל זאת... הגעתי אחרי הריון מדהים עם התכוננות והתכווננות ללידה טבעית. זרמתי קרוב ליממה עם צירים חזקים בלי אפידורל והכל התקדם נפלא אבל פתאום נתקע... פתאום הכל התהפך... הסכמתי לאפידורל ולזירוז אבל עדיין הלידה התנהלה לאט ורק אחרי יותר משלושים ושתיים שעות של צירים ויותר מעשרים בחדר הלידה, הסכמתי לקיסרי כי הבנתי שהוא פשוט לא יכול לצאת רגיל... לא היה ברור למה אבל לא הצליחו ליילד אותי ואני כבר הייתי באפיסת כוחות וקרועה... למרות האפידורל היו לי כאבי תופת ברחם, כי לחצתי ולחצתי והוא לא התקדם... זה היה נורא...

ואכן גם לי יש תחושות כאלה של ... כשלון או פספוס או כמו מישהי שנשארה תקועה איפושהו בלי לעבור את החוויה המדהימה של ללדת באמת.

תקוע לי גוש רגשי בלב, בגרון, ברחם... ואני מאמינה שכשארגיש טוב יותר, אעשה את המקסימום לעבד ולרפא את החוייה ואת התחושות בדמיון מודרך כי זה ממש חיוני עבורי.

ההחלמה מהניתוח מאוד קשה לי, למרות שהשתפרתי והתקדמתי פלאים. אמנם עברו רק שלושה שבועות מאז, אבל אני עושה כמיטב יכולתי לתפקד, ללכת, לעשות מה שאפשר כדי להשתקם בהקדם ועם זאת בזהירות.

לצערי עם ההנקה ממש לא הלך לי. הבנתי שלא מאוחר מדי ואפשר עוד לתקן את זה בהמשך, אבל עכשיו פתאום קיבלתי אלרגיה מוזרה וגם לשאוב אני לא מצליחה והחלב שלי ממש התייבש... גם את זה אמרו לי שאפשר להציל ברגע שאתאזן הורמונלית ורגשית.

אשמח לתמיכה ועדוד כאן. אולי למישהי יש מושג אם יש קבוצות תמיכה לנשים שחוו לידה קיסרית? לידת חרום כלומר...

אני ממש לא מבינה איך נשים על דעת עצמן ובלי סיבה בוחרות ללדת בקיסרי... הלוואי ויכולתי ללדת רגיל...

[תותית*]

תודה
מחזק אותי מאוד לקרוא את העמוד הזה, אני מרגישה "נורמלית" עם כל מה שעובר עליי או יותר נכון עובר לי בראש
תכננתי לי לידת בית עם אש דולקת בכמין ומבעד לדלתות הזכוכית אני רואה גשם, בן זוגי איתי ויש מוזיקת רקע , זה היה התסריט בקיצור.. ראוי לציין שאני בעד רפואה טבעית וכל מה שבה נוגע, לא מתקרבת מימיי לבתי חולים וכו וכו
עברתי הריון תקין ומדהים, הרגשתי מעולה,נראתי מעולה, טיילתי , רקדתי , אכלתי טוב ואהבתי, הרגשתי שאני מחוברת יותר מתמיד
בשבוע 31 היא היתה עדיין במצג עכוז והתחלתי לעשות קצת תרגילים להיפוך, בבדיקה נאמר לי שיש הבדלים ביחסים שבגודל הראש לעומת הבטן, הבטן קטנה מאוד ביחס לגיל ההריון והראש גדול,המשכנו לעקוב ואז היתה עוד בדיקה שהיפנו אותנו למיון, הלכתי די באדישות,בשבוע 34 הרי אני מרגישה שהכל טוב אצלי, הם מקשקשים...(הרופאים עם כל המחקרים שלהם..) עברנו יום של בדיקות, כולם היו מאוד נחמדים, והיה קליל מבחינתי(לא ראיתי ולא הרגשתי רמז למה שעומד להיות) לבסוף עוד סרבתי לאישפוז שהציעו לי וקבעו לי תור למחרת לבדיקת דופלר..שאליה לא הספקתי לבוא..
כבר באותו הלילה היתה לי ירידת מים,פלומפים כאלה, אני בשבוע 34 וכמה ימים ,עם חוש הומור בדרך לביה"ח.. הייתי בקשר עם המיילדת המיועדת שלי שמאוד תמכה בי (בטלפון), הכרתי כבר את ביה"ח , הרי הייתי שם באותו יום בבוקר, עשו בדיקות וקבעו... קיסרי, ירידת מים + עכוז+ שבוע 34 ועם יחס גדול של הראש לעומת כל הגוף, סירבתי לניתוח, בכיתי,רציתי טבעי, רציתי ללדת עכוז טבעי, רק תנו לי להרגיש את הלידה, את החיים, ואני בוכה והרבה, הגיע גם פרופסור מאוד נחמד, אחראי מחלקת הריון בסיכון, ודיבר איתי ועם בן זוגי (שתמך בכל מה שאבחר..) דיבר איתנו יותר מחצי שעה והסביר את הסיכונים , ואני בוכה ובוכה, בוכה על הבגידה של גופי, בוכה על שלא זיהיתי מראש את הסימנים, בוכה על החיבור שלי לעצמי, על אובדן האמונה שלי במה שאני מרגישה, בדרך שלי , אובדן וחור גדול במהותי,, שבר גדול בבניית המציאות שלי - טעיתי במה שחשבתי שייקרה, אז איך אסמוך על מה שאחשוב וארגיש בהמשך? אחרי בכי של בערך 16 שעות, נכנסתי לניתוח, בכיתי בניתוח, ובכיתי בהתאוששות, במחלקה בלילה גרדתי את עצמיי מהמיטה לראות את מה יצא (הספקתי אחרי הניתוח לתת לה נשיקה וישר לקחו לי אותה) בן זוגי לקח אותי עם כיסא גלגלים לפגיה, שם שכבה לה נסיכה קטנטנה, נגעתי בה והפסקתי לבכות סופסופ, בילינו בפגיה כ 4 שבועות רצופי מאורעות, הפרידה כל לילה מחדש היתה קשה (נושא הפגיה הוא עמוד בפני עצמו) והגענו הביתה, כייף כייף כייף
נשארתי עם מועקות, (הבכי במהלך כל התהליך מאוד עזר לי להתנקות ולהבין את המצב) כמעט חודש בבית, והנסיכה שלנו מהממת, אני מרגישה את הפספוס של הלידה, חסר לי חלק בפזאל, לא ילדתי, קשה לי עם הגוף שלי ויש לי ימים של דיכאון ואכזבה מעצמי, אני יודעת שאני אמא טובה ואוהבת, אני מתאהבת בה כל רגע יותר אבל מזהה בעצמי הרבה בעיות בעקבות הקיסרי.באתי מקצה אחד לקצה שני ואני מתמודדת עם ההדפ של השינוי

זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום כזה ובכלל , כבר מרגישה הקלה אשמח לתגובות
להתחזק ולחזק
שוב תודה

[אמאנימה*]

הי תותית

קודם כל מזל טוב
ראיתי שהדף התחדש אז נכנסתי לקרוא
כתבתי פה לפני כמה חדשים...
שמחתי לקרוא בסוף דבריך שאת חשה הקלה - לדעתי זה הדבר המתאים ביותר ..באמת..זה נשמע שטחי בהתחלה אבל אני מאמינה שזה הדבר החשוב..החלמה-מתוך ה"מחלה" באה החלמה..

יש זמן ומקום לכל,...תהני מאמהותך החדשה,ממנה,מהחלב...תחזקי את גופך ולבך
הרבה מזל טוב
חיבוק ,אמפטיה,הבנה

מזל טוב
מאחלת לך נעימות ואוזן קשבת

[ser*]

למה קוראים לזה בכלל ניתוח 'קיסרי'? מה כל כך קיסרי בזה?!

[פלוני_אלמונית*]

למה החמצה? למה לא לראות את הטוב? למה להתעסק במה שהיה?
נולד תינוק וממשיכים הלאה!
החיים נפלאים.

[יעלי_לה]

מי שלא מרגישה החמצה וממשיכה הלאה בכיף - זה נהדר בשבילה.
מי שכן מרגישה דברים כמו אלה שתוארו כאן בדף - לא יעזור לה להדחיק, או לכעוס על עצמה שהיא מרגישה ככה, או להילחם בזה, או לנסות להמשיך הלאה בכוח.

[אמא_סינטטית*]

שלום אמהות מנוסות.
הייתי רוצה לקבל תשובות אמיתיות מאמהות שחוו את כל העולמות..
אני עכשיו בבית, שלושה וחצי חודשים אחרי "לידת" התינוק הראשון שלי.
שמתי מרכאות בגלל שבעיניי זו לא היתה לידה כלל.
תכננתי לנו לידה מקסימה וטבעית, הרגשתי כבר כל כך מוכנה, לא היה בי שמץ של פחד או חשש - רק התרגשות וציפייה.
בגלל סיבוכים בסוף ההריון, האטות בדופק העובר ומצג עכוז החליטו הרופאים שכדאי לנתח ולשלוף את העובר שלי מבטני בשבוע 38. על ההסכמה שלי להצעתם אני כנראה אתחרט עד סוף ימיי.
בנוסף ללידה שנלקחה ממני גם חלום ההנקה התנפץ. אחרי חודשיים וחצי של נסיונות מכל הסוגים דרך יועצות ומטפלים שונים החלטתי לוותר על החלום הזה. אבל אני ממשיכה לשאוב לו חלב (המעט שאני מסוגלת לתת לו).

יש לנו תינוק מאוד היסטרי עם בעיות באכילה ובשינה - שאותן אני מייחסת לטראומות הנפשיות שנגרמו לו, חלקן בגלל האנרגיות השליליות שאני משדרת לו מאז היום שבו שלפו אותו מגופי בברוטאליות.
אני לא מרגישה אהבה כלפיו, רק ריחוק, ונאלצת לגדל אותו בכל מקרה, אבל מחפשת כל הזדמנות להתרחק ממנו.
כל הזמן מציף אותי התסכול על כל מה שהשתבש כאן, וברור לי שזו הסיבה לריחוק שלי, ושאם הייתי יולדת אותו כדרך הטבע הייתי מרגישה ומתפקדת כאמא נפלאה ואוהבת בשבילו.
אני מרגישה כאילו לא ילדתי בכלל, כאילו אינני אמא, ואני רק כמהה שהוא ייעלם ואוכל להתחיל הכל מהתחלה.

אני בטוחה שיש פה אמהות אמיתיות שמזדעזעות מהמילים האלה. אבל תארו לעצמכן שההריון שלכן היה מסתיים במות העובר שנשאתן ברחמחן ואחרי 8 שעות היו לוקחים אותכן לחדר מלא בתינוקות מחוברים לצינורות ומראים לכן "הנה, זה התינוק שלך, עכשיו תגדלי אותו", ממש כמו לאמץ תינוק של מישהו אחר. שום דבר שמקשר ביניכם - גם לא הנקה.

הייתי רוצה לדעת, ולקבל תשובה אמיתית מאמהות שחוו גם וגם, האם הרגש שלי מוצדק? האם זה באמת כל כך שונה? האהבה לתינוק שילדת וחיבקת בזרועותייך לבין הרגש כלפיי תינוק ששוכב לו בפגייה/תינוקייה אחרי ששלפו אותו מגופך בלי שתרגישי????
ומתי זה משתנה? אם בכלל? האם בגיל שנה, שלוש, חמש, את עדיין יותר מחוברת ואוהבת את זה שנולד בדרך האמיתית?????
וגם - האם הצלחת לצאת מזה אי פעם? או שהכאב רודף אותך גם אחרי שנים, כל פעם שאת מסתכלת על העולל האומלל?