רווקות ורגשי נחיתות

אני אישה רווקה, בת 47, מוכשרת, חכמה, יצירתית, רגישה, נראית מצוין ואני מרגישה רגשי נחיתות, אשמה, בושה על היותי רווקה.
אני מרגישה שנכשלתי, שאני שונה, שאני פחות טובה מאנשים שהקימו בית ומשפחה.
גדלתי ואני עדיין חיה בחברה שמרנית סגורה (ישוב) שהנישואין זה סמל להצלחה ורווקות זה סמל למסכנות, לבדידות,לאומללות ולחוסר מזל, רוב האנשים מתנשאים מעליי רק משום שהם הקימו משפחה ואני לא.
המשפחה הגרעינית האשימה אותי שנים על היותי רווקה, שגרמתי להם עגמת נפש ובושה, אימא שלי לא פעם אמרה לי שאני לא שווה כלום בגלל שלא הקמתי משפחה.
תמיד עולה בי החשש שאנשים ישאלו אותי על הסטטוס המשפחתי שלי, כי מהניסיון שלי אנשים שופטים רווקות לרעה וככישלון ומסתכלים על זה כעל פגם, וכשזה קורה אני נכנסת ללופים אני מרגישה חולשה ומבוכה ואני מתחילה להצטדק, לתרץ, להסביר ועוד.
אני רוצה לשנות את מצבי. אני רוצה להרגיש שווה וטובה גם עם הרווקות? איך עושים את זה? איך מתגברים על כל הרגשות הקשים?
תודה

"כל החברה לא בנויה לנשים רווקות, לגברים דווקא כן. גבר רווק הוא בר מזל. כל מה שבחור צריך לעשות בדייט זה להיות נקי ומסוגל לשלם את החשבון. גבר יכול להתקשר לכל אדם בעולם...בחורה לא יכולה להתקשר. היא צריכה לחכות לשיחה, וכשאת סוף סוף הולכת לדייט את צריכה להתלבש יפה, הפנים צריכות להראות טוב, השיער צריך לעמוד כמו שצריך. בחורה צריכה להיות מבריקה, יפה, אינטילגנטית, חברותית. לבחורה בת 30 שעדיין לא נשואה קוראים 'רווקה זקנה'. גבר בן 90 שעדיין לא נשוי נחשב 'מציאה'" - את כל זה אמרה ג'ואן ריברס כבר לפני 50 שנה.

כך שאת לא לגמרי מדמיינת. יש מסרים חברתיים, כנראה דיי ברורים (אגב, אני לא בטוחה שגברים רווקים בני 40 תמיד מרגישים כ"כ טוב לגבי עצמם, אך נניח להם כרגע).
גם אני רווקה בשנות ה-40 לחיי, ופעמים רבות הרגשתי ואני עדיין מרגישה כמוך.
אבל
רגשי נחיתות זה רק דבר שאדם יכול להרגיש בקשר לעצמו. אי אפשר ל ג ר ו ם לך להרגיש ככה. כלומר- עזבי את אמא שלך, אנשי הישוב, קולגות ונהג האוטובוס. איך א ת מרגישה ביחס להיותך רווקה?

_רגשי נחיתות זה רק דבר שאדם יכול להרגיש בקשר לעצמו. אי אפשר ל ג ר ו ם לך להרגיש ככה. כלומר- עזבי את אמא שלך, אנשי הישוב, קולגות ונהג האוטובוס.
את צודקת ! אצלי בכל מיני סיטואציות שונות הם עולם לי, זה מסרים משפחתיים וחברתיים שספגתי במשך שנים ללא מודעות וללא סינון, היום אני רוצה להרגיש אחרת, אני רוצה להתנקות מהם ועדיין לא יודעת איך.

איך א ת מרגישה ביחס להיותך רווקה?
אני לא שלמה עם נושא הרווקות, אני הייתי רוצה למצוא בן זוג ראוי ולהקים משפחה, אני כן רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. אני כן רוצה שותף בחיים, אבל לא בכל מחיר, אני לא מוכנה להתפשר.
הקושי שלי סביב הנושא הזה מתעורר בעיקר בסיטואציות שונות שמעוררות את הרגשות הקשים ומזה אני רוצה להשתחרר.
כרווקה, מצאתי לי עיסוקים ותחומי עניין משלי ואני חיה רוב הזמן עם עצמי בשלום, אבל זה מגיע מהמקום "שזה מה שיש" ואני יכולה לחיות עם זה בשלום או במאבק ואני בחרתי לקבל את זה, אבל אם זה היה תלוי בי לא הייתי רוצה להיות רווקה.
שילמתי מחיר כבד על הרווקות שלי, הרווקות זה כמו אות קין לצערי. להומואים וללסביות מתייחסים בסבלנות ובחמלה יותר מרווקות.

נשמע ממש מבאס,
אולי יעודד אותך לשמוע שהרבה אנשים רואים ברווקות בחירה לגיטימית ומוערכת ככל בחירה אחרת.
יש יתרונות לרווקות על פני נישואין או גירושין, ואולי תצליחי להתרכז בהם, ככל שתהיי שלמה עם הבחירה שלך, יפריע לך פחות מה אנשים חושבים.
דרך אגב, בארץ, אנשים אוהבים לדחוף את האף ולעוץ עצות, אם תשאלי, ייתכן ותגלי שאנשים רבים נתקלים בביקורת על הבחירות שלהם, או על נסיבות חייהם, ולא כל כך משנה מה הן.

הי, מזדהה עם חלק מהדברים שכתבת.

אולי יעודד אותך לשמוע שהרבה אנשים רואים ברווקות בחירה לגיטימית ומוערכת ככל בחירה אחרת.
לפי מה שהבנתי מאישה טובה, הרווקות מבחינתה זו לא בדיוק בחירה.

יכול להיות שמי שבחר בזה ושלם עם הבחירה שלו, יהיה לו גם קל יותר מול ביקורת.
מי שבעצמו לא מרוצה ממצב הרווקוּת שלו, יתקשה יותר למצוא מענה לַביקורת.
והביקורת כמובן גם זורה מלח על הפצעים.
('כן, תודה שהסבתם אתם תשומת לבי. ברור שאני נהנית מהמצב... רררררררר.....')

הבחירה היא במסגרת האפשרויות העומדות בפניה
אני הייתי רוצה למצוא בן זוג ראוי ולהקים משפחה, אני כן רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. אני כן רוצה שותף בחיים, אבל לא בכל מחיר, אני לא מוכנה להתפשר.

גם לי היה סרט עם זה ותחושה שיורדים עליי על המקום הכי כואב שלי, שלא הצלחתי למצוא זוגיות יציבה.
ואז התבוננתי בכנות בזה, והבנתי שלמרות שהזמן כבר הגיע, ולכאורה אני אמורה הכי בעולם לרצות זוגיות וילדים, יש בי מקומות שעדיין ממש לא שלמים עם זה. שמפחדים. שנוח להם שאני רווקה מאוד.
והבושה שאני מרגישה קשורה אך ורק למסרים שהחברה מחדירה לי מגיל 0 עוד יתרון זה שלהורים שלי יש נישואים איומים, ואמרתי לעצמי תמיד שהיה עדיף שאמא שלי לא הייתה עושה ילדים. לכן אני מקבלת יותר טוב את זה שלא לעשות ילדים זה לא אסון בכלל.
מרגע שהבנתי את זה היטב, אני מרגישה יותר חזקה ולא מעורערת מול נהגי אוטובוס וכאלה. אפשר לקחת בחזרה את השליטה על תחושת הערך העצמי שלנו.

file:///C:/Users/User/Downloads/Betipul Lahad Shoshana-libre.pdf

סתם עלה לי לראש -- זו הפניה למאמר על איך טלוויזיה וסרטים יוצרים את ה'תסריט' הזה שלפיו רווקות זה מצב בלתי-שלם. במובן הזה את באמת 'נגד כל העולם'.

מצד שני, זה אחלה שאת מודה בזה שזה שהביקורת על רווקות היא לא הוגנת לא גורם לך ללכת 'ראש בראש' ולומר 'אני עקרונית נגד זוגיות/משפחה'. אני מניח שזה לא פשוט גם להתמודד עם ביקורת לא הוגנת וגם להרגיש שאת עדיין רוצה את זה/קשר/משפחה כלשהם. אבל זה לא סותר, זה 'רק' קשה להכיל את שני הדברים האלה.

מה לגבי משפחה?
יצירת משפחה משל עצמך?
להביא ילד?
כתבת על זוגיות והקמת משפח בנשימה אחת ובגילאים מסוימים אנשים מתחילים לבצע הפרדה ולהתנתק מהמודל הקיים.
בדר"כ בגלל כורח הנסיבות.

אני בת 38 עוד מעט אבל לא זוכרת שהרגשתי אות קין בגלל הרווקות שלי. מדי פעם אני שומעת, ב פעם בחצי שנה באורע משפחתי, מה איתך? למה את מחכה? ואני מחייכת, למה מחכה? למשיח... ? אני רואה את זה כאכפתיות טהורה ובאמת דאגה כנה כי גם לדעתי רוב המשפחות חיות טוב יותר מרוב הרווקים והרווקות.

עם המריובת,עם הגירושין, עם הרבה פשרות, עדיין התא המשפחתי נכון יורת בהרבה המקרים, אם את חולה, י שמי שיטפל בך, במחינה כלכלית אין מה לדבר, בשניים יותר קל. ויש שותך לחיים שזה כיף גדול.

כשזה מתקלקל זה כמובן רע אבל זה חלק מזה.

אבל מלבד הזוגיות, מה לגבי הורות?
יש לי בנות דודות שהביאו ילד לבד או שהרו מחוץ לנישואין, או שהרו לגבר נשוי וממה שאני רואה יש קבלה טובה יותר בסביבה של אישה וילד יותר מאשר רווקה לבד.
בגיל מסוים לא משנה מה המשפחה רוצה שהעיקר שתדאגי לעצמך ובמובן הזה ילדים נתפסים כמשמעות החיים גם ברמה של הרגש והצורך וגם ברמה של יהיה איתך מישהו תמיד, גם בעתיד, שאת תדאגי לו והוא לך.

אני בכוונה פונה לכיוון הזה, כי נראה לי שבגיל 47 קשה מאוד להתנער מרגשי נחיתות לגבי סטטוס כזה או אחר, אלא על ידי עבודה עצמית רצינית מול מטפל. יש כאן כוחות חזקים של חינוך ותרבות ומשפחה ומגורים בישוב קטן ובעיקר את עצמך שבטוחים שזה נורא.
יותר פשוט להפנות, לדעתי את הכוחות האלה להתמקדות במה את באמת רוצה ואיך להשיג אותו. ולא בתחושות שלך כלפי הסטטוס ושל הסביבה כלפייך.

כתבת שאת רווקה לא מבחירה, שאת אל רוצה להתפשר אבל כן כמה לזוגיות ומשפחה. זוגיות והקמת זוגיות - אפשר לעבוד על זה מול מטפל, וגם הבאת ילד בנפרד - בהחלט לא משהו שאישה שרוצה ועצמאית לא מסוגלת לעשות.הבאת ילד יכול הלהיות עניין שלגמרי בשליטתך בעוד זוגיות יכולה לקחת זמן אם בכלל.

ברבאבא, הקישור לא עובד. אפשר קישור מתוקן בבקשה?

ביישניתית_
_ואז התבוננתי בכנות בזה, והבנתי שלמרות שהזמן כבר הגיע, ולכאורה אני אמורה הכי בעולם לרצות זוגיות וילדים, יש בי מקומות שעדיין ממש לא שלמים עם זה. שמפחדים. שנוח להם שאני רווקה מאוד.
והבושה שאני מרגישה קשורה אך ורק למסרים שהחברה מחדירה לי מגיל 0 עוד יתרון זה שלהורים שלי יש נישואים איומים, ואמרתי לעצמי תמיד שהיה עדיף שאמא שלי לא הייתה עושה ילדים. לכן אני מקבלת יותר טוב את זה שלא לעשות ילדים זה לא אסון בכלל._
גם אני מרגישה את הבושה בגלל המסרים שהחברה החדירה בי לאורך שנים, זה נטמע.

אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת.
כל השנים ברציונל רציתי מאוד בן זוג ומשפחה, היום אני מבינה שברמה הלא מודעת ברחתי מזה , פחדתי, ומסתבר שלילדות שלי יש השפעה על כך, גם להורים שלי היו נישואים איומים, כל היום מאבקי כוח וצעקות, לא היה להם זמן בכלל לילדים, הבית שאמור להיות לילד מקור לחום והגנה היה לי בדיוק ההפך לפחד, וסכנה. ברמה האישית הצטערתי שנולדתי כי סבלתי המון במשפחה ולא רציתי להביא ילדים שיסבלו כמוני.
גם אני מרגישה את הבושה בגלל המסרים שהחברה החדירה בי לאורך שנים, זה נטמע בי.
ד.א. איך היחסים שלך עם אימא שלך? אני לא סתם שואלת כי מצאתי מכנה משותף להרבה רווקות.

היי אורנה,
_מה לגבי משפחה?
יצירת משפחה משל עצמך?
להביא ילד?
כתבת על זוגיות והקמת משפח בנשימה אחת ובגילאים מסוימים אנשים מתחילים לבצע הפרדה ולהתנתק מהמודל הקיים.
בדר"כ בגלל כורח הנסיבות.

החלטתי שאני לא רוצה להביא ילד לעולם לבד.

אני בת 38 עוד מעט אבל לא זוכרת שהרגשתי אות קין בגלל הרווקות שלי. מדי פעם אני שומעת, ב פעם בחצי שנה באורע משפחתי, מה איתך? למה את מחכה? ואני מחייכת, למה מחכה? למשיח... ? אני רואה את זה כאכפתיות הורה ובאמת דאגה כנה כי גם לדעתי רוב המשפחות חיות טוב יותר מרוב הרווקים והרווקות.

איזה כיף לך!
אני גרה במושב, בחברה שמרנית שכולם מכירים את כולם, כולם יודעים על כולם ודוחפים את האף לחיים של כולם ויש תחרות,קינאה וכו', אני מאמינה שאם הייתי גרה בעיר זה היה אחרת.
אני מסכימה אתך שלחיים במשפחה יש הרבה יותר אפשרויות מחיים לבד, "לא טוב היות האדם לבדו" בנוסף, אני חושבת שלהקים משפחה זה צורך טבעי שלנו כבני אדם, וזה קיים גם אצל חיות.

עם המריובת,עם הגירושין, עם הרבה פשרות, עדיין התא המשפחתי נכון יורת בהרבה המקרים, אם את חולה, י שמי שיטפל בך, במחינה כלכלית אין מה לדבר, בשניים יותר קל. ויש שותך לחיים שזה כיף גדול.
כשזה מתקלקל זה כמובן רע אבל זה חלק מזה._

אני מסכימה אתך שיש יותר אפשרויות במשפחה שמתפקדת נורמלי, אבל יש משפחות לא מתפקדות שעדיף להיות לבד.

_אבל מלבד הזוגיות, מה לגבי הורות?
יש לי בנות דודות שהביאו ילד לבד או שהרו מחוץ לנישואין, או שהרו לגבר נשוי וממה שאני רואה יש קבלה טובה יותר בסביבה של אישה וילד יותר מאשר רווקה לבד.
בגיל מסוים לא משנה מה המשפחה רוצה שהעיקר שתדאגי לעצמך ובמובן הזה ילדים נתפסים כמשמעות החיים גם ברמה של הרגש והצורך וגם ברמה של יהיה איתך מישהו תמיד, גם בעתיד, שאת תדאגי לו והוא לך._

אין ספק שהחברה מקבלת בהבנה יותר נשים חד הוריות מאשר רווקה לבד, במיוחד במגזר הדתי.
אני מסכימה אתך שילד נותן משמעות לחיים, אך לגבי זה שיהיה איתי וידאג לי אני לא חושבת שזה התפקיד שילד צריך לעשות בחייו , התפקיד של ההורה זה לתת לילד כלים לחיים והילד צריך לפרוש כנפיים ולעוף.

_אני בכוונה פונה לכיוון הזה, כי נראה לי שבגיל 47 קשה מאוד להתנער מרגשי נחיתות לגבי סטטוס כזה או אחר, אלא על ידי עבודה עצמית רצינית מול מטפל. יש כאן כוחות חזקים של חינוך ותרבות ומשפחה ומגורים בישוב קטן ובעיקר את עצמך שבטוחים שזה נורא.
יותר פשוט להפנות, לדעתי את הכוחות האלה להתמקדות במה את באמת רוצה ואיך להשיג אותו. ולא בתחושות שלך כלפי הסטטוס ושל הסביבה כלפייך.

את צודקת, קשה להתנקות מהרגשי נחיתות לגבי הרווקות ואני עדיין לא יודעת איך אני עושה זאת, אבל יש בי רצון לחזק את החולשה הזאת ואני מקווה שיגיע היום ואוכל להיות שוות נפש כלפי שיפוט ובקורת של אנשים.

ברבאבא
_סתם עלה לי לראש – זו הפניה למאמר על איך טלוויזיה וסרטים יוצרים את ה'תסריט' הזה שלפיו רווקות זה מצב בלתי-שלם. במובן הזה את באמת 'נגד כל העולם'.

אני חושבת שגם אנשים נשואים וגם רווקים לא במצב שלם, בשביל להיות אדם שלם צריך לעשות עבודה פנימית עמוקה ולחבר את כל החלקים. יש אשליה בשלב ההתאהבות שמגיעים לתחושה של שלמות אבל היא מתפוגגת עם הזמן.

מצד שני, זה אחלה שאת מודה בזה שזה שהביקורת על רווקות היא לא הוגנת לא גורם לך ללכת 'ראש בראש' ולומר 'אני עקרונית נגד זוגיות/משפחה'. אני מניח שזה לא פשוט גם להתמודד עם ביקורת לא הוגנת וגם להרגיש שאת עדיין רוצה את זה/קשר/משפחה כלשהם. אבל זה לא סותר, זה 'רק' קשה להכיל את שני הדברים האלה._

אני רוצה זוגיות ומשפחה ואני חושבת שהביקורת לא הוגנת, אני עושה הפרדה בין הדברים.

החלפתי את השם מאישה טובה לאישה אישה.

אני מקווה שהקישור הזה יעבוד. אם לא, זה מאמר ביקורתי של כנרת להד ואבי שושנה על איך התפיסה הלא הוגנת הזאת של רווקות נתפסת (ונוצרת) בתרבות הישראלית, והם בודקים שם את הסדרה 'בטיפול' כמקרה מבחן.

https://www.academia.edu/1936017/%D7%A8 ... 7%91%D7%98[/u]%D7%94%D7%A6%D7%95%D7%A4%D7%94

אני רוצה זוגיות ומשפחה ואני חושבת שהביקורת לא הוגנת, אני עושה הפרדה בין הדברים.

שמח לשמוע. חשבתי שאולי תיארת מן קאץ' כזה, שאת חושבת שזה שאת רוצה זוגיות ומשפחה זה רק הפנמה של התפיסה שאת לא שלמה. שמח לשמוע שלא

היי אחת,
נשמע ממש מבאס,
נכון, רווקות זה לא דבר קל.

אולי יעודד אותך לשמוע שהרבה אנשים רואים ברווקות בחירה לגיטימית ומוערכת ככל בחירה אחרת.

אני חושבת שרוב האנשים בחברה שלנו חושבים שזוגיות ומשפחה זה ערך עליון. ויתכן שחלק מהם יראו ברווקות בחירה לגיטימית אבל אני לא משוכנעת שהעדיפות שלהם זה רווקות.

יש יתרונות לרווקות על פני נישואין או גירושין, ואולי תצליחי להתרכז בהם, ככל שתהיי שלמה עם הבחירה שלך, יפריע לך פחות מה אנשים חושבים.

נקודת המבט שלך על הרווקות מעוררת בי השתאות., אני לא חושבת שלרווקות יש יותר יתרונות מנישואין או גירושין לכל מצב יש היתרונות והחסרונות שלו, אין לי ספק שיש יתרונות ברווקות ואני מנצלת אותם, אני רוצה להגיע למצב שאני שלמה עם הרווקות שלי כי זה המציאות שלי וכשתגיע ביקורת או שיפוט מצד מישהו אני אהיה שוות נפש לגבי זה ולא אתרגש, ואצטדק ואסביר שארגיש בטוחה בעצמי מול זה, ואני עדיין לא יודעת איך עושים את זה?

אולי תתמקדי בלנסח כמה תשובות שיותירו בךתחושה טובה.

הרי השאלות חוזרות על עצמן וכך גם ההערות.

כשלי אומרים - מה אין לך עוד ילדים? אני אומרת שאני עוד מגדלת את עצמי וגם זה יותר מדי... בהומור.
כשאומרים לי - יאללה, מה קורה מה יהיה? אני אומרת יהיה טוב, כל דבר בזמנו.

כן זה נשמע דודתי, אבל אני באמת מאמינה בזה.
וכשמנסים לשדך לי - אני פתוחה לזה, יותר מבעבר, כי למה לא?

חוץ מזה, שקלת להשתחרר מהמושב? כתבת שהישוב קטן וזה בהחלט מכביד, לא רק על הסטטוס אלא בכלל. על האנרגיות שלך. אם את מוקפת משפחות על גבי משפחות ואנשים שמכירים אותך מילדות מאוד מאוד מאוד קשה להרגיש מצויין עם עצמך כשאת כל כך חריגה מבחינתם וסופגת שנים ארוכות כמו שכתבת את התרבות הזו שמשדרת לך שלבד זה נורא.

אני יכולה לספור על כף יד אחת ת הפעמים שהעירו לי על הלבד שלי בחמש השנים האחרונות וזה מדודות רחוקות בחתונות.

המשפחה הפרטית שלי לא מעזה.
החברות שלי - מחציתן כמוני.
ואני גרה בעיר ענקית במרכז שרוב דיירי הבניין רווקים ורווקות בני 30 פלוס, אמא חד הורית אחת ושני זוגות נשואים.
למדתי ואני עובדת במקום ששליש ממנו רווקים בגיל מתקדם, התחושה אחרת אני מניחה מושב שכולם בו נשואים עם ילדים,

אגב לגבי ילד לא אמרתי שתפקידו לדאוג לך, אמרתי שהקמת תא משפחתי מאפשרת לך לדאוג למישהו אחר ושהוא ידאג לך. בעידן שבו מאריכים חיים עד 80 ו-90 אין סיבה שילדים לא ידאגו להוריהם, החל מביקורים גם כשלא הכי מתחשק ועזרה בפרוצדורות קטנות לעת זיקנה ועד לטיפול ודאגה מקיפים יותר במצבים קיצוניים. גם קודם לכן כשאת חולה או כשאת צריכה שבדרך לבית יקנה משהו או יעבור למוסך - זו המשמעות של משפחה.
ילד אמור לפרוש כנפיים לעבר העתיד שלו אבל בעתיד הזה אמא גם נמצאת שם

הי אישה אישה. אני לא מדברת עם אימא שלי כבר שלוש שנים. היא הייתה אימא איומה בצורה יוצאת דופן

היי ביישניתית_
אני לא מדברת עם אימא שלי כבר שלוש שנים. היא הייתה אימא איומה בצורה יוצאת דופן_
זה מדהים, אני לא עשיתי מחקר אבל מצאתי מכנה משותף עם לפחות 20 רווקות וזה קשר טעון ומורכב עם האימא, האימא בחייהן היא אגואיסטית, שקועה בעצמה, לא רואה אותן ממטר, מניפולטיבית, לא בוחלת בשום דרך על מנת להחליש אותן ולשלוט בהן, שומרת את הבת לעצמה ומנצלת אותה לטובת צרכיה ורצונותיה. בד"כ הרווקות מגיעות מבתים בעייתיים לא מתפקדים, התפקיד של הרווקה בבית להיות הבייבי סיטר של האימא, הכל נופל עליה, היא מנהלת את הבית של האימא וכמובן צריכה לארח, ולשרת את האחים הנשואים שמגיעים לשבתות וחגים והם רואים אותה כמובן מאליו, זה מובן מאליו שהיא צריכה לטפל באימא, לדאוג לה "הרי מה יש לה לעשות" היא צריכה לתת דין וחשבון לאימא לאן היא נוסעת, הולכת. האימא לא משחררת אותה, לאימא מאוד נוח היא הופכת להיות כעין "בן זוג" לאימא. במריבות האימא נכנסת בה בנקודות החלשות ופוגעת בה ללא רחם, בשביל הרווקה האימא היא הכול.

בת כמה את? האם את מזדהה עם הדברים שכתבתי? האם תוכלי לספר על מערכת היחסים שלך עם אימא שלך, במה זה מתבטא?

אני הייתי צריכה לתפקד "כאימא של האימא", האם מישהו מכיר את התופעה הזאת? אשמח לשמוע על כך.

היי אורנה
גם אני משתמשת בהומור כששואלים אותי משהו כמו נו, יש לך מישהו? אני עונה בחיוך..אף אחד לא רוצה אותי או לא מצאתי האם יש לך מישהו בשבילי ועוד. אבל זה הגנה, זה לא העניין .
הבעיה שלי היא פחות עם אנשים ויותר עם עצמי, משום שאני לא שלמה עם עצמי ולא חיה בשלום עם הרווקות שלי ואני רוצה ללמוד לקבל את העובדה הזו ולקבל שאני שונה מהסביבה ולהרגיש שוות נפש כלפי זה, הרווקות היא נקודת חולשה אצלי ואותה אני רוצה לרפא ולחזק ולא יודעת איך.
יש הבדל בין לגור בעיר לבין לגור במושב כשכולם מכירים את כולם, את בת מזל מהבחינה הזו, אצלי הקושי הגדול היה הלחץ,האשמות והביקורת מצד המשפחה הקרובה וכיף לך שהם לא מדברים על זה.

אני מרגישה שלפחות בחברה ובתרבות דתית חלק מהקושי בקבלה עצמית של הרווקות, הוא שיש איזה מן אזור לא מוגדר כזה: יש הבדל בין תהליכי קבלה עצמית של משהו שהוא בבחירתי: נגיד, אישה אומרת לעצמה: אני בוחרת ליהות רווקה כי...
ובין תהליכי קבלה עצמית של משהו שבחוויה של האדם הוא לא בבחירתו, אלא השלמה עם גורל, תבנית חיים, מצב נתון.

אני לא נכנסת כאן לשאלות מרתקות נורא האם גם מחלות פיזיות אנחנו בוחרים, האם חולה סרטן באופן לא מודע בחר להיות חולה. רק אומרת, בואו נגיד שהאינטואיציה הראשונית היא שלהגיד - בחרתי בעבודה שאני אוהבת, נניח, גם אם ידעתי שארוויח בה פחות זה שונה מאוד מלהגיד - אני מקבלת את זה שיש לי עכשיו בעייה אורתופדית שמשפיעה לי על התפקוד. (וגם אם אני לגמרי מאמינה בקשרים בין גוף לנפש, זה לא אומר שאני יכולה הרגע עכשיו לבחור לרפא את עצמי ושזה יעבוד לי תוך שנייה).

עכשיו, בשיח סביב רווקות, בעיני, מצד אחד ישנו איזה מסר מאוד חזק, לפעמים גלוי לפעמים סמוי, שזה "בגלל שאת לא באמת רוצה". כאילו, אם לגמרי לגמרי היית רוצה, זה היה קורה.
עכשיו, את יודעת מה, בא לי להגיד לפעמים לכל עלוני פרשת השבוע האלה שביו כותבים בעבר על "תופעת הרווקות במגזר הדתי" - אתם יודעים מה? אתם צודקים. נכון. אני נורא רוצה. אבל אם אני בוחנת לרגע, מציצה לעמקי הנפש שלי, אני מגלה הרבה בהלה או רגשות אחרים שלא מיתרגמים לרצון. יש לכם איזה כלי לעזור לי? יש לכם איזה דבר תורה שיעזור לי להבין את עצמי יותר טוב, לקבל כלי לעבודה פנימית, להיות אמפתית עם עצמי? אתם יכולים להיות אמפתיים איתי, עם הרעיון שאולי אני נושאת איתי סיפור חיים, עבר, משהו? הזוגיות שלכם עצמכם היא כזאת מעולה ושווה את עצמה שאתם לא בודדים בתוכה? אה, לא? אין לכם נחמה בשבילי? אתם לא יודעים לטפל ברצון שכן רוצה ולא רוצה? מה, התורה שלמדתם לא נותנת כלים לעבודת נפש? אז אל תדברו עלי. ועל "תופעת ה...".אל תדברו על דברים שאתם לא יודעים, כי אתם סתם פוגעים.

נדמה לי שהפער הזה בין מצד אחד התחושה הנורא חזקה שבאמת שזה לא בידי, עם כל התהליכים שעברתי ושאני עוברת - ישנו מישהו מלמעלה שהשורה התחתונה היא בידיו, לא בידי - ומצד שני תחושת האשמה שזה כן בידי, כי התת מודע (ליתר דיוק הסמוך למודע, אין לי שום בעייה להציץ עליו ולראות אותו...) שלי באמת במצב, נו.. איך לומר.. זתומרת שאני בחרתי לי את מר גורלי, התחושה הזאת המשלבת את חוסר האונים כי זה לא בידי ומצד שני כן באשמתי, נדמה לי שהיא מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד ועוד פעם מאוד מקשה על תהליכי קבלה עצמית.

נדמה לי שאם אפשר לעשות בחירה של דיבור פנימי: או להגיד - רציתי, זה לא בידי, כך נקבע למעלה ממני, השתדלתי מאוד וזה לא הולך, זה יכול להיות בסיס של קבלה עצמית: זאת לא אשמתי, כך הם חיי, ואני מפיקה מהם את המיטב במסגרת הקושי. הרי גם אלמנה לא בחרה, נכון??? יעריכו אותה כל כך על מה שהיא כן עושה, עם חייה, לא על מה שהיא לא עושה.
או, לחלופין, דיבור פנימי הפוך, שאומר: על אף שאני מאוד מאוד רוצה, אני מזהה בתוכי חלקים שלא רוצים ויש להם סיבות נורא טובות לא לרצות. אלה חלקים פנימיים שיכולים להיות מושפעים ממודל של זוגיות שהפנמתי וראיתי סביב ומפחיד אותי בתוך תוכי לחיות בתוך תסריט כזה על אף שבמודע כבר עשיתי על זה המון עבודה, זה יכול להיות חלקים של העצמי שנפגעו בדרך, בתחנות החיים, בילדות או אחר כך או גם וגם. גם את הפגיעות האלה לא אני בחרתי, במודע הייתי רוצה להיות בזוגיות למרות הפגיעות, ובתת מודע או בסמוך למודע אני מכירה בכך שיש חלקים בתוכי שעברו משהו שגרם להם להיבהל עמוקות ובצדק. באמת שהם צודקים, כי יכול להיות שאילו הייתי נמצאת בזוגיות הייתי אומללה, בגלל שהפגיעות האלה היו עלולות לזמן לחיי אדם לא מתאים. ואולי בכל זאת היה יכול להגיע המתאים. אינני יודעת. ואני מקבלת את זה שזה חלק ממי שאני, אותם חלקים לא מודעים שיש בהם שכבה של... של כל מה שעברתי.

אני מרגישה שגם גישה כזו, אמירה פנימית כזו, יכולה לשמש כבסיס לקבלה.

המיש-מש, השעטנז, הערבוב של החוסר אונים עם האשמה, הבליל הנוראי הזה, משבית בעיני כל ניצוץ של סיכוי לאמירה עצמית מרפאת.

וכן, אני מאוד מזדהה על מה שכתבת על סוג מסויים של אמהות.
אני לא יודעת האם זו תופעה גורפת, אבל הנטייה הבסיסית שלי היא לחפש תשובות שם, והרבה פעמים הן נמצאות.
לא עשיתי סקר. לא ראיינתי המון נשים.
מה שכן, דברים דומים או אחרים אך דומים קיימים גם אצל זוגות נשואים מוברגים היטב זה לתוך חייה של זו באומללות רבה, עם החיבור הבסיסי של אהבה וחיבור (בצד דפוסים נורא נורא קשים) או אפילו בלעדיו, נטול.

זהו.

כתבתי ב"שוונג" ברגע לא ממש צלול, מוזמנת לגמרי למחוק או לערוך כל מה שלא מתאים לך.

היי אישה אישה.
מערכת היחסים שלי עם אימא: כשהייתי קטנה ההורים שלי היו רבים המון מריבות אלימות, ואני שימשתי כבוררת במריבות שלהם מגיל שלוש ארבע בערך (ביקשו ממני להכריע מי צודק, הראו לי את הפצעים שהם עשו אחד לשני וכו')
אחר כך נהייתי קרובה לאבא שלי, ואימא שלי התחילה לשנוא אותי. לא נתנה לי שום יחס, בכלל. לפעמים בלילות הייתי מדברת עם אבא שלי ואז נכנסת להתקף בכי, מפילה את עצמי על הריצפה וצועקת שאימא שונאת אותי. הוא היה מביא אותה לחדר ומראה לה אותי, והיא הייתה אומרת משהו כמו:"אני לא יודעת על מה היא מדברת". כשהיא הייתה נכנסת הביתה היא לא אמרה לי שלום, נגיד. פשוט התעלמות ממני, וגם כל פעם שניסיתי לדבר איתה, היא הייתה צוחקת על מה שאני אומרת, או משתמשת בזה נגדי. בסוף ויתרתי ושתקתי גם כשהייתי איתה. היא לא עשתה בשבילי כמעט כלום. פיזית היא לא נתנה לי שום תמיכה (בתור ילדה, נניח לדאוג שיהיו לי בגדים נקיים ואוכל) ונפשית (לא דיברה איתי, ותמיד הייתה נגדי בויכוחים משפחתיים). בגיל 18 עזבתי את הבית ובקושי דיברתי איתה. היא עשתה ניסיונות להתקרב, אבל תמיד הרגשתי נורא לדבר איתה. גרתי בדירות שכורות, והתקיימתי איך שהוא. לא חזרתי הביתה להורים אף פעם. הייתה איזה חצי שנה מגיל 18 עד היום שגרתי אצל ההורים. לפני שלוש שנים בעקבות משהו שהיא עשתה הבנתי שלא יוצא לי כלום מלדבר איתה, ושהאמת היא שמעולם לא סלחתי לה ואני שונאת אותה שנאה יוקדת. הטחתי בה הכל ואמרתי לה שאני לא מעוניינת בקשר. היא עשתה כל מה שהיא יכלה כולל איומים, ובסוף ויתרה. המשפחה לחצה אליי לחזור לקשר, ואמרתי לה שאני מוכנה רק אם נלך לטיפול. היא לא הסכימה, ואני ממשיכה לא לדבר איתה עד היום.

אני יודעת שלאימא שלי בעיות פסיכולוגיות קשות בצורה יוצאת דופן (אנורקסית נניח, ועל הספקטרום האוטיסטי ודאי) אבל זה עדיין לא משכיח ממני את הכל הפעמים, והיו כל כך הרבה, שהיא יכלה לבחור להתנהג אליי יפה, לתת לי קצת יחס, ובמקום היא בחרה להמשיך להרעיב אותי.

אין דבר שמפחיד אותי יותר מלהיות כמוה. והכי מעצבן זה שבמשפחה שלי צוחקים עלינו על זה שאנחנו דומות. חושבים שזה יקרב ביננו. הידיעה שאני לגמרי מעדיפה להיות בלי ילדים מאשר להיות אימא כמוהה, עוזרת לי. האמת היא גם שאין לי שום חשק לילדים. אם יהיה לי בן זוג שמאוד ירצה, אני כנראה אהיה בקטע. ומאחר ועד היום הייתי רק עם גברים שממש רצו ילדים, אז אני מניחה שאם תהיה לי זוגיות אני אכן אהיה אימא. אבל לא בכל מחיר.

הבעיה שלי היא פחות עם אנשים ויותר עם עצמי, משום שאני לא שלמה עם עצמי ולא חיה בשלום עם הרווקות שלי ואני רוצה ללמוד לקבל את העובדה הזו ולקבל שאני שונה מהסביבה ולהרגיש שוות נפש כלפי זה, הרווקות היא נקודת חולשה אצלי ואותה אני רוצה לרפא ולחזק ולא יודעת איך

כשמישהו ל איכול לשנות את המצב שלו שאיתו קשה לו מאוד - הוא חייב לשנות את התפיסה. למשל גזירת גורל של מחלה קשה שאתה חייב לקבל את המחלה ואת זה שאתה צריך להילחם או לוותר או מה שתרצה. אבל את המחלה אתה חייב לקבל. אז יש מקום לעבוד על לקבל את זה גם אם קשה לך..

רווקות היא לא גזירת גורל ופה אני לא מסכימה עם כותבת אחרת. אני חשובת שרווקות היא בחירה, כמו שזוגיות היא בחירה. ולפעמים הבחירה הזו חייבת לעבור דרך התמודדות עם קונפליקטים עצומים. אני חושבת שאם את במקום של לעבוד על עצמך על משהו, אולי כדאי לעבוד על פשוט לקבל את עצמך על החולשות שלך והחוזוקת שלך ומהמקום הזה למצוא זוגיות או להישאר רווקה אבל ולא למקד את המאמצים בלמקם אותך במשבצת של "הרווקה" וכמה חשוב לקבל את זה.
הרבה בחירות הן קשות ושי בהן יותר הכרח מחופש, אבל עדיין את בוחרת בזה על פני משהו אחר.

אנימציעה לא להגיב על זה באוטומט אלא לחשוב על ההצעה שלי. לבחון אם את רוצה לעבוד על מה שטוב אצלך, מה שפחות, מה הביא אותך נלנקודה הזו, כמה טוב לך בה? כמה את רוצה הלשיאר בה? אם כן אם טוב לך בה אפשר לעבוד על הלישאר בה ואז לקבל את זה. אם לא, - לעבוד על זה.

את מתייחסת גם למגורים שלי בעיר כ"ברת מזל". זה לא ברת מזל. זו בחירה. גם העצמאות שלי היא בחירה.

לעניין האמא והילדה הרווקה - יש הרבה נשואות ש חוות קושי כזה עם אמהות והרבה רווקות עם אמהות נפלאות ומכילות ומשחררות. אני לא מוצאת קשר ישיר, אצלי גם לא.

הקטע שהרווקה עוזרת בארוח של האחים הנשואים אכן מעצבן ושמתי לב שאכן הוא קורה יותר לרווקות - ואני הפסקתי עם זה מזמן. שוב - עניין של בחירה. פשוט להפסיק. להילחם בצייפיה או באינסטינקט למלא את זה ולהפסיק עם זה, עם הזמן זה יהפוך טבעי בלי תחושה של קונפליקט.

קשה לי להתייחס לרווקות כאל בחירה כאשר אדם אומר שהוא מעוניין ורוצה בזוגיות.
אם אדם אומר גלויות: התבוננתי על כל האפשרויות הקיימות, והגעתי למסקנה שבשבילי הכי מתאים להיות עם עצמי ולא בזוגיות - סבבה, זו אחלה בחירה.
אבל אם החוויה הפנימית היא חוויה של: הייתי רוצה... אבל זה לא יוצא... - קשה לי להתייחס לכך כאל בחירה.
אלא אם כן נדבר על בחירות של התת מודע או של הנשמה או של איך שלא נקרא לזה, וזה מה שיוצר את הערבוב שבעיני יכול להקשות על התהליך של להגדיר לעצמך דברים.

ביישניתית, הסיפור שלך מעורר השתאות בעיני. וואו! לא רוצה להגיב לעומק בדף של מישהי אחרת, אבל.. נגעת בי בכל כך הרבה מקומות, ובאמת - וואו.

אני לא עשיתי מחקר אבל מצאתי מכנה משותף עם לפחות 20 רווקות וזה קשר טעון ומורכב עם האימא, האימא בחייהן היא אגואיסטית, שקועה בעצמה, לא רואה אותן ממטר, מניפולטיבית, לא בוחלת בשום דרך על מנת להחליש אותן ולשלוט בהן, שומרת את הבת לעצמה ומנצלת אותה לטובת צרכיה ורצונותיה. בד"כ הרווקות מגיעות מבתים בעייתיים לא מתפקדים
זו הכללה מאוד גורפת. אני מכירה עשרות רווקות אחרות ואצלן הסיפור שונה. חברותיי ביותר שנשארו רווקות עד גיל מאוחר שייכות כולן לבתים יציבים וטובים.
אני עצמי רווקה ובאתי מבית של נישואין מאושרים וארוכי שנים, עם הרמוניה שלא לומר סימביוזה. במובן מסוים הרווקות שלי היא קצת "דווקא" למצב הזה.
אבל היא ודאי לא בגללו...
בהחלט ראיתי מודל של חיים זוגיים טובים בבית. ואמא מסורה וטובה, לא נטולת מגרעות אבל רחוקה מאוד מהמפלצת שאת מתארת.

ועוד משהו לגבי הדף כולו: אולי זה קצת מוגזם להפיל הכל על מה שעשו לנו ההורים? אנחנו אנשים מבוגרים. והניתוח של כל החיים לאור בעיות הילדות, יש בו גרעין אמת אבל הוא רחוק מלשקף את כל התמונה. בעיקר הוא גורם לחשוב ש"המצב לא באשמתי"...
לפעמים אשה נשארת רווקה סתם כי לא היה לה מזל. או כי דחתה מחזרים רבים מדי ואז התייאשה. ולפעמים נשים מוצאות זוגיות בגיל מאוחר, אחרי גיל 45 ! (יש לי 2 מכרות כאלה).

חברותיי ביותר שנשארו רווקות עד גיל מאוחר שייכות כולן לבתים יציבים וטובים.
(המילה "ביותר" נשארה בטעות)

ואימא שלי התחילה לשנוא אותי. לא נתנה לי שום יחס
בישניתית, נקרע לי הלב לקרוא את היחס של אמא שלך כלפיך.
מזעזע ופוצע נורא.
בתור אחת שגם סבלה מאוד מהאמא הלא מאוזנת נפשית שלי בילדותי, מאוד מאוד ממליצה לך לעבור טיפול פסיכודינמי עמוק כדי לרפא את הפצע הזה.
בכל מקרה, קחי בחשבון שאם כן תהפכי לאמא ותלדי, ולא תטפלי בעצמך לפני כן, סיכוי גבוה שטראומות הילדות יתפרצו בגדול לאחר הלידה.
אצלי זה התפרץ בגדול ושקעתי בדיכאון וחרדה לאחר לידה למשך 10 חודשים של גיהנום.
אנא , טפלי בעצמך, לאף אחת לא מגיע לחיות עם הפצע המדמם הזה, יש לזה השלכות על כל תחום בחיינו ועל בחירותינו, גם ובעיקר באופן בלתי מודע.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פעמים אשה נשארת רווקה סתם כי לא היה לה מזל. או כי דחתה מחזרים רבים מדי ואז התייאשה.

לא מאמינה בזה. זה גם ראייה שוביניסטית, כאילו נשים לא אחראיות לגורלן, ורק מחכות שיחזרו אחריהן או לא. בשביל שאישה תגיע לגיל כלשהו ותהיה רווקה, היא צריכה לעשות אלפי החלטות לא מודעות שיביאו אותה לשם. זה ממש לא טריוויאלי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנא , טפלי בעצמך, לאף אחת לא מגיע לחיות עם הפצע המדמם הזה, יש לזה השלכות על כל תחום בחיינו ועל בחירותינו, גם ובעיקר באופן בלתי מודע.

"אנא טפלי בעצמך" זה קצת קשוח. אני מטפלת בעצמי היטב היטב כבר 13 שנה, כולל המון מטפלים, מסגרות תומכות, ומה שאת לא רוצה.

מרגישים. אף פעם לא שמעתי סיפור כל כך קשה מסופר ממקום כל כך.. כל כך שמצלצל לי כאילו עבר עיבוד.
מפחדת לכתוב לך כי גם מלים חיוביות יכולות להישמע כמו סוג של שיפוט (שיפוט חיובי הוא שיפוט) אבל את מספרת ממקום כל כך אנושי, פשוט, לא עם הגדלות או הקטנות של החוויה או העצמי. טוב, מסתבכת עם המלים שרציתי להגיד.
אני לא יודעת איך להסביר מה אני מתכוונת ובכל זאת אנסה: כדי שמשהו יישמע כך, נשמע לי כאילו צריכה להתרחש איזו אינטגרציה בין החלק שמכיר בכל העוצמה של הכאב שבעבר ובין החלק שמחובר לעצמי בהווה, לטוב שבאדם, לכוחות. ששני החלקים האלה יסתנכרנו אחד עם השני. מי שמסוגלת לספר את סיפורה בכזאת פשטות, בלי ניתוקים רגשיים, שימוש בז'רגון מקצועי כדי להסביר את מה שאין מלים להסביר, בלי שמץ שמצון קטנטון של דרמטיזציה ובלי הפחתה מעוצמת החוויה, עם עין שרואה גם את עצמה וגם את האחרים בתוך הסיפור, לי באופן אישי היא נשמעת שעברה כברת דרך במסע החיים.

טוב, אני לא מצליחה להסביר מספיק טוב אז הולכת לשבת לי בשקט בצד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לב שומע

לב שומע, כתבת ממש ממש מעניין, ואני מזדהה עם הדברים (לגבי הכן-בחירה לא-בחירה) למרות שאני לא רווקה, אבל מן הסתם יש דברים אחרים בחיי שאני יכולה להביט עליהם ולומר - כן, זה בדיוק זה. אז תודה על המחשבה והניסוח המדויקים כל כך.
אני מנסה לעשות איזושהי אינטגרציה של זה באופן הבא: אני לא בחרתי שנסיבות חיי (כולל מרכיבים אישיותיים שלי) יהיו כאלה שמתוכם ייווצר אצלי קושי/ קונפליקט/ דואליות שכזו לגבי הדברים. זה - נגזר, וצריך פשוט (לא פשוט בכלל בעצם) ללמוד להשלים עם זה ואולי להתאבל בדרך על העובדה שכך הם הדברים ולא כפי שהייתי אולי רוצה.
מצד שני, יש לי בחירה באיך להתמודד עם הנסיבות שנגזרו עליי ואיך לטפל בעצמי. אני מנסה לא לקחת את ה"נגזר" למקום קורבני או פסיבי. אבל גם כאן, אם לחזור רגע לנושא הדף, אני חושבת שזה לא בשליטתו של אף אחד שהוא לא מחלים (או איזה ניסוח שלא מתאים כאן) ב"קצב הדרוש".
זה לא בחירה מלאה אבל יש גם מרווח גדול של פעולה ובחירה. לא יודעת אם אני מצליחה להביע את עצמי

לגבי רווקות באופן כללי - יש לי בחיי אישה יקרה לי מאוד שהיא רווקה בגיל מאוחר, וחשבתי קצת על הנושא. היא אגב, באה מבית רגיל לגמרי, כלומר לא מושלם אבל לא חריג לרעה, בלי מרכיבים של התעללות פיזית או ריגשית. והיחסים שלה עם אמא שלה טובים, אפילו טובים מאוד, ובכלל לא מתקיימים לגביה כל התיאורים שקראתי (לא גרה עם ההורים, לא מטפלת בהם או בבני משפחה אחרים יותר ממה שכל אחד מבני המשפחה האחרים עושה, אם כבר אז פחות).
אני לגמרי משוכנעת שיש פה המון עניין של מזל. אני יכולה להצביע על כל מיני מרכיבים באישיות שלה שאולי מקשים עליה למצוא זוגיות, אבל האמת היא, שהם (או מאפיינים אחרים שיכולים גם להקשות) קיימים גם אצל רוב האנשים הנשואים, כולל אותי.
אז אולי בן אדם שאין לו שום בעיות בכלל לא היה נשאר רווק בשום אופן (אלא אם הוא מעוניין בכך). אולי, ואולי לא. אולי סתם היה לו טוב עם עצמו בכל מקרה. אבל אף אחד מאיתנו הוא לא כזה, ונראה לי שזה פשוט מפחיד לאנשים ךלהכיר בעובדה שהדברים הכי חשובים להם בחיים - בן הזוג, הילדים ממנו, הם במידה רבה עניין של מזל. והפחד הזה גורם לאנשים לרצות למצוא סיבה למה היא נשארה רווקה ואני לא, שזה לא יהיה סתם עניין של מזל.
שולחת ומקווה תכף להמשיך
(טלי ב)

ביישניתית-

וגם כל מה שכתבה לך לב שומע, ששוב היטיבה לנסח תחושות שאצלי היו עמומות.

_פעמים אשה נשארת רווקה סתם כי לא היה לה מזל. או כי דחתה מחזרים רבים מדי ואז התייאשה.

לא מאמינה בזה. זה גם ראייה שוביניסטית, כאילו נשים לא אחראיות לגורלן, ורק מחכות שיחזרו אחריהן או לא. בשביל שאישה תגיע לגיל כלשהו ותהיה רווקה, היא צריכה לעשות אלפי החלטות לא מודעות שיביאו אותה לשם. זה ממש לא טריוויאלי._

אני לא חושבת שזה בהכרח שוביניסטי לחשוב שמדובר במזל. אני חושבת את אותו הדבר גם לגבי גברים רווקים, שהיו רוצים זוגיות. יכול להיות שמה שכתבת נכון, מהבחינה הזו ש בשביל שאישה תגיע לגיל כלשהו ותהיה רווקה, היא צריכה לעשות אלפי החלטות לא מודעות שיביאו אותה לשם אבל ההפך לא נכון. לפעמים אנשים עושים את כל הבחירות ה"לא נכונות" אבל פוגשים במקרה את זה שעבורו הן נכונות. או שפוגשים אותו בדיוק בחודש האחד בשנה שמצבם טוב יותר, או עוד מיליון דברים.
(טלי שוב)

סליחה על השליחה המקוטעת - אני חושבת שכאן אין בדיוק אחריות מלאה על הגורל אלא חלקית, כי בכל זאת מעורב פה בן אדם נוסף, זוגיות זה לא משהו שאפשר לעשות לבד...

נדמה לי שהפער הזה בין מצד אחד התחושה הנורא חזקה שבאמת שזה לא בידי, עם כל התהליכים שעברתי ושאני עוברת - ישנו מישהו מלמעלה שהשורה התחתונה היא בידיו, לא בידי - ומצד שני תחושת האשמה שזה כן בידי, כי התת מודע (ליתר דיוק הסמוך למודע, אין לי שום בעייה להציץ עליו ולראות אותו...) שלי באמת במצב, נו.. איך לומר.. זתומרת שאני בחרתי לי את מר גורלי, התחושה הזאת המשלבת את חוסר האונים כי זה לא בידי ומצד שני כן באשמתי, נדמה לי שהיא מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד ועוד פעם מאוד מקשה על תהליכי קבלה עצמית.

לב שומע, כתבת כלכך כלכך מדויק. ממש ניסחת לי דברים שאני מתקשה לנסח לגבי עצמי. לא רק בהקשר של זוגיות.
תודה !

_אבל אם החוויה הפנימית היא חוויה של: הייתי רוצה... אבל זה לא יוצא... - קשה לי להתייחס לכך כאל בחירה.
אלא אם כן נדבר על בחירות של התת מודע או של הנשמה או של איך שלא נקרא לזה, וזה מה שיוצר את הערבוב שבעיני יכול להקשות על התהליך של להגדיר לעצמך דברים._

גם זה ניסוח מאוד מדויק. וגם על זה תודה.

אני לגמרי משוכנעת שיש פה המון עניין של מזל. אני יכולה להצביע על כל מיני מרכיבים באישיות שלה שאולי מקשים עליה למצוא זוגיות, אבל האמת היא, שהם (או מאפיינים אחרים שיכולים גם להקשות) קיימים גם אצל רוב האנשים הנשואים, כולל אותי.

זה עוד פצע שיש לי ואולי לאנשים כמוני שלא מוצאים זוגיות עד גיל מאוחר: אם רוב האנשים מוצאים ודווקא אני לא מוצא - אז כנראה שהמבנה הנפשי שלי מורכב מדי, מסובך מדי, דפוק מדי - ולא מאפשר זוגיות.
אתה כבר לוקח את זה על עצמך, ומתחיל להרגיש לא ראוי ולא טוב מספיק. וכששואלים אותך מה קרה שלא מצאת עד היום, אתה אומר לעצמך 'כנראה שאני דפוק מדי'.
למרות שיכול להיות שזה לא באמת קשור. וכפי שכתבה טלי, מאפיינים כאלה יכולים להימצא גם אצל אנשים שכן מצאו זוגיות.
וגם למרות שייתכן שדברים שמתוייגים כ'דפיקות' אלה דווקא מעלות שיש לך (כמו רגישות גבוהה), ופשוט לא מצאת את הבנאדם המתאים שרואה את זה ויודע להעריך את זה.

ונראה לי שזה פשוט מפחיד לאנשים ךלהכיר בעובדה שהדברים הכי חשובים להם בחיים - בן הזוג, הילדים ממנו, הם במידה רבה עניין של מזל. והפחד הזה גורם לאנשים לרצות למצוא סיבה למה היא נשארה רווקה ואני לא, שזה לא יהיה סתם עניין של מזל.
אכן.

לעניין היפוך התפקידים בין הורים וילדים שהזכרתן, אתן יכולות לבדוק את הדפים:
היפוך תפקידים בין הורים וילדים
ו-ילדה הורית

האמת, מנחם אותי לקרוא בדף הזה, לראות שתחושות שחשבתי שרק אני חווה - מוכרות גם על ידי רבות אחרות.
במיוחד ההתייחסות לכל העניין הזה של הפער בין המודע והתת מודע, ויחס הסביבה לעניין. לפעמים דרך כל מיני גישות 'רוחניות' עאלק.
כמו למשל ה'אז אולי את לא רוצה מספיק', ואחר שלא הזכירו זה ה'אולי את רוצה יותר מדי',
וה'זו בחירה שלך', ו'כל דבר בחיים הוא בחירה', ו'אם היית רוצה היית יכולה לבחור אחרת',
וה'תטפלי בעצמך' וכו' וכו'.

חברה שלי קוראת לזה "ניו אייג' אביוז".

לפעמים נדמה לי שכל ההבנות ה'רוחניות' האלה, ה'מודעות העצמית' וכו' - רק מובילות לכיוון ההפוך ממה שהתכוונו.
גורמות ליותר רגשי אשמה, ליותר סבל וכו'. (אפילו חשבתי לפתוח דף בנושא)
במקום הסתכלות פשוטה על החיים כמו 'זה פשוט לא קרה לא יודעת למה אולי מזל', ולהמשיך הלאה לחפש או לא בלי יותר מדי רגשי אשמה -
זה הפך ל: אולי אני אשמה, אולי אני גורמת לזה, אולי אני בררנית מדי, אולי אני צריכה ללמוד להתפשר, אולי אני צריכה ללמוד לאהוב את מה שיש,
אולי אני צריכה לרצות יותר, אולי אני צריכה לרצות פחות, אולי אני צריכה בכלל להפסיק לרצות,
אולי אני צריכה לאהוב את עצמי קודם ורק אז זה יקרה, אולי אני צריכה לפתור את היחסים שלי עם אמא שלי קודם ורק אז זה יקרה, אולי אני צריכה ללכת לעוד טיפול (אחרי 3,573 טיפולים שכבר עשית), וכו' וכו'.

וכל הערה של הסביבה בנושא הזה זו רק זריית מלח על הפצעים הפתוחים ממילא, של חוסר הקבלה העצמית, רגשי האשמה, והתחושה של 'מה לא בסדר אצלי'.

<ידעתי שאני לא אצליח לשתוק יותר מדי מרגע שהדף הזה נפתח, חחחחחח>

_לפעמים נדמה לי שכל ההבנות ה'רוחניות' האלה, ה'מודעות העצמית' וכו' - רק מובילות לכיוון ההפוך ממה שהתכוונו.
גורמות ליותר רגשי אשמה, ליותר סבל וכו'. (אפילו חשבתי לפתוח דף בנושא)_

אולי באמת תפתחי דף בנושא?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפעמים נדמה לי שכל ההבנות ה'רוחניות' האלה, ה'מודעות העצמית' וכו' - רק מובילות לכיוון ההפוך ממה שהתכוונו.

מילים הן רק מילים. מאז ומעולם אנשים השתמשו בז'רגון רוחני וכאילו אוהב כדי להצדיק את התנהגותם. (או כמו שמישהי 'רוחנית' אמרה לי פעם - תנסי לחשוב מה יש בך שגורם לי להתנהג אלייך לא יפה.)
אני חושבת שתובנות אמיתיות, שאנחנו מגיעות אליהן בעצמנו, ולא קראנו אותן או שמענו אותן ממישהו אחר הן לא אביוז. הן פשוטות ומתירות דברים, ולא מסבכות אותן.

ביישניתית

מערכת היחסים שלי עם אימא: כשהייתי קטנה ההורים שלי היו רבים המון מריבות אלימות, ואני שימשתי כבוררת במריבות שלהם מגיל שלוש ארבע בערך (ביקשו ממני להכריע מי צודק, הראו לי את הפצעים שהם עשו אחד לשני וכו')

ליבי אתך, שוב מזדהה! גם אני גדלתי בצל מריבות ואלימות בין הוריי, מי שגידל אותי זה אבא שלי, אימא של התעלמה ממני לחלוטין כל השנים ולא עשתה שום דבר למעני, יש בתוכי חלל, חסך עצום של אימא, בגיל 18 אבי נפטר ונותרתי לחלוטין לבד, עזבתי את הבית ל- 10 שנים ובתקופה הזו אימא שלי אפילו לא שאלה עליי, ואז חזרתי לבית לחיות עם האימא, לאורך שנים ריציתי אותה והיא התעללה בי מילולית, בודדה אותי, ואני שתקתי, ספגתי כי חונכתי ל"כבד את אביך ואת אמך" נתתי לה להתעלל בי ולשלוט עליי עד שהבנתי.

לפני שלוש שנים בעקבות משהו שהיא עשתה הבנתי שלא יוצא לי כלום מלדבר איתה, ושהאמת היא שמעולם לא סלחתי לה ואני שונאת אותה שנאה יוקדת. הטחתי בה הכל ואמרתי לה שאני לא מעוניינת בקשר. היא עשתה כל מה שהיא יכלה כולל איומים, ובסוף ויתרה. המשפחה לחצה אליי לחזור לקשר, ואמרתי לה שאני מוכנה רק אם נלך לטיפול. היא לא הסכימה, ואני ממשיכה לא לדבר איתה עד היום.
כבר כמה שנים אני עוברת תהליך אישי, והבנתי שהבעיה שלי עם האימא היא שלי ולא שלה, אני חלשה מולה, אני זו שנפגעת וסובלת, אני מרעילה את עצמי ברגשות הקשים כלפיה הכעס, השינאה, הזעם ועוד, והחלטתי שאני הולכת לעשות עבודה ולהתנקות מכל הרגשות הקשים לנטרל את כל הכפתורים שהיא לוחצת לי עליהם ולבטל את ההשפעה החזקה שיש לה עליי.

אומרים "שאם אדם משתנה גם הצד השני משתנה"
אימא שלי לא עברה טיפול ולא עשתה שום תהליך אישי והיא השתנתה בעקבות השינוי שלי. זה קסם!!!!
הדבר המהותי שקרה לי זה שהתחזקתי מולה והיא כבר לא "איימה עליי" יותר ולא הפחידה אותי, היא פחות לחצה לי על כפתורים, התחלתי להבין אותה, חקרתי את ההיסטוריה שלה והתחלתי להכיל אותה ולקבל אותה כמו שהיא, התמודדתי עם הכאב והחסכים שיש לי ממנה, בנוסף, התחלתי לכבד את עצמי ולדרוש כבוד, יצרתי לה גבולות והיא התחילה לכבד אותם לאט . זה עובד.
כל השנים התנהלתי מולה בתודעה של "הילדה הפגועה", היום אני מתנהלת איתה ממקום בוגר.

אני יודעת שלאימא שלי בעיות פסיכולוגיות קשות בצורה יוצאת דופן (אנורקסית נניח, ועל הספקטרום האוטיסטי ודאי) אבל זה עדיין לא משכיח ממני את הכל הפעמים, והיו כל כך הרבה, שהיא יכלה לבחור להתנהג אליי יפה, לתת לי קצת יחס, ובמקום היא בחרה להמשיך להרעיב אותי.

גם לי הייתה ציפייה שאימא שלי תהיה "סופר נני" רציתי ממנה תשומת לב, יחס טוב, הגנה, דאגה, איכפתיות והבנתי שהיא פשוט לא מסוגלת לתת לי כי היא מוגבלת וזאת רמת ההתפתחות שלה, אם היא הייתה מסוגלת לתת היא הייתה נותנת לי מזמן, מה שהיא נותנת זה מה שיש לה לתת, והיא לא עושה לי שום דבר בכוונה.
מצחיק אותי שאימא שלי חושבת באמת ובתמים שהיא אימא טובה ומסורה והיא בכלל לא יודעת מה הצרכים של ילד.

_אין דבר שמפחיד אותי יותר מלהיות כמוה. והכי מעצבן זה שבמשפחה שלי צוחקים עלינו על זה שאנחנו דומות. חושבים שזה יקרב ביננו. הידיעה שאני לגמרי מעדיפה להיות בלי ילדים מאשר להיות אימא כמוהה,

אימא שלי הפוכה ממני וזה יצר המון קושי ביחסים, מה שהיא כן אני לא, תוך כדי התהליך הבנתי שהתכחשתי והדחקתי את החלקים שאני שונאת בה והבנתי שאני צריכה להכיר ולקבל גם את החלקים השליליים האלה שלי כדי להיות אדם שלם, האימא שיקפה לי את החלקים האלה כל הזמן.

מאז ומעולם אנשים השתמשו בז'רגון רוחני וכאילו אוהב כדי להצדיק את התנהגותם. (או כמו שמישהי 'רוחנית' אמרה לי פעם - תנסי לחשוב מה יש בך שגורם לי להתנהג אלייך לא יפה.)
אחד הדברים שהכי מקוממים אותי בעולם, שאנשים מטילים את האחריות לבחירות או להתנהגות שלהם או של מישהו אחר על גורם עלום, למשל רוחני. מרתיח

אהבת עולם
_במיוחד ההתייחסות לכל העניין הזה של הפער בין המודע והתת מודע, ויחס הסביבה לעניין. לפעמים דרך כל מיני גישות 'רוחניות' עאלק.
כמו למשל ה'אז אולי את לא רוצה מספיק', ואחר שלא הזכירו זה ה'אולי את רוצה יותר מדי',_

רק היום אני מבינה למה אני רווקה וזה לא מפתיע אותי, בשנים האחרונות עברתי תהליך אישי עמוק והתוודעתי לאמונות הלא מודעות שלי שחבויות בתת מודע ושמנגנון ההגנה דאג להסתיר אותן ממני שנים כדי להגן עלי. בפסיכולוגיה ידוע שמה שמנהל אותנו ב95% מהזמן זה התת מודע, כל החוויות/האמונות/הרגשות וכו' שיש לנו בתת מודע התבססו בעיקר בשנים הראשונות לחיינו מהתייחסות ההורים והסביבה.
עם אמונות כאלה איזה סיכוי יש לי לבנות זוגיות?
האמונה הראשונה הלא מודעת שלי זה - "אף אחד לא רוצה אותי". האמונה התבססה מהדחייה של האימא והאחות כלפיי ומאובדן האב.
האמונה השנייה הלא מודעת שלי - "אף אחד לא אוהב אותי " האמונה התבססה מהעוינות והשנאה של האימא והאחות כלפיי.
האמונה השלישית הלא מודעת שלי - "לא מגיע לי" האמונה התבססה מזה שהן לא נתנו לי כלום לקחו רק לעצמן.
האמונה הרביעית הלא מודעת שלי- "אדם קרוב ימות לי" - האמונה התבססה כתוצאה מהאובדן של האבא שהיה הקשר הקרוב ביותר שלי.
האמונה החמישית הלא מודעת שלי- " אנשים קרובים פוגעים" האמונה התבססה כתוצאה מהפגיעה שחוויתי מהאימא והאחות.
ויש עוד כאלה, עם אמונות כאלה איזה זוגיות אני יכולה למשוך לחיי? כול האמונות האלה ניהלו אותי כול השנים ללא ידיעתי ובגללן משכתי לחיי אנשים פוגעים, נצלנים עוינים וכו' וחוויתי הרבה תסכול וכאב אז איזה בחירה יש לי? ואיזה שליטה על המצב יש לי? מה אני יכולה לשנות אם אני לא יודעת מזה?

במודע רציתי מאוד לבנות בית ומשפחה ועשיתי הכול לשם כך, אינספור דייטים, רבנים, ידוענים כול מה שאמרו לי לעשות עשיתי וזה לא קרה.
אני אישה חמה, נאה, רגישה, מבינה, אמפתית, בשלנית וכו' והכי בנויה לבית ומשפחה, החברות שלי הנשואות היו צוחקות עליי שהם הכי לא אימהיות ולא בנות זוג ויש להן ואני שכול כך בנויה לבית ומשפחה אין לי.

במיוחד ההתייחסות לכל העניין הזה של הפער בין המודע והתת מודע,

הפער בין המודע לתת מודע- במודע אני "חוקרת", "חכמה", "מוכשרת", "יצירתית" ובתת מודע אני "דפוקה", "כישלון" - איזה קריירה מצליחה" אני יכולה לבנות מהאמונות האלה?

יש משפט שאומר "שאם אני רוצה לדעת מה שיש בתת מודע שאסתכל על המציאות שלי או שהמציאות משקפת את מה שיש בתת מודע"

_עמים נדמה לי שכל ההבנות ה'רוחניות' האלה, ה'מודעות העצמית' וכו' - רק מובילות לכיוון ההפוך ממה שהתכוונו.
גורמות ליותר רגשי אשמה, ליותר סבל וכו'. (אפילו חשבתי לפתוח דף בנושא)_

אני לא מסכימה, אני רק התחזקתי מזה, הפכתי להיות משוחררת וחופשיה מרגשות אשם, מפחד ובכלל, אני יותר בטוחה ויותר מתמודדת. לי זה עשה רק טוב.
בתהליך עצמו תמיד עוברים דרך הכאב והסבל ומשם מתחזקים וזה חוזר חלילה.

במקום הסתכלות פשוטה על החיים כמו 'זה פשוט לא קרה לא יודעת למה אולי מזל', ולהמשיך הלאה לחפש או לא בלי יותר מדי רגשי אשמה -

האם את יכולה לחזור ולהיות במקום הזה?

_זה הפך ל: אולי אני אשמה, אולי אני גורמת לזה, אולי אני בררנית מדי, אולי אני צריכה ללמוד להתפשר, אולי אני צריכה ללמוד לאהוב את מה שיש,
אולי אני צריכה לרצות יותר, אולי אני צריכה לרצות פחות, אולי אני צריכה בכלל להפסיק לרצות,
אולי אני צריכה לאהוב את עצמי קודם ורק אז זה יקרה, אולי אני צריכה לפתור את היחסים שלי עם אמא שלי קודם ורק אז זה יקרה, אולי אני צריכה ללכת לעוד טיפול (אחרי 3,573 טיפולים שכבר עשית), וכו' וכו'._

את לא אשמה! את לא גורמת לזה במודע! את לא צריכה לרצות יותר או לרצות פחות או בכלל להפסיק לרצות!
את כן צריכה לאהוב את עצמך בשבילך ללא קשר לשום דבר! ואם את יכולה לפתור את היחסים שלך עם אימא שלך עשי זאת לטובתך וללא קשר לשום דבר!

כל הערה של הסביבה בנושא הזה זו רק זריית מלח על הפצעים הפתוחים ממילא, של חוסר הקבלה העצמית, רגשי האשמה, והתחושה של 'מה לא בסדר אצלי'.

נכון, לכן פתחתי את הדף הזה כי אני רוצה ללמוד לפתח חוסן פנימי, להתחזק כנגד הערות, בקורת של הסביבה, ללמוד לקבל את עצמי עם הסטטוס רווקה ולהרגיש שהכול בסדר איתי גם אם אני רווקה.

אחת
_מאז ומעולם אנשים השתמשו בז'רגון רוחני וכאילו אוהב כדי להצדיק את התנהגותם. (או כמו שמישהי 'רוחנית' אמרה לי פעם - תנסי לחשוב מה יש בך שגורם לי להתנהג אלייך לא יפה.)
אחד הדברים שהכי מקוממים אותי בעולם, שאנשים מטילים את האחריות לבחירות או להתנהגות שלהם או של מישהו אחר על גורם עלום, למשל רוחני. מרתיח_

תופתעי לשמוע, אבל המישהי הרוחנית הזו צודקת, יש בך משהו שאת לא מודעת לו שגורם לה להתנהג אלייך לא יפה.

רוב האנשים מתנהלים באוטומט, הם מופעלים כמו מריונטות, רק אדם שמתחיל תהליך מודעות מתחיל להיות ער להתנהגות שלו ואז הוא יכול לקחת אחריות.

תופתעי לשמוע, אבל המישהי הרוחנית הזו צודקת, יש בך משהו שאת לא מודעת לו שגורם לה להתנהג אלייך לא יפה.

ברור שהיא 'צודקת'.
ועדיין...

אם היא זו שמתנהגת אליי לא יפה, זה מעוות ממש שהיא עצמה משתמשת בטיעון ה'רוחני' הזה כדי להצדיק את ההתנהגות שלה. (היה לי פעם חבר שהיה נוהג כך - מתנהג אליי כמו מניאק ואז פוטר את עצמו ב: 'תחשבי למה את מושכת את זה אלייך'. רק לציין שברבות הימים הוא הפך את עצמו לאיזה סוג של גורו, ולא מזמן התברר לי שהוא נמצא בראש רשימת הכתות המסוכנות בארץ).
גם אם מישהו צודק - לא כל דבר נכון צריך תמיד להגיד. לפני שאתה אומר - תחשוב אם אתה באמת מועיל באמירה שלך. (למשל, משפט כמו 'אם את מפחדת ממשהו - את גורמת לו לקרות' יכול להיות שרוחנית זה נכון. אבל פסיכולוגית זה רק יגרום לבנאדם לפחד יותר, לא פחות, אז בשביל מה לומר למישהו דבר כזה? איזה טוב ייצא מזה?)

אז כל זמן שאתה יכול רק לומר לי משפט כמו 'תחשבי למה את מושכת אלייך קשרים כאלה', אבל לא באמת יודע לעזור לי לגלות למה, ולא באמת יודע לעזור לי לשנות את זה אחרי שגיליתי למה (כי גם לגלות למה זה לא מספיק) - אז בשביל מה להגיד? מה בדיוק תרמת לי בזה מלבד לגרום לי להרגיש שהמצב הזה הוא באשמתי?
(מה גם שאני מודעת לכך שמשהו בתוכי יוצר את זה, וזה לא חדש לי. כאמור, הידיעה הזו לא מספיקה.
אנשים תמיד חושבים שהם מגלים לי את אמריקה עם ה'תובנות' הרוחניות האלה שהם זורקים לי, במקום להבין שזו רק זריית מלח על הפצעים - כי אני כמותם יודעת את זה, אבל לא יודעת איך לשנות את זה. וגם הם לא יודעים.
נראה אותם קודם משנים את הדפוסים הגרעיניים שלהם לפני שהם מדברים...

)

***************

אני: _לפעמים נדמה לי שכל ההבנות ה'רוחניות' האלה, ה'מודעות העצמית' וכו' - רק מובילות לכיוון ההפוך ממה שהתכוונו.
גורמות ליותר רגשי אשמה, ליותר סבל וכו'. (אפילו חשבתי לפתוח דף בנושא)_
אישה אישה: אני לא מסכימה, אני רק התחזקתי מזה, הפכתי להיות משוחררת וחופשיה מרגשות אשם, מפחד ובכלל, אני יותר בטוחה ויותר מתמודדת. לי זה עשה רק טוב.

אוקי, אני מבינה מה שאת אומרת. אם באמת הצלחת לעשות את כל הדרך - גם להבין שאלו אמונות שחוסמות אותך, גם להבין איזה אמונות בדיוק, וגם לשחרר אותן - אז באמת זה עושה טוב. ושאפו לך !

הסבל לתחושתי הוא באמצע.
כאשר אתה מבין שמשהו חוסם אותך אבל אתה לא מסוגל לגלות בדיוק מה, או שאתה מגלה אבל לא מצליח לשחרר את זה. (וזה למרות שעשית אינספור טיפולים ותהליכים, אתה ממש לא טירון בנושא).
אם אתה בדרך לשם, אם יש התקדמות אפילו איטית, וזה רק עניין של זמן, אז סבבה.
אבל אם אתה מסתובב סביב עצמך שנים ולא מתקדם - המודעות הזאת רק מכאיבה.
כי אתה יודע מה הכשל, אתה יודע מה אמור להיות ומה יכול להיות - ואתה לא מצליח להביא את עצמך לשם.
הפער הזה בין ההבנות ה'רוחניות' לבין המקום המאוד לכאורה 'לא רוחני' שאתה נמצא בו - מאוד מכאיב.

ואני לא מדברת רק בנושא של זוגיות. אבל גם.
אני חווה את זה למשל מול העבודה של ביירון קייטי, שלפעמים אני מבינה דברים ממש לעומק, מרגישה באותו רגע שהתחולל בי שינוי גדול - ואז בזמן אמת המנגנונים הפנימיים שוב משתלטים עליי, ואני מרגישה כ"כ כ"כ רחוקה מהתובנות שהיו לי - מרחק שנות אור ממש...
אז לפעמים אני מייחלת לחיות חיים יותר פשוטים, בלי כל התובנות האלה, בלי הפער הגדול הזה בין התובנה ליכולת, ובלי כל ההלקאה העצמית שבאה בעקבות זה.

אבל כמו ששאלת:
האם את יכולה לחזור ולהיות במקום הזה?
אז זהו, שכבר אכלתי מפרי עץ הדעת. רררררררר....

(אני קוראת לזה 'קללת עץ הדעת הרוחני')

סליחה אם הנושא הזה קצת סוטה מהדיון המקורי. (זה גם קשור וגם עומד בפני עצמו)

אהבת עולם
_(מה גם שאני מודעת לכך שמשהו בתוכי יוצר את זה, וזה לא חדש לי. כאמור, הידיעה הזו לא מספיקה.
אנשים תמיד חושבים שהם מגלים לי את אמריקה עם ה'תובנות' הרוחניות האלה שהם זורקים לי, במקום להבין שזו רק זריית מלח על הפצעים - כי אני כמותם יודעת את זה, אבל לא יודעת איך לשנות את זה. וגם הם לא יודעים.
נראה אותם קודם משנים את הדפוסים הגרעיניים שלהם לפני שהם מדברים... )
*************_
אני מבינה את הכאב שלך על החוסר הרגישות וחוסר ההבנה של אנשים.

ברמה האישית, אני הפסקתי לסמוך על זה שאנשים יהיו מבינים, מתחשבים, רגישים וכו' הפסקתי לצפות שאנשים ישתנו ואני יותר נשענת על עצמי ועל השינוי שלי ומטפלת בעצמי כדי שלא ילחצו לי יותר על כפתורים ויפעילו אותי בשלט רחוק.

מה שהבנתי ועזר לי בתהליך זה ששיניתי את נקודת המבט שלי על כל אותם אנשים "שזורים לי מלח על הפצעים" שבסה"כ הם באו לעזור לי משום שהם מעוררים בי את הפצעים המדממים שלא מטופלים שקיימים ממילא בתוכי, כדי לעזור לי לרפא אותם וזו הזדמנות עבורי לרפא אותם כי רק אנשים "שעושים לי רע" יכולים לעורר בי את הפצעים הכואבים ולדחוף אותי לריפוי, אנשים שמתנהגים אליי יפה מעוררים בי רק רגשות טובים.

למה זה כל כך קשה? כי בתוכי קיים כבר פצע מדמם מהעבר והם גורמים לפצע דימום נוסף אז את מדממת כפליים, אך אם אני לוקחת את זה למקום של ריפוי זה הרווח הנקי שלי.

_אוקי, אני מבינה מה שאת אומרת. אם באמת הצלחת לעשות את כל הדרך - גם להבין שאלו אמונות שחוסמות אותך, גם להבין איזה אמונות בדיוק, וגם לשחרר אותן - אז באמת זה עושה טוב. ושאפו לך !
הסבל לתחושתי הוא באמצע.
כאשר אתה מבין שמשהו חוסם אותך אבל אתה לא מסוגל לגלות בדיוק מה, או שאתה מגלה אבל לא מצליח לשחרר את זה. (וזה למרות שעשית אינספור טיפולים ותהליכים, אתה ממש לא טירון בנושא).
אם אתה בדרך לשם, אם יש התקדמות אפילו איטית, וזה רק עניין של זמן, אז סבבה.
אבל אם אתה מסתובב סביב עצמך שנים ולא מתקדם - המודעות הזאת רק מכאיבה.
כי אתה יודע מה הכשל, אתה יודע מה אמור להיות ומה יכול להיות - ואתה לא מצליח להביא את עצמך לשם.
הפער הזה בין ההבנות ה'רוחניות' לבין המקום המאוד לכאורה 'לא רוחני' שאתה נמצא בו - מאוד מכאיב._

את צודקת, זה מבעס ומתסכל לדעת שאת משקיעה כל כך הרבה מאמצים לאורך זמן ואין התקדמות ואין תוצאות.
אז אולי יש עוד דרך??
אני עשיתי דרך ארוכה מאוד, ובכל שלב בדרך היה ברור לי שזו הדרך הכי נכונה בשבילי, הייתה לי אמונה מלאה בדרך.
בתהליך היו עליות וירידות, המפגש עם הפצעים הוא שגרם לי לסבל ולייסורים אך מהמקום הזה אני רק התחזקתי ובכלל, לתהליך יש קצב משלו, מדרגות, בשלות, מהקל לקשה.

הפער הזה בין ההבנות ה'רוחניות' לבין המקום המאוד לכאורה 'לא רוחני' שאתה נמצא בו - מאוד מכאיב.
נכון, זה כאילו את יודעת מה צריך להיות ולמרות כל המאמץ את לא מצליחה להגיע לשם..

אולי חסר משהו???

אולי זה יעזור לך, יש לי חברה שמבינה כל כך את התהליך הרוחני ומלאה בתובנות רוחניות והיא תקועה ולא מצליחה להתקדם, מהניסיון שלי לא מספיק הבנה, חייב להיות סנכרון בין התת מודע להבנה בין הרגש לשכל, צריך שיתוף פעולה בניהם.

אז לפעמים אני מייחלת לחיות חיים יותר פשוטים, בלי כל התובנות האלה, בלי הפער הגדול הזה בין התובנה ליכולת, ובלי כל ההלקאה העצמית שבאה בעקבות זה.
וואלה, ברגעים הקשים גם אני רציתי בזה, אבל אין דרך חזרה, זה כנראה חלק מהייעוד שלי כאן וזה לא מבחירה אישית, החיים הובילו אותי לזה. אני לפעמים קנאתי באנשים שיש להם חיים פשוטים.

_אישה אישה
גם אני רווקה ואני מזדהה עם רוב הדברים שכתבת ועדיין לא יודעת איך להתמודד מול החברה? לא יודעת מה לעשות כנגד הביקורת והשיפוט של הסביבה? איך להגיב?

תופתעי לשמוע, אבל המישהי הרוחנית הזו צודקת, יש בך משהו שאת לא מודעת לו שגורם לה להתנהג אלייך לא יפה.

כל מה שאהבת אמרה, וגם - יש בה משהו שהיא לא מודעת אליו שגורם לה להתנהג אליי לא יפה. אין צורך לנהוג בהיגיון עקום, שכל אחד יטפל בעצמו. לא רואה סיבה להפוך את כל המרחב לארנה טיפולית בה כל אחד משיא עצות רוחניות לאחרים.

היי ביישניתית_
אני מסכימה אתך, הכוונה שלי הייתה להסב את תשומת לבך כדי לעצור את התופעה הזאת, מצטערת.

_אחת
מאז ומעולם אנשים השתמשו בז'רגון רוחני וכאילו אוהב כדי להצדיק את התנהגותם. (או כמו שמישהי 'רוחנית' אמרה לי פעם - תנסי לחשוב מה יש בך שגורם לי להתנהג אלייך לא יפה.)
אחד הדברים שהכי מקוממים אותי בעולם, שאנשים מטילים את האחריות לבחירות או להתנהגות שלהם או של מישהו אחר על גורם עלום, למשל רוחני. מרתיח
תופתעי לשמוע, אבל המישהי הרוחנית הזו צודקת, יש בך משהו שאת לא מודעת לו שגורם לה להתנהג אלייך לא יפה._
מציעה לך לא לדבר אל אנשים שאת לא מכירה כאילו יש לך מושג.
אגב, את ודאי מתבלבלת עם מישהי אחרת כאן (או במקום אחר) - לא מדברת על פגיעה אישית של מישהו בי,
מקומם אותי שאנשים נפגעים מהתנהגות לא ראויה ואומרים להם לחפש את האשם בעצמם, בזמן שלפעמים הוא פשוט אצל מישהו אחר.
מהרעות החולות הקשות ביותר של עידן הניו אייג', הנצחת הקורבנות.

וגם - יש בה משהו שהיא לא מודעת אליו שגורם לה להתנהג אליי לא יפה. אין צורך לנהוג בהיגיון עקום, שכל אחד יטפל בעצמו. לא רואה סיבה להפוך את כל המרחב לארנה טיפולית בה כל אחד משיא עצות רוחניות לאחרים.
מסכימה. אם מישהו מתנהג אליי לא יפה, סביר להניח שהוא אדם שמתנהג לא יפה.
להעביר את האחריות אליי זה פשוט עוול כפול ומכופל.
זה בכלל לא סותר התבוננות פנימית ושיפור עצמי.
זה פשוט גבול ברור מול העולם - מה בתחום אחריותי ומה לא.
ההתנהגות הרעה של אנשים אחרים אינה באחריותי

היי אחת_
_מסכימה. אם מישהו מתנהג אליי לא יפה, סביר להניח שהוא אדם שמתנהג לא יפה.
להעביר את האחריות אליי זה פשוט עוול כפול ומכופל.
זה בכלל לא סותר התבוננות פנימית ושיפור עצמי.
זה פשוט גבול ברור מול העולם - מה בתחום אחריותי ומה לא.
ההתנהגות הרעה של אנשים אחרים אינה באחריותי_

את צודקת, אני מסכימה אתך שאם אדם מתנהג אליי לא יפה, הבעיה היא בו וההתנהגות שלו היא באחריותו והוא צריך להשתנות אבל מה אם אין לו עניין להשתנות? מה אני אמשיך להיות קורבן שלו?
אין לי שליטה על אחרים, השליטה היחידה שיש לי היא על עצמי ואני לא רוצה להמשיך להיות קורבן של אותם אנשים שמתנהגים לא יפה ושהם ימשיכו להפעיל אותי , דיי הייתי קורבן המון שנים לאנשים האלה, לכן יש לי אחריות על עצמי, מאמינה ש"הכל מתחיל ונגמר בי". ואם פגעתי במישהי זו לא הייתה כוונתי.

את צודקת, אני מסכימה אתך שאם אדם מתנהג אליי לא יפה, הבעיה היא בו וההתנהגות שלו היא באחריותו והוא צריך להשתנות אבל מה אם אין לו עניין להשתנות? מה אני אמשיך להיות קורבן שלו?
ודאי שלא.
מפה ועד להגיד שיש בך משהו שגורם לו להתנהג ככה, ההבדל גדול.
והרבה פעמים במקרה כזה התשובה היא להתרחק או למנוע את ההתנהגות של אותו אדם כלפייך
ולא לחפש מה אצלך כביכול מעורר אותה.
זה קצת כמו להגיד לאישה מוכה "בטח יש בך משהו שבגללו מרביצים לך".
האנלוגיה כאילו מוגזמת - אבל ההיגיון אותו היגיון

אחת_

זה קצת כמו להגיד לאישה מוכה "בטח יש בך משהו שבגללו מרביצים לך".
אני כותבת לך מה שאני חושבת ואם זה לא מתאים לך תתעלמי מזה.
אישה מוכה יש בה משהו שמרשה שיתנהגו אליה באלימות כי אולי היא הייתה ילדה מוכה וזה נראה לה נורמלי שמתנהגים אליה כך והתיקון שלה זה ללמוד שהיא ראויה ליחס ראוי ומכבד ולא לאפשר יחס מתעלל, לעומת זאת אצל אישה בריאה זה לא יכול לקרות משום שבפעם הראשונה שמכים אותה היא לא נשארת, זה לא עובר אצלה בשתיקה היא לא תהייה מוכנה ליחס כזה.

אישה מוכה יש בה משהו שמרשה שיתנהגו אליה באלימות כי אולי היא הייתה ילדה מוכה וזה נראה לה נורמלי שמתנהגים אליה כך והתיקון שלה זה ללמוד שהיא ראויה ליחס ראוי ומכבד ולא לאפשר יחס מתעלל, לעומת זאת אצל אישה בריאה זה לא יכול לקרות משום שבפעם הראשונה שמכים אותה היא לא נשארת, זה לא עובר אצלה בשתיקה היא לא תהייה מוכנה ליחס כזה.

נכון מאוד.
וגם ידוע שהרבה פעמים כשאישה מוכה נפרדת מבעל מכה, אם היא לא עברה איזה תהליך עם עצמה, היא תמצא שוב בן זוג מכה.
עדיין זה יהיה מאוד אבסורדי אם הבעל המכה יגיד לה: 'את צריכה ללמוד להפסיק למשוך אלייך בעלים מכים'.
וגם אם מישהו מבחוץ יאמר לה 'הבעיה שאת מושכת אותם אלייך' - זה לא יועיל לה ורק יזיק.

מה שאולי כן יכול להועיל זה לעזור לה להתחיל להאמין בעצמה יותר, כך שהיא תפסיק למשוך אליה כאלה שינצלו את חולשתה.

אבל נדמה לי שדי חרגנו מנושא הדף, לא?
אולי כדאי לחזור לנושא הדף. או להעתיק חלק מהדיון לדף מתאים ולהמשיך שם.