רציתי לכתוב על תהליך התנקות שאנחנו עוברים בתקופה האחרונה, מאז המעבר הביתה והיציאה מהמסגרות. הילדות שלי ממש מראות סימני גמילה מובהקים - כולל התפרצויות, צעקות, והתקפי בכי בלתי מוסברים על דברים כל כך קטנים שצריך לעתים מיקרוסקופ כדי להבחין בהם. לוקח להן זמן להפנים, למשל, שלא צריך לצעוק כל כך חזק בשביל שמישהו ישמע אותך, או יתייחס אליך. כמה עצוב לי לחשוב שזה מה שעבר עליהן בשנים האחרונות
הקטנה שלי, מחמל נפשי, ציפורי גוזלי האהובה, ממש רואים איך בחודשים הספורים ששהתה בגנון/משפחתון כמה שעות בכל יום כבר הספיקה לפתח לה התנהגות לוחמנית, קולנית, ואפילו רוע בסיסי שכל מטרתו להראות: אני יכולה עליך, תזהר ממני. אני משתדלת להרעיף עליהן הרבה אהבה עכשיו. המון חיבוקים, המון נישוקים, המון ציצי לילדים הרלוונטיים... לפעמים חיבוק זה כל מה שצריך כדי להרגיע ילדה כעוסה ורוגזת. לפעמים זה לא מספיק. לפעמים גם אני כעוסה ורוגזת, כמו בפעמים שהמפקחת מתקשרת ומעיקה לי על הנשמה, כי אין אצלנו מספיק פינות סוציודרמטיות.
וגם לגלות שחלק מאמוטיקוני הפרדס תואמים לאלה שכאן 
תודה שבאתן. אני כמעט בטוחה שאני מזהה את כולכן - גלי, נפגשנו ביום חמישי? וסלטפירות - אתם בחוצלארץ? אם כן, אז אני יודעת ואיזה יופי לגלות פה אנשים מוכרים... 
...
.... ובכל זאת לא לגמרי בלי הדרכה והכוונה (או שאני לחלוטין לא מבינה את נושא האנסקולינג, מה שבהחלט אפשרי). בכל אופן, אני מרגישה שזה יהיה לא נכון לתייג אותנו או לשים אותנו בתוך קופסה שעליה מודבק בגדול "אלה עושים אנסקולינג" או לחילופין "אלה מחנכים בבית".... מה שאני מרגישה הכי נכון לעשות זה לתת לילדים להוביל את הדרך שלנו, ובהגיע עניין כלשהוא אז לחזק אותו ולספק להן את הדרכים להגיע לעוד מידע לגביו, ולעשות איתן דברים בנושא הזה. מצד שני, אני מרגישה לא בנוח עם חוסר מסגרת מוחלט, ולכן החלטתי על כמה דברים בינתיים (והכל פתוח לשינויים כמובן...):
וגם השתתפות בסיור בנושא יהדות תימן, ביקור בירושלים אצל אחי שיראה לנו קצת על צילום, חדר חושך, טכניקות וכד', וכמו כן ביקרנו הבוקר בספריה ובאמתחתנו ספרים בנושא בעלי חיים (וחתולים בפרט), וספרים של ע. הלל.![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
שזה הדבר הכי מתוק שנשמע בביתנו לאחרונה (כי הן רבות. המון. וזה משמח אותי לשמוע שהן בעצם דווקא רוצות אחת את השניה). ועוד משהו נחמד - היא יכולה לנסוע בספטמבר ואף אחד לא ידאג שהיא תפסיד ביצפר 
לא ולא. לא ככה אני רוצה. איזה מזל שאפשר לחזור בי מהעניינים האלה, ולהאט את הקצב, ואין לי "תכנית לימודים" שאני חייבת או שהן חייבות להשלים בזמן....
(חבל שאין אחד |מקיא|) ועפרונות ומחק ומחדד ומספריים ונייר דבק, וגם דבק סטיק וטושים צבעוניים. גם מכתביות קניתי לבנות, כי הן עסוקות לאחרונה בלכתוב מכתבים לסבתות/בנות דוד/חברות שלהן, ולשלוח בדאר (מה לומדים מזה: כיצד פועל הדאר, כיצד נשלחים דברי דאר - קיבלו הסבר מאוד מעניין ומחכים על משלוח דואר אויר לסבתא השוייצרית מאת מאיר איש הדאר החמוד שלנו - וגם איך משלמים ומחשבים עודף, כתיבה, ניסוח מכתב, ציור ואמנות 
). מאיה לקחה את תיק הגן של השנה שעברה וסידרה לה ילקוט נחמד. אני אציע לה גם את הילקוט של יובל שקנתה (ובסוף לא השתמשה כי בעוונותיה היא בחרה בברבי, ובכיתה מישהי אמרה לה שברבי זה מפגר ומאז היא לא רצתה יותר 
). בקיצור הילדה בעננים. היא תיקח את זה לסבתא.
