רע לי כאמא

תגידו: ולמה ציפית כשנכנסת להריון?
נכון.
הייתי יכולה לצפות לכל מה שנפל עליי עם הלידה.
ובכל זאת ככה זה.
קשה לי.
רע לי.
אני לא רואה מפלט מהדיכאון בו אני שרוייה.
ללכת לפסיכולוגים? - לא רוצה. ניסיתי בעבר. תקופה ארוכה. זה לא עזר לי בכלל. רק אשר לי שאני מתוסבכת.

כל עם ישראל עושה עכשיו ליל הסדר.
אני? - כלום.
בוכה.
אין לנו חברים אליהם יכולנו ללכת ולמשפחה אנחנו לא הולכים.
אז רצינו לעשות ליל הסדר בעצמנו עם בתנו התינוקת.
וגם זה לא יצא לפועל.

אני מרגישה כמו במערבולת שסוחפת אותי מטה מטה
ובו זמנית אני במירוץ
כי אני לא רוצה שכל זה יעבור לבת שלי
כל הדכאון הזה
כל הקושי הזה בחיים
כל הבלבול.

כל כך כל כך רע לי.
אני מרגישה בודדה.
עצובה.
מבולבלת.

נראה לי שאני מתחילה לחזור על עצמי אז אפסיק כאן.

בן הזוג לא מבין.

לא מסוגל להכיל את הדיכאון שלי.

ואני מבינה אותו.

אני מנסה לחשוב: אולי פרחי באך?
יש למישהו נסיון עם זה?
אולי רעיונות אחרים?

הי

את נשמעת לי תחת המון המון לחץ.ואולי הצבת לעצמך סטנדרטים גבוהים כל כך ועכשיו את מרגישה נפילה אינסופית.
לא כל עם ישראל עושה סדר וזה בכלל לא משנה מה כולם עושים.ממש לא.
משנה מה קורה איתך.ולמה את לא יכולה "סתם" להנות מערב משפחתי עם איזו עוגה טעימה.
מנסיוני אני יכולה להמליץ לך על טיפול שמשלב פרחי באך אבל לא רק.צריך תמיכה במקביל;שיחות,דמיון מודרך,מגע,הילינג.לשחרר לשחרר לשחרר.לנקות את הבאלגן ולמצוא סדר פנימי חדש כאישה צעירה שהיא,גם,אמא.
לכולנו יש תקופות קשות.של ירידה.אל תתייאשי.את יכולה למצוא את המטפל/ת שיתאימו לך.
חג שמח!

ניסיתי פרחי באך והם מאד עוזרים. אל תתייאשי. נראה לי שבנוסף למש בת ההרים אמרה את גם צריכה איזו אזרה פיזית בבית. תינוקת חדשה זה הרבה אושר אבל גם הרבה מאד עבודה. תנסי למצא איזו אזרה כדי שתוכלי לנוח ולהקדיש זמן רק לעצמך. עם הזמן זה יסתדר.
חג שמח שיהיה לך@}

תודה לכן.
המון המון תודה.
עשה לי טוב להיכנס לפה שוב, אחרי טיול רגלי חסר תכלית (וחסר תועלת) עם בן הזוג והתינוקת, ולראות את מה שכתבתן.
האם אוסתיאופת יכול לעזור בעניין?
אני יודעת שהוא מטפל יותר בדברים פיזיים, אבל האם כדאי ללכת לאחד כזה - פשוט אני מכירה אחת טובה - ולספר לו גם את הדברים האלה?
האם היא תוכל לעזור לי?

לקחתי כרגע טיפות רסקיו רמדי. בפעם הראשונה בחיי.
מקווה שיעזור לי לפחות לעבור את הלילה.

אני תחת לחץ כי אני לא רוצה שהבת שלי תסבול מזה.
היא כבר מספיק סובלת.
בנוסף אני גם ככה לא מרגישה שאני מתפקדת כבת זוג
ועניין הדכאון הזה לא עוזר לכך.

אהבתי את מה ש בת ההרים כתבה
נשמע שאת תחת הרבה לחצים
וכדאי לך לטפל בעצמך
דיכאון לעיתים הוא מחלה ממש כמו כאב גרון או דלקת אוזניים
טפלי בעצמך
בדיקור, אצל פסיכיאטר, אצל מרפא הוליסטי, פרחי באך......... במה שאת מאמינה
מצאי לך מעגל נשים קרוב למקום שאת גרה
לדעתי אוסטיאופטית תוכל אולי להמליץ לך על בעל מקצוע שיוכל יותר לעזור בנושא הדיכאון.
טפלי בעצמך יקירה, טוב מאד שפנית לעזרה

נתנו לך כאן עצות מצוינות, גם אני חושבת שכדאי לשלב תמיכה אנושית (מטפל/ מעגל נשים) ו לשחרר לשחרר לשחרר.לנקות את הבאלגן ולמצוא סדר פנימי חדש כאישה צעירה שהיא,גם,אמא. וגם תורידי מעצמך לחץ, _היא כבר מספיק סובלת. - ממה היא סובלת? בהצלחה.

רק שתדעי שקראתי וחושבתי עליך
לדעתי כדאי שתגדירי איזה אופי את רוצה שיהיה לדף: תמיכה? עצות? דיון?
יכול להיות שאומגה שלוש יכולה להועיל
וגם אמפתיה לעצמך ולבן זוגך
וטיול באוויר הצח
טיפול שיאצו
וסבלנות...

אתם בתקופה של שינויים. המצב היום לא דומה למה שיהיה בעוד זמן מה. מה שכן - אני לא רוצה לבאס אותך, אבל נראה לי שזה הזמן לנטוע במחשבותיך את זרע השינוי ולראות לאן הדברים יזרמו.

מאחלת לך כל טוב והצלחה בדרך שתבחרי...

בתקווה שתצליחי מכאן לעלות למעלה במסע שלקחת על עצמך.

לא אמא עדיין, אבל חייבת להגיב.
נשמע שאת חווה טלטלה קשה וטבעית, אמהות נראית כמו לי כמו כניסה למכונת טרנספורמציה שאי אפשר לנחש איך תצאי ממנה.
מן הסתם יש גם הרבה דברים מהחיים שצפים ועולים בעקבותיה, אנחנו נוטים לשחזר את הבעיות שלנו בכל תחום מחדש.
אז רק רציתי לומר לך שנגעת ללבי,
ולפנות לעולם ולבקש עצה או רעיון נראה לי צעד ראשון נפלא בדרך להתחדשות.
שיהיה בכל זאת חג שמח.

אין לנו חברים אליהם יכולנו ללכת ולמשפחה אנחנו לא הולכים.
להיות לבד אחרי לידה זה מתכון (כמעט בטוח) לדיכאון.
תמצאי לך חברה נעימה ומתאימה, זה כבר יעשה המון.
בהצלחה

_אז רק רציתי לומר לך שנגעת ללבי,
ולפנות לעולם ולבקש עצה או רעיון נראה לי צעד ראשון נפלא בדרך להתחדשות.
שיהיה בכל זאת חג שמח._ @}

אשמח לדבר איתך, חושבת שאוכל לעזור לך.
אם תרצי תתקשרי - 050-8821287

דיכאון לעיתים הוא מחלה ממש כמו כאב גרון או דלקת אוזניים
לא לעיתים.תמיד.
להיות לבד אחרי לידה זה מתכון (כמעט בטוח) לדיכאון
מסכימה.מנסיון אישי.וגם יש לזה השפעה על הזוגיות.אנחנו מצפות מבן הזוג להיות הכל בשבילינו ולעזור לנו.אבל גם הוא,רק בנאדם.

מנסיוני בתקופה קשה מאד שכללה גוף ונפש.טיפלתי במקביל.הפסיכולוגית עזרה עם הנפש והדיקור סיני עזר עם הגוף.ככה שהרעיון של האוסטאופתית יכול להיות מעולה כנקודת התחלה.אולי באמת היא תיתן לך תשובה לגבי הנפש.

לפני הכל שולחת לך חיבוק גדול וחושבת שזה טוב בכל מצב שתתני חיבוק לעצמך.
אנחנו לא מכירות וכל מה שאפשר הוא לנסות להאיר לך נקודות למחשבה, גם שלל העצות שתקבלי, צריך לקחת בחשבון שכל אחת מאיתנו באה ממקום אחר, עם חוויות אחרות, עם רקע שונה וכל עצה שתקבלי תהיה מהמקום ההוא, כוון שכל אחת נמצאת במקום אחר בחייה עם המשקל של זה.
אני חושבת שחשוב להבין לפני הכל, שהכל תלוי בנו, לקחת אחריות עלהחיים שלנו, לדעת שבהחלט חשוב לבקש עזרה מבחוץ אם הגעת למסקנה שזה מה שאת צריכה, ועם זאת לא לתלות את הכל החוצה, אף אחד מבחוץ לא יכול לבוא ולעשות הוקוס פוקוס ולהפוך אותנו לשמחים, וכל זמן שאנו תולים את האושר שלנו במשהו חיצוני הוא אף פעם לא יהיה שלנו, וכשאותו "משהו" חיצוני ייעלם, האושר יילך איתו.
כמו שאמרו לפני, נשמע שעם הלידה עברת טלטלה לא קטנה, יעזור לשבת לכתוב, אני מאמינה גדולה בכוח הריפוי שיש לכתיבה, להוציא החוצה את מה שאת מרגישה במילים הכי קרובות לך, בלי מסננים, בלי מילים יפות, פשוט לשפוך הכל. הנייר סופג כל מה שתעלי עליו והוא אף פעם לא עונה

ולא שופט את מה שנכתב.

יכול להיות באמת, כמו שנכתב כבר, ששמת לעצמך רף מאד גבוה של איך דברים צריכים להיות ולהיראות, איך את צריכה לתפקד כאמא, איך את צריכה לתפקד כבת זוג, כבת, ופתאום כשאת משווה את מה שהחלטת "שצריך" לבן מה שאת חווה במציאות, הפער גדול כל כך שכל מה שאת מצליחה להוציא ממנו הוא דיכאון, תיסכול, תחושת אכזבה וכישלון. אולי הצעד הראשון הוא לכתוב על דף את כל מה שאת חושבת "שצריך" ואחר כך לקחת ולשרוף אותו. ואז לשבת ולכתב מה יש. חשוב מאד להיות מודעת למידות שלך, מה את יכולה לעשות באמיתי, במקום להגדיל ולהעצים את מה היית רוצה להיות מסוגלת לעשות.
אני מאמינה בראיית הטוב ובהכרת הטוב, ואולי יהיה נכון לשבת ולכתוב מה כן טוב בחייך, הדברים שאת אוהבת. ואז לכתוב מה לא טוב ולראות איפה הפערים, וצעד צעד, ואולי עם עזרה ממישהו שאת סומכת עליו, לראות איך ניתן לגשר על הפערים האלה.

אני חושבת שיהיה טוב לעשות את זה עם בן הזוג, לפתוח האחד מול השני, בהכי אמיתי שיש, את מה שאתם מרגישים, ולראות כיצד אתם יכולים לעזור אחד לשני. מאד חשוב לדבר ולהקשיב האחד לשני ובאמת להגיד הכל. אף אחד מאיתנו לא נולד עם ידע BUILT IN של מה בן הזוג חושב ומרגיש, לא לקחת כמובן מאליו שהוא או את "אמורים" לדעת ולא חשוב כמה זמן אתם ביחד. מה שלא נאמר לא קיים. ואז, כשהכל על השולחן אפשר לשבת לעשות סדר.

אל תשפטי את עצמך, אל תלקי את עצמך, חמלה כלפי עצמך הוא רגש חשוב.

הרגשתי בדיוק אבל בדיוק כמוך
עזר לי לכתוב באתר כל יום מה אני עושה ומה אני מרגישה ולקבל המון תגובות מעודדות
עזר לי ועדיין עוזר לי טיפול אצל אורנה שפרון. חבל שלא הכרתי אותה לפני הלידה...
טיפול והתיחסות לבעיה הכרה בה וטיפול בה ובעצמך זה הצעד הראשון לפתרון
וחוץ מזה להיות אמא, לפחות עבורי, זה לא אושר מופלא ואהבה אין סופית. זה קשה זה מתיש זה מיאש זה מטלטל מבחינה רגשית זה חושף לביקורת זה מחביא ממך את עצמך זה מטיל עליך אחריות גדולה כל כך שאת מרגישה שאת רוצה להעלם אבל לא יכולה זה אינטסיבי כמעט עד אי יכולת לשאת עוד ועוד מליון רגשות קשים. וזה גם לפעמים אושר ואהבה וגדילה רוחנית ושינויים מבורכים. אבל בשבילי מי שמתאר הורות כמצב מאושר חוטא לאמת.

אם את רוצה להתאושש מהר מהדכדוך או הדיכאון - גשי קודם כל לפסיכיאטר. גם לשיחות, אבל גם כדי לקבל טיפול תרופתי. אין סיבה לסבול לשווא, ושיחות, כתיבה וכו' פשוט לוקחים המון זמן. אם אני הייתי לוקחת טיפול תרופתי כשהציעו לי, לא הייתי גוררת חודשים של דיכאון, וסוחבת רגשי אשמה עד היום, שנים רבות אחרי הלידה. קודם כל להרגיש טוב, אחר כך אפשר להתחיל לחשוב מה הלאה. בהצלחה.

כל תהליך נכון לוקח זמן, לכל אחד את הזמן שלו. אישית, אני לא מאמינה בפתרונות אינסטנט, לפחות מניסיון שלי והאנשים שקרובים אלי, כל דבר אינסטנט הוא לא אחר מאשר פלסטר ואינו פותר שום דבר באמת.

קודם כל להרגיש טוב, אחר כך אפשר להתחיל לחשוב מה הלאה
מה זה להרגיש טוב?
להרגיש טוב זה משהו שבא מבפנים, ואם לא טוב בפנים איך אפשר להרגיש טוב? מה שמתואר כאן הוא מצוקה פנימית , אז היא תיקח תרופה שתתן הרגשה טובה ואז מה? אם ככה, אז למה לקחת תרופה, אפשר פשוט לעשן ג'וינט, ולהרגיש טוב, זה באמת פתר את המצוקה?
אני כותבת את הדברים מהמקום בו אני מאמינה, ואני מאמינה שכשרוצים באמת לפתור דברים, לעומק, ואמיתי, אין קיצורי דרך.

היי, כתבו לך הרבה דברים חכמים ואני רוצה רק להוסיף שקיים פרויקט "אם לאם" שמציע ליווי לאימהות לתינוקות עד גיל שנה - ללא תשלום
טל' 03-6472411

שליחה על ידי דו* » 03 אפריל 2007, 20:12

אמא יקרה, אני מסתכנת ש"יקפצו לי על הצוואר" אבל אני רוצה להמליץ לך על ציפרלקס. שלוש שנים מיום שילדתי את בתי השנייה סבלתי מדיכאון אחרי לידה... (שלוש שנים, זה כבר הרבה מעבר לאחרי לידה, לא?) בסוף נמאס לי, הבנתי שאין לי סיכוי לחשוב בצורה בהירה כל עוד ערפילי הדיכאון לא יתפוגגו מעט. הלכתי לרופא, תוך שלושים שניות הוא רשם כדורים, אני לוקחת אותם כבר חודשיים, ואכן הראש התבהר מעט, והחיים נראים פחות שחורים (ולעתים אפילו יותר ורודים). דבר נוסף שעוזר מאד הוא דיקור. מאד ממליצה על שני הדברים האלה כדי להצליח לראות את העולם, את המצב, את המציאות, באור יותר מפוכח והגיוני ולהתמודד עם הדברים באורח יציב ומועיל יותר.

אני רוצה להמליץ לך על מטפלת מדהימה שעושה טיפול משולב של רפלקסולוגיה ופרחי באך.
היא מקסימה, זולה יחסית ואשמח לתת לך את הטלפון שלה אם את מעוניינת.
דרך אגב היא מכפר בן נון (ליד לטרון,רמלה).

לא יודעת אם רלוונטי לך אבל יש פה דפים:
דיכדוך אחרי לידה
דרך שונה להתמודד עם הדיכאון

ובכלל כל הדפים שיעלו אם תחפשי: "אחרי לידה"

רוב מי שאני מכירה חוותה דיכאון בעוצמה כזו או אחרת אחרי הלידה

אהבתי את מה שכתבה ינשופה - כל כך מדוייק!!!!
אמהות נראית כמו לי כמו כניסה למכונת טרנספורמציה שאי אפשר לנחש איך תצאי ממנה.

חשוב לדאוג לויטמינים, ל B12, אומגה עשה לי פלאים בתקופות של דיכאון, וכל מה שיכול קודם כל לחזק אותך.
לאכול טוב. לדאוג לדברים הכי בסיסיים. זה נותן התחלה של כוח ורצון להתאושש.
לישון. לנוח.
מאד מובן שהשינויים אחרי לידה כל כך קשים.
זה כל כך אנושי להרגיש כמו שאת מרגישה אחרי לידה ושינויים בחיים.
זה כל כך אנושי להרגיש שאת לא בסדר...
מותר לך לעבור תקופה קשה.
שולחת חיבוק גדול.

שליחה על ידי טלי* » 07 אפריל 2007, 21:03

שני דברים שמאד עזרו לי -
חפשי קבוצת אמהות לאחר לידה באיזור מגורייך והתחילי ללכת למפגשים. נסי למצוא שם חברה טובה.
גייסי עזרה וצאי לבד / עם בן הזוג / עם החברה לבילוי איכותי - מסאג', סרט, טיול בטבע, מה שעושה לך טוב.

אצלי זה בא אחרי הלידה ה-3, אני זוכרת ערמות הכביסה,המלוכלכת והנקיה, הכלים בכיור שהעלו עובש,הבלגן שחגג, התפרצויות הבכי והזעם, ההתרחקות הנפשית מהבעל, עד שחברות תפסו יוזמה פנו לאחות הקהילתית, היא באה הביתה, בשלב ראשון הרגיעה אותי שזה נורמלי להרגיש כך, שאני לא משוגעת, שאני לא אפגע בילדים שלי בדכאוני,ונסעה איתי למרפאת חוץ בבי"ח שלוותה, שזה מקום מדהים לטיפולי חוץ, עברתי טיפול של 3 חודשים.(פעם בשבוע,) יצאתי משם גאה בעצמי וביכולות שלי,אמא גאה, רעיה מאושרת, אני חושבת שאם לא הייתי מקבלת את הפסיכותרפיה, הייתי היום מאושפזת או גרוע מכך, אני מתחננת טפלי בעצמך, זו לא בושה, ואם את חושבת על ביתך זה הדבר בטוב ביותר שאת יכולה לעשות בשבילה, אם את לא מבינה עדיין שזה הדבר הטוב ביותר עבורך.

אין לי הרבה מה להוסיף,כתבו לך הרבה דברים חכמים פה,הייתי שם גם,בשבילי הלידה הייתה טריגר לדברים קדומים שעלו,אפשר לראות גם את ההזדמנות,לפגוש כאב שטמון בנו,להכיר אותו,אבל כמובן שעם עזרה,לגוף ולנפש.וכמה שיותר עם המון,אבל המון פירגון לעצמך.

אני שונאת, שונאת, שונאת את עצמי, הלוואי שאלוקים היה לוקח אותי היום, שאני לא אהרוס לאחרים ביצר ההרס שלי, כל השנים של הטיפולים, הלימוד העצמי , התובנות, הלקחים, הקבלה העצמית נופלים שדודים ברגע אחד כזה, האבן בפנים מעיקה, בתחושה של תיסכול מעצמי, איך אני נופלת כל פעם לאותה מלכודת ידועה מראש, איך לא הסכלתי לזהות את המצב המתהווה מולי ולהכין את עצמי מהפיצוץ האישי העומד לבא? מתי אני כבר אלמד? מתי אני אבין, שזו לא הדרך? ככה לא מתנהגים, זה לא מביא לשום מקום במקרה הטוב אלא מחזיר אחורה מה שכבר נבנה, אני שונאת את עצמי ואם כך איך יאהבוני אלה שמסביבי? מנסה לא להגיע להרגשה של הקורבן, אבל נמצאת בה באופן תמידי,קשה מתוך השנאה העצמית ,והכעס על עצמי, לראות את הטוב שכבר הושג, לא דף חלק, אמרה עלי מישהי וצדקה,לא יכולה לצאת לפרוייקט אחר, כשבחיי המים עדיין סוערים, וימי הסערה רבים מימי השקט,או מהימים שהמים חמימים ומזמינים,שונאת את עצמי כבר אמרתי?

טוב שהמחשב סופג הכל, טוב שיש למי לשפוך ת'לב, טוב שהמשכתי לשוטט בבלוגים במקום ללכת למיטה ולנסות לישון ולשכוח מהכל, טוב שיש את "באופן טבעי" ולמצא פתרונות שהיו יכולים לעלות המון כסף, תראו מה מצאתי:ותודה לעירית לוי על הבלוג אחריות במקום אשמה, או משהו כזה

אשמה באה לידי ביטוי בפועל בהלקאה עצמית או במתן תירוצים והצדקות.
אחריות- יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנצלות, בהבטחה עתידית, בפעולות ספציפיות או בהחלטות מעשיות ביחס לעתיד.

אשמה לוקחת לעבר – אחריות לוקחת לעתיד:

אשמה מתייחסת למה שהיה, לכמה הייתי "לא בסדר", לאיך פישלתי ואיך הכל היה יכול להיות אחרת אם רק הייתי... היא כוללת בתוכה רק הלקאה עצמית על פעולות שנעשו כבר.
אחריות מתייחסת למה שיש בכוונתי וביכולתי לעשות מרגע זה ביחס לאירוע מסויים.

אשמה מקטינה – אחריות מעצימה:

אשמה מקטינה אותי, מפחיתה מערכי, מזלזלת ביכולותי, ומותירה אותי מרוּקנת ונטולת אנרגיות. הטחת אשמה באדם אחר עושה לו בדיוק את אותו הדבר.
אחריות מעצימה ומחזקת אותי. שמה את "ההגה" בידיים שלי ומאפשרת לי לנווט את חיי על פי בחירתי.

אשמה או הלקאה עצמית היא לא רק ההיפך מלקיחת אחריות, אלא היא דרך שמאפשרת להמנע מלקחת אחריות.
זה מנגנון מתוחכם: עשיתי טעות ובעקבותיה אני מלקה את עצמי. ההלקאה הזו היא כביכול עונש ש"מפצה" על הטעות שעשיתי. זו אשליה של לקיחת אחריות.

טוב, עכשיו לעבודה. כמה דקות עם עצמי , לקרוא שוב, וללמוד הלאה , להקים את עצמי מהבאעסה (-:.

רע לי כאמא
כמה מדוייק
זה בדיוק מה שאני מרגישה
אין לי סבלנות
אין לי כח
מרגישה בדידות
מרגישה כבולה
מרגישה טובעת
רוצה חופש
ספונטניות
מרחב פיזי וריגשי
אני מרגישה שידיי כבולות
אני מרגישה שצרכיי אינם מסופקים כלל
אני כועסת
אני עצבנית
אני לחוצה
אני אלימה

מחפשת מזור
נחמה
תמיכה
שיושיטו לי יד ויקחו ממני את עומס
את הכאב
את האחריות
את הפחד

הכל מוצף ויוקד ושורף וכואב

רע לי כאמא

כמה זמן את כבר אמא?
יש לך בן/בת זוג שעוזר?

האם יש לך תמיכה כלשהי? חשוב שלא תהיי לבד.
זו יכולה להיות תקופה כזו.. כמה זמן אצלך זה נמשך? חשוב להבין מאיפה נובע הקושי, כל מה שאת מתארת הם סימפטומים - ביטוי.
זה מעולה שאת מוציאה, יוצאת החוצה עם הקושי, גם אם היציאה כרגע היא רק ווירטואלית.
עכשיו רק צריך לדאוג שתקבלי את המענה לו את זקוקה.
מה יכול לעזור לך פיזית -
האם את ישנה כמו שצריך, אוכלת טוב?

זה סמפטום של החברה החולה שלנו. כל אחד לעצמו, אין עזרה הדדית (חוץ מאשר אצל דתיים), האשה אחרי לידה מתבוססת בבדידותה. קשה.

אני כבר כמעט ארבע שנים אמא. שני ילדים. הקטני בן שנה
יש לי בן זוג
מפרנס קצת עוזר קצת
זהו
לא ישנה טוב
לא אוכלת טוב
לא שותה מספיק
הולכת לשיחות אצל פסיכותרפיסטית וזה מציף המון המון דברים שלא ממש תורמים לשמחה היומיומית הפשוטה
וכן אני מרגישה בדידות תהומית
מרגישה ש"נדפקתי" לפעמים
היום דווקא היה יום טוב
כי יצאתי לשעה לבד ללא ילדים ופגשתי חברה לכוס קפה. לא יאומן!!!!!!!!!!!!
תודה כל כך תודה
אשמח לספר עוד
אשמח לשיחה
להקשבה
לניסיון שלכן לסיפורים
האם גם אתן לפעמים "מתחרפנות"? איך עובדים על הסבלנות? זה יעבור כשייגדלו? מתי? גם אתן חשות שזה כה אינטנסיבי? שוחק?

כוכבית יקרה,

קודם כל אני שולחת לך חיבוק, כתף ומידה מסוימת של הזדהות.
אני אם צעירה ממך (שנתיים וארבעה חודשים), ובהחלט יש ימים פחות טובים, יש בדידות גדולה, זה אינטנסיבי, זה שוחק.
גם אני לא ישנה מספיק, ואין ספק שזה גורם משמעותי בהשפעה על מצב-הרוח.
ועדיין (ובינתיים) טוב לי כאמא. אני אנסה לשתף אותך קצת בטוב הזה, אולי זה יעודד.

אכילה ושתיה - יש דרכים לשפר: אם את מבשלת - אספי לך רשימה של מתכונים מהירי הכנה (למשל: אורז מלא ובולונז - משביע, מזין, מתאים גם לילדים וקל לאכול איתם במקביל),
החזיקי בזמינות פירות, פירות יבשים (שקדים ותמרים לנשנוש מתמשך).
השתיה היא ענין של הרגל - להחזיק בקבוק מים צמוד. אם אין מגבלה כלכלית, את יכולה לקנות בקבוק רב-פעמי נחמד וצבעוני, שיעשה לך שמח, או כוס יפה ומיוחדת - שנעים לך לשתות בה.
לשתות גם בלילה. אם את בין כה לא ישנה הרבה, תחזיקי כוס מים גדולה ליד המיטה ותקפידי לסיים אותה עד הבוקר.

הולכת לשיחות אצל פסיכותרפיסטית וזה מציף המון המון דברים שלא ממש תורמים לשמחה היומיומית הפשוטה
אולי תשקלי (באותו זמן וכסף) תרפיה בצורות אחרות, מעשירות יותר: קבוצות תמיכה, תרפיה באמנות, ביצירה, מדיטציה ודמיון מודרך, מקום שתוכלי גם לפרוק, גם להתבטא וגם להיות בקבוצה.

חשיבה חיובית מושפעת גם ממילים. נסי לכתוב לעצמך רשימה קצרה שכותרתה: טוב לי כאימא (או לתאר בימים טובים - מה היה שם טוב).
אומרים שהאושר נמצא בפרטים הקטנים.

איך עובדים על הסבלנות?
קודם כל בנשימות עמוקות ורגועות. לא לשכוח לנשום כמו שצריך. זה עושה טוב לגוף ולנשמה.

זה יעבור כשייגדלו?
זה לא משנה. אל תחכי לזה שהם יגדלו, זה יקרה בין כה וכה. נסי להנות מהדברים הטובים שיש עכשיו, שאולי לא יחזרו בעתיד.
כשיגדלו יהיו עוד דברים, דומים ושונים. אבל תמיד תזכרי שהאופן בו הם גדלים, זה בזכותך, ושזו זכות שלך לראות אותם גדלים.

הקטנטונת נרדמה אז אני הולכת להשלים שינה לפני שהגדול מתעורר.
מקוה שישתפר אצלך. הקשבה תמיד תמצאי כאן.

הי לימונית מקסימה
כל כך תודה
אני אנסה מה שהצעת וארשה לעצמי לשתף כאן
אבל לא עכשיו
הבת שלך איתך בבית?
כי האינטנסביות בביית איתם כל יום כל יום בלופ בלתי נגמר פשוט שוחקת אותי עד דק. אני לא מבינה איך עושים את זה

לימונית יש לך בן שנתיים ורבע ותינוקת?

הי כוכבית, שולחת לך קודם כל אהבה רבה.
מבינה אותך מאוד. יש לי 3 ילדים, והיו תקופות שממש היה לי קשה איתם.
היום עדיין יש ימים פחות טובים, אבל כל מה שאמרת קודם-
כעסים, אלימות, עייפות, פחדים, חוסר סיפוק... הכל היה שם.
אם את הולכת לפסיכותרפיסטית שגורמת לך להציף דברים, בלי לפתור אותם באותה פגישה, ואת הולכת בדיכאון הביתה,
הייתי ממליצה לך אולי להחליף טיפול.
את צריכה טיפול שייחזק אותך ולא יחליש אותך.
(בצהוב יצא לי: אין טעם לחבוש את היד כאשר יש חתך עמוק ברגל) סימבולי אבל מדוייק לדעתי לעניין.
אני עשיתי בזמנו הרבה עבודה בתטא הילינג, והחיים שלי התחילו להיות הרבה יותר זורמים.
בעצם באמת עשיתי קודם ציור אינטואיטיבי... (נזכרתי פתאום).
להיפגש עם חברות זה must. גם אם זה קשה לארגן...
הקטן שלי עדיין בבית (בסוף החודש בן 3) וזה באמת יכול להטריף לפעמים

ואם את צריכה יד תומכת, או אפילו מישהי שתבוא להשגיח על הילדים כשאת הולכת לנוח... תעשי את זה.
בהצלחה.
אה, ויש גם דף צעקה וירטואלית.. (או צרחה וירטואלית)

הי כוכבית.
אני בבית עם בן השנתיים ורבע ועם התינוקת (5 חודשים). את צודקת בהחלט - כמעט בלתי אפשרי סביב השעון,
לילה ויום, באינטנסיביות שכזו, תוך רצון לספק להם את הטוב ביותר, בתחושה שאף אחד לא באמת מבין את המאמץ שאת עושה ואת המצב הרגיש שבו את נמצאת.

מה עשיתי? חיפשתי עזרה. החלטתי שאני יכולה ואפילו מעדיפה בלי עוזרת בית, אבל עזרה עם הילדים - כן וכן.
בחורה צעירה בתפקיד בייביסיטר, כשאימא בבית לצידה. סידור די נוח לה ולי. כמה פעמים בשבוע למספר שעות, מגיעה לרענן לילדים קצת את הנוכחות,
לשחק, להקריא סיפור, פה ושם חיתולים ועוד עין משגיחה. אם יש לך אפשרות כלכלית למישהי כזו, אפילו פעם בשבוע - כדאי מאוד.
כך את תמיד בסביבה לראות מה קורה, יש לך פה ושם פנאי לעבודות הבית, לילדים זה גיוון מעניין והסטנדרטים של החינוך נשמרים כמו שאת רוצה.
החלום שלי הוא למצוא חברה טובה במצב דומה, ולא לחפש עזרה בתשלום. אני מאמינה שחלומות מתגשמים בעתם.

(רציתי גם להבהיר שכשכתבתי שאני אם צעירה ממך - התכוונתי בוותק כאימא, אם לא היה ברור).

מה שבטוח, אף אחת מאיתנו לא נולדה וונדר-וומן (וגם הסבתות שטוענות שהן כן, פשוט שכחו מה בדיוק קרה אז או שלא מספרות הכל

).

שליחה על ידי M2* » 27 יוני 2011, 22:33

אני כל כך מבינה אותך. בואי ואספר לך משהו:
גידלתי ארבעה ילדים, הקטן בהם היום בן 8. כל מה שאת מתארת:הבדידות, הלחץ, הכעסים, העצבים, האלימות שלפעמים קשה לשלוט בה, הכל כל כך מוכר. ועם זאת, מסתבר שאחרי כמה זמן שוכחים את כל זה וזוכרים רק את הרגעים היפים, המתיקות, האושר. בתמונות הילדות הם תמיד נראים כמו מלאכים. אחרת איך אפשר להסביר שכשהקטן מבין הארבעה היה בן 6 ילדתי עוד אחד? וזה לא שלא התלבטתי לפני, התלבטתי הרבה ובסוף החלטתי שכן.
מה בדיוק חשבתי? שאני רוצה שוב לתת למישהו שצריך אותי? שאני רוצה עוד יצור קטן ומתוק בבית? או שהייתי אנוכית - רציתי שוב להרגיש צעירה, רציתי שוב להרגיש שמישהו צריך אותי בדרגה הזאת? אולי בעצם פחדתי מהחופש והמאפשרויות שהתחילו להפתח לפני כששוב לא היו לי יותר קטנים? אני לא יודעת, אולי קצת מהכל.

בהריון הרגשתי כמו חלום וגם החודשים הראשונים, בעצם עד גיל שנה בערך, עברו כמו חלום. אבל כשהקטן התחיל להיות פעיל ופעלתן זה התחיל להיות יותר ויותר קשה. שוב התחילו לעלות התחושות של בדידות, עצבים , מחנק לחץ בלתי פוסק. מצאתי עצמי מקנאת בחברות שיש להם ילדים גדולים יותר, בגילאים של הגדולים שלי אבל בלי התוספת, שהן כבר 'חופשיות', בידיעה שיכלתי גם אני להיות שם.

לפני ואחרי הלידה של הקטן היתה לי בראש תמונה ורודה שבניתי לי על מתיקות והנאה, על אינטימיות עם הקטן. אבל בפועל הוא לא קל.
ילד יפה וחמוד אבל עקשן, פעלתן ובעל אופי עצמאי מאד שלא בקלות משתף פעולה. בנוסף, כיום הוא כמעט בן שנתיים וכנראה שמסתמן איזשהו עיכוב התפתחותי בתחום הדיבור (הגדולים שלי דיברו בגיל צעיר יותר וללא שום קושי, וכן, אני יודעת שאסור להשוות בין ילדים, אבל קשה שלא להתייחס לזה) והדבר הזה גורם לי הרבה כאב לב, דאגה וחרדה. אני מתפללת שמדובר רק בעיכוב התפתחותי קל ושיוכל להשלים את החסר, ולא בבעיה יותר מהותית שתלווה אותו בעתיד.

יש לי הרבה רגשות אשמה וגם בושה לגבי מה שאני עומדת לומר, אבל אני חייבת להודות שלעיתים מתגנבת לי לראש המחשבה: בשביל מה הייתי צריכה את כל זה, למה לא הסתפקתי במה שהיה לי, למה לא ידעתי להגיד תודה ולהעריך את מה שיש ופשוט לזרום, למה חיפשתי עוד אתגרים...(לא שהגדולים לא מאתגרים מספיק, מתוכם 3 כבר בקטגוריה של גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך, ) כי זה מה שאני מרגישה שיש לי עכשיו - הרבה אתגרים והתמודדויות לפני , ולפעמים אני מרגישה כל כך עייפה.
אני אוהבת אותו ולפעמים בא לי לבכות, מה הוא אשם שאמא שלו החליטה לשחק בלהיות שוב צעירה ועכשיו פתאום מרגישה שאין לה כוח, מה הוא אשם שאמא שלו ציפתה לילד קל ומושלם, ילד שעשועים שתרווה ממנו רק נחת ובפועל יש לו אישיות משלו ודעה משלו ולא תמיד בא לו לשתף פעולה ולא הכל מצליח לו בקלות....מישהו הבטיח לי שיהיה קל? שאקבל הכל כמו שאני רוצה?
חשבתי שבגלל שיש לי נסיון הכל ילך קל, ואני מוצאת שזה לא כך וזה שוחק לי לגמרי את הבטחון העצמי - כאמא וגם בכלל.
לא בטוחה שמה שאני אומרת פה מובן לאחרים.....אבל זה מקל קצת להוציא החוצה.

הולכת לשיחות אצל פסיכותרפיסטית וזה מציף המון המון דברים שלא ממש תורמים לשמחה היומיומית הפשוטה

שלום לך אישה יקרה,

לא קל המקום הזה עם ילדים קטנים בבית.
אני אתייחס רק לעניין הטיפול. אני מצטרפת למה שכתבו לך. יכול להיות שהמטפלת מצוינת, אבל זה לא נשמע שזה עובד טוב עבורך. ממש לא. עבודה אישית טובה כן צריכה לתרום לשמחה היומיומית הפשוטה.
קרה לי משהו דומה. כשהייתי סטודנטית בטכניון ניסיתי טיפול פסיכולוגי שהיה מוזל. זה היה נורא. ללא ספק יש מטפלים מעולים, אבל אני יצאתי מדוכדכת ממש. בכיתי אצלה בלי סוף - ואני דווקא אוהבת לבכות, ובד"כ יוצאת שמחה מאוד אחרי בכי - ואצלה יצאתי בדכדוך שהלך וגבר מפגישה לפגישה. תוך עשר פגישות הגעתי למקום שפשוט כל חיי נראו לי שחורים. בכל ה - 20 שנה שאני בתחום העבודה האישית, מעולם לא השפיעה עלי ככה שום סוג של עבודה. אפילו כל מיני שטויות חביבות יכולות לעשות לי טוב. בקיצור לשקול את העניין - זו ההמלצה שלי.

תרגישי טוב @}

תודה
איכשהו מעודד אותי שעוד נשים הגיעו/מגיעות למצבי קיצון
בקשר לשיחות- אני מרגישה שהקושי שלי קשור למערכות יחסים עתיקות, לעבר ונראה לי שיש דברים שאני חייבת להציף להוציא לשחרר זו חלק מהמועקה הכללית. אולי באמת זו לא התקופה הכי מתאימה לעשות זאת מאידך אם לא עכשיו אי מתי? אני לא יכולה להמשיך ככה וחייבת לפתור עם עצמי את הקשיים, את התיקים שאני סוחבת
ואני באמת באמת הייתי רוצה להנות יותר מהילדים ואיתם וזה דורש ממני השתדלות ומאמץ. פחות מדי בא לי טיבעי. מבאס אותי.

כוכבית יקרה, אני מצטרפת לכל מה שכתבו לך כאן , ובוודאי לחיבוק והרצון לתמוך.

בקשר לשיחות- אני מרגישה שהקושי שלי קשור למערכות יחסים עתיקות, לעבר ונראה לי שיש דברים שאני חייבת להציף להוציא לשחרר
הדעה הזו שצריך לדבר על דברים ולהציף אותם היא לדעתי מיושנת ומחלישה. מאוד!
אם את הולכת לשיחות וכותבת כאן רע לי כאמא , אז תדעי לך להשיחות האלו אינן בשבילך.
אשמח לכוון אותך לתמיכה שתעצים אותך, יש הרבה אפשרויות היום, תלוי איזה כיוון ומהן היכולות שלך להשקיע.
הרעיון הוא לחזק את מה שיש עכשיו בהווה. להעצים ולהבין איך את יכולה לשפר את חייך, ובעיקר את החוויות-תחושות שלך, להעצים אותך כך שבידייך יהיו כלים לחזק את עצמך ולא תהיי תלוי בתרפיסט כדי שיעזור לך ובטח לא כדי לטחון מילים וענייני עבר.

אם לא עכשיו אי מתי? אני לא יכולה להמשיך ככה וחייבת לפתור עם עצמי את הקשיים, את התיקים שאני סוחבת
הקשיים שלך הם בהווה
אני מרגישה בדידות תהומית
בכך קודם כל עלייך לטפל. את "התיקים שאת סוחבת" תשאירי לזמן אחר, קודם תדאגי להתחזק. אוכל ושינה משמעותיים ביותר בתקופות בהן את בקושי לתפקד, זו הדאגה הבסיסית שלך לעצמך, זה היחס המכבד אותך שאת מעניקה לעצמך.
את מתחילה לדאוג לעצמך. את חשובה לעצמך, לילדייך, למשפחתך. @}

כוכבית יקרה - אני מקווה שהשיחה כאן מעודדת אותך קצת.
מצטרפת לדברי נועה ברוך:
קודם תדאגי להתחזק. אוכל ושינה משמעותיים ביותר בתקופות בהן את בקושי לתפקד, זו הדאגה הבסיסית שלך לעצמך
וגם- אם יש לך אפשרות כלכלית, תקבעי פעם בשבוע עם בייביסיטר שתבוא לשעה-שעתיים ותוכלי לצאת (אפילו לגינה הציבורית הקרובה לבית, כדי שתוכלי לחזור להניק בעת הצורך) להתאוורר קצת.

דבר שמאוד עוזר לי לעבור (ואפילו בהנאה ובכיף) את הימים זה מפגש די קבוע עם חברה (+התינוקת שלי והתינוק שלי כמובן). אנחנו מבלות ביחד בערך 3 פעמים בשבוע לכמה שעות רצוף כל פעם.
אולי תנסי למצוא משהו כזה?

מאיזה אזור את בארץ? יש המון מפגשים למגוון גילאים, במגוון מקומות.

יכול להיות שאם תתחילי לפתור את בעיית הבדידות (במפגשים למשל), ומידי פעם תצאי להתאוורר לבד, יהיו לך כוחות להתמודד עם השיחות בטיפול שאת לוקחת, ותוכלי להפיק ממנו דברים נפלאים.

יש אימהות שהפרש של 3 שנים בין הילדים, נחשב גדול. בעניי, מנסיוני, זהו הפרש שדורש המון המון סבלנות, ועושה רושם, שלא יוצאים ממנו.
בסך הכל, יש לך עוד שנה וחצי של אורח חיים של להיות גננת של פעוטות ותינוקות יחד- משמע- שקשה להרים תורן, אבל אחרי שנה וחצי אלו- את תשוטי לאן שתרצו.
מה שאני מציעה- זה בעצם כמה דברים-
הראשון הוא- להיכנע- בפני מה- תכניעי את הפנטזיה בפני המציאות.
יש לך שני ילדים בריאים ומקסימים, אבל כאמא, את בטח מרגיה שאת לא נותנת לזה ולא לשני-
אי אפשר להקריא סיפור כמו בן אדם- אי אפשר להניק כמו בן אדם.
וזה נכון- אבל הם הילדים- קיבלו ממך אחד את השני.
מתפתחת בביתך עוד זוגיות.
תינוק בן שנה עוד לא משחק עם אחיו, אבל תינוק בן שנה וחצי כבר כן משחק.

עכשיו מתחיל חופש גדול- תמצאי לך איזו ילדה בת 11, 12, שתשחק עם אחד הילדים, במחיצתך.
אפילו להזמין אותה לבריכה קרובה לביתך, וללכת עם הילדים לשחות פעם בשבוע.

מאיזה אזור את בארץ?
אני מניחה שאת חשה בערפל של חיתולים, משפטים לא מושלמים, ארוחות צהריים לא מסודרות, בית על צעצויו, וברקע, הפנטזיה של מה שראית לנגד עיניך- כוכבית אמא מכילה וטובה.
קודם כל תעיפי את הפנטזיה הגדולה. כל שבוע תנסי לקחת ממנה אות אחת- תתחילי ה-פ' של הפנטזיה- מה הכי חשוב לך להעניק, ואינך מצליחה- תעניקי את זה במנות קטנות השבוע- בחסות הבעל... למשל.
בהצלחה.

רוצה עוד להוסיף, שכדאי גם לחשוב חיובי.
כשהייתי במצבך לפני כשנתיים, כתבתי כאן דף תמיכה אמא לא טובה (או משהו כזה). (מחקתי אותו בניקיונות האחרונים).
והעליתי בדיוק את כל מה שאת מעלה.
ברגע ששיניתי את השם שלי ל"מתמודדת" הדברים נראו אחרת.
התחלתי באמת להתמודד. אם אנחנו כל הזמן אומרים לעצמנו כמה אנחנו גרועים ורעים, בסוף אנחנו מאמינים לזה.
תני לעצמך קרדיט.
תגידי לעצמך כל יום כמה את נפלאה. תשבחי את עצמך ותעודדי את עצמך.
דברי אל עצמך, כפי שהיית מדברת אל חברה - תדגישי את הדברים החיוביים ותבטלי לרגע את הדברים הפחות חיובייים.
שולחת לך אהבה ללא תנאי.

תודה תודה תודה
אוח כמה הניפוץ של הפנטזיה כואב ויוקד
ואיזו אנחת רווחה יש לי בשעות שאני מוותרת משחררת את הפנטזיה הזו
אתן כל כך תומכות בי
פעם, מזמן, הרבה לפני שהייתי אמא, הייתי מתבוננת על אימהות וילדיהם, מעולם לא הבליחה בי המחשבה שוואלה לפני חודש חודשיים שנה שנתיים הן לא היו אימהות. לא נתתי את הדעת לשינוי העצום, לשחיקה שיש לאורך השנים. וואו. אני מתבוננת על ילדיי ישנים ואני שואלת את עצמי בקול מהוסס: אני?אמא?

חחח

אני עדיין בשוק שאני אמא. (והגדולה שלי כבר בת 8 + ).

כל כך מזדהה עם הדף הזה. יש לי בת בת כשנתיים. החצי שנה האחרונה פשוט מאתגרת ומתישה. בכלל בשנה וחצי האחרונות - שלל תאונות (אישיות ועל הכביש) מעייפות, החורף הזה שלל מחלות. בקושי הבראתי ואיכשהו הצטננתי שוב.
זו רק אני והיא. אבא שלה מגיע לבקר אותה, משתדל לעזור פה ושם. המשפחה לא זמינה (גאוגרפית).
הכל נופל עלי. הפרנסה. הטיפול, הסידורים, קניות, ניקיונות, הכנת אוכל.
עכשיו היא בכלל בתקופה שהיא רוצה רק אמא. היא לא רוצה שאבא יבוא, אם זה אומר שאמא תלך. אם נהיה כולם 'ביחד' (מילת הקסם שלה לאחרונה בכל הקשר), אז אין לה בעיה כמובן שאבא יבוא.
אני מרגישה לא טובה, לא קשובה, לא נוכחת. כל הציטו למעלה על כמה עבודה ומודעות עד כה לא הכינו אותי - פשוט תפור עלי בול. וגם ה"אין לי סבלונת, אין לי כח, מרגישה בודה, אלימה...". מזועזעת פעם אחר פעם מההתנהגות שלי.
מרגישה חסרת שמחה. פסימית. כולם בטוחים שאני וונדר-וומן, ואיכשהו נראה שברור לכולם שנאי מהסוג המסתדר. אם אני מתפרקת, אבא שלי מיד טוען שאני מתנהגת כמו קורבן (הוא מנסה לעזור, הרבה פעמים יש לו תובנות מדויקות, לומר שקשה לי או לבכות כי אני באמת מתפרקת, ממש לא הופך אותי, לדעתי, לקורבן).
אין חברות נוכחות. הן לא זמינות. גאוגרפית בעיקר. לא מעט שהן גרושות או חד הוריות ולא ממש מצליחות להפגש. מרגישה מבודדת. אני פוגשת את הילדה, אותי, אנשים וירטואלית - הורים בגן ועמיתים בעבודה.
פוגשת את המשפחה פעם או פעמיים בחודש. זהו. לבד. אני והיא. היא ואני.
כותבת ועולות בי דמעות.

בחמישי היה לי יום מזעזע, אחרי שבועיים מתישים, אז משהו מהותי בעבודה ערער את עולמי, כל כך לא בא לי לפתוח גם את החזית הזו. למה אני צריכה לפחד גם שם (משינויים לא רצויים)?
עשיתי תאונה. חברה טובה וקרובה השיבה למייל שלי מיום חמישי, היום יום ראשון. היא בחו"ל, אבל הספיקה לשלוח לי מייל על משהו מקצועי שעשתה, להעלות 17 סטטוסטים בפייסבוק. להשיב למייל המבואס מהחיים שלי לי לקח לה 3 וחצי ימים.

אני מרגישה שאני כל הזמן מתמודדת. ומתמודדת. וכמו שאני רק מרגישה שיש שמץ שיפור במצב, או מיני-רגיעה של שבועיים, הכל מתדרדרת לתהומות חדשים (יום חמישי לדוג').
אני מצליחה שבועיים לעשות טיפונת מדיטציה, או תרגילי-התעמלות קצרצרים יחד עם "תרגיל המראה", אז בשבועיים הבאים זה מתמוסס.
בעיקר מרגישה חסרת אנרגיה, לא פרודוקטיבית, חסרת מוטיבציה ונעדרת כל סימן לכח רצון (לשינוי המצב, לעשייה).

וואו איזה דף