שהות הורים לצד ילדיהם בגן

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לדפנה - בעבר כשילדי היו קטנים, במשפחתון של משרד העבודה, ראיתי צורך להישאר יותר ממה שהגננת "התירה". זה היה בשנתם השנייה במשפחתון, ודעתי היתה שאני צריכה לעזוב כשהם שקועים במשחק או משהו. דעת הגננת היתה שאני מפריעה לה ושעלי לעזוב ולא חשוב שהם בוכים ונתלים עלי. התוצאה היתה כחודש בבית עם הילדים, התערבות מפקחת ושיחות. בסוף זה הסתדר (הם לא בכו כשעזבתי - לדעתי זה חשוב). קחי בחשבון שהמערכת לא תלך לקראתך, אלא אם כן זו גננת עם ראש מאוד פתוח. גם בהמשך בגן של גדולים יותר, אנתרופוסופי, זה עלה כשאלת אמון בצוות - טענו שאין לי אמון בצוות וזה משליך על הילדים. דעתי היהת שאין שום קשר - מה קשור אמון בצוות וילד שבוכה ולא נותן לך ללכת?
הערה חשובה - במקרה שלנו זה התאים כי הילדים שלי מהר מאוד חיפפו אותי מהגן בקלות, אני ידעתי שהם זקוקים רק לעוד כמה ימי הסתגלות ולכן התעקשתי על זה. אני מניחה שבמקרים של ילדים עם אופי אחר, שיכולים למשוך את זה כל השנה, זה לא יעבוד וצריך למצוא דרך אחרת. בהצלחה.

[דפנה*]

פלונית, תודה רבה על השיתוף!

[טלי_ב*]

דפנה אנחנו נכנסנו לראשונה לגן ציבורי השנה (טרום חובה) ולא הייתה גמישות בכלל. בדברים אחרים כן, בזה ספציפית לא. פיספסנו את ימי ההסתגלות הרגילים אז אני לא יודעת אם שם היה אחרת, אבל המקסימום שהגננת הסכימה זה שנשהה שעה בבוקר, מהזמן שהגן נפתח ועד השעה שבה כל הילדים אמורים להגיע. לפני כן הגענו למה שהגדרתי כביקור בלבד, ואז היה בסדר שאשהה איתו P-: אבל זה לא היה ארוך.
החלטנו לנסות,מתוך מחשבה שאם יהיו קשיי פרידה פשוט נעזוב ביחד ונחפש גן אחר, אבל בסוף דווקא הייתה פרידה קלה.

[ima*]

דפנה, לשאלתך:
אני אמא בחינוך ביתי כבר 8 שנים וגננת לשעבר. עבדתי במגוון גנים, גם פרטיים, קיבוציים וגם עירוניים.
אני חושבת שהדבר תלוי בהתנהגות שלך כאמא כשאת נמצאת בגן, וכמובן גם באופי של הגננת ובפתיחות שלה.
על אופי הגננת את לא יכולה להשפיע אבל על ההתנהגות שלך כן, ולכן יש לי כמה הצעות:
ככל שתהיי מעורבת יותר בהתנהלות של הגן, בבוקר או בהמשך היום, כך תתקבלי יותר בחמימות. הכוונה היא לא להיות רק עם הילד שלך עם חיבוקים, נישוקים ושמירה על שלומו ועזרה בהתמודדויות שלו, אלא תנסי להציע לגננת להיות כוח עזר בגן, להיות נוכחת כמו עוד מטפלת שעוזרת גם לילדים אחרים, נותנת יד בסידור אחרי הארוחה למשל, מתפקדת כעוד מבוגר שאפשר להיעזר בו לכל דבר. לא להיצמד לילד ולאינטרסים שלו, אלא להיות חלק מהצוות, עד כמה שניתן. זה יאפשר גם לילד להיות עצמאי ובטוח כשאת נוכחת שם מצד אחד, אבל לא צמודה אליו מצד שני, וגם יחזק מאוד את האמון של הצוות בך ובהבנה שאת רק רוצה לעזור ולא לפקח/לבקר/להפריע.
את יכולה למשל לקרוא סיפור לכל ילדי הגן בזמן שהגננת עסוקה בפרידה מהורים אחרים, או לפתוח פינת משחק בצד וילדים אחרים יצטרפו. את יכולה להציע לגננת לעזור במטבח למשל לקראת ארוחת הבוקר, בזמן שהילד שלך נמצא בחדר אחר והוא יודע שאת שם אבל לא צמודה אליו. יש כל מיני דרכים.
הכי חשוב זה לא לתפקד בתור סנגורית שלו, שחושבת רק על האינטרסים שלו ובעצם זה שאת שם הופך אותו לילד עם חסינות מיוחדת (...פרוטקציה) שלילדים אחרים אין. אלא להיות הוגנת ולחלק את היחס שלך לכולם אותו דבר. ואם הילד שלך מתעמת עם מישהו או מבקש צעצוע שילד אחר משחק בו, לא לתפקד כמו אמא שלו אלא כמו מטפלת רגילה בגן. זה יעזור גם לילד שלך וגם לבניית האמון עם הצוות. וגם הילדים האחרים ירגישו נוח יותר.
לא מכירה הרבה גננות שיסרבו לכוח עזר בחינם בגן, אבל כמובן שזה תלוי בפתיחות של הגננת לרעיון, ותלוי איך את מציגה אותו.
בהצלחה.

[ציל_צול*]

דפנה, כל מילה של ima כאן מעליי.
עשיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים, עם שלושה ילדים, מכל מיני סיבות (מקשיים פרטיים שלהם ועד קשיים אובייקטיביים כמו מעבר ערים ומדינות).
זו בדיוק בדיוק הדרך. על ההתחלה להציע כמה שיותר עזרה, לקחת חלק, גם בלי לבקש רשות. פשוט ליזום עוד כשאת שם "ברשות" בזמן הבוקר דברים שמקלים על הצוות.
בימים שאני הייתי (משהו בין השבוע הראשון לשבועיים) עזרתי עם ילדים, תמכתי באחרים שהיה להם קשה, הקראתי ושיחקתי, הגשתי אוכל וניקיתי (מה שהתקבל בהערכה מיוחדת כי זו משימה מבאסת), ובהחלט לא נדבקתי לילד שלי.
לא אהבו את זה, אבל קיבלו את זה, ואחרי שקיבלו היה קשה לוותר על זה
חלק מהתודה שלי היה להמשיך להתנדב במסגרות הללו פעם בשבוע ממש לאורך כל השנה. זה גם איפשר לי לקבל תמונת מצב יותר טובה על מה שקורה לילדים שלי וליצור קשר מאוד ייחודי ביני לבין הגננת או המורה שבה תמכתי, מה שפעל תמיד לטובת ילדיי.

[דפנה*]

כנראה שבאמת הייתי צריכה להציג את זה כך מלכתחילה. לא הצגתי כך, אבל בפועל זה בדיוק מה שקורה: אני מתיישבת לספר סיפור ותוך כמה דקות מתאספים אלינו ילדים בהמוניהם. אני נהנית מזה גם בשבילי וגם בשביל הילד. וכמובן שכשראיתי ילד בוכה ליטפתי והצעתי לו להצטרף אלינו, וכדו'.
ועדיין, בשמונה וחצי על השעון - החוצה, גברת
טוב, לא התכוונתי לספר על עצמי. רוצה לשמוע מאחרות.
תודה לכל המשתפות.

[ima*]

צילי, מסכימה איתך בחזרה! כל מילה.
כשהילדים שלי היו במסגרת, גם אני תפקדתי כהורה מתנדב והייתי שם מתי שצריך, והיה צריך הרבה. לאורך כל השנה. וכמו שאמרת, כל מילה: זה עוזר לי לראות את הילדים שלי ועוזר לבנות קשר מיוחד עם הצוות, שמשליך על הקשר שלהן עם הילדים.
התנדבתי גם בכל החגים, המסיבות וכו', וזה תמיד היה לטובה כי זה השאיר אותי בתמונה ועזר לי לתמוך גם בילדיי שלי.
דפנה,
בכובע הגננת, אני יכולה לספר שרוב האמהות לא כמו צילי או כמוני. הן מאוד מגוננות על הילד, מאוד מזדעקות להגן עליו גם כשאין הצדקה, מאוד ביקורתיות כלפי הצוות. הן בד"כ עסוקות בטלפונים פרטיים, בעבודה, בשיחות עם אמהות אחרות שבאות בבוקר, זו סיטואציה שמלחיצה מאוד את הצוות בגן.
תנסי להיות מאוד ידידותית, מאוד לבבית, לכולם. לצוות ולילדים. שהמטפלות ירגישו נוח בנוכחותך, שירגישו נוח לבקש עזרה. שלא ירגישו שאת מסתכלת עליהן בביקורתיות. תיזמי בעצמך דברים שיכולים לעזור, אל תחכי שיבקשו. כמו לנקות ולסדר ולהחליף וכו'. אפילו תציעי לעשות איזושהי הפעלה בשבועיים הראשונים, עד שהילד מתאקלם וכבר לא זקוק לך. למשל לפתוח את הבוקר עם שולחן יצירה שאת מפעילה, בכל יום הפעלה שונה (יש מיליון רעיונות, תלוי בגיל הילדים) ואז כבר יש לך "תפקיד" מסודר בבוקר.
אל תנהלי שיחות אישיות, לא בטלפון ולא בכלל, כמו שלא היית רוצה לראות את הגננת מנהלת שיחות אישיות בזמן העבודה. אל תהיי מול המסך בכלל, תהיי עם הילדים. אל תשבי עם הילד צמוד עלייך או לידך, אלא תני לו לשחק מסביב כשאת רק נוכחת בסביבה. אפילו תושיבי עלייך ילדים אחרים, נגיד בזמן סיפור או משהו. שוב, תיכנסי לראש של גננת ולא של אמא.

[דפנה*]

תודה ima. עצות מעולות, ואני אראה מה מזה אני יכולה ליישם ואיך.
ברוך ה' אין לי פלאפון. הצרה הזאת לא קיימת.
אבל הילד - אין מצב שהוא לא צמוד אליי. הוא די מבועת... אני לא יכולה להרחיק אותו בכוח. כן מלטפת את הילדים האחרים שמצטופפים ליד "פינת הסיפור" שלנו.

[טלי_ב*]

וואו, ima מה שאת מתארת על הגישה של הצוות נשמע נורא.
אני יודעת שמבחינה פרקטית לפעמים אין ברירה כאמא אלא להעמיד את עצמך במצב הזה, אבל כמה חבל. נשמע כמו להיות בראיון עבודה.
חשוב לי לכתוב שבהחלט יכול להיות גם אחרת. בגן הפרטי שהיינו בו זה היה ברור שהורה אף פעם לא יחויב לעזוב ילד במצוקה. כשהיה לצוות קושי כלשהו, הוא הובע בצורה אנושית ומכבדת, ונמצא פיתרון שכולם היו מרוצים ממנו.
אפילו בגן הנוכחי, כשישבתי בצד עם הנייד שלי זה לא הפריע לאף אחד, הצוות היה נינוח ולא לחוץ ואני מאמינה שאם הילד היה נכנס למצוקה גדולה מזה שאני עוזבת היינו מגיעות להבנה כלשהי (למרות שכאמור אם לא, מקסימום פשוט לא היינו נשארים שם).
ואגב,
מאוד מגוננות על הילד, מאוד מזדעקות להגן עליו גם כשאין הצדקה,
השאלה אם יש הצדקה או לא היא עניין של גישה חינוכית ולא אמת מוחלטת.

והערה אחרונה, אני לרוב הרגשתי לא הכי בנוח "לגנן" ילדים אחרים, מהטעם הפשוט שההורים שלהם לא הסמיכו אותי לזה. בהחלט לא הייתי רוצה כאמא שהורה אחר יתחיל לתפקד כאיש צוות בגן רק כי הוא במקרה נמצא שם ללוות את הילד שלו (בהנחה שאני לא מכירה אותו ולא יודעת מה גישתו וכו'). כשכן נשארתי בגן התמקדתי בלעזור בהסתגלות של הילד שלי וזהו. אבל זו הערה כללית ולא לגבייך דפנה, כי יכול להיות שמול הגננת זה מועיל יותר להתנהג כאיש צוות...

[טלי_ב*]

ובמילים אחרות, כי אני לא בטוחה שהבעתי את זה היטב - אני חושבת שהמצב בו הורים נדרשים להוכיח סגנון הורות שהוא לשביעות רצונה של הגננת, או להרגיש שהם צריכים "להחזיר" המון עבודה לגן תמורת האפשרות שהילד שלהם ילמד להכיר את הצוות בסביבה בטוחה, הוא מצב מעוות שלא מתחייב מתנאי העבודה בגנים.
מבינה שלא תמיד פרקטי לעמוד על העיקרון הזה, אבל לי זה מועיל לפחות להפריד בין הרצוי למצוי.

[ציל_צול*]

טלי, רק להגיד שלמרות שאת לגמרי צודקת, וזה בהחלט יכול להיות ככה או להישמע ככה, לפחות במקרה שלי זה לא היה ככה.
שמחתי להיות בגן. רציתי להיות שם. זה היה אחלה גן עם אחלה גננת.
היה לי כיף ונעים וכל מה שעשיתי עשיתי בשמחה רבה.
כאשר אמרתי לגננת שתזמין אותי ראשונה בכל פעם שהיא זקוקה לעזרה זה היה כי רציתי להיות שם והיה לי נעים.
לא בשביל למצוא חן בעיניי הגננת. לאט לאט למדתי שזה הערך המוסף של הימצאות במקום והיכרות קרובה, אבל סדר הדברים היה לי מאוד ברור.

למשל, באחד מבתי הספר שאליהם עברנו, אחרי כמה זמן שישבתי בחוסר מעש כי לא היה לי מה לעשות (פשוט הייתי שם למקרה שבני יצטרך אותי), שאלתי את המנהלת אם היא רוצה לתת לי לעבוד עם ילדים שמתקשים בקריאה. היא טרפה את ההצעה הזו וחיברה אותי לקבוצה של ילדים בכיתה ה' שעבדו על מחזה. ונהיה מזה ממש משהו מקסים ומהנה מאוד לכולנו. ממש הצטערתי כשזה נגמר.

בהחלט לא הייתי רוצה כאמא שהורה אחר יתחיל לתפקד כאיש צוות בגן רק כי הוא במקרה נמצא שם ללוות את הילד שלו
באחד הגנים בהחלט היתה בעיה עם זה, עם אמא אחת שבאה בשביל ללוות ילד ופשוט השתלטה על הגן ונזפה בילדים וכל מיני כאלה.
היה די נורא.
אבל זה לא חייב להיות ככה, ובסופו של יום האחריות היא על הגננת והיא אמורה לקלוט די מהר איזה מן הורה יש לה בידיים ולהחליט לפי זה אם היא מאפשרת או לא ומה בדיוק.

זו סיטואציה מורכבת, ולמרות שנראה כאילו יש לה כללים ברורים וידועים - בפועל אין לה.

[ima*]

טלי ב יקרה,
אני חושבת שהובנתי לא נכון. אולי זה היה הניסוח של דבריי אבל זו לא היתה הכוונה.
תנסי לשים את עצמך רגע במקומה של הגננת, או של המטפלות האחרות. בגן עירוני במיוחד, לא פרטי, הן עובדות תחת לחץ מאוד גדול, מפוקחות ובתנאים לא בריאים. נכנסות בבוקר אמהות (או אבות, לא משנה), ממהרות, עסוקות בנייד, מרכלות, מקשקשות, לכל אחת יש את הדרישות שלה ואת הבקשות המיוחדות לגבי הילד שלה. את הכל צריכה להכיל הגננת, יחד עם עוד לא מעט זאטוטים שדורשים הרבה מאוד תשומת לב ועזרה.
במקרה כזה הכי טוב לאמא שרוצה להישאר עם הילד שלה, פשוט להיות לעזר ולא לעול על הגננת. וכן, להיות בצד של הצוות ולא לבקר אותו, לא להכביד. וכשאני כותבת "מגוננות בלי הצדקה", הכוונה היא למשל אם הילד שלך ועוד ילד רבים על צעצוע. ברור שהילד השני צודק, כי הוא שיחק בו ראשון. הילד שלך ינצל את זה שאמא שלו שם כדי שתגן עליו ולזה אני מתכוונת ב"בלי הצדקה". אם את כאמא תיקחי מהילד השני את הצעצוע ותעבירי לבן שלך, זה לא בסדר. זה אולי קורה גם בגן שעשועים אחה"צ, אבל בסיטואציה של גן זה ממש לא צריך לקרות. שם ילד מסוים לא צריך לקבל יחד מיוחד רק כי אמא שלו היא חלק מהצוות או רק כי היא נמצאת איתו יותר זמן בבוקר. תפקיד הגננת זה לוודא גם את זה, לוודא שהנוכחות ההורית לא פוגעת בילדים אחרים (ואגב, זה היה פוגע גם בילד שלך אם היית מתנהגת ככה). או למשל יושבים לאכול, והילד לא רוצה לפנות את הצלחת שלו כי אמא שלו שם והיא יכולה לעשות את זה בשבילו. זה אולי יכול להיות נחמד פעם בכמה זמן, אבל אם אמא אחת נמצאת שם כל בוקר ונותנת לו פטור לעומת ילדים אחרים, זה לא הוגן (ושוב, פוגע בילד).
וזה בדיוק ההבדל. להיות נוכחת ליד הילד בגן, זה להיות בראש של גננת ולא של אמא. אחרת כל האיזון מופר וזה מה שגורר את החשדנות, ההתנגדות והתקשורת הלקויה עם הצוות. את כאמא תחשבי שהגננת ממש רעה, לא פתוחה ולא מבינה את הצורך של הילד שלך (תאמיני לי שהיא מבינה), והיא, הגננת, תרגיש שאת אמא שתלטנית, שחושבת שמגיע לה הכל ונותנת ביקורת כל הזמן. זה לא משנה אם זה נכון או לא, הנקודה היא שזה מתכון לכישלון וזה לא מה שאנחנו רוצות פה.
צריך לראות את שני הצדדים באופן מלא ולשמחתי זה מה שהיה אצלי. גם כשהייתי גננת וגם בתור אמא.

[ima*]

כל מה שצילי כתבה. בדיוק.
את תמיד עונה הרבה יותר יפה ומדויק מכולם.

[דפנה*]

|| דיון שהתחיל ב{{}}ככר השוק ||

[דפנה*]

אני מחפשת כל דבר שיש למישהו להשמיע בנושא שהות הורים לצד ילדיהם בגן: גם חוזרים ונהלים, אם מישהו מכיר, גם חוויות ושיתוף של הורים שניסו להשיג סידור כזה, וגם - אם במקרה יש פה - שיתוף מהצד של הגננת.
תודה @}

[טלי_ב*]

צילי, זה היה לגמרי הרושם שלי גם (כלומר שעשית את הגברים בכיף וזה בא לך טבעי). באיזשהו שלב בדיון זה הרגיש לי שרשימת ה"דרישות" מהורה שבסך הכל רוצה לשהות ליד הילד שלו בסיטואציה שבה הילד לא מכיר אף אחד ועוד מרגיש בה בטוח, הולכת ונהיית ארוכה יותר ויותר וגם מאוד ספציפית.
גם אני אגב חושבת שרצוי שהורה שנשאר בגן ישתלב בצורה הרמונית ותוך רגישות לסביבה (-: זה נראה לי יחסי אנוש בסיסיים. אבל יש להורים מגוון של סגנונות ויכולות ומה שאת וima תיארתן לא יהיה טבעי לכל אחד.
אז חשוב לי להדגיש שבעיני נקודת המוצא צריכה להיות שפיתרון של העזבת הורה מהגן, בסיטואציה שבה ילד מרגיש לא בטוח ואין לו דמות אחרת להישען עליה (לא כי הגננת לא יכולה לתת לו את זה, כי הוא פשוט עוד לא פיתח קשר איתה), צריך להיות פיתרון של סוף הדרך, אחרי שכלים מתונים יותר נוסו ללא הצלחה.
יכול להיות שיש גנים שבהם פשוט אין כוח אדם בשביל לתקשר עם ההורים, ואז זה פשוט חבל מכל הבחינות. אצלנו בגן המועצה היחס של מטפלות לילדים לא שונה מאשר בגן הפרטי (3 ל-25) ואני יודעת שזה אפשרי לנהל את התקשורת הזו כי חוויתי את זה.
חשוב לי להגיד שאני לא חושבת שהצרכים של הגננת ושל הצוות צריכים להידחק הצידה, אלא שלבקש מהורה לעזוב את הגן כי הוא פינה את הצלחת של הילד זה פטיש של 10 קילו על זבוב. אפשר גם פשוט לדבר.
ima, חלק מהדוגמאות שנתת מאוד קיצוניות בעיניי. מעולם לא נתקלתי באמא שלוקחת צעצוע מילד אחר ששיחק בו ראשון כדי לתת לילד שלה. גם בגן שעשועים זו התנהגות לא נורמטיבית. יכול להיות שמספר ההורים שעוברים אצל גננת בכמה שנים היא כה גדולה עד שבהכרח יש יותר סיכוי להיחשף להורים מוזרים. עדיין, אני לא חושבת שזה משהו נפוץ שצריך להכתיב את האווירה שבה דברים מתנהלים עם רוב ההורים.
ויש לי עוד מה לכתוב על נושא השיוויון בין ילדים, אבל זה לפעם אחרת (-:

[ima*]

אני לא אענה על הכל כי זה באמת דיון בלתי נגמר, רק אספר לך מה ראיתי במו עיני כשהייתי גננת:
אמא שמפעילה מניפולציות של מבוגרים בתוך ויכוח של ילדים. היא אולי לא לוקחת ישירות את הצעצוע ומעבירה לבן שלה, אבל מפעילה מניפולציות נלוזות כדי שה יקרה כאילו "מעצמו", וכן, זה פוגע בילדים האחרים בגן ופוגע באיזון וביכולת התפקוד של הגן כיחידה מסודרת וכמערכת. גננת רואה דברים כאלה ומבחינתה אמא כזו היא הפרעה לאיזון בגן, שגם ככה סובל ממחסור עצום במשאבים לתפקוד נורמלי ותקין.
אמא שיושבת לאכול עם הילד שלה ארוחת בוקר בגן. לא חד פעמי, לא מידי פעם. כל בוקר במשך שבועיים, שזה המון במושגים של ילד. והמון במונחים של גן שמתחיל שנה חדשה וצריך לבנות הרגלים וסדרים לתפקוד הולם. היא נותנת לו לאכול מה שילדים אחרים לא יכולים, מול הפרצוף שלהם, בבוטות. וגם מסבירה בטון ילדותי מפגר ש"זה רק בגלל שאנחנו בתקופת הסתגלות, נכון מתוקי?"
כל הילדים מסדרים את החצר בסוף הפעילות ורק ילד אחד, שנמצא עם אמא שלו, מקבל פטור. לא רק שהיא לא עוזרת לסדר, היא גם נותנת לו פטור כי במקרה באותו רגע צריך ללכת להחליף, יש לה טלפון, או סתם לילד מתחשק לשתות מים קרים מהמקרר שבתוך הגן. ושוב, זה לא קורה פעם ב-, זה קורה כל יום במשך שבועיים נגיד, זה המון וזה מעביר מסר מאוד רע לכולם.
אבל גלשנו כבר לדיון אחר, זה רק היה כדי לספר לך שבהחלט יש אמהות כאלה, והרבה, ובגללן גם נובע חוסר האמון של גננות בהורים שרוצים לשהות בגן, וחוסר היכולת שלהן להיות פתוחות לסידור כזה. הן באמת לא אשמות, הגננות, הן בסך הכל צריכות לנהל מערכת מורכבת עם צרכים גדולים ומעט מאוד משאבים, וההורה הוא לא העיקר. מבחינתן הילד הוא הכי חשוב וכך צריך להיות.

[ima*]

ולדפנה,
באופן אישי, אם גננת מסויימת לא היתה מאפשרת לי להישאר עם הילד שלי בגן כדי לעזור לו, פשוט הייתי מוציאה אותו מהגן. לעולם לא הייתי משאירה ילד במקום שקשה לו או לא טוב לו. נורא פשוט. בלי להתווכח עם הגננת כי יש כל כך הרבה מרכיבים ואולי זה בכלל לא תלוי בה. פשוט להוציא אם אי אפשר לאפשר לו כניסה חלקה ומתאימה לצרכיו.

[טלי_ב*]

ima אני לא בטוחה שאני יורדת לסוף דעתך כאן בדיון, אז אני קצת מנחשת ואם תתקני אותי זה יהיה נהדר.

אם אני מבינה נכון, את בעצם אומרת שהגננת לא פועלת מכוונה רעה אלא שהיו לה בעבר כנראה התנסויות לא טובות עם הורים שנשארו בגן.
עם זה אני לגמרי מסכימה, ולמען האמת אם היה לי צל של חשד שגננת מסוימת היא סתם אטומה ולא אכפתית לא הייתי משאירה שם את הילד שלי, בלי קשר לתקופת ההסתגלות.

אני מראש מניחה שהכוונה טובה.

בכל זאת, אני חושבת שבמקרים רבים גננות פשוט מקובעות על מה שהן רגילות ומה שהן רואות סביבן בגנים. ושהן לא מעריכות נכונה את חשיבות העניין שתהיה הסתגלות לא טראומתית. והתוצאה היא שהרבה פעמים לא משתמשים בפתרונות שהם לגמרי זמינים ומתחת לאף, פשוט כי לא רואים אותם או לא מחפשים, כי זה לא נתפס כחשוב מספיק.

זה קצת כמו בתי חולים שמתעקשים על זה שתינוק ישהה בתינוקייה, ויש להם הרבה טיעונים על למה זה חשוב אבל בשורה התחתונה ברוב המקרים אפשר למצוא פתרונות להכל אם מבינים את חשיבות העניין.
גם במקרה הזה, אגב, אני בטוחה שהכוונה של האחיות ושל הרופאים הן לגמרי טובות וברור שהם עובדים בתנאי לחץ וכו'.

אקח לדוגמה את המקרה של האמא בארוחת הבוקר. קודם כל, אפשר בהחלט לבקש מהורים באופן כללי ולא רק בקשר להסתגלות, לא להביא לגן אוכל מבחוץ אלא אם כן זה בתיאום. ובמסגרת התיאום הזה להבין אם יש שם צורך אמיתי ואיך אפשר לנסות להיענות לו. אפשר להסביר לאמא שבתקופת הסתגלות אמורים לראות שינוי הדרגתי לכיוון זה שהילד יתפקד בגן כמו שהיה עושה בלעדיה ולכם אן ביום הראשון היא יושבת לידו וממש מאכילה אותו (?) ביום השני היא יכולה לשבת קצת מאחוריו ורק להיות שם בזמן שהוא אוכל לבד ואח"כ גם לשבת בכלל בפינה אחרת וכו'.

זה לא עניין של להעמיד את ההורה במרכז, אלא שבמקרה הזה בשביל להיענות לצרכים של הילד צריך לעבור דרך ההורה ולהפוך אותו למשאב חיובי ולא לזולל משאבים.

גם לאמא שמפעילה מניפולציות על ילדים אחרים אפשר להגיד שכאן בגן כששני ילדים רבים על צעצוע אנחנו נוהגים כך וכך או לבקש ממנה שאם יש קונפליקט שהיא תתן לגננת לפתור אותו.
באופן כללי אני חושבת שטוב שהנוכחות של ההורה תהיה כמה שיותר ברמת הבסיס הבטוח ולא ברמת הסיוע הפיזי לילד. כלומר, לא בהכרח לפתור בשבילו כל קושי שעולה בגן, אבל להיות שם למקרה שהוא צריך חיבוק או ניחום ואין לו יכולת עדיין לקבל אותם ממישהו אחר. זה מסר שאפשר להעביר להורים ולהסביר.

שוב, אני לא מאשימה אף גננת אישית, כמו שאני לא מאשימה אף אחות תינוקייה באופן אישי. אבל אני חושבת שיש הרבה שאפשר לשפר בהיבט הזה גם בתוך המערכת הקיימת.

[ציל_צול*]

רשימת ה"דרישות" מהורה שבסך הכל רוצה לשהות ליד הילד שלו בסיטואציה שבה הילד לא מכיר אף אחד ועוד מרגיש בה בטוח, הולכת ונהיית ארוכה יותר ויותר וגם מאוד ספציפית.
אני לא התכוונתי לזה (ולא קראתי את של ima) כרשימת דרישות אלא כרשימת רעיונות, למקרה שמשהו מהם בא בקלות ומתאים.
יש פשוט המון דברים שונים שניתן לסייע בהם אבל בטח לא חובה לעשות את כולם, ואפילו לא את חלקם.
להישאר עם הילד שלי זו זכותי. זה שמישהו לא מכיר בה לא אומר שאני צריכה לוותר עליה. אני כן יכולה לעזור לו להסכים יותר בקלות.

וממילא, הרוח הכללית חשובה מהרעיונות. פשוט לנסות להיות לעזר ולא לטורח. זו התורה על רגל אחת וכל אחת תפרש את זה כראות עיניה.
ובעיניי יותר חשוב לא להיות לטורח מאשר להיות לעזר. ולפעמים להיות לטורח זה לשבת בצד עם מבט לא מרוצה או באמת להיות תקועה בשיחות אישיות או בטלפון הנייד.
להיות לעזר זה בונוס נעים, ולדעתי הוא נעים לכולם, גם לאמא העוזרת שמרגישה ככה משמעותית יותר, וגם לילד שאמא שלו בסביבה, לוקחת חלק פעיל בחיי הגן כי זה מקום שנעים לה בתוכו (ואם לא נעים לה אז גם לא כדאי להשאיר שם את הילד...), ומשאירה לו מרחב להתמודדות שלו.

לדעתי במצב שבו יש לגננת שלושים ילדים וסייעת אחת (לצערי זהו המצב ברוב הגנים בישראל, ולא כמו שתיארת, טלי), ההורה צריך להתחשב בה יותר משהיא מתחשבת בו כי היא פשוט לא יכולה.
כל ההסברים היפים שאת מציעה, טלי, הם פשוט בלתי אפשריים. אני אומרת את זה אחרי שראיתי המון גנים, באמת.
לגננת אחת עם סייעת ושלושים ילדים אין שום משאבים לשוחח ככה עם הורה כאשר דברים מתחרבשים ומפריעים לה ולכן היא לא תפתח כישורי שיחה כאלה.
ולכן נראה לי כן שווה הדיון כאן, ולהראות לדפנה איך היא באמת יכולה לחמוק מה "להיות לטורח" הזה.

אם כולנו כאן מבינות שזה רחוק מאוד מאוד מלהיות עולם מושלם, וזה כנראה גם לא יהיה בקרוב ולכן אין טעם לדמיין עולמות מושלמים כאלה כרגע, אז נשאר רק להבין איך לכופף את כללי המשחק לטובתנו עד כמה שניתן. וזה בהחלט ניתן, עם קצת מחשבה ורגישות ורצון טוב.
זה לא חייב לחצות את הקו לטובת חנפנות או כניעות או ריצוי של הצוות. יש שם המון באמצע שאפשר להיעזר בו.

אחרון חביב - במקום שבו לא נעים לי להישאר כך וכך שעות בעצמי, או במקום שבו לא רוצים שאני אשאר - לא הייתי משאירה ילד.
אלו הסימנים הכי ראשוניים, הכי בסיסיים, וממש חשוב לשים לב אליהם.
ויש הבדל בין גננת שמנסה לדחוק קצת את רגליי החוצה אבל מוכנה להתרצות אם אני מתעקשת, לבין גננת שממש לא מאפשרת לי להישאר לא משנה מה.

[ציל_צול*]

מה שכן, ובכוונה אני משאירה את זה בהודעה נפרדת, כן חשוב לזכור את הבסיס שאת מביאה לכאן, טלי.
שאנחנו לא באות עם הבקשות האלה מעמדה של נחיתות ולא עושים לנו טובה.
יש לנו זכות להישאר עם הילדים, וזה צריך להיות הקו המנחה בראש שלנו כשמגיעים לזה.
אחר כך נדרש לתרגם את זה למילים ומעשים שיהיו נעימים לצד השני לשמוע, אבל עמדת המוצא היא שזה דבר ראוי ונכון וצודק לרצות להישאר עם הילד בשעת הקושי שלו, גם אם הוא מקשה על אחרים.

[טלי_ב*]

ובעיניי יותר חשוב לא להיות לטורח מאשר להיות לעזר.

_יש לנו זכות להישאר עם הילדים, וזה צריך להיות הקו המנחה בראש שלנו כשמגיעים לזה.
אחר כך נדרש לתרגם את זה למילים ומעשים שיהיו נעימים לצד השני לשמוע, אבל עמדת המוצא היא שזה דבר ראוי ונכון וצודק לרצות להישאר עם הילד בשעת הקושי שלו, גם אם הוא מקשה על אחרים._

אלו שני הדברים שהיה לי חשוב להדגיש והסיבה שכתבתי.
לגבי השאר - הבנתי אותך מצוין (-: וסליחה שלא עשיתי הבחנה ברורה יותר בין מה שכן הפריע לי לבין מה שלא.

מעבר לזה, אני מפרידה בין המישור הפרקטי המיידי של לייעץ לדפנה איך לנהל את העניין הזה לבין דיון כללי יותר (כמו שכתבתי לה בהתחלה), אבל אני חושבת שיש הרבה טעם לדמיין עולמות טובים יותר (-:

אני חייבת לומר בכנות שהפיסקה באמת היה לי קשה לקרוא היא שלך, Ima, וזו זו:


_בכובע הגננת, אני יכולה לספר שרוב האמהות לא כמו צילי או כמוני. הן מאוד מגוננות על הילד, מאוד מזדעקות להגן עליו גם כשאין הצדקה, מאוד ביקורתיות כלפי הצוות. הן בד"כ עסוקות בטלפונים פרטיים, בעבודה, בשיחות עם אמהות אחרות שבאות בבוקר, זו סיטואציה שמלחיצה מאוד את הצוות בגן.
תנסי להיות מאוד ידידותית, מאוד לבבית, לכולם. לצוות ולילדים. שהמטפלות ירגישו נוח בנוכחותך, שירגישו נוח לבקש עזרה. שלא ירגישו שאת מסתכלת עליהן בביקורתיות. תיזמי בעצמך דברים שיכולים לעזור, אל תחכי שיבקשו. כמו לנקות ולסדר ולהחליף וכו'. אפילו תציעי לעשות איזושהי הפעלה בשבועיים הראשונים, עד שהילד מתאקלם וכבר לא זקוק לך. למשל לפתוח את הבוקר עם שולחן יצירה שאת מפעילה, בכל יום הפעלה שונה (יש מיליון רעיונות, תלוי בגיל הילדים) ואז כבר יש לך "תפקיד" מסודר בבוקר.
אל תנהלי שיחות אישיות, לא בטלפון ולא בכלל, כמו שלא היית רוצה לראות את הגננת מנהלת שיחות אישיות בזמן העבודה. אל תהיי מול המסך בכלל, תהיי עם הילדים. אל תשבי עם הילד צמוד עלייך או לידך, אלא תני לו לשחק מסביב כשאת רק נוכחת בסביבה. אפילו תושיבי עלייך ילדים אחרים, נגיד בזמן סיפור או משהו. שוב, תיכנסי לראש של גננת ולא של אמא._

משתקפת ממנה גישה שבכנות, יש לי איתה בעיה. אולי זה רק עניין של ניסוח.
בעיקר מפריעה לי נימה של שיפוטיות שאני קוראת ומן תחושה שאם יש אמא שהיא לא "כמוני וכמו צילי" אז אין לה מקום לגיטימי ללוות את הילד שלה. והפירוט הרב מאוד של עשה ואל תעשה. אני לא רואה דברים בכזו אבסולוטיות ויותר חשוב לי הרוח הכללית מאשר מעשים קונקרטיים כאלה ואחרים. לדוגמה, אני בהחלט הייתי בטלפון בחלק מזמן ההסתגלות, בענייני עבודה. הייתי אז בתפקיד שחייב את זה, אבל עשיתי את זה בצד ובשקט וזה לא הפריע. ובינינו, אם לגננת לא מפריע שאצא מהגן, אז למה שיפריע לה שאתרחק לכמה דקות? או - אני לא מסוג האנשים שמרגישים בנוח במקום לא מוכר להיכנס למטבח ולנקות ולסדר. זה מרגיש לי פולשני. ובכל זאת סיימתי את השנה עם יחסים קרובים מאוד לצוות כולו ועם פתיחות הדדית מאוד גדולה.



_לדעתי במצב שבו יש לגננת שלושים ילדים וסייעת אחת (לצערי זהו המצב ברוב הגנים בישראל, ולא כמו שתיארת, טלי), ההורה צריך להתחשב בה יותר משהיא מתחשבת בו כי היא פשוט לא יכולה.
כל ההסברים היפים שאת מציעה, טלי, הם פשוט בלתי אפשריים. אני אומרת את זה אחרי שראיתי המון גנים, באמת.
לגננת אחת עם סייעת ושלושים ילדים אין שום משאבים לשוחח ככה עם הורה כאשר דברים מתחרבשים ומפריעים לה ולכן היא לא תפתח כישורי שיחה כאלה.
ולכן נראה לי כן שווה הדיון כאן, ולהראות לדפנה איך היא באמת יכולה לחמוק מה "להיות לטורח" הזה._
קודם כל הדיון שווה בהחלט גם בעיני, מז'תומרת? (-:
לגוף העניין, אני לא מסכימה שזה לא אפשרי, כי זה לוקח הרבה יותר זמן להתווכח עם האמא על זה שתצא מאשר על זה שתשב מאחורי הילד.
ואני מתעקשת להמשיך ולהאמין שרוב האנשים בסך הכול נוהגים באופן סביר והגיוני ולא יתווכחו על דברים כאלה (רוב האנשים בכלל לא רוצים להישאר בגן גם...). אף אחת מאיתנו לא בדקה את זה סטטיסטית, אז בהחלט יכול להיות שאני טועה, אבל כך אני חושבת.
ויש הרבה דברים שאפשר להסביר מראש באסיפת הורים.
כל העניין הוא שברגע שזה חלק מהנורמה והשיגרה שהורים נשארים עם ילדיהם בתחילת השנה אז המערכת יודעת להתכוונן בהתאם, אז מה שנדרש לדעתי הוא בעיקר ראש פתוח ונכונות.
נכון, יכול להיות שכמו שהגן כאן מתנהל בתנאים קצת יותר טובים, כך גם ההורים שאני רואה הם כאלה שקל יותר להסתדר איתם. ובכל זאת אני חושבת שגם בדרך שבה דברים מתנהלים כרגע יש קשיים רבים, רק שהם מתקבלים כמובן מאליו וכהכרח ולכן פחות רואים אותם. למשל, ילדים בגלל הסתגלות לא טובה מתקשים במהלך תקופה ארוכה אחר כך,או צורך של הצוות להתמודד עם ילדים רבים שנמצאים במצוקת פרידה בו זמנית.
ואם בכל זאת גננת לא מצליחה לשוחח בצורה כזו, היא גם לא תשוחח כך עם הילדים וזה היה מפריע לי מאוד.

_אחרון חביב - במקום שבו לא נעים לי להישאר כך וכך שעות בעצמי, או במקום שבו לא רוצים שאני אשאר - לא הייתי משאירה ילד.
אלו הסימנים הכי ראשוניים, הכי בסיסיים, וממש חשוב לשים לב אליהם._
גם כאן יש מורכבויות. למשל, לי לא הכי נעים להיות בגן כי זה דורש רגישות ותשומת לב לא להיות לטורח ולאורך זמן זה קשה לי. וגם, למען האמת, משעמם לי. אני לא חושבת שלילדים יש בעיות כאלו.
גם גננת שמבקשת שהורה יצא לא בהכרח מסתירה משהו. במקרה שלנו למשל אני יודעת שזה בא בגלל שילוב של נהלים שמוכתבים לה מלמעלה עם צורך מאוד חזק לעשות את הדברים כמו שהיא רגילה. ואני יודעת את זה כי כשההקשר משתנה, היא ממש בכיף מאפשרת לנו להיות בגן (נגיד, אם הבאנו משהו שהגן צריך באמצע היום, ואז נשארים לשחק עם הילדים וכו').

[דפנה*]

אני חושבת שבמקרים רבים גננות פשוט מקובעות על מה שהן רגילות ומה שהן רואות סביבן בגנים. ושהן לא מעריכות נכונה את חשיבות העניין שתהיה הסתגלות לא טראומתית. והתוצאה היא שהרבה פעמים לא משתמשים בפתרונות שהם לגמרי זמינים ומתחת לאף, פשוט כי לא רואים אותם או לא מחפשים, כי זה לא נתפס כחשוב מספיק
לגמרי. אצלנו היא אומרת: לגיטימי שיבכה בימים הראשונים. מבחינתה זו לא בעיה ולא נתפס כקושי.
(כן, בהחלט שוקלת להוציא, אבל גם לכך יש מחירים לא קטנים. רוצה קודם למצות את האפשרות של להשאיר, ולכן הדיון הזה תורם לי מאוד מאוד, על מגוון הקולות שבו)

[ציל_צול*]

אני מפרידה בין המישור הפרקטי המיידי של לייעץ לדפנה איך לנהל את העניין הזה לבין דיון כללי יותר
מבינה לגמרי. זה קיבל כיוון אחר בעיניי ברגע שזה עבר מהכיכר לדף משלו.

יש הרבה דברים שאפשר להסביר מראש באסיפת הורים
נדמה לי שהכניסה לגנים היא הרבה לפני אסיפת ההורים הראשונה, לא?
כי זה באמת מקום טוב להציף בו דברים כאלה, אבל נראה לי מאוחר מדי.

כל העניין הוא שברגע שזה חלק מהנורמה והשיגרה שהורים נשארים עם ילדיהם בתחילת השנה אז המערכת יודעת להתכוונן בהתאם, אז מה שנדרש לדעתי הוא בעיקר ראש פתוח ונכונות.
מאוד מאוד מסכימה.
באנגליה למשל זה הרבה יותר נהוג בגילאים הקטנים והמערכת ממש ערוכה לזה ומקבלת בשמחה וזה תענוג.

ואם בכל זאת גננת לא מצליחה לשוחח בצורה כזו, היא גם לא תשוחח כך עם הילדים וזה היה מפריע לי מאוד.
לא בהכרח. באמת שלא. גננת טובה יכולה להיות מאוד מחוייבת לילדים, אבל להרגיש שהיא לא אמורה תוך כדי יום העבודה שלה לטפל גם בהורים שלהם. זה יותר מדי.
לטפל בהורים זה אחרי שהגן נגמר והילדים אינם.
הייתי מאוד מתאכזבת לו קבעתי פגישה עם הגננת לשוחח והייתי מקבלת יחס לא סובלני ואדיב וקשוב. אבל באמצע היום שלה, אם עשיתי משהו משבש ויש לה שלושים ילדים, ובתפישה שלה אני בכלל לא אמורה להיות שם, אז אי אפשר לצפות ממנה לטפל גם בי.

לי לא הכי נעים להיות בגן כי זה דורש רגישות ותשומת לב לא להיות לטורח ולאורך זמן זה קשה לי
אבל בכלל לא על זה מדובר, לדעתי...
תחשבי על זה ככה, נגיד שיש פעילות בגן והיא נמשכת כמה שעות. הפנינג כזה, למשל. נעים לך להיות שם? נעים לך בחברת אנשי הצוות? המקום מזמין?
בכל אופן, לזה אני התכוונתי. ברור שכאשר את בתפקיד מלווה ורוצה לא להפריע אז זה מאמץ. אבל אמא עם ראש על הכתפיים תוכל לזהות מה מחוסר הנוחות מגיעה מהמאמץ הזה ומה שייך לגן עצמו.

גננת שמבקשת שהורה יצא לא בהכרח מסתירה משהו
אה, לא התכוונתי לזה בכלל!
התכוונתי לחוסר נכונות מוחלט להתגמש. ולפעמים אני מקבלת חוסר גמישות, אבל חשוב לי מאוד עם איזה הסבר זה מגיע.
ויש גננות שיגידו לך שאת פשוט לא יכולה וזה לא מקובל וגם על הדרך יאשימו אותך שאת לא משחררת ויש לך בעיה, ויש גננות שתוכלי ממש לראות את הצער שלהן כלפי מה שקשה להן לאפשר. ותקבלי מהן הסבר על נהלים לצד ההבנה שבאמת היה מוטב שתישארי וכו' וכו'...

[טלי_ב*]

אכן (-:
חוץ מאסיפת ההורים - בהמון גנים זה יום יומיים לפני תחילת השנה.

[ima*]

אצלנו היא אומרת: לגיטימי שיבכה בימים הראשונים. מבחינתה זו לא בעיה ולא נתפס כקושי.

דפנה,
אני חושבת שיש כאן בעיה. גננת שאומרת שזה לגיטימי לבכות, אחד מהשניים. או שהיא לא יודעת להתנסח, ומה שהיא מתכוונת זה שבעצם זה ממש בסדר לבכות, והגיוני וחשוב אפילו (עם זה גם אני מסכימה), או שהיא באמת לא תופסת את זה כקושי של הילד ואז זו בעיה חמורה.
אני חושבת שיש כאן בעיה של תקשורת, שהיא נורא בסיסית ונורא נפוצה. אולי הגננת מתכוונת לומר שזה בסדר לבכות, אבל כל היתר זו פרשנות שלך? כלומר, זה לא שהיא חושבת שאין כאן קושי או שאין בעיה, זה לא שהיא חושבת שכך צריכה להיות פרידה של הילד מאמו בימים הראשונים בגן, זה לא שהיא חושבת שזה בסדר שקשה לו. לא.
אני חושבת שזו דרכה להגיד שכן, שינוי כזה בגיל כזה, של ילד שהיה רגיל לאמא כל היום בבית, לילד שצריך להתרגל למסגרת שונה ולפרידה מהדמות הכי משמעותית בחייו, הוא שינוי קשה ובכי זה חלק מהעניין. זו דרכו להביע את הקושי וזה לגיטימי.

האם לילד טוב בגן כשאת נמצאת? האם הוא נהנה מהשהות בגן, מהילדים, המשחקים, הפעילויות? האם הוא נהנה מהמסגרת החדשה?
אם התשובה היא כן, הוא נהנה כשאת שם לידו, זה אומר שטוב לו באווירה של הגן, והוא רק צריך את אמא לחיזוק כי השינוי גדול ומפחיד.
אם לא, כלומר, לא טוב לו המעבר מבית למסגרת, לא טוב לו באווירה של הגן, לא טוב לו להתמודד עם המון דברים פתאום, אז אולי זה מוקדם לו להיכנס לגן וצריך לחשוב על פתרונות חלופיים.

[ציל_צול*]

_האם לילד טוב בגן כשאת נמצאת? האם הוא נהנה מהשהות בגן, מהילדים, המשחקים, הפעילויות? האם הוא נהנה מהמסגרת החדשה?
אם התשובה היא כן, הוא נהנה כשאת שם לידו, זה אומר שטוב לו באווירה של הגן, והוא רק צריך את אמא לחיזוק כי השינוי גדול ומפחיד.
אם לא, כלומר, לא טוב לו המעבר מבית למסגרת, לא טוב לו באווירה של הגן, לא טוב לו להתמודד עם המון דברים פתאום, אז אולי זה מוקדם לו להיכנס לגן וצריך לחשוב על פתרונות חלופיים._
נקודה יפה בעיניי! דרך טובה להסתכל על מה שקורה.

בעיניי, אם לילד יש קושי שמגיע להחצנה דרך היצמדות להורה ובכי, אז אסור להשאיר אותו לבד.
בתכלס, גם לא הייתי משאירה לבד ילד שפשוט אומר שהוא לא רוצה להישאר שם לבד.
אני חושבת שאם מכבדים ביטוי ברמות הנמוכות שלו, הילד לא נדרש לביטוי עוצמתי ולהחרפת הטון. הוא יודע שמספיק שהוא יגיד שלא טוב לו או לא נעים לו וזה יקבל מענה.
אני לא אוהבת את זה שרק בכי והלאה הוא סימן למצוקה (ושגם ממנו מתעלמים כי זה חלק מהקושי).
למשל, אם אני אביא ילד לגן ואראה שהוא פשוט תקוע בחלל ולא יודע מה לעשות עם עצמו (בשונה מ - יושב איפשהו בחוסר מעש אבל נראה מחובר) אז אני לא אלך משם. זו הבעה מאוד נמוכה של "משהו לא בסדר" אבל היא מתרחשת לנגד עיניי ואני לא מתעלמת ממנה רק בגלל שהעוצמה הנמוכה שלה.

זה ממש בסדר לבכות, והגיוני וחשוב אפילו
זה בסדר גמור אם יש מי שיתמוך בזה ברגישות וכמה זמן שצריך. אבל לדעתי הבכי בגנים רחוק מאוד מלקבל תמיכה כזו ולכן הורים מפחדים מזה. כי הם יודעים שתחת המגבלות הקיימות הילד שלהם יבכה הרבה יותר ממה שנחוץ לו לצורך התמודדות טובה (גם לי אין בעיה עקרונית עם בכי לידי), או שהוא ישתיק את הבכי בגלל אמצעים שונים שהצוות יפעיל (כמו להסות אותו במקרה הרע, או להסיח את תשומת לבו או לשעשע אותו במקרה הטוב).
בכל מקרה, הסיכוי של הגן הרגיל להתמודד היטב עם בכי מתוך מצוקה הוא נמוך. וגם אני אעדיף לא להשאיר לצוות לטפל בילד בוכה שלי.

[בוינגי_בוינגי*]

צלצול ממש מדויקת...אני מעתיקה ושומרת באמת(: היתי צריכה את זה לפני כמה שנים כשהוצאתי את הילד מהגן,אני אפנה אימהות סובלות לקרוא את זה..