שוב על חינוך ביתי מסודר

תחשבי למה מחנכת ביתית צריכה לשלוח את ביתה לקבוצת מחוננים. אם בגיל שכלי 12, שלחי אותה לקבוצת בני 12. את לא תלויה בבית ספר או באבחון
בינגו.
בחינוך הביתי אפשר להקפיץ כיתות כמה שרוצים

_מהורהרת, רציתי לתאר לך את התסריט הבא:
נניח שילדתך מגיעה לרמת הקריאה הנדרשת בפרק הזמן הנדרש. נניח שאת מנסה לאבחן לקות למידה – ואין כזו, כך שאין הקלות במבחן האיתור. והיא ניגשת למבחן האיתור, אך לא "מאובחנת" כ"מחוננת" (המושגים במרכאות, משום שגם בלי להיות אנסקולינג-עד-מח-העצם, אפשר לדעת עד כמה הם בעייתיים ומוגבלים. המאבחנים עצמם הם הראשונים להיות מודעים לכך, ובכל קורס מבוא ב"מבחנים פסיכולוגיים" הבעיה הזו תודגש חזור והדגש. ואם את רוצה פירוט על מה בדיוק בעייתי אני אפרט בשמחה).
מה הם מחשבותייך ורגשותייך במקרה כזה? מה לדעתך יהיו מחשבותיה ורגשותיה של בתך?
שני דברים: 1) אבחון ללקויות הלמידה לא נעשה, החלטנו לוותר על ההקלות כי לא נוכל לעמוד בעלויות האבחון, ואם נתגבר על בעית הקריאה, סביר שתצליח כמעט אותו הדבר עם הכרה או בלעדיה. 2) אם לא תצליח במבחן האיתור, אכזבה רגעית וחוזרים לסדר היום. אבל אם לא נגיש אותה למבחן תמיד נחייה עם השאלה מה היה קורה אם כן הייתה ניגשת. אין למבחן עודף חשיבות בעינינו, אלא משהו שצריך לעשותו ולראות מה יהיה._

עד עכשיו רק חשדתי שאת לא באמת מבינה את הבת שלך. עכשיו אני בטוחה.
כשלון במבחן כזה הוא טראומה לחיים. לא פחות. עוד עשרים שנה בתך תבכה אצל הפסיכולוג, ולא תוכלי להגיד "לא ידעתי".
את חיה בבועה של הישגיות. אנשים כותבים לך עצות מדהימות, ואת עונה בנימוס במקום להקשיב.
את חיה בבועה של השוואות ומספרים ושלושה גילים, כשיש אינספור גילים.
את חיה בבועה של לוגיקה שקרית ומטופשת (אם היא קוראת כבר שלוש שנים, היא צריכה לקרוא כמו תלמיד כיתה ג).

צר לי על בתך. היה לה פוטנציאל.

גם לחרשים אלמים יש שפה... אבל היא שונה משפתנו, וכשבתחילה יתקל באדם רגיל הוא יהיה למולו כמפגר

_הפסיקי לדבר איתה על כיתת מחוננים. על מבחנים. על הישגים. לחלוטין. אף מילה. ועדיף גם לא לעצמך.
אל תביעי ולו ברמז שמץ של אכזבה מכך שהיא לא קוראת מספיק טוב._ זה בדיוק התאור של החיים בביתנו עד לפני כחודש. אגלה לך סוד, הילדה הייתה מאושרת, אבל ... מאז ששיניתי והפסקתי לנהוג כך היא מאושרת עוד יותר וגם מתקדמת יותר. מה לעשות שהיא ילדה נורמלית שלא חיה בעולם שלא קיים, ואבוי לנו אם היה קיים (כי אז עוד היינו חיים במערות)
שבי איתה כשהיא קוראת. חייב מגע, אז עדיף שתשב עלייך. אל תעזרי לה אלא אם היא מבקשת, ואל תתקני אם היא עושה טעות. אל תתאכזבי אם היא קוראת רק מספר מלים, ואל תעשי לה מבחנים. זו דרכנו תמיד. שתינו אוהבות המון מגע וביחוד בין שתינו, ויש מזה כל היום, גם בשעת הקריאה.

כשלון במבחן כזה הוא טראומה לחיים. תלוי בהורים, לא יקרה אצל הורים שיעמידו הכל בפרופרציות ויאמרו: "את המבחן הזה צריך לעשות אבל ממש לא חובה להצליח בו" ו ... שבמבחן הזה אין כשלון עיש רק הצלחה מספקת או הצלחה לא מספקת, וצריך להעמיד כך את הדברים ולא תהייה שום טראומה

את חיה בבועה של הישגיות. אני חיה בעולם שלמזלנו קיים, ההישגיות היא שמניעה אותו

צר לי על בתך. היה לה פוטנציאל. תודה בשמה. הרבה אמרו ככה עד שראו אותה בפועל. גם מתנגדי החינוך הביתי, לפני שראו אותה בפועל אמרו שאני מזיקה לה שזו הדרך שבחרתי עבורה, כשראו אותה אמרו שעשיתי את הדבר הנכון ביותר למענה, וכך אומרים גם בכל תחום אחר כשנתקלים בה. אז תמשיכי להתיימר שמרחוק את ואחרים יכולים להכיר ולהבין אותה טוב ממני, ולנסות להטיף לי מוסר על שדרכי שונה משלך, במקום פשוט לענות על מה ששאלתי. בהחלט זכותך.

_את חיה בבועה של הישגיות. אנשים כותבים לך עצות מדהימות, ואת עונה בנימוס במקום להקשיב.

את חיה בבועה של לוגיקה שקרית ומטופשת.
צר לי על בתך._ S-:

את מאד מזכירה לי את ההורים שלי, עם ההנחות שלך לגבי מה מחוננים צריכים. ממש לא השוואה איומה - הם היו הורים נהדרים - אבל לפחות בקשר לצרכים שלי בתור מחוננת, הם טעו בגדול. ולא שלא אהבתי את החוגים למחוננים, הם היו חוגים טובים ובעיקר, הם באו על חשבון בית הספר יום אחד בשבוע. חברים קרובים לא ממש מצאתי שם, או בכל אופן לא יותר מבבית ספר (כלומר: חברה אחת ויחידה). מה שכן, לא היו מגעילים אלי, שבסטנדרטים של בית ספר יסודי היה הרבה. אבל הבת שלך לא בבית ספר יסודי, אז הסטנדרטים שלה, תודות לך, גבוהים יותר.

מה שכן אני חייבת לתמוך לצערי באמירה כשלון במבחן כזה הוא טראומה לחיים. יש לי גם טראומה כזאת, ועוד בטעות (כלומר, לא באמת נכשלתי במבחן. ומעניין שעד היום, העובדה הזו מאד חשובה לי). וההורים שלי ממש לא היו מלחיצים, אבל היה ברור שלהיות חכם יותר זה טוב וחשוב, וזה לכשעצמו יוצר ציפיות רציניות אצל הילדה.

בתי יודעת על נושא המסגרת למחוננים, רק בחודש האחרון. לפניו לא דנו אתה בנושא ולא עסקנו בו איתה אפילו במרומז. מאז שהיא יודעת על האפשרות היא פורחת יותר.

הורי היו רחוקים מלהיות מושלמים, אבל גם מעלות לא חסרו להם. בקשרה למחוננות שלי הם עשו לי רק טוב. אמנם אותנו לא העבירו מבחני איתור, אבל ברור לי שאם כן היו מעבירים, וגם אם במקרה לא הייתי מצליחה בהם, זה לא היה משנה כקליפת השום את יחסם אלי או את הערכתי העצמית. בדיוק מהסיבות שתארתי כאן קודם (במבחן הזה אין דבר כזה כשלון וחלק לא קטן ממנו מבוסס על מזל). בעיני מבחן הוא משחק שקודם כל צריך לעשותו ולהנות מעשיתו, אם אח"כ גם מצליחים - זה כבר רק תוצר לואי שיכול להיות נחמד. לא יותר, וכך אני מעמידה את זה בעיני בתי. אבל כמו שכדי לשחק כל משחק צריך מיומניות מסוימות, ולא נוותר על חלק מהנאות החיים רק כי עלינו להתאמץ כדי להשיג את המיומניות המדרשות, כך גם עם המשחק ששמו "המבחן לאיתור מחוננים". נראה לי שלהורים האחרים כאן ומצד שני להורים שילדיהם בבית הספר דבר אחד משותף - מתן חשיבות יתר למבחנים. לכם החשיבות הזאת מעוררת רתיעה ולהם היא מעוררת פניקה. בעיני מבחנים הוא דבר עם חשיבות מאוד נמוכה וכך הם מוצגים לבתי.

גם ההורים שלי לא הלחיצו, אבל גם הם נתנו להבין שחכמה היא דבר חשוב - זה רק גרם לי כיף בחיים, ואפשר לי להבין שלמרות שיש לי גם לא מעט מגרעות, בסה"כ יש לי במה להתגאות. ההבדל ביני לבין הורי, שאני לא שמה את היכולות השכליות כחשובות יותר מיכולות אחרות, ומעמידה את המחונן שכלית כחשוב באותה המידה כמו מי שמוכשר ספורטיבית (או בכל תחום אחר) ואני מאמינה שאין אדם שלא מוכשר בתחום כלשהו, ולכן אין אדם עדיף על אחר. האדם היחיד שפסול בעיני (פרט כמובן לפושעים) הוא אדם שלא מפתח את כישוריו.

אם לא הייתי "נכשלת" באותו מבחן (בערך בגיל של ביתך), אני מעריכה שגם אני הייתי אומרת היום ש אם במקרה לא הייתי מצליחה בהם, זה לא היה משנה כקליפת השום את יחסם אלי או את הערכתי העצמית_. גם ההורים שלי חשבו ש _מבחנים הוא דבר עם חשיבות מאוד נמוכה וככה הם גם הציגו את העניין לי. זה מה שאני מנסה לומר: כשאת מתנהגת כאילו שמבחן הוא חשוב (כי הוא יפתח בפניה אפשרות מוצלחת בעינייך), ואומרת שהוא לא, היא תקשיב לך עד הנקודה שהיא תיכשל (או תחשוב שהיא נכשלה). אז היא תקשיב להתנהגות שלך. אני לא מנסה להיות מעצבנת, אבל זו נקודה חשובה.

ואגב (מדהים עד כמה את מזכירה לי את ההורים שלי), יש לי גם בעיה עם האמירה הזו: האדם היחיד שפסול בעיני (פרט כמובן לפושעים) הוא אדם שלא מפתח את כישוריו. קודם כל, זה הופך את מה שאת טובה בו לחובה מעיקה. חוץ מזה, למה? ואם יש לי הרבה כישורים, אז יש לי חובה לעבוד יומם וליל לפתח את כולם? זה לא קצת הרבה להפיל על ילד (או על מבוגר)? ושוב - זו תגובה שבאה ממקום מאד אישי. אני כרגע עובדת קשה מאד כדי לתפוס את עודף היכולות שלי בתור משהו חיובי שמאפשר לי בחירה אמיתית ולא בתור מעמסה. זה אבסורדי! זה ממש לא מה שההורים שלי התכוונו, אבל נו, אחרי שאת שומעת כל הילדות שלך מכל כיוון איך היית יכולה להיות כ"כ מצויינת אם רק היית משקיעה, זה לא ממש מפתיע. בחיי שכולם רצו רק להחמיא לי ולעזור לי "לממש את הפוטנציאל".

זה דף מוזר. מישהי שחושבת מאד שונה מרוב האנשים פה, למרות שהיא מחנכת מהבית, כלומר, היא חלק מהקהילה לפי מדד החינוך הביתי, אבל החשיבה וההתנהלות שלה שונים משל רוב (או הרוב ששומעים אותו) כאן, מנסה להתייעץ בנושא שחשוב לה, ןפרט לממש מעט תגובות ענינינות לנושא שביקשה, הרוב כאן מנסים להוכיח לה כמה היא טועה, לא בסדר, מקוממת, מעצבנת....כמה תפישת עולמה שגויה....ממש מוזר. מה זה משנה לכם בעצם? אם אין לכם מה לתרום בנושא שביקשה, למה אתם חייבים להוכיח אותה? זו לא שאלה רטוןרית, מעניין אותי מה שקורה כאן

בידיוק הסברתי...

מהורהרת, הסיבה ששאלתי אותך מה יהיה במקרה של "אי הצלחה" במבחן הוא משום שיש לי הרגשה שאם יש לבתך "אנטי" מקריאה -- בדיוק שם המקום לחפש את הסיבה לו.
ייתכן שרמת החרדה שלה כל כך גדולה, שמבחינתה עדיף לא לגשת למבחן ולחיות עם השאלה מה היה קורה אם כן הייתה ניגשת. כי אז האשראי שלה עדיין פתוח, והדימוי העצמי שלה לא ייפגע. ממש כמו אותו בחור שלא מזמין בחורה לצאת משום שהיא עלולה לומר לא, ואז יפסיד אפילו את הסיכוי שהיא תאמר כן.

שימי לב למשפטים שלך: אם לא תצליח במבחן האיתור, אכזבה רגעית וחוזרים לסדר היום.
_אבל אם לא נגיש אותה למבחן תמיד נחייה עם השאלה מה היה קורה אם כן הייתה ניגשת.
אין למבחן עודף חשיבות בעינינו, אלא משהו שצריך לעשותו ולראות מה יהיה._

האם את לא רואה את עוצמתן של הסתירות, משפט אחרי משפט? "אכזבה רגעית" לעומת "תמיד נחיה עם השאלה"?
ואגב, צר לי, אבל אני לא מאמינה לך בעניין ה"אכזבה הרגעית". כל האנרגיה שאת משקיעה עכשיו -- ואחר כך רק "אכזבה רגעית"?
"אין למבחן עודף חשיבות" לעומת "צריך לעשותו" -- לי נראה שלהכניס מבחן כזה לרשימת ה"צריכים" זה בדיוק לתת לו עודף חשיבות. לא לתת לו עודף חשיבות זה אולי "נחמד יהיה אם", "בא לנו" "כדאי" -- אבל לא "צריך".

מה זה משנה לכם בעצם? אם אין לכם מה לתרום בנושא שביקשה, למה אתם חייבים להוכיח אותה?
שאלתי את עצמי גם.
התשובה היא א. אני חושבת שהתשובות הן בדיוק בנושא שביקשה -- הן רק לא התשובות שהיא רוצה לשמוע. יש הבדל (ואני לא יכולה שלא לתהות אילו מין תשובות מהורהרת חושבת למצוא דווקא כאן. אני גם די בטוחה שרוב אנשי החינוך הקונבנציונלי יחתמו בשתי הידיים וגם בשתי הרגליים על הרוח הכללית של התשובות האלה).
ב. וחשוב יותר -- כי המציאות שמתעקשת לבצבץ מהתיאורים של מהורהרת היא קשה ומפחידה. מבחינתי בתה של מהורהרת היא ילדה בסיכון. ככה פשוט. לו הייתי יודעת את שמה וכתובתה -- יש להניח שהייתי פונה לגורמים מקצועיים. דחוף.
מישהי כתבה שעוד עשרים שנה היא תבכה על ספת הפסיכולוג -- ואני אומרת, הלוואי שיש עוד עשרים שנה, והלוואי שזה ייגמר רק בבכי על ספת הפסיכולוג.
כי התסריטים שרצים לי בראש הרבה יותר נוראים.

עד גיל 4 וחצי ויותר קראה בלי ניקוד, ואז התחלתי ללמד אותה ניקוד, השתלטה עליו היטב, אבל מאז קריאתה מעט יותר קשה ופתאום גם במה שבלי ניקוד. לא מבינה מדוע, אבל זה ככה.
אלו שתי מערכות שונות לקריאה - בלי הניקוד גקריאה גלובלית של מילים מתוך הזיכרון החזותי, הניקוד מבקש אותה לפרק לפונמות לדייק לחשוב שכל מילה אינה מוכרת ולהשקיע בה מאמץ. זה יעבור, פשוט בדר"כ לומדים עם ניקוד לאחר מכן הקריאה מתייעלת וקוראים בלעדיו. זה לא מראה לקות רק על צורך בזמן לתרגול.

מה זה משנה לכם בעצם? אם אין לכם מה לתרום בנושא שביקשה, למה אתם חייבים להוכיח אותה?
אני חושבת שיש כאן שתי תשובות. הראשונה היא כמו של סמדר נ:
אני חושבת שהתשובות הן בדיוק בנושא שביקשה – הן רק לא התשובות שהיא רוצה לשמוע.

השנייה, האישית שלי, היא שהסיטואציה שהיא מביאה מוכרת לי עד כדי כאב. אני מזהה את הטעויות שההורים שלי עשו, רק שכאן אני עוד יכולה לצעוק: תפסיקו! זה לא טוב!
ואולי בדיוק בגלל זה כדאי שאני אפסיק להשתתף בדיון.
ואגב, אני ממש לא שותפה לתחזיות האיומות כאן. כמו שאמרתי, אני מאד מזהה את עצמי כאן כילדה, ובסך הכל יצאתי בחורה מאושרת ובריאה בנפשה, רוב הזמן. רק שחבל על הנזק המיותר, גם אם הוא לא ענק.

מבחינתי בתה של מהורהרת היא ילדה בסיכון. ככה פשוט. לו הייתי יודעת את שמה וכתובתה – יש להניח שהייתי פונה לגורמים מקצועיים. דחוף.
סמדר???
הרי גורמים מיקצועיים היו מעורבים כשביקשו אישור לחינוך ביתי! והאישור ניתן! הם אפילו זומנו למשפט שבוטל בעקבות קבלת האישור....

תודה, לכל מי שענו. בינתיים הבעיה נפתרה. התכוונתי להשתמש בחלק מהעצות שנתנו כאן, אבל לא היה צורך. מסתבר שהלכתי בדרך הנכונה. יש לי פשוט ילדה שאוהבת מאוד לקרוא, וקריאתה משתפרת מאוד מרגע לרגע, הקפיצות מאוד מהירות. פשוט עד אתמול עדיין דאגתי (לדעתכן מסיבות לא נכונות) אבל כשהיום הקריאה לי קטע מספר, התמוגגתי מנחת, וזה למרות שהיא מעולם לא ידעה את הדאגות שהיו לי.

אז תמשיכו אתם להאמין שיש רק דרך נכונה אחת בעולם, בדיוק שיש בין מתנגדי החינוך הביתי שמאמינים שרק הדרך שלהם נכונה, וילדתי תמשיך להתפתח לא יותר ולא פחות טוב מהילדים שלכם (אולי קצת יותר טוב מילדי בתי הספר - כן בזה אני במאה אחוז אתכם) ולהיות מאוד מאושרת. אני אמשיך להאמין שאין דרך אחת שנכונה לכולם, ושעד שלא מכירים מישהו מקרוב, גם אם ספוריו ישמעו התמוהים ביותר בעולם, חובה לתת קרדיט לאפשרות שהוא דובר אמת.

הותיקים כאן יודעים, אני לא תומכת בדרך של באופן, בגדול אני הרבה יותר חלק מהמיינסטרים, אבל זה לא אומר שבענין זה או אחר אסור לי כן לקבל את דרככם לבחור בה. עוד מעט גם תאמרו שבגלל שאני בעד חיסונים ובביתנו לא אוכלים מזון אורגני אז גם אסור לי לעשות חינוך ביתי. סליחה ... מי שמכן? ורגע ... אם רק בדברים מסוימים אני מסכימה איתכן, ורק בהם מעניין אותי לשוחח איתכן. באיזו זכות תכפו עלי את מלוא דרככן ואם אני לא מקבלת אותה תהפכו אותי למכשפה?

הרי גורמים מיקצועיים היו מעורבים כשביקשו אישור לחינוך ביתי! והאישור ניתן! הם אפילו זומנו למשפט שבוטל בעקבות קבלת האישור.... וגם בקרו אצלנו שוב, כפי שימשיכו לבקר כל שנה, והיו מאוד מרוצים. פשוט הם ראו את המצב לאשורו ולא כפי שאתם מציירים אותו בדמיונכם.

עוד אמא מהורהרת
את סותרת את עצמך, כפי שכבר רמזו לך אבל אני רוצה להגיד בפירוש:
ההצגה שלך (את הדברים) כאילו את לא מייחסת חשיבות ל תוצאות המבחן (אם היא 'לא תצליח' זה בסדר גמור), סותרת
א. את הלחץ שלך להתכונן, שנה מראש, למבחן, (אם התוצאה לא חשובה, אפשר פשוט לגשת ומה שיצא יצא).
ב. את החשיבות הגדולה שאת מייחסת לדברים שהמבחן יאפשר (חוגי מחוננים) למשל ילד מחונן שנאלץ להמצא רק בחברת ילדים "רגילים" הוא אומלל והיו לך עוד 'פנינים' כאלה.

ודבר נוסף, זה שהיא יותר מאושרת מאז שסיפרת לה על המבחן לא אומר שום דבר על הרגשות שלה בקשר למבחן. אלה הרגשות שלה בקשר אליך ובקשר ליכולת שלה לרצות אותך.

ולסיום - נסיון להסביר את השאלה של פלוני אלמונית שתי הודעות מעלי - אני גם מחוננת 'מאובחנת', גם אני ילדה ש 'לא מיצתה את הפוטנציאל',
וגם אני הייתי זקוקה וביקשתי מהורי 'ללחוץ עלי' כדי לקדם את המטרות "שלי" (לחץ שכמובן אף פעם, לא עבד לאורך זמן), וגם אותי הניתוחים של אמא מהורהרת פשוט 'מקפיצים'.
עד היום (מתקרבת ל- 40) אני מתעסקת בשאלה מה באמת אני רוצה, וגם זה אחרי הרבה, הרבה, הרבה שנים של עבודה להפרד מהרצונות ש'אימצתי' לעצמי בשנות הילדות (לא במודע כמובן, ובודאי בלי שום כוונה רעה מצד אף אחד).

אמא מהורהרת, מקווה שתצליחי לראות את הבחירות של הבת שלך כלגיטימיות כי רק כך היא תלמד לראות אותן כלגיטימיות. כולל הבחירה לא לקרוא הרבה עכשיו.

המרגיעון המדהים <כולנו זקוקים לחיבוק>

אופס, לקח לי הרבה זמן לכתוב ובנתיים את הוספת.
מקווה שתקראי אותי בכ"ז כי זה לא קשור להאם כן או לא הבת שלך קוראת היטב.
(אבל שמחה שהלחץ ירד....)
@}

אמא מהורהרת?, מקווה שתצליחי לראות את הבחירות של הבת שלך כלגיטימיות כי רק כך היא תלמד לראות אותן כלגיטימיות. כולל הבחירה לא לקרוא הרבה עכשיו. מה לעשות שהיא כן רוצה לקרוא וקוראת בהנאה גדולה מאוד?

_אופס, לקח לי הרבה זמן לכתוב ובנתיים את הוספת.
מקווה שתקראי אותי בכ"ז כי זה לא קשור להאם כן או לא הבת שלך קוראת היטב.
(אבל שמחה שהלחץ ירד....)_ זה כן קשור. כי כל אחד כאן רואה את הדברים דרך נסיון חייו ומסקנותיו שלו מאותו נסיון, ומסרב לקבל שגם דברים אחרים אפשריים

עוד משהו. אני בהחלט מסכימה עם המטרות של המערכת. רק לא מאמינה שהיא, המערכת, בין אם כפי שהיא היום, ובין אם בכל שינוי שיחול בה - תוכל אי פעם להגשימן. אני מאמינה שחינוך ביתי (כפי שהוא נראה בעיני) הוא הדרך הנכונה ביותר להשיג את מטרות המערכת. אתם, לעומתי, מתנגדים למטרות המערכת. אולי זו הסיבה שדברי קוממו את חלקכם. כנראה שחלק מכם ראה אותי כפי שאני ראיתי את מפלגת כ"ך. כלומר - צריך לנקוט בדמוקרטיה מתגוננת ולראות בי גורם חתרן שיש לעוקרו מן השורש. אז תרגעו. אני נכנסת לכאן לעתים רחוקות, רק כשיש לי סיבות אמיתיות (מבחינתי) לעשות זאת. אז תוך זמן קצר שוב לא תראוני כאן לתקופה ארוכה, ואם אשוב בעתיד זה רק שוב אם יהיה לי משהו מאוד חשוב בעיני. אז כל מי שמוטרד מביקורי באתר, מוזמן להרגע - לא אטרידכם הרבה.

מקווה שתצליחי לראות את הבחירות של הבת שלך כלגיטימיות
מה לעשות שהיא כן רוצה לקרוא וקוראת בהנאה גדולה מאוד?
התייחסתי ל-

אבל לא ממש אוהבת לעשות זאת, לכן היא מתחמקת מכל סוג של קריאה עצמאית וכתיבה
מעדיפה לגרום לה לאהוב זאת לגרום???
ועוד משהו שכתבת שאני לא מוצאת, שיש פעילויות שהיא יותר אוהבת לעשות מקריאה לכן היא לא ...

_מקווה שתצליחי לראות את הבחירות של הבת שלך כלגיטימיות
מה לעשות שהיא כן רוצה לקרוא וקוראת בהנאה גדולה מאוד?
התייחסתי ל-_ אל תהיי מוטרדת, אני רואה אותן כלגיטימיות מאוד, ואם לא הייתי רואה זאת כך אז זה לא היה עוזר לי. היא אף פעם לא עשתה ולא תעשה דברים כדי לרצות מישהו מלבד את עצמה. חלק מבחירותיה תואמות את שלי, ובחלקן אני לא הייתי בוחרת - כל זמן שאינה מסכנת את חייה ולא פוגעת באחרים זה מקובל עלי. אם יש לי העדפות שלא תואמות את הבחירות שלה, היא יודעת יפה מאוד למחות ולסרב (נדיר שהיא צריכה, לרוב היא צריכה רק לרמוז שהיא לא מעוניינת) להן בכל תוקף, והיא לעולם לא תבצען.

מחונן שיאלץ רק להזין את עצמו מדברים באנליים, יגיע להרבה פחות, ויתרום להרבה פחות מאשר זה שיעמוד בפני אתגרים של ממש.
להיפך. אם תבדקי סביבך, וגם בהיסטוריה של המדע והמתמטיקה תראי ש"ילדי הפלא" שהצליחו ביותר כמבוגרים היו דוקא אלו שגדלו בסביבה "בנאלית" וחוו ילדות נורמלית שאיפשרה להם לפתח את מכלול הכישורים שלהם (ולא רק הקוגניטיביים). מחוננים שחינכו אותם להישגיות ולהתרכזות בכישוריהם גדלו לרוב להיות בני אדם אומללים (ופעמים רבות גם בינוניים).

באופן כללי, ילדים מחוננים הם כאלו שיש להם כישורים בולטים בתחומים מסוימים. לרוב הם לא גדלים להיות בני אדם יותר חכמים או יותר טובים מאנשים אחרים, ולעיתים גם הכישורים ה"מיוחדים" שלהם כמבוגרים אינם יוצאי דופן. כלומר, מה שמייחד ילד מחונן הוא שיש כישורים שמתפתחים אצלו מוקדם יותר, ואז נוצר חוסר איזון בין יכולות שונות שלו (למשל שכלית לעומת חברתית). דחיפה של הילד רק לכיוון הכישורים "החזקים" שלו רק מחמירה את הבעיה.

העול על הילד המחונן זה שהעולם היומיומי הרגיל לא מאפשר לו מספיק אתגרים
הבעיה היא שהעולם היומיומי הרגיל מספק המון אתגרים, וילד בעל כישורים שכליים מפותחים לא יכול להתעלם מהם, ולכן הוא נמצא הרבה זמן מתמודד ומפענח את מה שסביבו, והאתגר התמידי הזה יכול להתיש אותו, וגם למנוע ממנו לחוות דברים ברמות אחרות. לעיתים הוא צריך עזרה על מנת לצאת מה"אתגר" ולאפשר לעצמו גם חוויות אחרות, ולא רק שכליות.

דרך אגב, העולם היומיומי הרגיל מספק לי שפע של אתגרים (והגיל השכלי שלי הוא מעל 12. אני מקווה)

זכותך להאמין כך ולפעול עלפ"י דרכך. המציאות (ההיסטוריה) מראה אחרת. הנכון הוא שכולם מתחילים בסביבה בנאלית, אבל מי שנשאר רק שם אין לו (ולא יעזור שום דבר) יותר מידי לאן להתפתח. כי כמה ניתן באמצעים ביתיים בלבד, לחקור את אותם מעט דברים בודדים שבהישג ידינו, בעיקר כשעיקר המחקרים כבר נעשו ע"י אחרים לפנינו ואנחנו לא יכולים להתעלם מכך שהידע כבר קיים. תנו לילד בתחילה לחקור את סביבתו הקרובה, עד שימצה אותה (מהר מאוד) ואז תנו לו אתגרים של ממש. אני לא אומרת להתחיל ישר ממחקר ברמה גבוהה, כי זה כמו לזרוק את מי שעדיין לא עבר אפילו שיעור שחיה אחד וובהו לא הרבה יותר ממטר אחד ישר לברכה שעומק מימה 2 מ'. אבל להשאיר את הילד רק לחקור את סביבתו הקרובה זה כמו גם כשהילד גבה בהרבה והפך לשחיין מעולה לאלצו להמשיך לשחות בברכת פעוטות שהיא גם רדודה מאוד וגם קטנת מימדים. הוא באמת יוכל להתקדם? כנראה שלפי גישתך כן.

לגבי חוויות לא שכליות, מזה יש לבתי לא מעט.

המציאות (ההיסטוריה) מראה אחרת.
הדוגמאות ההיסטוריות שאני מכיר של אנשים שגידלו אותם כ"ילדי פלא" לא הסתיימו בטוב.

כי כמה ניתן באמצעים ביתיים בלבד, לחקור את אותם מעט דברים בודדים שבהישג ידינו,
יש המון דברים בהישג ידנו, והמון מה לגלות ולחקור. (כפי שכתבתי, הבעיה היא שלעיתים יש יותר מדי).

המחקרים כבר נעשו ע"י אחרים לפנינו ואנחנו לא יכולים להתעלם מכך שהידע כבר קיים
למה? לילד זה לא משנה אם מישהו כבר מצא את הדבר לפניו (הוא גם לא בהכרח מודע לזה). הוא מחפש עניין, לא פרס נובל. גילוי מחדש של דברים הוא חוויה מאד מחכימה ומלמדת (גם עבור מבוגרים).

אבל להשאיר את הילד רק לחקור את סביבתו הקרובה זה כמו גם כשהילד גבה בהרבה והפך לשחיין מעולה לאלצו להמשיך לשחות בברכת פעוטות שהיא גם רדודה מאוד וגם קטנת מימדים. הוא באמת יוכל להתקדם? כנראה שלפי גישתך כן.
לפי גישתי, כולנו נמצאים בים.

הדוגמאות ההיסטוריות שאני מכיר של אנשים שגידלו אותם כ"ילדי פלא" לא הסתיימו בטוב. חלילה ילדי פלא, פשוט התייחסות והענות לצרכים האמיתיים של הילד, ולא לשים לו חסמים לא רצויים.

למה? לילד זה לא משנה אם מישהו כבר מצא את הדבר לפניו (הוא גם לא בהכרח מודע לזה). מרגע שהוא יודע לקרא אז בודאי.

לפי גישתי, כולנו נמצאים בים. אז כנראה שלגישתך כולנו נולדנו שחיינים מעולים. אני רואה את סביבת הבית כבריכה רגילה עם מים רדודים (לא מאוד), את חוגי ההעשרה למחוננים כבריכה אולימפית, ואת כל מה שפתוח לפני הילד אח"כ כאוקינוס. זה אולי בגלל שאני מיציתי את חקר הסביבה בשנות ילדותי המוקדמות.

רגשית השוו אותה לבני 7 ושכלית לפחות לבני 12.
אם ההבדל בין הגיל הרגשי לשיכלי הוא כזה גדול הייתי עובדת על הצד הרגשי לא השכלי.
כדי למנוע ממנה קשיים ואכזבות בעתמיד בתחום הכי חשוב - הקשר שלה עם עצמה ועם אחרים. [וכן אני מדברת מנסיון גם אצלי היה בערך הבדל כזה מגיל מאד צעיר].

וחוץ מזה מזדהה עם הרבה ממה שרחל ברמן אמרה למעט זה שאני לא הלכתי לשום תוכנית מחוננים ושמחה על זה מאד.

אני נכנע.
את השווית את מה שקורה כאן לדמוקרטיה מתגוננת, אבל לדעתי זה יותר דומה לאדם שישאל חבורת צמחונים איך כדאי לבשל כתף בקר.

רק עוד דבר קטן. לגבי
את חוגי ההעשרה למחוננים כבריכה אולימפית
אם להשתמש באותו דימוי - אני זוכר את חוגי ההעשרה בגיל הזה כבריכה מאד רדודה.

_רגשית השוו אותה לבני 7 ושכלית לפחות לבני 12.
אם ההבדל בין הגיל הרגשי לשיכלי הוא כזה גדול הייתי עובדת על הצד הרגשי לא השכלי._ אמרתי 7 רק כדי לא להסתכן בטעות. מה שבטוח שגם רגשית היא בוגרת הרבה יותר מגילה הכרונולוגי, והפער מהגיל השכלי כל הזמן רק מצטמצם מעצמו. בכלל שמתי לב, שככל שחוסמים את הילד יותר בהתפתחותו השכלית, זה גורם לו הרבה יותר נזק רגשי. ילד שמאפשרים לו להתפתח לפי צרכיו, נותנים לו לצמוח מנטלית ולהיות מאושר צומח ופורח מבחינה רגשית טוב הרבה יותר.

נראה לי שאתם שמים עודף דגש על הצד הרגשי, מנגד יש הורים אחרים שמים עודף דגש על הצד השכלי. לטעמי, גם אתם וגם הם פוגעים בילדיכם. להערכתי, הדרך הנכונה היחידה היא לפתח את שניהם, וזה מה שאני עושה עם בתי - מסרבת לתת לאחד עדיפות על האחר.

את השווית את מה שקורה כאן לדמוקרטיה מתגוננת, אבל לדעתי זה יותר דומה לאדם שישאל חבורת צמחונים איך כדאי לבשל כתף בקר ממש לא. הצמחונים לא אוהבים את דרכם של אוכלי הבשר, ואף ימחו עליה, אבל לא יתנו להם הרגשה של לא רצויים, של מי שרצונם להושיבם בכלא והם אויבי הציבור ... בדמוקרטיה מתגוננת מוציאים אל מחוץ לחוק את מי שנראה כמסכן את המדינה. נראה שחלקכם כך התיחסתם אלי. מענין במה נוכחותי כאן מאיימת על מישהו?

הצמחונים לא אוהבים את דרכם של אוכלי הבשר, ואף ימחו עליה, אבל לא יתנו להם הרגשה של לא רצויים,
לא רק יחשבו עליהם שזו בערות ובורות...

שלןם לך. קראתי רק את הפתיח של הדף. אני כרגע בחינוך ביתי. ילדי עוד רחוקים מגיל בי"ס ומחוננים הם לא.
אבל רוצה לספר לך, שבתיכון היו לנו שני בנים גאונים בכיתה. אנשים מאוד מאוד חכמים ויודעים.
שניהם היו מוותרים על המון שיעורים ותמיד ידעו הכל.
אף פעם אי אפשר היה להתקיל אותם בשאלות.
שניהם היו דיסלקטים בצורה קשה מאוד. אחד מהם היה חבר שלי וגם ישבתי לידו בכיתה. יכולה להגיד לך שהוא ממש, אבל ממש בקושי הצליח לקרוא. הוא יכל לקרוא מאוד מאוד לאט. גם בכתיבה היו לו בעיות מאוד קשות.
רוב ידיעותיו היו משמיעה. בשיעורים הוא היה בעיקר מצייר. אני שוב חוזרת: לא היה משהו שהוא פספס בשיעורים. הוא היה ממש גאון.
בכל אופן היו עושים להם מבחנים בע"פ ובזכות זה שהם אובחנו הם יכלו לעבור את בית ספר בלי האבסורד הזה של לא עוברים מבחנים על אף גאונותם.
גם את מבחני הבגרות הם עברו נדמה לי בע"פ.
אולי בכל זאת כדאי לך לקחת אותו לאבחון.
אולי יש לו בעיה רצינית וחבל להתיש אותו.
אולי כדאי ללכת איתו בדרכו. אין לך מה לדאוג ובבוודאי אם הוא גאון..
בהצלחה ומאחלת לכם חיים מעניינים ופורים.

מהורהרת יקרה. לא צמחונים, לא אוכלי בשר ולא דמוקרטיה מתגוננת. חצר חסידית -זה מה שהולך.
החסידות הזו נגד החסידות הזו וכולן נגד זו שאין לה חצר משלה.
תבורכי בגידול ילדייך. תבורכי בדרכך. ויבורכו כל אחד ואחת בדרכיהם.

לנקודות. לפי ברורים שעשיתי, אבחון הפרעות קשב ורכוז (שזה מה שיש לבתי) יקר מאוד, ובשיקולי עלות תועלת = הוצאה מיותרת. לגבי דסלקציה או דסגרפיה, אני מודעת לאפשרות, ועם השנים למדתי טיפים איך אפשר לשלול זאת בוודאות, ואין ספק שאת זה אין לה. בכל מקרה, אני גם יודעת על בעלי תארים אקדימיים שהם דיסלקטים ולא יודעים קרא וכתוב, אין לי בעיה עם כאלה, ואם זו הייתה בעיתה אז בסדר. אבל היא מסוגלת לקרא, והנה הבעיה גם נפתרה והיא גם אוהבת ולא מפסיקה להשתפר. אני מאמינה שכל הורה מכיר את ילדו ויודע מה הדרך הטובה ביותר עבורו. זה לא אומר שאסור מידי פעם להתיעץ באחרים, וזה בסה"כ מה שבקשתי כאן.

רוזמרין יקרה, את מייצגת בדבריך בדיוק את מה שציפיתי למצוא באתר כאן ולצערי לא מספיק מוצאת. אם נשתמש בדימוי שאת הבאת, נראה לי שהאנשים כאן רואים עצמם כאנשי החסידות ואת אנשי מערכת החינוך כ"מתנגדים" (הליטאים - העולם היהודי הדתי בארצות אשכנז שלפני ימי הבעל שם טוב) ואותי כאחת שרגל אחת שלה בחסידות והשניה ב"מתנגדים" ואולי חוששים שעצם נוכחותי כאן תשפיע על חלקם שוב לחזור ל"עולם הישן" (לא מעשי או דברי אלא עצם נוכחותי). אני מרגישה שחלק נוהגים כפי שנהג מקרתי בחשודים בתמיכה בקומוניזם בשנות ה-50 המקוללות בארה"ב. אז, רוזמרין, כן ירבו כמותך ...

עוד אמא מהורהרת, נראה לי שאת זורקת את התינוק עם המים. נכון שנאמרו פה דברים ממש מגעילים אלייך, והאמת היא שאני מבינה שבא לך פשוט ללכת ולא לחזור, אבל אם תקראי את הדף שוב תראי שרוב המגיבים אמנם לא מסכימים איתך, אבל באופן מכובד. הרבה מחוסר ההסכמה את מייחסת לתמיכה ב-unschooling, כשלי נראה שהיא באה ממקום אחר לחלוטין. הרבה מאיתנו חוו את הדברים הספציפיים שאת מדברת עליהם באופן שונה ממך. אולי כדאי לך בכל זאת לקרוא את זה שוב ולקחת בחשבון שהחוויות שלנו (ורבות אחרות) הן בטווח האפשרי לבת שלך?

בר עדש - כל מילה.

אני רק מקווה שמשהו מהדף הזה יהפוך לעוד הרהור, ואולי משהו בחיי המהורהרת ישתנה.

על מחוננים אני זוכר רק ציטוט משפחתי של אחי הגדול "יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה ללמוד אבל אין לי זמן כי אני הולך לבית ספר".

על הישגיות - חינוך להישגיות גורם לבינוניות. הוכח בעשרות מחקרים. הבעיה היא שמוטיבציה פנימית (סקרנות, הרצון להתפתח) ומוטיבציה חיצונית (הצלחה, פרסים, ריצוי ההורים, הישגיות במבחנים) סותרות זו את זו. מי שלא אוהב לשחות לעולם לא יהיה שחיין אולימפי.

יש ילדים שהניקוד רק מבלבל אותם. יש לי ילד כזה. נסי להציע לה להתעלם מהניקוד, או לתת לה לקרוא טקסטים לא מנוקדים בכלל. יכול להיות שזה יקל עליה. אצלנו זה שיפר מאד את יכולת הקריאה, כי התברר שכל הנקודות מסביב פשוט הסיחו את דעתו של הילד מהאותיות והמלים עצמן.

מהורהרת,
עוד לא קראתי את כל הדף, אבל אני רוצה להגיב כעת כי אני צריך ללכת:

ראשית, אני מצטרף לדבריה של רוזמרין (נדמה לי) על תרבות הדיון. באמת נעים לקרוא.

לגבי התוכן, אני חייב להגיד לך שבקריאה שלי - הכתיבה שלך מלאה סתירות.
גם בזה שאמרת שהילדה רגילה לחלוטין אבל אח"כ אמרת שהיה לה יותר קל אם היתה ילדה רגילה (או משהו כזה). בכלל, לא ברור לי מה זה "ילד רגיל".
גם בתיאור שלך את הקריאה שלה. כתבת שהיא מחכה בכליון עיניים לעיתון השבועי שהיא מקבלת וקוראת אותו בהנאה. נו? נשמע נהדר.
ובמיוחד, ביחס שלך (והחשיבות שאת מקנה) לנושא האבחון ובמיוחד לאפשרות שהיא "תיכשל במבחן". מצד אחד אמרת שלא יקרה כלום ותמשיכו כרגיל לסדר היום, ומצד שני כל כתיבתך מקנה לדבר הזה חשיבות עליונה. אם "לא יקרה כלום" - אז למה לא לעזוב את זה מראש וגמרנו? למה בכלל ללכת למבחן שאת אומרת שהתוצאות שלו לא מעניינות אותך? (האם זה באמת נכון?) למה לא לקחת את העצות המצויינות שנתנו לך, כמו לתת לילדה להתחבר עם ילדים גדולים יותר (או מבוגרים) שיאתגרו אותה ויעניינו אותה? למה זה צריך להיות "קבוצה של מחוננים"?

בכלל, אני ממליץ לך על הדף איבחון ותיוג ילדים. התיוג הוא מכה נוראית, לשני הכיוונים ("לטובה" או "לרעה", ולפי התיאור שלך אצלך יש אולי משניהם). תיוג הוא רק דרך של התרבות שלנו לנסות לכווץ את כולם לסד אחיד, ומי שלא מתאים לסטנרט, אז צריך לעשות משהו כדי להביא אותו לשם.
למה זה כל-כך חשוב לך התיוג הזה של "מחוננת"?
וכמו שכתבו לך למעלה, בכל אחד יש פוטנציאל של מחוננות בתחום מסויים. במקרה, יש תחומים שנכללים במבחן הזה ואז הילד "מצליח" ויש כאלה שלא ואז הילד "נכשל" (למשל, לא נראה לי שילד מחונן בכדורגל או בסטנד-אפ, יקבל את הסטמפה של המבחן).

ולסיום, אני ממליץ לך לשבת עם עצמך בשקט, ולהרהר טוב במשפט הזה שכתבת: אני חיה בעולם שלמזלנו קיים, ההישגיות היא שמניעה אותו
זו הדעה שלך , והיא מעוורת אותך. זו לא עובדה אבסולוטית כפי שאת מציגה את זה.

אני יכול להגיד לך רק שמבחינתי, ההישגיות אולי מניעה דברים, אך נזקיה עולים על תועלתה.

שיהיה בהצלחה בכל דרך שתלכו @}

טוב, קראתי את שאר הדף. ראשית, ראיתי שחלק מהדברים שכתבתי כבר כתבו לפני...

אבל עכשיו הפליא אותי מאוד:
שלשום באת עם בעיה:
הילדה יודעת קרוא וכתוב מזמן, אבל לא ממש אוהבת לעשות זאת, לכן היא מתחמקת מכל סוג של קריאה עצמאית וכתיבה ועדיין קוראת כמתחילה
ואתמול כבר היה הפתרון:
בינתיים הבעיה נפתרה... כשהיום הקריאה לי קטע מספר, התמוגגתי מנחת

לא נראה לך שאת קופצת למסקנות מהר מדי (בין אם זה בכך שיש בעיה, או בכך שהיא נפתרה)?

ההישגיות אולי מניעה דברים, אך נזקיה עולים על תועלתה
ההישגיות מניעה דברים כמו שסטראטר יכול להסיע מכונית כמה מטרים גם אם אין דלק. אני לא יכול לחשוב על דבר אחד טוב בעולם שנוצר בגלל הישגיות.

זו הטעות, תחרותיות והשגיות הם הדלק, הם מנוע פנימי, הם חלק מאתנו. אבל הם ללא יכולים לגרום לפעולה, רק להמשיך את קיומה מרגע שהחלה. לשם התחלה צריך גורם חיצוני.

מנסיוני (על עצמי, לא על ילדי) את טועה מאד.
לפחות לא כולם מונעים ככה כמו שאת אומרת. (אני עדינה פה)

כנראה שאת לא מודעת לכך שהמניע להתחיל בפעולה הוא או חיקוי, או רצון לרצות מישהו או אפילו כפיה. אבל אז, כשטועמים מהדבר ומצליחים מעט, הרצון להצליח יותר, ואולי גם להיות הטובים ביותר מדרבן עוד ועוד ובמצב כזה הילד (או האדם הבוגר) לא יפסיק לפעול ויהנה ממה שהוא עושה

האם את מדברת מידע מחקרי, או אחר?

לגבי מחקרים, למדתי לאורך חיי לא לקחתם בעודף רצינות. הדוגמא הטובה ביותר כל המחקרים הסותרים אלה את אלה על החלב. אני מסתכלת על עצמי ועל כל האנשים שאני מכירהאו שמעתי עליהם, שכולם מצדיקים את הפתגם "קנאת סופרים תרבה חכמה" (וזה לא סותר את העובדה שגם סקרנות היא מניע חשוב). לא שאני לחלוטין נגד מחקרים, בעצמי רציתי להיות חוקרת, ואני בעד הקדמה והיא בנויה על מחקרים. אבל הכל צריך לקחת בערבון מוגבל. ככל שהעיסוק הוא יותר במדעים המדויקים אסתמך יותר על מחקרים, ביתר התחומים הרבה הרבה פחות.

אין לי שום מכנה משותף עם השקפת העולם הפדגוגית של האמא המהורהרת, כך שאין בסיס לדיון הבעיה שאני רק באתי להתיעץ נקודתית (ולא כמי שיבקש מתכון לבשר על האש מצמחוני אלא כמי שפונה אל אנשים שודאי נתקלו בבעיה דומה בתחום אחר), ולא להטיף לכם לשנות את השקפת עולמכם ודרך חייכם. אני חוזרת ואומרת שאני לא מאמינה שיש אמת אחת ויחידה בעולם, וזכותו של כל אדם לחיות לפי השקפתו מבלי שאחרים יתקפו אותו עליה. אבל מסתבר שרבים מהמגיבים כאן בחרו לשים עצמם כשליחי אלוהים על פני האדמה ולנזוף במי שפונה אליהם ודרכו שונה. האם כך זה כי כאן זה "ביתכם"? האם בביתכם האמיתי לא תתנו דריסת רגל למי שהשקפת עולמו שונה משלכם, אלא אם יבטיח לא לבטא אפילו רמז מדעותיו? האם עד כך אינכם חזקים באמונתכם ומפחדים שמישהו שמעט אינו חושב כמותכם, יערער מהיסוד את השקפת עולמכם?

אמא מהורהרת , מציעה לך להתמקד במהות של הדיון . את מייצגת דיעה אחת ויש פה הרבה אחרים (גם אני ביניהם, אגב, ),שחושבים אחרת בעניין ההישגיות והמניעים ללמידה. יש בסיס לדיון.

מציעה לך להתמקד במהות של הדיון . את מייצגת דיעה אחת ויש פה הרבה אחרים (גם אני ביניהם, אגב, ),שחושבים אחרת בעניין ההישגיות והמניעים ללמידה. יש בסיס לדיון. ( קוראת )

אני לא בטוחה שיש כאן בסיס לדיון.
ראשית, מפני שפותחת הדף שאלה שאלה קונקרטית (איך לגרום לבתה לקרוא יותר) ואחרי יומיים הבעיה באה על פתרונה.
היא לא ביקשה דיון.
שנית, המצדדים בחינוך ביתי אינם בעלי תבנית חינוכית אחת.
אלו שגיבשו את דעתם, עשו זאת גם על סמך חוויותיהם בעולם. מי שסבל מהורים הישגיים ודוחפים או מערכת חינוכית כזאת
יבחר אחרת ממי שנהנה מכך או ממי שלא הצליח בלי דחיפה חיצונית לממש את יכולתו.

יתרה מזאת, יש אנשים שבחרו לחנך את ילדיהם בבית כי הם חשים שכך ילדיהם יקבלו השכלה רחבה ועמוקה יותר
ממסגרות אחרות וזה שונה מאד מאלו שבחרו להשאיר אותם בבית ולזרום עם רצונות הילדים.
לפי חריפות חלק מהתגובות כאן, יש כאלו שהסיבה הראשונה ממש "דורכת להם על היבלות" מהעבר.
במצב כזה, יש קושי לדיון ענייני. חלק מהמגיבים ממש לוקחים קשה את האפשרות של הורים הישגיים בחינוך הביתי.

ומצד שלישי-אם פותחת הדף תרצה להמשיך אותו כדיון, לי זה יהיה מעניין.

אם תבדקי סביבך, וגם בהיסטוריה של המדע והמתמטיקה תראי ש"ילדי הפלא" שהצליחו ביותר כמבוגרים היו דוקא אלו שגדלו בסביבה "בנאלית" וחוו ילדות נורמלית שאיפשרה להם לפתח את מכלול הכישורים שלהם (ולא רק הקוגניטיביים). מחוננים שחינכו אותם להישגיות ולהתרכזות בכישוריהם גדלו לרוב להיות בני אדם אומללים (ופעמים רבות גם בינוניים).

בר עדש
כתבת נורא יפה
ונתת קול לדברים שאני חושבת כבר המון זמן, כאמא לילדים מחוננים, ולא הצלחתי לנסח לעצמי.

צר לי, אבל ממש קשה לי להתאפק מלהעיר כאן משהו (ואני יודעת שזה לא יהיה נחמד, אמפתי, תרבותי או מנומס מצדי. מקבלת עלי). פשוט, מקומם אותי לראות שיש אנשים הרואים את הדיון כאן כלא יותר משתי השקפות עולם חינוכיות שונות, שבמקרה דרות שתיהן תחת קורת הגג של החינוך הביתי. זה לא.

מי שיש לו השקפת עולם חינוכית מגובשת -- יש לו גם סיפור פחות-או-יותר קוהרנטי ותפיסת מציאות פחות-או-יותר מהימנה. זה לא המקרה כאן. רובנו ראינו סיפור מלא סתירות למכביר, וקביעות תמוהות למדי על המציאות (אין, אין ילד בן 6 שיש לו ידע עולם ברמה של תיכון, פשוט משום שגיל כרונולוגי, פיסי, שכלי, רגשי, you name it -- אינם מהויות המנותקות זו מזו ומתפתחות באופן בלתי תלוי. ידע אדיר ורב ערך נרכש גם דרך הרגש או דרך הגוף, וכל היכולת השכלית שבעולם לא תוכל להחליף פז"מ מסוים על פני האדמה). זו לא השקפה חינוכית -- זה קושי עמוק ובסיסי באישיות, שהוא בעל פוטנציאל מסוכן והרסני בכל הנוגע להורות.
אה, וזה לא מפני שאני אנסקולינג -- אני בכלל לא בטוחה שאני כזו, ורוב אנשי הסקול-סקולינג (או איך קוראים לזה?) שאני מכירה היו נבהלים ונזעקים ממה שמהורהרת כותבת כאן, ללא קשר להשקפתם החינוכית הקונבנציונלית.

זה קצת מקביל למה שקרה בדף הקודם שבו מהורהרת תיארה את השתלשלות העניינים מול העירייה עד לקבלת האישור לחינוך ביתי. שוב ושוב הדברים הוצגו כאילו מה שמדובר בו הוא חינוך ביתי הנאבק על זכות קיומו מול חינוך מוסדי, וככל שהתפתח הדיון והתקדם הסיפור נוכחו רבים מהמשתתפים שאין זה כך -- ולמעשה מה שמדובר בו הוא הקושי הספציפי של מהורהרת (וכנראה גם של בעלה) וההשפעות האפשריות שלו על הבת.

משתתפים יקרים, אם יש מישהו מכם המכיר אישית את מהורהרת (למה יש לי תחושה שהסיכוי לכך אינו גבוה במיוחד?) אנא המליצו לה בדחיפות על מטפל משפחתי טוב, שאינו שולל חינוך ביתי כעקרון. כאן אנחנו לא באמת יכולים לעזור לה ולבתה, ומטפל כזה יהיה שווה כל פרוטה ממחירו.

(אין, אין ילד בן 6 שיש לו ידע עולם ברמה של תיכון, פשוט משום שגיל כרונולוגי, פיסי, שכלי, רגשי, you name it – אינם מהויות המנותקות זו מזו ומתפתחות באופן בלתי תלוי. ( סמדר נ )

כמו הבדיחה על היהודי שראה ג'ירפה בגן חיות ואמר "אין חיה כזאת".

נכון, זה נדיר. אבל לי למשל יצא לפגוש ילד כזה (לא הילד שלי). בגיל 4 קרא ספרות קלאסית של מבוגרים. לשוחח איתו
היה תענוג שקשה למצוא עם אנשים מבוגרים (כרונולוגית). התובנות שלו היו נפלאות וגם השאלות.

מעולם לא הסתדר בחינוך רגיל. גם לא בצבא. בגרות עשה אקסטרני. לא נראה לי שהוא ילך ללימודים גבוהים.
היה לו קושי חברתי עצום וגם מבחינה רגשית היו לא מעט בעיות.
היום הוא מאד חברותי ונשמע כמו אחד מהחבר'ה. עדיין, אם יושבים איתו לבד, מבינים שבכל זאת יש כאן משהו מיוחד.

כאן אנחנו לא באמת יכולים לעזור לה ולבתה ( סמדר נ )

מי זה אנחנו ? את מכירה את כולם?

נ.ב. האם אני מבינה מדברייך שאם היית מכירה אותה, היית דואגת להוציא את ילדתה מחזקתה בגין התעללות?

בגיל 4 קרא ספרות קלאסית של מבוגרים.
מצטערת, זה לא משכנע אותי שיש לו "ידע עולם" כמו בתיכון או משהו דומה (אם כי בהחלט משכנע אותי שהוא ילד נדיר ומיוחד) -- כי ידע עולם הוא לא משהו שנבנה רק מקריאת ספרות. הוא נבנה פשוט מחיים בעולם. ודווקא ההמשך (המצער אולי) של הסיפור שלך מראה זאת היטב -- הידע והתובנות שהוא רכש בקריאת ספרות קלאסית למבוגרים לא גרמו לו להתמצא טוב יותר ולהפיק יותר מהעולם האמיתי, ואולי אפיול להיפך -- משום שבאו שלא בזמנם, ולכן היו בחוסר אינטגרציה עם חלקים אחרים שלו.
מי זה אנחנו ? את מכירה את כולם?
אנחנו -- המשתתפים בדיון הזה. כאן -- כאן בדיון. לא מכירה את כולם -- אבל נראה לי שאני מזהה את סגנון ההיעזרות של מהורהרת. והסגנון הזה הוא הסיבה לכך ש אנחנו כאן לא יכולים. זה לא קשור ליכולתו וכשרונו הספציפיים של משתתף זה או אחר בדיון.

האם אני מבינה מדברייך שאם היית מכירה אותה, היית דואגת להוציא את ילדתה מחזקתה בגין התעללות?
מה את מבינה אני לא יודעת. בכל מקרה, זה לא מה שאמרתי. קודם כל כי אין לי סמכות להוציא ילד מחזקה של אף אחד, ושנית כי אני לא מתה על האופציה הזו באופן כללי (ובגדול, גם "המערכת" לא מתה עליה, בלשון המעטה). כן, לו אני בכובע המקצועי שלי, הייתי לוחצת חזק מאד למעקב צמוד ולעזרה מקצועית. בלי להוציא את הילדה משום מקום.

כמו שאמרת:
היה לו קושי חברתי עצום וגם מבחינה רגשית היו לא מעט בעיות.

ובדיוק על זה דיברה סמדר.

אתה יכול להיות בן 6 וחכם נורא. יהיה תענוג לדבר איתך. תשמע מבוגר מאד לגילך - כי תחומי ההתעניינות שלך והספרות שנחשפת אליה יהיו ברמה מעבר לגילך הכרונולוגי.
אבל...הכל מוגבל כאן ליכולת השכלית, לא לשאר היכולות (כרונולוגית, פיסית, רגשית, you name it).

אלא אם כן, כשאת מדברת על ידע את מתכוונת רק לזה שנרכש ע"י ספרים וכו'.
יש מה שנקרא "חכמת חיים" ואת זה לא רוכשים בגיל 4 או 6. בטח לא מקריאה.

תראו, אין לי ספק שלא חשוב באיזו דרך נבחר עבור ילדינו, בגיל 18 כולם יהיו בעלי בסיס טוב לחיים הבוגרים.
ממש לא בטוח...

אבל...הכל מוגבל כאן ליכולת השכלית, לא לשאר היכולות (כרונולוגית, פיסית, רגשית, you name it (בת 6 )

ברור. זה הקטע עם מחוננים. יש להם איזה כשרון יוצא מגדר הרגיל במשהו מסויים. זה יכול להיות בציור, במוסיקה, במתמטיקה
או, איך לקרוא לזה, בתובנות.
זה לא אומר כלום על שאר הפרמטרים. לפעמים החלקים האחרים יכולים אפילו להיות "מפגרים" לעומת האחרים.
לפעמים הילד בנורמה חוץ מאותו כשרון מיוחד.

ועדיין, ילד כזה ממש דורש שיטפחו אותו. הוא מתקדם בצעדי צבי ואין לו סבלנות לחכות. זה אפילו יכול להיות מתיש להורים.
לדברי פותחת הדף, ההתקדמות המהירה היא רצון הבת. אני מאמינה לה (אולי גם כי אני מכירה משהו כזה).
הטענות נגדה בדף הזה הן בעצם חוסר אמון שזה הגיע מהילדה.

כן, לו אני בכובע המקצועי שלי, הייתי לוחצת חזק מאד למעקב צמוד ולעזרה מקצועית. בלי להוציא את הילדה משום מקום.
וזה אכן קיים. יש מעקב צמוד של הרשויות אחרי המשפחה הזו.

משתתפים יקרים, אם יש מישהו מכם המכיר אישית את מהורהרת (למה יש לי תחושה שהסיכוי לכך אינו גבוה במיוחד?) סמדר, כן, יש כאן כמה אנשים שמכירים אישית את מהורהרת.

לדברי פותחת הדף, ההתקדמות המהירה היא רצון הבת
אז זהו, שלאחר שקראתי זה נשמע כאילו הבת מאד רוצה לרצות את האמא ומכאן הדחף שלה ללמוד.
אבל, כאמור, זאת התחושה שלי.

|בת 6 ידעה לקרוא בגיל 3|

אל עוד אמא מהורהרת: אפשר לקבל את המייל שלך? אני אמא בחינוך ביתי מהצפון ורוצה לשאול אותך משהו

שלום לך
כמי שמכירה אותך דרך האתר וכן שוחחנו במסנגר, יודעת - הרי החלטתם מזמן שהגברת הצעירה מחוננת.
אם כך- אז....למה לדחוף אותה למקומות שכרגע אין לה ענין בהם כמו כתיבה וקריאה.
לא עדיף- לתאם פגישה עם הצוות שעורך את המבחן לספר על הגברת הצעירה לאפשר להם להפגש עימה ויתר מזו שיראינו, יתרשמו ואולי אפילו יבחנו את ידיעותיה בעל-פה. ואז יוחלט מה שיוחלט.
הרי בכל כלל יש יוצא מהכלל.
לדעתי אין סיבה להלחיץ אותה או להפעיל עליה מניפולציות לקרוא ולכתוב, כשהיא תחליט/תרצה היא תעשה זאת.
חושבת שנכון יותר את כל האנרגיה של "תחבולות" לנתב למקום כייף ונעים.
אני מכירה משפחות שילדיהם בכיתות מחוננים והילדים כלל לא נבחנו, יש הרבה אפ/שרויות תבחרי באפשרות שתהיה נעימה ולא "במלחמה".
הרי כל שאת רוצה זה לטובתה ואולי כרגע קריאה וכתיבה זה לא עבורה. תאפשרי לה ללכת בדרכה היא אנטלגנטית וכשיגיע הרגע היא תשלוף את אפשרויות הכתיבה והקריאה שלה.
אגב חוץ מכיתות מחוננים יש באזור שלכם הרבה אופציות לילדים בעלי כישורים גבוהים- תוכניות במכון ויצמן גם מהבית.

קראתי את הדף...

ולא כל כך הבנתי איך קשור שם הדף לתוכן? נראה לי שהדיון מתמקד ב"איך ללמד ילדים בחינוך ביתי לקרוא" או משהו בסגנון, אבל לא על סדר

אז למען הסדר הטוב, אולי כדאי להחליף את השם

האמת, אני מתקשה לחשוב על שם כלשהו לדף הזה שיהיה בסדר עם הסדר הטוב. גם השם שהצעת מכסה רק חלק קטן יחסית מתוכנו של הדף, ובואי נודה על האמת, מי שישאל את עצמו איך ללמד ילדים בחינוך ביתי לקרוא, זה לא בדיוק המקום הראשון להפנות אליו.
הדף הזה, בהווייתו, הוא דף מבלבל ומטעה. ויהיו שיאמרו -- עוכר שלווה.