שינוי חברתי באופן טבעי

אנונימי

דיון שהתחיל בדף עקרון הרצף בחברה מודרנית:

עולם בו יש מקום לכולם - לגברים, לנשים, לילדים, לזקנים, יהיה עולם טוב יותר עבור כולם.
באופן פרדוכסלי פינוי מקום לאחר בין אם הוא ילד, אשה או זקן, רק ירחיב את האפשרויות של כל השאר ולא יצמצם אותן. הפחד מפני צמצום המקום הקיים בעבור קבוצות כאלה ואחרות עולה, כאשר מעיז משהו לנהוג אחרת מהנורמות המקובלות, ומיד הוא מואשם בנסיון השלטת דעותיו או דרכו על כל האחרים. כך קורה בויכוחים רבים המתנהלים באתר זה וגם ממש בחיים. אמא מניקה, הורים המחנכים בבית, אשה שבחרה ללדת בבית, הורים שהחליטו לא לחסן את ילדיהם, אשה שבוחרת להקדיש חלק ניכר מזמנה לשהיה במחיצת ילדיה - כל אלה זוכים לתגובות בעלות עוצמה רבה מהסביבה, ובדרך כלל לא לכיוון החיובי, למרות שלמען ההגינות כדאי לציין שמעשים כאלה אכן זוכים לעיתים גם להתפעלות מצד הסביבה.
לעיתים קשה מאד לשרוד את העוינות הזאת. לעיתים הקשיים הנובעים מהשוני בדרך קשים מנשוא,
אבל, לדעתי, להמשיך בדרך הזאת השונה, זאת התרומה הגדולה ביותר לחברה. המחשבה על החלוצים שבנו את הארץ עשויה לעזור בעיתות מצוקה. אלפים בודדים של אנשים יצרו פה בארץ הזאת, מדינה, שעל אף כל התחלואים שלה, פנים רבות בה ראויים להערכה גדולה.
כך יקרה להערכתי גם בנושאים העולים באתר זה. מתוך כך שכולנו חיים בתוך הסביבה "הרגילה", נחשפים אנשים רבים לדרך חיים שונה, לתפישת עולם אחרת. ברגע הראשון זה יוצר על פי רוב התנגדות חזקה, אבל כבר היום ניתן לראות כיצד רעיונות אלה מחלחלים לפלחים רחבים יותר של האוכלוסיה, מקבלים ביטוי מעל העיתונות הכתובה, ומגיעים גם למסדרונות השלטון.
אני מאמינה כי זאת הדרך הנכונה ביותר ליצור שינוי - לא במהפכה המתחילה באידאות גדולות, אלא באמצעות חייהם של עוד ועוד אנשים הבוחרים בדרך שונה. הדרך הזאת אינה גובה קורבנות כפי שגבו המהפכות הגדולות, היא מתקדמת בקצב שהסביבה יכולה להכיל, היא מאפשרת לכל אחד לחיות את חייו אך גם להשפיע על סביבתו.
הדרך הזאת גם הרבה יותר יעילה. בכל דרך אחרת צריך לייצר ממסדים, לנהל ישיבות, להקים ועדות (בענין זה כדאי ביותר לקרוא את "ספר המדינה" של עגנון מתוך "סמוך ונראה") ולא נראה לי שלמישהו ממשתתפי אתר זה יש זמן להקדיש גם לשינוי פני החברה, מעבר לזמן הדרוש לגידול הילדים, לפרנסה ולמשפחה בכלל.
ובמילים אחרות:
בשמת, (ובעצם כל משתתפי האתר)
מתוך כך שאת חיה את חייך בדרך שבחרת, מגדלת את בתך בדרכך, עושה את עבודתך האקדמית מתוך אמונה שלמה, כותבת באתר הזה, ואת בטח עושה עוד מליון דברים שאני בכלל לא יודעת עליהם - בכך, את וכל משתתפי האתר הזה תורמים תרומה גדולה לשינוי פני החברה, תרומה גדולה לאין שיעור ממה שנראה ממבט ראשון.
שינוי זה של פני החברה מתרחש בלא כל מאמץ נוסף, בדרך המובנת מאליה.
במידה ואנו רוצים להעמיק ולהרחיב שינוי זה, יהיה עלינו בצורת פשטנית ביותר להתעקש על דרכינו היחודית. כך, כל שחקן בצוות תורם את תרומתו בגדולה ביותר בדרך היחודית לו לשיתוף פעולה.

כמו שאמר גנדי: "עליך להיות השינוי שברצונך לראות בעולם."

אורנה, לגזור ולשמור. מה שכתבת צריך להופיע ב"באופן טבעי" - כמובן בלי השם שלי, אלא בהקשר של כולנו.
אני כמובן מסכימה גם איתך וגם עם יונת. עובדה שזו תפיסה שמנחה את חיי.

אורנה,
כמה זמן יקח לשינוי בצורה כזאת להתרחש?

דוד,
מה זה משנה כמה זמן זה יקח?
זאת לא שאלה קנטרנית.
אני באמת לא מבינה מה זה משנה.

אורנה,
כנראה שלך יש זמן.
אני, בינתיים, ולפי כל הסימנים, רק חי פעם אחת -- והייתי רוצה ליהנות, ושגם ילדי יהנו, מ"חיים טובים".
אמנם הדרישה היא יומרנית "במקצת" -- אם כי בהחלט לגיטימית !!

אגב, אהבתי את מתוך אמונה שלמה, בתור רעיון נשגב, אבל,
האם אפשר ליישם "אמונה שלמה" ללא שיתוף פעולה של הסובבים אותנו: הסביבה/החברה -- ועם התנגדותם?
או, במילים אחרות, האם אנחנו חיים בחלל ריק?

שליחה על ידי חבצלת* » 08 מאי 2002, 16:39

"אלוקים, תן לי את הכוח לשנות את מה שאני יכול, את השלווה להשלים עם מה שאיני יכול לשנות, ואת החכמה להבדיל בין אלה לבין אלה...".
מה שאני יכולה לשנות- זה את עצמי.
לשנות? אני לא אמורה להקשוב לעצמי או להיות נאמנה לעצמי?
בטח. אבל לשנות, זה במובן של לחזור למה שאני הייתי אמורה להיות, ל"אני האמיתיתי". בלי החינוך, בלי החברה, בלי הפרסומות ובלי המדיה. רק -אני.
ביהדות קוראים לזה "לחזור בתשובה", כשאדם חוזר למה שהוא באמת - ואגב המושג הזה הרבה יותר עמוק ומורכב ומדהים ממה שמתכוונים בשיח הישראלי היומיומי.
דברים שאיני יכולה לשנות- זה את האחרים. בכל אופן, את אלה שממש לא רוצים שישנו אותם. כולל הסבתא, המורה, השכנה...ואיך הילדים יתמודדו עם זה, עם כל ההערות, והכל ? ילדים, גיליתי, אינם עשויים מזכוכית. אלא אם כן הוריהם חושבים כך. ואם למדתי משהו מ"עיקרון הרצף", זה - מה הדרך הנכונה לתת להם חוסן להתמודד עם מה שיקרה להם בחיים. ובמדינה המטורפת שלנו יכול לקרות להם , חס ולילה, משהו הרבה יותר גרוע מהערה לא חינוכית של סבתא. וגם עם זה הייתי רוצה שידעו להתמודד אם חלילה יצטרכו, ולא להתפרק. אז מהם ה-3 דברים שמעניקים לדעתי חוסן לילד?

נוכחות אוהבת של דמות שהם בוטחים בה, דיינו אמא. ואבא. ורצוי שניהם. אנחנו לא מבינים עד כמה הם צריכים שנהיה שם, בלי שום "זמן איכות" ו"תשומת לב", אלא- רק נהיה. ברקע. כשהם עסוקים בשלהם. זה נותן להם את כל הבטחון שבעולם. אצל התינוק, שחש את הנוכחות בדרך של מגע של טעם, יש משמעות רבה בנשיאה על הידיים, ולהנקה. לילד גדול יותר, משמעותית העובדה שאמא כאן. ולא בעבודה. ורצוי גם אבא. והוא יכול, מנסיוני, אפילו לא לגשת אליה במשך שעות. זה לא אומר שהוא לא צריך אותה שם.
לסמוך עם הילדים. וזה מתחיל קודם כל בלסמוך על עצמי. ואת זה חייבים ללמוד, כי בדרך כלל אנחנו ממש לא יודעים איך זה, לסמוך על הרגשות שלנו, על הכוחות שלנו. ואח''כ- לסמוך עליו. שידע להזהר, שידע מה הוא רוצה, שיבחר נכון- בשבילו, שידע לטעות וללמוד מזה, ועוד, ועוד...כמה קשה זה להיות הורים...כל ניתוק כזה של חבל הטבור- עולה לנו, הפולנים בנשמה, בהרבה בריאות...אבל אין דרך אחרת להעניק חוסן לילדינו.
להגן=לשים גבולות. וזה כבר עניין אישי ומשפחתי כמה גבולות. גבולות לא נועדו לספק להורים נוחות, אלא להגן על הילדים. כמה להגן? במשפחה שהילדים בבית, אין סיבה לקבוע שעת שינה סבירה ולשמור עליה כגבול. במשפחה שהילדים יוצאים בבוקר בשעה מוקדמת, חייבים להגן עליהם מעייפות יתר. לכן יש צורך בגבול.

מעבר לזה, הקושי כמובן זה להבחין איפה ביכולתי לשנות ואיפה לא...אז שנתחיל כולנו, ואני כוללת את עצמי בפנים, להחכים וללמוד את ההבחנה הזאת, ואז נסבול הרבה פחות גם מהערות של סבתא וגם מרגשות אשם למיניהם...

דוד,
הרצון שלי שגם ילדי יהנו מעולם טוב יותר הוא מוטיבציה גדולה לקחת על עצמי את השינויים שאני מדברת עליהם. אני באמת חושבת כי זו הדרך הכי יעלה.
אם הייתי מקימה ועדת חקירה, מוציאה מסקנות, מגבשת קבוצת פרופסורים שיבנו מבנה חברתי חדש על פי ממצאי הועדה, עושה יחסי ציבור לרעיונות הללו, מקימה ארגונים שילמדו את דרך החיים החדשה בכל מיני קורסים וסדנאות.....
האם ילדי היו נהנים מהשינוי? או שרק היו סובלים מחוסר אמא?
אני ממש לא מזלזלת בנסיונות לשנות את הדברים בצורה יותר כללית. אני רק טוענת כי השינוי האישי בחיים של כל אחד ואחד משפיע על החברה כולה לא פחות מכל שינוי מאורגן אחר. ואולי אפילו יותר.
ועוד עניין חשוב ומהותי -
המהפכות הגדולות תמיד גבו קורבנות.
שינוי אישי ופרטי אינו גובה קורבנות מאף אחד מחוץ לנוגעים בדבר במידה וזה אכן קורה. - זאת אומרת הפוטנציאל לפגיעה הוא לנו ולילדנו.
גם כאן אפשר לומר כי מילא אנחנו, אבל למה ילדינו צריכים לסבול.
כאן אני מאמינה כי לי באופן אישי אין ברירה אחרת אלא ללכת על פי דרכי, וילדי לומדים לחיות עם כל מה שמשתמע מכך - תגובות עוינות מהסביבה לעיתים, לפעמים בדידות, אבל גם שמחה על החופש שניתן להם, והאפשרויות הגדולות הפתוחות בפניהם.

ובאשר לילדך,
אין סיבה שהם לא ילכו בדרך חייהם כפי שמתאים להם וטוב להם. מי מונע זאת מהם?

אורנה,
כמובן שאינני יכול להסכים איתך כי, בין היתר:
אני מצדד במעורבות חברתית -- בניגוד ל"סבילות חברתית".
אני מצדד בנקיטת עמדה מוסרית -- בניגוד ל אגנוסטיות מוסרית.
בקיצור -- אינני חושב שזה ניתן, שזה טוב, ושזה רצוי להיות נייטרלי ו"לשבת תמיד על הגדר".

מדוע את חושבת ש להקים ועדת חקירה, להוציא מסקנות, לגבש קבוצת פרופסורים שיבנו מבנה חברתי חדש על פי ממצאי הועדה, לעשות יחסי ציבור לרעיונות הללו, להקים ארגונים שילמדו את דרך החיים החדשה בכל מיני קורסים וסדנאות..... הם כורח המציאות? -- אינני סבור כך – יש אין סוף דרכים לנסות ולהשפיע על סביבתנו.

אני מסכים איתך שעלינו לתת דוגמה אישית ולחיות לפי אמונותנו, אם כי אני מסופק אם השינוי האישי ופרטי בחיים של כל אחד ואחד יספיק כדי לחולל שינוי בסביבה/בחברה שלנו -- ובאיכות חיינו.
היינו -- זה דבר הכרחי, אם כי לא מספיק.

חושבני שבין יתר מליון דברים שאנחנו עושים, עלינו לכלול גם את מעורבותנו החברתית. זה בוודאי לא יזיק לילדינו -- וזה גם לא חייב לגזול מהם דבר.

על להתעקש על דרכינו היחודית, אני גם מצטרף.

ו . . . כן, ילדינו יהנו מהשינוי -- ואם לאו, אולי נכדינו . . .

דוד,
אין כל קשר בין מה שאמרתי לבין סבילות חברתית.
אין לי כמובן שום דבר נגד מעורבות חברתית, ואני לא רואה את עצמי כמתבדלת מהסביבה, ובעצם ההליכה בדרכי אני נוקטת עמדה באופן הרבה יותר נחרץ מאשר אם הייתי עושה סדנאות בנושא.

לעיתים קרובות קיים בלבול בין מעורבות חברתית לבין פעילות באמצעות מימסדים כאלה ואחרים. אפשר להיות מעורבים חברתית בכל מיני רמות מבלי להקים לשם כך שום ממסד או להשתמש בממסדים ישנים.
ולזה אני מתכוונת. המעורבות החברתית שאני רואה כמשפיעה ויעילה אינה יכולה להתקיים מתוך יחסים ביורורקרטיים עם אנשים והיא תמיד באה לידי ביטוי מתוך הכרות אישית ויחסי קרבה.

אורנה,
יהשוע הנוצרי הלך בדרכו מתוך אמונה שלמה, וראי לאן הקנאות ואי-הסכמתם של בני דורו הביאו אותו -- צלבו אותו !!

שליחה על ידי חבצלת* » 10 מאי 2002, 18:27

או קיי. קודם כל ישו הנוצרי נצלב (אם כי יש ספקות אצל ההסטוריונים אם בכלל הוא נצלב או לא) בגלל שהסית לכאורה נגד האימפריה הרומית, מה שבאותה תקופה היה מעשה לא חכם במיוחד. אמנם אתה לא חייב להיות הסטוריון ולהתמחות בעובדות הללו אבל לא תמיד טוב לחזור על הדוגמה הדתית הנוצרית בצורה כל כך תמימה. ב. ולאן הביאו אותנו הממשיכים שלו? שהלכו בדרכו מתוך אמונה שלמה?

חוץ מזה. מה בדיוק אתה מציע? בכל אחד ממשתתפי הפורום ילך וישכנע אנשים שיחשבו כמוהו ויעשו כמוהו? זוכר לאן המעורבות החברתית מהסגנון הזה הביא את קבוצות הנוער הסוציאליסטי שישבו באסיפות של המודעות החברתית ברחבי אמא רוסיה? נכון, להתגשמות כל משאלותיהם. כוווולם התחילו לחשוב כמוהם ולעשות כמוהם. או שמתו. היתה להם בחירה חופשית, לא?

השינוי בהחלט ובוודאי אפשר אך ורק אם האנשים יקחו אחראיות על עצמם ומשפחותיהם, ויעשו את השינוי אצלם, בבית, פנימה. כל דרך אחרת לשינוי גובה הרבה יותר מדי קורבנות. שלא לדבר על זה שהיא לא מחזיקה מעמד (קומוניזם- זה רעיון נפלא, ואיפה הוא היום?)
אחרי כל הדוגמאות הרעות שהבאתי- דוגמה טובה. בעקבות הקריסה הכלכלית, יותר ויותר אנשים פשוט עושים שינוי חברתי אצלם בבית ופותחים, למשל, בית תמחוי.
זה לא הפתרון? נהפוך הוא. זה הפתרון היחיד.

דוד,
ישו כמו כל אחד שהולך בדרכו, במיוחד אם היא יוצאת דופן בחברה בה הוא חי, אכן היה חשוף ופגיע יותר ממי שהלך בתלם.
האם הפחד מפני פגיעות זו צריך לקבוע לנו את מסלול חיינו?
אני באופן אישי מעדיפה את האמונה על הפחד.
אבל כמובן שראוי כי כל אחד ילך בדרכו, בין אם מדריך אותו הפחד או מדריכה אותו אמונתו.

ההתרשמות שלי היא שאורנה, צפריר, חדווה ורני כתבו והפיצו את "באופן טבעי" שמעט מאוד אנשים ידעו על קיומו תחילה, כחלק מהליכה אישית בדרכם ושיתוף בו, ולאחר זמן מה יונת ורועי הקימו את אתר "באופן טבעי". וכיום הקבוצה הקטנה שאפשר היה לספור אותם באצבעות הידיים, הפכה לקהילה של עשרות ואולי כבר מאות יחידים, שמאפשרים לעוד ועוד יחידים ומשפחות לחשוב לעומק על חייהם, להחשף לרעיונות חדשים, ולהעיז לנסות ולהשתנות (עם התמיכה של האתר, העיתון, והמפגשים שהחלו ליזום משפחות בכל רחבי הארץ)

בעיני, אין כאן "סבילות חברתית" (כפי שהעיר דוד) אלא משהו שהפך למאוד דינמי ואקטיבי.
דוד גם שאל "כמה זמן זה יקח?" ובכן השינוי כבר קורה כאן ועכשיו.

יותר ויותר הורים בארץ מצביעים ברגליים: יש ממש גל של גנים ובתי ספר שנפתחים על ידי עמותות/ קבוצות הורים שבחלו במערכת הקיימת, ובמקביל גם משפחות שעוברות לנסות חינוך ביתי. (גם אנחנו מעורבים בעמותה שפתחה השנה בית ספר אחר).
אני מודה שלא חיפשתי קהילה תומכת כדי לחיות כראות עיני, וכפי שנאמר באתר הזה כבר כמה פעמים, כשמישהו מאוד בטוח בעצמו הסובבים אותו פחות "מציקים" לו בעניין השונות. אבל בהחלט מרגש לקרוא פה (למשל) איך עוד ועוד אמא מספרת שהיא מעיזה להישאר עם ילדיה בבית ויש לה למי לפנות, עם מי להתייעץ והיא אף יכולה למצוא דרך האתר עוד אמהות כמוה באזור שלהם- ולהפגש איתן.

אני מחוברת בורידים לאתר הזה מזה כמה שבועות. אין ספק שקיומו הופך את התהליך לזמין הרבה יותר. ורעיון ארטילאי קורם עור וגידים והופך למוחשי, נגיש ואפשרי יותר. זה קורה גם ברמות הפשוטות ביותר של איך אני עם הילדים, תוך כדי ערעור על הנחות ואמונות ובדיקתן מחדש, עוד לפני החלטות כבדות על שינוי מהותי באורח החיים.

אמנם הדף הזה אינו פעיל כבר המון זמן. הגעתי לכאן במקרה אבל לא יכולתי שלא לסכם איזה משהו, לעצמי אפילו.
לפני כמה חודשים ההייתי בהריון. חמודה שמנמנה ועם מלאנ'תלפים חברות שילדו לפני וידעו ה-כ-ל. משהו בי כירסם, משהו לא נתן מנוח. בעלי אמר לי משפט ששינה אצלי המון, שנכון שהמון ילדו לפני אבל זה ההריון והילד הראשון שלנו. שיחררתי, נתתי לעצמי את החופש לגלוש באינטרנט ולחפש אתרים העוסקים בהורות לידה והריון ולא דרך קניית חדר ילדים, שידה עגלה וכדומה. משהו יותר עמוק. אילולא האתר לא הייתי יודעת שיש חיתולים ר"פ, לא הייתי נלחמת כל כך להניק בבית החולים ובוודאי היה לי יותר קשה לעזוב עבודה ולוותר על סטטוס, קריירה ומשכורת כדי להיות "אמא".
ולכן דוד, אם אתה עוד מבקר כאן לפעמים, המהפיכה לא רק כאן, אלא כבר התחילה...

אבל בהחלט מרגש לקרוא פה (למשל) איך עוד ועוד אמא מספרת שהיא מעיזה להישאר עם ילדיה בבית ויש לה למי לפנות, עם מי להתייעץ והיא אף יכולה למצוא דרך האתר עוד אמהות כמוה באזור שלהם- ולהפגש איתן
היום בבוקר הייתי במפגש אמהות בקריית אונו .. איזה כיף (-:

יחי המהפך ותחי המהפכה
אני מחזק את ידן של כל האמהות וידם של כל האבות
שמאסו במיין סטרים הקלוקל הזה ומחפשים אלטרנטיבה טבעית יותר
חיזקו ואימצו

אור נה האומץ שלכם סלל לנו את הדרך, כבר לא היינו צריכים להתלבט במקומות שעברתם ולא היינו חידוש, כך יכולים לצמוח עוד חידוש וגדילה.
השינוי כל הזמן מתרחש לדעתי. העולם בזרימה
אתם מסמנים רק את הכיוון
והענווה חשובה מאוד כדי לא ליצור התבדלות וחסימות (נא לא לפרש משפט זה כביקורת אלא רק ציון תכונה חשובה בעיני להמשך השינוי)
והסבלנות חשובה - דוד
אי אפשר להאיץ תהליכים מקצבם הטבעי ללא כפייה
אני חושבת שדוגמת אורנה לאמא רוסיה ודוגמתך לישו גם הם מוכיחים זאת
בכל מקום של זירוז יש סטייה מהדרך
ואתם - אנחנו באופן בו אנחנו בוחרים לחיות מאפשרים לכל אדם את המפגש עם הדרך
זה היופי בעיני

אורנה הי, הדף נפתח מזמן מזמן, ועדיין רלוונטי לי.

כתבת:
_אבל, לדעתי, להמשיך בדרך הזאת השונה, זאת התרומה הגדולה ביותר לחברה. המחשבה על החלוצים שבנו את הארץ עשויה לעזור בעיתות מצוקה.
אני מאמינה כי זאת הדרך הנכונה ביותר ליצור שינוי - לא במהפכה המתחילה באידאות גדולות, אלא באמצעות חייהם של עוד ועוד אנשים הבוחרים בדרך שונה. הדרך הזאת אינה גובה קורבנות כפי שגבו המהפכות הגדולות, היא מתקדמת בקצב שהסביבה יכולה להכיל, היא מאפשרת לכל אחד לחיות את חייו אך גם להשפיע על סביבתו.
הדרך הזאת גם הרבה יותר יעילה. בכל דרך אחרת צריך לייצר ממסדים, לנהל ישיבות, להקים ועדות (בענין זה כדאי ביותר לקרוא את "ספר המדינה" של עגנון מתוך "סמוך ונראה") ולא נראה לי שלמישהו ממשתתפי אתר זה יש זמן להקדיש גם לשינוי פני החברה, מעבר לזמן הדרוש לגידול הילדים, לפרנסה ולמשפחה בכלל.
שינוי זה של פני החברה מתרחש בלא כל מאמץ נוסף, בדרך המובנת מאליה.
במידה ואנו רוצים להעמיק ולהרחיב שינוי זה, יהיה עלינו בצורת פשטנית ביותר להתעקש על דרכינו היחודית. כך, כל שחקן בצוות תורם את תרומתו בגדולה ביותר בדרך היחודית לו לשיתוף פעולה._

יש לי כמה שאלות, ואשמח לתגובה אם מתאים לך:
ואם הדרך היחודית שלי היא גם דרך עשייה חברתית? אז אני לא הכי יעילה? אני לא בדרך הנכונה ביותר? עלי לזנוח את הדרך הזו?
לא כדאי להוסיף זו התרומה הגדולה ביותר שלי לחברה? הדרך הרבה יותר יעילה בשבילי ?

בכל דרך אחרת צריך לייצר ממסדים? בדקת את כולן והן נכשלו?
בדרך המובנת מאליה? למי?

תודה.

דלית, השאלות שלך מעניינות אבל לא מספיק ברורות. אולי יעזור אם תכתבי איזה עשייה את עושה למען החברה.
ובגדול נראה לי שאם את מרגישה שמה שאת עושה הוא משמעותי עבורך ועבור החברה זה מה שחשוב. האם את מצליחה לעשות בשביל החברה ובמקביל לחיות חיים אישיים מספקים ומעצימים? כלומר העשייה החברתית לא באה על חשבון ביתך ומשפחתך, אם כן הרי זה נהדר.

מכלול ה תודה.
לפי מה שאורנה אומרת לא משנה מה העשייה החברתית שלי.
הדרך הכי נכונה הכי טובה והכי יעילה היא הדרך שלה.
הגישה של רק הדרך האישית היא טובה וכל השאר לא נפוצה מאוד אצל הרבה אנשים מודעים ומדהימים שאני מכירה והיא למען האמת, מדהימה אותי. קשה לי.

אני לא מבינה את העניין של לפסול דרכים אחרות, או להגדיר אותן פחות טובות ויעילות, או להצהיר כי הדרך שלי היא היא התשובה ואין בילתה.
אני רואה את זה בדתות, בפוליטיקה (גם סוג של דת) וגם אצל אנשים שרואים עצמם "רוחניים" או "חופשיים".
לא רואה איך זה פינוי מקום לאחר_ או איך הגישה הזו _תרחיב את האפשרויות של כל השאר ולא יצמצם אותן.

אני יותר מובנת?

דליתוש,

ראשית,
נראה לי שאת לוקחת את הדברים שלי קצת יותר מדי ברצינות. אמנם לא קראתי את כל הדף, אלא רק את הציטוט שלך, אבל אין בכוונתי, לפחות לא היום, לפסול שום דרך של מישהו אשר הולך בה באמונה שלמה.

אני מאמינה כי זאת הדרך הנכונה ביותר ליצור שינוי - לא במהפכה המתחילה באידאות גדולות, אלא באמצעות חייהם של עוד ועוד אנשים הבוחרים בדרך שונה. הדרך הזאת אינה גובה קורבנות כפי שגבו המהפכות הגדולות, היא מתקדמת בקצב שהסביבה יכולה להכיל, היא מאפשרת לכל אחד לחיות את חייו אך גם להשפיע על סביבתו.

הנה, אני מדברת כאן על אמונותי. לא על נכונות דרכם של אחרים.

ואם דרכך בעולם היא "עשיה חברתית" שלמען האמת אני לא בדיוק מבינה מה זה,
אבל בלי קשר - אם זו דרכך, לכי בה באמונה. וזו אכן הדרך הטובה ביותר בשבילך.

לגבי הממסד -
על פי תפיסתי, ואני יודעת שאני נמצאת במיעוט מבוטל בעולם -
ממסדים שקמים אפילו למען המטרות הנעלות ביותר, עלולים לרמוס את האדם, גם כשהם מלאי כוונות טובות. כאשר המעשים לא נעשים "באופן אישי", טעמם עלול להפגם.
לכן אני בוחרת בדרך לא ממסדית. אין זה אומר בכלל שאיני עושה למען הכלל. אלא שאני מתעקשת לעשות זאת באופן אישי.
גם לכך יש מחיר - אבל המחיר הוא אישי, ומתוקף זה שאני בחרתי אני "משלמת".

צר לי שאת רואה בדברי התקפה אישית עליך ועל דרכך.

וכדבר המרגיעון שהופיע - "המבדיל הוא המאחד".

אני מאמינה שההבדלים ביננו הם, הם שתורמים לעולם הכי הרבה. כי למרות שכולנו צועדים לאותה מטרה, כל אחד הולך בדרך אחרת, ובכך מאפשר לריבוי הפנים של העולם גם להיות וגם להשפיע.

מקווה שאת מוצאת ברכה בעמלך.

תודה, על ההתיחסות לדברי.

הי אורנה. תודה, התיחסותך חשובה לי.
אני חושבת שלא התחלתי טוב.
אני כבר מראש יודעת שלא התכוונת לשום דבר שאני אתפוס כשלילי. לא פגשתי אותך, אבל מקריאה של דבריך, אני חושבת שליחס לך כוונות של שליטה או כפייה זה, איך לומר, עיוורון תמוה משהו.
אני כועסת. אני מבולבלת. לי הדברים לא מסתדרים.

צר לי שאת רואה בדברי התקפה אישית עליך ועל דרכך.
גם לי. אני מאוד רוצה שנבין אחת השניה בנושא הזה. התחושה שאני מותקפת על דרכי מגיעה מכיוונים אחרים, אבל שלתדהמתי אני מוצאת הסתייגות ממה שאני תופסת כ"דרך שלי" גם בדברים של אחת הנשים החכמות והמחדשות שאני קוראת, אני, לא יודעת, אני רוצה לדבר על זה?
מה פיספסתי?

מדבריך:
_על פי תפיסתי, ואני יודעת שאני נמצאת במיעוט מבוטל בעולם -
ממסדים שקמים אפילו למען המטרות הנעלות ביותר, עלולים לרמוס את האדם, גם כשהם מלאי כוונות טובות. כאשר המעשים לא נעשים "באופן אישי", טעמם עלול להפגם.
לכן אני בוחרת בדרך לא ממסדית. אין זה אומר בכלל שאיני עושה למען הכלל. אלא שאני מתעקשת לעשות זאת באופן אישי._

נראה לי שפיספסתי קשר בין "פעילות חברתית" לפעילות ממסדית.
בהגדרה שלי של "פעילות חברתית" אין קשר כזה, כלומר, יש פעילות חברתית דרך ממסדים וארגונים ויש פעילות חברתית אישית כמו להנחות/להשתתף במעגל על הריון ולידה

לדעתי היום, גם ללדת בבית, לחנך מהבית, לא למול, לחנך ללא כפייה והרבה בחירות אישיות אחרות, הופכות בעל כורחן לבחירות חברתיות, שגובות קורבנות רבים. יש דפי תמיכה רבים בנושאים האלו. טביעות רגליו של הממסד נוכחות בחיים של כולנו, כך או אחרת.

מבחינתי גם יש פעילות אישית דרך ממסדים. החל מהשתתפות בסדנאות של ארגונים שונים, דרך התנדבות בעמותות שונות ועד בתי ספר פתוחים.

אני יודעת מה מפריע לי. יוצא כאילו חברתי=ממסדי וכאילו חברה=ממסד.
נכון שזה כאילו המצב כרגע, להבנת אנשים רבים, אבל זה בדיוק מה שאני אשמח אם ישתנה, כחלק מתפיסת חיים כוללת שונה של איך בני אדם חיים.

דליתוש,

אני מבינה מדברייך שאת חווה התנגדות אליך, אל דרכך, ואל נסיונותייך לשתף אחרים בדעותיך.
זהו לא המצב כאן. ממש לא!

אני שמחה שאת רוצה לשוחח, ונראה לי שאם נפנה לדברים קונקרטיים, שיחתנו יכולה להיות פוריה יותר.
נראה לי שבכלל אין לנו ויכוח.
אשמח לשתף אותי במחשבות משלי על שאלות שמעסיקות אותך.
רק זכרי, שאני כולה, אורנה,
לא צריך לקחת אותי כל-כך ברצינות.

אז ספרי במה את עוסקת, מהם העניינים שכל-כך מקפיצים את סביבותייך,
קראתי חלק מהבלוג שלך, אלו העניינים?

ובינתיים -
מאחלת לך שתלכי בדרכך בהנאה ובשמחה.

הי אורנה, אנסה להסביר.
_מהם העניינים שכל-כך מקפיצים את סביבותייך,
קראתי חלק מהבלוג שלך, אלו העניינים?_
אלה העניינים, פחות או יותר. העניין הוא שהדברים שלי לא מקפיצים את סביבתי.
להיפך, אנשים מעדיפים לא לדבר על הדברים האלה. לא לחשוב עליהם בכלל.
לא להתייחס אליהם.
אם כבר מדברים ("קופצים") זה כדי להעלב, להשתיק או להציג אמונות תפלות ושמועות כ"דעה" או "עובדה" או "טיעון". או אומרים שהפתרון הוא רק ברמה האישית.
ברור שלא כולם. אבל הרבה יותר מידי ואנשים חכמים מאוד בעיני, בשביל שזה כרגע יציק לי מאוד.

מצטערת, אני רואה מול עיני בעיה מערכתית גדולה הרבה יותר.
דימוי אולי:
יש לי הרגשה שאת (ועוד, כמובן. איתך אני מדברת על זה) מספרת לי (ולרבים אחרים) המון על איך להתמודד עם קירות אישיים ולא רואה שבעצם האופק הוא קיר ענק שסוגר על כולנו.
וכשאני מראה את הקיר (חלקים ממנו), אומרים לי שאני לא מסתכלת מהזוית הנכונה.
לא יודעת. אני בכל רואה את זה בכל פינה, גם בחיים המאוד אישיים ומיוחדים שלי.

מה את רואה?

מאחלת לך שתלכי בדרכך בהנאה ובשמחה.
תודה, מאחלת גם לעצמי

העניין הוא, שהבנתי שדרכי וקורותי בה קשורות קשר הדוק לקורותיהם של אנשים ובעלי חיים רבים אחרים באותה דרך עצמה ובאחרות.
לא רוצה להתעלם מזה...

האופק הוא קיר ענק שסוגר על כולנו.

את יכולה להרחיב על זה?

יש לי הרגשה שאת (ועוד, כמובן. איתך אני מדברת על זה) מספרת לי (ולרבים אחרים) המון על איך להתמודד עם קירות אישיים ולא רואה שבעצם האופק הוא קיר ענק שסוגר על כולנו.

אני לא בטוחה שאני מבינה בדיוק למה את מתכוונת, אבל על פי הבנתי אפשר להתחיל מהקירות הכללים ואפשר להתחיל מהקירות האישיים. כך, או כך, נראה לי שהמטרה דומה.
אני באופן אישי, מתוקף היותי מי שאני, אמונה על הסרת הקירות האישיים, וגם לכך יש קשר ברור למקום בו גדלתי, שהרגשתי ששם עסוקים בלתקן את העולם, אבל שוכחים את הפן האישי, שבעצם הוא הוא החיים.

ואת יודעת מה, גם זה לא לגמרי נכון.
כי כאשר אנשים הלכו בדרכם באמונה שלמה, מסתבר שגם ילדיהם למשל, שעל פי תפיסת עולמי לא קיבלו את הטיפול המתאים, שמחים בחלקם ובחייהם למרות שמהסתכלות מהצד אני יכולה לזהות איזה חסך.

בקיצור -
איש באמונתו יחיה,
והדיאלוג בין האנשים ובין דעות שונות רק מפרה את כולם.

נ.ב.
מכירה את הדברים של א.ד. גורדון?

קיר ענק.
אפשר להבין את זה ויזואלית- סלילת כבישים, בניינת בניינים (זוללי אנרגיה), ייצור נוסף של חומרים רעילים ו/או בלתי מתפרקים לטווח העין, עיבוד שטחים נוספים, זיהום וייבוש מי תהום.
יש יותר ויותר אנשים מודעים, אבל גם הם גרים בבנינים מבטון, קונים פלסטיקים, נוסעים במכוניות שהולכות ומתרבות אבל אולי רק קצת יותר לאט, שותים מים ואוכלים. המודעות שלנו לא משנה את המציאות הזו .
אפשר להבין את זה מבחינת רמת וסוג "הפשיעה" שיש בחברה ובדרך לא דרך בה החברה מתמודדת עם הבעיות ההולכות ומחמירות כתוצאה ממנה.
אפשר להבין את זה מרמת וסוג "ההפרעות" הנפשיות שאנשים מתמודדים איתם (בזכותך, לא מעט, בהצלחה הולכת וגוברת).
אפשר להבין את זה מהדרך בה אנשים תופסים אלוהות ואת מערכת היחסים המנוכרת שלהם איתה...
או תופסים בריאות או הגיון או אישה.
אני רואה את זה מכל מיני צורות וכיוונים.
(כמעט) כל אחד מהם בנפרד אפשר למצוא אצל בני אדם מכל מיני זמנים מקומות ותרבויות.
אבל אוסף כל-כך מכובד, עקבי ועיקש של יצורים שנהנים כל-כך להזיק לעצמם ולסביבתם העולם טרם פגש

אני באופן אישי, מתוקף היותי מי שאני, אמונה על הסרת הקירות האישיים
אני חושבת שהרבה מאוד מהקירות האישיים מתפוגגים כלא היו בלעדי הקיר התרבותי התומך.
המון דברים נתמכים בבסיס שהוא רובו תרבותי.
המון פעמים את תומכת אישית מאוד במישהי עם בעיה או קושי שנובעים מהיותנו פרטים בתרבות שהיא אנחנו. אני מאמינה שחלק מהקשיים שלך נובעים מאותו מקום.
המון אנרגיה הולכת על התמודדות עם התוצאות ומעט מדי (בעיני) על הבנת התהליכים שמביאים לסיטואציות אנושיות אבסורדיות וכואבות, על מנת ליצור סיטואציות אנושיות שלרוב האוכלוסיה (כולל אוכלוסיות לא אנושיות) יש את היכולת להתמודד איתם בהצלחה יחסית.

מכירה את הדברים של א.ד. גורדון?
לא. על מה את ממליצה?

אנונימי

דליתוש,
את כותבת בהקשר של "ישמעאל"?

<לא קראתי את הבלוג שלך. אשמח למראה מקום (ז"א קישור לשם הדף)>

הי ליאת,
את כותבת בהקשר של "ישמעאל"?
כן

בלוג של דליתוש ב - מוזמנת מאוד @}

דלית
שמעת על שומרי הגן?

שמעת על שומרי הגן?
כן. למה?

ואם הדרך היחודית שלי היא גם דרך עשייה חברתית?
דליתוש, גם באופן טבעי זו עשיה חברתית. דוגמא אישית זה לא אומר שצריך להשאר בבית ולא לדבר עם אף אחד -- אפשר גם לעשות בעצמך וגם לעזור לאחרים לעשות.

גם באופן טבעי זו עשיה חברתית.
ואחת המשובחות שאני מכירה @}
עם כל הספרים שקראתי, האתר הזה נתן לי יותר ממה שאוכל להבין ולהסביר...
למעשה, על ישמעאל קראתי כאן...ועל עוד המון דברים, אז, תודה! (גם ככה אין באמת מילים כתובות שיעבירו...)

גם הנחיית מעגלים היא עשייה חברתית בעיני ועוד הרבה פעולות שנעשות באופן אישי...
לכן דברי אורנה:
אמא מניקה, הורים המחנכים בבית, אשה שבחרה ללדת בבית, הורים שהחליטו לא לחסן את ילדיהם, אשה שבוחרת להקדיש חלק ניכר מזמנה לשהיה במחיצת ילדיה... לדעתי, להמשיך בדרך הזאת השונה, זאת התרומה הגדולה ביותר לחברה.
לא הובנו. גם לפתח אתר אינטרנט ציבורי משובח, להנחות מעגלים, ימי עיון ועוד ועוד היא חלק מהדרך השונה והמעשים האלו מהווים תרומה ענקית.
עכשיו ברור

_שמעת על שומרי הגן?
כן. למה?_
אכשהו חשבתי שזה יעניין אותך כי העשייה בשומרי הגן שואבת השראה מספריו של דניאל קווין וסדנאות שבהן השתתפתי במסגרת זו עזרו לי למצוא איזון נכון בין עשייה חברתית לעשייה אישית.

דליתוש

_אני חושבת שהרבה מאוד מהקירות האישיים מתפוגגים כלא היו בלעדי הקיר התרבותי התומך.
המון דברים נתמכים בבסיס שהוא רובו תרבותי._

מסכימה איתך לגמרי. זו נקודת מבט שאני עסוקה בה הרבה, וגם כותבת על כך הרבה (את קוראת את "באופן טבעי"?).

אני חושבת שההבנה החברתית תרבותית היותר רחבה אכן נותנת איזה טעם, או הסבר מניח את הדעת לקשיים האישיים שלנו אבל היא אינה יכולה לפתור אותם בהווה של חיינו. פתרון הבעיות שלנו דורש סוג אחר של תנועה - לא ביקורת, אלא קבלה; לא שיפוט אלא אהבה, לא מירמור וכעס אלא שמחה.
אני רוצה להדגיש - אני מאמינה שההסתכלות הכוללת חשובה באמת, בסופו של דבר גם לחיים האישיים של כל אחד מאיתנו, ושם השיפוט והביקורת חיוניים, אלולי הם לא היה מתרחש שום שינוי בעולם. אולם אלה לא מתאימים בבואנו לטפל בעצמנו. וכאן אני מאמינה שכל אדם שמח, מודע ואיכפתי כלפי הקרובים לו וכלפי הכדור תורמים את תרומתם לעולם טוב יותר.

ויש עוד עניין שהוא חשוב בעיני.
אם בעבר נהגתי להסתכל על העולם ולכעוס על הדרך שהאנושות ואיתה הכדור כולו עברו מאז היות האדם, הרי שהיום אין בי יותר כעס.
יש בי אמונה (תמימה, אני יודעת) שלכל יש תכלית, אף אם איני מודעת לה. ואם לא תכלית, אז לפחות שאפשר להוציא מכל דבר את הטוב. אין לי הסבר שמניח את דעתי מדוע האנושות הגיע לאן שהגיעה. אני רק יכולה לראות את ההתפתחות של האדם בתוך מסלול "התבגרות" שמקביל להתפתחות של חיי אדם (האנרופוסופים מדברים על כך אבל איני בקיאה בתורתם), ומאמינה שפנינו מועדות לקראת ימים של אנשים בוגרים, שלוקחים אחריות על חייהם ועל סביבתם.
ואני כבר בימינו ממש רואה ניצנים לכך - בקהילה הנפלאה הזאת.
תחשבי כמה אנשים שאת מכירה עושים היום קומפוסט מהפסולת האורגנית שלהם. בצעירותי לא היכרתי אף לא אחד כזה. ויותר מכך - כשהתחלנו להוציא את "באופן", באחת השנים הראשונות, אני שמעתי על כך לראשונה, מכתבה שהתפרסמה בעלון. ומדובר כאן בשנים ספורות לעומת גילה המופלג של האנושות.
וזאת באמת רק דוגמא קטנה.
והעשייה הזאת האישית מכה גלים ומתרחבת, וכל דרך שמרחיבה אותה ומפיצה אותה מבורכת בעיני. למשל - הגינה הקהילתית בבוסתניה שעושה ליאת טאוב , ועוד ועוד ועוד.
ואני מאמינה שגם העשייה שלך נכללת בדברים אלה.

ודבר אחרון -
כל העשייה הזאת, בין אם היא אישית או חברתית יכולה להיעשות מתוך שמחה. אני חושבת שיש בזה הרבה טעם, בשמחה.

אני מצרפת מאמר מעניין על יעוד וחזון והקשר למצב כדור הארץ http://www.shomreihagan.org/articles/[po]vision quest[/po].html
אולי הוא יתן לך תשובות או סביר להניח שיבלבל עוד יותר.

אם בעבר נהגתי להסתכל על העולם ולכעוס על הדרך שהאנושות ואיתה הכדור כולו עברו מאז היות האדם, הרי שהיום אין בי יותר כעס.
אני גם כן חושבת שלא טוב לפעול מתוך כעס. בעבר עשיתי פעילות סביבתית והדרכתי טיולים מתוך כעס על מה שקיים. לא הייתי שלמה עם זה וגם לא הרגשתי שאני מצליחה להעביר את המסר. גם למדתי שחלק גדול מהתחלואים שלי קשור לכעס שיש לי על אנשים, על האנושות. הכעס הזה לא טוב לי וגם לא יעיל, לכן בחרתי לפעול מתוך הלב. והלב שלי נתון בראש ובראשונה למשפחה שלי. אני מרגישה שכרגע אני עושה יותר לביתי, אך אינני חושבת שאוכל לתת דוגמא אישית או להשפיע על משהו אם בזמן שאעשה פעילות חברתית אוותר או אפגע במשפחה שלי ובבריאות שלי.
בעבר חשבתי שלעולם כל כך רע אסור להביא ילדים (כן, בכבר בגיל 15 חשבתי שהעולם כל כך רע שלא אוליד ילדים) החשיבה הזו הכניסה אותי לדכאון. כשהבנתי שהחשיבה הזו היא הרסנית החלטתי לפעול מהלב, לנסות להשפיע רק בדרך של חיוב, בדוגמא אישית. רק אז יכולתי להכנס להריון ולהיות אמא כי ידעתי שיש תקווה. נכון אני לא אשנה את העולם, אבל אני אשפיע הרבה יותר מאשר לעשות פעילות מעמדה של כעס.
ואני יכולה להביא דוגמא שמסבירה זאת: בשיחה עם חברה אמרתי לה שקשה לי שאני לא ממלאת כרגע את היעוד שלי לשמור על העולם. אז היא אמרה לי שאני דווקא כן עושה זאת, כי הרי אני דואגת להלביש את הבת שלי בחיתולים רב פעמיים ובכך אנשים רבים נחשפים לכך. ובאמת אני יודעת על לפחות אמא אחת שבחרה להשתמש בחיתולים כאלו בעקבות שיחה איתי.

כל העשייה הזאת, בין אם היא אישית או חברתית יכולה להיעשות מתוך שמחה. אני חושבת שיש בזה הרבה טעם, בשמחה.
פרט לעשייה מתוך שמחה חשוב לעשות משהו שטוב לך לעשות אותו, שאת שלמה איתו. אם יש סבל תוך כדי העשיה סימן שהיא לא מתאימה.

תודה אורנה על השיחה @}

אני לא קוראת את הגליונות. אולי כדאי.

אני חושבת שההבנה החברתית תרבותית היותר רחבה אכן נותנת איזה טעם, או הסבר מניח את הדעת לקשיים האישיים שלנו אבל היא אינה יכולה לפתור אותם בהווה של חיינו. פתרון הבעיות שלנו דורש סוג אחר של תנועה - לא ביקורת, אלא קבלה; לא שיפוט אלא אהבה, לא מירמור וכעס אלא שמחה.
אני לא חושבת שהבנה תרבותית חברתית אמורה לפתור קשיים אישיים. הבנה חברתית אמורה להבנתי, לפתור קשיים חברתיים. לכוון לנסיבות שיאפשרו התמודדות מעצימה גם עם סוגיות אישיות.
האם לא זה חלק ניכר בתפקידה של תרבות?

_אם בעבר נהגתי להסתכל על העולם ולכעוס על הדרך שהאנושות ואיתה הכדור כולו עברו מאז היות האדם, הרי שהיום אין בי יותר כעס.
יש בי אמונה (תמימה, אני יודעת) שלכל יש תכלית, אף אם איני מודעת לה._
גם אני מאמינה כך. הכעס במגמת טרנספורמציה...

ומדובר כאן בשנים ספורות לעומת גילה המופלג של האנושות.
יש התקדמות במודעות. היא לא ניכרת בשטח כרגע.
בפרמטרים של מערכת אקולוגית, בשנים האחרונות, יש החמרה (מנקודת המבט של "הטבע") במצב כדורהארץ. השאלה היא איך מפסיקים להרוס? איך מתרגמים את המודעות החדשה, למציאות בחומר?

איך מישהו יכולה להיות משוחררת מקשיים אישיים כשהיא צורכת רעלים, חיה בתוך קירות אטומים, מזהמת יותר משהיא מחזירה, משועבדת לכוחות כלכליים?
להיות מאושרת ושלמה בסיטואציה כזו, בעיני, באמת, זה לא אנושי. ולא משהו שאיזשהו יצור חי מצופה לתמרן.
אם גורילות בגן חיות יגידו לך שהן בדיכאון, מרגישות תקועות. מה הפתרון הראשון? המתבקש?
צאו מהכלוב והגורם לדכאון יחלוף. זה לא שהן גורילות מתוסבכות במיוחד או עם ילדות קשה או פגומות ביסודן, הן פשוט בכלוב.
ברור שאחרי שנים בשבי יש צורך בהכנה לחופש, בשיקום הנפש הפצועה, אולי כמה דורות, אבל מתוך כוונה ברורה לצאת מהכלוב בשלב זה או אחר, או להשאר בו מבחירה.

אני חושבת שההקשר התרבותי קריטי אצלנו מאוד.
בפועל, מבחינתי כל מה שזה אומר כרגע זה לדוגמא, להקדיש 15 דקות במעגל על הריון ולידה להבחין ב"אמיתות תרבותיות" ככאלו (לידה זה מחלה, נשים הם חלשות, גברים לא יודעים להתמודד עם אישה בוכה, להיות חלשה זה לא טוב, לא משנה מה).
פשוט להזכיר שאנחנו כבני אדם חיים במציאות תרבותית מאוד מסוימת שמשאירה בנפשנו האישית והקולקטיבית חותם עמוק. וכואב.
כי אז מסתבר שאנחנו אישית הרבה פחות שרוטות ופצועות ממה שנדמה לנו לפעמים.
בהרבה מקרים לנשים (ולגברים) קשה עם זה שקשה להן בסיטואציות בלתי נתפסות מרוב קשיים. לא מוזר? למה אנחנו מצפים מעצמנו להתמודד בהצלחה עם עושר הקשיים והסבל מסביב? זו לא ציפיה מוגזמת מבני אדם?

כל העשייה הזאת, בין אם היא אישית או חברתית יכולה להיעשות מתוך שמחה. אני חושבת שיש בזה הרבה טעם, בשמחה.
לוקחת בשמחה לתשומת ליבי. בקצב שלי.

אין לי הסבר שמניח את דעתי מדוע האנושות הגיע לאן שהגיעה. אני רק יכולה לראות את ההתפתחות של האדם בתוך מסלול "התבגרות" שמקביל להתפתחות של חיי אדם (האנרופוסופים מדברים על כך אבל איני בקיאה בתורתם), ומאמינה שפנינו מועדות לקראת ימים של אנשים בוגרים, שלוקחים אחריות על חייהם ועל סביבתם.
זו לא "האנושות" זו רק התרבות שלנו. תרבויות רבות ידעו ויודעות ליצר אנשים בוגרים שלוקחים אחריות. זו לא דרך אנושית חדשה.
קראת את "ישמעאל"?

_איך מישהו יכולה להיות משוחררת מקשיים אישיים כשהיא צורכת רעלים, חיה בתוך קירות אטומים, מזהמת יותר משהיא מחזירה, משועבדת לכוחות כלכליים?
להיות מאושרת ושלמה בסיטואציה כזו, בעיני, באמת, זה לא אנושי. ולא משהו שאיזשהו יצור חי מצופה לתמרן.
אם גורילות בגן חיות יגידו לך שהן בדיכאון, מרגישות תקועות. מה הפתרון הראשון? המתבקש?
צאו מהכלוב והגורם לדכאון יחלוף. זה לא שהן גורילות מתוסבכות במיוחד או עם ילדות קשה או פגומות ביסודן, הן פשוט בכלוב.
ברור שאחרי שנים בשבי יש צורך בהכנה לחופש, בשיקום הנפש הפצועה, אולי כמה דורות, אבל מתוך כוונה ברורה לצאת מהכלוב בשלב זה או אחר, או להשאר בו מבחירה._

אם אני מבינה נכון, התהליך שאת מתארת כאן הוא תהליך של שינוי מודע של הסביבה החיצונית כדאי להביא להבראה פנימית.
לפי הבנתי, התהליך הוא הפוך. מודעות ותהליך ניקוי פנימי מאפשר לנקות גם את הסביבה החיצונית.
אם ברמה של רצון ויכולת לאכול בריא יותר ואם ברמה של לצרוך פחות מוצרי שפע. לחיות בפשטות.

אני מכירה דוקא די הרבה נשים וגברים שחיים טוב לדעתם כשהם צורכת רעלים, חיה בתוך קירות אטומים, מזהמת יותר משהיא מחזירה, משועבדת לכוחות כלכליים?
חלקם לא מודעים לאפשרות להשתחרר וחלקם מפחדים מהשחרור ומעדיפים את הכלוב.
קשה לוותר על ה"קביים" החברתיים, הנוחות של כלוב הזהב, אם אין את החוסן הפנימי לעמוד לבד בכוחות עצמך.
ולכן השינוי האמיתי, לדעתי, הוא מבפנים החוצה.

הי שגית רי, תודה שכתבת, זה עוזר לי לראות איפה אני לא מובנת ולהסביר יותר טוב.

אם אני מבינה נכון, התהליך שאת מתארת כאן הוא תהליך של שינוי מודע של הסביבה החיצונית כדאי להביא להבראה פנימית.
האמת, זה כיוון מעניין בעיני, אבל לא לכך התכוונתי.
לא התכוונתי לסיבה ותוצאה בכיוון אחד. עשיתי קשר בין מודעות להשפעות של סביבה חיצונית ליכולת להתמודד ולשנות (אם רוצים) את הסביבה הפנימית. לא דיברתי על שינוי מודע של הסביבה החיצונית (עדיין) אלא על מודעות לאיך נוצרו הנסיבות החיצוניות שאנחנו חיות בהם ומודעות לאיך, כמה ומתי הן משפיעות על מודעות אישית והחיים האישיים בכלל.

בקשר ל"הבראה פנימית" – אני לא חושבת שאני חולה. אני לא רוצה לשנות את הסביבה החיצונית כדי להבריא מבפנים. אני רוצה שהסביבה החיצונית תשקף את הבריאות, האיזון, השלווה הפנימיים שלי. זה ייקח המון זמן, אני יודעת. בינתיים אני משתדלת שהסביבה החיצונית לא תפריע לי לעבוד על איכות החיים האישית שלי. זה קשה!

לפי הבנתי, התהליך הוא הפוך. מודעות ותהליך ניקוי פנימי מאפשר לנקות גם את הסביבה החיצונית.
אני לא אוהבת את המילה "ניקוי" בהקשר אישי. לדעתי הלכלוך הפנימי שלנו נובע, מוגדר ובא לידי ביטוי בגלל התרבות המזהמת. השאר זה כי אנחנו אנושיים ותמיד נהיה.

אם ברמה של רצון ויכולת לאכול בריא יותר ואם ברמה של לצרוך פחות מוצרי שפע. לחיות בפשטות.
רצון אישי לא מספיק פה, מנסיון. כדי שהרצון יוכל לבוא לידי מימוש נפוץ ומלא התרבות (והסביבה) צריכה לאפשר את זה ללא מחיר של יציאה מהתרבות כדי להשיג את זה.
היום קורה להיפך. התרבות מכריחה את מי שרוצה לחיות ככה לצאת ממנה ולאדם (גם הבאופני) הממוצע זה בלתי אפשרי לחלוטין. אפילו חוות בודדים צורכות מוצרים שיוצרו, שונעו ומשמשים תוך נזק לסביבה. גם בחנויות אורגניות אורזים בפלסטיק, בקטן ואין (מלבד מזון יבש) אפשרות להביא כלי מהבית ולמלא (לדוגמא).
ואני לא נכנסת למגורים "סטנדרטים" ולקניות בחנויות "סטנדרטיות".
הסטנדרט התרבותי הוא בכיוון הפוך מבריאות וצריכה מצומצמת.
כל עוד הוא עומד על כנו, הבחירה לחיות בפשטות תשאר בחירה של מיעוט, שכרוכה במחיר אישי וחברתי ושמורה לאלו שמצאו בדרכים שונות את החוסן הנפשי להתמודד עם חיים "לא קונבנציונלים".
נכון שיש יותר חנויות טבע, קואופרטיבים אורגנים, חזרה לרב פעמי, ידידותי, אבל אני לא רואה את מספר הקניונים, סופר מרקטים, בתי מגורים זוללי אנרגיה, רשתות אופנה ואוכל וכו' וכו' יורד או הופך "פחות מקובל" או שהקנייה בהם נחשבת מגוחכת מבחינה תרבותית.

אני מכירה דוקא די הרבה נשים וגברים שחיים טוב לדעתם כשהם צורכת רעלים, חיה בתוך קירות אטומים, מזהמת יותר משהיא מחזירה, משועבדת לכוחות כלכליים?
כמה את מכירה שלא חיים טוב? שיש להם קשיים בזוגיות, הורות, חברויות, עבודה, כסף, אכילה? איך את עצמך חווה את החיים בבית בחוץ, בכביש, בחנות, בגן משחקים?
את מרגישה שאת בסביבה מעצימה? נקייה? אנושית?
אני חושבת שזה הכי טוב שהם כרגע מסוגלים להעלות על דעתם. אני לא נותנת לזה להשפיע על היכולת שלי לראות איך יכול להיות אחרת ולא מתכוונת לוותר על לנסות להראות להם שיכול להיות אחרת. הם לא מטומטמים.
אנשים מספרים שקרים על החיים שלהם גם לעצמם. זה לא חדש ואני מקווה שלא מפתיע אותך...
לדעתי הצורך לשקר מושפע רבות מהיחס הלא סובלני של התרבות לחולשות, פחדים, טעויות (והודאה בהן) וכו'.

לעבוד על להיות שלמה ומאושרת עם עשיית הדברים לעיל מחוסר ברירה (מודע או לא), הוא ציפייה מוגזמת בעיני. וגם ללכת הפוך על הפוך. בערך ובהגזמה כמו להגיד לאישה מוכה לעבוד על להיות שלמה ומאושרת עם המכות של בעלה. או להגיד לאסיר כפייה להיות שלם ומאושר עם שביו, מבלי לומר ולו במילה שזו סיטואציה מדכאת מלכתחילה. להתיחס כאילו זה המצב הנורמלי (והנצחי) והראוי וצריך רק ללמוד להתמודד איתו.

_חלקם לא מודעים לאפשרות להשתחרר וחלקם מפחדים מהשחרור ומעדיפים את הכלוב.
קשה לוותר על ה"קביים" החברתיים, הנוחות של כלוב הזהב, אם אין את החוסן הפנימי לעמוד לבד בכוחות עצמך._
אני מאוד מבינה. מאוד מאוד מבינה. זאת הנקודה. כרגע, שינוי כזה אומר בהרבה מאוד מקרים בדידות (אני יכולה למלא דפים על בדידות) ורק מי שיש לה את החוסן מסוגלת להעדיף אותה על "חיים נורמליים" וגם זה ברמות משתנות ותוך קשיים ותסכולים.
ידרש הרבה פחות חוסן נפשי אישי, אם תהיה תמיכה חברתית. אם יהיה שינוי תרבותי כזה, שהתמודדות עם הפחד תזכה לתמיכה, הבנה, עידוד.
האתר הזה, המפגשים בין אנשים כאן נועדו כדי שלא כל-אחד תעמוד לבדה בפני העולם. זו באמת משימה למעטים בכל דור.

ולכן השינוי האמיתי, לדעתי, הוא מבפנים החוצה.
לדעתי הוא מכל הכיוונים לכל הכיוונים. אני לא אוהבת להגביל את עצמי בכיווני השינויים (או לא) שאני עושה. וכולם להבנתי אמיתיים.

יש בעיני כרגע פער בין העולם הפנימי שלי לזה החיצוני. הגישור הוא הדדי-
אני עובדת על גשר גם מהכיוון של היכולת האישית שלי לקבל, להתבונן, לכבד וכו' וגם מהכיוון של היכולת החברתית שלנו לעשות את הגישור מחדש.
אני, לא יכולה לעשות את זה לבד. אני לא מכירה אף בת/ן אנוש שמסוגל/ת.

אני מרגישה שלהגיד שהשינוי "האמיתי" הוא רק מבפנים החוצה ורק אישי, מעמיס ציפיות בלתי ראליות ולא אנושיות על אנשים רגילים לגמרי. אני לא מבינה איך זה מועיל משום בחינה...

מצחיק אותי פתאום. אני שומעת בלהגיד שהשינוי קורה רק מבפנים חוסר קבלה, חוסר הכלה, נוקשות, חוסר הבנה של היותנו חיות חברתיות.
אנחנו (פרימטים מודעים) קיימים בזכות היותנו חיות חברתיות. מה פתאום רק הכיוון האישי חשוב? למה טוב החידוש התרבותי הזה?
מעולם בני אדם לא חיו ככה. תרבויות אנושיות במובהק וללא יוצאי דופן משמעותיים בנויות מחברות בני אדם הפועלים בשיתוף פעולה ועונות על הצרכים האישיים של בני אדם רגילים באופן חברתי. למה לשנות עכשיו?

אני אגיד פה משהו אולי חזק מידי. הגישה "הכל אישי" היא גישה לקחנית והיא פועלת לשימור מקסימלי של חברה לקחנית. (הפרעה מינימלית- המודעות נדחקת לשוליים ולא באמת מפריעה למהלך ה"תקין" של הדברים.)
היא מכחישה את האנושיות שלנו באופן שקשה לי לנסח.
היא מתנה חיים אישיים מספקים בלהיות על אנושית.

בני אדם באופן טבעי לא בנויים לחיות במנותק מהסביבה (אנושית ולא).
התרבות הלקחנית מנסה להוכיח את ההיפך.
הנה, בני אדם כן יכולים לחיות בנפרד (כולל עבודה "אישית"). אז מה אם זה נעשה על חשבון החיים?
לא הוכחנו לעצמנו מספיק שלחיות בנפרד זה לא כזה להיט?

בבקשה לא לשאול אותי "אז מה את מציעה לעשות?" "איך עושים את זה"?
זה עוד לא הזמן מבחנתי.
אני עוסקת כרגע בהיכרות והפנמה של נקודת המוצא שלי ושלנו. אני קודם כל מבינה איפה אני נמצאת כרגע, אישית וחברתית.
לאור הממצאים, בכל רגע נתון, אני ממשיכה.

להתראות

דליתוש, הבנתי ש אני לא מובנת ולהסביר יותר טוב.

אני מקבלת לגמרי את התיקון שלך שהשינוי לדעתי הוא מכל הכיוונים לכל הכיוונים. אני לא אוהבת להגביל את עצמי בכיווני השינויים (או לא) שאני עושה. וכולם להבנתי אמיתיים.
אולי אני גם אסביר שבמלה 'אמיתי' התכוונתי לשינוי שהוא בדרך, במהות של הדברים, להבדיל מ"אופנה חולפת".

אני אנסה לנסח את המחשבות שלי שוב:
אני מאמינה שכל דרך, גם הדרך שכביכול נראית לנו הכי נכונה ובריאה, כל עוד האדם לא בחר בה ולא הולך בה באמונה ושמחה, אלא היא "נכפתה" עליו, לא בהכרח תיטיב איתו. למרות שאנחנו, כחברה, נחליט שככה טוב יותר.

כאן נכנס העניין ה"אישי"
_הגישה "הכל אישי" היא גישה לקחנית והיא פועלת לשימור מקסימלי של חברה לקחנית. (הפרעה מינימלית- המודעות נדחקת לשוליים ולא באמת מפריעה למהלך ה"תקין" של הדברים.)
היא מכחישה את האנושיות שלנו באופן שקשה לי לנסח.
היא מתנה חיים אישיים מספקים בלהיות על אנושית._
אני מודה שאני לא ממש מבינה את הקשר שעשית. כשאני אומרת "עבודה אישית" אני מתכוונת לתהליך שעושה כל אדם עם עצמו. כמו התהליך האישי שעושה יולדת שרוצה לחוות את הלידה כחוויה טובה ומעצימה. כמו התהליך האישי שעושה אמא שמחליטה להתחיל בחינוך ביתי, כמו התהליך שעושה משפחה שמחליטה לעבור לחיים בפשטות.

תרבויות אנושיות במובהק וללא יוצאי דופן משמעותיים בנויות מחברות בני אדם הפועלים בשיתוף פעולה ועונות על הצרכים האישיים של בני אדם רגילים באופן חברתי. למה לשנות עכשיו?
החברה בנויה על המכנה המשותף הרחב, המיינסטרים. ולכן בהכרח, הוא מה שמתאים לרוב האנשים. את שואלת למה המכנה הרחב המשותף הזה לא יכול להיות איפה ש את חושבת שהוא צריך להיות, איפה שלך, כאדם אישי, מתאים שהוא יהיה. (וברור שמתאים ושומר יותר על הסביבה וכו'.)

_כמה את מכירה שלא חיים טוב? שיש להם קשיים בזוגיות, הורות, חברויות, עבודה, כסף, אכילה? איך את עצמך חווה את החיים בבית בחוץ, בכביש, בחנות, בגן משחקים?
את מרגישה שאת בסביבה מעצימה? נקייה? אנושית?
אני חושבת שזה הכי טוב שהם כרגע מסוגלים להעלות על דעתם. אני לא נותנת לזה להשפיע על היכולת שלי לראות איך יכול להיות אחרת ולא מתכוונת לוותר על לנסות להראות להם שיכול להיות אחרת. הם לא מטומטמים.
אנשים מספרים שקרים על החיים שלהם גם לעצמם. זה לא חדש ואני מקווה שלא מפתיע אותך..._
בטח שזה לא מפתיע אותי. ואפילו, מידי פעם, אני תופסת את עצמי באיזה שקר. זה אנושי.
ואני אשמח אם כמה שיותר נשים סביבי יחליטו להיניק, ולהשאר יותר עם התינוק, ולצרוך פחות ולקמפסט וכו' אבל מכאן ועד להחליט שרק זה מה שיעשה אותם מאושרים באמת, המרחק גדול. כי אני חייה בסביבה אנושית, ואני יודעת ומנסה באמת לקבל שלכולנו צרכים שונים. לכל אדם הדרך והזמן וגם אני חושבת שלכל יש סיבה ושהכל, בסופו של דבר, הוא לטובה.

_כרגע, שינוי כזה אומר בהרבה מאוד מקרים בדידות (אני יכולה למלא דפים על בדידות) ורק מי שיש לה את החוסן מסוגלת להעדיף אותה על "חיים נורמליים" וגם זה ברמות משתנות ותוך קשיים ותסכולים.
ידרש הרבה פחות חוסן נפשי אישי, אם תהיה תמיכה חברתית. אם יהיה שינוי תרבותי כזה, שהתמודדות עם הפחד תזכה לתמיכה, הבנה, עידוד.
האתר הזה, המפגשים בין אנשים כאן נועדו כדי שלא כל-אחד תעמוד לבדה בפני העולם_
בעיניי, הפסקה הזאת מבטאת בצורה הכי ברורה את הפחד והקושי והצורך האישי שלך, שמוביל אותך לחפש את השינוי החברתי.

כשבני היה בן שנה, עברנו למקום חדש בעקבות העבודה של הזוגי. אני הייתי עם הילד בבית והוא עבד בעבודה תובענית ביותר. הרגשתי כלכך לבד שזה כאב. ויותר מלבד, הרגשתי מוזרה. הרגשתי כאילו אני היחידה באותו תחום מועצה אזורית שמיניקה בגיל שנה, שלא שולחת לגן, שלא "עובדת", הייתי אומללה. שמעתי על מישהי שמנסה לארגן מפגשי הנקה של לה-לצ'ה בעיר ליד. אבל מצאתי תירוצים (שאז נשמעו לי אמיתיים מאד)לא ללכת. בסופה של שנה קשה מאד מאד, החלטנו לעזוב והגענו לניצנה, ופה מאד מאד טוב לי. ואני שמחה שה"נסיבות הובילו אותנו" לכאן. ואני גדלה וצומחת מיום ליום.
מתישהו (אחרי שעברנו) הסתבר לי (בעקבות חברה משותפת והאתר) שאותה מדריכת לה-לצ'ה שפתחה את המפגשים שאליהם לא הלכתי היא אביב חדש . ושלא רחוק מאיפה שגרתי נמצאת אחת הקבוצות הגדולות והחזקות לחינוך ביתי. ועוד במרכז הארץ. לא באיזה קצה ושוליים.
האפשרות לא להיות בודדה ואומללה היתה שם מסביבי. פשוט בחרתי לא לראות אותה. באותו הזמן, הייתי צריכה למצות משהו אחר.
אני באמת מאמינה שהאפשרות תמיד קיימת, השאלה היא מתי מוכן האדם לקחת אותה.
ואם דרכה של האדם היא דרך עשייה חברתית זה מצויין וטוב. יש הרבה הרבה דרכים להשפיע ולשנות את הסביבה והחברה.

מקווה שהייתי מובנת יותר הפעם.

דליתוש,
נראה לי שאת רואה את הדברים קצת בשחור-לבן: כל עוד התרבות דפוקה אז אין סיכוי לאנשים. אבל במציאות זה לא דפוקה מול בריאה, אלא דפוקה יותר מול דפוקה פחות (או בריאה יותר מול בריאה פחות). מה שאנחנו יכולים לעשות -- וזה כל מה שאנחנו יכולים לעשות -- זה לתרום את תרומתנו הצנועה בשביל שההשפעה שלנו על הסביבה תזיז אותה קצת לכיוון הבריאות. כמו שאמרו חז"לנו: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה." אז תעשי, אבל את תצפי לגמור את המלאכה, או אפילו לראות אותה מתקרבת לסיום.

ואם כבר חז"ל, תרשי לי לצטט גם חכמים של אחרים --

גנדי:
"עליך להיות השינוי שאת רוצה לראות בעולם".

לאו טסה:
"החוכמה היא
לעבוד בלי מעשים,
ללמד בלי מלים.
לההתבונן בלי הכחשה,
ליצור בלי חזקה,
לעשות בלי ציפיה,
להגשים בלי לחפש הכרה.
כי מה שלא מחפשים -- לא מאבדים."

(ההדגשות שלי --יונת)

דלית, לא קראתי את כל מה שכתבו לפני, אז סלחי לי אם אני חוזרת על הדברים, אבל אני רוצה להאיר רק נקודה אחת בדברייך, שמתייחסת לאיך שאת תופסת את עצמך, את ההשפעה שלך על הסביבה ואת היכולת שלך לעשות שינוי.

עשיתי קשר בין מודעות להשפעות של סביבה חיצונית ליכולת להתמודד ולשנות.
למרות שזה ציטוט חלקי, כשאני קוראת אותך פה נשמע כאילו את משליכה את האחריות ליכולת שלך להתמודד עם המציאות ועל האושר שלך או איכות החיים שלך כפי שהגדרת אותה, על הסביבה החיצונית. וכמו ששגית כתבה - הכל נמצא שם בחוץ, ברגע שתהיה עם עצמך במקום הנכון, גם החוץ יסתדר, כאילו מאליו.
כמה ומתי הן משפיעות על מודעות אישית והחיים האישיים בכלל.
וגם המשפט הנ"ל, מבחינתי, משקף את אותו דבר, את ההשלכה הזאת. אני לא מאמינה שהסביבה יכולה להשפיע על המודעות האישית שלי, רק אני יכולה, ומי שמעדיף לקבור את הראש בחול, יעשה את זה, לא משנה כמה תעמדי לידו ותצעקי עליו שהוא לא רואה.

אני רוצה שהסביבה החיצונית תשקף את הבריאות, האיזון, השלווה הפנימיים שלי. זה ייקח המון זמן, אני יודעת. בינתיים אני משתדלת שהסביבה החיצונית לא תפריע לי לעבוד על איכות החיים האישית שלי. זה קשה!
אבל היא משקפת! זאת כל הפואנטה, וזה מה ששגית ניסתה לומר. הסביבה שלך תמיד משקפת את הפנים שלך. הסביבה האנושית (לצערנו) משקפת את הפנים האנושי הכללי.
אם לא תתני לסביבה החיצונית להפריע לך לעבוד על איכות החיים שלך, היא לא תפריע.
הרי מה כולנו רוצים? להיות מאושרים באמת? והאושר הוא רק פנימי. את מדברת על זה שהתרבות הנוכחית היא לקחנית כי היא אישית. אני מאמינה שהיא לקחנית כי היא (ואולי גם את) יוצאת מתוך נקודת הנחה שאין מספיק לכולם. כשאני מקבלת או משיגה משהו, זה אף פעם לא על חשבונו של אף אחד אחר, לא לקחתי שום דבר מאף אחד. כל מה שיש לי הוא שלי, ותמיד היה, כשנפתחתי מבחינה אנרגטית לקבל אותו - הוא גם התממש בחיי.

לדעתי הלכלוך הפנימי שלנו נובע, מוגדר ובא לידי ביטוי בגלל התרבות המזהמת. השאר זה כי אנחנו אנושיים ותמיד נהיה.
רק מהמשפט הזה אפשר לכתוב הרצה שלמה. אבל באופן עקרוני התחושה שלי מדברייך היא שאת מסרבת לקבל את החסרונות של עצמך, את רוצה לראות את עצמך כ"נקיה" ו"בריאה" וככזאת שאין לה שום תיקון לעשות - כל התיקון שצריך להתרחש הוא בחברה. מכיוון שכולנו אנושיים, כולנו זקוקים לתיקון וזה לא משנה מאיפה הלכלוך הגיע, האחריות האישית של כל אחד מאתנו תביא אותנו בסופו של דבר לתקן קודם כל את עצמנו, מתוך כך שאנו "מתוקנים" הסביבה שלנו תגיב בהתאם.

אני מרגישה שלהגיד שהשינוי "האמיתי" הוא רק מבפנים החוצה ורק אישי, מעמיס ציפיות בלתי ראליות ולא אנושיות על אנשים רגילים לגמרי. אני לא מבינה איך זה מועיל משום בחינה...
כולם אנשים רגילים, ושינוי אמיתי לא יכול להתחולל רק בחוץ, פשוט כי אז הוא חלקי בלבד, ויותר קל להתחיל מהמיקרו ומשם להשפיע על המקרו, זה בעצם מה שאורנה אמרה בתחילת הדף. יותר מכך - עוד לא נתקלתי באדם ששינוי חיצוני גרם לו לשינוי פנימי אמיתי. ברגע שהמוטיבציה החיצונית לשינוי נעלמת רוב האנשים יחזרו לדרך ההתנהגות הקודמת ברגע שהשינוי לא בא מבפנים.

_מה פתאום רק הכיוון האישי חשוב? למה טוב החידוש התרבותי הזה?
מעולם בני אדם לא חיו ככה._
לא מדובר בחידוש תרבותי, התרבויות העתיקות של המזרח תמיד החשיבו את העבודה האישית והפנימית כדבר מאוד משמעותי וכדרך עיקרית לגרום לשינוי חיצוני. - ה"רוחניות" המערבית החדשה אימצה את דרך המחשבה הזאת שקיימת כבר אלפי שנים.
אני מרגישה שאת מפספסת משהו, ולא יודעת איך לנסח בצורה מספיק מובנת. הכיוון האישי הוא לא הדאגה לפרטי בלבד, הוא הדרך לראיה של תנועת האנרגיה בעולם - מבפנים החוצה - תמיד מהמרכז כלפי חוץ.
אם אני הקטנה זורקת חלוק נחל אחד קטן הוא כבר יצור אדוות שיגיעו עד לחופיו הרחוקים ביותר של האגם - אני לא צריכה לדאוג לגלים האלה, אני יודעת שהם יגיעו ליעדם בלי שאני אתערב. מה האפקט המצטבר של עוד הרבה קטנות כמוני שרק דואגות לפינה שלהן וזורקות את האבנים הקטנות שלהן לאגם?

או כמו שאמר מי שאמר (מיקי גבריאלוב?) "כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, תהינה לים..."

ותודה ליונת על הציטוטים!

נשים יקרות שכמוכן.
אני איתכן, מבינה את המשמעות, מבינה את הכיוון, קשובה.
אני לא שוללת דבר ממה שאתן אומרות ולא את השקפת עולמכן, אני מוסיפה את האמת האישית שלי.
זו שאני פוגשת כשאני הולכת בדרכי.
אני מוותרת על לשכנע. להוכיח. להצדיק.
אני מתארת את נקודת מבטי לא כדי להוכיח ששלכן פחות טובה או נכונה או מדוייקת. אני מתארת אותה כי היא שונה משלכן וכי אני חושבת שיש בה תועלת לכן במקום בו אתן נמצאות כרגע .
כפי שאתן עושות בדבריכן אלי...
עצם היותי יצור מודעת שהולכת בדרך האישית שלי, הופכת את השקפת עולמכן למובנת לי מאליה. האמת במסרים שלכן ניכרת ונהירה לי.
אני רק אני. אני מבינה את זה היטב. הדרך שלי היא שלי. אני מבינה זאת היטב.
אני חווה את המציאות דרכי. באופן שהוא חד פעמי יחיד ומיוחד למי שאני בזמן ובמקום בהם אני נמצאת כל רגע ורגע.
וכך כל אחד ואחת מאיתנו.

אני מבינה עכשיו שהפחד שלי מהבאות גורם לי לנסות להאיץ תהליכים אצלכן ואצל אחרים שגורם לי להשמע שחור ולבן, נוקשה, מוזר.

משחררת.

נסיון ממקום קצת אחר, אולי:
שגית,
אמרת:
אני מאמינה שכל דרך, גם הדרך שכביכול נראית לנו הכי נכונה ובריאה, כל עוד האדם לא בחר בה ולא הולך בה באמונה ושמחה, אלא היא "נכפתה" עליו, לא בהכרח תיטיב איתו. למרות שאנחנו, כחברה, נחליט שככה טוב יותר.
ואח"כ:
החברה בנויה על המכנה המשותף הרחב, המיינסטרים. ולכן בהכרח, הוא מה שמתאים לרוב האנשים

מתי בחברה שלנו החלטנו כחברה שכמו שהדברים עכשיו יותר טוב? האם כפייה של דרך חברתית אחת זה לא מה שקורה כרגע?
את באמת חושבת שמה שיש עכשיו מתאים לרוב האנשים?
התרבות שלנו היא "נגד" שחורים, נכים, מיעוטים, נשים, עניים, ילדים, גברים רגישים, חיות בית, חיות בר, צמחי בית, צמחי בר. זה כבר הרוב, לא?

אני לא מציעה דרך אלטרנטיבית אחת שאני רוצה שכולם ילכו רק בה או ש. זה מה שהתרבות עושה כרגע.

בעיניי, הפסקה הזאת מבטאת בצורה הכי ברורה את הפחד והקושי והצורך האישי שלך, שמוביל אותך לחפש את השינוי החברתי.
האם הקושי הוא שלי בלבד? בכל רגע נתון יש פה כמה דפי תמיכה שקשורים לבעיות תרבותיות. אם זו הייתי רק אני, לא הייתי כותבת פה. למעשה אני לא מכירה אפילו בן אדם אחד שאין לו קשיים רבים עם החיים בתרבות הזו. אני מכירה מעט מאוד שיש להם מושג אמיתי שהיה כבר אחרת ושאפשרי שיהיה אחרת ושזה לא אשמתם!

יונת,
תרומתי הצנועה מתבטאת בדברים שאני כותבת. לצערי היא לא תמיד נתפסת כתרומה. גנדי ע"פ האוטוביוגרפיה המצויינת והכנה שלו סבל קשיים לא מעטים וגם היה בעל כופה ומדכא בתחילת דרכו. אשתו לא היתה יכולה לעבור את הדברים שהוא עבר, כי אפעס היא אישה.
נקודת המוצא שלי היא שלא כולם יכולים או אמורים להיות גנדי. יש מגוון אדיר של תגובות אנושיות ודרכי התמודדות ונכון להיום, התרבות, מאפשרת הצלחה רק ליחידי סגולה.

מיכל. עם התגובה שלך הכי קשה לי

אני מאמינה שהיא לקחנית כי היא (ואולי גם את) יוצאת מתוך נקודת הנחה שאין מספיק לכולם
כרגע, אין מספיק לכולם. תשאלי את האינדיאנים בארה"ב, אבוריג'ינים באוסטרליה וכל תרבות "עוזבת" אחרת. תשאלי את החיות שלא שרדו את כריתת יערות הגשם, ציד, ייבוש מקורות מים, בנייה, סלילה, זיהום אויר ועוד ועוד.
יש בכל רגע נתון בכל שטח נתון, מקורות אנרגיה מוגבלים.
מבחינה רוחנית אולי את צודקת, אבל אני בטוחה שתסכימי איתי שהגישה הזו לא ניכרת בתרבות שלנו, לא רוחנית ולא מעשית.

באופן עקרוני התחושה שלי מדברייך היא שאת מסרבת לקבל את החסרונות של עצמך, את רוצה לראות את עצמך כ"נקיה" ו"בריאה" וככזאת שאין לה שום תיקון לעשות - כל התיקון שצריך להתרחש הוא בחברה. מכיוון שכולנו אנושיים, כולנו זקוקים לתיקון וזה לא משנה מאיפה הלכלוך הגיע, האחריות האישית של כל אחד מאתנו תביא אותנו בסופו של דבר לתקן קודם כל את עצמנו, מתוך כך שאנו "מתוקנים" הסביבה שלנו תגיב בהתאם.
את צודקת. אני לא מוכנה לקבל שיש לי חסרונות. אני לא חושבת שנולדתי מקולקלת עם עבודת תיקון לעשות.
כשדוב נוהם על צבועים שבאים לקחת לו את הטרף זה חיסרון אישיותי שלו? הוא צריך ללמוד להכיל את הצרכים של שאר החיות? גורילה זכר שמתעצבן על זכר אחר הוא "מקולקל" וצריך לעבור תיקון עצמי?
את מכירה חיה בטבע שכל הוויתה היא סבלנות הכלה וקבלה ללא קשר למציאות וכל דבר אחר הוא "קלקול"?
אנחנו חיות. העובדה שיש תופעות כמו כעס, תוקפנות, חוסר אונים, אנוכיות, שכחה, אי הבנות ועוד הם לא חסרונות בעיני, הם חלק ממי שאנחנו.
תרבויות עוזבות מצאו סידורים תרבותיים שמאפשרים להם להתמודד עם התופעות האלו בחברה לטובת כל הפרטים ולא אסרו על ההתנהגויות האלו ולא קראו לבני אדם כאלו "מקולקלים" או האשימו אותם במשהו או שלחו אותן להתמודד לבד והנחו אותם לא לתת לחיים להפריע להם.

כולם אנשים רגילים, ושינוי אמיתי לא יכול להתחולל רק בחוץ, פשוט כי אז הוא חלקי בלבד, ויותר קל להתחיל מהמיקרו ומשם להשפיע על המקרו, זה בעצם מה שאורנה אמרה בתחילת הדף. יותר מכך - עוד לא נתקלתי באדם ששינוי חיצוני גרם לו לשינוי פנימי אמיתי. ברגע שהמוטיבציה החיצונית לשינוי נעלמת רוב האנשים יחזרו לדרך ההתנהגות הקודמת ברגע שהשינוי לא בא מבפנים.
לא אמרתי רק מבחוץ. אמרתי שהסביבה החיצונית משפיעה על יכולת ההתמודדות שלנו. למי שמתחילה, המיקרו זה המקום, למתקדמות יש מקום גם במקרו. הרבה הרבה מקום. הוא כמעט ריק מאנשים בעלי מודעות.
חזרה להתנהגות קודמת - אז מה? אם אדם שהיה בכלוב ימשיך לפעמים להתנהג מחוץ לכלוב כאילו הוא בכלוב זו סיבה לא לשחרר אותו ממנו? כלומר, אני לא מושלמת ולא מייד מפנימה נסיבות חדשות אז לא מגיע לי נסיבות חדשות?

לא מדובר בחידוש תרבותי, התרבויות העתיקות של המזרח
הן לא התרבויות העתיקות שאני מדברת עליהן. וגם שם, לא תולים הכל בעבודה אישית מקיפה של כל בני האדם באשר הן.
אולי זה לא יזיק, אבל זה גם לא כלל אנושי.

אני מרגישה שאת מפספסת משהו,
אני מרגישה שכולנו מפספסים משהו מהותי. אנחנו בני אדם, לא אלוהים. אנחנו לא אמורים להתמודד עם הכל בצורה מושלמת ולא ל"נצל" כל נסיבות ל"תיקון" עצמי. זה בסדר שאני כועסת שלא מבינים אותי. הגישה לדעתי צריכה להיות לא "תתמודדי עם הכעס ואז נדבר" אלא נסיון להבין אותי. במקרה שלי, אני לא צועקת, מייללת, בוכה, מאשימה וכאלה. אני מדברת לעניין, מנסה לענות, לעורר שאלות. אולי הכל עלי ואני לא בסדר ולא עושה את זה טוב ואולי, פשוט, אין מוכנות לשמוע את מה שאני אומרת ולא משנה איך אני אגיד את זה.

מתי בחברה שלנו החלטנו כחברה שכמו שהדברים עכשיו יותר טוב? האם כפייה של דרך חברתית אחת זה לא מה שקורה כרגע?
אני לא חושבת שהחברה "החליטה". ישנם הרבה הרבה זרמים בתוך ה'חברה' וישנן הרבה הרבה השפעות.
ואני לא חושבת שיש ממש כפיה.
אף אחד לא הכריח אותי להשאר במרכז או ברדיוס של שעה מההורים. ילדתי בבית וילדתי בבי"ח, אני עושה חינוך ביתי וקומפוסט, אני לא השתמשתי מעולם במזון לתינוקות ואף אחד לא קבע לי מתי להפסיק להיניק.
נכון שלא תמיד קיבלתי תמיכה רחבה מהסובבים והסביבה אבל אני גם לא מחפשת אותה. ויש לי חברים וחברים לדרך. אני לא לבד.

את באמת חושבת שמה שיש עכשיו מתאים לרוב האנשים?
מי אני שאגיד?
חברים שלנו, למשל, חיים בגבעתיים, הייטק ושיווק, ילד + אחד בדרך, מנהלים חיים מאד מאד מאד שונים משלי. אמרתי להם שאין לי מושג איך הם מחזיקים מעמד בלחץ הזה של החיים של המיינסטרים והם אמרו לי שחד-משמעית וללא שום ספק, החיים שאני בחרתי לי (קצה הארץ, מודעות סביבתית, חינוך ביתי וכו' ) הרבה יותר קיצוניים ומלחיצים. ושלהם טוב ככה. והם נראים שבאמת טוב להם.
אם הם משקרים לי ובעיקר לעצמם? מי שם אותי להחליט?

התרבות שלנו היא "נגד" שחורים, נכים, מיעוטים, נשים, עניים, ילדים, גברים רגישים, חיות בית, חיות בר, צמחי בית, צמחי בר. זה כבר הרוב, לא?
זו אולי התרבות של המכנה המשותף הנמוך ביותר בפירמידה החברתית. אבל:

יש עוד פירמידה שלמה של אנשים מעל אותו מכנה משותף נמוך ביותר. כלומר, יש עוד אפשרויות, זרמים, חברות, קהילות, ארצות, אנשים.....
יש גזענות ושובניזם וחוסר מודעות ושטחיות ואגואיסטיות והרבה תפל בחברה המערבית. אבל יש גם צדדים אחרים. יש גם זרמים אחרים. אנחנו שוחים בתוך זרם כזה עכשיו (הדיון הזה, באתר הזה, בקהילה הזו, אם הדימוי שלי היה מופשט מידי...) אל תשכחי את זה....

האם הקושי הוא שלי בלבד? בכל רגע נתון יש פה כמה דפי תמיכה שקשורים לבעיות תרבותיות. אם זו הייתי רק אני, לא הייתי כותבת פה. למעשה אני לא מכירה אפילו בן אדם אחד שאין לו קשיים רבים עם החיים בתרבות הזו.
אני מדברת איתך עכשיו על הקושי שלך. ביטאת בדבריך את הקושי שלך.
תמיד יש קשיים, גם בחברות הכי "מתוקנות" אנשים נתקלים בדילמות וקשיים, ותמיד עוזר לדבר על זה. אולי בדנמרק ושבדיה יפתחו דפים על אני לא רוצה להישאר בבית עם התינוק שנה אבל הסביבה לוחצת .
ולמה לא היית כותבת על זה אם זה היה קושי רק שלך?

אני מכירה מעט מאוד שיש להם מושג אמיתי שהיה כבר אחרת ושאפשרי שיהיה אחרת ושזה לא אשמתם!
ולמה זה? מה מונע מאותם רבים חסרי מושג לחפש להם איזה מושג איך לשפר את חייהם? האם זו באמת לא אשמתם, גנבו להם את החיים האמיתיים, הטובים מתחת לאף כשהם ישנו?

עכשיו הבנתי מה אני רוצה בעצם להגיד:
אין לי דרך להבין את הגורם, הצורך, המניעים, האמת של כל האנשים בתרבות כמו שהיא. אני, כמוך, כמו אחרים פה באתר, שאלתי שאלות ולא הלכתי עם העדר.
לחיות את מה שאני מאמינה שהיא הדרך זו התרומה החברתית הטובה ביותר שלי. להיניק בציבור, להביא את הילדים איתי לכל מיני מקומות, לעשות קומפוסט וכו'
כשחיפשתי את ה"תרבות" , דרך, שמתאימה לי, מצאתי את האתר הזה ואנשים אחרים שעזרו וחיזקו אותי בדרכי. אני אשמח, בתורי, לעזור ולחזק כל אחד אחר שירצה עצה ותמיכה ממני.
אין לי שאיפה להבין או לשנות את ה"תרבות" כמשהו כללי, אלא לחזק את הקהילה/דרך שאליה אני מרגישה שייכת מתוך תקווה שעוד ועוד אנשים יצטרפו.
תודה. (להורי שהביאוני עד הלום, לבעלי שעומד תמיד לצידי...

מרגיש כמו נאום זכיה במשהו..)
ולסיום, ואם דרכה של האדם היא דרך עשייה חברתית זה מצויין וטוב. יש הרבה הרבה דרכים להשפיע ולשנות את הסביבה והחברה.

דליתוש,

אספר לך על דרך שאני עוברת -
תקופה ארוכה עסקתי "בביקורת" חברתית תרבותית, גם בכתיבה (כבר אמרתי לך שהכתיבה שלי באתר נוגעת בחלק מאד מצומצם מהנושאים בהם אני עוסקת)אבל גם ובעיקר עם עצמי. אני מזדהה עם הרבה מאד מהדברים אותם את אומרת, ומאמינה כמוך שחלק ניכר מהקשיים שלנו הם תרבותיים-חברתיים. יותר מכך - אני מאמינה שחלק ניכר מהמחשבות שלנו הן מחשבות חברתיות. אבל זה כבר יכול לפתוח דיון חדש.
כחלק מאותה מגמה, ניסיתי גם לבדוק מה היה. איך חיו פעם. בעיקר בתרבויות טרום חקלאיות.

היום אני נמצאת במקום קצת אחר, שכמובן לא היה יכול להיות לולא הדרך בה הלכתי.
ראשית - הפסקתי לכמוהה לעבר הבלתי מושג. מה שהיה היה. נכון. אולי זה גם היה טוב, אבל עכשיו אחרת, ואני מאמינה שאני צריכה למצוא את עצמי כאן ועכשיו. אני גם רואה אצל הרבה אנשים ש"גילו" את העבר האנושי, חוסר יכולת לקבל את המצב שלהם בהווה, וזה בעצמו מייצר הרבה סבל בחייהם.

שנית - אני נמצאת במקום של ללמוד לקבל את מה שיש. בלי לכעוס, בלי להצטער, בלי לנסות להעתיק את מה שהיה פעם. פשוט (זה לא ממש פשוט) לקבל את הנסיבות.
ובין הנסיבות נמצאת גם אני, זאת אומרת שאני לומדת לקבל את עצמי. לקבל את עצמי כועסת, לא סבלנית, חכמה, טפשה, חסרת אונים, חזקה.....
אבל גם לקבל את נסיבות החיים המערביים, עד כדי יכולת להתפעל מיכולותו של השכל האנושי אפילו שברוב כשרונו הוא גם הורס.

וכאן באה לעזרתי אמונתי הנאיבית שכבר דיברתי בה - משום מה אני מאמינה שיצר לב האדם אינו רע מנעוריו. מאמינה בשאיפה לטוב, ברצון לטוב, בנסיון לעשות טוב של כל אחד ואחד על הפלנטה הזאת. זה שרבים פועלים בדרך שאני חושבת אותה למזיקה לא מעיד על כוונותיהם הרעות.

וכמו שאומר לי המרגיעון - כרוחב הראות, עומק הרעות.

אני מרגישה שאני בדרך לראות יותר ויותר רחבה, מבלי לוותר כהוא זה על החשיבה הביקורתית שלי.
זה לא "או, או" זה יכול להיות "גם וגם", בשבילי לפחות.
וכמו שכבר אמרתי - בחרתי בדרכי כי היא נכונה בשבילי. אבל הרגשתי שדרך זו זקוקה למליצי יושר (עכשיו הביאה יונת את הציטוטים של גנדי ולאו טסה, ואני יודעת שדרך זו זכתה למליצי יושר דגולים) ולכן גם כתבתי את מה שכתבתי במעלה הדף.

דבריך כאן מעוררים דיון מעמיק ופורה, והרי לשם כך אנו זקוקים לאחרים.

תודה לך.

שגית שלום @}
אין לי שאיפה להבין או לשנות את ה"תרבות" כמשהו כללי, אלא לחזק את הקהילה/דרך שאליה אני מרגישה שייכת מתוך תקווה שעוד ועוד אנשים יצטרפו.
אז אין לך שאיפה, אבל יש לך תקווה?

זה על משקל "אני לא פמיניסטית אבל בעד שיוויון?"

טוב, אז לי כן יש שאיפה להבין או לשנות את התרבות כמשהו כללי. ואני חושבת שזה יכול לחזק את הדרך והקהילה בהשלמה לחיזוק האישי, לא נגדו, איתו, יחד.
אני "צריכה" אותך כפי שאת כרגע, כולנו יכולים להתרם מעוד ועוד אנשים שאכפת להם באופן אישי.
ואת "צריכה" אותי, כפי שאני כרגע.
אנחנו משלימות, לא מתנגשות.
<במהות. בפועל... את רואה מה קורה>
ואולי בהמשך נמצא את עצמנו במקומות אחרים...

ראשית - הפסקתי לכמוהה לעבר הבלתי מושג. מה שהיה היה. נכון. אולי זה גם היה טוב, אבל עכשיו אחרת, ואני מאמינה שאני צריכה למצוא את עצמי כאן ועכשיו. אני גם רואה אצל הרבה אנשים ש"גילו" את העבר האנושי, חוסר יכולת לקבל את המצב שלהם בהווה, וזה בעצמו מייצר הרבה סבל בחייהם.

אני לא חושבת שאפשר לחזור אחורה. מעולם לא חשבתי כך.
בעיני זו לא סיבה להמשיך רק ישר קדימה. זו כן הזדמנות לשלב ולאור התובנות המשולבות למצוא דרך. אישית וחברתית כאחת.

_אין לי שאיפה להבין או לשנות את ה"תרבות" כמשהו כללי, אלא לחזק את הקהילה/דרך שאליה אני מרגישה שייכת מתוך תקווה שעוד ועוד אנשים יצטרפו.
אז אין לך שאיפה, אבל יש לך תקווה?_
טוב, אולי אני אנסח טיפה אחרת: לא שמתי לי למטרה או לשאיפה לשנות את התרבות עבור כולם (כי מי שם אותי אחראית על מה שטוב לכולם וכו'). אני חושבת שמי שלא טוב לו במקומו הנוכחי, צריך ויכול לעשות מעשה ולשנות את עולמו ותרבותו למען עצמו ומשפחתו והלאה, למען הקהילה שאליה הוא מרגיש שייך. ואני מקווה שיותר ויותר אנשים ירצו להיטיב עם עצמם ועם הכדור עליו הם חיים.

טוב, אז לי כן יש שאיפה להבין או לשנות את התרבות כמשהו כללי. ואני חושבת שזה יכול לחזק את הדרך והקהילה בהשלמה לחיזוק האישי, לא נגדו, איתו, יחד.
מסכימה איתך ומקווה שתגשימי את שאיפתך.

_אנחנו משלימות, לא מתנגשות.
<במהות. בפועל... את רואה מה קורה>_
בפועל אנחנו מנהלות דיון שמביא את שנינו (לפחות אותי..) לחדד הבנות. יופי!
@}

דליתוש, בעצם: מה את רוצה?

אנונימי

אולי הכל עלי ואני לא בסדר ולא עושה את זה טוב ואולי, פשוט, אין מוכנות לשמוע את מה שאני אומרת ולא משנה איך אני אגיד את זה.
לרגע, היה לי קשה להבין איך הלהט, הקיומיות, המהות של כל מי שאת נתפסת בעיני, מתקשר פתאום למשפט הזה.
אבל נראה לי שבכל זאת הבנתי. הבנתי שיחד עם כל הנ"ל, את כן צריכה חיזוקים מהסביבה, את כן צריכה תמיכה וחום והקשבה, והבנה ואפילו קבלה.
אולי אני טועה.
אז אני לוקחת סיכון של לצאת סתומה, ובאה להגיד לך שלא, לא הכל עלייך, ואת כן, כן עושה את זה מצוין, וזה לא שאין מוכנות לשמוע כמו שאין מודעות, שמי שלא קרא את הספרים האלה, קשה לו להבין על מה מדובר. שגם מי שכן קראה את הספרים האלה, עשויה למצוא את עצמה תקועה עם סימן שאלה גדול של "ומה עכשיו?" אבל להבין היטב על מה את מדברת, להסכים איתך, להבין, להיות במקום דומה למקום בו את כנראה נמצאת.

זה לא בסתירה למה שאורנה מספרת על התהליך שהיא עברה.
ולך יש את הזכות לעבור את התהליך שאת עוברת.
(מענין מה ואיך הכל יראה בעוד 5 שנים, מבחינת איך שאת תראי את הדברים, איך שאורנה תראה אותם, איך שאני...)

ההתרשמות ההתחלתית שלי מדברייך בבלוג הזה היתה שונה משמעותית מזו שיש לי עכשיו. קראתי התפתחות ושינוי במיצוב שלך, באיזה מין כעס (כלפי אמא תרבות אולי), לטובת הסתכלות יותר עדינה, יותר רגועה, מקבלת.
לא מרגישה שאת מוותרת על השאיפות, אלא שאת מחפשת דיוקים, ומוצאת אותם.

לא יודעת מה דליתוש באמת רוצה, אבל בהקשר של הבלוג שלה, מה ש אני באמת רוצה (אני שואלת את עצמי ועונה לעצמי. תודה יונת) זה לחיות תחת "אמא תרבות" אחרת, כך שכשאצא מהבית, השכנים שלי יהיו בעלי זיקה תרבותית הדומה ל"באופן".
אני נוהגת לציין שאני לא מרגישה כל כך חריגה עם אורח החיים שלי בזכות הבועה הזו של באופן, שבה אני בעצם חיה. הייתי רוצה שהבועה הזו תהיה זמינה לי כל הזמן, בכל מקום, לאן שלא אביט.
למשל, שכשאספר למישהו שיש לו במרחק 100 מ' מהבית, על הכביש ביציאה מהמושב, בו הוא עובר כל יום לפחות פעמיים ביום, מיכל איסוף בקבוקי פלסטיק למיחזור, הוא לא יעקם למולי את האף, וימשיך לזרוק את הבקבוק הריק לפח הרגיל.
זה לא שאני רוצה דוקא לחזור לצורת חיים שבטית של לפני 10,000 שנה, אבל כן הייתי רוצה שהתרבות שלנו תהיה כזו ששבט הוא הציר המרכזי שלה. שהיא תתפתח לכיוון שמכבד כל אדם כמו שהוא, שמכבד את הטבע כמו שהוא, שפועל מתוך מודעות לסביבה, לבע"ח, לכדור הארץ, לנשים, צמחים, ילדים וכו'.

זה לא סותר קידמה טכנולוגית, לא סותר הייטק, מיחשוב, טלוויזיה וכו'.
זה סותר את הנהייה אחרי להפוך אותנו בני האדם ליותר ויותר דומים, במקום לראות אותנו כפרטים שונים, לקבל את זה, לשמוח על זה, להוקיר ולכבד את זה.
לראות את הדומה ואת השונה.

מספיק להיום.

(יונת, התחלת לדבר ב'מרגיעונית'?)

הו ליאת

_לרגע, היה לי קשה להבין איך הלהט, הקיומיות, המהות של כל מי שאת נתפסת בעיני, מתקשר פתאום למשפט הזה.
אבל נראה לי שבכל זאת הבנתי. הבנתי שיחד עם כל הנ"ל, את כן צריכה חיזוקים מהסביבה, את כן צריכה תמיכה וחום והקשבה, והבנה ואפילו קבלה_
לא טעית.

יונת, אני רוצה שיקשיבו למה שיש לי להגיד עד הסוף. בהרבה מקרים זה מתחיל מזוית חדשה, זו התחלה למשהו שיתקשר בהמשך למה שאנשים כבר יודעים, אבל בד"כ זה נעצר ישר עם חוסר ההבנה הראשון ולא ממשיך.
ונכון שקוראים וכאילו מקשיבים, אבל. בהרגשה שלי אני לא מגיעה למיצוי, אני נשארת עם תחילת מחשבה, תחילת רעיון וכשאני מעלה אותם ישר יש תגובות ידעניות-
אני חושב ככה, לא נכון, זה ככה, אבל עכשיו זה ככה, כל אחת יכולה לבד, אני לא יודעת מה כולם, תתמודדי עם הפחד, ועוד ועוד תגובות שעוצרות אותי או מושכות לכיוונים לא שלי. שאר השיחה אני מנסה להסביר איפה מראש לא הבינו אותי ושלא לשם אני הולכת, אבל אז זה בד"כ כבר אבוד, אי אפשר להמשיך, רק לקוות שאולי יהיה אפשר לחזור לנקודת ההתחלה.

אני רוצה שיחה בקצב שלי, במקום שלי. פעם אחת לנסות, לראות איך זה, מה יוצא מזה, לאן אגיע?

שמתי לב שאני אוהבת להבין ולהסביר בשיחה, דיאלוג. מחשבות שלא יוצאות ממני, ממשיכות להסתובב חסרות שקט, מוצא ועיבוד אצלי בראש, מתערבות איפה שאין לי צורך בהם

הצטברו הרבה מהן...

אני רוצה לא לפגוש יותר לעולם משפט "הדרך הזו/שלי הכי טובה/יעילה/נכונה" בלי שיתווסף "בשבילי כרגע".

בגדול, אני רוצה כמו ליאת:
לחיות תחת "אמא תרבות" אחרת

אבל קודם כל, אני פשוט רוצה לדבר על זה בחופשיות. ושמי שלא מבין, ישאל, לא יעצור את השיחה ולא ישנה את הכיוון.

המרגיעון: אני המראה שלך.

אני רוצה שיקשיבו למה שיש לי להגיד עד הסוף.
זו בקשה גדולה

אבל מה זה קשור לשינוי חברתי? אני מנסה להבין מה את רוצה בהקשר של שינוי חברתי, וספציפית בדיון כאן. האם את רוצה לכתוב כאן משהו עד שנקלוט אותו? האם חשוב לך שהקוראים כאן יבינו משהו? יעשו משהו?

אני רוצה לא לפגוש יותר לעולם משפט "הדרך הזו/שלי הכי טובה/יעילה/נכונה" בלי שיתווסף "בשבילי כרגע".
לא הבנתי את המשפט הזה. אפשר הסבר?

יונת, אני עוד חושבת על זה...

מיכל, אני חושבת שאין דרך אחת שהיא תמיד נכונה.

האם את רוצה לכתוב כאן משהו עד שנקלוט אותו? האם חשוב לך שהקוראים כאן יבינו משהו? יעשו משהו?
נראה לי שמה שכתבתי כאן עד עכשיו מספיק לי לבינתיים. מה שנקלט נקלט

תודה לכולכן @}

אני ואתה נשנה את העולם
אני ואתה אז יבואו כבר כולם

התנועה הגדולה מורכבת מפרטים. היא לא יכולה לזוז לבד. הפרטים צריכים לזוז כדי להניע אותה, כדי לשנות את כיוון התנועה. אין דרך אחרת.

את רוצה לזוז ביחד, לא לבד. נהדר. הנה משהו שאפשר לעשות:
לנצל את המדיה הזאת ו/או אחרות ולכתוב:
אם את בשלב המחשבה: מתארגנת קבוצה לחשיבה, לשיחה ולבסוף לפעולה בענייני XYZ, בקבוצה נדון ב- ... בהשראת הספרים .... , נקרא בספרים, נדון בנושאים ונגבש קו פעולה. הקבוצה תיפגש ביום זה וזה במקום כזה או אחר וכו'. המעוניינים מוזמנים להתקשר או לשלוח מייל וכו'. כמובן בניסוח שלך.
אם את בשלב המעשים - אותו הדבר רק להציג את הפעולה שאת רוצה לעשות.
נראה לך מתאים?

ובטח יש עוד אפשרויות. תשאלי אולי את ליאת טאוב.

עוד רעיון - לכתוב את הרעיונות והדעות שלך ולפרסם בכתב עט כלשהו. או ברשת. או ב"באופן טבעי". לראות איך הם מהדהדים ולהמשיך משם.

לנסות ליצור קשר עם תנועות קיימות שאורח מחשבתן דומה ולראות אם את יכולה להשתלב בעשייה או בחשיבה שם. או לנסות להפגיש כמה תנועות כאלה כדי ליצור משהו גדול יותר.

לילה טוב, תודה @}

אנונימי

לדעתי,
מה שאת עושה בינתיים - נעשה יופי.
אנשים קוראות, שואלות, מגיבות.
זה חודר, זה מהדהד.
אם הבנתי נכון, את פועלת בעוד מישורים, מרחבים, מה שזה לא יהיה.
סומכת עלייך

תודה לכל כותבי הדף הנפלא והמעניין, מאד התחברתי אל דרכה השקטה לשינוי של אורנה שפרון ואל עוצמת הרצון לשינוי של דליתוש ב.

ישנם שני דברים שהייתי מאד רוצה שישתנו
ראשון והוא המעצבן ביותר נושא הכסף. הלוואי ויבוא יום ולא נצטרך את הכסף בחיינו, הוא פשוט יעלם. פשוט נבין שאין לנו צורך בו, כי לכסף אין ערך אלא לעזרה הדדית יש ערך, כי לכסף אין משמעות אלא לחברות ונתינה יש משמעות, כי לכסף אין עצמיות אלא לטבע ולאדמה יש עצמיות, כי הכסף לא קובע את חיינו אלא אנו שקובעים. ואז במקום המרוץ אל הרווח וההון נבחר ברוח השורה בכל ומאחד את כולנו כבני אדם וילדים של הטבע.
הנושא השני שיכול לנבוע, מתוך העזיבה של הנושא הראשון והוא יכול להתפתח בנפרד הוא חיי קהילה. חיי הקהילה הם המימוש של הרצון לחיות יחד מתוך תמיכה הדדית רגשית ופיזית אחד בשני.
הקהילה היא בסיס התמיכה לאדם והיא גם הקן המפרה לטבעו האמיתי, משום שהיא נותנת לו את הביטחון לפרוץ החוצה מבלי חשש שייפגע או שצרכיו הבסיסיים ייעלמו, המקביל האדם מפרה את הקהילה ביכולותיו האישיות ובאופיו הייחודי.
הקהילה אף מבטלת את הרעיון של מוסדות קבועים או נהלים וחוקים ברורים, והיא נובעת מתוך צורכיהם ומעשיהם של חבריה, כל אחד יכול לתרום ולתת מעצמו לקידום הקהילה.
ואם הקהילה מתפקדת בצורה חיובית ובאופן טבעי, היא נהיית גורם מאחד וגוף רוחני המשפיע על החברה על הסביבה ועל הטבע כולו.

ולסיום שני ציטוטים הראשון של לאו טסו מתוך הטאו טה צ'ינג

"ככל שקיימים יותר חוקים ותקנות
ישנם יותר כאלו שפורצים את החוק
לכן אומר הנבון:
אני בוחר בשקט והיושר מוצא את דרכו לבני האדם
אני נקי מכעס והאנשים נהיים פשוטים בכוחות עצמם"

השני של ישוע שהוזכר כאן בראשיתו של הדיון

"אל יחדל המבקש עד אשר ימצא, ובמצאו יתפלא , ובהתפלאו ימשול
ובמושלו ימצא שקט"

_בבקשה לא לשאול אותי "אז מה את מציעה לעשות?" "איך עושים את זה"?
זה עוד לא הזמן מבחינתי._
וואללה, כמעט כמעט שהתחלתי להגיד לך "אז מה את הולכת לעשות עכשיו"... מזל שעצרת אותי בזמן

מיכל אמרה:
אני לא מאמינה שהסביבה יכולה להשפיע על המודעות האישית שלי, רק אני יכולה, ומי שמעדיף לקבור את הראש בחול, יעשה את זה, לא משנה כמה תעמדי לידו ותצעקי עליו שהוא לא רואה.
עוד לא נתקלתי באדם ששינוי חיצוני גרם לו לשינוי פנימי אמיתי.
כאן אני מאוד מאוד לא מסכימה.
אני כן פגשתי אנשים שהסביבה יצרה אצלם שינוי פנימי. לפעמים אני, הקטנה (במחילה) זכיתי להיות הסביבה הזאת. נתתי מקום לשינוי, אפשרתי אותו, עודדתי אותו, קראתי לו, נתתי לו להתרחש, והוא התרחש. מן הסתם הוא התבטא הכי חזק בחברתי, אבל היו לכך הדים מתועדים גם במקומות אחרים. וכן, אני מאמינה שיש לו איכות פרמננטית. גם אם לא ב- 100%.

אני חושבת שוב על שם הדף... שינוי חברתי באופן טבעי
אני חושבת שוב על מה שאורנה כתבה בתחילתו
ואני חושבת על הסיטואציה שבה נכתבו הדברים, בחברה הישראלית-מערבית של סוף המאה העשרים, חברה שהושפעה נורא חזק ממהפכות דרמטיות ומאידיאולוגיות שתפסו לעצמן דומיננטיות ופעלו (לפחות חלקית) בדרך של כפייה.
קומוניזם
ציונות
ועוד משהו ששכחתי...
ואז הדברים של אורנה מתיישבים לי הרבה יותר:
אני מאמינה כי זאת הדרך הנכונה ביותר ליצור שינוי - לא במהפכה המתחילה באידאות גדולות, אלא באמצעות חייהם של עוד ועוד אנשים הבוחרים בדרך שונה.
ניסינו את דרך המהפכות הגדולות. לא הלך. בואו ננסה הפעם בדיפוזיה, ונראה מה יקרה.

"שינוי באופן טבעי", פירושו (לדעתי) שינוי שאנשים יכולים להכיל ולנצל אותו במלואו. הוא לא יכול להיות דרך מהפכה אידיאולוגית - כי אז יש כפייה ורמיסה ואנשים יוצאים מפרופורציות. וגם מאבדים גמישות ונהיים קנאים.
(מישהי בספר "קיבוץ מקום" סיפרה על משפט שרווח אז: "אם נכניס טלויזיה / קומקום חשמלי לכל חדר / לינה משפחתית / מה שלא יהיה - זה יהרוס את הקיבוץ". ההתנגדות היתה לשינוי עצמו).
השינוי לא יכול להיות מהיר מדי - כי אז הוא גורם נזק, ואנשים משלמים את המחיר (כן, נו, הבעיה הבלתי פתורה - מה קורה אם דחפנו את עצמנו למצב קיצון וחייבים שינוי מהיר לצורך שרידה. אין לי תשובה טובה לזה).
שינוי באופן טבעי חייב להיות מספיק הדרגתי ומספיק פתוח וגמיש בשביל שיוכל להכיל בתוכו אנשים שונים, הנמצאים בשלבים שונים בחיים ובעלי צרכים שונים. לעתים הוא יכול להכיל מידה מסוימת של כפייה - למשל אם הממשלה תוציא חוק שמעתה והלאה מוכרים חלב ולבן רק במשקל, ישר מהחבית, והלקוחות מביאים את המיכלים מהבית. אבל ממילא צריך שתהיה הסכמה ציבורית כלשהי כדי שכפייה כזאת תוכל להיחקק ולצאת אל הפועל. כי, למזלנו, אנחנו עדיין חיים בדמוקרטיה.

כך אני מפרשת את דבריה של אורנה.

מאוד התחברתי למה שכתבת על הצורך שלך כרגע לדון על הדברים, לחשוב עליהם, לגבש אותם, ועדיין לא "לעשות אתם משהו".
תהיתי מאיפה יש לך את האנרגיה לכל כך הרבה דיבורים. שאלתי את עצמי: "איך זה שהיא לא מתעיפת מהם? איך לא נמאס לה?"
עכשיו אני מבינה טיפה יותר.

אבל בואי תרשי לי להיות חצופה לרגע: מה מונע ממך כרגע (ואולי גם מהרבה אנשים אחרים) לקום ולייסד קבוצה, להשתתף בקבוצה קיימת, ליצור לעצמך נקודת (או נקודות) השפעה על אנשים ולעבוד מתוכה? האם זה רק הצורך להבהיר לעצמך את הבעיות והאתגרים? הצורך "לחמם מנוע"? אולי ההרגשה שלא מצאת את הערוץ הנכון? או שאין לך את השותפים המתאימים לעבוד אתם? או סיבות אחרות בכלל?

תיקון: מה את חושבת על המקומות שבהם את כבר עכשיו מעורבת חברתית? האם זו מעורבות שאת חשה אותה כאפקטיבית? האם היא מספקת אותך, לא במובן הכללי של המילה (כי יש לך עוד רצון לעשייה בעוד תחומים) אלא כשלעצמה, האם את מרגישה שהפעילות הספציפית הזאת פורה וצומחת? או חסרה ומקרטעת?
ותרשי לי לבקש ממך להתייחס קודם אל העשייה שלך בעולם החומרי, ורק אחר כך אל ההתכתבויות האינטרנטיות. אולי זו עקשות מצידי, אבל אני מעדיפה להתייחס לאינטרנט ככלי מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מוגבל. אני לא מזלזלת בו. אבל, למשל: הרבה קראתי כבר על קימפוסט. או על הנקה. אבל לא יעזור שום דבר - ברגע שאני ארצה ליישם את הדברים אני אהיה חייבת מישהו בשר-ודם לידי, שידריך אותי ויעזור לי. האינטרנט יהווה רק סיוע משני, או שלישוני.

תמרוש רוש יקרה לי, אני אנסה להסביר. יצא לי בצעקות ובתלונות, אני משאירה ככה ומבקשת רק ממי שיודעת לזהות מה יש מאחורי התסכול שלי להגיב...
(אני אשנה את הניסוח אח"כ אם יהיה צורך)

מה מונע ממך כרגע (ואולי גם מהרבה אנשים אחרים) לקום ולייסד קבוצה, להשתתף בקבוצה קיימת
כלום. הייתי כבר בקבוצה שהיו לי לגביה ציפיות להרבה כריות. אבל הם כבר ידעו מה לעשות ומיד התחילו בעשייה.
העשייה שלהם מצויינת. גם של המון ארגונים ועמותות וקבוצות.
באמת עשייה מצויינת.
אבל בשטח, תמר, נמאס לי כבר להגיד את זה, המצב מחמיר. מחמיר!!
בונים שכונות בטון זללניות אנרגיה, שואבים מים ממאגרים גוססים, סוללים כבישים, מחוקקים חוקים, מפעלי הנשק, הדשנים, התרופות, פועלים כסדרם מימים ימימה, תאגידי תעשיות טקסטיל, מזון, תרופות וכו מגדילים את כוחם. כמות האנרגיה המתכלה המוצאת מהמערכת עולה מאות מונים על זו המוחזרת. נקודה!.
אז העשייה מצויינת אבל לא ממש מזיזה לכוחות שמניעים את התרבות שלנו.
לאלו שרלוונטים למציאות בחומר.
אז אני לא רוצה להשקיע את האנרגיה שלי בפול גז על ניוטרל.
הכוחות שלי יקרים מידי.

אני לא רוצה לעשות אני רוצה לעצור. רבאק, עושים ועושים ועושים ועושים ועושות ועושות ועושות. בישראל התעשייה החברתית היא עצומה.
אני אישית עובדת בארגון חינוכי עם תקציב של מליונים. מליונים. כמות הכסף שם פשוט מדהימה. ומה קורה בשטח? מעט מאוד.
בפועל, בשיקלול של "שינוי כיוון" לא קורה כלום.
ברמת האנשים שמפעילים את המכונות, נהיה גרוע יותר ויותר.
אנחנו פה בעשייה "ממקום אישי" שלנו לא מדגדגים להם את קצה המודעות.
יופי שחייכנו למניקה, יופי שילדנו בבית, עשינו מדיטציה ואנחנו יודעות לדבר יותר טוב אחת עם השניה. בלי ציניות, זה באמת יופי וזה היה הכרחי.
מה הלאה?!?!? מה הלאה?!?!
למה כולכן עוצרות ברגעים המכריעים? שבהם כל המודעות האישית שלכן יכולה אשכרה לבוא לידי ביטוי בדרכים מופלאות מעבר לעצמכן?
מה קורה לכן? מה עוצר אתכן?

כאילו רק רוצות להמשיך להתאמן, כאילו כאן נגמר החוזה שלכן לגלגול הזה.
כואבות לי האצבעות לכתוב את זה.

קבוצה עם מי?
ניר אומר לי, אני לא פוליטקאי, בואי, עושים דוכן בפסטיבל. אורנה, ואת והכותבות רוצות "רק אישי ובקטן קטן", האקולוגים תקועים במעבדות שלהם או בבתי טבע שלהם, פמיניסטיות עוד מתווכחות אחת עם השניה רוב הזמן.
לא מתעייפת?

(אני בסדר

הייתי צריכה להוציא, בבקשה אל תתנו לי עצות לאגור כוחות מחדש, זו המומחיות שלי מזה זמן רב, עד שתכתבו אני כבר אהיה שוב יציבה וקשובה).

בקיצור, אני מחכה להודעה:
דליתוש ב אני מבינ/ה אותך. בואי נדבר, איפה ומתי? אני איתך בואי נחשוב ביחד.
נ.ב. קראתי את ישמעאל.

חמודה, אני לא הולכת לבזבז מילים על אמפתיה.... יש לך אותי כבר ממזמן

אבל בשטח, תמר, נמאס לי כבר להגיד את זה, המצב מחמיר. מחמיר!!
טעות שלך. המצב משתפר.
בפועל, כמות המזהמים גדלה, כי אי אפשר לעצור את הגלגל כאן ועכשיו ואתמול. הוא מסתובב, בכוח התנופה של מאתיים השנים האחרונות ועוד קצת אחורה.
אבל האנשים כבר חושבים אחרת. ויש את האנשים שנותנים דעתם על מפעלים האלה, על הביוב הזה, על הבית הזה והזה.
מה זה הרבה? זה אומר הרבה פחות ממה ש"צריך", אבל הרבה יותר מאשר לפני עשר שנים. ומספר בל-יאומן לעומת לפני חמישים שנה. אז, היו אפס כאלה.
האנשים הרעים עם החליפות והסיגרים, כבר נותנים דעתם על כך. כן, הם כן. באחוזים הולכים וגדלים.
ממשלות (ואלוהים יודע עד כמה ממשלות מחבבות איטיות וחוסר יעילות) נותנות דעתן על הנושאים האלה. וכל הזמן יותר ויותר.
בבקשה, תמשיכי להיות לא מרוצה מהשפכים של היום, שהם תוצר בלתי נמנע של השגיאות של השנה האחרונה ושל העשר שנים האחרונות. את המחיר על השגיאות האלה אנחנו נשלם, נקודה. כי אף דלית לא יכולה לעצור כוס שכבר נפלה למישהו מהיד.
או את רוב תגובת השרשרת שבאה בעקבותיה.
פסימיות? לא לדעתי.
(מי, מי יכול לעשות משהו עם הארנבונים הקטנים החמודים האלה באוסטרליה. נראה אותנו חכמים וחזקים וטכנולוגיים)

אז העשייה מצויינת אבל לא ממש מזיזה לכוחות שמניעים את התרבות שלנו.
עוד טעות. העשייה מצויינת (נניח), אבל חלק גדול ממנה הולך למקומות שאת מגדירה אותם כחשובים פחות, קריטיים פחות.
בעיני אנשים רבים הם קריטיים יותר. זו ההעדפה שלהם למקד ת'אנרגיה שלהם דווקא בכיוון הזה. לכי תשני את דעתם!
(האם זה אפשרי? האם זה ראוי?)
אם בא לי להיות ממש נבזית, וכרגע דווקא בא לי (רק לצורך הוויכוח!), אני בקלות יכולה להגיד לך "מה את מבזבזת כל כך הרבה מלל וזמן ומחשבה על פינים של ילדים של אחרים, בזמן שמשבר הנפט הולך וגואה. יאללה, מספיק! תתאפקי עם האובססיה שלך על ברית מילה, זה יכול לחכות עד שנפתור את הבעיות הבאמת-בוערות, אלה שיעיפו את כל הילדים שלנו לזבל אם לא נעשה משהו, אותם ואת העורלות שלהם ביחד".
ולא, אני לא באמת מצפה ממך לעשות את זה. כי זה יהיה לבגוד במשהו בתוכך.
מבינה את הנקודה שלי על הדילמה של סדר העדיפויות?

אני אישית עובדת בארגון חינוכי עם תקציב של מליונים. כמות הכסף שם פשוט מדהימה. ומה קורה בשטח? מעט מאוד.
נו!!! תביאי את זה בתור מקרה מבחן. אם בא לך. ואז נראה למה כל המיליונים האלה מתבזבזים בפועל על "כלום". ומה אפשר לעשות בעניין, ואיך אפשר לעצור. כפי שאת קוראת לזה.

_כאילו רק רוצות להמשיך להתאמן, כאילו כאן נגמר החוזה שלכן לגלגול הזה.
כואבות לי האצבעות לכתוב את זה._
ולי כואבות האזניים לשמוע. כי כן, זו נקודה נכונה. "אנחנו קטנות", משהו שם מהדהד לו. "אנחנו לא יכולות לעשות הכל". "אנחנו לא נצליח". החולשה הנשית-אנושית הישנה. צריך עוד ועוד אומץ ואהבה ואמון כדי לא לעצור מול תקרת הזכוכית שקבענו לנו. וכמה זמן שזה לוקח.
העצוב הוא שחלק מהקולות האלה פשוט נכון, מעוגן היטב במציאות, כי המערכות שבהן גדלנו ובהן אנו עובדות באמת משפיטות את האזרח הקטן, מצמצמות את טווח הפעולה שלו, ההיררכיות גוזלות ממנו עצמאות אפשרית וחיונית, והראש הקטן מופנם היטב (נ.ב. קראת כבר את Maverick?). נכון! אז אולי באמת נתחיל לשנות את המערכות האלה. את החשיבה הזאת. נכניס חשיבה ארגונית קצת אחרת. כן. זה יהיה מעולה. נביא מהפכה מבנית-ארגונית, נתחיל עם ארגונים שישמעו לנו, נעשה סדנה למקומות עבודה, בעיקר משרדי ממשלה, וכשזה יצליח, הכל יתחיל לדפוק טוב יותר, כי לאנשים תהיה יותר עצמאות, יותר אחריות ויותר יוזמה.
רק מה, שיערות הגשם יצטרכו לחכות את כל הזמן הזה. בעיה.
טוב, אז אולי נתחיל ב...
וכך זה נמשך ונמשך עד אינסוף. לאשה ששואפת לראייה מערכתית, ראייה מערכתית מדי היא בעיה אמיתית, כי הכל קשור בהכל ואת פשוט מוצפת, לא יודעת ממה בדיוק להתחיל, מחפשת נושאות את קצה החוט שימשוך אחריו את הכל, ומבינה שאין לך ברירה אלא למשוך את החוט הראשון שייראה לך נכון ומתקבל על הדעת, ושהוא לא ימשוך אחריו את הכל, רק "הרבה מאוד" (שזה לא רע בכלל), גם במקרה הטוב, ואת תדעי שהוא טוב רק בפרספקטיבה של איזה עשר שנים...

למה אני מרעילה את עצמי במחשבות המקפיאות האלה? כי מותר לי לקטר, פה, הרגע. נא לא לנחם, זה יעבור עוד דקה

נ.ב. אישי מזכיר לי שכל המושג הזה של "אנחנו נשנה את העולם" חדש וטרי בתרבות המערבית, התחיל התחיל רק במאה ה- 19. הוא צובר תאוצה. לאט. עד אז אנשים דאגו לאוכל לילדים שלהם, מקסימום לשימור המעמד החברתי שלהם, ולצבירת כוח בדרכים נבזיות, וזהו זה. אבל כיום יותר ויותר אנשים מאמינים שלא רק שהם יכולים לשנות את העולם, הם צריכים לתת את הדעת על שינוי העולם הזה. תגידי לי שזה לא שיפור!!

בקיצור, אני מחכה להודעה
אז יש לי פגישה בשבילך.
במקום שתקבעי, בזמן שתיזמי, עם לימור אלוף ממושב רמות השבים.
אביב לביא כתב עליה במוסף הארץ ב- 2004. "תסמונת הבית הבריא" הוא קרא לכתבה שלו.
(אם תחפשי "תסמונת הבית הבריא" בארכיון הארץ, תגיעי לפרטים של הכתבה - תאריך וכולי - אך לא לכתבה המלאה. שמרתי את הכתבה עצמה באיזה קלסר אצל ההורים)

לימור היא אשה שקמה ולמדה (אטודידקטית) את כל הנושא של תרבות וכלכלה ברת קיימא, ומאז הלכה ויישמה את זה ולימדה את זה בכמה וכמה מקומות מעניינים, כולל "תנובה" והטכניון.
היא עובדת ברמה האישית-מיידית (התחילה בזה - הבית שהיא בנתה למשפחתה הוא בהחלט בר קיימא, כמעט לגמרי), ועברה לרמות ציבוריות שונות, כל פעם מחפשת את נקודת המשען הטובה יותר, להזיז ממנה דברים.
היא הגיעה גם לכנסת, לוועדת אמו-משהו, וכמובן כולם התפעלו ממנה מאוד, היא הוציאה מההזדמנות את המיטב, וכמובן זה לא השאיר בהם מספיק רושם לטווח הארוך. או שאולי כן? שווה לך לשאול אותה.

שבי אתה, תדברו ביחד עד שיצא עשן, ותראו מה אפשר לעשות.
אם היו לי כמה מיליונים לשפוך על עשייה חברתית, בה הייתי בוחרת שתבחר את הערוצים לנתב לתוכם את הכסף הזה.
אם הייתי בארץ, יכול להיות שהייתי נפגשת אתה בעצמי, לא ברור עם איזו תוכנית מוגדרת, אבל יכול להיות שלא, כי היו לי סדרי עדיפויות אחרים. (לא מסתירה ממך. זה מה יש).

אוהבת
להתראות
לא קראתי את "ישמעאל"

נ.ב. חכי חכי. אני עוד אגיע לראשות המשרד לאיכות הסביבה, אשיג שיתוף פעולה פורה עם משרד התעשייה והמסחר, ובעיקר עם משרד האוצר, ואז נראה מי תצחק על היוזמות של מי.
ואני רצינית. זה או זה, או ניהול של בית חולים שלם. כן. אהה. אידיוט מי שמכניס ראש בריא לבית חולים חולה. אז אני אידיוטית גאה.
!

לא קראתי עוד את מבריק המבריק

זה ברשימה.

_לכי תשני את דעתם!
(האם זה אפשרי? האם זה ראוי?)_
לא לשנות, רק להרחיב, זה לא באמת כל-כך מסובך וכואב.

לאשה ששואפת לראייה מערכתית, ראייה מערכתית מדי היא בעיה אמיתית.
כשהיא צריכה להתמודד איתה לבד.

התחיל רק במאה ה-19
לא יכול להיות. תמיד היו אנשים ששמעו. שראו. שהקשיבו.

הולכת ליצור קשר עם לימור

דליתוש, אני חושבת שיעניין אותך לקרוא את זה:
http://www.sustainabilityinstitute.org/ ... o]Leverage Points[/po].pdf

לא לשנות, רק להרחיב, זה לא באמת כל-כך מסובך וכואב.
כן, אבל הם עדיין יבחרו את הבחירות שלהם באיפה לשים את האנרגיה שלהם. וזה לא תמיד יהיה על הנושאים שאת רואה אותם כקריטיים.

_התחיל רק במאה ה-19
לא יכול להיות. תמיד היו אנשים ששמעו. שראו. שהקשיבו._
התכוונתי כתנועה חברתית, בתרבות המערבית. עד אז האנשים האלה היו במיעוט זניח, מבודדים לחלוטין. מסימום צחקו עליהם, אם הקשיבו להם בכלל.

כן, אבל הם עדיין יבחרו את הבחירות שלהם באיפה לשים את האנרגיה שלהם. וזה לא תמיד יהיה על הנושאים שאת רואה אותם כקריטיים.
אני כנראה לא מצליחה להסביר את עצמי.
אני רואה כקריטית את הראייה הרחבה. מעולם לא אמרתי מה לדעתי כדאי שכולם יעשו עכשיו או באיזה נושאים.
אוי יש לי הקבלה טובה, נראה לי.
זה כמו ברפואה- אם את מתייחסת רק לאיבר ספציפי בכל רגע ומנסה למצוא את מקור המחלה רק בו, כנראה פיספסת את תשובות נהדרות בשאר הגוף והנפש. כמו שהאדם הוא יצור הוליסטי כך המערכת כולה. פתרונות מקומיים לסימפטומים, דוחים את ההתמודדות וגורמים למחלה להתפרץ בזמן אחר במקום אחר ולא בפחות עוצמה.

אני מבקשת להביא ראייה הוליסטית של התרבות.
כולנו אחת, לא?
בכל מקרה, מתוך הראייה של כולנו כאחד, נמצא כל אחת את עצמה באופן אישי

אה, לדעתי...

תרבותיות הוליסטית במקום רוחניות צרה.

לאשה ששואפת לראייה מערכתית, ראייה מערכתית מדי היא בעיה אמיתית, כי הכל קשור בהכל ואת פשוט מוצפת, לא יודעת ממה בדיוק להתחיל, מחפשת נושאות את קצה החוט שימשוך אחריו את הכל
זה בדיוק זה. את רוצה בגדול אבל הגדול משתק אותך. גורם לך לעצור ולא לפעול.
ודווקא מי שעושה כביכול בקטן, או בדיוק כמה ומה שהיא יכולה - עושה. שזה הרבה יותר מלא לעשות. וגם כל מה שתמר אמרה.
ואומרים לי כאן שכולנו זקוקים לחיבוק אז הנה

לפני כמה שנים ניטש ויכוח, מעל דפי עתון "הארץ", בין שלי יחימוביץ' לגבי ניצן. היא כתבה מאמר שבו קשרה את "באדולינה" עם ביבי נתניהו ושרי אריסון. עם לתמצת את מאמרה הכתוב היטב, שלושתם מסמלים מגמה של התרכזות בעצמי על חשבון אחריות המדינה לרווחת תושביה. גבי ניצן כמובן מחה נמרצות (אך בחן ). <בטוח אפשר למצוא גם את זה בארכיון "הארץ">
דף מרתק. תודה.

_למה כולכן עוצרות ברגעים המכריעים? שבהם כל המודעות האישית שלכן יכולה אשכרה לבוא לידי ביטוי בדרכים מופלאות מעבר לעצמכן?
מה קורה לכן? מה עוצר אתכן?_

אויי, השאלה הזו כל כך כואבת. אני מנסה לשאול את עצמי מה עוצר אותי ואלו הן התשובות שעולות לי בראש:

אני לא יודעת איך. וארחיב בנושא: יש לי כבר ניסיון עם הרמה של אירועים גדולים ועם רתימה של אנשים לפעילות בנושא מסויים אפילו מעבר למה שציפיתי אבל במקרה בו הייתי פעילה ההרגשה שלי שלא הצלחנו לשנות, אני מודה שזה ייאש אותי. אני חושבת שפעלנו מתוך התגוננות מול המוסדות וזוהי ממש מלחמה בטחנות רוח ולי אין את הכוח ואת הכלים לעשות מלחמות כאלו. אני חושבת וכבר כתבתי שהניסיון לימד אותי שאני מעדיפה לעשות דברים בצורה של חיוב, למשל הנושא שמטריד אותי הוא הרס של שטחים פתוחים ושל שמורות טבע פוטנצאליות, ובמקום להלחם על שינוי תכניות מתאר אני מעדיפה לצאת עם אנשים לטבע או לעשות שם פעילות עם ילדים והורים כדי שהם יהנו ויהפכו את השהייה בטבע לצורך חשוב עבורם.
אני כנראה עדיין לא מאמינה מספיק ביכולות שלי. מול אנשים שחושבים כמוני פחות או יותר אני פורחת, אבל כל מפגש עם אנשים שלא מבינים למה אני משתמשת בחיתולי בד או מסרבת להשתמש בכלים חד פעמיים אני משתתקת, לא יודעת להסביר את עצמי. עוברת למגננה. כך למשל אני נמנעת מלעשות דבר פשוט כמו להקים ערמת קומפסוט מתחת לבית כי אני מקבלת פיק ברכיים מכך שאצטרך להסביר לכל השכונה ולגננים המעצבנים של הבניין מה אני עושה.
יש לי ילדה קטנה בבית ואני חושבת שזה יהיה ממש לא נכון לעשות משהו על חשבון הטיפול בה והלוואי שהייתי מוצאת דרך לשנות את העולם וגם להיות אמא, בינתיים לא מצאתי (וזה נושא שמעסיק אותי אבל זה כבר דיון לדף אחר).
אני חושבת שאני צריכה קהילה (לא וירטואלית). אני צריכה קהילה לא רק לעשייה עצמה אלא ואולי בעיקר לתמיכה הנפשית שהיא מעניקה. אולי יש אנשים שיכולים להפוך חלומות למציאות בעצמם, אני מרגישה שזה גדול עלי, אני צריכה אנשים שיעזרו לי לנסח את הרעיונות, ולהפוך אותם למעשים. אני צריכה אנשים שיעודדו אותי שיתנו לי הרגשה שיש לי מה לתרום. עדיין לא מצאתי את הדרך לחיות חיי קהילה מעצימים בעיר.

אני באמת אשמח לקבל חיזוקים איך לצאת מהפלונטר הזה. אני מרגישה מאוד שאני רוצה לעשות מעבר לביתי ויש לי גם רעיונות מה לעשות אבל כרגע לא מצליחה. וזה מאוד מתסכל.

לפני כמה שנים ניטש ויכוח, מעל דפי עתון "הארץ", בין שלי יחימוביץ' לגבי ניצן. היא כתבה מאמר שבו קשרה את "באדולינה" עם ביבי נתניהו ושרי אריסון. עם לתמצת את מאמרה הכתוב היטב, שלושתם מסמלים מגמה של התרכזות בעצמי על חשבון אחריות המדינה לרווחת תושביה. גבי ניצן כמובן מחה נמרצות (אך בחן ). <בטוח אפשר למצוא גם את זה בארכיון "הארץ">
באדולינה ביבי ושרי

_זה בדיוק זה. את רוצה בגדול אבל הגדול משתק אותך. גורם לך לעצור ולא לפעול.
ודווקא מי שעושה כביכול בקטן, או בדיוק כמה ומה שהיא יכולה - עושה. שזה הרבה יותר מלא לעשות._
אבל תגידי, לעשות בלי לדעת איפה את נמצאת ומה בעצם את עושה עדיף מרגע לעצור להסתכל?
ובכלל, למה זה סותר? הולכים הולכים הולכים, עוצרים. בודקים. בוחרים שוב. הולכים הולכים.
אני לא משותקת, באמת. זו תשובה מפתה, אבל לא.
@}
כשרק קראתי אהבתי את באדולינה. אחר כך חברה נתנה לי ניתוח פמיניסטי ועברה לי ההתאהבות P-:
הוא באמת כותב בחן, זה כן

יש לי ילדה קטנה בבית ואני חושבת שזה יהיה ממש לא נכון לעשות משהו על חשבון הטיפול בה והלוואי שהייתי מוצאת דרך לשנות את העולם וגם להיות אמא, בינתיים לא מצאתי (וזה נושא שמעסיק אותי אבל זה כבר דיון לדף אחר).
אקטיביזם והורות

מיכלול ה, התשובות שלי מאוד דומות לשלך (חוץ מהילדה). במיוחד 4.
תודה על הניסוח

מיכלולה

אני רוצה להרחיב את סעיף 4 (ולחבר אותו עם 1):

מעייף לי וקשה לי ללכת נגד הזרם.
מעייף לי להוציא את רוב האנרגיות שלי רק על השלב של למצוא מישהם (הרבה מישהם! חמישה זה פשוט לא מספיק) שיסכימו אתי, יגידו "יאללה" וימצאו בתוך עצמם את הכוח להירתם.

בישראל, להיות פעיל חברתית באיזה נושא שלא יהיה, ובגישה שכן שואפת להיות מערכתית (כלומר, לא התנדבות בחלוקת מזון למשפחות נצרכות, למשל, שזה נהדר כשלעצמו, אבל לא יוצר שינוי מהותי מערכתי), זה מתיש, כי זו הליכה רבתי נגד הזרם, הזרם של "קודם נגמור את כל המלחמות שבשבע מדינות ערב ואז נראה", שהתחלף בינתיים ב"הכל בגלל הכיבוש" וב"נמאס לי, אני עושה לביתי, ממילא אי אפשר לשנות פה כלום".

הורס אותי כל פעם מחדש סיפור קצרצר מ"לידה פעילה": ג'נט בלאסקז קיבלה כמה תלונות מנשים שהבתי חולים בסביבה לא הרשו להם להיות פעילות בלידה. אז היא החליטה לארגן "כריעת מחאה" באולם הכניסה של בית החולים. התחילה להרים טלפונים לאנשים, הנשים עצמן גם התקשרו למי שהן מכירות, ותוך שבועיים הן ראו שפשוט אי אפשר לארגן את זה כמו שהן חשבו, כי ההיענות היתה גדולה מדי, אז הם העבירו את המחאה לאיזה פארק פתוח, והגיעו 5,000 איש ואשה.
חמשת-אלפים. להשיג דבר כזה בישראל נשמע כמו חלום הזוי. לא כי לאנשים לא אכפת. אלא כי אנחנו שחוקים. אחרי חמישים שנה של מלחמות, עם קבעון מחשבתי מיליטריסטי שרק לצאת ממנו זה פרוייקט חברתי בפני עצמו, קשה לנו מאוד לגייס את עצמנו למשהו.
וכך גם היוזמות והאקטיביות שבנו לא באות לידי ביטוי הפוטנציאל שיש בהן, ונשארות רק המורעלות והקנאיות ביותר. ה- 10-20% הכי הכי אקטיביסטיות. כל השאר פורשים מהנתיב שדורש או שואף להשפעה במעגלים רחבים, ומחפשים את המעגלים המצומצמים יותר, שם יכולותיהן לא יתבזבזו לריק.

כך, לפחות, אני רואה את זה.

תודה לפלונית על הקישור. באמת זכרתי שזה היה ב 2003 אבל לא היו לי עוד פרטים. בכל אופן, כבר למעלה משבוע עסוקה בדף הזה. ומתחילה לאט לאט למצוא את מקומי על הסקאלה שבין ממבפנים החוצה למבחוץ פנימה...
כשהייתי בקורס מורים ליוגה ודיברנו / למדנו על נושא שויון הנפש כלפי מושאים של שכר ועונש (מתוך היוגה סוטרא של פטנג'לי ) היו שהתקוממו וטענו שזה יוצר חברה של פרטים שאדישים זה לגורלו של זה. מורתי - אורית סן גופטה (היתה לי זכות גדולה מאוד ללמוד אצלה ) טענה בתגובה שכששויון הנפש מלווה בראיה רחבה אין כל סתירה - עשיה חברתית תהיה אבל היא תהיה, אולי, נטולת להט.פעילות חברתית - כן- אבל ללא ציפיות וללא עוגמת נפש ונכון שגם גם ללא הגבהים המסחררים של שמחת ההצלחה. אני אתן דוגמא: אחד מידידי ותלמידי הוא אחראי על איכות הסביבה בישוב בו אנו חיים. עצם העובדה שבישוב כה "מיינסטרימי" יש ועדה לאיכות הסביבה כבר מעידה על שינוי, אבל לענינינו, דיברנו על מערכות סינון לשפכים אפורים שזה נושא שמאוד קרוב לליבי. הוא טען שלמרות שבתמונה הגדולה יש לזה חשיבות ענקית הוא מעדיף כרגע להתרכז בדברים ישימים שכל אחד יכול לעשות ובכך להרגיש ממש את תרומתו לשינוי. וכך "על הדרך" מתוך העשיה שלו עצמו הוא הביא להצבתם של מיכלי מיחזור ברחבי היישוב, לזה שבכל גני הילדים יש קומפוסטר כמו שיש לו בבית - אז זה לא שינוי אדיר? זה כן ! לילדים שלי היום ברור מאליו שאת מיכל היוגורט שוטפים וממחזרים ושירי פירות הולכים לקומפוסטר. כשהם מארחים ילדים אחרים הם לא חשים כל מאמץ בהלסביר להם מה עושים עם אשפה בביתנו ולמה זה טוב. וכך מתוך עבודה פנימית ואישית לגמרי של מישהו שגם שילב בה מעט עשיה חברתית כלפי חוץ - לפי כוחו - מתרחש שינוי עמוק שיחלחל ויתעצם לאורך שנים.
וזה מה שאני מנסה להגיד כאן בעצם. אין כל סתירה! השינוי הפנימי שאורנה ויונת ועוד כותבים מדברים עליו הוא חשוב והכרחי. פעילות חברתית לשינוי אינה סותרת אותו אבל היא לא מתאימה לכל אחד ולכן מי שיכול ושביומיום שלו יש מקום לסוג הזה של עבודה טוב יעשה אם יעסוק בה ויבוא על הברכה ונתברך בעשיה הזו כולנו. עוד דוגמא ממש מהיום: מישהו שעובד איתי סיפר לי הבוקר שהוא ואשתו נפגשו אתמול עם אורנה וצפריר ובעקבות הפגישה הם הולכים לשנות דברים אמיתיים לגמרי בחייהם. אחרי שגמרתי להתפעל בלב מהקיום הלא וירטואלי של אורנה וצפריר חשבתי שזו עוד דוגמא מצוינת לשינוי חברתי באופן טבעי...
והעיקר שיעשה בשמחה

אני חושבת שיש בזה הרבה טעם, בשמחה

מי מה,
כל מילה
@}

א-פרופו שינוי חברתי באופן טבעי
אולי ניזום פה, באופן טבעי, שינוי חברתי קטן אך חשוב, וניגמל סופסוף מהציטוטים האינסופייים שמלווים כל ויכוח? נכון שהכלי של ציטוט הוא מאוד שימושי, אבל הוא יצא לחלוטין מפרופורציות. המון מלל נאמר פה שלוש פעמים, ולפעמים אלה פסקאות ממש ארוכות. די כבר! תצטטו מילה, משפט, שני משפטים - מספיק. רוצים להסכים? תסכימו! "אחלה אמירה" "יופי" "הסכמתי". לא חבל על האנרגיות (משבר הנפט!!!!) של השרת?
ושל כל מחשב ומחשב שעובד עוד דקה כדי להעלות כל פעם כל אחד מהדפים הכבדים האלה?
הדקות האלה מצטברות.

שלא לדבר על בזבוז האנרגיה האנושית שבלסנן את כל זה.

זה מתיש, כי זו הליכה רבתי נגד הזרם
ולא רק נגד הזרם הקונבנציונלי אלא גם נגד זרם "הכל אישי".
גם פה באתר.

פעילות חברתית לשינוי אינה סותרת אותו אבל היא לא מתאימה לכל אחד
אתן יודעות מה, אני לא מסכימה.
אנחנו לא במצב שפעילות חברתית היא עניין של"מתאים" אלא עניין קריטי של חיים ומוות של אותם ילדים (והילדים שלהם) שבגללם "אין זמן" להתעסק "בחברתי" ובשם להשאר איתם בבית "הכל אישי".
מה תגידו? רצינו להכיל אותך כל היום? לממש את עצמנו? זה יופי, אבל לא כדאי לדאוג קודם שישאר להם מקום סביר לחיות בו? איפה בדיוק הם אמורים ליישם את כל הגידול הנהדר הזה? איפה אנחנו אמורים?

דליתוש יקרה, אני אחדד קצת את ענין ה מתאימה לכל אחד . יש אנשים בעלי יכולות מופלאות שאם תתני להם לארגן פעילות חברתית , אפילו פשוטה כמו למשל הפגנה צנועה מול משרד ממשלתי - זו תהיה חרבנה נוראית כי הכישורים שלהם לא בזה. והנה עלה לי מרגיעון שמסביר את זה ממש יפה "עוצמה היא להשתמש בכוח העומד לרשותך". אז זהו בדיוק - יש אנשים מעוררי התפעלות ביכולת שלהם לארגן ולהזיז דברים ויש כאלה שיכולים מקסימום להזיז גבינה אבל ידעו לכתוב את זה נפלא . אלו גם אלו חשובים ותורמים לשינוי. אני לא חושבת שאפשר לרתום את כולם לעשיה המסוימת שאת רוצה לראות וגם אם כן ירתמו יותר אנשים לפעילות - סביר להניח שרבים מהם במקרה הטוב יסתובבו בין הרגליים ולא יביאו תועלת ובמקרה הפחות טוב ממש יקלקלו ויפריעו ואז לא רק שלא קידמנו במילימטר את העולם הטוב יותר לילדינו עוד בנוסף גזלנו כוחות מטפחים כדי להשתמש בהם במקום שבו הם לא מועילים.
אני מודה לך שוב על החיאת הדיון - ועל הלהט, שלא יגמר לך! תחזקנה ידייך.

תודה מי מה

לעשיה המסוימת שאת רוצה לראות
איזה עשיה מסוימת התרשמת שאני רוצה לראות? לי אין מושג על עשייה מסוימת אחת או כמה בודדות, לא בשביל אחרים וכרגע אפילו לא לעצמי (מלבד לכתוב כאן).
האמת, אני כרגע (ועד היום) לא מדברת על עשייה. אני מדברת על גישה, תפיסה, דרך חשיבה. אמרתי ואני אחזור, אין לי פתרונות מעשיים כוללניים כרגע ולפי מה שאני שומעת גם לכן אין (מלבד להמשיך באישי ולקוות לטוב). אני לא משוכנעת שאין פתרונות אחרים, יעילים יותר, אני כן יודעת שמעט מאוד אנשים בכלל מוכנים לדבר על הכיוון, או אפילו לשקול שהוא אכן קיים, באופן כללי יותר מהבועה הקטנה שלהם. וגם לא ממש תומכים במי שכן בכיוון (כן, בי).

העשייה היחידה שאני מעוניינת בה כרגע, היא שיחה משמעותית בנושאים האלו.
לא יאומן כמה זה קשה.

אני כן יודעת שמעט מאוד אנשים בכלל מוכנים לדבר על הכיוון, או אפילו לשקול שהוא אכן קיים, באופן כללי יותר מהבועה הקטנה שלהם. וגם לא ממש תומכים במי שכן בכיוון (כן, בי).
אולי פשוט לא פגשת את האנשים הנכונים...
מציעה לך להכנס ל-www.worldchanging.com (לגבי דברים ספציפיים שאפשר לעשות) ולהתחבר לאנשי הפרמקלצ'ר בארץ (לפעילויות מקומיות, לא רק חקלאיות). מקום טוב להתחיל ממנו זה סלון מזל
בהצלחה!

אני לא צועקת, מייללת, בוכה, מאשימה וכאלה. אני מדברת לעניין, מנסה לענות, לעורר שאלות. אולי הכל עלי ואני לא בסדר ולא עושה את זה טוב ואולי, פשוט, אין מוכנות לשמוע את מה שאני אומרת ולא משנה איך אני אגיד את זה.
קראתי עד לפה והייתי מוכרחה להגיד לך משהו,
קשה מאוד באופן כללי להשאר רגוע לנוכח גישה ביקורתית.זה נתפס לכיוון השלילי.זה מעורר רגשות.זה מכניס לאי שקט.יש רצון "לסדר" את זה,שלא יפריע באוזניים ובעיניים.
את לקחת את זה על עצמך.
את לקחת על עצמך את התפקיד של הנביא אולי.
בידייך הבחירה להעלם,לשתוק,להמשיך,לפתח עור פיל,וכו' וכו'.
אני אישית מקווה שתמשיכי.

מחקתי את התגובה העצבנית משהו ממקודם.
כי חשבתי על זה עוד קצת.
בעיניי, אין דרך נכונה או לא נכונה. חשוב לעשות. להשפיע. לשנות. כל אחד בדרכו ולפי יכולתו.
בסופו של דבר, זה העניין.

אני לא צועקת, מייללת, בוכה, מאשימה וכאלה
אני מבינה שבאת לעורר ולהראות ולשאול שאלות, באת להגיד שכואב וקיבלת על הראש מבול של פתרונות. במקום מחשבה משותפת וסיעור מוחות ליצירת דרך חדשה, קיבלת משנות סדורות ומוגמרות. ואולי בכלל רק רצית שנקשיב.

_אנחנו לא במצב שפעילות חברתית היא עניין של"מתאים" אלא עניין קריטי של חיים ומוות של אותם ילדים (והילדים שלהם) שבגללם "אין זמן" להתעסק "בחברתי" ובשם להשאר איתם בבית "הכל אישי".
מה תגידו? רצינו להכיל אותך כל היום? לממש את עצמנו? זה יופי, אבל לא כדאי לדאוג קודם שישאר להם מקום סביר לחיות בו? איפה בדיוק הם אמורים ליישם את כל הגידול הנהדר הזה? איפה אנחנו אמורים?_
אני לוקחת את זה כביקורת מעצבנת על דרכי, עליי.

ולסיום, כל מה ש תמרוש רוש ו מי מה אמרו.