שיקום הסמכות ההורית

שמעתם אתמול אצל קובי מידן את הראיון עם ד"ר שולמית בלנק?
היא ממש מעצבנת, גישה כזו אלימה לגידול ילדים...
הבעיה היא שזה ממש "קונה" הורים מתוסכלים, כל הדיבורים האלו על כך שהילד זקוק להורה חזק וסמכותי. ההורים ממש שמחים שסוף סוף יש להם לגיטימציה מדעית להחטיף איזה פליק כשהילד מתחצף.
אוףףףףףףףףףףףףףף

הנה bambili]כתבה news[/po]/katava main.asp?news id=3685&sivug id=7 מלפני כמה חודשים

לא ראיתי את הראיון, אבל רק להבהרה: שיטותיה של דר' בלנק מיועדות לטיפול בהפרעות התנהגות קשות! OCD, אנורקסיה ושות'. הן אינן מיועדות לילדים "נורמליים", וודאי שאין בהן לגיטימציה לתת לילד "פליק" מדי פעם. בדיוק להיפך (אם איזשהו הורה מתעקש להבין דווקא את זה, בעיה שלו).
הורים אכן צריכים להיות מקור סמכות עבור ילדיהם, אבל סמכות אינה מתבטאת דווקא בפקודות ובעונשים. אורנה וצפריר כתבו כאן הרבה פעמים על הורות שהיא בהחלט סמכותית, אך גם גמישה ומכבדת, ולא לוקחת את הילדים כפרוייקט ל"אילוף". ודרך אגב, "פליק" אינו סמכות. הוא בדיוק עדות לכך שההורה אינו סמכותי.
הורים שמגיעים לדר' בלנק מגיעים בדרך כלל אחרי שבעיית הילד היא אקוטית, כלומר זקוקה לפתרון מהיר, ודרכי ההתמודדות שהם מכירים פשוט לא עובדות. היתרון בשיטה: היא נותנת תוצאות שמחזירות את הילד לתפקוד סביר תוך זמן קצר יחסית, והיא עושה זאת ללא כל התערבות כימית (דר' בלנק היא מתנגדת נחרצת לתרופות פסיכיאטריות, בעיקר כשמדובר בילדים ובבני נוער).
החסרון הגדול של השיטה הוא, כמובן, שהיא נוגדת כל אינסטינקט אנושי מתקבל על הדעת. ליד שולחן האוכל שלנו היו כמה וויכוחים בנושא הזה (בעקבות בת משפחה שמטופלת אצלה). אנחנו, המבוגרים הצעירים בחבורה, הבענו כמובן התנגדות. המבוגרים היותר מבוגרים אמרו, בשורה התחתונה, שעם תוצאות לא מתווכחים.
ההתנגדות שחשתי למקרא הכתבות שהיו לפני כמה חודשים נבעה בעיקר מכך ששיטת העבודה הזו הוצגה כ"פתרון קסם" לכל המצבים הנפשיים הפתולוגיים של ילדים ובני נוער. ובכן, פתרון קסם זה לא, שורשי השיטה נעוצים בפסיכולוגיה הביהוויוריסטית מלפני 100 שנה בערך, כבר הספיקו במרוצת 100 השנים האלה להבין שיש מגבלות רציניות לגישה הזו, ובוודאי אין הצדקה לשימוש גורף בה בכל מקרה ומקרה. וסוד קטן -- גם דר' בלנק לא יכולה הכל, והיו טיפולים שלא הצליחה בהם. מצד שני, היו מקומות שהיא הצליחה בהם כשאחרים לא.
>סמדר בהלם מעצמה: אחרי שנאמה נאומים חוצבי להבות בגנות השיטה ליד שולחן האוכל, היא לוקחת על עצמה לייצג כאן את הצד השני<

הבנתי את הנושא של התנהגויות קשות ופתולוגיות, אבל:

היא בעד להפעיל את זה על כל הילדים, ככה השתמע מראיון. למשל, היא סיפרה שבנכד שלה שפחד מפיצוצי בלונים הם טיפלו בכך שפצצו לידו בלונים והחזיקו אותו בכוח שלא יברח.
היא דיברה על סמכות הורית כעל תרופה לכל בעיה ועל חוסר סמכות הורית כשורש כל בעיה. גם אם יש בזה משהו, לדעתי רוב ההורים שיצפו בראיון לא יבינו את דבריה בצורה של לכבד את עצמך ואת הילד, אלא בצורה של לנהוג אתו בדרכי כפייה.
עם הצלחות לא מתווכחים:

יש לי שתי בעיות עם הטיעון הזה והן:
א. הגדירי "הצלחה". אם הצליחה לפתור לילד בעיה אחת ויצרה לו עוד 5 זו הצלחה?
ב. כמו שכתבתי כבר בפורום אחר, השנים המוצלחות ביותר של גרמניה היו השנים של שלטון הנאצים, מבחינה כלכלית, שלטונית וצבאית. מאז, אני בהחלט מתווכחת עם הצלחות.

היא דיברה על סמכות הורית כעל תרופה לכל בעיה ועל חוסר סמכות הורית כשורש כל בעיה
מחזקת. בכתבה שקראתי לפני שנה בערך, היא דיברה באמת על אובדן הסמכות ההורית בחברה שלנו כמקור כל רע.

וזה באמת נראה כאילו היא לקחה את הביהייויוריזם כמה צעדים קדימה. במי שמפחד מטיסות עובדים באופן קבוע ולאורך זמן על הפחד מטיסה כששיא הטיפול הוא טיסה. לא מושיבים אותו בכוח במטוס והוא טס לו 16 שעות... קודם רואים תמונה של מטוס ואחר כך מבקרים בשדה תעופה, ואחר כך נכנסים למטוס שלא טס, ורק בסוף מתי שהוא אחרי הרבה הרבה זמן של עבודה מגיעים לטיסה.

היא בעד להפעיל את זה על כל הילדים, ככה השתמע מראיון. למשל, היא סיפרה שבנכד שלה שפחד מפיצוצי בלונים הם טיפלו בכך שפצצו לידו בלונים והחזיקו אותו בכוח שלא יברח.

אני פחדתי נורא מפיצוצי בלונים. לא חושבת שהיה צורך לרפא אותי מזה. אפשר לחיות עם זה. (גם קצת עבר לי)

בני הגדול כשהיה תינוק ופועט היה פוחד מכל רעש פתאומי וחזק עד כדי היסטריה, וזה עבר לו לחלוטין (אם כי עדיין הוא לא אוהב להיות במטבח כשאני מפעילה בלנדר). לאעשינו מזה עניין ומעולם לא ניסינו למנוע ממנו כל אפשרות של לשמוע רעש, כמו שהורים מסוימים עושים. מצד שני, לא היה עולה בדעתנו "לטפל" בזה בשיטה כל-כך אלימה.

א. הגדירי "הצלחה". אם הצליחה לפתור לילד בעיה אחת ויצרה לו עוד 5 זו הצלחה?
משעשע אותי שאת אומרת בדיוק את הטיעונים שלי בוויכוח המשפחתי. אני אתן את התשובה שנאמרה אז -- לא שאין מה לענות גם לה, אבל, אני מקווה שזה לפחות הופך את הדיון למשהו יותר ענייני ולא להתנגחות.
ל"הצלחה" בשיטת הטיפול אותה נוקטת דר' שולמית בלנק יש הגדרה די פשוטה: הילד האובדני יחדל מנסיונות ההתאבדות, הילד הכפייתי והפרנואיד יחדל מהטקסים הכפייתיים ויסכים לאכול בביתו, הנערה האנורקטית תאכל בכמות מספקת.
האם בכך ייפתרו בעיותיהם של הילדים האלה? סביר שלא. האם לא נוצרו בעיות נוספות כתוצאה משיטת הטיפול הזו? ייתכן שכן.
אבל עכשיו יש במי לטפל ואיך לטפל. אם הנערה האנורקטית לא תאכל, היא תמות. אם הילד האובדני ינסה שוב להתאבד, גם הוא עשוי למות. אם הילד הפרנואיד ימשיך לחשוב שכל סביבתו מרעילה אותו, גם הוא לא יאכל ועלול למות, ומכל מקום האינטראקציה איתו תהיה כמעט בלתי אפשרית, ויהיה המטפל מיומן ככל שיהיה.
בבעיות העמוקות יותר, ובאלה שאולי נוצרו תוך כדי הטיפול, אפשר לטפל גם אחר כך (היא מציגה סטטיסטיקה לפיה ההתנהגויות הפתולוגיות האלה אינן חוזרות אח"כ) באמצעים יותר סבירים ומקובלים, כמו טיפול אצל פסיכולוגית/פסיכותרפיסטית/עו"ס קלינית/מטפלת בהבעה ויצירה. טיפול כזה אפשר לעשות במקביל לחיים סדירים ורגילים, אבל קודם כל צריך לחיות. יש לזכור שהטיפולים הנפשיים הקונבנציונליים בנויים על תהליך. במקרים האלה, פשוט אין זמן לתהליכים. כל שבוע עשוי להיות קריטי. צריך גם לזכור שהחלופה הנפוצה לשיטת הטיפול הזו היא אשפוז פסיכיאטרי עתיר סמים ועליות מכוערות במשקל, שראשיתו מצער, ואחריתו -- או הו, בבתי"ח פסיכיאטריים אפשר למצוא לא מעט קשישים שנכנסו לשם בנעוריהם ומאז לא ממש יצאו. לא מצער לחשוב שחלק מהם היו יכולים להסתפק באשפוז של שבועיים עד חודש?

ב. כמו שכתבתי כבר בפורום אחר, השנים המוצלחות ביותר של גרמניה היו השנים של שלטון הנאצים, מבחינה כלכלית, שלטונית וצבאית. מאז, אני בהחלט מתווכחת עם הצלחות.
אבל גרמניה איבדה, בסופו של דבר, דמים רבים (תרתי משמע) במלחמה שפרצה בשל השלטון הנאצי. הטענה של דר' בלנק ומצדדי שיטתה היא שזה לא קורה כתוצאה מהטיפול הזה.

אחותי הלא ממש באופנית ראתה את הראיון ואמרה שהגברת ממש מעצבנת ומשדרת מלאכותיות וחוסר כנות. אני לא ראיתי (אין טלוויזיה! אין טלוויזיה!

), אז אני לא יכולה לאמת.

לגבי פיצוץ הבלונים -- השיטה ההתנהגותית שבה מדובר נקראת הצפה (Flooding), יעילה במקרים מסוימים, בלתי יעילה/מזיקה במקרים אחרים. השיטה עליה דיברה אביב חדש נקראת הקהיה (Desensitization). שתי השיטות די עתיקות, בעלות יתרונות וחסרונות, ועל אף אחת מהן אין לדר' בלנק זכויות יוצרים, כך שהיא לא לקחה את הביהוויוריזם כמה צעדים קדימה, אלא פשוט הקימה לתחייה את מה שתמיד היה שם.
בלי שום קשר -- לחשוב שפוביה מפיצוץ בלונים היא הפרעה תפקודית כה נוראה, עד שהיא דורשת טיפול ב flooding, ואללה, אין לי מה להגיד. יש לי מחלוקת עם הפסיכיאטרית הנכבדת בנקודה הזו, אלא אם הנכד כבר בן 14 ולשמע פיצוץ בלון הוא בורח למרחק של שלושה רחובות, אז אולי.

>אם להודות על האמת, סמדר בגילה המופלג דהיום עדיין מעדיפה לא להיות בסביבה כשבלון מתפוצץ. אם במקרה קרע מהבלון עף עלייך זה מאד כואב וגם משאיר סימן ליום שלם<

סמדר, קיבלתי.

לדעתי, שום דרך שמתבססת על כוח ושליטה באחרים היא לא טובה. זה משאיר משקעים כל כך שליליים שגם אם זה אכן מטפל בבעיה אחת אני לא בטוחה שזה שווה את המחיר. לדעתי אין כמו חיבה ויחס טוב בשביל בעיות כאלה, ששורש הבעיה של חלקם הוא חוסר ביטחון עצמי, ובזה אפשר לטפל דווקא ביחס טוב. אין לי בעיה עם סמכות, יש לי בעיה עם אנשים שמטשטשים את הגבולות בין סמכות להתעללות (שמקורה בשליטה ועודף ביטחון עצמי של השולט....)

לוסיניטרי, רבים ממטופליה של דר' בלנק מגיעים אליה אחרי ששיטות ה"יחס הטוב" נכשלו, וגם, אני חוזרת -- גורם הזמן הוא קריטי. ייתכן שה"יחס הטוב" היה נושא פירות אחרי שנתיים שלוש, אבל אי אפשר לחכות כל כך הרבה. אגב, אפשר בהחלט לתת "יחס טוב" ועם זאת תקיף.
מה שהרבה יותר מדאיג ביחס אליה, ועל כך עדיין לא קיבלתי תשובה משום מצדד דר' בלנק, כולל לא מפסיכולוגית קלינית שיצא לי לדבר איתה לפני כמה זמן, הוא שלא ברור באיזו מידה נעשה בירור מוקדם לגבי התנהגות ההורים. התלונה השנייה שהופיעה בכתבה של רן רזניק (התלונה הראשונה די מוזרה ובעלת ריח של פברוק ומאבקי יוקרה וכוח בתוך קהיליית הפסיכיאטרים) ממחישה מקרה כזה: הילדה האשימה את ההורים בהתעללות, התלוננה במשטרה, נדרשה ע"י ההורים לבטל את התלונה והובאה אל דר' בלנק. לא שילדים לא עשויים לנקוט מהלך כזה כמניפולציה, אבל לפני ש"מחזירים להורים את הסמכות ההורית שלהם" צריך לבדוק את התלונה. ומה אם הם באמת מתעללים בילדה? האם היא תושב לחיק ההורים המתעללים מבלי שתיעשה כל עבודה עם ההורים (שלא לדבר על כך שאם הם מתעללים, עליהם לתת את הדין על מעשיהם)?

ד"ר בלנק עושה עבודת קודש. פעם שאל קסטנדה את דון חואן איך יוכל להשתלט על ילד פרא (או משהו כזה). "שכור איש גדול ומאיים אשר יתפוס את בנך ויאיים עליו כך שתפרח נשמתו, ואז היה שם בעבורו, והצילו." זו בערך עצתו (אני כותב מהזכרון ולכן התרשמותי דומיננטית כאן ויתכן אי דיוק). ד"ר בלאנק היא אותו בריון להשכיר אשר מבהיר לילד שנמצא חזק מהוריו - רודה בהם ובמציאות מתוך חולשתם הם, את מקומו. מצב בו הוא, אותו רודן, הופך חסר אונים. אז, בהיותו תלוי לחלוטין בהוריו - מתרחש ריפוי או עולה הבראה מאליה. הן אצלו והן אצל הוריו.

כאן, יש לציין כי מתוך הראיון עם קובי מידן, עלתה אשה קונפורמיסטית מאוד בדעותיה ובאמונותיה, מצאתי את עצמי לא אחת חולק על דעותיה ואמונותיה החברתיות.

אלא, וכאן עולה לידי ביטוי מצב שיש לו מקבילים רבים, שיש להפריד בין הרופאה שבה - שניתן לסמוך עליה במקרים רבים כי עבודתה נעשית בצורה המקצועית ביותר - בעיקר היות והיא פועלת תוך שילוב של רמות האינטואיציה, השכל והנסיון, לבין האשה הפרטית בלנק, שבדרכה הצליחה לקומם בי חלקים מסוימים באזור אי הנוחות.
אבל אין לכך כל חשיבות. אין כל חשיבות להשכלתו או המנטליות של הזמר כל עוד הוא שר טוב.

יש אינספור שיטות לטיפול ורק אחת שמתאימה יותר מכולן, בהתייחסות למקרה הפרטי - לגופו ולנפשו של אדם ועניין.

יתכן ואתה צודק מאוד, אבל כצופה תמימה מהצד שלא הכירה אותה, ורק שמעה את הראיון, מה שעלה אלו דברים מאוד קשים, שלאו דווקא קשורים למצבים פסיכוטיים קשים אצל הילדים. במילים אחרות, הורכה שפותח טלוויזיה ושומע אותה, מדברת על ההורות ועל הסמכות ועל הנכדים שלה, לא יכול להעריך את יכולתה כרופאה או כפסיכיאטרית. המ שהוא יכול זה להבין ממנה משהו, ואני רק מקווה ששום הורה לא הבין את דבריה כפי שאני חושבת שהוא עשה.
ואם לקחת את המטפורה שלך הלאה, קשה להעריך זמר שלא שר בציבור, אבל בהחלט אפשר להעריך את דעותיו, את הופעתו החיצונית ואת מידת הרלוונטיות וה"סלבריטאיות" שלו.
וכאן הייתה הבעיה בראיון. לא היא ולא המנחה לא התמקדו בטיפול במקרים פסיכוטיים.

נכון בהחלט. מכאן עולה שהצלחה בתחום מסוים, יהיה אשר יהיה, מאפשר לזה שנחל את ההצלחה להביע את עצמו ברבדים רבים אשר לעתים אפילו סותרים את עבודת האל הפרטית שלו.
לפיכך, נתפשות דעותיו של האב השכול רלוונטיות לעניני בטחון ואין הדברים כך. במקרה זה נשמע קולה של מטפלת בבעיות סמכות הורית במקרים פרטיים, כרלוונטית בענייני חינוך או בהגדרת הנורמה הנכונה, ואין הדברים כך.

הייתי בטיפול עם ההורים שלי אצל שולמית בלנק ,והיא אמרה לי שבגלל שיש לי חבר טוניסאי ואני גרה איתו הוא יקרא לי זונה אחרי הנשואין,ושאני מוזנחת ושמנה ופשוט חטפתי אצלה את הלם חיי.
אז אם אנשים רוצים שאשה כזאת תגיד להם מה לעשות עם הילדים שלהם הם בבעיה חמורה.
ובקשר למכות- אם כבר להרביץ אז לשולמית בלנק.

הערה, כל מה שיש לי לומר לך זה:
קחי את עצמך (הבריאה) בין הידיים ואמרי לה בדיוק מה את חושבת עליה.
אין לי מושג למה הוריך חושבים שאת זקוקה לטיפול, אולי כדאי לשוחח איתם בעניין ואים את באמת משוכנעת שזה מה שאת צריכה, תבחרו את המטפל ביחד?

אין לי בכלל מושג מה עשיתי שם, אני בת 25,ההורים שלי ואני לא מסתדרים בכלל,והם בקשו ממני לבוא אליה איתם ביחד לייעוץ,היא ממש אשה מוזרה ודפוקה,ואפילו שאני כבר בחורה גדולה בכיתי בגללה איזה יומיים.
אמרתי לה שהיא לא נורמאלית,ואני לא מבינה איך היא בכלל פסכיאטרית,אבל ההורים שלי והיא כ"כ התנפלו עליי.
היית צריכה לשמוע איך היא הגיבה שאמרתי לה שחפשתי תעצמי במשך שנתיים,היא הייתה מזועזעת.
והיא גם אמרה לי ",גברת ,הרווחת מאה שקל בחיים שלך שתדברי אליי ככה?"
היא מטורפת ,אמא של חברה שלי שאלה אותי אם היא יוצאת מבקבוק כשהיא שמעה מה היה לי שם.
והקטע הנוראי בכל הסיפור-היא ממש נהנית להתעלל ככה במטופלים,ראיתי את זה בעיניים שלה.
כתבתי לכל מיני גורמים תלונה מאד חריפה עליה ואף אחד לא שם על זה,כשיצאתי משם נשבעתי לנקום ועד עכשיו לא עשיתי כלום.
אבל קשה לי לחשוב על כל הילדים המסכנים שנופלים לידיים שלה, יש לה אישיות נאצית, היא חושבת שכל האנשים צריכים להיות כמו חיילים שלומדים ועובדים והולכים לצבא,ובכלל לא מעניין אותה מה הם מרגישים מבפנים,אין לי מושג מה היא עושה בתחום בריאות הנפש, יותר מתאים לה להיות פושעת מלחמה ולנסות להשתלט על העולם.

אגב-היא לוקחת 600 שקל ל"טיפול".

אמרתי לה שהיא לא נורמאלית,ואני לא מבינה איך היא בכלל פסכיאטרית,אבל ההורים שלי והיא כ"כ התנפלו עליי.

הערה
נשמע כחוייה ממש קשה
אגב ידוע כי הרבה פסיכיאטרים מוטרפים, מי שראה את "שתיקת הכבשים" זוכר שהיה שם פסיכיאטר שנראה לפחות מוטרף כמו ה"פציינט" שלו

נכון שזה נורא כוללני

לעומת זאת יש המון מטפלים בלי תארים ענקיים צמודים אליהם שהם מלאי אהבה ואמפתיה ואני מאחלת לך שתמצאי אחד/ת כזה אם את זקוקה לכך.

הערה, גם אני הייתי מחפשת 'חוויה מתקנת' עם מטפל אחר, ולא עם ההורים, לפחות לא בשלב ראשון. בתוך כל המתקפה הזאת 'שמרת' קצת על עצמך וענית לה, ראית מעבר לסמכות ולבטחון שלה את חיצי הרעל, יש לך במה להיות גאה @}

לפי הכותרת חשבתי שעוסקים פה בספר באותו שם של חיים עומר,אולי מישהו קרא ויכול להמליץ או לחלופין להגיד למה לא כדאי לקנות,ואולי להמליץ על ספר טוב בנושא לאימא של ילדות בנות -עשרה?...

קראתי את הספר של חיים עומר. יש לי שני דברים טובים להגיד עליו:

הוא ישר, לא מייפה את התוצאות של הטיפולים שלו, מראה תמונה שנראית לי אמיתית.
רוב הספר מדבר על חשיבות הנוכחות ההורית בחיי הילדים, ואני מסכימה לחלוטין שזה דבר חשוב מאין כמותו, ודבר שמוזנח מדי בחברה שלנו. הסמכות נובעת מהנוכחות, הוא לא מציע מתכונים לשליטה ללא מעורבות.

האם זה ספר מומלץ? נראה לי שרק אם אתם במצב ממש רע (נגיד, לילד יש תיק במשטרה, או שאת מפחדת להכנס הבייתה). אחרת, נראה לי עדיף לקחת את הורות יעילה של ד"ר תומאס גורדון.

אני לעומת זאת קראתי לא מזמן את ספרה של שולמית בלנק (קניתי מתנה לאמא של חברה שלי - עיקרון הרצף וקיבלתי בתמורה את ספרה של בלנק...). בהתלהמות טיפוסית דיווחתי לחברים כשגמרתי את הספר שמדובר במיין קאמפף של גידול הילדים. היא עוברת בספר הזה כל גבול, אם בראיונות בהארץ היא דיווחה על מיקרים קשים קלינית פה היא חוצה את הכביש ומדברת על גידול ילדים רגילים ללא הפרעות מיוחדות.
עם זאת, אני מסכים איתה בקריאת הסימפטומים - ההורים פשוט נעדרים מחיי ילדיהם, כשהם נמצאים הם מפצים את ילדיהם בקניות. לגבי הפתרון אני והיא חלוקים לחלוטין: היא מאמינה בכאפות ואני מאמין שצריך לעבוד פחות ולהיות יותר עם הילדים.

אורי,

מסכימה עם כל מילה.

היום היה לי ויכוח (קבוע) עם אמי וזוגי - האם הילדים יהיו 'מסכנים' בגלל הפינוק. כשאני מתעקשת עם ילדי, אני תמיד מוצאת אחרי זמן מה שלא הבנתי, לא הקשבתי, הלכתי בדרך לא נכונה. המחוות שלהם של עזרה, אהבה, שיתוף - באות מיוזמתם. אני לא מאיימת או מענישה. אני כן מצפה מהם לשתף פעולה, להבין מצבים. ואכן זה כל כך הולך בעיני עם נוכחות, עם הכרות ועם אהבה. לאלף ילדים זה ענין שכל כך הוטמע - שהרבה פעמים מפרשים מעשים שלהם כתמרון וחבלה כלמעשה אלו קריאות נואשות לקרבה. אם המסר הוא 'אני יודעת שאתה טוב' - אין להם צורך בהרסנות.

תודה יונת,הזמנתי את הספר שהמלצת עליו,עכשיו אני מחכה לקרוא אותו.

דחילו-כתבת יפה ואצלי זה מעורר קנאה,המקום הזה שיודע להגדיר איך רוצים שיהיה ולקיים,
אני מוצאת את עצמי יותר מידי בסיטואציות של התעקשות וכעס,למרות שאני יודעת שהן טובות כלכך, יש פה את הענין של לפתור בתוכי דברים,אולי כאלה שעברו אלי מאימא שלי,
וכנראה שאת כבר פתרת אם עכשיו הויכוח שלך הוא עם אימא שלך..

זו היתה שיחה קצת מצחיקה, אבל היא באה אחרי הרבה שנים של ויכוחים ולכן היא מפויסת. אמא שלי נואמת למה הילדים יסבלו וש'היא לא זוכרת התנהגות כזו כשלי היו ילדים'. עכשיו, אני זוכרת את הילדות שלי. היא צודקת שהייתי ילדה טובה, אלא שהיום אני לא חושבת שזה כל כך חשוב. ואז אני נואמת לה בחזרה ש'הכי חשוב שתהיה הרמוניה בבית, שיהיה כבוד וחוויה של חיים מלאים'. והיא עונה לי - 'נו, יש הרמוניה עכשיו, אז למה את מתווכחת'.

אהבתי את זה, כי היא לא נתנה לי דלק להמשיך, פעם הייתי משתגעת ומתחילה ב'עוד סיבוב' של הסברים. בעלי הבין שמוטב ככה והמשיך לשטוף כילים...

את הצד השני של "הסמכות" אפשר לקרוא אצל אלומה...

שליחה על ידי סיגל* » 05 יולי 2005, 18:40

אני קצת בדילמה בימים האחרונים... אחרי כמה ימי חופש מהגן (ביוזמתה) התחלתי לישקול מחדש חינוך ביתי (חלום ישן). בגלל כל מיני דברים שקראתי כאן התחלתי להתיחס שונה לחינוך שלי ושלה. לשאול את עצמי יותר שאלות, לתת לה יותר חופש בחירה והחלטות ועצמאות.גם מעצם השהייה בבית היה יותר חופש בפרקטיות של העניין: קמים מתי שרוצים, אז לא בוער ללכת לישון בשעה מסוימת, לא אוכלים לפי שעון אלא לפי הרעב וכד'. היא מצידה נראה לי שקצת התבלבלה או נסחפה עם זה והתחילה לעשות סצנות של גיל ההתבגרות (היא בת 5). נכון שגם לפני זה היו קטעים אבל זה כאילו התגבר. ואני תוהה ביני לבין עצמי האם אני צריכה לחזור לגבולות יותר ברורים או לחכות שזה יעבור.

אין לי ילדה בת חמש אבל לתחושתי כדאי לחכות שזה יעבור.
אולי אפשר להתייחס לזה כאל סוג של פורקן. אני מאמינה שזה יתאזן בסוף.

בעניין גבולות יותר ברורים אולי יעניין אותך לקרוא את חינוך בלי גבולות.
@}

והתחילה לעשות סצנות של גיל ההתבגרות (היא בת 5). נכון שגם לפני זה היו קטעים אבל זה כאילו התגבר
אגב, בעניין דרכים אפשריות להתמודדות אולי יעניין אותך לקרוא את ילדת סנדוויץ', יש שם כמה רעיונות להתמודדות והילדה שם בת 6 נדמה לי.

שלום לכולם, אשמח לעצתכם. יש לנו 3 ילדים. אנו משתדלים להיות קשובים לילדינו אבל דומה ששום דבר לא מצליח להניב פירות. הבן הגדול - בן 7 לא ממושמע בכלל. פעם הייתי מסבירה מתוך הכבוד אליו אבל ראיתי שזה לא בהכרח מביא לשיתוף פעולה. עברתי לעונשים וגם זה לא היווה גורם להרתעה - ברוב המקרים הוא בורח החוצה ואז אי אפשר לשלוח אותו לחדר. כשמתאים לו הוא רגוע ומקסים. כשלא מתאים לו הוא מציק לאחים שלו, יורק ומרביץ.
לא נשמע לי הגיוני שמצבי הרוח שלא ינהלו את הבית. מצד שני מצבי הרוח שלו קובעים את התנהגותו.

מה לעשות כשהוא לא מקשיב, משתולל ולא ניתן לרסן אותו? . אולי הוא באמת לא מוכן לקבל אף סמכות - אפילו לא את שלנו - ואם כן מה ניתן לעשות?

בחיי ניסיתי להסביר, לבקש, להדריך...
כעסתי, צעקתי, הענשתי ואפילו מתוך חוסר אונים הכיתי.

איך מתחילים מחדש? מהם הדגשים? איך לכוון אותו?
תודה על כל עזרה.

Kמה יש לו מצבי רוח? על מה הוא כועס?

כשמתאים לו הוא רגוע ומקסים. כשלא מתאים לו הוא מציק לאחים שלו, יורק ומרביץ
את יכולה לומר מתי ומה מתאים לו ומתי לא?

הוא כועס על כל מצב שבו הדברים לא מתנהלים לפי רצונו. אם ראינו טלויזיה ורוצים לסגור. אם יש למישהו משחק שהוא רוצה הוא חוטף. אם יש לו משחק שמישהו אחר רוצה הוא מרחיק בדחיפה. נראה שהוא אוהב לנהל את העניינים. שהכל יעבוד לפי רצונו. אחרת הוא מקלל (סתומה) ומרביץ.
כמובן שהוא לא תמיד ככה והוא יודע להיות מקסים ורגיש ואוהב.

מה עושים לגבי התחצפויות וחוסר הקשבה? האם להגיב כשהילדים מכים זה את זה? ואם כן באיזו צורה?
אני לא אוהבת את המושג גבולות. באיזה שהוא שלב בדרך ספגתי שילדים מוכרחים גבולות ואז הרגשתי אשמה שאני לא עושה את הדבר שלו הם זקוקים. אז התחלתי לזייף אני מניחה. קראתי כאן באתר דפים שמדברים על זה ודווקא קיבלתי ליגיטימציה ליצירת גמישות בסיטואציות שונות להבדיל ממצב של נוקשות, כללים וכו'.
אני עצמי מתקשה בהצבת גבולות. כשניסיתי ליצור גבולות והקשבתי לעצמי היה חלק שצחק ואמר שאני אפילו לא מאמינה למה שאני אומרת... נורא כעסתי כשלא הקשיבו לי ומצד שני גם הבנתי אותם.
יחד עם זאת איך יוצרים הכוונה? הרי בכל זאת אנחנו אמורים להניע אותם לא?

זה שאני לא צריכה לשים בהכרח גבולות מקל עליי. מוריד מהנטל. כאילו רצו שאני אחנך את ילדיי בצורה שלא היתה לי טבעית אבל חשבתי שהם צודקים ושאני טועה. אחרי הכל הם רבים ממני. וזה מה שהתרשמתי שילדים צריכים כי אחרת אנו פוגעים בהם וכו'...

תודה.

מיואשת, אני מזמינה אותך להיכנס לבלוג שלי- תהליך החלמה משפחתי , ולקרוא שם- יש הפניות לדפים אחרים ועצות מועילות וגם תיאור התהליך שאני עוברת עם כל העניין הזה.

מיואשת הי,

נשמע לי שאת בבלבול עם עצמך וזקוקה להדרכה קצת יותר פרטנית ומעמיקה מאשר אנחנו יכולות/ים לספק לך כאן. חשוב חשוב לקרוא ולהתעשר, מעורר הערכה הרצון שלך לשינוי (הכינוי שבחרת לא כלכך מתאים... את עוד לא לגמרי מיואשת.. אה?)
יחד עם זה אני רוצה להציע לך לחפש ייעוץ אישי/משפחתי.
המלצה חמה: דיאנה אידלמן. היא נמצאת בשדה ורבורג ואם תרצי עוד פרטים, כתבי כאן.

שולחת חיבוק.

כתבתי קודם ארוך, וכיבו לי את המחשב.
בקצרה:
יש אמצע בין מתירנות להצבת גבולות. קצת קשה למצוא אותו (בפרט באמצע קטסטרופה שכוללת ילד-שניים-שלושה בוכים/צועקים/מיללים).
קראי, למשל, כמה דפים שפתחה אמא לשלושה בנושאים כאלה.

ראשית אפתח ואומר שאין לי נסיון עם בן 7, וגם, שאני מתמודדת יום יום מול הקושי הזה.

הוא כועס על כל מצב שבו הדברים לא מתנהלים לפי רצונו. אם ראינו טלויזיה ורוצים לסגור. אם יש למישהו משחק שהוא רוצה הוא חוטף. אם יש לו משחק שמישהו אחר רוצה הוא מרחיק בדחיפה. נראה שהוא אוהב לנהל את העניינים. שהכל יעבוד לפי רצונו.
לי זו נשמעת התנהגות די טבעית, גם אנחנו, "הגדולים", לא אוהבים שמישהו מנסה להשתלט לנו על החיים, אוהבים להיות אלו שמנהלים את העיניינים, וגם הקטנים. הם יותר פרימיטיביים מאיתנו, עדיין לא מאולפים ועדיין אין להם את הכלים להשיג את מבוקשם בדרך אחרת. ולכן יש לעזור להם.
איך לעזור? להקל כמה שאפשר כשבאים להנחית החלטה שלנו - הקשורה בהם. לאפשר להם לבחור למשל איך להיפרד ( נגיד ויש לסיים פעילות, ללכת, או לסגור טלביזיה ), להגדיר זמנים וללמד אותם לקרוא בשעון כך שיבינו ויוכלו "לשלוט" יותר בחיים שלהם.
הוא חוטף , או מרחיק בדחיפה זה אומר, קודם כל, שמבוגר צריך להיות נוכח במקום ולתווך.
אלו כלים חברתיים שאפשר ללמוד: מבקשים, שואלים, אומרים מה מרגישים כך יוצרים שפה חדשה עם הסביבה. שפה שלא 'מדברת בידיים' אלא בפה.
כעסתי, צעקתי, הענשתי ואפילו מתוך חוסר אונים הכיתי.
דוגמא אישית היא המורה הכי מוכשרת, לטוב ולרע..

מה לעשות כשהוא לא מקשיב, משתולל ולא ניתן לרסן אותו? . אולי הוא באמת לא מוכן לקבל אף סמכות - אפילו לא את שלנו - ואם כן מה ניתן לעשות?
מה דורש ריסון? (אני באמת מנסה להבין) הוא שובר ומעיף דברים בבית? הוא מסכן את עצמו, את הסביבה?
לפי דעתי הוא מחפש הקשבה, והוא מחפש הכלה. ובעיקר הוא מביע מצוקה.
כשאני מתחילה לכעוס על ביתי היא מיד מתחילה לצחוק "ולעשות לי דווקא" עוד ממה שאני לא אוהבת ומבקשת ממנה שוב ושוב שלא לעשות. ( זה כמובן קשה לאללה ) אבל למה?? למה היא פועלת כך?
לדעתי היא מחפשת להיות הקובעת את מסלול חייה, והיא רוצה הוכחה לכך שנאהב אותה בכל מצב, שנהיה שם בישבילה תמיד, גם אם היא לא מושלמת.
וזה אני מאמינה תפקידנו - לטעת בהם את הבטחון שלא משנה מה - אנחנו אוהבים אותם.
והם מחפשים אותנו - שנראה להם אהבה, דווקא איפה שזה דורך לנו על היבלת וקשה לנו. דווקא אם אני כועסת היא רוצה לחוש בבטחון הזה שאני לא "אוותר" עליה ולא אעזוב אותה כי קשה לי. שאני אוהבת אותה גם כשאני כועסת ואני מקבלת אותה גם כשהיא 'מועדת' או לא עונה לציפיות שלי.
וגם, מניסיוני הילד חייב לבדוק את הכוחות שלו והוא מנסה להתחזק ולהשתכלל. ואת הלימודים שלו הוא עושה מולנו, איפה עוד יקבלו אותו עם הקריזות והתקפות הזעם אם לא בבית? הבית הוא מחסה ושם אנחנו מרשים לעצמנו להביע את האני האמיתי שלנו. בחוץ אנו "חייבים" להתאים עצמנו פחות או יותר לחברה.
הילד מביע את העצמאות שלו בכך שהוא מתנגד לנו, כך הוא יוצר את עצמו - האחר מאיתנו. כך הוא לומד מיהו ובונה את האישיות השלמה שלו (שהיא כמובן שונה משלנו).
רק מה, לנו קשה עם זה שהם לא נשמעים לנו, שהם לא 'חושבים' כמונו ושהם מנסים להיתמרד לנו רוב הזמן .
אבל המרד הזה הוא בסך הכל היציאה לעצמאות. הצורך בהיפרדות.
אם אני מצליחה לראות את זה מתוך הקושי של הרגע, לי זה מאוד עוזר! אני מנסה לזכור שהיא תעשה דברים בשונה ממני, שהיא לא אני . והיא לא תוכל לעמוד בציפיה המתמדת הזו שלי ממנה - שתהיה כל הזמן בדיוק כפי שמתאים לי.

יחד עם זאת איך יוצרים הכוונה? הרי בכל זאת אנחנו אמורים להניע אותם לא?
להניע אותם להיות עצמאים ושמחים בחייהם, לתמוך בהם בעיקר כשקשה להם.

היי מיואשת, קודם כל חיבוק ענק אוהב ומבין.
עד לפני זמן לא רב הייתי במצבך, עכשיו המצב הרבה הרבה יותר טוב, (הגדול שלי בן 8.5)
קראו לי לבוא ולתת לך כמה עצות, אז עכשיו אני יושבת וחושבת איך להוציא את כל התהליך
הלא פשוט שעברתי ואני עדיין עוברת.
קודם כל הייתי מציעה לך לקרוא את הספר "הורות מודעת" של הנדריקס שכתב אותו יחד
עם אשתו הלן האנט.
כאשר הוא נמצא בסערת רגשות אין שום טעם לנסות ולדבר איתו, יש לתת לו להרגע ולאחר
מכן לנתח איתו את הסיטואציה ולבקש ממנו רעיונות באיזו צורה אחרת הוא יכל להגיב
במקום לדחוף/לקלל/לזרוק וכו'.
נסי מדי פעם לתת לו זמן רק שלך ושלו (או שלו ושל אבא) שבו תעשו אתו רק מה שהוא רוצה.

מסכימה עם מה שכתבה נועה בר, אני לא מכירה את הבן שלך, אבל אני יכולה להעיד
על בני שהוא אף פעם לא בא בטענות אליי כאשר משהו הפריע לו (כמו חוסר תשומת לב
או משהו שקרה לו בבית ספר) את הכל הוא הוציא באלימות כלפי המשפחה.

אני לא אוהבת את המושג גבולות.
גם אני לא אוהבת את המושג הזה, מה גם שזה בכלל לא עוזר עם הגדול שלי.
אי אפשר לבוא ולומר לו, תעשה כך וכך כי אני אמרתי, זה פשוט לא יעבוד, הוא רק יכנס
לקריזה מזה ורק אלוהים יודע מה יקרה בסופה.
כאילו רצו שאני אחנך את ילדיי בצורה שלא היתה לי טבעית אבל חשבתי שהם צודקים ושאני טועה. אחרי הכל הם רבים ממני. וזה מה שהתרשמתי שילדים צריכים כי אחרת אנו פוגעים בהם וכו'...
אוי כמה שאני מזדהה עם המשפט הזה שלך, עד עכשיו אני "נלחמת" בסביבה שלי
שטוענת שאני מפנקת/מוותרת לילדים שלי ולא שמה להם ג ב ו ל ו ת!

בקיצור יקירתי מחכה לך דרך ארוכה קשה ופתלתלה, אני פה כדי לעזור ולתמוך בך
אם תרצי, לפעמים תראי התקדמות ותשמחי, ולאחר כמה ימים תהיה שוב נסיגה.
העיקר שלא תתייאשי (את עדיין לא מיואשת, אני מכירה כמה אמהות שהתייאשו
ואוי להם ולילדיהם).
שוב אני מזכירה לך לקרוא את הספר "הורות מודעת" וגם את הספרים של פייבר ומייזליש
הן מעולות והעצות שלהן עזרו לי מאוד עם ילדת סנדוויץ' שלי.

וואוו, תודה לכן - נתתן לי חומר למחשבה...
בימים האחרונים חשבתי הרבה. החלטתי ללכת על גישת "מחדש" כמו שעשינו כשהיינו ילדים. דווקא הולך לא רע בכלל. התבוננתי בהם. יכולתי לזהות מצבים גם על סמך דפים שקראתי בבאופן - לפעמים זה מדהים מה הקשבה והכלה יכולות להשיג. הימים האחרונים עוברים דיי רגועים ואפילו יש שיתוף פעולה בין הילדים (פחות ארועי קריזה).
תודה לכן על החיבוק הוירטואלי. תודה שאתן כאן. זה חשוב מאוד.

וגם את הספרים של פייבר ומייזליש
"איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו", הוא ספר מעולה שלהן להתחלה ובפרט יכול להתאים ל- גישת "מחדש".

אולי הוא באמת לא מוכן לקבל אף סמכות - אפילו לא את שלנו - ואם כן מה ניתן לעשות?
מכירה את חינוך בלי גבולות ואת כבד את ילדיך?

כל הכבוד לך על התהליך שהתחלת.

את אמיצה!
וכל משפחתך עתידה ליהנות מהפירות של התהליך שפתחת בו. @}

החלטתי ללכת על גישת "מחדש" כמו שעשינו כשהיינו ילדים.
מה זאת גישת "מחדש"? אני קוראת את הדף הזה (כלומר בעיקר את סופו, הקטע על שולמית בלנק פחות רלבנטי לגבי... בנתיים... ונקווה שישאר כך) ורואה את היום יום אצלנו בבית. ילד חכם, מקסים ומתוק בן 3.5 שנכנס לפינות של "לא לא", ואני פשוט לא מצליחה להוציא אותו משם. יש לו על הפנים הבעה של "אמא תעזרי לי לצאת, אני תקוע!" ואני לא מצליחה, חיבוק ומגע לא עוזרים, הוא דוחף, אם אני מתעלמת אז הוא ירגע בדרך כלל, אבל לא תמיד אפשר להתעלם. נניח, חייבים לצאת מהבית ואי אפשר לצאת בתחתונים כי יש גשם זלעפות בחוץ? או למשל עניין פעוט כמו ציחצוח שיניים שהופך לקרב כל ערב וכל בוקר... מצטרפת קצת למיואשת ביאוש. אגב להשלמת התמונה, אחיו הקטן בן 6 חודשים והקינאה גדולה, אבל גם האהבה. אשמח לתובנות...

ילד חכם, מקסים ומתוק בן 3.5 שנכנס לפינות של "לא לא", ואני פשוט לא מצליחה להוציא אותו משם.
טבעי לגמרי בגיל הזה. צורך קיומי להכריז נוכחות, היפרדות ועצמאות. אני רוצה להחליט ולקבוע לעצמי - לסביבה, בכל מקום וזמן הם מנסים את כוחם!
חיבוק ומגע לא עוזרים, הוא דוחף, אם אני מתעלמת אז הוא ירגע בדרך כלל,
גם אצלנו זה כך, לא בקלות אפשר לשנות את דעתם

מה שעוזר אצלנו הוא החלטיות ומלל. אני מדברת איתה מאוד ברצינות על נושא מסוים או על מה הולך להיות, היא מקשיבה שואלת והנושא תופס מקום ראשי ולצד זה מתלבשים.
עניין פעוט כמו ציחצוח שיניים שהופך לקרב
זה לא ממש עניין פעוט, ובטח לא אם הוא כ"כ חשוב לך... הייתי שוקלת הרבה פעמים אם להיתעקש איפה שלא הולך. .
אני מודה, מנסה לא להיכנס לקרבות, הכי טוב זה להסביר, לספר או להראות תמונות להפוך את הנושא למעניין, לנסות "לפתות" בכייף.

אני מודה, מנסה לא להיכנס לקרבות, הכי טוב זה להסביר, לספר או להראות תמונות להפוך את הנושא למעניין, לנסות "לפתות" בכייף.
מסכימה לחלוטין, אם אני מצליחה לתפוס אותו ברגע הנכון, אז סיפור יכול להציל לנו את הבוקר (ביחס להתלבשות נניח), או הסבר מפורט על מה אנחנו הולכים לעשות היום. אני מודה שהרגעים שאני מפספסת נובעים בדרך כלל מקוצר רוח שלי, אני רוצה שהוא יתקדם בקצב שלי, של עולם המבוגרים, שמתלבש בחמש דקות, שותה קפה ואודרופ-החוצה. והוא?... עולם ומלוא לפניו, יש דברים כ"כ הרבה יותר מעניינים מאשר להיתלבש. אני מנסה מאוד להימנע מלנסות "לנצח" אותו, אבל שוב מודה שלפעמים הכעס והתיסכול גוברים עלי... (בעיקר אם שתי דקות לפני כן הוא טפח לאחיו התינוק על הראש תוך צעקות "חמודי שלי!" שניה אחרי שנרדם סוף סוף...)

_עניין פעוט כמו ציחצוח שיניים שהופך לקרב
זה לא ממש עניין פעוט, ובטח לא אם הוא כ"כ חשוב לך... הייתי שוקלת הרבה פעמים אם להיתעקש איפה שלא הולך. ._
אז זהו, אני מוכנה לוותר על לגזור ציפורניים, להיסתרק, להתלבש מסודר, מצידי שיצא כמו המפוזר מכפר אז"ר, אבל ממש לא בא לי לשלם עשרות אלפי שקלים על החלפת כל השינים תוך כמה שנים ועוד לראות אותו סובל כאבי תופת תוך כדי... כן ציצוח שיניים זה דבר שלא אוותר עליו, זה בתחום האחריות שלי שהורה, שמבוגר האחראי באזור. בדיוק כמו שלא אוותר על להחזיק לו את היד בכוח אם הוא רץ לכביש. זה כמובן עניין אינדוידואלי, מישהו אחר יכול להחליט שציחצוח שיניים לא מעניין אותו.P-:
תודה נועה!
@}

אורית השיננית*

עניין פעוט כמו ציחצוח שיניים שהופך לקרב כל ערב וכל בוקר...
לוקחת את הילדים לרופאת שיניים לילדים מעולה (ויקרה מאד). פעם בשנה, מאז שהגדול היה בן שנתיים ועשרה חודשים. הקטנה מגיעה אליה מגיל חצי שנה.
הרופאה הסבירה לילדים בצורה יפה (ולא מאיימת), ומאז אין בכלל ויכוחים. הרופאה הסבירה לקטנה שאני חייבת לצחצח לה (כי מוטורית קשה לה לצחצח היטב). הגדול מסרב שאצחצח לו, אבל מצחצח היטב בעצמו.
הם אוהבים ללכת אליה (שווה ערך לביקור אצל חבר טוב או הצגה מבחינתם).

לכל ההורים שילדיהם "מתפרעים".
ללא ביקורת כלל!
האם אתם זוכרים לתת להם תשומת לב טהורה גם כשהם לא מתפרעים?
האם אתם מעודדים התנהגויות חיוביות שלהם?
סתם תזכורת
באהבה
עדי

עדי די, כמה נכון!! לא יכולתי לנסח טוב יותר. חשוב חשוב חשוב. תודה רבה

שלום אורית השיננית!
התוכלי לתת את שמה של רופאת השיניים? נשמח להמלצה!
תודה

אורית השיננית*

ד"ר קרין זיסקינד 02-6251625
בדף sos חורים בשיניים יש המלצות של רופאי שינים מאזורים שונים בארץ.

תודה!

_האם אתם זוכרים לתת להם תשומת לב טהורה גם כשהם לא מתפרעים?
האם אתם מעודדים התנהגויות חיוביות שלהם?_
כל הזמן.

שליחה על ידי טל* » 14 דצמבר 2018, 13:17

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בתור מנתח התנהגות שעובד במוסד לנערים עם בעיות התנהגותיות קשות, אצלנו במוסד מנסים ללמדם התנהגות בדרך חיובית כולל הצבת גבולות ולאחר שנים של ניסיון אני רוצה להגיד שיש ילדים שהפכו כל כך אנוכיים, מסכנים , אלימים , אף אחד לא יכול לעשות להם כלום לא ההורים, לא המוסד , לא המשטרה , שום דבר הם הופכים לאנשים נוראיים שמזיקים לסביבה, זה לצערי האמת , אני מבטיח לכם ששעתיים בתוך מוסד כזה יגרום לכם להסכים עם שיטתה של ד"ר בלנק , מישהו צריך לשים את הנערים הללו במקום , להראות להם שהעולם זה לא הפקר ויש תוצאות למעשיהם , גם הורים צריכים להבין שהם לא יכולים להביא ילדים לעולם ולהסיר את האחריות , סוף סוף מישהו אומר את האמת כמה שהיא לפעמים לא נעימה.

טל, שמעת על Delancy Street ? נראה לי שתמצא עניין במודל שלהם.
(אני הייתי מרותקת כשגיליתי אותם)
http://www.delanceystreetfoundation.org/
ויקיפדיה:
https://en.wikipedia.org/wiki/[po]Delancey Street Foundation[/po]