שיתוף ילדים בעבודות הבית

אנונימי

דיון שהתחיל בדף פליי ליידי:

עדינה יקרה, יאללה להתחיל למכור לילדים שקיפול ופיזור כביסה זה הכי קול בעולם. עם כושר השכנוע שלך, קטן עלייך.

והגיהוץ, למה אף אחד לא מקטר על זה??? תזכירי לי מה זה גיהוץ?
ודרך אגב, אין עלי במיון כביסה.

אני הייתי בגן בגיל ארבע שלימדו לקפל כביסה ולשטוף כלים. אין לכם מושג כמה כל ילד חיכה כבר לתור שלו לקפל את הכביסה שהגננת הביאה.
אמא שלי מספרת שמגיל חמש היא לא דאגה לכלים בכיור ולקיפול כביסה, מקסימום הייתה צריכה להזכיר לי שיש.
אז מומלץ להתחיל מגיל קטן עם 'המטלות' הללו, רק מחכה שהקטן יגיע לגיל שאפשר להתחיל...

מומלץ להתחיל מגיל קטן עם 'המטלות' הללו, רק מחכה שהקטן יגיע לגיל שאפשר להתחיל...
אני מבשלת כשהנסיכה עלי במנשא קדמי
מסבירה לה מה אני עושה
ובסוף שואלת: "הבנת? אז בפעם הבאה את מכינה?"
אני חושבת שאת הכיבוד ליומולדת שנה, היא תכין בעצמה (-;

ברצינות, אני חושבת שילדים יכולים לעשות הרבה יותר ממה שנהוג לצפות מהם.
כשהייתי קטנה, בחופש הגדול אמא הרשתה לי מדי פעם לשטוף את הרצפה.
והייתי מטפסת על השיש בשביל לסבן את כל מה שמעליו. כלכך אהבתי משימות שקשורות במים!
תליית כביסה ופינוי שולחן מגיל צעיר ביותר (קשה להגיד שאהבתי את זה אבל זה היה חלק מחובות הבית)
והיה תפקיד שהיה בלעדי שלי: תיקון רשתות.

(כשהייתי קטנה וראיתי חברות שלי שלא עושות כלום בבית זה הגניב אותי לגמרי)

בגיל שנה גם אני הצלחתי, תנסי בגיל ההתבגרות (3 וחצי ומעלה..

לא יודעת 3 וחצי, אבל שנתיים וחצי - זה עובד.

> בוקר אחד גילה מצאה ילד על השיש, מלא במים וסבון, רוחץ כלים <

כלכך אהבתי משימות שקשורות במים!
עוגיה, גם אני, עד היום. גם בתי.

ילדיי עושים המון דברים בעצמם כשיש לי זמן לתת להם לעשות את זה (בשבת הם עורכים שולחן, מכינים סלטים, ביום שישי רוחצים את הרכב, הבת עושה שניצלים עד שלב הטיגון, והיא בת חמש בלבד!, מטאטאים את הבית, רוחצים כלים, שומרים על האחרם הקטנים) אבל נראה לי שכל עוד זה בגדר המשחק (ובהתנדבות) הם מבסוטים, עד שזה הופך ל"חובה"... מה אתם אומרים?

ואני כל כך לא אוהבת מים, ממש הידרופובית! כל דבר שקשור לזה אני נבהלת, לכן אני גם נבהלת מהצעות לעזרה בשטיפת כלים על ידי ילדי, המחשבה על ההצפה של הרצפה במטבח מלחיצה אותי ....
שיקפלו כביסה, נראה אותם!

אצלנו עזרה של הילדים מצריכה כישורי הפקת אירועים מצידי.
מכיוון שמדובר בשני בנים שהאחד הוא עצלן כרוני (בחיי, הוא מתעצל אפילו לשחק) והשני הוא רוח סערה אז שיתוף שלהם בסידור חייב להיות תוך כדי תחרויות ואתגרים. בדרך כלל אין לי כח ל"משחק" הזה. (כבר יותר פשוט להתכופף בעצמי)

אחחחחחח לו היתה לי בת....

מה אומר כאם לחמישה בנים?

אני חושבת שאחת התכונות הזכריות הבולטות הן הליכה אחרי מנהיג. והחלטתי שבנושא הזה אני צריכה להיות המנהיגה, והם צריכים ללכת אחרי. אני נוקטת מפעם לפעם שיטות שונות בהחדרת סדר ונקיון לילדי, וסך הכל יש לי שלושה בנים גדולים (8-13) שיודעים לשטוף רצפה, לשאוב אבק, ולהוריד כביסה. יש לי שנים קטנים שאוהבים לנקות מראות, ולצחצח דלתות של ארונות, ולנקות את האמבטיה. אם אתעצל לחנך את ילדי לנקיון, סופי שאמצא את עצמי משרתת אותם. ואין לי שום כוונה לעשות זאת.

יואב בן 3 מאוד נהנה לטאטא את הבית ולנגב עם סמרטוט את השולחן. גם חלונות פעם נתתי לו לשפשף ....
עוזר בהכנת בצק וטועם תוך כדי...
מכין לעצמו שוקו ומלקק אבקה...
מסבן אותו ואת אחותו באמבטיה ואת הקירות מסביב...
משקה את הגינה ואת הצעצועים מנקה מאבק...

שליחה על ידי טלי* » 01 מרץ 2004, 19:37

בשבוע האחרון הקטנטן ממש מתעניין בצורה פעילה בהכנות לארוחת ערב. לאחר מבחן הגיטרה (;-) ) החלטתי להסכים לתת לו לקלף את המלפפון ולחתוך אותו עם סכין קהה. אז הוצאתי את הירקות מהמקרר , הנחתי על השיש והלכתי לקרוא עיתון.
סתם........ הכנו יחד את הירקות ואף קשקשנו את הביצה. אני שוקלת שבמקום שילך לאמבטיה, אולי שיראה גם איך אני מנקה וילמד גם את זה. בטח יותר כיף לנקות ביחד מאשר אחרי שהוא כבר ישן.
עם זאת, בתור ילדה היו עלי המון מטלות מהבית, ובדיעבד היו לכך חסרונות רבים: למשל בשעות הצהריים הייתי מטפלת באחיי הקטנים ומכינה להם צהריים מגיל צעיר מאד, לפיכך הייתי מזניחה את השיעורים וחברים. חשוב לי שילדי יהיו שותפים בעבודות הבית, אבל נראה לי שחשוב לשים לב שזה לא על חשבון הילד.

אחרי תחינות חוזרות ונשנות של בת ה-4 שלי לנקות איתי את הבית, קניתי מקל עץ + שני מגבים קטנים לניקוי השיש, ניסרתי את המקל ל-2 והפכתי כל חצי למיני מגב (יש גם אח קטן בתמונה), חציתי גם סמרטוט רצפה אחד לחצי ונתתי לה לעשות ספונג'ה! היא הצליחה בזה ממש יפה וכל כך שמחה! בשבילי זה היה ממש קל, בכלל לא תוספת עבודה אלא אפילו עזרה אמיתית. הייתי צריכה רק לעזור לה בסוף לגרוף את המים. זה היה בילוי מוצלח במיוחד וחוייה משותפת מהנה ביותר והכי חשוב - זולה!

מיצי, איזה רעיון נפלא, כבר השבוע אאמץ אותו.

מה קטין בת שנה ושמונה עושה (ולא מהיום):

אוספת את הצעצועים שלה.
מסדרת ומורידה מהשולחן.
משתתפת בהכנת תיק לנסיעה.
שמה כביסה מלוכלכת במקום.
מכניסה כביסה למכונה.
עוזרת לגלגל את השטיח הגדול בסלון לפני ואחרי השטיפה
המון המון באגלן (השיבוש במקור ע"פ הצהרתה )

חשוב לי לציין ששום דבר הוא לא חובתה ולא נעשה מתוך הכרח אלא מתוך הצעה שלנו אליה לבוא ולהיות שותפה בדברים ורצון שלה.
<אולי בעצם לעניין הבאגלן היא דווקא כן מרגישה מחוייבת

>

הכי הקסים אותי שהיא חזרה ואמרה מס' פעמים שאנחנו עובדות ביחד וכמה נעים לעבוד ביחד וככה לא משעמם (וכל כך צדקה).

לא נעים לי להגיד אבל לא תמיד יש לי סבלנות שיעזרו לי...
מצד שני אני מוצאת את עצמי מקטרת שלא מספיק אכפת להם מהבלגן שהם יוצרים...
נכנסתי למלכוד הא...?

מה יש לקוראים לומר אשמח לקבל תשובה
מירי - פנית כבר לפני שנה וחצי, ואני לא יודעת אם זה רלוונטי, אבל בשביל הסיכוי שאת לא התייאשת מלקבל תשובה, ואת עדיין משוטטת כאן - אז:

יש לי קושי לחנך אותה ולעמוד על המילה שלי.
אם את רוצה שיקשיבו לך, את חייבת לעמוד על המילה שלך, במיוחד עם מתבגרים ומתבגרות. זה אומר בעצם שעלייך לחשוב טוב לפני מה שאת אומרת ולשקול את המילים שלך לפני שאת אומרת אותן, כדי שתוכלי לעמוד בהן (זאת אומרת - לנסות להחליט מראש מה את רוצה ואיך את הולכת לבקש את זה ולא להוציא מה שיוצא בעת כעס ואז לא להיות מסוגלת לעמוד בזה).

_הרגלתי אותה שרק אם תסדר את החדר או את הבית תצא לטייל.
היום אני מאוד מצטערת על זה._

_האם זה יהיא יהיה לנכון לנסות לא לומר לה שום דבר לגבי לסדר את הבית או להוריד כביסה
שלא תעזור לי כרגע בשום דבר כלום לא לבקש.
וברגע שתבקש לצאת פשוט לנסות לא לתת לה._
אם תעשי כך, זה פשוט להמשיך את אותה השיטה, שהיא לא כל כך מוצלחת. העזרה בבית צריכה להיות מתוקף היותה בת משפחה וחלק מהאנשים שחיים בבית. היציאה עם חברות או לטיולים לא צריכה להיות קשורה לכך.

_בעלי אומר לי זה מה שאת משדרת להם כעס עצבים דיבור לא יפה
למרות שהוא מוכן לבוא לקראתי והוא רוצה שלי יהיה טוב_
כתבת מספר פעמים שאת מתנהלת מול הילדות שלך בעצבים ובכעס. כדאי שתנסי לעבוד על עצמך. בדרך כלל כשאמא עצבנית - כל הבית כזה. יש לך אפשרות להשפיע על האווירה בבית על ידי ניסיון להשפיע על מצב הרוח שלך. (יש מספר שיטות לעבוד על זה. אם תחזרי לכאן ותקראי - השמיעי קולך ואני אפרט)

אשרייך שבעלך איתך, ותומך ורוצה לעזור. העובדה הזו יכולה לתת לך כח לנסות לשנות.
אני הייתי ממליצה לשבת עם בעלך ולהחליט על חוקים מסויימים, דברים שחשובים לכם ומה הייתם מצפים מהילדות.
אחר כך הייתי יוזמת פגישה משפחתית - כולם ביחד בזמן שנקבע מראש ומתאים לכולם (זאת אומרת - לא לומר לילדים - כולכם בבית, בואו נדבר, אלא ממש לקבוע איתם פגישה מתואמת - כמו פגישת עבודה, ושהם יוכלו להגיד מתי מתאים להם. אם הם מתחמקים - לתת להם מספר מועדים - לפחות שלושה - שמוסכמים עלייך ועל בעלך, שמהם הם יבחרו).
בפגישה - לדבר על חלוקת עבודה בבית - שתאמרו מה אתם חושבים ושכל אחד מהם יאמר מה הוא חושב - איך ניתן לחלק בין כולם את מטלות הבית - ומי אחראי על מה. יכולים לקרות מזה המון דברים - אולי הם לא ירצו לעשות כלום (לזה אסור לכם להסכים - לומר שמי שגר כאן צריך להיות שותף) ואולי יפתיעו אותך בהצעה משלהם - להיות שותפים בדרך שלא חשבת עליה... אפשר גם לקבוע מי אחראי להעיר כאשר לא עושים את המוטל - על מה אבא אחראי להעיר, על מה אמא, ו-כן, גם על מה הם אחראיים להעיר ולשים לב.
גם את קביעת הפגישה וגם את הפגישה עצמה, צריך להגדיר כזמן של שקט - לנסות לעשות את זה בלי להרים קול - להסכים שלא על הכל מסכימים ולא רואים הכל אותו דבר, אבל צריך להגיע להבנה.
זהו. נראה לי ניסיון ארוך מספיק, בעיקר בהתחשב בזה שאני לא בטוחה שתחזרי לכאן. (אבל בכל זאת מקווה שכן).

מיצי -

לפי דעתי, מאוד חשוב לשתף את הילדים בעבודות הבית מכמה סיבות: הראשונה, יש שקט, ופחות מריבות. סיבה שנייה, חלק מעבודות הבית לא נעשות על ידי אדם אחד ויותר קל, סיבה שלישית, הילדים מעריכים יותר את עבודתם ומנסים לשמור על הבית נקי ומסודר, סיבה רביעית, יותר נחמד להיות בבית שהילדים לוקחים חלק בניקיון וסידור הבית, סיבה חמישית, ממש נחמד לספר לאחרים שהילדים שלך עוזרים בניקיון וסידור הבית כאשר הנושא עולה לשיחה. יש תגובות?

אצלנו הגדולה בת ה-3 מתחננת לעשות (מבחינתה זה לא לעזור זה לשחק) הכל:
לבשל, לערבב, לחתוך ועוד בהתחלה חששתי לשתף אותה שלא תלכלך או תיפצע.
ואז ניזכרתי שבילדותי אמי לא הרשתה לי לעשות כלים ולנקות את הבית ואם כבר הרשתה היא היתה מיד עושה כלים אחרי. נזכרתי בתחושה הקשה שלא סומכים עלי ובעלבון ונזכרתי כמה רגישים ילדים (בד'כ).
מאז אני משתפת אותה יותר ויותר אם אני לא חסרת סבלנות מדי באותו רגע.
וכשזה קורה אני תמיד מופתעת מהיכולת שלה, מהריכוז, ומתחושת התענוג והתיקון שאני חווה, והיא? היא בסך הכל שיחקה ונהנתה. היום לדוגמה היא חתכה מלפפונים לסלט אחרי שחתכתי לה אותם לפסים ארוכים. תענוג.

נפל לי אסימון!
הרבה יותר קל לעשות לעושת עבודות בית עם שני בני 4 וחצי ואחת בת כמעט שנתיים, מאשר רק עם האחת הקטנה.

הקטנים שלי גדולים יחסית, בן 6.5 ובת 8.5 וכשאני בקריזה על הבית אני אומרת להם שאם רוצים לצאת אח"כ, לבריכה או כל פעילות נחמדה אחרת, אז הבית צריך להיות נקי. ואז כמו גמדים טובים כל אחד טופס סמרטוט חד פעמי, או ספוגית פלא או רבים מי ישאב אבק. הם מנגבים כל אבק שרואים, משפשפים כל כתם על משטחים וקירות שהם רואים (והם רואים!) מסדרים, זורקים לארגז כביסה המון בגדים, ממלאים שקיות אשפה בדברים מיותרים ובזמן הזה אני בהתנפלות על המטבח ואח"כ שטיפה. אתמול למשל זה קרה אח"כ יצאנו וכשחזרנו הם הרגישו המון סיפוק לחזור לבית נקי. אני רואה בזה המון יתרונות: הם באמת עוזרים לי. הם מסופקים ומרגישים שכך אמא יותר רגועה. הם לומדים שאמא לא השיפחה של הבית, אלא הבית שלנו, של כולנו וכל אחד תורם כשהוא יכול (גם אבא משמש דוגמה טובה). ועוד משהו: כשבאים הילדים המשועממים של השכנים לחפש אותם, הם מודיעים בגאווה שהם עסוקים כי הם מנקים את הבית.

גיליתי שזה תענוג לשטוף את הבית עם ילד בן שלוש וחצי בקייץ.
אני מציפה את הבית ובשעה שאני עסוקה לי בחדר אחד - הוא עושה גליצ'ות בחדר אחר.
ככה פארק מים שעה וחצי, שבסופו אני מבקשת ממנו לעלות על הספה לרגע קט, רק לשלב של הסמרטוט היבש.

נהדר.

איזה דף מקסים!
אני לקחתי עוזרת בית לחודש וחצי (פעם בשבוע) ואז החלטתי לותר על התענוג (היא לא ניקתה כמו שאני אוהבת, וגם כאב לי לשלם כאשר אני לא מרוצה וצריכה לנקות אחריה).
אז חזרנו לנקות יחד, הבנות (7, וכמעט 6) ואני. בזמן שאני מנקה את החדרים הן שופכות מים במטבח ובמעבר לסלון והם גורפות את המים בעצמן החוצה (זה בית פרטי), מה שנשאר לי אחרי החדרים - זה סמרטוט לח במטבח ובסלון, ולנקות את פינת האוכל וזהו. אבק עושים יום קודם צ'יק צק.
זו עזרה של ממש, לעתים הן גם מקפלות איתי כביסה.
בזכות העזרה של הבנות - ניקיון הבית הוא ממש לא קשה! וזה בדרך כלל נעשה ביום קבוע בשבוע, ואם לא מתחשק אז בשבת אחר-הצהריים. בכיף! מומלץ!

הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט, בעיקר כי יש לי בנות שלא כל כך אוהבות לעזור כשמבקשים עזרה.
רוב מה שכתוב כאן בדף הוא אנקדוטלי - מה הילדים מסוגלים לעשות. אז כמובן שהבנות שלי יודעות לשטוף רצפה או כלים כשמתחשק להן, אבל כשאני מבקשת עזרה ספציפית , כמו להרים את המשחק שהן שיחקו בו או לעשות טיפה סדר בחדר שלהן, הן לרוב מסרבות/מתעלמות/מבצעות לאחר ניג'וסים או איומים.

יכול להיות שהבעיה היא שהבקשות הללו לסדר הן לא קבועות אלא פתאום אני "מפילה עליהן" בקשה כזאת או אחרת. חשבתי שאולי אני צריכה לקבוע מטלות קבועות, יומיומיות, לכל ילדה, אבל לא עולות בדעתי מטלות שהן לא גדולות מידי והן כן יומיומיות.
לכלים יש מדיח ולכביסה יש מייבש. קיפול כביסה זאת משימה שנראית לי גדולה מדי לביצוע על ידי הילדים מ-א' עד ת'.
אנחנו לא אוכלים בארוחות מסודרות, ככה שעריכה ופינוי שולחן לא ממש רלוונטי לנו.

הבעיה העיקרית בבית היא הבלגן שהן יוצרות ואי הרצון שלהן לסדר. מעניין אותי לשמוע מאנשים (במיוחד כאלה שהילדים שלהם לא מהסוג שנענה מיד לכל בקשה של ההורה) האם יש לכם מטלות קבועות לילדים, אילו מטלות מדובר, מאיזה גיל הילד מבצע אותן, האם יש לכן טבלה או משהו? וכן הלאה.

לנו יש מטלה קבועה: הילד מוציא את הכלים הנקיים מהמדיח ומסדר במדפים. זה מאוד מקל מבחינתי וזו גם הרגשה טובה שהוא משתתף בעבודות בית.
אני גם לא צריכה להתחנן על נפשי, הוא יודע שלכל אחד בבית יש מטלה וכולם ממלאים את המטלות וגם הוא.
לפעמים הוא מנסה קצת להתחמק אבל אני לא מוותרת ואם צריך לפעמים גם לוחצת. בסה"כ הוא התרגל שזה המצב ומשתף פעולה.

בן כמה הילד?

לדעתי , זה תלוי באופי של הילד ומה עובד אצלו יותר טוב.
יש ילדים שמאוד ישמחו וישתפו פעולה עם טבלה. יש משפחות שיש להן טבלאות מי מוציא מהמדיח ובאיזה יום. בדרך כלל משפחות עם הרבה ילדים.
זה טוב להתחשב בסדר השבועי של אותו ילד .

אצלנו זה הולך הכי טוב כשכולנו ביחד עושים.
למשל - עם הכלים - אני מניחה להם על השיש את הכלים למדיח והם מסדרים במדיח.
כביסה - לתלות ביחד. לשטוף ביחד רצפות, מכונית, ארונות מטבח.
העניין הוא שזה ממש תלוי ביוזמה שלי .
לי מגיעות היוזמות האלה מוקדם בבוקר ולפעמים אני לא רוצה להעיר ילדים שזקוקים לעוד שינה אחרי נסיעות וכו'.

יש כמובן את העניין עם הלידי - לסדר בקטנה כל הזמן.
וזה הכי נכון. מה שקורה הוא שמוציאים משחק ואז רצים לאיזה חוג או לשחק עם שכן, או שסבתא התקשרה וזה נשכח. והופ - כל הסלון/חדר משחקים הפוך.
צריך להזכיר לילד לסדר 5 דק' לפני שיוצאים, להגיד לחבר שבא לבקר שלפני שהוא הולך הוא עוזר לשים במקום (כדי שלא הכל יפול על המארח/אמאשלו). דברים שהם 'בקטנה', אבל ממש יוצרים הרגל טוב.
לערוך שולחן, לפנות צלחת מהשולחן, לפנות דברים למקרר, להביא מהאוטו ולסדר את הקניות, לנקות את השירותים ולכבס לעצמך חולצה שליכלכת, או לפחות להשרות במים.

למשל, אני אומרת להם באוטו שאיך שמגיעים הביתה צריך א' ב' ג'.

אצלנו, ממש לא ריאלי לתת להם לארגן חדר או ארון (גיל 9). הם יעשו הכל כדי להתחמק מזה, כנראה שזה גדול עליהם. אבל אם הילד יודע לקפל חולצה הוא יכול תוך זמן לא רב לעשות את כל החולצות בארון שלו -יש סירטונים נהדרים ביוטיוב. (אני עצמי לא מצטיינת בכך).
אבל להחליט אילו בגדים צריך להעביר - זה כבר עניין הרה גורל.

פתאום אני "מפילה עליהן" בקשה כזאת או אחרת
וזה גם עניין שאפשר לתפוס אחרת:
סדר וניקיון בבית זה עניין בסיסי.
בכלל לא מדברים על שום דבר לפני שנעים וטוב לנו בבית שלנו. שום חברים ושום פעיליות ונסיעות. שום בקשות מאמא.
כל הזמן יש עבודה בבית. מה לעשות. אז קדימה תחליטו מה יותר נוח לכם לעשות את זה לפי טבלה או לפי תזכורת מהפלאפון/פליי ליידי/אאוטלוק/לא יודעת מה.

(ויהי באחרית הימים הם יראו את הבלאגן וישר יבינו שיש קשר בין זה ובין לקום ולסדר בעצמם. אמן)

אני נורא מבלגנת בעצמי וככה גם נראה הבית, קשה לי לסדר כשהבלגן עוד קטן (אחרי הניקיון ה"גדול" האחרון), ואז מהר מאוד זה נהיה שוב בלגן גדול וכבר אי אפשר לשמור גם על הניקיון המינימלי והבית נהיה פשוט ג'יפה. ובקיצור - קשה לי לדרוש מהם את מה שאני לא מצליחה לדרוש מעצמי. (ובבקשה אל תשלחו אותי ל{{}}פליי ליידי, אני עוד לא בשלה לזה).

אני חושבת - אולי נעשה שיחה משפחתית, הם כבר די גדולים בשביל זה, אני אסביר את הקושי שלי ואבקש שכולנו נתגייס לשמור על הבית שיהיה לנו נעים. כי חלק מהבעיה זה שאני ממש לא נהנית לחיות בבית מבולגן ומלוכלכך!

אם מותר לי לענות, טרה -

קודם כל, למלא ולפנות מדיח, להעביר ממכונה למייבש, אלה בדיוק משימות שקטנים יכולים למלא, ואפילו שנראה לך שזה כולה משימה קטנה וכמה זמן זה כבר לוקח, זה מעביר אליהם איזושהו אחריות על יצור שלם.

אחר כך, מה שעובד אצלינו זה עקרון הלהקה. לא כיף להם משימות ביחיד, מסתדרים מצוין במשימות קבוצתיות. אפשר לשכלל את זה לכמה משימות קטנות באותו איזור של הבית שמבוצעות בו"ז.
(אם שמת לב, רוב מריבות ויללות בנוגע למשימות שגרתיות הם מסוג "זה לא פר, למה היא יושבת" או "קראתי לו והוא לא בא").
ועוד משהו שעוזר הוא קביעת לוח זמנים לשעות הקרובות, בו יש גם סידור, וגם משהו שעושים שהם אוהבים. (לפעמים אני אפילו הולכת לישון, משאירה משימות, וכשקמה פנויה ומלאת כח לעשות עם הילדים משהו).

לגבי קיפול כביסה, זו משימה שאצלינו עושים יחד, די הרבה פעמים יחד איתי.
ככה כשקטנות, אפשר שאת תקפלי לערמה אחת, בלי לקום בלכל, והן ימיינו לערמות אישיות, ויפזרו למקומות.עם הזמן ילמדו לקפל. זה עובר דרך - המצב הנוכחי שלנו - בגדים שלא מקופלים כל כך טוב בארונות, אבל מה אכפת לי מאיזה קמט על חולצה, כשהמשמעות היא ילדים שיכולים לקחת על עצמם סידור בארונות הר כביסה של 2-3 ויותר מכונות?

רשימה של מה שעושים אצלינו בשגרה (בכל מיני צירופים של ביחד/לחוד):

פינוי מתקן ייבוש כלים
פינוי וניקוי שיש
פינוי וניקוי שולחן אחרי ארוחה
פינוי ערמה של מה שטיאטאתי באיזשהו חדר (מכירה את הגישה? אני מטאטאת הכל לערמה ואז קל יותר לראות מה צריך לשים במקום ומה לזרוק).
משימות מסוג "כל אחד לוקח X חפצים מלוקיישן Y [רצפה או ערמה על איזה שולחן] למקום".
פיזור קניות במקרר/ארונות (עם הדרכה צמודה של מוצר-מוצר).

משימות פחות אהובות:

טיאטוא כנ"ל.
פינוי ערמה שלמה (להבדיל מ -X חפצים.)
פינוי וניקוי שיש בחדרי רחצה.

משימות בהן נדרשת נוכחות ועזרה שלי:

סידור ארון אישי (בגדים או צעצועים).
סידור/שיקום חדר הילדים כשהוא במצב קטסטרופלי.

והכי חשוב, בבסיס, שיתוף הפעולה מגיע מהמקום בו הסברתי שאני לא יכולה הכל לבד.
יותר מזה - אם אני עושה את כל עבודות הבית, לא נשאר לי זמן להקדיש לילדים באופן ממוקד/אישי.

בעיקר כי יש לי בנות שלא כל כך אוהבות לעזור כשמבקשים עזרה.
לדעתי יותר קל פשוט לקבל את העזרה למרות שהן לא כל כך אוהבות.
אצלנו הבנות מאוד עוזרות וזה הכרחי עם תאומים בני 11 חודשים מאוד שובבים והמון מטלות שצריכות להעשות.
אז בת הארבע וחצי מסדרת את הסלון בת האוטוטו 8 מסדרת את חדר המשחקים ואני את השאר.
זה יותר קל להפעיל אותן למשל לפני שיוצאים מהבית.
"אם אתן רוצות להגיע בזמן לקפוארה תצטרכו לעזור לי לסדר כי אני לא עוזבת בית מבולגן..."
או "תארגנו את החדר ותכף אני מגישה ארוחת ערב..."

כיצד יותר נכון לפנות בבקשת עזרה ?
אני פונה בדרך כלל בשאלה "את יכולה להביא לי את ה-X" או "את רוצה לעזור לי לשטוף רצפה?"
ואז זה בעצם לגיטימי לענות ב"לא" לשאלה.
מצד שני, ציווי "בואי תשטפי איתי רצפה" או "תביאי את הצלחת" זה קצת פיקודי מדי לטעמי. גם ככה אני מרגישה כמו שוטרת

הדף היה לי פתוח וכתבתי בלי לראות את התגובות החדשות.. עולה למעלה להתעדכן..

אצלינו זה עיניין של מיצוב.
שאיבה בשואב אבק שעושה המון רעש ואוכל את הליכלוך היא אטרקציה שנישמרת למי שהיתנהג נעים כל היום, שטיפת ריצפה עם גליצ'ים זה ארוע חגיגי שרק מי שעזר לסדר את המשחקים ולהרים דברים מהריצפה מורשה להישתתף, הגדול חוזר מהגן עם מבט בוער בניסיון להקדים את עיניין השאיבה מהערב לצהריים כי "התנהג יפה מאוד בגן".
באופן כללי אני מאמינה בזה שכל מי שגר בבית חייב למלא כמה מטלות. חלקן נעימות יותר, איסוף ביצים, השקיית עציצים ואחים, שיפשוף האמבטיה בהמון בועות סבון, וחלקן נעימות פחות כמו החזרת משחקים למקום, פינוי כלים מהשולחן, איסוף או לפחות אי השלכת גרביים מסריחים ברחבי הבית.
עם בני השלוש וחצי והשנתיים זה מצליח, עם בני השמונה, עשר וכמעט ארבעים פחות.
אולי אני צריכה להבטיח לבן הארבעים תור לשואב אבק....

עם בני השלוש וחצי והשנתיים זה מצליח, עם בני השמונה, עשר וכמעט ארבעים פחות.
בניגוד לתחזית קודרת זו אני חווה שיפור בנכונות ובהשתתפות ככל שהילדים (ואבאשלהם) גדלים.
ממצב של עשיה ועזרה שהיתה מלווה בבלי סוף רטינות מצידם ותזכורות מצידי, עכשיו יש עזרה יותר ענינית ועם פחות ויכוחים.
אני חושבת שתפקיד לכל ילד, שמסכימים עליו בשיחה משפחתית (כולל כל הפרטים כמו מתי, כמה פעמים בשבוע וכו - עד כמה שאפשר בהתאם לגילם) יוצר מסגרת יעילה לחלוקת מטלות . אני אפשרתי לכל אחד לבחור מה התפקיד/ים הקבוע/ים, תוך הקפדה שזו תהיה כמות שמקובלת גם עלי (לא פעם בחודש אלא לפחות פעם בשבוע, תלוי מה). הבן ששונא לשטוף כלים בחר להיות איתי בצוות תליית-הורדת-וקיפול כביסה ועומד בזה יפה בהתאם ללו"ז שלא הוא קובע אלא אני וצרכי הכביסה. העובדה שאנו עושים זאת יחד הופכת את זה ממטלה ענקית לעבודה משותפת של שנינו, ותוך כדי כך הוא לומד.

אצלנו אין שגרה של סידור וניקוי הבית במועדים קבועים. הכל תלוי בהורמונים של האמא. וכך, מי שהשאיר את נעליו או הלגו שלו ברחבי הבית נדרש ללא פשרות לעזוב מה שהוא עושה ולבוא לפנות כל מה שפיזר, כך שחפציו לא יפריעו לתהליך הניקוי. מכיון שהם יודעים שאין מרחב למשא ומתן הם עושים זאת (גם אם הם עושים פרצוף תוך כדי).
אני חושבת שהרבה יותר נכון לנקות יחד את הבית במועד קבוע, אבל אישית אין לי את אותם כוחות סידור וניקוי בכל שבוע, אז אני מתקשה לנהל את המשפחה במה שאצלי לא יושב ביציבות. איפה שאני ברורה ומאורגנת בתוך עצמי, החיכוכים פחותים בהרבה.

עם זאת, כאמור, בטווח הארוך הם כן לומדים את מלאכות הבית, ועושים יותר וביתר נכונות (או השלמה והכנעה, אולי. זה לא שהם פתאום מעדיפים לשטוף רצפה מאשר לקרוא או להתכתב במחשב.)
ואני גם כן מרגישה כמו שוטרת. P-: הרבה מהזמן.

ויהי באחרית הימים הם יראו את הבלאגן וישר יבינו שיש קשר בין זה ובין לקום ולסדר בעצמם
פעם אחת יצא שבתוך פרק זמן קצר מאוד ביקרנו בשני בתים שהיו מאוד מבולגנים. למשל, הקירות היו מקושקשים כי הרשו לילדים לצייר על הקירות. בתור דוגמא.
משני הביקורים האיש והילדים חזרו הביתה ואמרו ישר כשנכנסו: אח, כמה נעים בבית שלנו!

אני ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי להם:
אתם חייבים להבין, שלניקיון ולסדר יש מחיר.
כדי שיהיה לנו נעים בבית צריך לסדר ולנקות. כל הזמן. ולשמור לא ללכלך ולא לבלגן.
בבתים שלא מסודר ונקי - זה מפני שההורים לא מוכנים להיות שוטר, לנדנד, לדרוש שיסדרו, לחסום את הילדים, לאסור עליהם לצייר על הקירות או לשפוך את כל הצעצועים או להכריח אותם לסדר, וכשיש כמה ילדים בבית ההורים (או אמא) גם לא יכולים לנקות ולסדר אחריהם כל הזמן.
אז אם אתם רוצים שיהיה לנו בית נקי ומסודר - אתם צריכים מעכשיו להבין למה אני מבקשת מכם לנקות ולסדר.
ואם אתם לא רוצים להשתתף בסדר ובניקיון - ככה ייראה גם הבית שלנו. והרי זה לא מה שאתם רוצים. אתם רוצים לחיות בבית נעים ונקי ומסודר.

מאז יש לי פי אלף שיתוף פעולה P-:

מאז יש לי פי אלף שיתוף פעולה
כן
גם זה הולך עם ילדים שגדלים, ומבינים יותר את הקשר בין הסיבות והתוצאות של השיטור.

_לגבי קיפול כביסה, זו משימה שאצלינו עושים יחד, די הרבה פעמים יחד איתי.
ככה כשקטנות, אפשר שאת תקפלי לערמה אחת, בלי לקום בלכל, והן ימיינו לערמות אישיות, ויפזרו למקומות.עם הזמן ילמדו לקפל._
אצלינו איכשהו זה תמיד הופך לריב כריות על המיטה שעליה הערימות שקיפלתי או סתם קפיצות שמפילות את הערימות. גגגררררר
אבל שאר הרעיונות מעולים.

לדעתי יותר קל פשוט לקבל את העזרה למרות שהן לא כל כך אוהבות.
זה לא רק שהן לא אוהבות, הן פשוט לא עושות את מה שאני מבקשת. לגרום להן להרים איזה צעצוע יכול לקחת ארבע שעות. מעייף.

אם אתן רוצות להגיע בזמן לקפוארה תצטרכו לעזור לי לסדר כי אני לא עוזבת בית מבולגן..."
זאת הדרך הכי יעילה אצלינו, אבל חבל לי שאני צריכה "לאיים" כדי שהן יעשו משהו. אני לא אוהבת את זה, אבל לצערי משתמשת בטקטיקה הזאת הרבה.

לא רק שהן לא אוהבות, הן פשוט לא עושות את מה שאני מבקשת. לגרום להן להרים איזה צעצוע יכול לקחת ארבע שעות. מעייף.
תראי, לי מאוד מאוד חשוב סדר. ולכן כל פעולה שלנו תהיה רק אחרי שמסדרים.
רוצים לראות תוכנית טלויזיה (פעמיים בשבוע אמנם אבל גם זה משהו)- מסדרים את החדר לפני זה.
רוצים לגן שעשועים - מארגנים את הבית וכו'.

לגבי הטון הפיקודי - אני מבינה, זה מבעס גם אני הייתי רוצה שדברים יעשו מאליהם - אבל זה לא קורה
והמחיר של בית מבולגן הוא יקר מידי... אז יש טון פיקודי.
לא נראה לי נורא...סוג של ברירת מחדל...
הגדולה שלי הכי אוהבת שאני נכסנת לעזור לה לסדר אז היא מתקתקת איתי ועושה כללללל מה שאני מבקשת
תוך דקות החדר מסודר.
הרבה פעמים בעלי לוקח את התינוקות לטיול בוקר ואז אני פשוט אומרת לבנות שאני חייבת את העזרה שלהן
כדי שאספיק להכין ארוחת צהריים (-: בד"כ הן מתגייסות לעניין.
אני מסתפקת בזה ולא מצפה שהן יעשו את זה באושר גדול...

פעם אחת יצא שבתוך פרק זמן קצר מאוד ביקרנו בשני בתים שהיו מאוד מבולגנים. למשל, הקירות היו מקושקשים כי הרשו לילדים לצייר על הקירות. בתור דוגמא.
אצלנו היו קירות מלוכלכים תקופה ארוכה. צביעה נראתה לי בזבוז זמן כשיש בבית פעוטות לא צייתנים במיוחד.
ואז, כשהקטנה כבר הגיעה לגיל שלוש וחצי, החלטנו לצבוע והן עזרו בצביעה. ממש עזרו. היה כל כך נעים להן לראות קיר נקי, שבאותו יום הן החליטו יחד לשמור על הניקיון של הקירות. בינתיים הן עומדות בזה יפה (פחות או יותר).

והן עזרו בצביעה. ממש עזרו. היה כל כך נעים להן לראות קיר נקי, שבאותו יום הן החליטו יחד לשמור על הניקיון של הקירות. בינתיים הן עומדות בזה יפה
סיפור מאלף. לדעתי זה קלאסי, ויש פה כל המרכיבים:

השתתפות שלהן
הנאה שלהן מהניקיון
הבנה מה אומר קיר מלוכלך, מה אומר קיר נקי
נכונות לתרגם את ההבנה למעשים

העזרה של הילדים לא תמיד יעילה. לא תמיד שווה לי להיות השוטר תנועה שמבקש שוב סדר ושוב סדר. מעבר לכך הקצב יכול לפעמים לשגע להרים שולחן שעה שלמה מה הרווחתי בזה? ברגע שיש בית מסודר וילדים עוזרים הרגלי הסדר והניקיון נכנסים ומחלחלים ורואים את התוצאות אם זה אצל אנשים אחרים שאחר כך מספרים על ההרגלים ואיזה ילדה מסודרת יש לי או אם הם בלעדי לזמן מסוים אני אחזור והבית יהיה נקי.
כך שצריך למצוא את האיזון ושיווי המשקל עם הילדים. לא שווה את כל הכעסים והרוגז.(והבית שלי נקי)

העזרה של הילדים לא תמיד יעילה. לא תמיד שווה לי להיות השוטר תנועה שמבקש שוב סדר ושוב סדר. מעבר לכך הקצב יכול לפעמים לשגע.
בתחושות אני הכי מסכימה איתך.
אבל אין מישהו אחר שילמד את הילדים מה זה אומר לתחזק בית, חוץ ממני. ואני חושבת שאלה כישורי חיים מהמהותיים שיש.
אז כמה שזה מעייף, זה נחוץ. ואין לזה תחליף.

אני ראיתי שעשיה משותפת היא תמיד שלב בהטמעת המיומנויות בדרך לעשיה עצמאית ע"י הילדים. שנים סידרתי את החדר עם הבת, אח"כ היו כמה שנים שהיא היתה מסדרת כשאני הייתי מנקה את שאר הבית (והיתה אוירת נקיון שתמכה בה ונתנה לה השראה). ועכשיו היא כבר מסדרת עצמאי - אמנם לא בתדירות שהייתי רוצה - ואפילו יזמה וסחפה אותנו למבצע של צביעה וסידור מחודש של החדר שלה, שאותו היא אירגנה, תיזמנה ועשתה המון מהעבודה בעצמה.
הבן, לעומת זאת, לא יכול לסדר את חדרו ללא עזרה. אפילו לא קרוב לזה. אז כשהוא רוצה לסדר - פעם ב - אנחנו עושים זאת יחד. אבל אני רואה את ההתקדמות ביכולות שלו מפעם לפעם.

משהו שלא ציינתי קודם: אני לא מתערבת בסדר בחדרים שלהם. אני מנהלת רק את הסדר והנקיון של המרחב הכללי של הבית, ועוזרת להם עם החדרים כשהם מבקשים עזרה.

אני אף פעם לא עושה את זה למטרה חינוכית! ממש לא...
אני גם בעניין של לתת דוגמא אישית... עם בית גדול והמון משחקים, ארבעה ילדים... כל הזמן נוצר בלגן.
אני לא יכולה כל הזמן לסדר
מסקנה - כולם צריכים לעזור כדי שיהיה מסודר...

לגבי איך לפנות לילדים שיעזרו:
איך היית פונה לבן זוגך?
איך היית פונה לאמא שלך?
איך היית פונה לחברה?

איך היית פונה לבן זוגך?
איך היית פונה לאמא שלך?
איך היית פונה לחברה?
כמובן שבבקשה.
אבל בניגוד לילדים, הם לרוב נענים - מתחושת מחויבות ורצון להקל עלי. ובן זוגי, למשל, משתתף במטלות הבית גם בלי שאבקש ממנו.
לילדים, מסתבר, אין את המנגנונים האלה

יש להם. אבל כנראה שיש להם גם דברים שמפריעים למנגנון הזה לפעול במקרה הזה. יכול להיות מועיל לגלות מה.

זה תמיד עוזר להסתכל ולברר איתם מה מצבם לפני המשימות - אכלו, שתו, נחו וכו'
אם קובעים לו"ז שלפיו בשעה מסוימת אוכלים ואחר כך יש זמן לריקודים/קפיצות ואחר כך זמן לארגן מדיח - מצידי זה מצויין.

מסכימה עם אילה

בדרך כלל, בסביבות שבע בערב, בכל בית ישראלי ממוצע, זה זמן, שיש בו אמא אחת על כמה ילדים בקבוצה,
קבוצת ילדים, שהיא עצמה יצרה, מתוך אהבה ובראה- איך זה יכול להיות שאין אמא אחת שהיתה רוצה להסתכל על עצמה במראה.

תכיני לנו פאנקייק, אני מבקש.
פאנקייק זה מסובך לעכשיו- טוסט גבינה עדיף, היא עונה ומנסה להרגיע את אחי התינוק, מתיישבת על רצפת המטבח ומציעה לו לינוק.
"טוסט גבינה!" אני מסכים מהטלווזיה.
"מה פתאום?!" אומרת אחותי מהמחשב, "מה פתאום הוא מחליט מה נאכל?! אני רוצה ארוחה אחרת בכלל."

"אי אפשר לעשות ככה כלום," אמא אומרת, והשיער שלה אומר את זה יחד איתה,
"כל הבית בלאגן, תסגרו את המסכים, פיפי וכולכם למיטה."
(מתוך- שלישיית ילדים לתפארת- אילי סופיה ריינר)

הילדים שלי לא עוזרים בבית, אני מבקשת משהו הם פשוט אומרים"לא רוצה" או "אין לי כוח" ?
כנראה הם למדו את זה ממני.
איך אפשר לשנות את המצב?
הילדים בני 4 ו5

אתמול ביקשתי מהבת שלי שתוציא את הקומפוסט.
היא דחתה את זה ככל יכולתה ורקעה ברגלים כשהחזירה את הכלי הריק.

היתי מאוד עצבנית .חשבתי שאם אני באה לקראתה ומגישה לה ארוחת בוקר, מפנקת אותה ומאפשרת לה לעשות כל מיני יצירות כאוות נפשה, גם תהיה מצידה איזו התחשבות ושיתוף פעולה.
קדחת.

די התנפלתי עליה. הרגשתי שכבר אין לי סבלנות.
ואז הבנתי דבר מאוד פשוט:
אני לא מבקשת מהם הרבה. המטלות שלהם ממוקדות ואפשר לסיים אותן תוך 20 דק לכל היותר.
ומה שאני רוצה זה שיחייכו חיוך מקסים.
שלא יחשבו שבמשימות הללו הם פתאום יורדים ממעמד של נסיכים רמי מעלה למעמד משרתים.

גם לי היה תהליך - עבדתי בבית שלי מתוך עצבנות וכעס. הרגשתי שכל הלכלוך הזה הוא להכעיס.
אבל לא.
זה שיש ליכלוך בבית זה בגלל שאנחנו חיים בו.
אפשר לעשות ניקיון בלי לסבול.

אני יודעת שיש זמן שבו לא אני ולא הם רוצים לנקות. ובאמת, רב הזמן לא בוער שום דבר.
אפשר לאכול לפני כן, אפשר להשאיר למחר בבוקר.
כדאי לעשות סיבוב קטן באופנים ולהרגיש את הרוח על הפנים ואז להתחיל.

אבל כשעובדים עובדים. לא עושים פרצופים ולא עסוקים בלעשות פרצופים.

אני מבקשת משהו הם פשוט אומרים"לא רוצה" או "אין לי כוח" ?
יש כמה דרכים.
לדוגמא.
אחת, לעשות איתם. בצורה שלא מאפשרת להגיד "לא רוצה" או "אין לי כוח".

שתיים, "בבקשה תשים את החמאה במקרר" "לא רוצה" -
"זו לא היתה שאלה, זו היתה הנחייה מאמא שלך. החמאה. למקרר. עכשיו. תודה".

שלוש, להתנות דברים שהם רוצים במה שהם אמורים לעשות.
"אחרי שתנגן, תסדר את החדר שלך ונלמד חשבון, תוכל לקבל את המחשב לחצי שעה".

וגם, זה עניין של עיתוי.
ושל שיתוף פעולה.
ושל טון דיבור.
ושל עוד המון דברים שצריך להתאמן בהם בזמן אמת (-:

להבנתי זה חשוב לפעוט/ לילד.. כדי להרגיש משמעותי, שהוא תורם, שיש לו תפקיד בבית שהוא יצרני.. הרגשת שייכות חזקה למשפחה שלו
בהמשך חייו הוא יגדל להיות אדם ועצמאי ויכול אדם אחראי ומועצם (טוב קצת נסחפתי) ההיפך מאדם תלותי

נראה לי שכדאי להשתדל "לנקות" את השפה שלנו מהמילה "ליכלוך". יש לה קונוטציה שלילית ומעכירת אוירה.
להגיד לילדים שהציורי קיר שלהם הם ליכלוך, או אוכל שנפל על הרצפה ורק הרגע אכלנו ממנו...
בעיני עדיף להתיחס לכל דבר נקודתית: להסביר שיותר נעים עכשיו שהקיר בצבע חלק, שעדיף לאסוף/לנגב אוכל מהרצפה....

אני מוצאת שהגישה שלי לסדר וניקיון עם הילדים נעוצה חזק מאוד בהווה, ומקסימום בעתיד הקרוב.
איכשהו, אני בכלל לא חושבת עליהם כעל מבוגרים. אני חושבת על... על עצמי. ועל הצורך האמיתי שלי בהשתתפות בני ובנות הבית בארגון והסידור.
אני מבקשת את השתתפותם בעיקר במשימות שאני חושבת שהם בשלים לבצע היטב עכשיו ולא מכינה אותם לאט לאט לעתיד. בכל פעם שאני מזהה בשלות אני מוסיפה משימה.
הבשלות מבחינתי כוללת שני אלמנטים:
1) יכולת לבצע את המשימה בלי שאני אצטרך לבצע אותה שוב אחר כך. אין סיכוי שבעומס החיים אקדיש זמן ללימוד שדורש ממני עבודה כפולה - גם להזכיר וללמד וגם לעשות שוב בעצמי. זה מדכא אותי ולא מתאים לי. להשאיר דברים עשויים על העוקם אני לא מצליחה.
2) יכולת להכיל בזיכרון את המשימה הנוספת לאורך זמן. למשל... ילדיי מפנים אחריהם מהשולחן וזה כמעט אוטומטי או שדורש תזכורת מינימלית אם הם רצו לשחק. הצלחת היתה מגיעה עד לשיש הקרוב לכיור וזהו. עכשיו הוספנו את הפעולה - לנקות לתוך הפח את שאריות האוכל. זה כמעט תמיד אוכל לא דביק כך שלא נדרש כלי לגירוד שלו אלא פשוט הטייה של הצלחת אל הפח והנחתה בכיור. וכרגע הרעיון הוא שתזכורת לפינוי תכלול גם את זה כי הפעולה הקודמת (פינוי בלבד) היא כבר ב DNA

עוד מחשבה, על ההבדל בין סדר לבין ניקיון אצל ילדים.
אני חושבת שיש ילדים שארגון וסדר באים אצלם כמעט באופן טבעי, אבל אני לא חושבת שאני מכירה ילדים שניקיון בא אצלם באופן טבעי.
כשאני פוגשת ילד מאוד נקי אני לרוב מוצאת שגם ההורים שלו מאוד בעניין וזה נותן תחושה של "ניקיון של מבוגרים".
אני תוהה אם זה נכון, ואם כן - למה זה כך.
יש לא מעט ילדים שיהיה להם קל בסביבה מסודרת ואני ממש אראה אותם מסדרים, אבל לא מנקים. בטח לא ניקיון של מבוגרים.

ציל צול, ביטלת את הדף הקודם, לכן אי אפשר להיכנס אליו בעריכה כי הוא כבר לא קיים, ואם אני לא טועה - אני השתתפתי בדיון שהיה באותו דף, וכל דברי נמחקו.
?
מה פספסתי?

אני עשיתי העברה אוטומטית אחרי שצילי מחקה, כי ראיתי שאת לא מוצאת את הדף הקיים.
חשבתי שצילי העבירה לכאן הכל, אבל עכשיו אני רואה שלא... סליחה.

הולכת לחפש את התוכן האבוד

חושבת שסידרתי (זה כל מה שמצאתי).

כן, זה מה שהיה שם אבל זה נראה קטוע מתוך דיון ולדעתי מה שמצאת זה אחרי עריכה של ציל צול שהיתה כנראה באמצע...