איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

המממ. אני תוהה מה שלל ההורים הוותיקים באתר יאמרו על כך.

ובכן, לפני כחודש-חודשיים החלטנו לעבוד על דור ההמשך (או לפחות לא למנוע אותו). עקב כך התחלתי לקרוא כל מיני עצות וכתבות להורים מתחילים, לנשים בהריון, לאמהות לעתיד וכיוצא בזה. אני מודה שלפני כן לא התעמקתי במיוחד בחומר קריאה בסגנון, אבל אני לא זוכרת שחווית ההורות הוצגה בצורה כה שלילית כפי שהיא מוצגת כיום. ולא רק בתקשורת. כולם דואגים לספר לי איך הילד יהרוס לי את הזוגיות, ימנע מאיתנו סקס, לא יתן לנו לישון בלילה, יגרום לי לגודש בחזה (אם אחליט להניק) או יגרום לי להיות אמא רעה (אם אתן לו פורמולה). החופשים הגדולים יהיו סיוט בלתי נסבל כי הילדים יתהלכו כל היום בבית ויזעקו "משעמם לי משעמם לי". אני אצטרך לצפות במשך אינספור פעמים בתוכניות טלוויזיה נחותות במיוחד. לא יהיו לנו חיים חברתיים. כל מה שיעניין אותי זה הפרשות, מה שיהפוך אותי מאדם משכיל לד"ר קקי. אני אראה מוזנחת כמו האמא בקריקטורות של דניאלה לונדון דקל (לא שעכשיו אני שיא הטיפוח). בעלי יפלרטט עם בלונדיניות צעירות וחטובות במשרדו (או מתכנתים רוסים, במקרה הספציפי שלו). אני רק אשווע לימים בהם הייתי רווקה צעירה ופוחזת, מקפצת ממסיבה למסיבה ושותה אלכוהול בכמויות מסחריות.

בתכלס, אני באמת רוצה ילדים, ובמילא כבר שנים שלא קיפצתי ממסיבה למסיבה. אבל שטיפת המוח השלילית הזו מצליחה להפחיד אותי! מה, אני באמת לא אשן? ולא יהיו לי חיים? והסקס ילך קיבינמט?

אמא'לה!

מה, אני באמת לא אשן? ולא יהיו לי חיים? והסקס ילך קיבינמט?
כן.
ככה זה אצלנו לפחות.
אבל אני חושבת שהעובדה שברגע שהתפנה לנו קצת זמן לעצמנו
החלטנו מיד לעשות עוד ילד מעידה שהשד אינו נורא כל כך.
כלומר, אצלי לפחות התשובה היא: כן, אז מה?
זה עובר, זה קצר, זה לא נורא כמו שזה נשמע ובעיקר - זה מתגמל וזה כיף.
רוצה ילדים? לכי על זה.
אני בטוחה שכגודל ההפחדה כן גודל ה"אכזבה".

השאלה היא למה פתאום נעשה כל כך באופנה להזהיר אחרים מפני הקשיים בהורות. ברור שזה לא קל, החיים משתנים, יש יצור חסר ישע שדורש תשומת לב 24 שעות ביממה וכיוצא בזה. אבל התחושה שאני מקבלת שילדים הם עם מעיק ומיותר.

נכון,
כלום לא יהיה כשהיה -
אבל....
כדברי השיר של שלמה בר
"ילדים זה שמחה ילדים זה ברכה...."
אכן זה כך,
וכל ילד מביא איתו אושר ושמחה וברכה ועוד ועוד.....
וכמובן...
לילות ללא שינה, פחות זמן לי עצמי, פחות זמן לממש את הזוגיות ועוד....
אבל...
מצד שני הילד ישן יש זמן לסקס וואו כמה התגעגענו לזה...יש מקום להעריך מחדש
הבחירה היא שלנו להסתכל על החצי הריק או המלא של החיים.
לי רק 3 ילדים
הלוואי והייתי יכולה עוד.
עם (השד) ילדים היה נורא כל כך אחרי הילד הראשון הזוגות היו מפסיקים להביא ילדים
אז מה אפשר ללמוד מזה?
שבוע טוב

השאלה היא למה פתאום נעשה כל כך באופנה להזהיר אחרים מפני הקשיים בהורות. ברור שזה לא קל, החיים משתנים, יש יצור חסר ישע שדורש תשומת לב 24 שעות ביממה וכיוצא בזה. אבל התחושה שאני מקבלת שילדים הם עם מעיק ומיותר.
כי אנחנו חברה קורבנית?
כי הדרישות החברתיות היום הן בלתי אפשריות ואם מנסים לעמוד בהן אז זה באמת סיוט? (לדעתי, כמובן. גם לעשות ילדים אבל גם להמשיך להצליח בקריירה, ומייד לחזור להיראות כמו לפני הלידה, ובעצם לנסות להמשיך לחיות כאילו שום דבר לא השתנה.....).

אני גיליתי, אחרי לא מעט זמן לצערי, שאני צריכה לעשות עבודת סינון מאסיבית בנוגע למקורות שאליהם אני נחשפת. אני לא קוראת שום דבר על הורות מחוץ לאתר הזה, ולמדתי לתת לעצות לעבור דרכי. אחרת אני סתם מתעצבנת. כל סדרת טלוויזיה שיש בה ילדים מעצבנת אותי, כי זה תמיד מוצג בצורה כל כך לא ריאלית. הם שם כשהם קשורים לסצינה, ובשאר הזמן הם פשוט מתאיידים. כמה נוח.
בקיצור, בעיני זה קשור הרבה יותר לפסיכוזות של החברה שאנחנו חיים בה מאשר למציאות של גידול ילדים.
חשוב להיות מוכנים, זה נכון. אבל חשוב גם לא לתת לכל אחד להלביש עלינו את החרדות והסרטים שלו.

אני לא קוראת שום דבר על הורות מחוץ לאתר הזה,
גם אני. באמת מחוץ לאתר הזה עושה רושם שהילדים קצת מיותרים להורים שלהם וזה כנראה באמת בגלל שהורים בחברה שלנו מצפים להצליח לשלב ילדים בסדר היום שהיה להם עד כה ומה לעשות שילד דורש קצת יותר מכלב. כן. ילד בשנותיו הראשונות דורש כמויות לא נגמרות של השקעה, אבל:
א. החויה של לגדל תינוק (בדרך הבאופנית על כל פנים, אבל כנראה שבכל מקרה) היא חויה בלתי אמצעית מענגת ומופלאה בצורה שאי אפשר לתאר במילים למי שלא חוותה זאת. לא האמנתי על עצמי שארגיש כך כשהייתי במקום בו את נמצאת עכשו.
ב. זו הזדמנות פז לעבוד על עצמך מבפנים ןלהשתפר כאדם בכל רגע ורגע.
ג. נגזר מסעיף ב, לגדל את עצמי מחדש, את הילדה שהייתי ו"לשקם" אותי.

אני בבית עם ילדה ותינוקת. יש מי שחושב שאין לי חיים. מי שחושב ככה לא מבין מהחיים שלו. באמת העומס רב מאוד, אבל איך זה שכל כך בא לי להיות שוב בהריון? בדיוק אתמול מישהי שאלה אותי אם אני לא מתה כבר לחזור לשוק העבודה. אם לא חסר לי אתגר אינטלקטואלי. גידול ילדים הוא בהחלט אתגר אינטלקטואלי ראשון במעלה. ואני לא אחת שחלמה מאז ומתמיד להיות אמא. אחותי, הייתי בדיוק, אבל בדיוק, במקום שבו את נמצאת עכשו ושאלתי את אותן שאלות. זה טוב שאת שואלת. חיזקי ואימצי.
ומותר גם לא לעשות ילדים אם מגלים שלא מוכנים להשקעה. זה הרבה יותר ראוי להערכה בעיני מאשר לעשות ילדים ואז לגלות שזה מפריע לך בחיים.

מה, אני באמת לא אשן? ולא יהיו לי חיים? והסקס ילך קיבינמט?

מרבית הסיכויים שכן

לפחות בשנה הראשונה.

לי יש תינוק ראשון בן שנה וחודש ורוב הזמן ההורות היא תענוג.
דווקא כל ה"שטויות" שהזכרת הן בכלל לא מה שהיה לי קשה, אלא פחדים ברמות שלא הכרתי לפני ההורות.

אני חושבת שאם מגיעים מוכנים ועם קצת מזל (ילד בריא, אמא בריאה וכן הלאה) אז השנה הראשונה היא אחלה.
מוכנים מבחינתי זה:
גרים קרוב לאנשים אהובים.
מתפנים לזה- לא עובדים מחוץ לבית לפחות בשנה הראשונה.
מגדלים "באופן טבעי"- זאת אומרת הולכים עם התינוק. (ההורות המקובלת היא מאבק מתמיד בתינוק וזה מתיש)
ושוב- קצת מזל לא מזיק

שליחה על ידי ע* » 05 יולי 2009, 07:04

אני דווקא שמחה שנהייה באופנה לדבר על זה ולספר על זה.
לי האימהות קשה והעובדה שאני יכולה לקטר על זה עם חברות שהן אימהות צעירות ולשמוע מהן קיטורים נגדיים ,ולצחוק על זה ולבכות על זה - זה מציל אותי מדיכאון אחרי לידה.
לגדל ילדים זה מדהים אבל גם אינטנסיבי וקשה ,אני באופן אישי מרגישה שהאחריות שרובצת על כתפיי מאז שנהיית אמא ממש חונקת אותי, אבל בכל ביוץ אני ממש צריכה להחזיק את עצמי שלא לעשות את ילד.
אולי זה קשור לכך שאנחנו דור ש"מגשים את עצמו" ו"ההגשמה" הזו קצת מתעכבת כשיש פעוטות, אמא שלי התחתנה והקימה משפחה בגיל 18 ואני לא חושבת שהאחראיות הייתה לה כל כך כבדה כמו לי ,פשוט כי היא לא טעמה את החיים העצמאיים חסריי האחריות שאני חוויתי עד שנולד בני.

אני באמת לא אשן? ולא יהיו לי חיים? והסקס ילך קיבינמט?
הכל נתון לבחירתך.
תמיד תוכלי להזמין בייביסיטר שתטייל עם התינוק לכמה שעות ותתן לך ולבעלך זמן לסקס ושינה, השאלה היא אם תרצי את זה.
אנשים מאוד אוהבים לקטר על כל הדברים האלו, אבל שוכחים שהם בחרו אותם, ושברוב המקרים יש אלטרנטיבה.

בתור אמא לילד בן שלושה חודשים - נכון, אני ישנה פחות מפעם, אמצעי המניעה שלי כרגע הוא התנזרות ואין לי הרבה זמן איכות עם הבעל - אבל כיף לי כמו שלא היה כבר שנים.

תודה על הדף ועל השיתופים.
רלוונטי לי מאד (תמשיכו..! (-:)
ואם אפשר להוסיף שאלה,
איך מכילים את הפחדים? גם זה, נראה לי, השתנה בגלל טונות המידע שאליו נחשפים היום, מציאות שלא היתה קיימת בעבר.
הרי אנו יודעים בדיוק מה אחוזי הסיכויים לכל מחלה ומום, כל רגע צצות עוד ועוד תכניות דוקומנטריות שמלוות ילדים חולים במחלות קשות, מבצעי התרמות לעמותות שונות ומשונות, לא מפסיקים להסביר מה צריך לאכול ומה צריך לעשות כדי למנוע מומים, מחלות, תסמונות, ושאר צרות...
איך מצליחים לצלוח בשלווה את גלי האינפורמציה המחרידים האלה שמאיימים להטביע?
ואני לא אדם היסטרי וחרד, להיפך, זה פשוט קופץ עלי מכל כיוון מהרגע שהתחלתי להתעניין בנושא, נראה שכמעט בלתי אפשרי לעבור הריון תקין, ללדת תינוק בריא ולגדל ילד בצורה סבירה ללא כל מיני קטסטרופות וזוועות מסוגים שונים.
איך מתמודדים עם זה? זה כל כך מאיים עלי כרגע, שאני מוצאת את עצמי שוכחת את כל הטוב והשמחה והאושר שהמחשבה על תינוק גורמת לי ושוקעת בפחדים.

הנשמות הטובות

וגם זה
כל מיני אמהות שרואות את הילדים 3 שעות ביום מתלוננות כמה קשה להן בחיים.

מה שאת מתארת זה בדיוק אחת הסיבות העיקריות שאנחנו נמצאים (לפחות אני אבל יש לי הרגשה שלא רק) דווקא באתר הזה.
בהרבה מקומות באמת נהוג שילדים זה סבל כי כל הזמן את צריכה להאבק בהם ולהרגיל אותם ולחנך אותם ולקנות להם ולשלם עליהם ועוד ועוד.. ודווקא פה הגישה היא אחרת. יש פה מרגיעון אחד של אורנה שפרון שאומר שלחיות עם הילדים שלך בבית זה לחיות עם אנשים שצריך להתחשב בהם להתפשר איתם וכו' (לא זוכרת את הניסוח המדויק) וזה בדיוק מה שאני מחפשת בבאופן. את החשיבה הזאת של איך להיות עם הילדים ולהנות, את ההתפתחות שזה מאפשר לך ואת הגישה החיובית לכל העניין הזה.

אז מה שאני מציעה לך זה להתרכז במידע החיובי שיש על ילדים במקום בכל הפסולת. לסנן לסנן ולסנן. זה תהליך שלי קרה אחרי הלידה אבל אם התחלת קודם זה אפילו יותר טוב..

לא שלגדל ילדים זה תמיד פיקניק אבל כל ההפחדות האלה לדעתי הן באמת מטביעות.
אני אישית בחרתי לדבר על העניין רק עם אנשים מהסוג שלא עסוק בקיטורים..

לפני קצת יותר משנה, כמה נשים בעבודה שלי נכנסו להריון ראשון, בערך באותו זמן (מכירים את "גלי ההריון" האלה, שפתאום נדמה שכולם מסביב בהריון?). מיד ראיתי איך הן מוצפות בנבואות זעם והפחדות. נכון, זו אופנה, פעם כולם היו מספרים כמה זה כיף ו"שוכחים" להגיד כמה זה קשה. היום טוחנים במוח כמה זה קשה, ושוכחים להגיד לך שזו האהבה הגדולה והחוויה העמוקה של חייך. אז הנה, סיפרתי.

נור יקרה, יש לי כמה תובנות בעניין בתור אמא לילדים ממש גדולים:

כן, לרוב הנשים הסקס הוא מילה מגונה בשלב הראשון של האמהות. זאת בעיה? תסתכלי פעם על כלבה או חתולה או ציפור ותראי שממש לא מעניין אותם מסקס כשהגורים/גוזלים זקוקים להן.

כן, אמא בשלב הראשון היא מוזנחת ולא מעניין אותה שום דבר חוץ מהיצור הזה שבזרועותיה. לכי שוב להסתכל על כלבה ותראי איך היא נראית בשלב ההנקה. רזה מדי, הציצים מתדלדלים בין רגליה והיא מוזנחת (אלא אם מישהו אחר מטפל בה). תסתכלי על צמח המוציא פרי. כל האנרגיות שלו מופנות לכך. שאר גופו הולך ונובל. האם זה מעציב? תלוי ברמת המודעות וההבנה של תהליכי החיים והמוות. בכל מקרה, כל פעם שתכנסי להריון, תתמלאי באנרגיות לצורך הזאטוט שבדרך.

יש להניח שאת תהיי אמא כמו שהיית לפני. אם את אוהבת לשרוץ מול הטלויזיה או לבלות בקניונים- זה מה שתעשי גם יחד עם ילדייך. אולי התחנות ישתנו אבל לא עצם הבהיה. אם את אוהבת ללכת למוזיאון או לטייל- לשם יבואו גם ילדייך איתך.

ככל שהילדים גדלים, כך מתפנה לך מקום גם לעצמך, לבעלך, לחברים ולתחביבים. אם זה חשוב לך, את תמצאי לזה זמן ומקום. אבל תזכרי- לא בשלב שהילדים קטנים מדי (את כבר תרגישי מתי זה מתאים). מי שממהרת לחזור לענייניה הקודמים, עלולה לגרום לסבל לעצמה ולילדיה.

אני מוצאת שזה דווקא מאד חשוב לספר על הקשיים ולהעביר את המידע ל"מבכירות" (סליחה על מונחי הרפתנות שלי). פעם נהגו לספר רק דברים מופלאים ואז כל מי שילדה- חטפה הלם מהקשיים הלא ידועים. אני מניחה שהיו הרבה יותר מקרי דכאון כתוצאה מכך וגם הרבה רגשי אשמה מתוך מחשבה שאצל האחרות זה לא כך. כשיודעים לקראת מה הולכים אז הקשיים נעשים קלים יותר וגם ההבנה שזה לא לנצח.

בעל שמפלרטט בזמנים האלה במקום לטפל בך ולתת לך אנרגיות, לא ראוי לך. יש גברים שנבהלים מהמצב (אולי גם להם לא סיפרו מה הולך להיות) ומתנהגים כמו ילדים שבורחים מסיטואציות לא נוחות. אם הגבר הוא גבר (במובן הבוגר של המילה)- הוא לא יעלה זאת על דעתו. תסתכלי על זוג ציפורים המגדלים את גוזליהם ואת התנהגותו של הזכר. גבר אמיתי!

בהורות כמו בחיים יש הכל מהכל
אבל אין שום דבר שיכול להשוות להרגשה שלראות את התינוק (או הילד שלך יותר מאוחר) מחייך.
לפעמים אני מתגעגעת לחיי הרווקות שלי אולי אבל בחיים, בחיים לא הייתי מוותרת על המשפחה שעשיתי עם הפרטנר שלי, יכול להיות קשה ומתסכל לפעמים אבל צריך לזכור רק לצמוח מהחוויות האילו ולגדול איתן ,
וכן אפשר להראות גם לא מוזנחת וממש סבבה אחרי לידה, אולי לא ישר אחרי כן..... אבל אחרי כמה חודשים
בקיצור ... פשוט להתמקד בדברים הטובים של ההריון וההורות יש מלא וזה מאוד ממלא...

וואו.
טוב, אני רק בתחילת ההריון (אם כי זה מרגיש כמו שנים) ככה שאין לי תובנות עמוקות לגבי איך זה יהיה ומה יהיה וכו וכו. אני די שמחה לשמוע כמה זה "קשה ובלתי נסבל" לגדל תינוק. או תינוקת. זה דווקא מאוד מרגיע אותי. מאוד עוזר לי לדעת שלכולן יש את אותן פחדים, ובעיקר מכין אותי לקראת הדברים ה"נוראיים" שיבואו, זה נותן לי אפשרות להיות מודעת לבעיות ובתקווה שגם לפתור אותן. כל מה שאני יכולה לעשות כרגע בהתמודדות אם הפחדים\סרטים הרעים הוא פשוט להרגיע את עצמי ולומר לי כל יום שאני אהיה אמא טובה, הכי טובה שאפשר, שבעלי הוא הכי תומך ומבין כי אחרת לא הייתי בוחרת בו, ובקיצור, הכל מילים, מה שחשוב זה לדעת שהכל טוב וימשיך להיות ככה ואף יותר כשתצא או יצא האפרוח...תמימות אופטימית אולי, אבל זה מה שיש

תינוקות די קל לגדל. אחר כך, כשהם גדלים, זה החלק הקשה

חוית ההורות שלי קלה עם יש אישה לדבר איתה,מילים של שותפות ואהבה וחיבוק לב אל לב.
קשה לי רק כשאני בודדה.

ממליצה על הספר הכנה להורות של דיאנה אידלמן.
וכמובן כל העצות והתמיכה שתמצאי פה באתר.

תשמעי, אני חושבת, בתור אמא לשניים, שהחוויה הראשונית, החודש חודשיים הראשונים מאוד תלויים בכמה גורמים:
א. איך הייתה הלידה.
יש חשיבות עצומה למצב הגופני וגם הנפשי שלך בהתמודדות עם הקושי הראשון.
ב. אם יש תמיכה ממשפחה.
ובמילים "תמיכה" אני מתכוונת לתמיכה אמיתית, מעצימה, לא מקטינה ושופטת.
ג. אם יש עזרה והבנה מבן הזוג.

כל השאר ממילא מסתדר אחר כך.
וגם אם כל אלה לא קיימים - אחרי שנה את אדם אחר לגמריי.

תינוקות די קל לגדל. אחר כך, כשהם גדלים, זה החלק הקשה
כרגע עם פעוט מתבכיין שמציק לאח שלו ואין לי כח לשניהם. לא ממש מרגיע אבל יש גם רגעים כאלו. מנגד,

א. החויה של לגדל תינוק (בדרך הבאופנית על כל פנים, אבל כנראה שבכל מקרה) היא חויה בלתי אמצעית מענגת ומופלאה בצורה שאי אפשר לתאר במילים למי שלא חוותה זאת. לא האמנתי על עצמי שארגיש כך כשהייתי במקום בו את נמצאת עכשו.

היי נור
כל מה שאמרו לך יכול להתגשם ויכול שלא, הכל תלוי ביכולת ההתאקלמות שלך למצבים חדשים.
הילד יהרוס לי את הזוגיות, ימנע מאיתנו סקס - אני חייבת להגיד, שהסקס (כמה חודשים אחרי הלידה) משתפר אצלנו מלידה ללידה... יש שם יותר עומק ורגש.
יגרום לי לגודש בחזה (אם אחליט להניק) - רק בשבוע הראשון, אולי קצת יותר.
לא יהיו לנו חיים חברתיים- אנחנו מארחים המון. רוב החברים של בעלי רווקים (יש אחד גרוש)- ואנחנו מארחים אותם לשבת, והם מתים על הילדים. (אלו שלא- כבק פחות קרובים. אבל זה בסדר, ככה החברים שנשארו הם אלו הממש טובים. אני לא אשקר ואומר שזה בדיוק אותו דבר, אבל מצד שני יצא לי, דרך הילדים, להכיר אחלה אמהות מהגן וגם מכאן, מהאתר- שלא הייתי מכירה אם לא היו לי ילדים. אז זה מתקזז (שוב- בהתאם לרמת הגמישות שלך לשינויים)
אני אראה מוזנחת כמו האמא בקריקטורות של דניאלה לונדון דקל (לא שעכשיו אני שיא הטיפוח) - אני ששה ימים אחרי לידה, השיער שלי מסורק וצבוע, הגבות עשויות, וגם השפם. אני לבושה סבבה ולא נראית בכלל כמו סמרטוט. (נראית כרגיל)
הסיבה- ניסיון העבר

. אחרי הילד הראשון באמת לקח לי כמה חודשים להתארגן על עצמי, עם הילד השני הייתי כבר יותר חכמה ולקחתי לי נערה מתבגרת שתחזיק אותם ל-6 ש"ש (שעתיים ביום, יום כן יום לא)- כדי שאתקלח, אתגלח וכו'. עכשיו עם השלישית עדיין יש לי תמיכה מהמשפחה, אבל ברגע שלא לא אהסס ואמצא לי עזרה קטנה בשביל שאהיה פנויה לטפח את עצמי, קודם כל בשבילי. וגם, לאורך כל החודש התשיעי דאגתי להיות במצב טוב (מספרה, גבות וכו').
אני רק אשווע לימים בהם הייתי רווקה צעירה ופוחזת, מקפצת ממסיבה למסיבה ושותה אלכוהול בכמויות מסחריות. - עד לאחרונה לא התגעגעתי, עכשיו אני מתחילה להתגעגע לזה, אבל נזכרת גם כמה ריקים ומדכאים החיים שלי היו, כמה שהאלכוהול היה בסה"כ פיצוי לחור הגדול בתוכי... למסיבות אוכל לצאת שוב כשיגדלו קצת הילדים... הכל זמני.

איך מצליחים לצלוח בשלווה את גלי האינפורמציה המחרידים האלה שמאיימים להטביע?

אני יכולה לספר את הסיפור שלי.
הגמד נולד אחרי שתי הפלות, ובהריון שלו הייתי בחרדות מטורפות עד הדופק, וכל פעם שהיה איזה פיפס לא תקין.
בשלב מסויים אמרתי לעצמי שאני יכולה להמשיך לדאוג ולבדוק ולחקור ולהתעסק בזה (כי תמיד ימצאו משהו. אל תשכחי שכל מה שיודעים על התפתחות עוברים הוא מידע סטטיסטי כי עד לפני כמה שנים לא יכלו להסתכל לשם ממש טוב. אז היום רואים המון דברים שלא ראו פעם ואף אחד לא יודע אם זה אמור להיות שם או לא), או שאני יכולה לקחת רסקיו, לחכות ללידה ולראות שיוצא לי משם תינוק ככל התינוקות האחרים.

לקחתי רסקיו.

לילד יש שתי ידיים, שתי רגליים, שני [הכנס כאן איבר סימטרי אחר] וכל השאר זה מן אללה. אולי הוא לא יהיה הכי חכם. אולי הוא לא יהיה ספורטאי דגול. אולי הוא יהיה על הקשת האוטיסטית. אולי הוא יאהב שירי אירוויזיון. אז מה?
דיה לצרה בשעתה, ומה שלא יהיה - זה מה שנשלח אלינו ועם זה נתמודד.

איך אני שונאת את המילה הזאת, נתמודד. אלו יהיו החיים שלנו. ויהיו בהם רגעי כיף ורגעים יותר קשים, יהיו בעיות ויהיו הפתעות נעימות. וזאת תהיה הדרך שנכיר.
כמו אצל כל זוג אחר, עם או בלי ילדים.

באמת מחוץ לאתר הזה עושה רושם שהילדים קצת מיותרים להורים שלהם וזה כנראה באמת בגלל שהורים בחברה שלנו מצפים להצליח לשלב ילדים בסדר היום שהיה להם עד כה ומה לעשות שילד דורש קצת יותר מכלב
אוי באמת, זה מרגיז! ופה אימהות האתר חתמו פטנט על לאהוב את הילדים. אני לא מצליחה להבין את הרצון לבטל את כל השאר לבדל ביננו לבינם. מה, מי שלא מפשפשת, שולחת לביהס וישנה במיטות נפרדות חושבת שהילדים שלה חשובים כמו חית מחמד. בתור מי שנמצאת בצד " הנכון של המתרס" עדין אני מבינה שמרבית ההורים ( הנורמליים לפחות) אוהבים את הילדים שלהם ורוצים את הטוב בשבילם.
מצטערת לא יכולתי להתאפק.

מי דיבר על אהבה? ברור שכולם אוהבים את הילדים. אני התייחסתי לטענה של פותחת דף זה שהיא שומעת מסביב שהילדים הם מעמסה.
כולם דואגים לספר לי איך הילד יהרוס לי את הזוגיות, ימנע מאיתנו סקס, לא יתן לנו לישון בלילה, יגרום לי לגודש בחזה (אם אחליט להניק) או יגרום לי להיות אמא רעה (אם אתן לו פורמולה). החופשים הגדולים יהיו סיוט בלתי נסבל כי
וגו'.

הי,
אני אמא באופנית (חנ"ב, הנקה עד אינסוף, מנשאים עד גיל 12, ישנים יחד וכו' וכו' הורות מקרבת מחבקת ומתרפקת), ואני אומרת שהורות היא העבודה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. זאת גם העבודה הכי מתגמלת. אבל בלי שום ספק הכי קשה. נפשית ופיזית.
אני אישית לא הייתי רוצה לחיות אחרת. אבל זה מה שמתאים לי אישית ואני בהחלט חושבת שזה לא מתאים לכל אחד או אחת.
וזה אחלה שאת עוצרת לתהות ולשאול ולחשוב. כי נשמע שזה מה שאת עושה וטוב להכנס לכזו החלטה מתוך מודעות של מה את בוחרת.

לפני כמה שנים כתבה בשמת באחד הדפים, הטריק הוא לא לשאול אם אתה רוצה ילדים, אלא אם אתה רוצה להיות אמא/אבא. כאן אולי טמון העוקץ. כי מה זה אומר להיות אמא, למשל? זה אומר באמת התמסרות גדולה, ענקית ממש, בטח בשנים הראשונות. וזה אומר שינוי דרמטי של סדרי עדיפיות בחיים. וזה אומר באמת כל כך הרבה דברים. אולי באמת כדאי לך לשאול אמהות, מה זה אומר להיות אמא, ולבדוק איפה את בתמונה.

ואני מרגישה שזה רלוונטי לשים את הקישור הבא כאן, כתבה שמתארת מחקר של מישהי שבדקה 1]האם יש הורים שמתחרטים שהביאו ילדים לעולם 130715680[/po].pdf . נחשו מה התשובה?

אז כן, יש שמתחרטים, נושא שהיה בטאבו יוצא לאור, ונכון, גם המתחרטים אוהבים את ילדיהם, אבל הם בהחלט מעדיפים את חייהם הקודמים.

חשוב לדעת שילדים זה אומר שינוי דרסטי, דרמטי מטלטל בחיים. החיים אף פעם לא יחזרו להיות אותו דבר. אף פעם. זה משהו שכדאי לקחת כחלק מההחלטה.

ועוד נקודה אחרונה - אני חושבת שמי שחי חיי הורות באופנית, יותר נהנה מההורות שלו, ויותר עושה חיים. אני ככה לפחות.
(בהשוואה לאפשרות שהייתי חיה חיי הורות מודרנית סטנדרטית).

ובכן, גם בבאופן יש מתחרטים, או לפחות מתחרטות.
בין השאר זה קשור בעיני לאופי של ילד. ההורות קשה, תובענית וסוג של אכזרית, ניחא.
אך מה קורה כשלהורה נולד ילד שהוא לא מסתדר איתו בכלל? זה יכול להיות משהו כמו טרור קטן גדול או סתם הבדלים של שוני גדול בין הורה לילד עד חוסר אמפתיה. עכשיו לחיות בבית אחד 20 שנה עם מישהו או מישהו שאת לא סובלת זה די קשה, בעיקר אם את ההורה שלו ותהיי כזו לתמיד.
אחר כך הילדים האלה באים לבאופן ופותחים בלוגים על יחסם של ההורים אליהם, אך לעיתים כל מה שיש שם זה חוסר כימיה, חוסר תקשורת או תקשורת מאד לקויה וצער עמוק על שהואלת להביא את הילד הזה לעולם לא כי הוא רע, אלא כי את אישית לא ממש מסוגלת להתמודד עם מה שהוא מביא איתו. איכשהו אנחנו חיים בעולם שזה נראה לנו יותר ויותר טבעי שאנשים ירגישו ככה לגבי מעסיקים ומועסקים שלהם, לגבי השכנים שלהם, לגבי הזוגיות שלהם, אבל לא לגבי ההורות, כי ילדים והורים לא בוחרים. ובכן היו תקופות בהיסטוריה שגם בן זוג לא בחרו ועדיין אנשים לא החליפו (כמעט, אם לא היו שלמה המלך) אנחנו חיים בתקופה כל כך חד פעמית, הכל אפשר לזרוק, להחליף, לשנות, לבחור כמו מדף על הסופר. ילדים לא? אה, חבל מאד.
אישית, הייתי שמחה לחזור ללפני, ומסתפקת באחד למרות שברור לי שזה עוול עבורו. עושה הכי טוב שמצליחה. בימים טובים זה הרבה.

יש איזה אשה אחת שכל פעם שאני פוגשת אותה מציינת ספק בשלילה ספק בהערצה שאני כולי מתבטלת בגידול הילדים. היא לא מכירה את ההתנהלות שלי עם הילדים (כל פעם שהיא שואלת אותי משהו היא בשוק מהתשובה הבלתי אפשרית מבחינתה ובכל זאת) ובכלל לא יודעת איך אנחנו חיים ועדיין היא בטוחה שכל מה שאני עושה כל היום זה להצחיק, להפעיל, לשמור, לגרגר, להאכיל, שמא ישתעממו, שמא יתבודדו, שמא יעצבו, שמא יפלו, שמא יחלו שמא...
יש לי חיים, אלו החיים שלי, לא רואה את עצמי חיה חיים אחרים, אני חיה את חיי לצד ילדי שחיים את חייהם, משתדלת לא להפריע להם יותר מידי והם מצידם בדרך כלל (כל עוד הם לא רבים איתי על הטלפון כשכבר אני מנהלת בו שיחה פעם ביומיים בערך) לא מפריעים לי כמובן.
מבחינתי חיים עם ילדים (אני לא מגדלת אותם, מה הם קקטוס?) אלו החיים הכי מספקים ומתאגרים שיש. חיים עם היצירה הכי חשובה שיצרתי מימי.

ול יום רע במיוחד הייתי ממליצה לך בחום גדול מאוד על אלה לי לה שאמנם צעירה בגילה אבל עושה פלאים עם ילדים. היא אשה עם כישורים מדהימים ויכולות אדירות. איך אני אגדיר אותה? יועצת התנהגותי להתנהלות עם ילדים.

הקישור תוקן.

_איך אני שונאת את המילה הזאת, נתמודד. אלו יהיו החיים שלנו. ויהיו בהם רגעי כיף ורגעים יותר קשים, יהיו בעיות ויהיו הפתעות נעימות. וזאת תהיה הדרך שנכיר.
כמו אצל כל זוג אחר, עם או בלי ילדים._
מקסים.
גישה טובה לחיים

א. ההורות היא סוג של מסע : יהיו רגעי שיא בהם תעמדי בראש ההר. תגידי לעצמך : "וואוו היה שווה ..."
יהיו רגעי שפל בהם תשבי סחוטה בפינה אפלה , וכל מה שתרצי יהיה לחזור לנקודת המוצא . ולוותר על הכול.
יהיו שלבים במסע בהם הדרך לא ברורה ואין לך מושג איך מחזיקים את המפה .
יהיו שלבים בהם תובילי ותדריכי אחרים במסלולים שאת כבר יודעת בעל פה.
את תגלי במהלך המסע המון על עצמך והרבה על העולם , ובמהלכו תשתני אלפי פעמים , תפלי , תקומי , תעופי ותינחתי.

ב, הורות , כמו כל דבר אחר בחיים , כרוכה בוויתורים .
כדאי לזכור : כל בחירה בחיים היא וויתור על אלפי בחירות אחרות.
גם מי שיושב במרפסת ושותה קפה , מוותר באותו רגע על אופציות לא פחות טובות.
את תחליטי בעצמך על מה את מוותרת כדי להיות אמא כפי שאת רוצה .

ג. מהצד האישי שלי : רגעי הסבל שחוויתי במהלך ההורות היו :
הקאות מזעזעות ועייפות הורסת בתחילת הריונות.
כאבי הלידה.
פטמות סדוקות בתחילת ההנקה.
זה סבל זמני של שעה עד חודשיים וזה שווה את שאר המסע.

אבל וויתורים היו הרבה :
ב10 השנים הראשונות שלי כאמא
לא קראתי שום דבר שיותר כבד מפרוספקט .
לא ציירתי ולא כתבתי .
מצד שני המשכתי להתעמל. והשקעתי הרבה בזוגיות.
אלו לא היו החלטות מודעות זה פשוט קרה לי....
במבט לאחור אלו היו החלטות טובות עבורי : לצייר ולקרוא אפשר גם בגיל מבוגר .
הרבה יותר קשה לשקם גוף גמור או קשר שנהרס.

ד. לוותר זה בהחלט לא למחוק את עצמך .
אם אמא עוברת תקופה של יותר מחודש-חודשיים שבהם היא :
או הרוסה כל הזמן מעייפות ,
או חסרת חשק מיני ,
או עצבנית מעל למה שהייתה קודם .
או עצובה בצורה שלא הייתה רגילה אליה .
הרי שאלו נורות אזהרה מהבהבות ! זה לא צריך להיות כך! משהו צריך להשתנות!

לכל האמהות שדואגות לאפרוחים

האם קיימת נקודת זמן קסומה בה הילדים הופכים להיות אחראים על מעשיהם...?
זהו שלא. לעומת זאת, יש נקודת זמן מופלאה שבה אנו ההורים הופכים רק לצופים
בחיים של ילדיהם. רק מושכים בכתפיים ואומרים: "אלה החיים שלהם". בלי להרגיש
כלום...?

כאשר הייתי בשנות העשרים שלי, המתנתי בפרוזדור בבית-חולים שהרופאים יתפרו פצע
בראשו של בני ושאלתי: "מתי אפסיק לדאוג?", האחות אמרה: "כאשר ייצאו משלב
התאונות". אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר.

כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי ישבתי על כיסא קטן בכיתה ושמעתי כיצד אחד מילדיי
דיבר ללא הפסקה תוך כדי הפרעה לשיעור ובתזוזה מתמדת. כמעט כאילו קראה את
מחשבותיי אמרה לי המורה: "אל תדאגי, כולם עוברים את השלב הזה. אחריו תוכלי
להירגע וליהנות מהם". אמי חייכה קלות ולא אמרה כלום.

כאשר הייתי בשנות ה-40, העברתי את ימיי בהמתנה שהטלפון יצלצל, שכלי-הרכב יחזרו
הביתה, שהדלת תיפתח. חברתי אמרה לי: "אל תדאגי, בעוד מספר שנים תוכלי להפסיק
לדאוג, הם כבר יהיו מבוגרים". אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר.

כאשר הייתי בשנות ה-50 שלי, הייתי עייפה והמשכתי להיות פגיעה. עדיין דאגתי
לילדים שלי, אבל כבר נראה קמט חדש על מצחי, כמובן שאי-אפשר היה לעשות כלום
לגביו...אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר.

המשכתי להתעצב בכישלונותיהם, להצטער על דברים שהעציבו אותם ולהזדהות איתם
באכזבותיהם. חבריי אמרו לי שכאשר ילדיי יתחתנו, אוכל להפסיק לדאוג להם ולחיות
את חיי. אני רציתי להאמין להם, אבל נזכרתי בחיוך הקל של אמי ושל הנסיבות בהם
הוא צץ.

"את חיוורת בתי, את בסדר? משהו מדכא אותך?" האם בהיותנו הורים נידונו לחיים של
דאגה? האם הדאגה לילדים נמסרת כמו לפיד מאחד לשני כדי שתאיר את דרך החולשות
האנושיות והפחד מהלא מוכר? האם הדאגה היא קללה או תכונה עילאית שמעלה אותנו
לנקודה הגבוהה היותר בחיי בן-אנוש?

יום אחד, אחד מילדיי התרגז מאוד עליי. אמר לי: "איפה היית, מאתמול אני מתקשר
ואף אחד לא ענה לי !!! דאגתי מאוד."
ואני רק חייכתי קלות ולא אמרתי דבר. הלפיד נמסר...

את הכתוב מעלה קיבלתי במייל ומצאתי לנכון שיש מקום לשלב אותו כאן.

וואו!

לא הייתי כאן יומיים (התפגר לי ההרד-דיסק), ובאמת שלא ציפיתי למצוא בדף כל כך הרבה תשובות, שיתופי חוויות ורעיונות... אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. אני אנסה לעשות קצת סדר בראש ולעלות על הדף את מה שעולה במוחי בעקבות קריאת התגובות.

אני חושבת שמה שהכי מפחיד אותי באימהות זו לא חוסר שעות השינה וכדומה, אלא הפחד להתבטל בפני הילדים שלי. אני פוחדת להפוך להיות "אמא של". שלא יכירו אותי בשמי. שהקשר שלי לעולם יהיה רק דרך הילדים שלי. אמא שלי היתה כזאת. היא עבדה בחצי משרה, אבל את רוב זמנה היא הקדישה לגידול שלושת הילדים שלה (אני ואחיי). בתור ילדה תמיד רציתי שהיא תעשה עוד דברים מגניבים בחיים שלה, ולא תכרכר סביבנו כל הזמן. כשהתבגרתי, טענתי שאני רוצה ילדים אבל "להיות האבא", כלומר לחוות את ההורות דרך ההתנהגות של האבות בימינו, שאמנם מעורבים בגידול הילדים אבל לא טוטאליים כמו האימהות (כמובן שאני מדברת בהכללה, ומתייחסת רק לאבות ולאימהות סביבי ולא לכלל ההורים). אני מרפרפת מדי פעם על פורומי הריון ולידה בתפוז, וחצי מהכינויים שם זה "אמא של ליאב", "אמא של עידו", "שני של רוני" וכדומה. אני לא רוצה להיות כזאת. באמת שלא (אני לא שופטת אף אחת שבחרה כן את הדרך הזו, שלא תחשבו לא נכון. אני רק אומרת שלי זה לא מתאים).

אני מזדהה עם "מהססת", לגבי שלל הסכנות שמלעיטים אותנו בהן. בקושי חלפו להם חודשיים של נסיונות (וגם הם לא ממש אינטנסיביים, אני בעיקר מסתמכת על ההכרה שלי עם גופי), ואני כבר פוחדת משלל בעיות פוריות. כמעט שאלתי את בעלי אם יש לו בעיית זרע ואולי כדאי שיבדוק... למזלי בלמתי את פי. נוסף על כל הצרות, אמא שלי עובדת בתחום החינוך המיוחד, אז נתקלתי במהלך חיי במספיק מקרים קשים. הפחד שהילד שלי יהיה כזה הוא משתק.

שאלה לגבי הדרך ה"באופנית" ו"להקשיב לתינוק". מצד אחד, אני רואה כאן הרבה ביקורת על הנסיון לחנך ילדים ולעצב אותם בצורה המתאימה לחברה. מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו. אני מבולבלת. אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה... מה היו הרשמים שלכן בנוגע לסוגיה הזאת?

לאלו שהעלו את הדיסוננס בין ילד חדש במשפחה לבין הנסיון להמשיך את החיים כרגיל, אני מסכימה לחלוטין. בעצמי אני לא מבינה כיצד משרד הבריאות יכול להמליץ על הנקה, ומנגד משרד התמ"ת לא מאריך את חופשת הלידה לנשים. הרי אם אחזור לעבודה שלי, שהיא עבודה אינטנסיבית במשרה מלאה, כיצד אוכל להניק? ועוד משהו לגבי הנקה: אני מודעת לעובדה שהנקה זה חשוב וכו', אבל היא לא מסתדרת לי עם הרצון לשוויוניות בו אני דוגלת. כשם שאני ובעלי חולקים את מטלות הבית, אני ארצה שגם נחלוק את מטלות הטיפול בתינוק. לא ארצה שהכל ייפול עליי. אבל איך אוכל לחלק את המטלות ביננו וגם להניק? שאיבה יכולה להוות פיתרון נקודתי למצבים מסויימים, אבל לא פיתרון של קבע.

אלו המחשבות שלי בינתיים...בטח יהיו עוד.

אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה... מה היו הרשמים שלכן בנוגע לסוגיה הזאת?
גם אני חשבתי שאתן לילדיי להתנהל יותר ב"חופשיות"...
היום אני חושבת שיותר נכון לנסות ולראות מה הילד צריך - וזה ממש לא תמיד חופף למה שהוא רוצה ולספק לו את זה, או לעזור לו להשיג את זה.
הדוגמה של שעת השינה היא מצוינת, כי אם אתן לילדה שלי ללכת לישון "מתי שהיא רוצה" צפויים לנו ערבים מענים שבהם היא מייללת, צורחת, משתוללת ולא מבינה למה היא כל כך אומללה.
היא צריכה לשכב לישון כשהיא עייפה אבל לא עייפה מדי, ומתפקידי כאמא לכוון אותה למיטה בשלב הזה. יש, כמובן, אינספור דרכים לעשות זאת - חלקן נעימות וחלקן פחות - אבל הפואנטה היא שיש גבול דק מאוד בין חופש להזנחה.

ועוד משהו לגבי הנקה: אני מודעת לעובדה שהנקה זה חשוב וכו', אבל היא לא מסתדרת לי עם הרצון לשוויוניות בו אני דוגלת. כשם שאני ובעלי חולקים את מטלות הבית, אני ארצה שגם נחלוק את מטלות הטיפול בתינוק. לא ארצה שהכל ייפול עליי. אבל איך אוכל לחלק את המטלות ביננו וגם להניק?
לי יש היום תפיסה אחרת של שיוויוניות.
חשוב לי להיניק.
מי שמיניקה "כבולה" לילדים. אין דרך אחרת.
גם ילדים יונקים לרוב יותר צמודים לאמא וכתינוקות רבים מהם לא תמיד יסכימו לעשות דברים עם אחרים.
בשבילי זה עונג וזכות גדולה.
אני חושבת שלחלק את המטלות שווב בשווה עם סרגל זו קצת צרות אופקים.

כאישה, יש לך יכולת להעניק לעצמך ולתינוק משהו שבעלך לא יכול.
לוותר על זה בשם אידיאולוגיה של שיוויוניות - בעיניי מפספס את העניין.

הפחד להתבטל בפני הילדים שלי. אני פוחדת להפוך להיות "אמא של"
נור, את תהיי מי שאת ואין לך מה לפחד. יכולה להגיד לך שאני עשיתי את הבחירות שלי מתוך רצונותי האישיים. אף פעם לא הצגתי את עצמי כ"אמא של" בלי לציין את שמי, אבל אם מישהי מוצאת שיותר מתאים לה אחרת- למה זה מפריע לך ?
ואולי תגלי שאת בעצמך תסתכלי על הדברים אחרת כשיוולד לך ילד? לא הייתי מציעה לך להחליט מראש איזו מין אמא תהיי, תני לעצמך לזרום עם התגליות החדשות. תנסי לשחרר שליטה ופחדים (אני יודעת שזה קשה).

לאלו שהעלו את הדיסוננס בין ילד חדש במשפחה לבין הנסיון להמשיך את החיים כרגיל, אני מסכימה לחלוטין.
אין "חיים כרגיל" אחרי הלידה. ככל שתביני זאת מוקדם יותר, כך תופתעי פחות. עזבי את הממסד בצד, אין מה לצפות ממנו (ולכן גם לא להתאכזב). את כבר תמצאי לעצמך את הדרך הפרטית שלך, כל עוד תהיי רגישה למה שעובר עליך.

אגב, לדעתי שאיבה לצורך הנקה שונה מאד ממהנקה עצמה על כל הכרוך בכך אבל זה אפשרי כמובן.

בעיניי, גם כמשקיפה מהצד. חוויית ההורות היא סבל. מתמשך. עמוק.

אבל...
גם התואר הראשון היה סבל.
השרות הצבאי שלי נע בין תקופות מדהימות נשגבות ממש לתקופות איומות של סבל.
קורס השחייה שלי לווה בהרבה שעות של סבל.

וכן הלאה.

הנקודה היא שלא חייבים לייפות דבר. ודי הגיוני שהחווייה ההורית היא קשה ותובענית ועגומה למדי, בטח שבשנים הראשונות. ודווקא טוב שמדברים על זה.
נכון שיש שמחה וזה מתגמל ואין כמו ילדים בעולם, וכן הלאה... יופי טופי, תכלס' היום-יום נדמה קשה שבא למות.
לפחות ככה זה נראה מהצד.

ואין פטורים באמצע. ואין הסרת אחריות לשבריר שנייה. ואין חיים.
בטח לא בשנים הראשונות.

מבחינת להביא או לא.. זה אינדיבידואלי.
לא חייבים.
אני חושבת שחלק מהסבל והמצוקה שיש בסיפור הזה זה שאין ברירה. כאילו שלהביא ילדים זה מאסט, ולא רק אחד שלא יהיה לבד אלא כמה. רצוי שלושה. וכלב. בכל זאת שילמדו לחיות עם חיות. החיות.. ;- )

ואם מביאים - אז כמו צפרדע שלומדים לבלוע, יש מקום להתמודד עם הקושי של השנים הראשונות - בתקווה להנות כל שאר החיים מהחמודים האלה (לדעתי עיקר הקושי והסבל שאת מדברת אליו נעוץ בשנים הראשונות).

ואני גם חושבת שמרחוק דברים תמיד נראים יותר מאיימים ממה שהם בתכלס'.

נור,
גידול תינוקות/ילדים זו אכן משימת חיים. אין צודקים מוחלטים, ואין טועים מוחלטים. כל אחד מגדל לפי השקפותיו/ רעיונותיו/ הדרך בה הוא גדל או לחילופין ההיפך מהדרך בה הוא גדל.
כמו בכל משימת חיים, זו משימה ארוכת טווח וקשה.
צריך לדעת + להבין + ליישם את כל אישיותך והשקפותיך בגידול הילדים, וצריך לדעת שאת לא מושלמת ולכן, גם ילדייך לא מושלמים.

צריך לדעת לסלוח. לעצמך ולסובבים אותך.
לגבי להפוך להיות "אמא של..." . זה תלוי רק בך ובשלב שבו תהיי.
עד לא מזמן, אפילו פה באתר, הייתי בכינוי אחר, ..._אמא ל3. בשלב מסויים, החלטתי שלא כך אני רוצה להציג את עצמי, וזהו. הדף נמחק ודף חדש נפתח (תרתי משמע)
אז נכון, שהרבה פעמים קוראים לי: אמא של... , אבל מצד שני, גם אני לא זוכרת כלכך שמות, אז לזכור את כל השמות של האימהות מהגן? מספיק לזכור את שם הילד...
(ואחרי שלוש לידות הזכרון בכלל לא משהו...)
יש הרבה מידע כיום, אולי יותר מדי. צריך לדעת לסנן. המידע נועד להכין את האמהות העתידיות ולא להשאיר אותן בריק... (דבר שגורם להרבה חרדות ודכאון אחרי לידה, שבנות מגלות, שהרגשות שלהן והמציאות הקיימת שונה מהאידיליה שלה ציפו והן חושבות שמשהו לא בסדר אצלן)
לסיכום
אני לא מצטערת שילדתי (לפחות לא היום. אתמול היה סיפור אחר...

). אני אומרת, תנסי אחד. מקסימום, תשארי רק עם אחד.
ולגבי ההנקה ושיוויון הזכויות/מטלות - אני מניקה מלא (בלי תוספים או שאיבות), ופשוט מסנג'רים את הבעל, שיביא את התינוק... החיבור להנקה אצלי היה כלכך חזק, שלא רציתי שיתערבו לי בו.
שלך,
ה פולניה

אבל איך אוכל לחלק את המטלות ביננו וגם להניק?
להניק זה הרבה יותר קל מלתת בקבוק. תשאלי את כל המניקות באתר. לא קמים באמצע הלילה ונסחבים עד המטבח, לא מודדים כפיות ומיליליטרים, לא מרתיחים בקבוקים, ולא דואגים כל הזמן אם אכל מספיק או לא.
פשוט מביאים אותו למיטה ושולפים.
וגם לךא צריך להסחב בחוץ עם קיטבג מלא בקבוקים וקופסאות. יש ציצי.
כל כך קל , כל כך נוח. באמת.

לגבי הבעל -
את צודקת, כדאי שתהיה חלוקה. מה דעתך שאת תניקי והוא יעשה אמבטיה? אני מכירה סיודר כזה בהרבה משפחות.
או - את תניקי, והוא יחזיק לגרפס? או יחליף חיתול? או ירדים בטיול בחוץ?

וחוץ מזה ההנקה המלאה היא רק בחודשים הראשונים. אחר כך משלבים ארוחות של פירות וכדומה, ואת זה כבר האבא גם יכול לעשות

שלא כמו בקבוק, הנקה אפשרית כמעט בכל תנוחה , למי שלא מתביישת אז גם בכל מקום, ובדרך כלל את לא צריכה להפסיק את מה שעשית קודם. ישבת עם חברה - אז תחברי אותו לחלב ותמשיכי לשבת עם החברה, אפילו לא צריך לקום.

ככה זה בעיני.

שליחה על ידי פלו* » 08 יולי 2009, 01:35

מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו. אני מבולבלת. אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה... מה היו הרשמים שלכן בנוגע לסוגיה הזאת?

יעניין אותך לקרוא שלושה דפים:

מהו עקרון הרצף
עקרון הרצף
ואיך דווקא התפיסה הזו נמנעת מ-התרכזות בילד

שליחה על ידי פלו* » 08 יולי 2009, 01:39

ועוד קצת בשביל הכיף

איך מיישמים את עקרון הרצף בחברה מודרנית
ספקות לגבי תקפות עקרון הרצף
הפסיכולוגיה עוקרת את הרצף

ועוד ועוד ב- מדור עקרון הרצף

לא קראתי את הדף, רק את מה שאת כתבת ולכן אם אני חוזרת על מישהי, אני מצטערת.

חוויית ההורות תלויה לחלוטין באיך את ובן זוגך מקבלים אותה. אני רואה את ההבדלים בין זוגות ולפעמים בא לי לצעוק: רק תסתכלו על זה אחרת!! כשרואים את זה בתור חוויה חד פעמית (כי באיזשהו שלב זה יהיה חד פעמי - לא נוכל להרות יותר ולהביא ילדים ושלנו יהיו גדולים) ומבינים שהגילאים ה"קשים" (הקטנטנים והתלותיים) זמניים, מנסים אשכרה להנות מכל רגע ורגע ולמצות. מה גם שהורות זה אחד התפקידים האינטלגנטיים שכלית ורגשית ובשילוב עם זוגיות המבוססת על שיתוף אמיתי זה אחד מקרשי הקפיצה הגדולים ביותר שיש לנו בחיים. אצלנו ההורות עשתה רק טוב לסקס (אנחנו הורים ל - 4 בחנ"ב) - ההתגנבות הזו, החיפוש אחר מקומות בבית "לעשות את זה" (במיטה המשותפת יש גם ילדים גדולים), הציפיה (לפעמים נורא רוצים עכשיו-עכשיו אבל צריך לחכות שהילדים ילכו לישון או שנצא מהבית, או או או) להגיע לזה כבר מאוד עוררה, חידשה וריעננה את הסקס ביננו. לפעמים מביאים שמרטפית ונוסעים בלילה סתם לאיזה פרדס "לעשות את זה". זה מדהים איזה דברים לא צפויים (מבחינתי. לא חשבתי בחיים שבגיל כזה עם 4 ילדים אני ארוץ לעשות סקס פרדס בלהט ותשוקה של נערה בת 18) הביאה איתה ההורות לחיינו וכמה טוב היא עשתה לנו. תכל'ס - אם את ובן זוגך רואים בזה חוויה בלתי רגילה המשמשת קרש קפיצה, היא באמת תקפיץ אתכם בכל תחומי החיים. ככה זה אצלנו ואני מקוה שכך ימשיך.

אולי איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל כי אנחנו מצפים להינות כל הזמן, ופעם לא היתה לאנשים ציפיה כזאת מהחיים?

מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו. אני מבולבלת. אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה... מה היו הרשמים שלכן בנוגע לסוגיה הזאת?

אני חושבת שהכל תיאוריות ללא קשר למציאות הייחודית שלך. אנחנו אומנם מנווטים לא פעם את דרכנו לפי התיאוריות (הידועות), אבל רק כשיש מציאות לעבוד אתה.
לדעתי, ברגע שיהיה לך תינוק בידיים, הכל יירד לקרקע, ואז גם תוכלי לפעול על פי רגשות, חושים ואינטואיציות, שחזקים מאוד בשלב הזה עם תינוק טרי, ורק אז לשלב אותם עם תיאוריות לתמונה שלמה.
זה תופס גם לגבי מה שכתבת על ההנקה. אפשר לטוות תיאוריות מכאן ועד הודעה חדשה על שוויון, אבל בזמן אמת, אם כל הגוף שלך יצעק שאת רוצה להניק, תצטרכי לעשות את שיקולייך מחדש. ערך השוויון לא ייעלם, רק יקבל צורה אחרת.

ג'וניפר - אמנם זה היה מזמן במעלה הדף, אבל התרגשתי ממה שכתבת.

טרה - גריינתי.

מה, אני באמת לא אשן? ולא יהיו לי חיים? והסקס ילך קיבינמט?
זה לא חייב להיות ככה. יש לי ילדה בת שנה ורבע, ומה אני אגיד לך, החיים יפים

היתה לי לידה מעולה (כן, גם כואבת. אבל חוויה מהממת, בכל המובנים), קיבלתי הרבה עזרה אחרי הלידה, אישי לקח חופשה ארוכה ונשאר איתנו הרבה זמן, היה לנו babymoon (כמו ירח דבש אבל לתינוק) מצויין. אני אוהבת להניק, אני אוהבת להיות איתה וללמוד לאט לאט להכיר אותה, לצפות בה מגלה את העולם ולגלות אותו איתה מחדש. הימים שלנו איטיים וארוכים, אנחנו מתכרבלות הרבה ביחד, יוצאות לגינה, משחקות ומדברות עם השכנים, מטיילות ומקשקשות. אני ישנה לא רע בדרך כלל - אימצתי את כלל ה"לישון כשהם ישנים" מהרגע הראשון וברצינות רבה, וזהו, באמצע היום (בהתחלה זה היה כל כמה שעות) מנתקים את הטלפון ונרדמים ביחד. החיים איתה רצופים בתענוגות שכבר שכחתי, של מגע רציף (זה לא חשוב רק לתינוקות, זה חשוב גם לנו!) של התבוננות, לימוד וגילוי.
והזוגיות התחזקה פלאים. לראות את שני האהובים שלי ביחד זה אושר צרוף. לראות אותו צומח כאבא, האבא הכי טוב בעולם אם את שואלת אותי, גורם לי להעריך ולאהוב אותו יותר. והגוף שלי, בניגוד לסטריאוטיפים, לא הפך מוזנח אלא נשי וחזק ויפה יותר. הגוף שלי גידל את הבת שלנו בתוכו ומזין אותה כעת, זה יפה וזה מושך וסקסי.

ובקשר להנקה ושיוויון - תראי, גם לי חשוב השיוויון בזוגיות. אבל זה לא יכול להיות שיוויון טכני, אנחנו אנשים שונים ויש לנו העדפות שונות וחיים קשורים אך שונים, ובמקרה הזה גם קשר ביולוגי שונה אל הילדה. ברור שהייתי רוצה בשבילו שגם הוא יוכל להניק, כי זו כזו חוויה נהדרת ומקרבת, אבל להפסיק להניק בשם השיוויון זה שקול בעיני לללדת מוקדם בקיסרי כדי שבן הזוג יוכל לגדל את הפג באינקובטור שקשור לו על הבטן. צריך להבין שלא יכול להיות מעבר חד מההריון - שבו הקשר של העובר הוא כמעט בלעדית עם האמא - לקשר שיוויוני מלא רגע אחרי הלידה. יש את ההנקה, יש את הריח שלך שהתינוק מכיר, וההורמונים שלך שדורשים את קרבתו. התפקיד של בן הזוג בהתחלה הוא יותר לתמוך בך כדי שתוכלי לתת את כולך לתינוק, וזה בסדר. זה זמני וזה עובר, ודי מהר נוצר קשר עצמאי ואחר בין אב מעורב לילד. בקיצור, לא ללכת עם הראש בקיר, זה באמת מתכון להורות מתסכלת

לגבי שלל הסכנות שמלעיטים אותנו בהן.
כמו מול כל שולחן בו מוגשים לך כל מיני דברים .
תבחרי ממה את טועמת,
מה את אוכלת ,
ועל מה את בכלל לא מסתכלת .
למה לך להיות מולעטת ?
בידייך הבחירה במה להתעניין מתוך שלל המידע האינסופי.

אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת.
האם זה חשוב לך להשליט בילד משמעת ? לא לכולן זה חשוב.
למשל לגבי שעת השינה:
אולי יהיה לך חשוב שהוא לא יהיה עייף ועצבני ,
אולי יהיה לך חשוב לתפוס שעה שקטה לבדך בלי שום בקשה ושום מטלה ,
במקרים כאלה את כבר תמצאי את הדרך לארגן לכם את החיים לפי מה שחשוב לך.
ואולי לא יהיה לך בכלל חשוב שהוא ילך לישון בזמן מסויים .
והוא באמת ילך לישון כשייתחשק לו והכול יהיה מצויין ?

אולי איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל כי אנחנו מצפים להינות כל הזמן, ופעם לא היו לאנשים ציפיה כזאת מהחיים?
ייתכן דווקא שהיום ההורות היא יותר כייפית ונעימה מאשר פעם
אבל השיח השתנה .
אולי פעם היה פחות לגיטימי להזכיר קשיים וחולשות . היום זה תופס יותר מקום בשיח.

בתור ילדה תמיד רציתי שהיא תעשה עוד דברים מגניבים בחיים שלה, ולא תכרכר סביבנו כל הזמן._
אני מרפרפת מדי פעם על פורומי הריון ולידה בתפוז, וחצי מהכינויים שם זה "אמא של ליאב", "אמא של עידו", "שני של רוני" וכדומה
אני לא רוצה להיות כזאת. באמת שלא
תהיי האמא שהכי טוב לך להיות .
לא האימא מהסרטים , ולא מהספרים. ולא מהאתרים.
בדרך כלל אמא מבסוטה ושמחה גורמת לילדיה שמחה גדולה.

מה שרחל רמן כתבה

כשהתבגרתי, טענתי שאני רוצה ילדים אבל "להיות האבא", כלומר לחוות את ההורות דרך ההתנהגות של האבות בימינו, שאמנם מעורבים בגידול הילדים אבל לא טוטאליים כמו האימהות

אני חייבת לספר כאן משהו על הילדות שלי....

אמא שלי עבדה מאוד קשה, ובמשרה מאוד תובענית, המון שעות.
בשעות שהיתה בבית נתנה את כל נשמתה! בישלה, ניקתה, דאגה, אפתה, תפרה, בנתה.
היא היתה מאוד חסרה לי. עד שהפסיקה לעבוד כאשר הייתי בגיל ההתבגרות.

אבא שלי עבד פחות שעות. אבא שלי לא עבד אחרי הצהריים והיה איתי ועם אחי בבית.
אבא שלי עשה הכל בבית, שטף את הבית, בישל.
אבל לעולם לא וויתר על עצמו. הוא לקח אותי ואת אחי לכל מקום.
הוא הלך לחוגי ספורט שונים, והלכנו איתו.
הוא הלך להרצאות על דת, והלכנו איתו.
הוא הלך לתערוכות אומנות, והלכנו איתו.
הוא הלךלבקר חברים, והלכנו איתו.
מעולם לא נשארנו לבד והוא הלך לתחביבים שלו (עד שבגרנו כמובן).

אני זוכרת שלשכנים שלנו, ובעיקר לשכנות היתה ביקורת כלפיו. לי לא היתה מעולם ביקורת. הוא לא החסיר מאיתנו דבר (טוב, שני ההורים שלי השתדלו בלי סוף).
היום אני מעריצה את הורי. מעריצה את אבי שפתח בפנינו (בפני ובפני אחי) עולם רחב, מעריצה אותו על שלא וויתר על עצמו, על החלומות שלו, על הרצונות שלו.

גם זו דרך בהורות. אמנם קשה לי לדמיין אמהות שעושות כך ולא מוותרות על עצמן ועל חייהן. אבל בוודאי יש גם כאלה.....

ואיך אני רואה את ההורות שלי?

הבנות שלי כבר קצת גדלו. אני כבר קצת פחות אמא טוטאלית. אבל ההורות היא אכן מסע.
הבנות של נולדו אחת אחרי השנייה, לא תמיד היה קל, לא פיזית ובטח שלא ריגשית.
מהלידה של הבכורה ועד שהקטנה היתה בת שנה - לא התאפרתי בכלל. לא טיפחתי את עצמי בכלל.
לא היה לי זמן לחשוב על עצמי.
אבל עם השנים מצאתי יותר זמן.
מלבד לעבודה ולבית, הכרחתי את עצמי גם ללכת לאיזה חוג בערב (בפעם הראשונה שעשיתי זאת בכיתי כל הדרך חזרה מהחוג. מהתרגשות).
אני מודה שלא יכולתי להיניק. הרגשתי שיש גבול ואני לא מסוגלת לתת את כל כולי. ובטח לא כשזה מלווה בכאב.
אבל למדתי למצוא את הדרך שלי, הקטנה עד היום ישנה במיטה משפחתית (בת תשע).

היום אני בהריון. ואני מודעת לכך שהיום אני מוכנה יותר, מרגישה הרבה יותר בטוחה בדרכי,
מצפה מאוד לתת מעצמי את ההנקה שהתפספסה לי כשהייתי צעירה יותר...

היום הבנות שלי הן החברות הכי טובות שלי. הן מבינות אותי. הן תומכות בי. הן עוזרות לי בעיקר עכשיו עם ההריון.
אנחנו מתאפרות יחד לפני ארועים משפחתיים. יחד עושות פעם בכמה זמן טיפולי יופי בסלון הבית....
אני מרוצה מאוד מהמשפחה הקטנה שבניתי סביבי. ומצפה כבר בקוצר רוח לבן שיוולד. רק שיהיה בריא.

להיות אמא זה גם לסבול

איזה דברים נהדרים נכתבו פה.

הכל התחיל אצלי מספר שנקרא:'מדריך הבנות להריון ולידה',שקראתי כשהייתי בהריון.
זה ספר ממש לא מפורסם מספיק.
אולי אין בו עצות מגובות מחקרים מדעיים ורופאים חמורי סבר,אלא בנות משולחות רסן ,כאלה שעושות בדיחה מכל טחור,ולוקחות בהומור ובגבורה את כל העינין.

מהספר הזה למדתי שאפשר ורצוי גם אחרת.
אם יש טחורים (או כל עינין אחר),אפשר לצחוק,וזה עדיף מלבכות /להכנס לדיכאון/לשבת מול הטלוויזיה(ולהעמיק את הבעיה).

עוד אבן דרך חשובה:
ישנו משפט מוכר: הילדים של הנשים האינטיליגנטיות ביותר גדלים בידי הנשים הכי פחות אינטיליגנטיות.

זה ממש הכללה ולא הוגן,אבל בכל זאת יש בזה משהו.
ולכן,החלטתי,שבתור אמא לא אינטיליגנטית בכלל,שכבר בשלב הביצית מנעתי מילדיי את הזכות לגנים של קצת חוכמה ודעת,להמשיך את הגידול שלהם בידיי וככה הם אף פעם לא ידעו משהו אחר (ויוכלו להסתכל עליי מלמעלה או מלמטה)..

ובלי צחוק:
המטרה שאני מסתובבת איתם היא כדי שיצאו לי ילדים שאני מכירה,שאני יכולה לעזור להם איפה שבאמת הם צריכים,להיות שם כשהעשב גדל ולשמוע אותו גדל.

התרבות שלנו היא תרבות שממש אף אחד בה לא שומע עשב שגדל.
כמה אנשים את רואה יושבים ולא עושים כלום רק מתבוננים ומקשיבים?

לפני כמה שנים מישהו,אולי אחת הסבתות,שאלה את הבן שלי מי שהחברים שלו.
הוא מנה את כל באי המפגש של החינוך הביתי ,ילדים,תינוקות ואמהות.היה אפילו אבא אחד שהיה מגיע אחרי העבודה או לטיולים בשבת.
היינו מפגש קטן של 5 משפחות.
אבל זה היה כמו משפחה.
(בגלל שנדדנו בין אזורי הארץ,יש לנו משפחה ענקית ואהבה עד לשמים מרוב אנשים מקסימים שאנחנו מכירים ושהיו לנו איתם חויות נהדרות ומצמחות ).

אני רוצה להגיד לך,שאם ילד בן 5 חושב שאת חברה שלו .
את לא אמא של יוסי, אלא את עצמך.

הוא אוהב אותך ,יושב לידך שואל אותך כל מני שאלות שרק הוא יודע את התשובה שלהן, או מעונין לשמוע את דעתך(במקרים ממש נדירים),נהנה לשמוע סיפור שאת מספרת,טורף את האוכל שהכנת ,את מרגישה 'שהרווחת את היום',אני אומרת כל הזמן שגבהתי ב 2 ס"מ.
אני כבר כמו ג'ירפה.

וכבוד מיוחד שמור לאלו שמשתוללים במשחק תופסת והתגוששות.
=יש לנו אבא אחד בישוב שמשחק עם הילדים בקארטה .הוא מנמיך את עצמו והולך תוך כדי כריעה-תארי לעצמך איזה כושר זה.

אני מרגישה שהתהולליות ,אלכוהול ,פאבים, בגדים מעוצבים,העיר הגדולה,כבוד ויוקרה,נסיעות בעולם הגדול,קידום בעבודה והכל זה : ביזבוז זמן.
אני רוצה להיות רק במקום שבו שומעים את העשב גדל.

זה לא חייב להיות משעמם-מכבים את הטלויזיה.
זה לא חייב להיות מעצבן-לוקחים הרבה אויר ומרחב לעשות גם כן שטויות ולהתלכלך.
זה לא חייב לשים את הילד במרכז- כי אמא טובה מתחזקת את עצמה עבור כל בני הבית.עובדת על שיתוף פעולה והתחשבות כערך עליון.

יש המון עבודה למצוא את המקום המדויק כאמא .וזה אף פעם לא נגמר.

שליחה על ידי פלו* » 09 יולי 2009, 09:37

_אילה בשדה הדגן
מקסים כתבת.

הילדים של הנשים האינטיליגנטיות ביותר גדלים בידי הנשים הכי פחות אינטיליגנטיות
הייתי מוותרת על המשפט הזה, אילה. לא רק מסריח מהתנשאות אלא גם ממש מוטעה. האם המטפלת בגנון פחות אינטלגנטית ממך? אני הייתי מטפלת בגנון והייתי רפתנית והייתי גננית ואפילו, ר"ל" ניקיתי בתים.

לעומת זה, את הציטוט הבא ממך הייתי תולה על הקיר:

_אני מרגישה שהתהוללויות ,אלכוהול ,פאבים, בגדים מעוצבים,העיר הגדולה,כבוד ויוקרה,נסיעות בעולם הגדול,קידום בעבודה והכל זה : ביזבוז זמן.
אני רוצה להיות רק במקום שבו שומעים את העשב גדל._

אחלה משפט, נפלא, מסכימה בהחלט.

אבל... לא נכון עבורי.
הגם שהתהוללויות, העיר הגדולה ובזבוזים זה ממש לא אני, לא חושבת שטוב לי להיות במקום הזה שבו שומעים את העשב גדל בלבד.
לא כביקורת, כתהייה.
יש נשים שעבורן זה לא מספיק. באמת. צריכה לשמוע גם את עצמי. ולא שומעת.
אשרייך. באמת. לא בציניות.

ואפרופו אינטליגנציה - יש שופטת עליוו מסויימת, לא זוכרת איזו כרגע, שתמיד אמרה שאמא שלה הייתה אומרת לה:
"אני לא מבינה אותך. הלכת ללמוד והתקדמת בעבודה, ואת הילדים שלך מגדלת אשה שלא יודעת קרוא וכתוב. לא חבל?"

(ממש אבל ממש לא כוון נגדך, רוזמרין.
את אשה מאוד אינטיליגנטית בעיניי.)

אני מרגישה שהתהוללויות ,אלכוהול ,פאבים, בגדים מעוצבים,העיר הגדולה,כבוד ויוקרה,נסיעות בעולם הגדול,קידום בעבודה והכל זה : ביזבוז זמן.
זה אולי נכון, אבל אלה לא הדברים היחידים שקיימים מחוץ למקום שבו העשב גדל. מה עם קונצרטים, מוזיאונים, הרצאות? שיחות נפש לתוך הלילה עם חברים על בקבוק יין?

הלכת ללמוד והתקדמת בעבודה, ואת הילדים שלך מגדלת אשה שלא יודעת קרוא וכתוב. לא חבל?"
אורורה, לא לקחתי באופן אישי אבל גם המשפט הזה הוא איום ונורא. את יודעת כמה אנשים בורים ולא אינטלגנטים בעליל אני מכירה שלמדו לתוארים מתקדמים? את יודעת כמה פילוסופים יש בין האנשים שעובדים בעבודות כפיים?
אגב, כמטפלת לילד אני מעדיפה מישהו עם יכולת נתינה והכלה על פני יודעת קרוא. לילד זה הרבה יותר חשוב מאשר מישהי שתקרא לו את "דירה להשכיר". המחשבה שאמא מפתחת קריירה חשובה ומי שמטפלת לה בילד היא עובדת זוטרה ולא חכמה- זאת בעיניי חשיבה מתנשאת.

מסכימה בכל לב עם רוזמרין, וגם רוצה להוסיף -
מכירה הרבה אנשים לא משכילים שיש המון מה ללמוד מהם. המון.
לילדים ולמבוגרים כאחד.
ואם מדובר בשוני וגיוון על פני מה שבבית - הרבה פעמים זה גם מבורך.

אני חושב שחשוב להבין שיש תהליכים בחברה האנושית כבר שנים רבות מאוד שמרסקים את המיבנה הטיבעי והטוב שלנו
ברור שחוויות כמו הורות חברות סקס ואכילה נהרסות כשהמרקם האנושי נפגע
במקום להאשים רק את עצמינו כדאי להיות חיוביים ולראות איך אפשר לשנות באהבה

שאלה לגבי הדרך ה"באופנית" ו"להקשיב לתינוק". מצד אחד, אני רואה כאן הרבה ביקורת על הנסיון לחנך ילדים ולעצב אותם בצורה המתאימה לחברה. מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו
שתי האפשרויות הן לא הדרך ה"באופנית".

אבל כבר כתבו לך את זה, אז אני אחסוך לי את ההמשך...

אני מודעת לעובדה שהנקה זה חשוב וכו', אבל היא לא מסתדרת לי עם הרצון לשוויוניות בו אני דוגלת. כשם שאני ובעלי חולקים את מטלות הבית, אני ארצה שגם נחלוק את מטלות הטיפול בתינוק. לא ארצה שהכל ייפול עליי. אבל איך אוכל לחלק את המטלות ביננו וגם להניק?
נור ג'יהאן (שוב חייבת להתעלף מהניק שלך (-: ):

מה שהכי נשמע לי, זה שאת לא מוכנה לילד כרגע.
ואולי, בכלל לא.
שזה ממש בסדר לדעתי. לא כל אחת חייבת להביא ילדים לעולם.
כן, זו השקעה של שנים. כן, כל החיים מתהפכים, כן, עבודה קשה ותובענית - אבל לא לכולם היא מתגמלת. יש אנשים שלא נהנים להיות הורים. צריך להגיד את זה בגלוי.

השאלות שאת שואלת הן שאלות שלי נפש שזועקת "אני רוצה את החיים שלי ולא רוצה ילד שיהפוך אותם".
את לא רוצה להיות אמא כרגע.

זה משהו שרוצים או לא. שמרגישים או לא.
טוב, עכשיו אני הולכת להיות אמא (-:

לא כל אחת חייבת להביא ילדים לעולם.
אני חושבת שכשלא מביאים ילדים לעולם זה סימן שמשהו בטבע השתבש

חווית ההורות הפכה פתאום לסבל כי תרבות הצריכה, השפע, וספי הריגוש שמתרחקים עוד ועוד - כל אלו הרחיקו אותנו מעצמנו
ואם לא היינו מביאים ילדים לעולם, הסבל היה מגיע בלבוש אחר.

אני נציגת מיינסטרים (בדרך כלל רק קוראת) באתר ונציגת באופן בין המיינסטרימים. מן כזאת חצי חצי. מורידה שערות אבל לא שמה בושם (לצורך אנאלוגיה כמובן).
אני מודה על הדף הזה שהעסיק את מחשבותי בשלושת הימים האחרונים, בעיקר משום שאני לא האמא המסופקת כמו רבות מחברי הקהילה, והדיון במוכנות ובגישה הביא אותי לחשבון נפש די נוקב. המסקנה שלי שכן, היה לי קל הרבה יותר בחיים בלי ילדים. הייתי עוברת סביבת מגורים כל שלוש שנים ומחליפה פרנסה בלי דאגה והולכת ללמוד עוד ועוד וגם עשירה בכסף הרבה יותר. ואז כשאני מפנטזת על החיים החופשיים האלה מתגנב הטעם התפל. כי כל זה לא שווה בלי האהבה ועוצמות הרגש שהילדים מעוררים בי. נכון שאני אמא קצת עצבנית לפעמים, מנסה לתמרן בין הרבה מחוייבויות ו"צריכים". מנסה לדחוף ביום שלי בישול ביתי (כי אוכל בריא זה חשוב) וכביסות ונקיונות ומטלות פרנסה כדי לגמור את החודש כמו שצריך (ובאמת אני חיה בפשטות).
אני לא מגדירה את ההורות כסבל אבל ההורות בהחלט מלאה במטלות שלפעמים מאוד מעייפות גם נפשית. ועם כל זה אני אומרת בפה מלא אני אוהבת לכבס לילדים ואוהבת לבשל להם ואוהבת לצפות בהם ואוהבת להיות איתם (כשהם לא מעצבנים) ואוהבת אותם אהבת נפש. אני רק לא רואה את זה בסוף כל יום אלא נגיד בסוף כל שבוע כשאני מדליקה נרות. ובין לבין אני מקטרת עם החברות ואז אולי זה נתפס כסבל. זה לא. זה רק הרבה קיטור כי החיים מאוד תובעניים.

רוזמרין, זה לא משפט שאני אמרתי.
זה משפט שאמא לא משכילה אמרה לבת שלה שהפכה להיות שופטת בכירה.
זה נאמר ממקום של כאב (לא מצאתי שוב את הכתבה) של האמא הזו, שרואה את הילדים של בתה מגודלים על ידי אנשים אחרים.

ועוד משהו בקשר לשוויונות.
חשבתי בדיוק בדיוק כמוך. כשאני הפכתי לאמא האתר הזה עוד לא היה קיים, וגם כשהוקם עוד לא היכרתי אותו.
עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני רוצה שוויון אבל לא זהות. לזהות שלי כאמא יש משמעות שונה מלמשמעות של הזהות של האבא. כל אחד מאיתנו רואה באופן שונה את תפקידו כהורה וגם אוהב לעשות דברים שונים עם הילדים (זמן איכות). מצד שני אני מסכימה שצריך להיות שוויון בחלוקה הכוללת של המטלות ושל האנרגיות שכל אחד מקדיש לביתו (ובזה אני כוללת גם עבודה).
אז אחרי שבמשך שנה וחצי של הורות הפכתי להיות מרירה ועייפה שיניתי את הגישה. היום אני גאה להיות עמוד התווך של הבית ועוד תפקידים מסורתיים. ארגנתי חגיגת בת מצווה והאבא לא לקח חלק בארגון? בהתחלה כעסתי ואחר כך אמרתי שאני שמחה לארגן לבתי אירוע משמעותי כזה ושהוא מפסיד אם הוא לא מצטרף.

אמא מיינסטרים - חותמת כמעט על כל מילה שלך.

בעניין האמא של
בתור מישהי שצעולם לא ממש אהבה את השם שלה
להיות אמא של וכאן נכנס השם הכי יפה שאני יכולתי לבחור לביתי
נשמע לי מגניב
מצד שני כל החיים שנאתי להיות אחות של א ואחות של ב

לדעתי דברים יכולים להשתנות מאוד כשאת הופכת לאמא.
זה שעכשיו נראה לך שאת רוצה שהכל יהיה שויוני ממש לא אומר שכשתהיי אמא תרגישי ככה.
אני לפני שהפכתי לאמא ממש לא הרגשתי בעצמות שאני חייבת להיות אמא. אבל מאז שאני אמא אני מרגישה שמצאתי את עצמי.

זה משהו שרוצים או לא. שמרגישים או לא. בקיצור ממש לא מסכימה עם המשפט הזה.

איך את יכולה לדעת איך תרגישי כשיהיה לך ילד לפני שיש לך ילד?

כשם שאני ובעלי חולקים את מטלות הבית, אני ארצה שגם נחלוק את מטלות הטיפול בתינוק. לא ארצה שהכל ייפול עליי. אבל איך אוכל לחלק את המטלות ביננו וגם להניק?
זה אמנם נאמר אינספור פעמים באתר הזה, אבל לא יזיק להגיד את זה שוב. הטיפול בתינוק לא מתחיל ונגמר בהנקה (הלוואי

). גם אם האמא מניקה בלעדית זה עדיין משאיר שפע של מטלות לאבא. אני מניחה שגם בעבודות הבית את לא סופרת את הכלים בכיור ושוטפת בדיוק חצי בשם השוויון? אחד שוטף כלים והשני עושה כביסה, לא? אז אותו דבר עם התינוק. אחד מניק והשני מרים לגרפס, לוקח לסיבוב הרדמות במנשא, מנגב את הפליטות מהספה, מחליף חיתול, מקלח, עושה מכונה, תולה כביסה, מקפל את אינספור הבגדים הזעירים ושם במקום, מביא את התינוק שוב להנקה, מרים שוב לגרפס וחוזר חלילה...

רוזמרין, את צודקת.תודה.
אולי אנסה להיות מדויקת יותר, על פני לכתוב בהכללה.
אני לא מצינת שאני דוגלת במשפט הזה ,יש הרבה מאוד אנשים מעוררי השראה שעובדים עם ילדים לא שלהם.
רק עינין שגרם לי לחשוב.

כבר בראשית התקופה של האמהות אצלי ,התחלתי להבין שכל פעולה שהיא, אף אחד לא יעשה עבור בני,כמוני.
גם אם זה דבר קטן כמו לחבק,או להלביש.

זה אולי העינין עם מטפל עיקרי אחד או שנים.
אני מאמינה שיש כמה אנשים שאוהבים את הילד שלי ,אבל כשעיפים ויש הרבה לחץ,מי יהיה מוכן להתעלות על עצמו?

זה לא ממש קשור לאינטיליגנציה ,אלא לתחושה של אחריות.

עם הזמן חשבתי יותר ויותר על כל מני 'ערכים מוספים' שנכנסים לתמונה היום יומית:
הילד נעמד לידי כשאני מקפלת כביסה או מבשלת ,האם כל מטפלת מצויה תתן לו קרש חיתוך וסכין ,איזה ירק ותאפשר לו לחתוך?

האם כשבורח קקי במכנסים או הקאה ,יש מישהו שיתיחס באופן נעים לכל העינין,או בגועל מוחלט?

אני לא איזו אמא מושלמת, אבל אני חושבת שחשוב לי ללמוד מה בדיוק קורה עם הילדים שלי.איך אני אבין אותם אם כל מה שאני אדע עליהם יהיה:

'איך היה בב"יס?'
'כיף' /'בסדר'.

לאט לאט , אני משחררת אותם, יש ימים שהם מבלים עם חברים ו'כיף' או כמה משפטים קצרים זה כל מה שאני מקבלת.
האמת היא שיש גיל(אחרי גיל 5 ,15,אולי) ויש טיפוס של ילד שכשהוא אומר 'כייף',אמא יכולה להיות רגועה .
ויש ילד שאצלו זה רק כדי להסתיר שלל מצוקות שבכלל הוא לא יודע איפה ועם מי להתחיל לפתוח אותן.

אילה, מסכימה לגמרי. הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה...
לפחות אני מתנחמת בכך שכן יכולתי להיות בשבילם אוזן קשבת ורגישה. גם מבחינתם, המטפלות והמורים לא היו דמויות חשובות בדרך כלל. מי שכן נשאר בזכרונם כמשמעותי הם דווקא אלה שחיבקו ואהבו וגילו אכפתיות. כשהבן שלי בן ה-18 פוגש את מי שהיתה מטפלת שלו בגן (אישה מבוגרת מישוב שכן בגובה דשא) הוא מחבק אותה באהבה אמיתית ואני ממש מבינה למה.

_מה שהכי נשמע לי, זה שאת לא מוכנה לילד כרגע.
ואולי, בכלל לא._
טוב ,כמעט אף אחת לא מוכנה לילד .
תינוק שנולד , ועוד יותר - ילד ראשון שנולד.
תמיד יפתיע אותנו , על אף כל ההכנות הטכניות , והאחרות .
שהן וודאי רצויות.
אנו נעמוד בפני פלא חדש . אדם שטרם היה בעולם , עם צרכים רבים , ולפנינו תהיה אחריות רבה.
וזה תמיד , תמיד , תופס אותנו לא לגמרי מוכנים.
אז מה ? זה שאנחנו לא מוכנים לא אומר שלא נצליח, ולא אומר שלא יהיה לנו כייף.

לא כל אחת חייבת להביא ילדים לעולם.
אפשר לחיות חיים יפים ומלאים גם בלי להיות אמא.
לי אישית יצא להכיר 2 נשים כאלו .
אפשר לחיות חיים יפים ומלאים גם בלי לדעת קרוא וכתוב.
מליוני אנשים חיו כך לאורך ההיסטוריה האנושית.
אפשר גם לחיות חיים יפים ומלאים בלי לראות.

ובכל זאת - יש דברים בחיים שחבל לוותר עליהם .
אם אפשר לפקוח את העיניים ולראות את העולם . עדיף כך .
אפשר לוותר על ההזדמנות להיות אמא , אבל כדאי להבין שזה וויתור משמעותי ביותר .

אני חושב שחשוב להבין שיש תהליכים בחברה האנושית כבר שנים רבות מאוד שמרסקים את המיבנה הטיבעי והטוב שלנו
נכון, הקפיטליזם ותהליך הגלובליזציה פרקו את השבט אחר כך את המשפחה הקרובה ובהמשך את החיים הזוגיים.

_מה שהכי נשמע לי, זה שאת לא מוכנה לילד כרגע.
ואולי, בכלל לא._

אני לא יודעת אם אני מוכנה לילד כרגע (או בכלל), כי אני בכלל לא מצליחה לדמיין את הסיטואציה להיות אמא למישהו. אין לי שמץ של מושג מה זה אומר. אני יודעת מה זה להיות בת, אחות, נכדה, אישה, גיסה, דודה ושאר התפקידים המשפחתיים אותם אני ממלאת (או מילאתי). אבל אמא? אין לי שמץ.

עם זאת, זה לא אומר שאני לא רוצה ילדים. אני רוצה אותם, ואין לי דרך להסביר למה. כמו שאני לא יכולה להסביר למה אני מעדיפה אדום על פני צהוב. או למה אני אוהבת את שעות הלילה יותר משעות הבוקר. אני לא יודעת לענות על השאלות הללו, הן לא באות מהרציונל.

אבל זה מפחיד. זה לא מוכר, ואין לי שום דרך לדמיין את זה. אני אפילו לא יכולה לשאוב מידע מהסביבה שלי. החברים שלי נמצאים בשלב אחר בחיים ואפילו לא חושבים על ילדים, החברים הקרובים בכלל לא רוצים ילדים מתוך אידיאולוגיה, במשפחה יש לי אחיינית אחת אבל היא גרה בחו"ל כך שאני לא ממש נחשפת לחווית הורות רציפה. אז מקור המידע היחיד שלי הוא מה שכתוב בתקשורת, בפורומים וכו'. בקיצור - הלך הרוח השלט במיינסטרים באותו הרגע.

אז אולי השאלות שלי נשמעות טיפשיות, מפונקות או נאיביות. אבל היי, אם לא אשאל, איך אדע?

אה, ומשהו חשוב ששכחתי לומר לכל מי שהצביע על כך ששוויוניות היא לא זהות: צודקים. כמו שאני מבשלת יותר מבעלי, והוא בדרך כלל זה ש"מנודב" לנקות את השירותים של החתול, אני מניחה שאין טעם לחפש שוויוניות בכוח בענייני גידול ילדים, אלא ללכת על מה שמתאים.

_ובכל זאת - יש דברים בחיים שחבל לוותר עליהם .
אם אפשר לפקוח את העיניים ולראות את העולם . עדיף כך .
אפשר לוותר על ההזדמנות להיות אמא , אבל כדאי להבין שזה וויתור משמעותי ביותר ._

לא יפה להגיד, אבל גם אני חושבת כך. למרות שהרבה מחברי לא רוצים ילדים ואני לחלוטין מפרגנת להם (אם כי הם התנדבו לעשות בייביסיטר. הא).

אולי איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל כי אנחנו מצפים להינות כל הזמן, ופעם לא היו לאנשים ציפיה כזאת מהחיים?

משפט נהדר. לגמרי. לא רק בנוגע להורות אלא בכלל. יש כל כך הרבה דברים שאני מונעת מעצמי לעשות אותם כי הם לא נראים לי מהנים, ללא שום קשר למה שאלמד מהם, לסיפוק שאשאב מהם או לאושר שאחווה באמצעותם.

אני לגמרי טיפוס של סיפוקים מיידים.

(אגב: אני קוראת כל הודעה כאן בדף וממש שמחה על הדיונים המעניינים שהתפתחו. נורא מעניין לראות את ההשקפות השונות).

המסר של החברה שלנו הוא שההורים צריכים לגרום לכך שילדם ינהג בצורה מסוימת, יתעניין בדברים מסוימים, יידע דברים אלו ואחרים, כאשר לכל שנת צמיחה של הילד יש רשימה אינסופית של "הישגים" שהילד צריך להגשים

זה תמיד היה כך, לדעתי. בכל מקום ציפו מהפרטים להתאים את עצמם לחברה בה הם גרים. אני חושבת שההבדל בין התקופה שלנו לשנים הקודמות הוא החשיבות הרבה שמעניקים לשנות הילדות המוקדמות ככלי להצלחה והפלת כל האחריות על כתפיו של ההורה. משהו בסגנון של "אם לא רשמת את הילד שלך לגן מגניב, לימדת אותו אנגלית בגיל 3 והצבת לו גבולות כמו שצריך אז יצרת מפלצת נוראית ומתוסכלת שלעולם לא תתקדם בחיים". לא מזמן קראתי באיזשהו מקום שהורים צריכים לבדוק טוב-טוב איך הילד שלהם מתנהג בגן מבחינה חברתית, כי הילדים הפופולארים יותר הם הילדים בעלי הכריזמה והם אלו שיצליחו בחיים, בעוד אזובי הקיר האומללים נידונו לחיי בדידות ויגון, ונדרשים במידי לשפר את כישוריהם החברתיים. הכתבה התייחסה לילדים בני שנתיים...

עוד הבדל ששמתי לב אליו: אם פעם ההורים דחפו את הילדים שלהם להצטיינות הדורשת השקעה (נניח רופאים, מהנדסים ושאר חלומות פולניים), היום המוקד עבר לדברים שדורשים ש"יהיה לך את זה". נניח כריזמה. או יופי. או כישרון אמנותי כלשהו. ברור שגם אמן צריך להשקיע כדי להצליח, אבל באופן כללי בעצם העבירו את כל האחריות על היכולות של הילד להורים שלו. אם אני לא אדאג לכישוריו החברתיים כבר בגיל שנה (לילדים בגיל הזה יש כישורים חברתיים בכלל?!) אז הוא יהיה מנודה חברתית, ישנא אותי ויצפה בעיניים כלות בחבריו המנהיגים (אבל הלא נחמדים) צועקים "אחרי!".

האמת? אני רוצה ילדים רגילים. חמודים כאלה. קצת שובבים. סקרנים במידה בריאה. בעלי תחביבים ומוטיבציה אבל לא פרפקציוניסטיות. לא נסיכים ולא דוכסים. גם בורגנות זעירה זה בסדר בשבילי

האמת? אני רוצה ילדים רגילים. חמודים כאלה. קצת שובבים. סקרנים במידה בריאה. בעלי תחביבים ומוטיבציה אבל לא פרפקציוניסטיות. לא נסיכים ולא דוכסים
אז זה מה שיהיה לך. את מבינה איך זה קורה? בכל צומת אתם תלכו עם הבחירות שלכם ושל הילדים. מי שיש לו חלומות גדולים שילדיו צריכים להגשים יבחר אחרת בכל צומת. יקח לגן מגניב, ישלח לאינספור חוגים, ידאג למורה פרטי מגיל 8 בערך, ישב לו על הראש לקראת הבגרויות, יעשה פרצוף על הבחירות החברתיות או הרומנטיות שלו וכו'. יש לי חבר אחד כזה. הילדים שלו מקסימים אבל נראים קצת מדוכדכים. הוא עצמו דאג להוות דוגמא אישית ומסוציאליסט הפך לקפיטליסט קריקטורה ויושב היום על מליונים.

אמא ל7
_מצד שני המשכתי להתעמל. והשקעתי הרבה בזוגיות.
אלו לא היו החלטות מודעות זה פשוט קרה לי...._
באיזה אופן השקעת בזוגיות?

דף נהדר, תודה לכל האמאות

באיזה אופן השקעת בזוגיות?
באמת שבהרבה אופנים.
אבל קודם כל בידיעה הברורה :
הקשר שלנו נולד לפני הילדים .
ואני לא רוצה שהיותנו הורים יהפוך לבסיס של הקשר.
ולערוץ העיקרי דרכו מתבטא הקשר.
אני אמשיך כשיהיה פה קצת פחות אקשן.

פה :הכוונה - אצלי בבית.

פה :הכוונה - אצלי בבית.
משמע, להתראות בשנת 2015

נור, את מוזמנת לבלות איתנו ,כל מפגש 'באופני',עם אמהות וילדים בכל הגילאים.(מדור מפגשים)תעשי לנו ביקור בית.ואם את צריכה הזמנה אישית, אני מזמינה אותך אליי.
כדי להתבונן באמהות שלוקחות את ההגדרת תפקיד הזאת 'אמא' באופן מיוחד כל אחת בדרכה.

לפי דעתי ,ילדים לומדים הכי טוב כשמשחררים את כל הסרטים והמחקרים המזופתים האלה מהראש.
היום חברה שלי סיפרה לי איך הבת שלה לימדה את עצמה לשחות:ע"י צפיה בנבחרת השחיה+השתובביות במים+אמירת "איזה יופי"מצידה של האם.(והיא באמת הסתכלה והתלהבה).
ראיתי את הילדה שוחה 'בריכות',זה לא סתם.

חברים שלנו בהריון ראשון, חודש שביעי, והם יושבים לי על הראש יומם וליל עם רשימות:
אז איזה עגלה? ובכמה?
ולמה אמבטיה ולא דפני? ואולי מיטה כזו ושידה לא תואמת?
והבגדים? מה איתם?
ואיך ייראה וירגיש התינוק.?

וכל מה שאני אומרת (ואין שומע, או שומעת...) - זה:

עכשיו זה לא חשוב.
חשוב לחשוב על הלידה, ללמוד (אם רוצים - ואני, איך לומר בעדינות, מאוד דואגת לזה שירצו).. על הנקה,
על עזרה, על גבולות, פנימיים וחיצוניים.

והאמת - בשבילך זה גם זה מוקדם מידיי.
עזבי.
תתרכזי בגוף וברצונו, בכמיהותיו - האם הוא רוצה לגדל וללדת ולאחוז ולהניק תינוק קטן?
מניסיוני זה קשה כמו ששום דבר אחר לא היה לי קשה אי פעם.
וזה הדבר הכי גדול והכי משמעותי בחיי, ללא שום ספק. והכי מאושר.

לנטע .
לפי ההרגשה שלי (אין לי שום מחקר שמוכיח את זה...)
מערכות יחסים אף פעם לא עומדות במקום .
או שהן מתפתחות , מתבגרות ומעמיקות . או שהן מתייבשות , גוססות ומתות.
זה לא אומר שתקופת יובש בקשר זה בהכרח סימן של גסיסה .
זה רק סימן שכדאי לעשות דברים שיצמיחו את הקשר הלאה- למקום חדש וחזק ועמוק יותר.
איך ?
זה כבר עניין של מי אתם ומה קושר אותכם .
לדעתי האיך פה הוא השלב הפחות קשה.
כי ברגע שיודעים ומאמינים עד כמה הקשר שלנו חשוב ועד כמה ראוי להשתדל בשבילו מוצאים את הדרכים.
אני כן יכולה לתת לך דוגמאות מהחיים שלי .
פעם שוחחנו בעלי ואני על ההריון הראשון שלי , שבו הפכתי לתקופת מה ,מבחורה ספורטיבית ואנרגטית לאישה חלשלושה,
והוא אמר לי משפט שנחקק לי בזיכרון להרבה שנים :
"אני מבין שלא יכלת לצאת איתי לשום מקום , אני מבין שלא יכלת לעשות שום כלום , אני מבין שכל מה שרצית היה רק להקיא לישון ולהקיא . אבל לא יכולת לפעמים לחייך אלי ? זה בטח היה אפשרי "
מאז , לאורך שנים , כשהוא נכנס הביתה . אני מסתכלת עליו , ומחייכת.
זה אולי נראה קטן וטיפשי , אבל בשבילנו זה משמעותי.
חוץ מזה, כמעט כל יום יש לנו כמה דקות שקטות יחד .
זה יכול להיות בבוקר מוקדם לפני שכולם קמים .
או בלילה מאוחר כשכל האקשן נרגע ...
או אחר הצהריים כשכל אחד עסוק בענייניו.
ובכל פעם שאפשר - אנחנו יוצאים לסיבוב בחוץ . אפילו עד פנס הרחוב הקרוב וחזרה...
אלו כמובן סתם דוגמאות שמתאימות לי ולחיים שלי...

אמא ל7
קוראת את מה שאת כותבת ומיד פונה לחבק את אהובי שיושב לידי ונזכרת כמה אני אוהבת...
תודה על השיתוף בהחלט נותן תקווה והדוגמא של החיוך מסבירה לי המון

אני יודעת מה יש לנו, אני יודעת כמה זה יקר מפז, ומתחברת ל כי ברגע שיודעים ומאמינים עד כמה הקשר שלנו חשוב ועד כמה ראוי להשתדל בשבילו מוצאים את הדרכים.
תודה

כמו נור, אני תוהה לפעמים וחוששת לפעמים לאן הילדים יקחו אותנו
אני מפחדת מהתמסרות טוטאלית שלי אל המשימה, ואולי דווקא לא אתמסר כמו שאני חושבת
בכל אופן אלו תהיות
מאד נעים לקרוא אמאות מודעות - ולמעלה כתוב כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו.
כן, נכון

מהחוויה שלי, לפעמים אנחנו טוטאליות, לפעמים אנחנו לא.
זה תהליך ומתפתח וזורם.
מסכימה עם אמא ל7 בכל מילה, על חשיבות ההשקעה בזוגיות ובחיבור, כי זה בהחלט משהו שעובר לילדים בכל סבטקסט גלוי או סמוי וגם עוזר לכוחות שלנו.
אני מאד מאמינה בהתבוננות לעבר העתיד, חוטאת בזה בעצמי, מאז שאני זוכרת את עצמי.
כך התבוננתי בחברות גדולות ממני בתהליכי הריון, לידה הנקה, טיפול בתינוקות וכך היום אני ממשיכה להתבונן באלו שלהן ילדים גדולים משלי. כדי להתכונן לעתיד לבוא...
זה חשוב בעיניי, מה גם שאין לנו כבר את המסגרת השבטית שמאפשרת לנו לעשות זאת כמובן מאליו, מעצם היותנו חלק ממנה ביומיום. אז צריך לגנוב את זה, ולכוון לזה, ולרצות לראות את זה.
האמת, בד"כ זוגות צעירים לא מסתכלים רחוק כ"F, כמו שאורורה תארה, הם עסוקים בדברים החומריים שנראים להם משמעותיים ויקח זמן עד שיפנימו את חשיבות הדברים הפנימיים.
כל הכבוד לכן נור ונטע שאתן מוצאות את הזמן והעניין לנושאים הכ"כ חשובים הללו\ כבר עכשיו!