תחזוקה שוטפת

יעלפו את מתוקית אמיתית.
מבטיחה לענות בקרוב גם כאן וגם ב למה לא גן...
בינתיים תרגישי טוב אהובה

היום כתוב לי כאן נוכחותך חשובה לי מדעתך כמה נכון

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמו שכבר אמרתי, התכוונתי לכתוב על הנושא די הרבה זמן. רק שבאיזשהי נקודה כל כך רציתי להביע את דעתי שהבעתי אותה בפני חבר שלי. וזה די מילא את הצורך שלי להקשבה. ודווקא בגלל זה אני יושבת עכשיו לכתוב. המגילה שלי התקצרה.

אז קודם כל, אני מאמינה בחשיבותה של הסביבה ובהשפעתה. מאמינה בחשיבותה של הנוחות שנוצרת מהדברים הקטנים. ולכן חשוב שהבית יהיה נעים ומזמין, שניתן יהיה למצוא את החפצים, שהאוכל יהיה טעים, שהבגדים יהיו נקיים ., מאמינה בחשיבותו של גן ליד הבית, של מזון זמין, של חפצים נחוצים ובגדים נוחים ותואמי אקלים.

ואני לא רואה הבדל מהותי בין הקבוצה הראשונה לשנייה. אין לי שום התנגדות עקרונית לדינמיקה של התמחות בחברה, ובאאוטסורסינג של עוד מטלות. אני לא רואה הבדל עקרוני בין הכנת ארוחה לבין הליקוט שלה או הגידול שלה. הכנת כוס עץ או נאד מים. הלקטים-ציידים הכירו את כל המלאכות הנחוצות להם, אך אפילו להם היו התמחויות. ולא מזמן ראיתי השערה מעניינת שהייחוד של המין האנושי מבין הפרימאטים האחרים הוא חלקות העבודה בין נשים-מלקטות לגברים-ציידים, שאפשרה להביא לכמות רבה יותר של מזון והתחילה את דרכו של המיןה אנושי.
וגם בלי זה, לחברות חקלאיות יש יתרונות ברורים וסיבות רבות לקיומן <התמוטטות, רובים חיידקים ופלדה> וכך להתמחויות השונות שעליהן היא מבוססת.

כך שאני לא רואה רע בהתמחות. ולא רואה הבדל מהותי בין התמחות בגידול מזון להתמחות בייצור כלים להתמחות בניקיון.

מבחינתי המבחן העיקרי לאאוטסורסינג הוא פשוט - האם אני רוצה שטכנולוגיה כלשהי תחליף את העבודה הזו? לגבי שטיפת כלים והכנת מזון, ניקוי הבית וכביסה, התשובה היא לחלוטין כן. ולכן גם אני לא רואה רע באאוסורסינג שלהן.

מן הסתם, דימניקה של התמחות יוצרת מצב בו מי שלא עושה את המטלות מאבד את מיומנותיו בהן. אני לא רואה בכך בעיה.

אין לי שום ניסיון במצב בו מישהי עושה במקומי את עבודות הבית. בהינתן המציאות הכלכלית הנוכחית אני גם לא רואה את זה קורה בעתיד הקרוב. אני שמחה להמצאות טכנולוגיות שמקילות עליהן, כמו מדיח כלים ומכונת כביסה.

האם מי שתתומכת בעשייה עצמאית של המטלות תומכת גם בכביסה ביד? או ששימוש במכונות מותר? ומה ההבדל העקרוני בין מישהי שעושה במקומי מטלה לבין שאותה מטלה תעשה בידי מכונה?

אז לסיכום:

אני רואה חשיבות בקיומה של תחזוקה שוטפת
אני לא רואה חשיבות בכך שאני אבצע אותה, ואשמח לתחליף מכני שלה
לכן, אין לי בעיה עקרונית עם אאוטסורסינג שלה
אין לי ניסיון בכך, יכול להיות שהתנסות מעשית תשנה את דעתי
יחסים בין אנשים הם לא שדברים שהייתי רוצה תחליף מכני בשבילם. למשל, שטיפת הילדים.
דברים אלו לדעתי לא כדאי להפריט <זה התייחסות לדוגמא של רוזמרין מהדף עוזרת הבית ואני , שההודעה הזו אמורה הייתה להירשם בו>

אישה במסע

האם מי שתתומכת בעשייה עצמאית של המטלות תומכת גם בכביסה ביד? או ששימוש במכונות מותר? ומה ההבדל העקרוני בין מישהי שעושה במקומי מטלה לבין שאותה מטלה תעשה בידי מכונה?
אני מכבסת ביד בלי בעיה את מה שדורש כביסת יד.
יש בעיני הבדל עקרוני בין היעזרות במכשירים שונים (אני גם מבשלת בסירים... ) לבין מישהו שעושה במקומי. גם בין עזרה לבין החלפה.
הכביסה במכונה היא החלק הקטן במטלה. החלקים הרבים בכביסה הם המיון, ההפעלה, ההוצאה, התלייה, ההורדה, הקיפול והפיזור למקום...

אני אישית מתנגדת למדיח כלים מסיבות אקולוגיות. ובינינו, יש לך מדיח? בכל מקום שבו נאלצתי להתעסק עם מדיח (בבתים של אחרים) מצאתי שהוא לא חוסך כמעט כלום מרחיצת הכלים P-: אבל עובד פסיכולוגית יפה מאוד על אלה שמאמינים שהוא חוסך להם שטיפת כלים P-:

הכביסה במכונה היא החלק הקטן במטלה
בדיוק!!!
וזה בהחלט נכון גם למדיח הכלים, לשואב האבק, למקרר, למיקסר וכו'...
הם עושים פעולה אחת מתוך רצף ארוך מאוד שמתקיים לפניהם ואחריהם.

גם בין עזרה לבין החלפה
בדיוק פעם שנייה

המכשירים עוזרים. מיקור חוץ - מחליף (לא בהכרח, אבל כך נוהגים רוב האנשים באפשרות הזו).

בכל מקום שבו נאלצתי להתעסק עם מדיח (בבתים של אחרים) מצאתי שהוא לא חוסך כמעט כלום מרחיצת הכלים
בשמת, אני חושבת שזה תלוי כמה אנשים יש בבית. מכמות סועדים מסוימת מדיח כן חוסך עבודה.
למשפחה כמו שלי (4 אנשים) אף פעם לא מצאתי צורך.
גם אני, כשאני מתעסקת עם מדיח אצל אחרים, זה תמיד נראה לי לא חוסך זמן, אבל אני חושבת שזה בגלל שאני לא מיומנת איתו, ושמי שחי כל הזמן עם מדיח - זה כן חוסך לו עבודה.

מבחינתי המבחן העיקרי לאאוטסורסינג הוא פשוט - האם אני רוצה שטכנולוגיה כלשהי תחליף את העבודה הזו? לגבי שטיפת כלים והכנת מזון, ניקוי הבית וכביסה, התשובה היא לחלוטין כן. ולכן גם אני לא רואה רע באאוטסורסינג שלהן.
אני חושבת שהשוואה הזו היא לא מדוייקת.
למשל, סכין לחיתוך סלט זו טכנולוגיה. אני נעזרת בה. אם תהיה לי מבשלת, גם היא תעזר בה. אבל אם תהיה לי מבשלת, אני לא אעשה סלט והיא כן.
מצד שני, אני לא רואה שום דבר רע להעזר בבעל, בילדים, בשכנים, בחברים, באחים ובהורים. למה? כי זו עזרה הדדית של הקהילה שלי.
זו הסיבה שאני לא אוהבת גם את האמירה של לא מעט גברים: אני דואג לפרנסה והיא צריכה לדאוג לבית.
תראי כמה זה דומה ליחס כלפי עוזרת בית. אני דואגת לה לפרנסה והיא תדאג לבית שלי.

מן הסתם, דימניקה של התמחות יוצרת מצב בו מי שלא עושה את המטלות מאבד את מיומנותיו בהן. אני לא רואה בכך בעיה.
יש בעיניי הבדל גדול בין התמחות ספציפית במשהו מורכב לבין טיפול בדברים יומיומיים. בעצם, יותר מהבדל אחד.
ראשית, הטיפול הרוטיני (זה שצריך להעשות כל יום) הוא משהו שכדאי לכולנו לדעת לעשות. לדעת להתרחץ, לדעת להתנקות, לדעת להרפא, לדעת להזין, לדעת לנשום (לא צוחקת, רובנו לא נושמים נכון) וכל מה שנכלל במיומנויות האישיות הטבעיות של עצם קיומנו.
אם הבאנו ילדים לעולם, אנחנו מרחיבים את המעגל ההכרחי הזה גם מבחינת הכמות (לא רק טיפול בעצמי אלא בעוד כמה), מבחינת הזמן (משלב של מאה אחוז טיפול בעולל ועד אחוזים בודדים בילד בוגר) ומבחינת סוג המיומנות (מתווספות מיומנויות הפעלה, הקראה, משחק, אמפטיה, אסרטיביות ועוד).

שנית, מעצם הפעלת מיומנויות יומיומיות, גדל טווח ההבנה לגביהן. הנה דוגמא קטנה מהבית שלי: בשבועות האחרונים היתה נזילה של מים בתוך המקרר ומתחתיו. בעלי, הנדימן משובח, טען שצריך להזמין טכנאי מקררים. אתמול הוא התקשר לטכנאי להזמין אותו. בשיחה, הטכנאי אמר שנשמע לו שזו סתימה והוא יגיע עוד שעתיים. דקה אחרי זה, האסימון של בעלי נפל. הוא לקח קיסם וחיפש חור שממנו יוצאים מים מהמקפיא לקערה החיצונית. החור היה סתום. הוא פתח אותו בשניה. נגמרה הבעיה.
אילו אני הייתי מדברת עם הטכנאי, לא היה נופל לי שום אסימון כי אין לי בכלל מיומנות בטיפול שוטף במכשירים חשמליים.

שלישית, וזה מנסיון כאמא לילדים בגילך, יש הבדל ענק מבחינת ההתייחסות למשהו שאמא ואבא (או סבתא או חבר וכו') עושים בשבילנו לבין מישהו שקיבל תשלום על זה.
הידיעה שאמא בישלה לי, ניקתה לי, רקחה לי תרופה וכד'- היא הידיעה שאמא חשבה עלי. שאני חשוב לה. שהיא מהרהרת עלי גם כשאני לא לידה. שהיא מנסה לזכור מה חשוב לי, מה משמח אותי, מה מפחיד אותי ומה שנוא עלי. אין מסעדה או בית ספר או רופא שיסתכלו עלי במבט כל-כך אישי.

שליחה על ידי nomad* » 30 ינואר 2014, 10:41

הידיעה שאמא בישלה לי, ניקתה לי, רקחה לי תרופה וכד'- היא הידיעה שאמא חשבה עלי. שאני חשוב לה. שהיא מהרהרת עלי גם כשאני לא לידה

מאד מאד מסכימה.

הטיפול הקרוב בצרכים האישיים של אדם קרוב מלמד אותנו עליו הרבה דברים, לפעמים כאלה שאי אפשר לומר במילים. זה נכון הרבה יותר כשמדובר בתינוקות שבכלל לא מדברים, בילדים שמדברים קצת, או במתבגרים שלא כל כך רוצים לדבר ולשתף. אמא שמתבוננת בילדיה תוך כדי ה"תחזוקה השוטפת" שלהם יודעת עליהם המון, ולפעמים זה מאד חשוב. הברור והמובהק ביותר - שינוי בהרגלי אכילה יכול לספר על מצוקה, או התחלת מחלה, או על התאהבות. אפשר ללמוד ולהבין ולהרגיש המון דברים על הילדים, על העליות והירידות של חייהם, על ההתפתחות שלהם.

לי המחשבה הזו מאד עזרה בהתמודדות עם משימות התחזוקה, כי ניסיתי להתייחס אליהם פחות כאל עול ופחות כמו רוטינה, ויותר לראות את העניין ואת האהבה שיש בהן. (זה כמובן לא תמיד עוזר, לפעמים נקיון הוא לא כיף ולא יעזור כלום).

ונקודה חשובה לא פחות, הילדים לומדים על ההורה "המתחזק" באותה מידה כמעט. באופן פחות מודע אולי, אבל עמוק לא פחות. אני מרגישה שהילדים שלי למדו לראות אותי כבן אדם שלם, הרבה בגלל שביליתי איתם הרבה זמן בילדותם, ועברנו ביחד את כל חלקי היום. הם למדו לראות אותי בנקודות השיא והשפל של יומי. אני נוטה לחשוב שיש לזה משמעות עבור הקשר שלנו עד היום, כשהם אנשים בוגרים.

אני לא טוענת בשום אופן שלא כדאי להיעזר. בהחלט כדאי, כמה שצריך וכמה שאפשר. אבל אם אפשר, לא לצאת לגמרי מהלופ.

רוזמרין, הסיפור שלך עם הטכנאי הזכיר לי שני דברים.

1) כאשר עושים הרבה מיקור חוץ, הילדים לא רואים את הפעולות נעשות ולא מחברים אותן אליהם. כשיוצאים מהבית, ולא תמיד יש כסף לשכור עזרה של מנקה או טכנאים או מתקיני מה שזה לא יהיה, עולה תסכול. כי פתאום צריך לעשות דברים שלא נתפשים כמשהו שהוא "שלי".

2) אני עצמי למדתי המון מאבא שלי על תיקונים. ממש המון. רק מלהסתכל. כיום, כשאני כבר מזמינה טכנאי, אני עוקבת אחרי העבודה שלו בשבע עיניים ושואלת מלא שאלות. טכנאי שמגיע הביתה הוא מורה בשבילי. בפעם הבאה אדע לעשות בעצמי את עבודתו. אבל אם הטכנאי הוא פשוט מישהו שתפקידו לתקן את מה שהתקלקל לי, והמשימה היא לא "שלי", אני אאלץ להזמין אותו עוד הרבה פעמים.
בשביל זה אני צריכה לחשוב מלכתחילה שהמשימות הן שלי, ולראות במי שאני נעזרת בו את מה שהוא - עזרה בביצוע משימה שלי. וכך יוצא, שאם בא אלי מישהו הביתה, לא רק שהמיומנות שלי במשימה הזו לא יורדת, היא אף עולה. ולרוב לומדים גם עוד דבר או שניים על הדרך. כמו לקחת שיעור פרטי.

בשביל זה אני צריכה לחשוב מלכתחילה שהמשימות הן שלי, ולראות במי שאני נעזרת בו את מה שהוא - עזרה בביצוע משימה שלי.
בואי נחדד שניה.
אם הגיעו אליך חברים לביקור< ואחרי שטרחת לסדר את הבית בשבילם> תאפשרי להם לעזור לך לסדר את השולחן? לשטוף כלים?
כי הרבה פעמים, דווקא לאורחים שלנו אנחנו לא נותנים לעזור (אולי זה "יושב" על החשש שהם יחשבו עלינו שאנחנו לא מתוקתקים) ומרגישים יותר נוח לשלם על זה.
עוד דבר, אם הילדים שלנו גדלים תוך ידיעה שיש דברים שאמאאבא לא יכולים לבד וגם לא מבקשים עזרה מחברים והם צריכים לשלם על עזרה- אולי הם יחשבו בבגרותם שזה מסוג הדברים שאדם לא יכול לבד? שגם הם לא? שלא פונים לקבל עזרה מחבר? או שהם עצמם לא אמורים לעזור לחבר?

אם הגיעו אליך חברים לביקור< ואחרי שטרחת לסדר את הבית בשבילם> תאפשרי להם לעזור לך לסדר את השולחן? לשטוף כלים?
יש ויש. כאשר האורחים הם "משלי" אני אפילו מצפה לזה ונראה לי מוזר אם זה לא קורה כך. בני משפחה וחברים קרובים מצופים אצלנו לקחת חלק גם בהכנות וגם בארגון אחרי. כי אלו המשימות שלי ואלו האנשים שלי אז הכל מתחבר. בכל השנים החגים היו אצלי בבית. כל המשפחה, משני הצדדים, היתה מתגייסת מהבוקר המוקדם לנקות את הבית, לעשות קניות, לבשל ביחד, ולנקות הכל אחרי זה. כולם היו הולכים רק אחרי שהבית חזר לקדמותו לחלוטין. וגם אני מתנהגת כך בבתים של מי שקרוב אלי ולדעתי כך זה צריך להיות.

אם אלו אורחים אחרים אז זה כבר לא מתחבר לי ולפעמים אפילו מרגיש לי פולשני כש"זרים" נכנסים לי למטבח ולארונות ולנקיונות. מה שכן, אני גם לא אשלם על עזרה כזו של ארגון אחרי אורחים. אני אעשה את זה בעצמי עם בני משפחתי הקרובה שחיים באותו בית.

<בחיים האמיתיים אני לא עושה כל כך הרבה שימוש במילה "שלי". זה פשוט קל כרגע. אבל מה שאני מתכוונת זה שאלו דברים שיש להם זיקה חזקה אלי או אנשים עם זיקה חזקה אלי>

אולי הם יחשבו בבגרותם שזה מסוג הדברים שאדם לא יכול לבד? שגם הם לא? שלא פונים לקבל עזרה מחבר? או שהם עצמם לא אמורים לעזור לחבר?
ממש מסכימה שזה יכול להתגלגל ככה. עוד אפשרות - שהם יחשבו שמישהו שמשלמים לו בטח עושה את המשימה טוב יותר מחבר או קרוב משפחה, למרות שזה לא נכון בהכרח.

אמא שמתבוננת בילדיה תוך כדי ה"תחזוקה השוטפת" שלהם יודעת עליהם המון
ממש ככה. שלא לדבר על זה שתחזוקה שוטפת תמיד יכולה להיות שם קוד לעשייה משותפת או סתם למידה מהתבוננות. כלומר - היא לא בזבוז זמן. יש לה ערך.

הזכיר לי שאמא שלי אף פעם לא נתנה לי לעזור במטבח אבל כן נתנה לי להיות שם ולהתבונן.
אלו היו שעות מאוד יפות ביחד. היינו צוחקות ומקשקשות. גם כשגדלתי אהבתי את זה.
כשיצאתי מהבית פתאום גיליתי שאני יודעת להכין היטב כל מיני דברים שמעולם לא הכנתי בעצמי. שאלתי את אמא שלי איך זה קורה והיא אמרה שאחרי כל השעות האלה זה היה משונה אם לא הייתי יודעת.

אז אפשר לומר, בזמן שבו את מתחזקת, יכולת לשחק ממש עם הילדים. ואני אומרת - מה יותר טוב מאשר ללמד את הילדים שתחזוקה שוטפת היא בעצם משחק מהנה?
<ועכשיו, כמובן, אני הולכת ללמד את עצמי בדיוק את זה>

שהם יחשבו שמישהו שמשלמים לו בטח עושה את המשימה טוב יותר מחבר או קרוב משפחה, למרות שזה לא נכון בהכרח.
זה גם אנחנו, המבוגרים, חושבים ככה הרבה פעמים.
מכירה את התחושה שידיד עושה לך "טובה" ואת תוהה אם לא עדיף היה כבר לשלם לו כי זה נראה חפיף?
מצד שני, אנשים ששילמנו להם תמורת עבודה- צריכים לעשות עבודה מושלמת.
כאילו לא מדובר באותן יכולויות אנושיות ולא מושלמות, עם תשלום או בלעדיו.

שאלתי את אמא שלי איך זה קורה והיא אמרה שאחרי כל השעות האלה זה היה משונה אם לא הייתי יודעת.
פעם בנינו בקהילה גדר עץ. מישהי שבנזוגה נגר בלטה במקצועיות של העבודה שלה, יחסית לאדם לא מקצועי.
כששאלתי אותה על זה היא אמרה: אחרי שנים על שנים של "תחזיקי לי רגע" משהו בכל זאת נספג.
אילו לא מדובר באותן יכולויות אנושיות ולא מושלמות, עם תשלום או בלעדיו.
אין כמעט דבר כזה, בלי תשלום.
כשחברים, שכנים, קרובי משפחה עושים אחד עבור השני יש לזה מחיר. הוא פשוט לא בכסף.

מכירה את התחושה שידיד עושה לך "טובה" ואת תוהה אם לא עדיף היה כבר לשלם לו כי זה נראה חפיף?
כן. אבל גם מכירה את התחושה שמישהו קרוב עשה לי טובה והיה לי ברור שלעולם לא הייתי מקבלת את אותו שירות בעד שום כסף שבעולם.
זה מאוד אישי. מי שמחפף יחפף גם לחברים ומשפחה. ומי שעובד כמו שצריך ייתן את אותו שירות לקרובים אליו.

התחושה שמישהו קרוב עשה לי טובה והיה לי ברור שלעולם לא הייתי מקבלת את אותו שירות בעד שום כסף שבעולם.
נכון!! גם כזה יש.

כשחברים, שכנים, קרובי משפחה עושים אחד עבור השני יש לזה מחיר. הוא פשוט לא בכסף.
אני דווקא מרגישה שככל שאנחנו עוזרים אחד לשני כך הרגשות החמים מתגברים והיחסים מתהדקים.
כמובן שאם העזרה מלווה בהנהלת חשבונות, המחיר כבד יותר מתשלום כספי לזר.

אם הגיעו אליך חברים לביקור< ואחרי שטרחת לסדר את הבית בשבילם> תאפשרי להם לעזור לך לסדר את השולחן? לשטוף כלים?
שאלה מעניינת (-: במקרה שלי למשל, החברים שמגיעים אלי הביתה הם רק חברים טובים. זה אומר שהם בהחלט עוזרים אחרי ואני גם מרגישה עם זה לגמרי בסדר (עשיתי עבודה על עצמי ולמדתי לקבל עזרה בחן)(רוב הזמן.... אני לא מושלמת...).

_הזכיר לי שאמא שלי אף פעם לא נתנה לי לעזור במטבח אבל כן נתנה לי להיות שם ולהתבונן.
אלו היו שעות מאוד יפות ביחד. היינו צוחקות ומקשקשות. גם כשגדלתי אהבתי את זה.
כשיצאתי מהבית פתאום גיליתי שאני יודעת להכין היטב כל מיני דברים שמעולם לא הכנתי בעצמי_
ככה היה עם אבא שלי ועם סבתא שלי (אמא שלו).
ולכן כל מה שלמדתי מהם, חלק רק מתוך התבוננות, אני עושה בקלילות.
ועד היום הכי כיף לי כשבאים לקשקש איתי כשאני עובדת במטבח. מבחינתי, ככה אני מדמיינת את הפנטזיה שלי על הביקור האידיאלי. כרגע שוב יש לי מטבחונצ'יק נפרד מהסלון, אבל בבית החלומות שלי המטבח ושולחן האוכל הגדול והסלון הם חדר אחד נעים, כך שאפשר לגרור את הכורסא הנוחה או את כסא הנדנדה שיהיה לי (בפנטזיה יש גם כסא נדנדה (-: כי יהיה לו מקום בבית) ולשבת לידי כשאני מבשלת ושוטפת כלים ואופה, וכל פעם לקבל ממני איזה כוס תה או איזה מטעם שבדיוק סיימתי להכין.
אני משלבת את הילדים בבישולים, כל פעם מעלה את רמת השילוב, וככה הם לומדים בהדרגה להכין דברים. משלב של "להוסיף מלח ולהנמיך את האש" ועד שלב שאני מתקשרת מהדרך לילדה לשפות סיר עם תפוחי אדמה על האש.

שליחה על ידי תמי* » 30 ינואר 2014, 21:50

אני חושבת שלצורך הדיון נוצר כאן מין ניגוד די מלאכותי שלרוב האנשים כלל אינו רלוונטי, בין לתחזק לבד או לשלם למישהו אחר שיעשה עבורי את העבודה.
מסביבי הרבה משפחות שנעזרות במנקה - האם זה אומר שבני המשפחה לא מנקים את הבית? מה פתאום. אצלנו המנקה באה פעם בשבוע, אבל בבית חיים כל יום, ועם ילדים וחברים והרבה חול מפוזר ובישולים - יש עבודת ניקוי יומיומית.
אני מאוד אוהבת להפחית מטלות של תחזוקה שוטפת. ולהפחית תמורת תשלום זו אחת הדרכים.
האם זה אומר שאני מעלימה לגמרי את העבודה הזו? ברור שלא.
מה שאני מנסה להגיד זה שעבור מרבית האימהות שמתמודדות עם תחזוקה שוטפת זה בכלל לא רלוונטי לדבר במונחי הניגוד הזה, והיעזרות בשירותי חוץ לא תשכיח מהן (מאיתנו) איך רוחצים כלים או מכבסים.

שליחה על ידי תמי* » 30 ינואר 2014, 21:57

ועוד משהו:
זה נחמד לדבר על לתקן לבד, לאפות בעצמנו, לנקות, להנביט, וגם לעדור בגינה. אבל יש רק 24 שעות ביממה ואני רוצה למלא אותן בהמון דברים.
אז סלקציה היא הכרחית.
מבחינתי לעיתים קרובות לקרוא ספר (רבע שעה בין ניגוב קקי אחד להכנת סלט פירות שתיים) זה ממש צורך, שגובר על החשיבות של שמירה על מיומנות הגיהוץ. ואצלנו צריך לגהץ. אז אני לא מגהצת אלא קוראת, ושולחת את הבגדים למגהצת חביבה תמורת תשלום.
זו סלקציה, אי אפשר לעשות הכל.

אני לא רואה פה ניגוד אלא ציר, החל ממאה אחוזים של תחזוקה עצמית עד מאה אחוזים אאוטסורסינג של מטלות הבית.

רק שאין אף אחד שעושה מאה אחוזים ממטלות הבית - האוכל לא לוקט/נצוד/גודל על ידי בני המשפחה, הרהיטים והבית עצמם לא נבנו על ידי בני הבית או המשפחה-השבט המורחב.
המרחב הפיזי והדאה לצרכים הפיזיים הפ תחזוקה שוטפת.

קשרים בין אישיים הם לא תחזוקה שוטפת!

מא שמתבוננת בילדיה תוך כדי ה"תחזוקה השוטפת" שלהם יודעת עליהם המון, ולפעמים זה מאד חשוב. הברור והמובהק ביותר - שינוי בהרגלי אכילה יכול לספר על מצוקה, או התחלת מחלה, או על התאהבות. אפשר ללמוד ולהבין ולהרגיש המון דברים על הילדים, על העליות והירידות של חייהם, על ההתפתחות שלהם.

לאכול ארוחה משפחתית זה לא תחזוקה שוטפת! זה יחסים.

ועוד עניין חשוב - כל המדברות על תחזוקה שוטפת - אתן מלקטות-צדות-מגדלות בגן את האוכל שלכן? מכינות את הרהיטים שלכן? תופרות את הבגדים שלכן? מה ההבדל המהותי בין להכין אוכל ללהכין בגדים? בין לבשל את האוכל לבין ללקט אותו?

אני לא רואה הבדל מהותי. וכמו שגידול האוכל עבר אאוטסורסינג, כך גם יכול לבוא היום בו ניתן יהיה להזמין בנוחות אוכל ממרכז מזון מקומי, לפ הזמנה ספציפיתף ולקבל אותו הביתה במשלוח. לקנות מרק פרטיות חם לא שונה מהותית מלקנות פטריה במקום ללקט אותה. ואמא שלי הייתה הולכת עם ההורים שלה אחרי בית הספר לעסוק בחקלאות בחלקה המשפחתית. ובוודאי שפטריות היו מלקטים. ועדיין מלקטים מידי פעם, רק שבישראל אין כמות גדולה של פטריות מאכל.

תמי, הטענה שלי, ואני מאמינה שאני סמן קיצוניות בדף הזה, הוא שאין כל רע בכך שלא נכבס בגדים, בכלל! שנשלח את כל הבגדים שלנו למכבסה, ויכבסו לנו אותם אנשים שזהו מקצועם, ואנחנו לא נדע לכבס, בכלל! כמו שחלק לא קטן ממנו לא יודע להכין רהיטים, בכלל, ולא רואה בזה מיומנות יסוד שחסורנה שלילי. המשימות שנכללות תחת תחזוקה שוטפת <בניגוד למטלות שהם בעצם חלק מתחזוקה של יחסים> תעבורנה מיקור חוץ, כמו שעברו אאוטסורינג הטוויה, התפירה, האריגה, הסריגה, הנגרות, החקלאות, גידול הצאן, הבנייה, ועוד לא מעט מטלות שנחשבו לנחוצות ובסיסיות בימים עברו, שעליהן אמרו בעבר שהן חלק מ כל מה שנכלל במיומנויות האישיות הטבעיות של עצם קיומנו.

אני אגב רואה בגיהוץ משימה לא טבעית בעליל, ומעדיפה להימנע ממנה על ידי ויתור על בגדים מתקמטים.

שליחה על ידי תמי* » 30 ינואר 2014, 22:28

אישה במסע
הפרספקטיבה שלך מרעננת.
אני חושבת שפרקטית לרוב בני האדם אין מספיק כסף כדי להעביר את על עבודות התחזוקה השונות לעוזרי חוץ, בטח לא כשמדובר במשפחה עם הרבה תחזוקה - הרבה אוכל לקנות, לשטוף לחתוך, הרבה פירורים לאסוף מהרצפה. אפשר לקבל קצת עזרה בהרבה כסף. אי אפשר להמנע מלא מעט משימות תחזוקה.
לא נורא.
אבל לכן אין גם צורך להתייסר על העזרה שקונים. עדיין המון עבודה נשארת אצלנו.
גיהוץ- לא תמיד אפשר. יש עבודות שדורשות בגדים מגוהצים.

עבודות שדורשות בגדים מגוהצים נשמעות לי ממש מבאסות, כמו גם לבישה של ביגוד רשמי. מקווה שגם מנהג מגונה זה יעבור מן העולם.

ברור לי שפרקטית אין בינתיים אפשרות כזאת. הדגש הוא על בינתיים. כבר יש רובוטים שמנקים רצפה ושואבים אבק, ואנשים אפילו משתמשים בהם <וכותבים על כך בפורום הורים לילדים ביסודי בתפוז. זה לא מיליונרים, מעמד בינוני או בינוני-גבוהה>. שירותי מכבסה תלויים בעיקר בתרבות, אם זה יהפוך להיות ופולרי יותר המחיר יוזל. וכמובן קיימות אפשרויות להתקדמות טכנולוגית. למשל, אני יכולה בקלות לחשוב על עתיד בו תהיינה מכונות כביסה שגם מייבשות את הבגדים. לא כזו התקדמות טכנולוגית מדהימה. ואז אני פשוט שמה את הבגדים המלוכלכים בסלים <שני סלי כביסה, לצבעוני ולבן>, מכבסת, וזורקת בשני סלי כביסה נקיה, או סל כביסה נקייה אחד. וזהו. אה, גם סל לכביסה חצי מלוכלכת. אין צורך לסדר, העבודה מזערית. מתוך ה - המיון, ההפעלה, ההוצאה, התלייה, ההורדה, הקיפול והפיזור למקום.. המיון זניח בעיני - פשוט זורקים את הכביסה הצבעונית והמלוכלת לסלים נפרדים כשמורידים אותה, זה לא דורש עוד זמן, אני בכל מקרה מורידה את הבגל וזורקת לסל, מה אכפת לי לזרוק לשני סלים במקום אחד? ההפעלה לוקחת חצי דקה. ההוצאה לסל גם לוקחת חצי דקה. אין תלייה הורדה קיפול ופיזור למקום.
הנה תסריט בו עבודת בית הופכת לעבודה של דקה באמצעות טכנולוגיה, והטכנולוגיה היא לא מד"ב, היא טכנולוגיה שכבר קיימת היום.

בינתיים אכן אי אפשר להימנע ממשימות תחזוקה. אבל פעם היו הרבה יותר משימות תחזוקה - רק טווית החוטים לקחה מהנשים שעות על גבי שעות. ובהתחלה רק עשירות יכלו להרשות לעצמן לקנות חוטים שאחרות טוו בשבילן. עבודות התחזוקה במגמת צמצום מתמשכת.

אני לא טוענת שכרגע ניתן להימנע מהן. אני טוענת שאין ערך מוסרי, רגשי בעשייתן. אין הבדל מהותי בין האהבה שיש כביכול באוכל שבושל על ידי אמא, לבין האהבה שיש או אין באוכל שגודל/לוקט על ידי אמא. אבל אמא שלא גידלה את האוכל שלה לא תחשוב שחסר בו משהו, פשוט כי זה מקובל חברתית. ותשומת הלב שכביכול חשובה לילד ומראה על השקעה גם היא פרי מוסכמה חברתית.

לדעתי, רוב היחס הרגשי לתחזוקה שוטפת הוא סיפורים שנשים מספרות לעצמן כדי שיהיה להן קל יותר לנקות <ע"ע לנוע לנוע >. בעיה היחידה בזה היא שהניסיון מראה שסיפור שמסופר כדי להקל על ההתמודדות היומיומית לא נעלם כשנעלם הצורך. ופשרה שנוצרה מתוך הכרח נותרת גם כאשר ההכרח נעלם, כי אנשים מאמינים בסיפור שסיפרו לעצמן.

כמו החשיבות החברתית של גנים לפעוטות. פעם היה ברור שעדיף לילד להיות עם אמא. זה היה רשום בכל הספרים והיה ברור שגן הוא פשרה. אבל היו גנים ומעונות, ואמהות פתרו את הסתירה והכאב באמצעות הסיפור שגן טוב ונחוץ לילדים. רק שעכשיו נשים שיש להן את האפשרות לא לשלוח את הילד למעון כבר לא יודעות למה הסיפור הזה הומצא, וממשיכות לשלוח את הילדים למעונות, כי נורא חשוב שהילד יפגוע ילדים אחרים בגיל שנה, ויבלה בחרתם הרבה שעות כל יום.

ובאותה המידה, אני חוששת שכאשר ניתן יהיה להעלים את רוב משימות התחזוקה השוטפת, על ידי שילוב של טכנולוגיה ואאוטסורסינג, נשים תמשכנה לעשות עבודה שחורה ולא מתגמלת, בגלל הסיפור הזה - שזה חשוב.

אז אני אומרת - אם אתן לא רואות באורח החיים האידיאלי אורח חיים לקטי, בו אכן יש שבט שמספק את עצמו מבחינה כלכלית, אם אתן מקבלות את המהפכה החקלאית עם פירותיה, אז התמחויות הן חלק בלתי נפרד ממנה. וכמו שאתן לא רואות בקניית רהיטים ומזון מעשה שגוי מוסרית, מראה על אי איזון, על חוסר אכפתיות לילד וכו', כך כדאי להתייחס גם לשאר המטלות. וכחלק מהמגמה הכללית של התמקצעות גם המטלות האלו תעבורנה בבוא הזמן אאוטסורסינג.
וזה לא אומר שלא תוכלנה לעשות אותן אם לא תרצנה בכך. אך הקשבנה לעצמכן - אתן באמת רוצות בהן? מאמינות בחשיבות של עשייתן בעצמכן? או שאתן עושות אותן כי התחזוקה השוטפת חשובה, אך ממש לא משמעותי שאתן תהיו אלה שמתחזקות בעצמכן? כי אם אתן לא רוצות - אתן לא חייבות. ותוכלנה לבחור בעצמכן אילו מטלות לעשות ואילו לא. ובעצם, המטלות שתבחרנה כבר לא תהיינה מטלות.
וגם אם מי מכן תצלחנה לעשות אאוטסורסינג לכל עבודת התחזוקה כולה - אין בכך שום דבר שלילי, ולא כדאי להתייסר על כך. ובאופן כללי, לא כדאי להתייסר על בחירות, אשמה זה לא דבר מועיל.

אנושות על אוטומט
כתבה מהיום בכלכליסט על הבעיות שנוצרות כשאנחנו מסתמכים על מכשירים וטכנולוגיה.
קשור למה שכתבת, אישה במסע

רוזמרין, אשמח לשמוע ממך תשובה - מה ההבדל המהותי בין לבשל אוכל ללגדל אותו או ללקט אותו? בין לשלם למישהו שיתקן דברים בבית, לבין לקנות בית במקום לבנות?

כי כל הטענות על ההשפעות של טכנולוגיה על היכולות האנושיות אפשר להכיל גם על עוד מהפכה גדולה - המצאת הכתב. איבדנו המון עם המצאת הכתב. מיתולוגיה שמועברת בעל פה מדור לדור, יכולות זיכרון, ועוד המון דברים שאני כבר לא יכולה לתאר לעצמי. ובכל זאת, היתרונות עולים על החסרונות.

אני לא חושבת שהמהות שלי הייתה אי פעם ועודנה טמונה בידע שלי, הרצונות שלי מגדירים אותי הרבה יותר מהידע.

אחת ההשערות בנוגע למה שהפך את המין האנושי למה שהוא, מי שהפריד אותנו משני המינים האחרים של השימפנזות, זה חלוקת העבודה. התמחות. שיפנזות צדים, ומלקטים. אך עצם זה שנשים מלקטות מזון בשביל הגברים היא זו שמאפשרת להם להקדיש זמן רב לצייד. צייד הוא לא בטוח, הוא נותן כמות גדולה של קלוריות ובממוצע יעיל יותר, אבל הוא לא קבוע ולא ניתן להסתמך עליו. חלוקת העבודה, וחלוקת המזון, היא זו שהבדילה את העדיין-לא-אדם מקרוביו השימפנזות.

אם את רוצה לוותר על חלק מההתמחות, למה רק על חלק, ולא על הכל? ואם את מקבלת חלק מההתמחות אבל לא את כולה, אז למה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מסכימה מאוד עם ציל צול ורוזמרין לגבי העניין של ה״ביתי״ וה״שלי״. כשעברתי לגור בגפי היה לי ממש מאבק עם כלים ורצפה וכביסה...אמו של בעלי היתה סוכנת בית (בישול, קניות, תחזוקה שוטפת וכו) של נשים אחרות. אצלו הדברים לא מעיקים אלא נעשים ב״שוטף״, ולא כחלק מפרויקט גרנדיוזי. הוא עדיין לא תמיד רואה את כל התמונה בענייני סדר (כיור נקי אבל כלים על הכיריים נניח) אבל על משהו צריך להלין

קל לו להתמודד עם החיים באפיק הזה.

עוד מחשבה פרובוקטיבית:
עשינו במאה הזו מיקור חוץ לידע מאוד בסיסי: ללדת. כולל נשיאת הכאב
להניק. ולהבין את כל המיקרו תהליכים של התינוק דרך כך.

...

אני אופה את הלחם שלי. בחצי שנה האחרונה כמעט תמיד יש לחם/ חלה/ לחמניות ביתיות. עדיין קונה ומגבה בעזרה חיצונית כשלא מסתדר בלו״ז.
ואני לא חנהלה אופה קטנה..אשה עובדת ולומדת עם ילדים בבית. לא מוותרת על זה ובטוחה שיש לחם מזין טעים שאולי כלכלית אפילו יותר זול מהלחמניות שלי. אבל הוא לא עושה ריח, אני לא עושה איתו התעמלות כפות ידיים ודרכו שיחות מטבח עם הגדולה על חייה ועם הקטנה על קליעת צמות.

מה ההבדל בין לקנות חוביזה קפואה ללקט אותה? הכיף של לאכול אותה על הדרך בטיול.

זה עניין של צורך ומועקה ממנו או הנאה מתהליך שלם.

זה מיון שצריך להיעשות. בעקבות הדף, שוקלת לשלוח ערימת חולצות לגיהוץ (אני לא מצליחה לשנות גישה עם גיהוץ. זה עושה לי כאבי גב, ואני אלופה בקבלת כוויות מטופשות). בעלי טוען שבחורף גיהוץ מסתדר בעזרת לבישת סוודר על החולצה

אם את רוצה לוותר על חלק מההתמחות, למה רק על חלק, ולא על הכל? ואם את מקבלת חלק מההתמחות אבל לא את כולה, אז למה?
ראשית, אני משתדלת להישאר בטווח האמצע ולא לגלוש לשוליים של שחור-לבן.
שנית, אני מבדילה בין המונחים "מומחיות" ו"מיומנות". אדם שפיתח קריירה במסלול מסויים ששואב את רוב זמנו, אוכל להניח שהוא תירגל את אותה מיומנות שהוא זקוק לה עד כדי מומחיות.
כשהוא הגיע למומחיות, אוכל להניח ששאר המיומנויות בעולמו הן לא מפותחות אצלו. פשוט כי אין זמן מספיק לתירגולן או כי הוא דוגל במחשבה שכל אחד ומומחיותו.
שלישית, העולם האנושי הפך להיות מורכב מאד בחלק מהאספקטים שלו. כדי להיות מדען, רופא, טייס, עורך-דין, רו"ח, מוסכניק, טכנאי(של טכנולוגיה מורכבת) ועוד כמה ששכחתי- אתה צריך הרבה מאד זמן לימוד תיאורטי בנוסף לתירגול.

רוב המיומנויות שקשורות לתחזוקה שוטפת הן פשוטות למדי. הן משהו טבעי יחסית. הן דורשות תירגול והגיון ישר ומעט לימוד. אפשר, כמובן, ללכת איתן עד למומחיות אבל אין צורך.
לדעתי, ככל שאדם מיומן בצדדים שונים ורבים של חייו, כך חייו מאוזנים יותר. וזו דעה ותחושה אישית שלי על סמך ניסיוני שלי.

ועוד עניין חשוב - כל המדברות על תחזוקה שוטפת - אתן מלקטות-צדות-מגדלות בגן את האוכל שלכן?
חחח איך צחקתי מלקרוא את זה (-: כשאני בדיוק בדרך ללקט סרפדים (-:

כשאני בדיוק בדרך ללקט סרפדים
תודה לאל על צדיקות בסדום...

אני משתדלת להישאר בטווח האמצע ולא לגלוש לשוליים של שחור-לבן
זה כל העניין, לדעתי. אבל אם הבנתי נכון, הדף נפתח במידה מסוימת כדי לנסות להבין (מעבר ל - כל אחת ומה שחשוב לה) אילו דברים שווה בכלל להתחיל להוציא החוצה, באופן חלקי.

ככל שאדם מיומן בצדדים שונים ורבים של חייו, כך חייו מאוזנים יותר. וזו דעה ותחושה אישית שלי על סמך ניסיוני שלי.
וגם שלי. ואני ממשיכה לתהות, כי כרגע יש לי רק תשובות מאוד כלליות (כמו האבחנה בין עזרה והחלפה) באיזה צדדים חשוב לי להיות מיומנת במיוחד ובאילו צדדים אני מסכימה לחיות עם מיומנות פחותה, ולמה זה ככה.

שבה כדי להגג.

אז שתי מחשבות שאספתי-

אחת- בתחזוקה שוטפת אני מתכוונת גם לדברים שהם מעבר לכביסה וקיפולה. אלא להבדל בין הכרחי, לכדאי, אולי אפילו ל-טוב שאנחנו לא מספיקים את זה. נניח- השבוע, אחרי חוג המוסיקה של קבוצת החינוך הביתי שלנו, יצא לנו לדבר על חינוך מוזיקלי. מי, מה, כמה, איך. איך עושים את זה בלי שיימאס (יש פה אפילו דף כזה באתר, בעצם) וכאלה. וחשבתי לעצמי, שאם נניח היה לי רק את הבכור, בטוח, בטוח בטוח, לא מאה אלא מיליון אחוז, שהוא היה באיזה חוג מוזיקלי "רציני" או "משמעותי" יותר. כמובן, אני עדיין אני וזה בטח היה חוג מאוד מאוד קליל ורק כיף ושום כפייה והכל. אבל הוא אוהב מוזיקה ואני מאמינה (מהקלדות על עיוור בפסנתר הביתי) שהוא היה אוהב "ללמוד" את זה במשחקים שאין לי ממש יכולת לספק לו (כל קשר ביני לבין חינוך מוזיקלי ממש ממש מקרי בהחלט). ואם לא היו הולכים אחריו לכל מקום מספר 2 ומספר 3, הוא לבטח היה פוגש כבר את המורה המעולה מעולה שאני מכירה לפסנתר ועושה איתה משחקי ילדים במוזיקה. (ובמקרה הזה אותו כנ"ל לגבי מספר 2).

אז גם כאן- תחזוקת (כשרון) שוטפת- אולי זה טוב? אולי ככה הוא יבין לבד מה הוא באמת רוצה, יעמוד על דעתו, יתעקש ויתחננן- קחו אותי לחוג פסנתר! ואז כשניקח אותו הוא ממש יעריך את זה? אולי. אבל אתן מבינות את ההתלבטות? הרעיון שיש דברים שהסיטואציה גורמת לנו למצב אותם כ"הגיוני" או "לא הגיוני" או "לא אפשרי". וצריך לתת עליהם את הדעת- מה כאן הסיטואציה ומה כאן ה"אמת".

ומחשבה שנייה- חשבתי שאולי כל הצורך שלי במין דף כזה נבע בעיקר מהפיכתנו למשפחה מרובת ילדים (אם אבישג הייתה כאן, הייתי מרשה לה לגחך. אמהות לשישה, אני משתחווה בפניכן). אם פעם יכולתי להעלים עין מהכביסה, היום, קצת חוסר תשומת לב ומתגבהת כאן ערימה שיכולה להעלים שילד או שניים. אם פעם אפשר היה לאלתר ארוחת צהריים מחצי שקית של משהו שנשארה, היום לארוחת שבת צריך להאכיל איש גבוה ושני אכלים רציניים (פלוס אני ויונק). יכול להיות שגם זה- חלק מהעניין.

יאללה, הלכתי לתחזק.

בשמת, ציל צול, לא נראה לי שאתן מיתתמות, המסקנה מכך היא שלא התנסחתי בצורה ברורה מספיק, אז אנסה שוב:

הבית שלכן הוא משק אוטוקרטי? אתן מספקות את רוב או כל צרכי המזון של ביתכן בליקוט? זו המקבילה ללקחת עוזרת - לעבור ממאה אחוז סיפוק צרכי המזון של המשפחה לבד, לסיפוק 90% מצרכי המשפחה לבד.

רוזמרין

אני מדברת על העיקרון - אם הטענה היא הטענה שלי היא לגבי המחשבה ששטיפת רצפות או החלפת נורה או פתיחת סתימה בכיור הן עבודות ולא חלק מהחיים. <רוזמרין, עוזרת הבית ואני> אז למה בניית הבית וליקוט המזון ובניית השולחן ותפירת הבגדים זה לא חלק מהחיים?

לדעתי, ככל שאדם מיומן בצדדים שונים ורבים של חייו, כך חייו מאוזנים יותר. וזו דעה ותחושה אישית שלי על סמך ניסיוני שלי. <רוזמרין, תחזוקה שוטפת>

מה הם הצדדים הנספרים? יש אינסוף צדדים. אדם לא יכול להיות מיומן בכולם. אני יכולה בקלות להוסיף לרשימת המיומנויות עוד כמה מיומנויות, חלקן פחות עתיקות - להשתמש במאקרו-ים באקסל, לכתוב סקריפטים, לכיר את חלקיו של מחשב ולדעת להחליף הארד דיסק שהתקלקל, לדעת לתקן קרעים קטנים בבגדים ולעשות התאמות קטנות כמו לפתור מכפלת או להחליך גומי בחצאית, לדעת להכין סבון, להבין בפיננסים ובשוק ההון, שוב לדעת לכתוב סקריפטים <אני מאמינה שבקרוב יבוא היום בו זו תהיה מיומנות בסיסית שידע כל ילד/ה ביסודי>, לסרוג, לעזור לנשים אינטרנטית <זה על בשמת, וזו כבר התמחות ומומחיות ועבודת קודש>, להכיר יותר ממערכת הפעלה אחת, לדעת איך פורצים ססמאות בברוטפורס ומה לעשות כדי שזה לא יקרה לי, לדעת מה זה פישינג ואיך להתגונן מפניו, לדעת הקלדה עיוורת.

אז השאיפה היא לידיעה רוחבית? לדעת קצת על הרבה דברים?

אני קוראת תיגר על ההנחה שניקוי הבית זה יותר "החיים" מלכתוב סקריפט, או לעבוד עוד שעה. למה?

ראשית, אני משתדלת להישאר בטווח האמצע ולא לגלוש לשוליים של שחור-לבן.

אני נוהגת להסתכל על השחור והלבן, כדי לראות בצורה ברורה יותר את היתרונות והחסרונות של כל גישה. אחרי שראיתי את השחור והלבן, ברור לי יותר איפה ביניהם הוא המקום בו אני רוצה להיות.

שנית, אני מבדילה בין המונחים "מומחיות" ו"מיומנות". אדם שפיתח קריירה במסלול מסויים ששואב את רוב זמנו, אוכל להניח שהוא תירגל את אותה מיומנות שהוא זקוק לה עד כדי מומחיות.
אך התמחות של אנשים במקצוע אחד והעברת המקצוע לידיהם מובילה להקטנת המיומנות עד כדי היעלמה המוחלט אצל שאר החברה. האיזון פה הוא בקנה מידה של חברה, לא של אדם בודד. אם יש X מיומנות שהתחלקה בחברה בצורה פחות או יותר שווה, הרי שאחרי היווצרותו של מקצוע, המקצוענים יהיו בעלי מומחיות רבה, עליהם יפנו בבעיות מסובכות יותר, המיומנות של שאר האנשים תקטן, יכול בהחלט להיות עד שתעלם לחלוטין או כמעט לחלוטין אצל רוב האנשים - טוויה, חקלאות, לקטות, צייד, אריגה - אלו דוגמאות למיומנויות שהפכו להתמחויות ואבדו לרוב האוכלוסייה.

ואחזור לשאלה הטכנולוגית, אם ענית עליה אז פספסתי את זה - אם מלאכה כלשהי מוחלפת לחלוטין על ידי מכונה - למשל, רובוט שופף רצפות - האם זה שלילי להשתמש בו? אם לא, אז מה ההבדל בין לקנות רובוט שיעשה את זה ולשלם למישהי שתעשה את זה?

אישה, אין לי שום בעיה עם זה שאנשים מעסיקים אשה שמנקה את ביתם.
אם השתמע אחרת - הנה אני מדייקת.
רוצה לומר - אין לי פה טיעון עקרוני. אני עצמי לא מרגישה בנוח עם זה, מהסיבות שהסברתי. ואני בהחלט חושבת שניתן להעסיק אנשים במשק הבית, אבל ששווה לתת על זה את הדעת, איך עושים את זה, ולא סתם "להיפטר" מהמלאכה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פעם (לא רחוק כל כך מאיתנו) הרבה מהעזרה בתחזוקה היתה ״ממשית״- קהילתית. דוגמאות: נשים שעושות מלאכות עמלניות יחד (למשל ליקוט המזון: ואחזור שוב למקורות של רעי- הסבתות יושבות על הרי במיה/ חרשוף/ עלי גפן מנקות וממיינות לכל השנה לכולן). או בזמן חתונה- יש כלי נגינה מסורתיים- למישהו מהקרובים תמיד היה הידע והיכולת לבצע.
אני חוזרת ל״נוסטלגיה״ כי אני חושבת שמה שקשה הוא המצב ה״דימיוני״ הזה שאישה במסע מכוונת אליו (אולי?) ומחדדת את העניין:
תחזוקה שוטפת טכנולוגית מקבלת אצלנו יחס אחר מתחזוקה שנעשית על ידי אדם ממשי. למה? כי all the above
הרגל, התניה, ומה שאומרות כאן בין השורות שיש לה ערכים מעבר להגעה ממצב א לב.
וכעת צריך להמיר סיטואציה חברתית בערך חליפין כספי. כבר דובר על הקושי בדף למעלה.
מעבר לזה- הבית כמו ההגיינה הוא עניין אינטימי. כשאני משתעשעת במחשבה לשלוח לגיהוץ/ להביא עוזרת אני קצת מרגישה כאילו אני מזמינה מישהו לנגב לי את האחוריים...וברור לי שלגבי אספקת מזון אני כבר לא במקום האינטימי הזה (פרט לסעיף הלחם.) פעם חשבתי שזה יכול להיות קשור לבושה מלכלוך. אבל לא נראה לי שזה קולע. אני מרגישה שההבדל בין משהו שרואים ומבינים (פעולה של עוזרת) למשהו חיצוני לנו ולעשיה שלנו (מכונות, מפעלי מזון ושינוע שלו), הוא העניין. אם הייתי מבינה ממש כחוויה אינטימית אישית יום של פועלת במפעל טווייה, הייתי מתקנת גרביים ולא קונה עוד 3 ב10... אולי.

בחזרה לפרקטיקה של העניין: אני חושבת שהאפור הוא הספקטרום המהותי. אני לא קונה מיץ לימון כי זה פשוט לא כמו לסחוט לימונים (ערכים וטעם. לסחוט לימונים זו לא חוויה שמיימית בכל זאת). אבל לא היה אכפת לי בכלל לתפעל מכשיר לצורך העניין, או את הבנזוג. יש לי חיבה נוסטלגית לכלי הפלסטיק הייעודי הזה (משהו מילדות) אבל לא היא מונעת ממני להתחלף אותו במכונה. זה פשוט לא מפריע לי מספיק לסחוט לימונים ידנית.

לסחוט חלב להנקה לעומת זאת- המכונה שיגעה אותי וגם לא היה יעילה כמו חליבה ידנית.

יש תחזוקה שנעשית טוב יותר כשאנחנו עושים אותה (ביחס לטכנולוגי) קטגורית. יש כזו שרק זמנית הטכנולוגיה בנחיתות.

השאלה לתחושתי נשאלת ממקום פנימי, ואולי רק מתעדכנת עם הטכנולוגי (עם ידע שנאבד ועם לגיטימציה תרבותית להמרת האישי בה). לכן חשוב לראות שאנחנו כבר לא מלקטות וטוות סלים, אבל גם חשוב לראות שאנחנו עדיין יולדות ומניקות באופן טבעי. אבל ממש לא כולנו.

אבל זו גם ראייה של קצוות

המורכבות שלי ביחס לתחזוקה מתחילה להתרקם:

מה באמת יקל עלי משמעותית ויימסר החוצה לביצוע (למישהו/ משהו) בחתיכה אחת (אצלי זה יכול להיות ניקיון יסודי של הבית, אבל לא קניות אותן אני מפזרת בכמה חנויות וחשוב לי אופן/זמן הביצוע וכל מיני קטנות).
למה יש ערך מוסף מעבר לעצמו עליו אני לא רוצה לוותר? (לאחת ריח של לחם. לאחר ריח של נקי ומכובס. לאחר ליקוט)
מה אני לא רוצה לאבד? מה אני רוצה להעביר לילדים שלי ומה אפשר ״לזרוק״?

ואז, יש הרבה דברים שנראים לי סבירים יותר לאאוטסורסינג, אבל גם הרבה שאני עושה להם אאוטסורסינג ״בעל כורחי״ או יותר נכון מבחירה שהיא לא מושלמת אבל עונה על צרכים אחרים.
עדיין נשארים איים כאלה מוזרים אותם אני לא משחררת. למה?! כלכלית אפשרי לי לפרנס מנקה מקצועית פעם ב.

אישה במסע,
לא הבנתי מה כתבת ולא הבנתי מאיפה הציטוטים האלה (שחלקם שלי מהדף הזה או האחר וחלקם שלך או של מישהו אחר).
את מוכנה לערוך את מה שכתבת ולציין ליד כל ציטוט מי כתב ומאיזה דף? ולמה שמת אותם ביחד כשכל אחד מהם קשור לשיחה אחרת?
ולגבי השאלה הטכנולוגית, עניתי עליה בשתי התגובות האחרונות שלי.

אני כן עושה ״אאוטסורסינג״ אבל זה בעיקר בגלל שאני פשוט לא יודעת לעשות לבד. נגיד, לנקות את הבית זה משהו שאני ממש גרועה בו מהסיבה הפשוטה שכל חיי גדלתי עם עוזרת ואין לי גם שום כשרון טבעי לעניין. אפילו אחרי שנים שבהן נדרשתי לנקות לבד אני עדיין נבוכה ממש מהעניין. (אחותי הקטנה, למשל, לגמרי אלופה. וגדלנו באותו בית.)

אני מטאטאת גרוע, מספנג׳זת ממש גרוע, עושה אבק סביר ובעיקר נורא נורא משתעממת מכל העסק. עד אובדן חושים ממש. אני מבשלת טוב מאוד כנראה בגלל ששני ההורים שלי הם בשלנים טובים. אף אחד לא לימד אותי, את זה אני כאילו פשוט יודעת לעשות, אבל לא אוהבת במיוחד. (כה משעמם!) כביסה זה משהו שהועבר במלואו לבנז שעוד שניה קורס, אני חוששת. גיהוץ לא מתרחש ולעולם לא יתרחש בבית הזה.

עכשיו, בעולם המושלם שלי, שבו יש מיכל מקבילה שמתמודדת עם החיים פי מאה יותר טוב מהמקורית, הייתי בטוח מנקה את הבית לבד כל שישי לצלילי מיכל דליות ב103fm. אני ממש שונאת את העובדה שיש לי מנקה. קודם כל, זה מביך כי אני צעירה ויש לי זמן. חוץ מזה, היא מנקה ממש מחורבן ואין לי שום יכולת להעיר לה כי אני כל כך נבוכה מעצם העובדה שהיא באה בכלל. אבל כמה שאני שונאת את זה שיש לי מנקה, ככה אני עוד יותר שונאת להיות מוטרדת מזה ש״צריך לנקות את הבית״. זאת אבן ששוקלת מאה טון וגם עכשיו יושבת אצלי במאחורה של הראש בלי הפסקה וזה חוסר אונים מאוד גדול, גם כי אני מנקה כל כך רע וגם כי יש המון דברים אחרים וחשובים שאני מעדיפה לעשות.

להורים שלי תמיד היה כסף וכשלא היה כסף הם חיו כאילו יש. כך שהייתה עוזרת, מטפלת וגנן. כשההורים שלי התגרשו אז לאמא שלי היה עוזר שגם עזר לה לתקן דברים בבית. אצל בנז לא הייתה שום עזרה חיצונית ולכן הוא יודע לנקות היטב (אבל נורא שונא), לתקן כל דבר בעולם בקלות מעוררת הערצה, לתפור במכונת תפירה, לשתול, לגזום, לבנות, לנגר, לנסר. מה שמדהים אצלו והלוואי שידבוק בי עוד זאת תחושת המסוגלות שלו. הסלוגן הבנזי הוא: תנו לי גגון ואעביר את העולם, תנו לי פטיש ואתקן את העולם וכו׳...אבל האמת שאני חוששת שהוא הולך ונדבק בחוסר היכולת שלי והנהנתנות שלי ולא להיפך.

ואוו, פתאום הבנתי שנאמתי נאום מאוד ארוך חסר כל פואנטה.

אני לא חושבת שזה בהכרח קשור למה שרואים וסופגים בבית ההורים.
אני גדלתי בבית בלי שום עזרה חיצונית, עם אמא שמנקה, מכבסת, מבשלת, הכל לבד (לפעמים אבא עוזר) ואבא עם ידי זהב שעושה הכל החל מלבנות (חלקים מהבית, רהיטים וכו') ועד לפתוח סתימות, לתקן תקלות בסיסיות במכשירים חשמליים ובאוטו(!) לתקן כל דבר שנשבר וכו')
ומה יצא? שאני מנקה בסדר גמור אבל שונאת שונאת שונאת את זה, מתה להביא עזרה בתשלום אבל מתפדחת מעצמי מטיעונים דומים לאלה שמיכל כתבה וגם מתפדחת מזה שההורים שלי עד היום עושים הכל לבד ואני, מרגע שחיה בעצמאות, חולמת על הרגע בו לא אצטרך לעשות משהו מכל זה יותר (מה זה הפינוק הזה??)
ובינתיים תקועה עם זה, עושה את המינימום הנדרש (למרבה הצער יצא בנזוג כמיטב הסטראוטיפ הגברי שלא רואה לכלוך, לא מפריע לו איך הבית נראה ולא אכפת לו מה הוא אוכל...) ושונאת את הבלגן ואי הסדר הקבועים (וזה עוד ללא ילדים! למרות שהאיש כבר אמר משהו שכשאגיע לתשיעי נביא עוזרת לפחות פעם פעמיים..) ובתחום התיקונים - לא, לא יודעת לעשות כלום. לא למדתי כלום מאבא שלי. עד היום קוראת לו (מביך) לעשות עבורי דברים גדולים (לתלות מדפים וכאלה) או לעזרה בכסף בכל תחום התיקונים והתקלות.
אני מאד מצטערת על זה, מרגישה שהיתה יכולה להיות לי יופי של השראה מבית ההורים ואיכשהו זה התפספס, לא יודעת למה.
כן עמדתי ליד אבא שלי וראיתי איך הוא עובד וכן עזרתי לאמא שלי כילדה בעבודות הבית,
רק שבתפיסה שלה כל הדברים האלה הם פשוט דברים שצריך לעשות כחלק מהחיים ובתפיסה שלי, נו אני פשוט מרגישה שמעבר לסף מסוים (נמוך) אני פשוט קורבן משועבד של כל העולם החומרי המקיף אותי ושונאת את זה נורא.

אישה במסע, מנקודת המבט שלי, יש הבדל מהותי בין שימוש במכשירים כדי להקל על סוגי עבודות-בית שונות, כולל מכונות (כביסה..) כולל רובוטים (שאיבת רצפה...), לבין עזרה מאדם נוסף, אאוטסורסינג. מבחינתי, הכנסת אדם נוסף לביתי, על בסיס קבוע (יום בשבוע, כל יום), היא החלטה רצינית עם השלכות רבות.

הפרטיות שלי ושל משפחתי נפגעת. אני צריכה לסמוך על אדם זר (לפחות בתחילת היחסים) בקשר לרכוש שלי, והרבה פעמים בקשר לילדים שלי. אני צריכה לפתח מערכת יחסים כזו או אחרת עם אדם, שנבחר בדרך כלל בעיקר בגלל מיומנויות מסוימות, ולא בהכרח בגלל שהוא נחמד לי. כל המשפחה שלי צריכה ליצור מערכת יחסים עם האדם הזה - אני צריכה לחשוב מה המשמעות של היחסים של הילדים שלי (בגילאים שונים) עם אדם נוסף בבית, בתפקיד מסוים. מה הם לומדים מעצם היות אדם כזה בבית, מה הם לומדים מהאדם הספציפי. ואלה רק דוגמאות.

המרקם המשפחתי משתנה כשנכנס אדם נוסף באופן קבוע לתמונה המשפחתית. זה לא דומה לשימוש ברובוטים, או למסירת כביסה וגיהוץ למכבסה, או לקניית פירות וירקות בסופר במקום ליקוטם. יכול בהחלט להיות שהשינוי יהיה לטובה, בהמון אספקטים. אני לא שוללת. אני רק חושבת שצריך להבין שזה משמעותי ולהחליט על כך בראיה רחבה, ולא רק בראיה של פתרון הבעיה המקומית של מטלה מסוימת שמקשה על החיים.

לפעמים עדיף למצוא פתרון שלא כולל הכנסה של אדם נוסף הביתה. לפעמים עדיף לוותר על המטלה הזו, לשחרר את הצורך המסוים, או למצוא דרך לספק אותו יותר בקלות, או פחות במושלמות. התועלת לא תמיד עולה על המחיר של אדם נוסף בבית. הסתייגות - כל זה מהראיה שלי. הרגישויות שלי הן אישיות, ובטח לא חלות על כל אחת ועל כל סיטואציה) הסתייגות נוספת - כמובן שיש פתרונות לכל אחת מהדוגמאות שהעליתי,בטוח שיש דרכים להגיע למצב של win-win, ודוגמאות לכך הוזכרו למעלה.

טמבו

אני מסכימה עקרונית בנוגע למשמעות של הכנסת אדם זר הביתה. אך מלבד ניקיון - שזו מטלה שהולכת ומוחלפת על ידי טכנולוגיות - שאר המטלות לא מחייבות הכנסת אדם הביתה. שליחת כביסה למכבסה ובגדים לגיהוץ, קניית אוכל מבושל, תיקון בגדים קרועים, בהנחה שיש גינה אז גינון. אם אניח לרגע שיש כמות כסף מספקת להכל, ויש גם את הרובוטים, אז אילו מטלות יוותרו?

רוזמרין, תודה על ההארה. עליתי למעלה וראיתי שהציטוטים בהודעה שלי התבלגנו לחלוטין, חלק ממה שאני כתבתי הפך לציטוט למרות שהוא בכלל לא אמור להיות, ויצא מש לא ברור. בקרוב אערוך אותה.

רקמה

אני לא מבינה מה ההבדל בין אאוטסורסינג לפתרון טכנולוגי, מלבד הפגיעה באינטימיות של הבית.

לשלוח לגיהוץ/ להביא עוזרת מבחינתך זה אותו דבר? לאסוף לבוש שלך, ולשלוח אותו לאיזה מקום בו יגהצו אותו, ולקבל חזרה מגוהץ, שקול לכך שמישהי תכנס לך הביתה?

אם הייתי מבינה ממש כחוויה אינטימית אישית יום של פועלת במפעל טווייה, הייתי מתקנת גרביים ולא קונה עוד 3 ב10... אולי.

אני בהחלט חושבת כך - ההבדל בין מה שמרגיש אינטימי למה שלא הוא בעיקר חברתי, לדעתי.

חושבת המון על תחזוקה שוטפת, תחזוקת בית, מה זה בעצם אומר, איך עושים את זה. התחושה הכללית שלי היא שזה לגמרי גדול עלי, תמיד זה נראה לי כמו משהו שכולם עושים בקלות ורק אני מתקשה ומקרטעת. יודעת גם שהמחשבה הזאת מוגזמת, בשני הכיוונים. גם לאחרים זה לא בא קלות ובפשטות וגם אני ככל הנראה לא במצב קטסטרופלי כפי שנראה לי, כי הנה יש לי בגדים ללבוש ואוכל לאכול והבית שלי אפילו נראה ראוי למגורים מדי פעם.
יחד עם זאת, אני יכולה לעשות רשימה שלמה של דברים של דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ובאופן כללי מאוד לא שבעת רצון מהתחזוקה השוטפת של הבית שלי ושל החיים שלי בכלל. זה גם לא כל כך מרגיש כמו תחזוקה שוטפת אלא יותר כניהול משברים.
אחרי תקופה ארוכה של מגורים בדירת שותפים אני עומדת לעבור לגור עם בן זוג. אני מאוד שמחה ומחכה לשינוי הזה וגם מאוד חוששת, מכל מיני סיבות שלא כולן קשורות לתחזוקת הבית. אבל גם זה (בפעם הקודמת שגרתי עם בן זוג, במשך שנתיים לפני כמה שנים, הבית היה רוב הזמן מבולגן ומלוכלך ולא מתוחזק בכלל). אני מאוד רוצה שהמעבר יוביל לשינויים ולשיפורים במעטפת של החיים שלי. מפנטזת על בית מסודר ונקי, בית שמבשלים ואופים בו ותמיד יש בו אוכל זמין וטעים (שונה מאוד מהמצב כרגע), בית שנעים ונוח להזמין אליו אורחים ושנעים וכיף להיות בו. מפנטזת על תחושת ביטחון ובעיקר שליטה בנוגע להכנסות והוצאות, על משק בית כזה יעיל ומתוקתק שהכול מתנהל בו כמעצמו. הרצונות האלה יפים וטובים, אבל אני כבר יודעת שהמימוש שלהם לא פשוט ומתסכל והאמת היא שגם כשעברתי לדירה שאני גרה בה עכשיו חשבתי שאשקיע יותר זמן ומשאבים ואנרגיה בבית (ובגוף, שמאוד מתקשר לי לבית, הטיפול והדאגה בבית והטיפול והדאגה לגוף, לאכילה ולתנועה ובנראות שלו) וזה לא קרה.
תוך כדי כתיבה אני מבינה שחסר לי מאוד בית, למרות שיש לי קורת גג, אין לי כבר הרבה שנים תחושת בית (היתה פעם?) אלא רק כמיהה ורצון והחלטה ש"זה הבית", אבל לא באמת מקום שנוח לי בו. ואולי אני צריכה להכיר בזה שהבית יכול להיות גם מבולגן ומלוכלך ולא לספק את כל הצרכים שלי והוא בכל זאת בית.

(זה היה צרור מחשבות מבורדקות בנושא תחזוקת הבית)

אשה במסע
את מציגה כאן פרספקטיבה שאני אוהבת.
דווקא ההליכה לקצוות חושפת כמה כל התפיסות שלנו הן הבניות היסטוריות-חברתיות.
וגם אני מרגישה שהאיזון המיוחל בין היבטים שונים של עשיה ומיומנויות יומיומיות לא חייב לכלול איזון בין מטלות נשיות מסורתיות אלא יכול להקיף מגוון רחב ביותר של פעילויות שאין שום דרך אובייקטיבית להגדיר איזו מהן חשובה יותר.

יחד עם זאת, אני יכולה לעשות רשימה שלמה של דברים של דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ובאופן כללי מאוד לא שבעת רצון מהתחזוקה השוטפת של הבית שלי ושל החיים שלי בכלל. זה גם לא כל כך מרגיש כמו תחזוקה שוטפת אלא יותר כניהול משברים
זהו, כי אין שיטה. כי לא הנחילו לנו שיטה שעובדת, ועכשיו צריך להמציא את הגלגל מחדש.

האמת, שאני קוראת פה בעניין אבל מרגישה קצת חסומה לכתוב מפני שאני מעבירה סדנאות על סדר ואירגון בבית ובחיים, ולתחושתי, זה משהו עמוק יותר.
אני מרגישה שיש דברים שהם באמת "תחזוקה שוטפת" ואירגון החיים שעדיף שנעשה אותם בעצמנו, אחרת יש בזה מצד אחד מן הסירוב לחיות - ומצד אחר, ביטוי להתפזרות קשה וחוסר מיקוד בחיים שמפריעים לנו לא רק בבית אלא בכלל.
למשל, להתקלח. אנחנו מטפלים בהיגיינה שלנו בעצמנו ולא ממש רצים להוציא את זה למיקור חוץ P-:
ולעומתם יש דברים שיכול להיות שאין נזק גדול בכל מיני סוגים של עזרה בהם, אם זו עזרה מכאנית ואם אנושית.
איפה עובר קו הגבול?

המממ. אני מגלה על עצמי, שהוא עובר באופן משתנה בנושאים שונים ובין ימים שונים.
אני מלקטת סרפדים.
בימים אחרים "מלקטת" ירקות ופירות במחלקה האורגנית בסופר השכונתי במרחק הליכה (זה משמעותי כי זה שיקול בבחירה שלי, אקולוגית וגופנית).
בימים אחרים "מלקטת" אותם אצל החקלאי בדוכן שלו, כשאני עוברת במשק שלו בדרכי מנקודה א' לנקודה ב' (עוד דבר משמעותי שאני משקיעה בו מחשבה).
מגדלת כמה צמחי תבלין בבית. גם זו תחזוקה שיש לה משמעות. והייתי רוצה להגדיל את התחום הזה אבל יש לי כמה מגבלות תחזוקתיות שבעיקרן, או שאני לא מוכשרת או שהבית (שמש, כיווני אוויר וכדומה) לא ממש מתאים או ששניהם, אבל הצמחים שלי לא משגשגים פה )-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מן הסירוב לחיות

כמה מדוייק.
כשהייתי בתקופה דיכאונית (טרום משפחה, תחזוקה עצמית בלבד) היתה לי אפיזודה של שבירת כלים פיזית, כי לא יכלתי להביט בכיור שדרש ממני ....לתפקד.
נשמות טהורות באו ועשו לי ספונג׳ה כלים ואוכל טעים ובריא בקופסאות - וזו היתה המקבילה ל-ללכת ולקלח איש נכה. בחיי

והיום היחס שלי לתחזוקה השוטפת בכל מיני היבטים (עד כמה נעים לי בבית כרגע, איפה אין לי כוח, אילו פינות מפריעות לי אבל גם האם אני באובר-פעילות עם הבת שלי או חיה לצידה, מתעקשת על משהו מולה והאם זה עקרוני בכלל...וגם אם אני פותחת מקרר ויש לי מענה או שאני זורקת אוכל...)- היחס הוא של בדיקת דופק. בדרך למדתי שהסביבה המיידעת שלי נותנת תשובות מדויקות (טעות הקלדה משעשעת. י במקום ע, אבל אולי לא)

זה נכון שיש כאן הרבה שכבות של לימוד שכחה ו״מה נכון״ ופועל יוצא מכך אלמנטים חברותיים. אבל אנחנו יצור סוציו ביולוגי בסופו של יום...?
אני לא מדברת מהכיוון של לארח (אני ממש לא אוהבת פרוייקטים. אבל כל מי שבא בצל קורתנו מרגיש נוח עד כדי הירדמות על הספה בסלון. בדוק) ואני אתן דוגמה שאני מתבוננת עליה כרגע:

אני עובדת מהבית. עד אתמול עבדתי על השולחן במטבח כשבפינת השיש (הארוך) יש ערימת מסמכים/ ספרים רלוונטית ובמגירה לא כל כך נוחה (גבוהה) יש כלי כתיבה וכד. כבל המחשב חייב להיות מחובר לחשמל, ולא היה שקע במקום סביר כך שהייתי צריכה הקפיד על החיבור (שלא אפול, לפנות בשעת האוכל וכו).
עברנו לדירה הזו כחודשיים לאחר הלידה של בתי. אז לא חשבתי על פינת עבודה והכיסא הנוח שרכשתי לעצמי יחד עם השולחן שבניתי מצאו אכסניות אחרות...
בהצתה מאוחרת ארגנתי לי מחדש מקום כעת, חודשיים לפני לידה נוספת. אבל זו עבודה בכל המישורים: סדר וניקיון ובו זמנית הצהרה שיש לי זהות נוספת מעבר לאמא, ושאני מכירה בה ומכבדת אותה. זה מפיג במעט את העננה הזו של מי אהיה אחרי הלידה הבאה ואיך אני אצליח שוב להתמסר וכו׳. הפינה נמצאת בסלון, ליד המרפסת המוארת. מולה בצידו השני של החדר שולחן קטן עליו בתי מציירת ומכיירת.
והכיסא הוא כיסא מחשב משובח ולא כיסא מטבח נוקשה. מתנדנד, מסתובב, ויהיה כיסא הנקה מנצח

אני תופסת מעצמי אמא שמנסה לא ליפול לתוך פרטים חסרי כל חשיבות, ואין לי שום בעיה לגרוב לבנים שלי גרביים לא תואמות (להבדיל- יש לי בעיה עם אמהות שאומרות "לשים/ללבוש גרביים", כך שהתפלות היא כמובן בעיני המתבוננת).
אם כבר מתקטננים, גרביים תואמים, לא תואמות, ואני אישית לובשת אותם, ולא גורבת.
("לגרוב" זה חידוש שנבע משיבוש, ואני, כמו שאומר אישי היקר, לא דסקריפטיביסטית ולא פרסקריפטיביסטית, כי אם סנפשוטיסטית.)
אבל אין לי בעיה עם אמהות שאומרות את זה.

היום היתה לי מחשבה מהז'אנר של "את יולדת כמו שאת חיה וחיה כמו שאת מנקה את הכיור ומנקה את הכיור כמו שאת יולדת וחוזר חלילה"
שאולי התחזוקה השוטפת הכללית אמורה להתכתב איכשהו עם התחזוקה הפרטית של הגוף שלי.
אולי שווה לי לבדוק באיזה דברים אני משקיעה בעצמי ובאיזה לא, מה אני ממקרת החוצה בקלות ומה לא, ואז - לבחון את זה, כי אני לא רוצה להפוך את לכללי את מה שלא עובד בפרטי, ואז - להסיק מזה משהו.

למשל... אני לא ממקרת החוצה שום דבר שקשור בטיפוח הגוף שלי. ואני גם לא ממקרת החוצה שום דבר שקשור בטיפוח של הבית שלי.
אבל... כשיש לי איזה קלקול רציני בגוף, אני דווקא כן ממקרת. כמו בבית... אני יכולה להזמין איש תיקונים או להביא פעם באלף שנה כשאני עוד שנייה מתחרפנת מישהו שיעזור לי לנקות.
ובטח יש לי עוד דוגמאות.
הפואנטה - אני מוצאת שההקבלה מועילה לי, גם אם זה לא אחד לאחד. אני חושבת שיש, והגיוני שיהיה, קשר בין מה שפרטי לי לבין מה שבייתי לי

דסקריפטיביסטית ולא פרסקריפטיביסטית, כי אם סנפשוטיסטית
תרגום?

אלה שצמודים למילון ואומרים "ככה נכון להגיד וככה לא נכון", אלה שאומרים ששפה היא חיה ונושמת ומה שמתרחש ברחוב הוא הוא השפה, ו(בצחוק) אלה שאומרים שגם מה שנכנס למילון בתקופה האחרונה זה חרטה.

http://www.syracuse.com/news/index.ssf/ ... ]literally definition dictionary wrong english languageyour head explode[/po].html
<לאחרונה נכנסה למילון אוקספורד המשמעות ההפוכה למילה שמשמעותה "משמעות מילולית". מעכשיו אפשר להגיד "אני מתכוון לזה באופן מילולי!" ושהמשמעות של זה תהיה "אני מתכוון לזה באופן לגמרי ציורי!"

>

ניצן אמ, ברוכה השווה

.
<חוזרת לקרוא בשקט>.

פייר, אני קצת מאוכזבת לראות אושיה מרכזית מהדף אוי אני אמא מזניחה בדף על תחזוקה שוטפת. סוג של איך נפלו גיבורים.
ובמאמר מוסגר:
לא דסקריפטיבית ולא פרסקריפטיבית, עמה פיבוטלית!

א. אני מלאת סתירות.
ב. אין שום סתירה לדעתי.

אז את ריקה מתוכן? תמיד חשדתי!

הו ! ברוכות השבות השוות!

גיברת עוברת, אני אולי עמה פיבוטלית ריקה מתוכן, אבל לפחות אני יודעת שגרביים זה זכר.
לעניין עצמו, אני מקפלת גרביים ותחתונים, אבל מזניחה ילדים, אז אין סתירה.
ולסיכום - אדם יכול להיות מלא סתירות אבל גם מלא דברים לא סותרים, זה חלק מהחן, מה שאומר שאני אולי ריקה מתוכן, אבל יחד עם זאת, מלאה. (ואני מלאה, זה בטוח.)

הו ! ברוכות השבות השוות!
תודה. תגידו, מה כדאי לקרוא באתר הזה? שמעתי שמכירות הבגדים פה לא משו. יש משהו אחר?

הממ.
אולי תקפצי לביקור בים?
הופעת השם שלך שם בהחלט עשויה להכות גלים.

אבל לפחות אני יודעת שגרביים זה זכר.
עזבי זכר נקבה, קבלי חיבוק גדול מכאן.

מאיפה הציטוט?
!Grandma. you are full of contradictions
Well, I'm
a woman. Of course I'm full of contradictions

דלתות מסתובבות?

היו כל מיני דברים שחשבתי לרשום פה. משום מה הדף הזה לא מעורר בי חשק עז להביע את דעתי. זו הסיבה שהטאב הזה פתוח אצלי מיום חמישי בערב.

אז אגיד נקודה מעניינת שאני לא רוצה לשכוח - אני רואה הבדל מהותי בין סדר לבין תחזוקה שוטפת.
למען ההדגמה אני מניחה שקיימים רובוטים שיכולים לעשות בערך הכל, אבל לא לחשוב.
הם יוכלו די בקלות לנהל תחזוקה שוטפת. הם יוכלו לשטוף כלים ולנקות את הרצפה ולעשות כביסה.
הם לא יקלחו את הילדים, ולא יוכלו לקבוע מה המקום הנכון של כל חפץ. בהנחה שלכל חפץ יש מקום שנקבע לו, הרובוט יוכל להחזיר חפצים למקום. הוא לא יוכל לקבוע להם את המקום.

דאונטון אבי.

הכי טוב דאונטון אבי, ולא אכפת לי מה רוזמרין אומרת!

דאונטון אבי.
באמת? מי אמרה למי ובאיזה הקשה?

אה!
יש מצב שנזכרתי... הסבתא? (מגי סמית הגדולה).

הכי טוב דאונטון אבי
לגמרי!
ובדף על תחזוקה שוטפת זה ממש קולע להעלות את הסדרה הזו

סליחה, ספוילר...

אבל למה למה למה למה הרגו את מתיו? חסרי לב.}

מלא זמן מסתובבות לי בראש מחשבות שאני רוצה לכתוב כאן, וסוף סוף יש לי קצת זמן לארגן אותן.

כולן קשורות להבחנה אחת בסיסית שפתאום הבנתי שהיא מאוד חשובה לי. לא, בעצם לא ממש הבחנה אלא יותר רצף, של מידת שיקול הדעת שכרוך בביצוע צורות שונות של תחזוקה שוטפת. זה אחד הצירים שמשפיע על הרצון שלי לבצע בעצמי פעולות מסוימות. יש עוד כמה צירים כאלה, יותר מוכרים (לפחות לי) - כמו נפח הזמן היחסי שהפעולה תתפוס או מידת החשיבות של ביצועה בדיוק לפי רצוני (שיכולה להתאזן מול כמה קל לגרום למישהו או משהו אחר לעשות אותה לפי רצוני).

בקיצור, חשוב לי שבין הפעולות שאני עושה במהלך היום (בכלל, לא רק של תחזוקה שוטפת) יישמר איזון מסוים בין כאלה שמצריכות הפעלת שיקול דעת או יצירתיות ובין כאלה שהן יותר טכניות. אני רוצה שרוב הפעולות יהיו כאלה שמצריכות שיקול דעת (בעצם, אפשר לומר כאלה שמצריכות אותי באופן אישי, על כישוריי ותכונותיי השונות), ומיעוטן יהיה טכני. כשהאיזון הזה מופר לאורך זמן אני יכולה להרגיש משועממת או, אם הוא מופר לכיוון השני, להרגיש שיש לי ממש קצר חשמלי במוח.
מה שהתחדש לי, שלא ממש הצלחתי להגדיר היטב בהודעה הקודמת שכתבתי, היא שיש פעולות רבות כל מיני פעולות של תחזוקה שוטפת, שבניגוד למה שחשבתי בעבר, הדרך שבה הן נעשות היא חשובה (לי), ועשייתן כראוי (בעיני) מצריכה שיקול דעת, ידע והיכרות עמוקה של אנשי הבית.
גם אחרי שהבנתי את זה, נשארים השיקולים של האחרים (של נפח הזמן היחסי שהפעולה תופסת למשל, וגם סתם של מידת ההנאה שלי), אבל הם כבר לא לבדם.
וגם אחרי שאיזנתי בין השיקולים השונים, יכול להיות מצב שבעיקרון אין לי רצון מיוחד לעשות פעולה מסוימת בעצמי (כמו לשטוף כלים), אבל אני גם לא רוצה להכניס בן אדם אחר לבית שלי כדי שיעשה אותה (ואז בן זוגי עושה אותה (-: . טוב, לא תמיד, כמובן).
וגם אני חייבת להודות שיש משהו שקוסם לי בניהול בית שבו בני הבית מחזיקים את עצמם בכמה שיותר היבטים, גם כאלה שמיקורם החוצה בעצם הפך לשקוף, כמו תפירה וגידול מזון (טווייה זה רחוק ממני, מה לעשות, אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את זה. כנראה שיש פה גם השפעות תרבותיות).

טלי, כתבת מקסים. מזדהה מאוד. גם לי חשובים הדברים שחשובים לך, וכל כך יפה דייקת אותם. בעיקר אהבתי את זה ואני הולכת לגריין.
את יודעת משהו? תודה. זה ממש קולע בול למשהו שאני צריכה להסביר לעצמי בדיוק בימים אלו. באת לי בזמן.

אני רוצה שרוב הפעולות יהיו כאלה שמצריכות שיקול דעת (בעצם, אפשר לומר כאלה שמצריכות אותי באופן אישי, על כישוריי ותכונותיי השונות), ומיעוטן יהיה טכני. כשהאיזון הזה מופר לאורך זמן אני יכולה להרגיש משועממת או, אם הוא מופר לכיוון השני, להרגיש שיש לי ממש קצר חשמלי במוח.

מוסיפה כאן נקודה קטנה - ששווה לבדוק את ההרגלים שלנו.

לפעמים משהו שנעשה בדיוק באותה צורה כבר המון זמן נתפש כאילו רק כך צריך לעשותו וכאילו זה גם חשוב שכך הוא ייעשה. (המממ... אולי דווקא את המילים "כאילו" הייתי צריכה להדגיש

)

וגם - משהו שנעשה על ידי אותו אדם הרבה זמן מעביר מסר כאילו מעורב בזה שיקול דעת וכישורים, כאילו הפעולה מצריכה את האדם באופן אישי, ולא בהכרח כך הוא.
<והרבה פעמים מי שנופל בכשל הזה הוא האדם עצמו, זה שעושה את הפעולה הרבה זמן...>

תודה [-:

מסכימה מאוד גם עם הנקודה שהוספת.

(והולכת לתקן בעיה קטנה בניסוח שקפצה לי עכשיו כשקראתי את המשפט המגוריין)

או, אם הוא מופר לכיוון השני, להרגיש שיש לי ממש קצר חשמלי במוח.

זה קורה בכלל? אני לא מצליחה להיזכר במצב כזה. במצב ההפוך - בקלות. מה שכן, אני שומעת לפעמים ספרים, מה שמאפשר לעשות מטלות במקביל לשמיעת ספר, מה שממעיט עד כדי מבטל את השעמום. אבל בעיקרון, אידיאלית, אני מעדיפה לעשות דברים שדורשים אותי, או לנוח בדרך כלשהי. לא מרגישה צורך כלשהו בפעולות משעממות.

עדי א אמרה לי אתמול: "וואו, אין לך זמן אפילו להיות עקרת בית!", זה היה חצי בצחוק אבל גם מאוד ברצינות ושלח אותי היישר לכאן.
תכלס, אין לי זמן אפילו לפרוק את המזוודה מטיול סוף השבוע (ואת הכביסות שנותרו מאז אני עושה בקבלנות, מכבסת-תולה, מכבסת-תולה, בעוד ערימות חדשות מצטברות כאן חדשות לבקרים).
למה? כי התינוק הצעיר, עוד שבועיים כבר בן חצי שנה (תודו שהזמן רץ כשלא ישנים בלילה), הוא לא ישן המון, וכשהוא ער דורש להיות משועשע (גם טיול נחשב שעשוע, אבל לדחוף כביסה למכונה, ובכן- לא). זה פשוט לא משאיר לי זמן לעצמי. וכשאני סופסוף מתפנה, בשמונה, שמונה וחצי או תשע בערב (תלוי באחיו הגדולים, המהממים והנמרצים) אני הרוגה. אני פשוט קורסת.
שלא לדבר על שבועות כמו זה האחרון- חזרה מטיול אינטנסיבי מאוד של חמישה ימים, היישר אל תוך יום ההולדת של המרכזי- זאת אומרת, אל תוך הכנת מאפינס מושקעים במיוחד וחיתוך פירות לפעילות שבה אנחנו נמצאים ביום רביעי, תוכניות גרנדוזיות להכנת עוגות וחיתוך פירות לפעילות של יום חמישי (לא קרה, חליתי ומתי בדרך, ולכן הבאתי קישים קנויים מחנות שווה), וכמובן עוד רגע צוללים אל תוך בישולי השבת (למזלי חסכו לי בישול ארוחת ערב שבת, כי יש איזו שמחה משפחתית).

לתחזק. לתחזק לתחזק. זה היה מאוד בולט בטיול המשפחתי שלנו. לנסוע ברכבת- שאף אחד לא יבכה, שכולם יהיו רגועים וטובי לב. לטוס במטוס- לא לעשות שיגועים, אנחנו חמישה אנשים על שני מקומות (שניים קטנים משנתיים), וככה זה ממשיך. אין ילדים קטנים באירופה, בחיי, נשבעת. היינו על תקן מוצג מוזיאוני. צילמו אותנו. אנשים פערו פה לנוכח שלושה קטנים, אחד במנשא. כשהמוצץ של מס'3 נפל, שלוש נשים בכל פעם עטו עליו וזרקו אותו לצלילה במים רותחים (אנחנו לא עושים את זה, אנחנו מאמינים בג'יפה).

טוב, זהו, הרבה ילדים ערים פה, הכרובית בתנור, העדשים הכתומות הופכות למרק בסיר, הטחינה מתמצקת במקרר, אמשיך לתחזק ועוד אשוב.

אני מנסה לחשוב מה כל כך מטריד אותי ב תחזוקה שוטפת ומה שעולה לי הוא העובדה שאין נקודת קצה. נניח, בלימודים, בוודאי שיש מטלות משעממות שלא מביאות לידי ביטוי את יכולותיי במלואן, אבל אני צועדת בדרך לאנשהוא, המטרה ברורה, כאלה הן גם תת המטרות וזה מאפשר לי לשאת בקלות יחסית רגעים של סיזיפיות. אבל כאן? הכנתי ארוחת צהריים אתמול, שטפתי את הכלים, והנה מישהו כבר דורש ארוחה חדשה, ורצוי שהיא תהיה טריה, מזינה ותוגש עם חיוך (ואל תחשבו שכל הארוחות כאן הן כאלה, אבל קיים מימד של השתדלות). ומחר מה? שוב. ומחרתיים? שוב. עד מתי? עד תמיד? (ובלחישה- ומה בעצם ייצא לי מכל הסיפור הזה?). כן, זה לא באופני לאהוב תעודות תלויות על הקיר, כאן אמורים לחיות את ההווה בשמחה, אבל מה לעשות כשהווה מתסכל ואני מביטה לצדדים ולא בטוחה לאן לפנות מכאן?

יעלפו, אני מה זה מבינה אותך... אני גם סבורה שעבודות בית הן לא רק סיזיפיות, הן הדבר הכי משעמם שאפשר לעשות בכל רגע נתון ותכליתן הוא בעצם לגרום לנו למוות מוחי בעודנו בחיים.

ותכליתן הוא בעצם לגרום לנו למוות מוחי בעודנו בחיים

כאן אמורים לחיות את ההווה בשמחה
המממ... לא בדיוק. אמורים לחיות את ההווה המשמח בשמחה. אם הוא לא משמח אותך - שפצי אותו.

מה לעשות כשהווה מתסכל ואני מביטה לצדדים ולא בטוחה לאן לפנות מכאן?
להפסיק לעשות כל כך הרבה. לעמוד רגע בשקט ולהביט לצדדים עד שתדעי לאן את רוצה ללכת ויהיה לך בזה סוג מסוים של ביטחון. למשל away מערימות הכביסה...
או לחלופין - למסלול שבו דורשים עזרה. בתשלום, או מבני הבית. כן, גם מהילדים...

ובלחישה- ומה בעצם ייצא לי מכל הסיפור הזה?
זה מאוד פשוט למענה. תפסיקי ליממה אחת את כל התזזת הזו ותראי מה קורה לך. אז תדעי מה יוצא לך מזה. לטוב ולרע

תפילה_לאם

מכבסת-תולה, מכבסת-תולה
אוך. יכולתי לכתוב את זה כפול חמש מאות.

ומחר מה? שוב. ומחרתיים? שוב. עד מתי? עד תמיד?
והקטע הוא שזה גוזל כל רגע פנוי שהיה יכול להיות מוקדש ל"פרויקטים" קצת יותר חד-פעמיים ומחזיקי מעמד.

אבל אני כן רואה את סופה של התקופה הזאת מתקרב (אפילו שאצלי התינוק הצעיר_ זו תינוקת בת 16 יממות... אני מניחה, שקיומם של אחים גדולים יותר ועצמאיים יותר במטלות תחזוקה שוטפת ותדירות נמוכה הרבה יותר - עד -ביטול מוחלט של התרעות "אמא, ברח לי" הוא המאפשר לי להשקיף למרחק), ואני גם חושבת ש _ייצא לי מכל הסיפור הזה משהו, שגם אם זה לא ייאמר במילים מפורשות כמו אצל טרנקילה, נחוש גם הילדים וגם אנחנו ההורים המתחזקים, שהצמחנו "משפחה לתפארת".
ונוסף לזה, אפשר גם להתקדם אל תעודות התלויות אל הקיר ומטלות, שמביאות לידי ביטוי יכולות שלי מעבר לניגוב טוסיקים וחיתוך ירקות. (אם לא היום - אז אולי מחר.)

לדעתי זה מאוד באופני לשאול מה יוצא לך מזה. התשובה לשאלה אמורה להיות שיוצא לך מזה איכות חיים. אם לא יוצא לך מזה איכות חיים אז אפשר וכדאי לשנות. כי כפי שרשום בגריין שאני אוהבת במיוחד, בסוף לא מחלקים פרסים על התנהגות טובה, בסוף יש ריסוט של המערכת.

התחלתי לכתוב את התגובה הזו לפני שלוש שעות בערך ומאז כתבו את מה שרציתי לכתוב: זה מאוד פשוט למענה. תפסיקי ליממה אחת את כל התזזת הזו ותראי מה קורה לך. אז תדעי מה יוצא לך מזה. לטוב ולרע

אני עושה כביסה כי אני רוצה ללבוש בגדים נקיים. אם יש דברים שלא מפריע לי שלא יכובסו ללא מעט זמן <מצעים, מגבת> אני לא מכבסת אותם.
אני מסדרת כי אני רוצה למצוא את הדברים שלי, והזמן שחוסך לי הסדר גדול יותר מהזמן שאני אבזבז על לחפש אותם. זה לא אומר שהכל מסודר כאן - מסודר בצורה יעילה, לדעתי.
אני שוטפת כלים כי אני מעדיפה לאכול מכלים נקיים, ויותר קל לשטוף אותם זמן קצר אחרי האורחה מאשר לפני שאוכלים ואז הם עדיין רטובים.

אם את מרגישה שעבודות הבית הן לא cost effective, אל תעשי אותן. חלק מהן בני הבית האחרים יעשו, אני מניחה, כי הם רוצים אוכל בכלי אוכל נקיים, מזון טעים, וכו'. אם תרצי תוכלי גם את לחזור לעשות חלק. מה שאת רוצה לעשות, רוצה ולא חייבת.

לדעתי זה מאוד באופני, וברוח פליי ליידי, לא להיות קורבן, ולעשות דברים מתוך בחירה. ולעשות דברים מבחירה אומר בהכרח שאת יכולה לבחור לא לעשות אותם.

ובכלל, ניסויים זה מצויין. אם את נמצאת במצב שלא טוב לו בך, זה עוד יותר טוב, כי מכאן הכל יכול רק להשתפר.

בעיקרון, אני ממליצה תמיד במקרים כאלו על "שברו את הכלים ולא משחקים" - במשך תקופת זמן מוגדרת לא לעשות עבודות בית שאת לא רוצה. זו פנייה חדה לכיוון השני, והיא לדעתי יכולה לתת פרופורציה.
אם את לא רוצה בחירות קיצוניות כאלו, אז אפשר להתחיל בקטן. למשל, לוותר על זאת אומרת, אל תוך הכנת מאפינס מושקעים במיוחד וחיתוך פירות לפעילות שבה אנחנו נמצאים ביום רביעי. לדחות את הכביסה עד לזמן שבו לילדים לא יהיה מה ללבוש <ואם אתם משפחה מערבית רגילה אז כנראה שזה לא יקרה בקרוב - אני חושבת שיש לי בגדים לחודשיים בלבישה איסטניסית, ואם ללבוש בסטנדרטים שלי, שכוללים לבישת בגד כמה פעמים אם אין לו ריח של זיעה, אז הרבה יותר.

אז למה שלא תרדי למינימום מטלות? מינימום ממש - צריך לשתות ולאכול. אם את לא מפשפשת אז להחליף חיתולים לילדה. וזהו בערך. כל השאר - מותרות.

חוץ מזה, אפשר לנסות להפוך את עבודות הבית למעניינות יותר, אבל הבעיה העיקרית לדעתי היא לא המטלות אלא הילדים שלא יסכימו לרעיון הזה <מכירה את הסדנאות של בשמת לארגון וסדר, ושיתוף הילדים במטלות הבית?>

קצת מצחיק שאת מתלוננת על אין סוף עבודה אבל יוצאת לטיול בחול עם שני ילדים בני פחות משנתיים...
אולי לעשות פחות?
אולי להנמיך קצת את הדרישות מעצמך?
אני לא יודעת בני כמה הילדים שלך אבל כל עוד יש בבית ילד בן פחות משנה וחצי המרוץ הוא מטורף, אח"כ הוא לאט לאט מתחיל להיות שפוי וכייפי יותר. (ואז מתגעגעים ועושים עוד אחד

)

יעל - פשוט ישבתי כאן והתגלגלתי מצחוק. גדולה מהחיים את!
אישה - אולי לא כדאי שתקראי את כל הדפים האלו על אמהות עם מלאנטלפים קטנים על הידיים שמנסות לשרוד.
אלו הם דברים שעדיף לדעת רק אחרי שכבר יש את כל הפיצים. הרבה אחרי.
אבל זה יפה שאת לא מתייאשת ומנסה לשכנע את כל האמהות להפסיק לעשות דברים.
קצת קשה עם כל הדפים שרצים כאן באתר הזה על אוכל בריא, אוכל מגוון, ילד מאושר, מאור פנים, ילד מלוכלך, בית טבעי, כבוד לילד, מערכת יחסים זוגית שמחה ומכילה, בלי חיתולים, בלי חומרי ניקוי, בלי חד פעמי וכו' וכו' וכו'.
(אני צוחקת איתך, כן? בכל זאת, השעה... ניקיתי כל היום לפסח, ואני כמה עוד כמה שעות להתחיל לבשל, תמשיכי לקרוא, התגובות שלך נותנות נקודת מבט רעננה)

רונית, אומנם רשמת שצחקת איתי אבל לחלוטין לא הבנתי את ההומור. אני לא מוצלחת בהומור סטנדרטי במציאות, ובוירטואליה עוד פחות, ולכן עונה ברצינות:

קודם כל, את מניחה שיהיו פיצים. אני לא. אני עדיין לא החלטתי אם אנ בכלל רוצה לחיות בזוגיות כל חיי, ובוודאי שאני לא בטוחה בכך שאני רוצה ילדים. לבחור בלי לדעת זה להרבה אנשים סוג של הכחשה - הנשים מניחות שאם הן ידעו את כל העובדות הן לא ילדו, אבל הן כבר החליטו ולכן לא בודקות - אי בדיקת העובדות עדיפה פסיכולוגית על הכחשה. וזה בלי לדבר על כל הטוב שבא לעולם מבחירה חופשית ושלמה - למשל, זה היה מונע את רוב אם לא את כל התעללויות בילדים, והיה מוסיף הרבה שמחה ונחת לאמהות. באופן כללי, במצבים שהם לא קריטיים, האמת עדיפה. מנגנוני הגנה פסיכולוגיים שכוללים התכחשות והדחקת האמת מיועדים לשרידה. האמת עדיפה לטווח הארוך אבל עלולה לגרום נזק לטווח הקצר. לכן עדיף להתמודד איתה, מלבד במקרים שבהם התמודדות איתה תביא למוות ולכן תבטל את הטווח הארוך. במקרים כאלו הכחשה הדחקה ושאר מנגנונים פסיכולוגיים טובים ויעילים - הם מחלקים את ההתמודדות בצורה שמגדילה את העומס הכולל אבל מחלקת אותו בצורה שמאפשרת לשרוד, וזה הבסיס.

אני לא נמצאת בסכנת חיים, ולכן אני מעדיפה לדעת את האמת.

אגב, דווקא מה קראתי בבאופן גורם לי לרצות ילדים, בעוד שלפני באופן שקלתי אלהורות. לא שאני מתכוונת להחליט בחמש השנים הקרובות, אבל לפני זה פשוט לא ראיתי סיבות לעשות ילדים. בשביל מה זה טוב? ועכשיו אני רואה.

ואני לא מנסה לשכנע את האמהות להפסיק לעשות דברים, אלא לשכנע אמהות בפרט ואנשים בכלל לקחת אחראיות על הבחירות שלהם. מבחינתי, אם אני בוחרת במשהו - אני רוצה אותו. לאו דווקא כי הוא האידיאל שלי, אבל מבין האפשרויות שאני רואה, זו האפשרות הטובה ביותר. למה להכין מאפינס מושקעים ולחתוך פירות אם את מרגישה שאת קורסת? זה לא הגיוני! זה נשים שבגלל חינוך לקוי להקרבה עצמית ונורמות חברתיות שכחו שכל בחירה אמורה להיות מכוונת לטובתן. ולכן אם החלטת שטובתך היא לא לכבס <ואין שום צורך בכביסה, והוא גם לא יעלה עוד חודש לפחות> אז אל תכבסי! אל תכבסי עד שתחליטי שטובתך היא לכבס, שאת רוצה לכבס. ואם את רוצה לכבס, אז לא תרגישי שאת קורסת ושאת עושה עבודה חסרת משמעות וכו'. הניתוק בין המעשים לרצונות, שנוצר כשמכריחים ילדים לעשות דברים שהם לא רוצים, ועוד במשך 12 שנה, גורם לתוצאות עצובות, לדעתי.

<הפילוסופיה שאני לא מצליחה לנסח פה בצורה ברורה היא פלייליידית באופיה, וזה אירוני, כי המהות של פליליידי מוצאת חן בעיני, אבל הכללים שלה ממש לא. אני אדישה לניקיונו של הכיור ומהותית מבחינתי זה שחרור לא להתעקש על כיור נקי. לנעול נעלי ספורט בבית זה משהו שאני פשוט לא עושה, ולא מתכוונת להתחיל לעשות. ואין לי דברים מיותרים לזרוק כל יום. הדברים שנשארו לי עברו מיונים על גבי מיונים והם נשארו כי אני קשורה אליהם רגשית>

אם את מרגישה שעבודות הבית הן לא cost effective, אל תעשי אותן.
אישה במסע, אני יודעת שאת לגמרי רצינית ואף מיישמת ומשתדלת בחייך הפרטיים, אבל מבחינתי הדברים שכתבת היו מנותקים למדי מחיי (אולי זה רק עניין של בחירה או פרספקטיבה, אולי לא, אני באמת לא בטוחה). בתחושה שלי, לא רק שאני לא עושה הרבה מעבר לנדרש, אלא שפעמים רבות אני אפילו לא מצליחה להתמודד עם המינימום ההכרחי (לדוגמא, המזוודה הענקית שעדיין פתוחה פה בסלון, למרות שאני מכבסת-תולה כפול שלושים, הררי הבגדים הארוכים ותופסי המקום במכונת הכביסה ממאנים להסתיים [שלא לומר לקפל את עצמם ולחזור לארון]). באופן ספציפי לדוגמא שנתת- אין לנו המון בגדים, בטח לא לחודשיים לכל ילד, ממש לא, ואם אני לא אכבס פשוט לא יהיו בגדים. ואין לי חשק מיוחד לשלם למכבסה מלא כסף כדי שיכבסו לי (מה גם, שרק המחשבה על להסיע את כל הכביסה הלוך וחזור עם שלושה ילדים כבר מוציאה את החשק). האם בעלי יכול לקחת בזה חלק? לכאורה כן, אבל אם הוא עובד מאוד קשה עד הערב המאוחר מדי יום, אז זה קצת פחות הגיוני (אפילו מבחינה טכנית). לשתף את הילדים? אז זה נחמד ואני מוצאת בזה ערך חינוכי, אבל בטח לא יעיל (בשלב הזה). אפשר לתת להם להכניס כביסה למכונה, זה פשוט ייקח פי שבע מאות זמן (פלוס חמש מאות שאלות לפריט, שלוש מריבות על מי יכניס את הגרב הירוקה למכונה, ובדיקת כל לחצני המכונה כולם), אז אני עושה את זה (שוב, כעניין חינוכי), אבל זה לא מועיל לי בשלב הזה של חיינו.

כאילו, כל הקטע הזה של לבחור את המשימות שלך בשמחה וכל זה- ברצינות?

(כי אני ממש לא יכולה לחשוב על הפעם האחרונה שבה רציתי לשטוף כלים. כן, אני רוצה לאכול בכלים נקיים. כן, לא מתחשק לי לשטוף צלחות שלי ושל הילדים. כן, הילדים שלי לא מספיק מיומנים כדי לעשות את זה בעצמם. כן, בעלי עוד בעבודה. כן, אני אשטוף את הכלים האלה בעצמי, אבל, שמחה? המוצא הישר יבוא על שכרו...)

ככה שהמשפט הזה אז אל תכבסי! אל תכבסי עד שתחליטי שטובתך היא לכבס, שאת רוצה לכבס בעיקר השאיר אותי עם תחושה של ריחוק מחיי.

_אולי לעשות פחות?
אולי להנמיך קצת את הדרישות מעצמך?_

אז באמת שלרגע השתמע פה שאני לגמרי חורגת מהנורמה כלפי מעלה, אבל נשבעת שלא, ואף להפך.

אם לא היום - אז אולי מחר.
תפילה לאם, אכן, רק שזו ההרגשה שלי כבר בערך ארבע שנים (ומחר? נשאר מחר, זו הבעיה איתו)

_ובלחישה- ומה בעצם ייצא לי מכל הסיפור הזה?
זה מאוד פשוט למענה. תפסיקי ליממה אחת את כל התזזת הזו ותראי מה קורה לך. אז תדעי מה יוצא לך מזה. לטוב ולרע_
אז הרבה פעמים אני באמת עוצרת, כשכבר ממש ממש אין לי כח או כשאני חולה (כמו לפני יומיים ואתמול). מה אני רואה כשאני עוצרת? שערימות הכביסה נערמות, שערימות הכלים נערמות, שאין פה אוכל שמחזיק ילדים שבעים, שצריך לקלח ילדים שהתמלאו בחול למרות שאין לי כח, להמשיך? כי אני יכולה, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. וכשאני עוצרת, כי כבר אין לי כח, זה לא שאני עושה משהו מועיל אחר, כי הרי- אין לי כח. אז מצד אחד אני לא עושה את המינימום ההכרחי, ומצד שני ממש לא מתקדמת בשום כיוון שהוא מעל המינימום, ובקיצור- מאוד לא מועיל לשום דבר ולאף אחד. ואז אני אוגרת מספיק כח, וחוזרת להתמודד עם מה שיש לי כח להחזיק, ויוצא שזו התחזוקה השוטפת המתסכלת.

ואני לא מנסה לשכנע את האמהות להפסיק לעשות דברים, אלא לשכנע אמהות בפרט ואנשים בכלל לקחת אחראיות על הבחירות שלהם. מבחינתי, אם אני בוחרת במשהו - אני רוצה אותו. אז אל תכבסי! אל תכבסי עד שתחליטי שטובתך היא לכבס, שאת רוצה לכבס.
אני חושבת שכללי המשחק משתנים כשיש ילדים קטנים.
אני אחראית לרווחתם, ואם לא אכבס ולא אשטוף כלים, לא רק אני אלא גם הם יצטרכו להתמודד עם התוצאות.
וזה בעיניי בדיוק לקחת אחריות על הבחירה. בחרתי להביא לעולם ילדים?
בחרתי לכבס עבורם ולשטוף עבורם כלים ולעשות עבורם עוד אלף ואחד דברים שרוב הזמן אני לא רוצה לעשות (גם עבור עצמי לא), לפחות עד שיגדלו ויוכלו לעשות את זה לבד.
ולא, אם אפסיק לעשות עבודות בית החשק לא יופיע מעצמו, ודי מהר לא יישארו לי ולמשפחה כולה בגדים נקיים או כלים נקיים.
כך שבעוד שמה שאת אומרת יכול אולי לעבוד עבור אדם שאחראי רק לעצמו, הוא לא יכול לדעתי לעבוד עבור הורים שאחראים גם על ילדיהם - לא בלי לגרום עוול.

נדמה לי שהנקודה ברורה,
הנקודה כל כך ברורה, עד שהיא נותנת מענה מצוין לשאלה: "מה יוצא לך מזה". יוצא לך מזה שערימות הכביסה נערמות פחות לגובה (שהרי זה לא שהן מפסיקות להיערם), שיש לך ילדים שבעים ולא מטונפים, וכו' וכו'...
ומאחר ואלו משימות החיים שאין בלתן (ואני דווקא סומכת עליך לגמרי שאת לא מכבסת בלי צורך ולא מייצרת משימות לא קיימות) אז יוצא לך מזה שהן מתמלאות.
זה נשמע טריביאלי אבל זה לא. זה עמוק באופן כמעט "זני".

עם מה נשארנו? עם התחושה שהעומס גדול מדי ועם זה שגם עומס שפוי כנראה היה מתסכל אותך.
מה אפשר לעשות?
לקחת עוד עזרה בתשלום - לחפש מקור תקציבי לשנה הקרובה עד שהילדים טיפה יותר גדולים ולהפסיק להתבייש או להתבחבש בשאלה "מותר לי/ אסור לי להוציא את הכסף הזה, שהרי אני יכולה לעשות הכל בעצמי ולמות, אז לא חבל?" או בהנחה העוד יותר חביבה "אני לא מכניסה הרבה כסף הביתה אז אני לא אמורה לבזבז אותו אלא פשוט למות בעודי חוסכת".
להתחיל כבר היום ליצור דרכים בהן בני הבית ישתתפו באופן אמיתי במילוי המשימות. זה יכול להיות בדרך של בשמת (רכה, שמחה, וכו') וזה יכול להיות בדרך שלי (אותו דבר אבל בלי התנגדות נורא נחרצת לכפייה בקטעים האלה).
מה חייב לקרות כדי שתתחילי לעשות מעשה? הפסיקי לראות במשימות הבית משהו שהוא שלך
הן לא שלך. הן משימות שצריכות להתבצע. הסכימי לקחת אחריות (רק בינתיים, עד שהילדים יכולים לקחת גם את זה) על ניהול הביצוע שלהן אבל לא על הביצוע ובטח שלא על כל הביצוע.
ושימי את הדבר הזה (תהליך ביזור הסמכות והביצוע) בראש סדר העדיפויות שלך). כי זה מציק לך כבר שנים וזה גוזל ממך כוחות וזה מוריד את מפלס השמחה שלך. סימן - שזה חשוב!
ולגבי ה"לעשות בשמחה" - גם אני לא עושה בשמחה כך שאני מתחברת לטרוניה שלך כאן. לא מדבר אלי, נראה לי בזבוז זמן בדרך כלשהי. תמיד יש לי דברים פי אלף יותר טובים לעשות. פי מיליון אפילו.
אבל בין התסכול לבין השמחה יש קשת רגשית שלמה שאפשר לבחור ממנה, ובהחלט אפשר להישאר בצד היותר חביב שלה, גם אם הוא תמיד קרוב לחצות את הקו לצד השני.

_מה חייב לקרות כדי שתתחילי לעשות מעשה? הפסיקי לראות במשימות הבית משהו שהוא שלך
הן לא שלך. הן משימות שצריכות להתבצע._
זה מזכיר לי שכל אחת מחברותיי, וגם אני, שמענו באיזה שהוא שלב את אותה שאלה מבן הזוג: "את רוצה שאעזור לך יותר בבית?".
וכל אחת מאיתנו מתפוצצת למשמע השאלה הזו.
מה, זו העבודה שלי ואתה מציע לעזור לי? זו לא העבודה של שנינו (ובמהך של כולנו, גם הילדים) ואנחנו שותפים בה?
ואני מדברת על גברים פמיניסטיים במלוא מובן המילה. הם דוגלים בשוויון בכל לבם, ומממשים אותו כמיטב יכולתם והבנתם.
רובם חולקים בפרנסה עם בנות הזוג (כלומר לא כל עול הפרנסה עליהם ואז לגיטימי שהחלוקה תהיה אחרת גם מבחינת עבודות הבית),
כולם שותפים מלאים בגידול הילדים, באמת שהם לא חושבים שהכל עבודה של האישה.
אבל איכשהו, הם לא רואים בעבודות הבית משהו שהוא "שלהם".
הוא אולי גם לא בהכרח שלנו. הוא פשוט שם וצריך להתבצע. הם יכולים לתת יד, יש להם נכונות והכול!
אבל יש איזה הבדל עמוק בתפיסה. זה אולי לא "שלי" מבחינתם, אבל זה בטח לא שלהם.
ואילו כשאני מסתכלת על הבית, מובן לי שזה "שלי".
וזה כבר בהחלט קשור לנורמות חברתיות רווחות, למוסר כפול, למסרים בעייתיים ולעיוותים תרבותיים וחברתיים שונים ומשונים.

יעל, יש כאן כל-כך הרבה סאבטקסט שאני מנסה להתעלם ממנו ולא כל-כך מצליחה. עם כל הקשיים שאת חווה, אני מרגישה צורך ללכת "על ביצים". מקווה שאצליח

ראשית, נשמע כאילו את מצפה מעצמך להמון ומכל מיני כיוונים. קריירה, לייף-סטייל, באופן, תארים...
שנית, בתוך ההתרוצצות הזאת (הפנימית והחיצונית), את לא מצליחה לשים סדרי עדיפויות. את יודעת מה נעים לך ומה לא, אבל לא מה חשוב כרגע ומה בעתיד (חשוב לך, לא לי).

אז ברוכה הבאה למועדון הנשים הקורסות.
זה עובר, כמובן, יחד עם גדילת הילדים (שלושה קטנטנים ברצף בלי בעל שותף בתמונה זה מתכון לקריסה גם של סופרוומן).
עד שזה יעבור, איך להקל עלייך?
אפשרות אחת היא לשים על אש קטנה את שאר התחומים. ילדים אי אפשר לשים בצד.
אפשרות נוספת, להתחיל לשתף את הבעל. המחשבה שאם הוא חוזר מאוחר זה לא הוגן להטיל עליו משימות, היא בעוכרינו תמיד.
הוא יכול לשטוף את הכלים של ארוחת הערב (רבע שעה?). הוא יכול לקפל כביסה במשך רבע שעה כל ערב. הוא אפילו יכול גם וגם והשמיים לא יפלו.
אפשרות שלישית, להתייחס לתקופה הזאת כזמן חירום ולהזמין הביתה, בתשלום, מישהו שיקפל כביסה ויעזור במשך כמה ימים עד שהמצב יתאפס.
ואפשר גם לא לקחת ילדים לטיול בחו"ל (זה היה שווה את זה? נהנית?) ולא להשקיע בעוגות יומולדת או מסיבות בכלל. זמן חירום זה עד שהקטן בן 4-5. (אצלנו טיול ראשון לחו"ל היה כשהקטן היה בן 12).

ומטלות הבית המשעממות? נו, וכשלמדת לתואר, לא היו מטלות משעממות? ובעבודה?
האיזון בין הרוטינה המעשית, לבהייה הרוחנית, לעשייה המלהיבה- אולי זה מה שיתן לך לנשום, לשמוח ולפגוש את עצמך לעתים קרובות יותר.

אני אמא לארבעה, והיום כבר סבתא לשניים (מתוקים!). השנים של התחזוקה השוטפת המתישה כבר מאחורי, אבל לא חלפו מזכרוני בכלל. מטלות הבית והחיים, כשהילדים היו קטנים, היו קשות ולפעמים מתישות, אבל לא זוכרת שקרסתי, ולא חוויתי אותן כשוברות או מתסכלות, בטח לא כל הזמן. לאחרונה אני מתבוננת ומנסה להבין, מה היה המפתח שהסיר עבורי את הסבל מהתחזוקה השוטפת, וגם חלק מהקושי.

אחת התובנות שלי - בטבע שלי אני נמשכת לאופטימיזציה של תהליכים. זה פשוט קוסם לי. גם התחום המקצועי שלי מפתח את החוזק הזה. אני חושבת שזה הקל בהרבה את הקושי והעומס של עבודות הבית, כי לא רק שעשיתי רק את מה שנחוץ (כמו שרובנו בסופו של דבר עושות, כשהילדים ממש קטנים), עשיתי את זה במינימום בזבוז אנרגיה ומאמץ. עבורי, ההרגשה שאני עושה מה שאני עושה בדרך האופטימלית, הוסיפה את מעט העונג והשמחה שהופכים את עבודות הבית מסיזיפיות לסוג של אומנות, יצירה.

אולי גם מי שזה לא הטבע שלה יכולה לפתח את הכיוון הזה. להתבונן על התהליכים הרוטיניים שלה. לחשוב ולהרגיש איפה אפשר לשפר. למשל לאחד כמה משימות קטנות שנמצאות על אותו מסלול בבית (כשהולכים למטבח להביא את הפירות לילד ג', להחזיר למטבח את כוס המים שסיים ילד ב' לפני רגע). אני מדמיינת צילום-על של מסלולי ההליכה של אמא בבית, מורצים במהירות גבוהה - אני בטוחה שזו תזזית רצינית, והמוני קילומטרים ביום. מיטוב (אופטימיזציה) של תהליכים, מסלולים, פעולות, סדרי עדיפויות (בקטנה ובעדינות) יכול לחסוך אנרגיה, ותסכול. ואולי גם ליצור או להגביר את תחושת היופי והסיפוק מהעבודות האלה (בלי להאדיר אותן, עבודות משעממות ברובן, אין ספק).

מחזקת מאוד את הנקודה של נוודית.
כי אני מרגישה כמוה (ואצלי זה בזמן הווה) ותהליכי אופטימיזציה אצלי הם די בראש סדר העדיפויות וגם אני גידלתי קטנים צפופים בקבוצה של שלושה

.
מי שיראה איך אני מסדרת את הבית יחשוב שהשתגעתי לגמרי, אבל ההיגיון הפנימי של זה הוא ממש מקסימלי לדעתי.
אין הליכות מיותרות. אם מה שאני רוצה זה לנוח אני פשוט נחה. מנוחה שלמה.
כשאני זזה, כל מסלול שלי יכלול הסטת דברים למקומם וכל מיני קטנים על הדרך שלא בא לי לראות אותם מחייכים אלי וממתינים בסוף היום.
ואני משתדלת להעביר את המסר הזה גם לילדים. שאין זמן סידור או זמן ניקיון או זמן מוקצה לכל הדברים הבלתי נגמרים האלה.
הזמן הוא עכשיו, תמיד, אלא אם לא בא לי (=מנוחה מהרוטינה הזו שבה תנועה הולכת ביחד עם דברים שצריכים להיעשות).

ועדיין, חוזרת על עצמי, כי החיים היום עמוסים ויעל רוצה הכל (ולא נראה לי שיש מצב שהיא תשחרר לחופשי חלק מהרצונות האלה וטוב שככה. מה שמבעבע צריך לקבל תשומת לב) - עזרה. בתשלום.
ושיתוף בני הבית גם אם הרגלת אותם אחרת. ממש מהיום.
שיחה משפחתית ויאללה לפזר את האחריות הזו מחדש.

אני מסכימה מאוד עם כל מה שצילי כתבה, וגם תפילה.
וגם צחקתי בקול (בזמן הרדמה!) כשקראתי את
ולהפסיק להתבייש או להתבחבש בשאלה "מותר לי/ אסור לי להוציא את הכסף הזה, שהרי אני יכולה לעשות הכל בעצמי ולמות, אז לא חבל?"

אבל בנוסף אני רוצה לומר ש:

לרוב האנשים, אחרי חופשה יש משבר-חזרה-לשגרה.
יכול להיות שנדרשת כאן איזו עבודת השלמה? כי גם אם תקחי עוד עזרה או תעשי שינויים אחרים, בסוף שלושה קטנטנים זה קשה. מאוד. לפעמים אין ברירה אלא להשלים עם זה שזה המצב כרגע, והוא לא יימשך לנצח (זה לא סותר את זה שכדאי שיהיה כמה שיותר נעים וכדאי לחפש איך עושים את זה וכו'. וגם לא מפקיע את זכות הקיטור (-: ).