איך להיות מאושרת

[אל_הלב*]

תודה אורי יקרה.
שבוע נפלא שיהיה (-:

[תפילה_לאם]

איזה יופי!

שבוע נפלא שיהיה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משחררת מחשבות קורבניות שרצות לי בראש שאני לא מספיק מושכת ומעניינת.
הרבה פעמים זו ההשקפה שלנו על עצמנו שמושכת או לא מושכת אחרים....

קוראת בעניין,
אמא צעירה ממחשב אחר

[אל_הלב*]

הרבה פעמים זו ההשקפה שלנו על עצמנו שמושכת או לא מושכת אחרים....
צודקת במאה אחוז.
אבל גם ההפך נכון כמובן, גם כשאני מרגישה מושכת ויפה זה לא בהכרח מושך אחרים אלי כפי שהייתי רוצה )-:

[תמרוש_רוש]

וואו, מזל טוב!

גם כשאני מרגישה מושכת ויפה זה לא בהכרח מושך אחרים אלי כפי שהייתי רוצה
לאחרים יש את התיקים שלהם... עייפות, עבודה, דאגות, מחשבים, האינטנסיביות של יום העבודה-והמשמרת השניה עם המשפחה... יש הרבה קוטלי חשק שלא קשורים אלייך בכלום

[אל_הלב*]

יש הרבה קוטלי חשק שלא קשורים אלייך בכלום
תודה על התזכורת תמרוש.
ובכלל זו הזדמנות לומר תודה רבה שליווית אותי עם עצותיך החכמות והאמפטיה שלך עוד מלפני ההריון, לאורך ההריון, לאחר הלידה ובמשבר של הדיכאון לאחר לידה.
תודה את מקסימה

[תמרוש_רוש]

(())(())(())(())(())(())(())
זה המעט שיכולתי לעשות...

[אל_הלב*]

במהלך 4 החודשים האחרונים עשיתי ירידה ממש ממש איטית והדרגתית מרסיטל.
זאת כדי למנוע את מה שקרה לפני שנה וחצי, שהפסקתי בבום, חוויתי שבועיים של תופעות לוואי מציקות וחודש וחצי לאחר ההפסקה שקעתי בהתקף חרדה מתמשך וכאבי תופת.
בינתיים טיפלתי בעצמי בשיטת CBT שעשתה לי סוויץ אדיר בראש, בעקבותיה יצאתי מהמשבר הפיזי והנפשי
ולראשונה מאז הלידה חזרה לי ממש השמחה וחדוות החיים.
עכשיו, למרות שירדתי מאוד בהדרגה, מכדור לחצי, מחצי לרבע ומרבע לכלום בשבוע האחרון,
החלו לי תופעות לוואי של סחרחורת, עייפות, קשיי הירדמות ושינה, שלשולים וכמו שפעת.
אני עם יד על הדופק בקטע הנפשי, שמה לב לרגישות יתר שלי, לכך שבוכה מהתרגשות מכל דבר בערך בקלות רבה,
דבר שהיה חסום המון זמן.
אין לי בעיה עם בכי, תמיד אהבתי לבכות ולפרוק.
רק להיות עם יד על הדופקולא לתת לחרדה לעבור את מפתן הדלת.

אני מרגישה בימים האחרונים כמו סהרורית, רואה הכול מאוד בהיר, כאילו התחדדה לי הראיה ומרוב הפוקוס מסתחררת.
משתדלת לקבל את המצב באהבה, קצת בצחוק, קצת בגישה "גם זו דרך להסתכל על החיים, וואו, מעניין"

מישהי יודעת אם יש איזה ויטמינים וצמחים שיכולים להקל על הרגשת הסחרחורת הזו?

[אל_הלב*]

עברו כשבועיים וחצי מאז שהפסקתי, שבמהלכם הייתי חולה ומסוחררת לא מעט.
כרגע מרגישה שתופעות הגמילה התאזנו, האתגר שנותר הוא להתמודד עם מצבי הרוח המשתנים.
בימים האחרונים אני מאוד עצבנית, בשילוב עם הבחירות ותוצאותיהן המזעזעות עבורי זה החריף.
אתמול מצאתי את עצמי מתפוצצת על ימין ועל שמאל, בעבודה, עם חברים, בבית.
ובתוך כל זה בכל שניה בערך אני מסוגלת לפרוץ בבכי,
מרגישה שמחזיקה את עצמי רוב היום לא לבכות, כי בעבודה, עם הילדה, ליד אנשים.

הבוקר קמתי והיד החלה להציק לי, מן קור כזה ואי נוחות, בדיוק כפי שהתחיל לפני שנה וחצי המשבר.
בנוסף הרמתי את הילדה ונתפס לי משהו בגב האמצעי, שמקשה עלי לנשום עמוק.
גם זה היווה פלאשבק לעבר, ככה זה התחייל, כאבי תופת בגב וביד והצוואר ומשם החרדה השתוללה כמו סופה בתוכי.
אני עוצרת, מתבוננת בזה, לא נבהלת. כן כואבת, אך מסלקת כל מחשבה טורדנית שהנה ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
לא. היא לא. כי אני לא אגיב כמו פעם שעברה. לא אתן לחרדה לנצח אותי. וגם לא למעיינות הבכי הפגיעות וחוויות הנטישה שעולות לי בלי שליטה.
אני חזקה ועוצמתית, אני יכולה לפרוק את הכאב הזה מבלי להרוס את עצמי פיזית ונפשית.

נושמת עמוק, נפרדת מהמחשבה שהכול חרא ומדרדר ואולי עשיתי טעות שהפסקתי עם הרסיטל.
לא, זו לא טעות, יש לי כלים להתמודד עם הרגשות הקשים שעולים בי ולאזן את עצמי מבפנים.

מזכירה לעצמי שהכול בסדר, שום דבר לא השתנה, החיים שלי טובים.
כרגע אני בתקופת הסתגלות, ללא מגן שחוסם לי את הרגשות ולכן הם קצת נשפכים ממני ללא שליטה.
תזכורת לעצמי ללכת לשחות ולעשות פילאטיס, להפחית עומס, לא להכנס לדיונים פוליטים, זה מיותר ומכלה את כוחותיי.
תזכורת לעצמי שכדאי להתחיל ולהתחייב באמת לשינוי תזונתי וירידה במשקל.
אני מכורה קשות לאוכל, אבל זה ממש פוגע בי ההתמכרות הזו, שלא לדבר על המשקל, שבשוק מתמשך ממנו.
זו אני בתוספת 15 קילו מכבידים מיותרים ומכערים.

להתייחס לעצמי ברכות, לסלוח לעצמי על ההתנהגות התוקפנית והאלימה שלי אתמול.
לשחרר את היהירות שרוב האנשים טיפשים, למרות שהם כאלה כנראה, זה לא מתפקידי לשפוט אותם ולהתעצבן ולסלוד מהם.
כרגע להתרחק ממי שלא עושה לי טוב ובהמשך להתקרב ולבנות גשרים גם עם השונים ממני.

שיהיה יום טוב מלא אהבה עצמית ובריאות

[איזו_בל*]

מזדהה...
גם אני בתהליכי שינוי של התרופה הפסיכיאטרית, כולל כל תופעות הלוואי,
וגם אני נסערת מתוצאות הבחירות,
גם אני מנסה להתמודד עם - אולי לא התמכרות - אבל דפוסי צריכת יתר של אלכוהול לקראת הריון

אז קראתי אותך, ורציתי לחבק

[פלוני_אלמונית*]

תודה על הפוסט החזק הזה.
קחי לעצמך גם את זה שמתוך השיתוף שלך השפעת לטובה ונגעת במישהו אי שם בעולם.

[אל_הלב*]

איזו בל בהצלחה בתהליך שלך ותודה רבה על החיבוק (-:
גם אני מנסה להרות ולכן השינוי התרופתי והתזונתי שלי כל כך רצוי לי כעת.
ותודה גם לפלונית, כייף לשמוע שמישהי קוראת ומתחזקת ממה שכתבתי.

פיזית היום הרבה יותר טוב,
זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש טפו טפו חמסה שום בצל איך המיינד שלי משפיע על הגוף הפיזי.
התובנה שיכולה לעצור את הכאב הפיזי ע"י הפחתת חרדה ומחשבות טורדניות שהכאב לא יגמר לעולם - פשוט מדהימה.
מקווה שאמשיך להצליח לעצור את החרדה והכאב בדלת, זה דורש תרגול מתמשך.

בדיוק סיימתי שיחה עם אחותי שסובלת מדיכאון כרוני,
התחלתי את השיחה באנרגיות די נמוכות ויצאתי מאוד מחוזקת.
נזכרתי בדברים הטובים שיש לי ובשינוי האדיר שחל בי מלפני הלידה ועד היום.
צמיחה וגדילה בכל האספקטים ותחומי חיי, גדילה רוחנית שכנראה לא יכלה להתבצע ללא הגיהינום שעברתי.
היום, למרות הבעיות והקשיים, אני אדם הרבה יותר שלם ומאושר והכי חשוב - מבינה שהכול פנימי ובעיקר בידים שלי איך אני מרגישה.
המציאות במחוץ יכולה להיות מאוד לא אידיאלית, אך אני זו שבוחרת איך להגיב אליה והאם להיות מאושרת למרות ויחד איתה.

מתלבטת אם חזקה מספיק גם להתמודד עם הגמילה מרסיטל וגם עם התחלת דיאטה.
מצד שני אני לקראת לידה וכמעט במשקל שהייתי בסוף ההריון...
דבר שיכול מאוד להקשות עלי ולהכאיב לי בזמן ההריון. וגם דבר שמאוד מפחיד את בן זוגי, שזוכר כמה סבלתי מכאבי גוף בהריון.
יאלה הולכת על זה - גם ככה לא קל לי, אז להפטר גם מהאוכל כנחמה ולחפש אפיקי מילוי בריאים ומיטיבים יותר: מוזיקה, כתיבה, ספורט, שחיה, חברות, שירה, טלויזיה עם נשנושי ירקות.
הולכת על זה

[אל_הלב*]

יום שישי לאתגר ואני בכאבים וחרדות, נאבקת לא לשקוע שוב במעיינות החרדה והעצב.
25 ימים בלי רסיטל והנה זה מכה בי בשנית.
כחודש אחרי שמפסיקה לגמרי את הכדורים (גם השפעה אפסית של רבע כדור כפי שהיתה בסוף)
כאבי הצוואר יד חוזרים והחרדה נצמדת אליהם כמו תופסן ולא משחררת.
ואז כדור השלג מתחיל חרדה-כאב-חרדה-כאב-דיכאון - סבל.
נטרפת מכך שלא מבינה במאה אחוז ובודאות מוחלטת מה גורם למה ומה הפתרון המדויק לי ביותר.
שאלות קשות עולות לגבי מסוגלותי לחיות ללא כאבים וחרדה משתקים ללא טיפול תרופתי נוגד חרדה.
כל כך רציתי להאמין שכן, הרגשתי נפלא בחודשים האחרונים, כשחצי שנה אחרונה המינון הלך וירד בהדרגה.
באמת חשבתי שנרגעתי והתחלתי להנות מהחיים ושזה ישאר.
אז זהו שלא. מהרגע שהפסקתי השינויים התחילו - יותר עצב פגיעות ובכי בלתי נשלט, ואז כאבי צוואר יד שהכי מאמללים אותי, מחשבות טורדניות על הכאב האם יעבור מתי ושאין לי סבלנות לסבול אותו ולמה זה מגיע לי. הרי הנה אני בדיוק מתחילה שינוי תזונתי ותנועתי, קצת באיחור, אבל הנה התחלתי.
ואני מתמידה. לומדת מה כדאי לאכול, מה לבשל, כך שלא אעבור את ה 1600 קלוריות היומיות והולך לי די טוב.
אבל הכאב - הכאב גורם לי לשקוע בהתקפי חרדה לאורך כל היום וסבל.
אם זו היתה רק חרדה, יודעת איך להרגע. אבל הכאב טורדני ומאמלל.

ולא יודעת אם הכאב הזה הוא בעצם התופעה של חרדה תת מודעת שנמצאת שם בפנים, אולי בעקבות ההריון שמתכננת.
כרגע זה לא במודע שלי, אבל חברה פסיכולוגית הסבה את תשומת ליבי שאין מצב שלא אהיה חרדה ודואגת מהריון נוסף,
לאחר הגיהנום שעברתי לאחר הלידה הראשונה עם החרדות והדיכאון והמשבר בזוגיות והכאבים הפיזים.
באמת אני כזו מטומטמת ותמימה, שאני עושה את אותה טעות בפעם המאה, שלנסות להפסיק את הכדורים כשמרגישה טוב ובטוחה שהכאבים לא יחזרו.
קצת בשוק מעצמי.

לזכותי יאמר שמכיוון שהמנגנון לא גלוי וברור (לא ניתן לראות איך חומרים משפיעים בגוף ומה גורם למה)
אפשר להבין את האופטימיות שלי לחשוב שהנה, הילדה גדלה, צמחתי והתפתחתי, נרגעתי, למה לעזעזאל ששוב תתקוף אותי חרדה וכאבים.

מה שמסיקה כרגע, מהמעט שמבינה על מצבי, שכאשר רמת החרדה גבוהה מופיעים תסמיני כאב.
אולי בגלל הבלטי דיסק הצוואריים, אולי היו מופיעים בלי קשר לבלטי הדיסק, כמו שהופיעו כאבי שיניים בלתי נסבלים במשך שנה לאחר הלידה.

אז כרגע מנסה להחליט האם לשבור את האתגר לגבי הרסיטל ולחזור אליו על שלל חסרונותיו (תלות בסם, קצת שיטוח רגשי, ירידה בליבידו, סכנות שלא ידועות לי בלקיחת רסיטל בהריון)
ולחזור לאיזון נפשי ופיזי, תוך כדי המשך האתגר על תזונה נכונה וספורט, כדי שאוכל לחזור להתרכז ברצוני להרות וללדת ילדה נוספת.
אולי זה לא הזמן לשינויים כימים כאלה כל עוד סף החרדה שלי כנראה מאוד גבוה, בכל מה שהאמהות, ההריון והלידות מעורר.
אולי באמת עוד כמה שנים, כשאסיים ללדת ואתחזק בספורט יציבה ותזונה - יהיה זה הזמן לרדת מהכדורים ולהצליח שהחרדה לא תעורר בי כאבי תופת.
מה דעתכן נשים חכמות?

עכשיו, נמצאת בצומת מחודשת - לעצור הכול ולחזור לכדורים שנתנו לי איכות חיים, ללא כאבים וחרדות 90% מהזמן וגם כשכן הופיעו היו קצרים וממוקדים ולא נמשכו ימים שלמים כמו ב3 ימים האחרונים.
או לתת לעצמי זמן הסתגלות, להתמיד בספורט כל יום, בטיפולי גוף במיטת חיום סרג'ם שמקלה על הכאב, ולחזור לליווי/טיפול שבו אוכל לעבד את הפחדים והחרדות התת מודעים שלי, שכנראה גורמים להתכווצויות שרירים שמקרינות כאבים על היד והצוואר.
שזה אומר להמשיך להאבק כל רגע במצב רוחי המשתנה ובגופי הכואב ולעבוד בלסלק מחשבות טורדנויות על הכאב.

אתמול לקחתי לי יום חופש - הייתי אמורה ללמוד למבחן אבל זה הדבר היחידי שלא עשיתי במהלך היום.
עשיתי רק דברים למען בריאותי הפיזית והנפשית והרגעתי את עצמי.
קמתי בנחת, לקחתי את הילדה לגן מאוחר יחסית,
עשיתי סיבוב הליכה ברגל בשכונה באויר הפתוח ונשמתי ריחות פריחה ונהנתי מהשמש המחממת.
עשיתי מתיחות ומדיטציה 5-10 דקות של הרגעת הגוף.
הכאב התמתן וכל פעם שמחשבת חרדה הופיעה על הכאב הודתי לה ושחררתי אותה לדרכה.
עשיתי זאת עשרות פעםמים לאורך היום.
הכנתי לי סלט בריא וטעים עם פטריות ושום מוקצים במחבת.
נסעתי לטיפול עיסוי במיטת חום של סרגם שפתחו סניף חדש בעיר שלי, איזה נס (-:
גיליתי מדרחוב ומרכז מלא חנויות ואויר במרכז העיר שלא הכרתי,
קניתי לי כל מיני דברים קטנים שהיו חסרים לי לבית בכלום כסף.
ארגנתי את הבית, אספתי את הילדה והלכנו לספריה, הקראתי לה סיפורים ושמתי לב שבזמן זה הכאב השתחרר ולא היה נוכח.
לא נתתי לעצמי להתעצבן מהבעל העצבני שחזר הביתה, ופשוט התנתקתי מבלי לכעוס עליו או להשאב למריבה איתו.
היתה פריצת דרך שהילדה עשתה קקי בשירותים מיוזמתה, לאחר חצי שנה שהיא גמולה אבל מסרבת לעשות קקי בשירותים.
שמחתי ונהנתי איתה.
עשיתי שיחת סיכום על הסמינריונית שלי עם המנחה שלי, שהסתיימה בהצלחה ומחכה לציון ובכך סימתי לאתלר תואר ראשון (-:
שלקח לי ברוטו 6 וחצי שנים, באוניברסיטה הפתוחה.
ארגנתי תוכניות לערב ליל הסדר שנעשה שתי המשפחות יחד ובעיקר נרגעתי.
גם קצת בכיתי איזה חצי שעה ללא שליטה, שוב מן רגשות של נטישה עלו. שחררתי אותם והמשכתי הלאה.
סך הכול היה יום טוב.
גם הבוקר קמתי אופטימית יותר. אבל עוד באוטוהוס לעבודה החלו הכאבים ביד ובעקבותם החרדה.
מקבלת החלטות לגבי טיפול, יש לי כמה אפשרויות, חושבת מה הנכונה בשבילי.

[אל_הלב*]

עקב המשבר והעומס המטורף שנמצאת בו, הכנתי סדר עדיפות חדש, שמתכווננת לפעול לגביו:

עדיפות ראשונה- בריאותי הנפשית והפיזית
טיפול נפשי ופיזי: התחלת טיפול (לבחור מבין האפשרויות איזה), לשקול חזרה לכדורים, טיפולי סרג'ם.
תחזוק גוף ונפש: דיאטה של 1600 קלוריות ביום עם אכילה נכונה ובריאה, התעמלות פעמיים בשבוע בקאנטרי, תנועה כלשהי כל יום.

עדיפות שניה - האמהות והזוגיות שלי
זמן איכות עם ביתי
זמן זוגי
לאחר שאתחזק נפשית ופיזית - להרות וללדת ילד/ה בריא/ה ושלמ/ה בע"ה.

עדיפות שלישית - קידום מקצועי
לימודי השלמות לתואר ראשון - לקחת סמסטר קיץ הפסקה.
זמרת בלהקה

יתרונות - חזרה לאיזון ושמחה מהחיים.
חסרונות - עיכוב קידום מקצועי.

אי אפשר לעשות הכול בו זמנית בלי לשלם מחיר כבד של בריאות פיזיתץ ונפשית.
מתכווננת מחדש ומשלימה עם כך שיקח עוד (מקוה שקצת) זמן עד שאוכל להרות שוב.

[אורי*]

ברכות על התואר!
קוראת אותך, וחושבת שזה באמת מטלטל מה שאת עוברת, ואני מתרשמת כל כך מהיכולת שלך להחליט לעשות סדרי עדיפויות,לקום ולנסות לעשות סדר בראש, בדברים ,בקשיים.
ההתמודדות של מרשימה כל כך
ונותנת השראה

[אל_הלב*]

תודה אורי

[איזו_בל*]

הי
משתפת אותך בשיחה שעשיתי עם הפסיכיאטרית בשבוע שעבר על הריון לידה וכדורים. אני לוקחת כדורים נגד דכאון כעשר שנים,
ורק לאחרונה החלטתי שהגיע הזמן לרדת במינון. שאלתי אותה על הריון וכדורים, והיא אמרה שכמי שיש בעברה דיכאון ממושך (9 חודשים) היא
ממש ממש לא ממליצה לי להפסיק את הכדורים בתקופת ההריון, אלא לקחת את המינון המינימלי שמשפיע (שהוא גם ככה המינון אליו אנחנו שואפת להגיע, בלי
קשר להריון). היא הסבירה לי שהיא מאוד חוששת מדכאון אחרי לידה במקרה שלי, שמועדת לדכאונות גם כך. ניתן לשלב את הכדור עם הריון. אולי לא אידיאלי,
אבל כל עוד אין מחקרים שמוכיחים במובהק נזקים כבדים לתינוקת/ק (סוג הכדור שלי, שוב) היא אומרת שבריאותה הנפשית של האם חשובה יותר במאזן.
זה הספיק לי כדי להשתכנע. סליחה על הלא באופניות, אבל --- את מתייעצת עם פסיכיאטרית? למה לשבור את הראש לבד בעצם?
במקרה שלך, יקירתי, אני מסכימה עם המשפט הזה:
אולי זה לא הזמן לשינויים כימים כאלה כל עוד סף החרדה שלי כנראה מאוד גבוה, בכל מה שהאמהות, ההריון והלידות מעורר.

[אל_הלב*]

תודה איזובל יקרה.

אחרי מחשבות בוקר פוריות החלטתי לחזור לרסיטל.
התייעצתי עם הרבה אנשים והחלטתי שעדיף לחזור ומהר, אין מה להתמהמה.
ובינתיים לקחת קלונקס פה ושם כשהחרדה והכאב בלתי נסבל.

אם זה משכך הכאבים והחרדה האולטימטיבי שלי בתקופת מתח זו של לידות ואימהות - so be it !
לרגע לא שוכחת את השיעור, מה גם שכנראה ייקח זמן עד שהכדורים יחזרו להשפיע, החרדה תרד והכאבים טפו טפו יעברו.
מה השיעור? לטפל בעצמי פיזית ונפשית, בחמלה ואהבה.

יום שביעי לתחילת דיאטה/תזונה בריאה יותר - היום אכין לי מרק עוף וירקות שלמים שאני מאוד אוהבת
כך שתהיה לי תזונה מחממת ודלת קלוריות וטעימה שאני מאוד אוהבת.
עוד כמה דקות הולכת לשחיית בוקר ולאחריה ליום שישי נשי עם הרצאות כיפיות על תזונה בריאה וטיפוח.

אני מאוד שמחה על הדף של האתגר 22 באתר, הוא נתן לי את הפוש שהייתי צריכה להתחיל תזונה בריאה וספירת קלוריות ולגלות שהשד אינו נורא כל כך.
יש משהו בחישוב הקלורי שגורם לי לשים לב ולהיות מודעת מה וכמה מכניסה לפה שלי.
למשל, לא היה לי מושג ששניצל קטן וביתי, מטוגן, שווה 500 קלוריות!!!
אחרי שהבנתי את זה אני מפעילה שיקול דעת ובוחרת לרוב שלא לאכול את זה.

מה שכן, אני מביטה במראה ולא רואה שום שינוי במשקל ובמראה בינתיים....טוב עברו רק 7 ימים.
אך מה שבטוח שבתוך הגוף המצב משתפר, כי אני מכניסה לתוכי תזונה בריאה יותר. וטעימה.

נשאר לי רק להחליט על סוג הליווי טיפול שצריכה.
כנראה שאלך על צפריר שפרון הנהדר.

סופש נפלא

[אל_הלב*]

מדהים איך שהמיינד עובד.
אתמול קמתי ולקחתי שוב חצי כדור רסיטל.
הלכתי לשחות ולהרצאה על תזונה בריאה ועיסוי של 7 דקות ולפתע כמו חדשה, הכאבים חלפו. גם החום עשה לי טוב בגוף.
ישנתי שנצ נהדר וקמתי עם התקף חרדה חזק.
לא נבהלתי, וגם לא הבנתי ממה, הרי הגוף לא כואב, שזה מה שעורר את החרדה.
כנראה שהפחד שהכאב יחזור עורר את זה.
רקדתי שרתי קצת והתחלתי ללמוד למבחן במרפסת באויר הפתוח.
תוך שעה זה עבר ונרגעתי.
הבוקר קמתי מצוין, ללא כאב וללא חרדה,
בהרגשת אמון גדולה יותר כלפי החיים.
הרי הרסיטל עוד לא התחיל לעבוד, לוקח חודש בערך. אז רק מהשחיה וסרגם הכאב עבר?
חשה שיש מרכיב גבוה מאוד של חרדה שיוצאת ומקבית את הכאב. ואפילו פסיכולוגית, הידיעה שלוקחת כדור שיעזור, גרמה לכאב להשתחרר.
עכשיו נהגתי לשיעור פרטי מחוץ לעיר, אני נןהגת רק בתוך העיר מתוך פובית נהיגה.
והנה חניתי והחרדה מטפסת לה קצת והשכמב קצת מעקצצת.
נושמת עמוק,אני כאן. אני בסדר. בדרך להשיג שוב שליטה על חיי.
השבוע בייצתי, אך עקב הכאבים כמובן שלא היה לי ראש לזה והחלטתי לחכות עד שאתיזק םיזית לפני התעברות.
חברה פסיכולוגית חכמה ציינה שלא סתם החרדה והכאב הופיעו בשבוע של הביוץ, בדיוק בחודש שמתחילים לנסות להרות, שהחרדה המודחקת שלי יושבת על הפחד מעוד הריון ולידה ומשבר שאחריה.
האיש שאל הערב מתי הביוץ, עניתי שכבר היה השבוע, וראיתי איך אני נעשת קצת חרדה מהשיחה. אז יש קשר ואפרק את החרדה הזו בתהליך.
מרגישה שכמו שפתחתי את האם אני רוצה ומוכנה לאמהות, עלי להתחיל להתעסק בשאלה האם אני מוכנה ורוצה להרות וללדת ילד שני.
הלב אומר כן אבל הראש יודע שיש את כל הסחבות בעולם להתריע מסכנה שכזו, שהרי יכולה להתפרק שוב לגמרי, כולל הזוגיות שלי שלא יציבה מספיק. מפחיד. כנראה מה שמעורר חרדה. מצד שני חודש הבא בת 38.
לוקחת לפחות חודש להרגע ולדון עם עצמי בפחדים.
שבוע טוב

[אל_הלב*]

התקפי החרדה באים והולכים כמו גלים בתנודתיות ואיתם באים גם הכאבים, וברוך השם גם הולכים. נושמת עמוק.
עשיתי מתיחות בבוקר ומניתי דברים שמודה עליהם בחיי. לוקחת עוד יום חופש ללמוד ולהרגע, יהיה בסדר.
המערכת הסימפטתית לא סימפטית...
ממשיכה בתזונה נכונה, בשקילת איזה טיפול נפשי נכון לי עכשיו ביותר, להרגעת החרדה ופירוקה.

[אל_הלב*]

לוקחת כבר שבועים את הרסיטל, בערך שבוע וחצי כדור שלם.
זה מעט עדיין. ההתקפים באים וחולפים, לעיתים בלתי נסבלים ואז לוקחת בחרדת קודש חצי קלונקס, כמו לפני 4 שעות ושוב החיים חוזרים להיות בסדר.
צריכה לזכור שעברו רק כ 10 ימים, זה ממש מעט.
כבר שכחתי מה זה התקפי חרדה גדולים, מלווים במחשבות אובססיביות חוזרות ונשנות שמנסה לסלק כל שניה.
בינתיים מתמודדת, עם הפרספקטיבה שיש לי כבר בגלל שזו לא הפעם הראשונה, שזה אכן יעבור.
החיים יחזרו להיות טובים יותר בצורה רציפה ולא רק לפרקים.
מורידה עומסים, מזכירה לעצמי שהכול לטובה, גם המשבר הנוכחי ודחיית עוד הריון ולידה.
כנראה שזה עדיין לא הזמן.
מזכירה לעצמי להבא (למרות שגם פעמים שעברו לא עמדתי בחוכמת הבדיעבד הזו) לא להפסיק לגמרי את הרסיטל, להשאר על רבע כדור.
עכשיו צריכה להתחיל שוב את כל המסלול מחדש, למצוא את המינון והשילוב עד השפעה מיטבית ללא כאבים וחרדות.
ואז מאוד בהדרגה, במשך חודשים רבים להפחית מאוד מאוד בהדרגה, עד למינימום.
אבל לא עד בכלל לא. להעריך את זה שאני מרגישה טוב פיזית ונפשית ולא לומר לעצמי שלא צריכה כבר את הכדורים.
ניסיונות העבר הוכיחו מוכיחים בעקביות שאני לא מרגישה טוב בלעדיהם.
בתקוה שעוד כמה שנים, לאחר הלידות והתחזקות הזוגיות והקן המשפחתי - אוכל בלעדיהם.
בינתיים לומר תודה לאל שהם קיימים ונותנים לי להרגיש טוב ולתפקד.
החג תיכף נגמר, מנסה לומר לעצמי לא להעמיס יותר מידי על עצמי.
לא קל הג'גלינג הזה בין בית עבודה לימודים להקה טיפולים ספורט מנוחה.
שיהיה שבוע טוב

[תמרוש_רוש]

מרגישה שכמו שפתחתי את האם אני רוצה ומוכנה לאמהות, עלי להתחיל להתעסק בשאלה האם אני מוכנה ורוצה להרות וללדת ילד שני.
אוי, התרגשתי לקרוא את המשפט הזה
כי... ההבנה שלי היא, שההחלטה על כל ילד עומדת בפני עצמה, כאילו לא החלטנו כבר קודם על הילד הראשון.

מותר לי לספר לך משהו אישי? המון זמן לא הבנתי למה אני נורא מזדהה עם נשים שלא רוצות ילדים (בפורום תפוז, למשל)
(טוב, לא עם כולן , אבל עקרונית), ובכל זאת רוצה ילדים ולא מתחרטת על (שני) הילדים שלי.
ורק לא מזמן הבנתי: שכמו ביוץ, שנותן לך שלושה ימי פוריות בחודש וכל שאר החודש את לא פוריה, כך הרצון שלי בילדים: מופיע בחלון זמן מאוד ספציפי- ואז נסגר.
וכשזה נסגר - אני לא רוצה ילדים
בכל אופן, לא יותר ממה שכבר התחייבתי עליו
אני מדמה את זה לשסתום שנפתח, ונסגר, ונפתח, ונסגר...
עכשיו, למשל, ברגע זה אני לא רוצה (עוד) ילדים.

אז כן, זה שהיית בשלה ומוכנה לילדה ראשונה, לא אומר כלום על ילד נוסף עכשיו. עכשיו את פותחת דף חדש, לתהליך חדש, שכמובן ממשיך את התהליך הקודם, ובכל זאת עומד בנפרד ממנו.

@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}


מזכירה לעצמי להבא (למרות שגם פעמים שעברו לא עמדתי בחוכמת הבדיעבד הזו) לא להפסיק לגמרי את הרסיטל, להשאר על רבע כדור.
לא מבינה כלום בנושא, אבל - מה יקרה אם תגידי לעצמך "אני הולכת להשתמש ברסיטל עוד חמש שנים נון-סטופ - וזה בסדר גמור" ?
כלומר, באמת, מה רע בכך?
אולי זה יוריד ממך את הלחץ הפנימי של להפסיק כבר ולהסתדר בלי. איכשהו נראה שהלחץ הזה כרגע מקשה עלייך יותר מאשר מועיל לך.

<מכירה מעצמי את הדחף להגיד "אני בסדר", לקצץ בתמיכה ולדחוף את עצמי להסתדר לבד, ואז ליפול כי העזרה כן נחוצה וחיונית. אצלי זה עוזרת הבית. כדור אחד פעם בשבועיים >

[תמרוש_רוש]

לטפל בעצמי פיזית ונפשית, בחמלה ואהבה.
הרסיטל שלך יכול לייצג קור ונוקשות, כי כדורים וכימיקלים ותופעות לוואי וכל זה, אבל הוא גם יכול לייצג חמלה ואהבה, כי הוא עגול ובא אלייך בזמן הנכון ובתדירות הנכונה, ועם מעגלי תמיכה נוספים.
סליחה אם אני מדברת שטויות @}

[תמרוש_רוש]

<קראתי קצת על תופעות הלוואי של רסיטל וזה היה מבהיל, ורק בסוף הדף הבנתי שזה אתר של איזה מכשיר אלטרנטיבי לכדורים. דאא>

[אל_הלב*]

מחר יומהולדת, ברגשות מעורביםף בעיקר עקב הבלבול לגבי כן/לא עוד לידה.

אורי ותמרוש תודה שאתן כאן, מדהימות ואיכפתיות שכמוכן, מרגש לדעת שמישהו קורה אותי ואיכפת לו מספיק להגיב.

החודש האחרון היה קשה מנשוא בגלל הכאבים הפיזים והחרדות שהתפתחו עקב כך ולכן לא נכנסתי כבר שבועיים.
הרגשתי שאני מרחמת על עצמי מידי וגם פחדתי לעשות עין הרע.

שלשום חזרתי למינון שעזר פעם שעברה ומאתמול טפו טפו טפו, תודה לאל, משתפר.

זה שהיית בשלה ומוכנה לילדה ראשונה, לא אומר כלום על ילד נוסף עכשיו
מאוד נכון. אני מצד אחד רוצה, מצד שני לא מוכנה לכך עדיין פיזית ונפשית.
ובלחץ כי מחר בת 38. וכבר לא בטוח שאוכל ואצליח.
ובעלי לא ממש רוצה כי הוא רואה כמה שאני לא יציבה מספיק בלי הכדורים ושהכאבים מאמללים את חיי (ובעקיפין גם את חייו...).
היתה לנו שיחה קשה על הנושא שלשום שבה שטח למה לא רוצה עוד ילד ושכדאי שנעזוב את זה כרגע.
בסיומה הסכמנו להניח לזה כרגע, להתמקד בלחזור לאיזון כך שלא יכאב לי והחרדות ירדו וכשארגיש חזקה מספיק נפתח את זה שוב לדיון.
רק שהוא הבהיר שיתכן ולא ירצה. ביחוד אם זה יקח עוד הרבה זמן.
דילמה. בהחלט.

מצד אחד הכי לא בא לי להתמסר כרגע כמו שתינוק דורש לאחר לידה,
לא בא לי לסכן שוב את הבריאות הפיזית והנפשית שלי.
מפחיד אותי להרגיש שוב כלא, לא לישון בלילה, להתמודד עם תינוק, הגדולה ובעל חרדתי ולחוץ ומלחיץ במצבי לחץ שתינוק מביא.
רוצה להמשיך בלימודים שלי, במוזיקה, מלהנות עם הקטנה שגדלה לה ויותר ויותר כייף לעשות איתה דברים.

מצד שני אני לא יכולה להשלים עם זה שלא תהיה לי עוד נשמה לאהוב
ושלא יהיה לביתי אח או אחות לחלוק איתם חיים.

קצת מתבאסת על עצמי שאני לא חזקה ו"ומתקתקת" ילדים כמו אחרות.
אצלי הכול מורכב ועמוק ומסובך. לא זורם וחלק.
לא משפחה מדוגמת. רחוקה מכך בכל מובן שהוא.
גם הזוגיות שלי לא יציבה כמו לפני שהפכנו להורים.
מבאס אבל זו האמת. ועובדת על זה קשה.
אבל זה מייאש.
מערער קצת, שאולי הבחירות שלי לא היו נכונות.
או היו נכונות לזמנן ואל נכונות יותר לעכשיו.
לא יודעת מה אני אומרת בדיוק.


_מה יקרה אם תגידי לעצמך "אני הולכת להשתמש ברסיטל עוד חמש שנים נון-סטופ - וזה בסדר גמור" ?
כלומר, באמת, מה רע בכך?
אולי זה יוריד ממך את הלחץ הפנימי של להפסיק כבר ולהסתדר בלי. איכשהו נראה שהלחץ הזה כרגע מקשה עלייך יותר מאשר מועיל לך._
את צודקת.
אני מקוה שלא אעשה שוב את אותה הטעות, ארגיש שאני מאה אחוז, מאושרת ושלמה ויכולה בלי ואפסיק ושוב אדרדר לתהום.
איכשהוא הכאבים הפיזים מעוררים חרדה שלא יכולה להתמודד איתה בהצלחה. סבל בל יתואר.
דווקא עם חרדות אחרות, שבעבר היו סיוטיות עבורי, מרגישה חזקה להתמודד בהצלחה.
עם הכאב לא. אבל אצלי כנראה החרדה יושבת על הכאב חזק ונתפסת כמו לקולטנים.
טריקי ביותר. אז כנראה שלא יכולה בלי הכדורים עדיין.
מייאש, אבל זה המצב. לכן כרגע לפחות לשנתיים הקרובות מתכננת להמשיך לקחת.
אולי לרדת בהמשך במינון אבל לא להגיע לאפס מינון.


הרסיטל שלך יכול לייצג קור ונוקשות, כי כדורים וכימיקלים ותופעות לוואי וכל זה, אבל הוא גם יכול לייצג חמלה ואהבה, כי הוא עגול ובא אלייך בזמן הנכון ובתדירות הנכונה, ועם מעגלי תמיכה נוספים.
אויש תמרוש את פשוט נשמה טובה ומקסימה (-:
תודה על המילים האלה, הן מעלות לי דמעות.
זה כל כך נכון. זה מה שנותן לי כרגע את היכולת לצוף מעל פני המיים ולא לטבוע.

כשבכיתי ביאוש לחברת ילדות שלי שהיא פסיכולוגית,
איך יכול להיות שעם כל הטיפולים שעברתי (פסיכודנמי, סיביטי, מיינדפולנס, אלטרנטיבים) עדיין איך שמפסיקה לגמרי עם הכדורים בשילוב עם טריגר של כאב ישר אני שוב בסבל נוראי, מה זה אומר, שלא התקדמתי לשום מקום?
היא ענתה לי משפט יפה שהמורכבות והטראומות שגרמו למשבר, שהצטברו מהילדות ועד היום, גדולה ורחבה יותר משהנפש שלי יכולה לפרק ולהכיל בשלוש שנים.
מה זה שלוש שנים, זה עדיין לא הרבה. ושאני לא באותו מקום, התקדמתי מאוד.
וזה בסדר לחזור לטיפול, היא בכלל בטוחה שזה שהכאבים התפרצו בשבוע של הביוץ מראים על הקשר הנפשי שהפחד התת מודע מאוד לידה גרם לכאבים.
כדי שלא אוכל ללדת עכשיו. כדי לשמור עלי.
אולי זה נכון. לא יודעת.

מתחילה פרחי באך בקרוב, מקווה שאני בדרך הנכונה ואוטוטו שוב מאושרת ושמחה בחלקי.
חג עצמאות שמח לכולנו

[תפילה_לאם]

היי אל הלב,

טוב לקרוא אותך!
נראה שאת בוחנת בקפידה את האפשרויות ובוחרת את הטוב לך ביותר לעת הזאת מתוך הבנה שבהמשך יכול להיות שתתאים בחירה אחרת.

מזל טוב!

[איזו_בל*]

הי יקרה,
שולחת לך מראש מזל טוב ויום הולדת שמחה!!!
מאחלת לך את כל מה שאת מאחלת לעצמך!

_קצת מתבאסת על עצמי שאני לא חזקה ו"ומתקתקת" ילדים כמו אחרות.
אצלי הכול מורכב ועמוק ומסובך. לא זורם וחלק._
אל הלב! תהיי טובה לעצמך. אצל מי לא הכל מורכב ועמוק ומסובך? אולי אצל מי שלא חושבות ופועלות על אוטומט. שלא מערערות על שום דבר, שלוקחות את
משימות החיים כצריך ולא בוחנות מה מתאים להן באמת. ואז משלמות מחיר יקר.
תהיי גאה בעצמך על המורכבות, והשאלות, וחיפוש התשובות. על הבדיקה המדוקדקת מה מתאים לי עכשיו, והאם זה טוב עבורי או לא.
אני לא מכירה דרך יותר כנה ויותר אמיצה לחיות את החיים האלה.

[אל_הלב*]

תודה תפילה לאם ואיזובל יקרות על הברכות.
התעוררתי בארבע אחרי שהתהפכתי רוב הלילה.
לא ישנה טוב ביומיים האחרונים.
היום יומהולדת, הייתי אדישה יחסית אבל תת מודע כנראה שכן רגישה לתאריך.
בחוץ סוער וגשום, רגילה שאביבי ונעים ביומהולדת. לא השנה.

איזובל את צודקת ותודה על התזכורת להעריך את המורכבות שלי.

מזל טוב לי שאני צומחת ומשתנה.
בוחרת להאמין שהכול לטובתי הגבוהה.
מאחלת לי שנת בריאות נפשית ופיזית.
כל השאר בונוס.

[תמרוש_רוש]

[אורי*]

זה באמת קשה וגם מייאש מה שאת עוברת, והרבה זמן את מנסה להשיג שליטה ויציבות וזה לא הולך בלי תרופות.

היא ענתה לי משפט יפה שהמורכבות והטראומות שגרמו למשבר, שהצטברו מהילדות ועד היום, גדולה ורחבה יותר משהנפש שלי יכולה לפרק ולהכיל בשלוש שנים.
ואוו, זה משפט חשוב
מאפס קצת
גם נותן תקווה
ומאוד דיבר אליי אישית

[אל_הלב*]

_זה משפט חשוב
מאפס קצת
גם נותן תקווה
ומאוד דיבר אליי אישית_
תודה אורי.

ממשיכה במסע, יש הקלה משמעותית, אך עדיין לא כרגיל פיזית.
הימים בבית עזרו לי לנוח ולהרגע.
מחר חוזרת לעבודה ולישיבה המרובה על מחשב, מקוה מאוד שלא תהיה החמרה.

שמחה שעברתי את היומהולדת בלי ציפיות מוגזמות וסך הכול היה לי יום נחמד.

[מיכל_בז*]

באמת אצל כולם כולם זה מתוסבך ומורכב וברגע שמישהו הופך קרוב אלייך את מגלה עד כמה.
ולכולן קשה. נראה לי כי החיים קשים מטבעם, לא בקטע רע ומדכא. הם פשוט כאלה: קשים, מורכבים ויפים להפליא.

ובנימה אופטימית זו, מזל טוב!

[תמרוש_רוש]

בדיוק אמרה לי מישהי, שציטטה איזה משהו:
החיים לא אמורים להיות קלים.
אבל אם את לוקחת את האתגר שהם מציעים לך, זה יכול להיות מאוד מתגמל.
@}

[אל_הלב*]

הם פשוט כאלה: קשים, מורכבים ויפים להפליא.
לא יודעת אם זה אצל כולן, אבל אצלי זה ככה.
עובדת לאזן תנודיות.
החרדות נרגעו בינתיים, אתמול כאב לי מאוד הגוף בעיקר בישיבה.
בלילה לא התעצלתי ואחרי יום עמוס עבודה ולימודים הלכתי לשחיה לילית בבריכה וזה היה נפלא.
הבוקר קמתי כמו חדשה (-: טפו טפו
מרגישה שלומדת להעריך את הבריאות מחדש, נהנת יותר מהיום שלי.
מאחלת לעצמי ומאמינה שתימשך המגמה החיובית.

שלשום באופן מסוכרן היתה תוכנית בטלויזיה על יו"ר נעמת שהביאה רק ילד אחד אחרי טיפולים קשים.
וכמה שזה פצע פתוח שיש לה רק ילד אחד.
גרם לי להרהר בדבר. מפחדת להצטער אם לא אצליח להביא עוד אחת.
אבל כמו שצפריר אומר עתידות הן לבזוקה.
לחיות את ההווה ומה שצריך להיות בעתיד יקרה.

היום הולכת לשמוע סדנה של גוף ושיטת העבודה של ביירון קייטי.

[תמרוש_רוש]

את יודעת, באופן אישי לגמרי, ומתוך היכרות עם מנגנוני הביוץ של עצמי, אני חושבת שהרבה יותר קל להיכנס להריון בגיל 42, מתוך בשלות פנימית ורוגע ונחת, מאשר בגיל 38, בסיטואציה של לחץ ומתח.

<אצל נקבות באופן אוניברסלי, מתח ברמה מסוימת ומעלה מוריד פוריות. יש כל מיני מנגנונים שמעורבים בזה אצל מינים שונים, החל מספיגת עוברים מופרים חזרה אל גוף האם (ארנבונים) וכלה בהשהייה של הביוץ ובירידה בכמות ואיכות ההפרשות-תומכות הזרע>

אז אם היינו משווים את יכולת ההיקלטות בין גיל 42 לגיל 18, אז אולי הגיל היה בכל זאת מנצח את התנאים הרגשיים/סביבתיים. אבל בהפרשי הגיל האלה שאת מדברת עליהם... לא נראה לי כזה משמעותי @}

[אל_הלב*]

תודה תמרוש.
נראה לי כמו תסריט לא הגיוני בעליל:
שהרבה יותר קל להיכנס להריון בגיל 42, מתוך בשלות פנימית ורוגע ונחת,
כי הגיל מוסיף לחץ, ונשמע לא אפשרי להיות בת 42 ולהכנס להריון ברוגע ונחת כשאת יודעת שאולי תיכף איחרת את הרכבת.

בכל מקרה מה שאת בטח צודקת זה שאין הרבה הבדל בין גיל 38 לגיל 38 וחצי.
כך שאם רק עוד חצי שנה אהיה מוכנה פיזית ונפשית זה באמת לא שינוי גדול.
אם כבר עכשיו הפוריות ירדה אז יהיה קשה אותו דבר.
ואם בע"ה אכנס בקלות כמו פעם שעברה, אז לא משנה אם עכשיו או עוד חצי שנה.
הפקטור היחידי שמלחיץ פה זה בעלי, שלא ממש רוצה עוד אחד ומפחד שאשתגע לו לגמרי בעקבות ההורמונים ועוד לידה.

קצת מעליב אותי שהוא לא חושב שאני לגמרי "אני" כנעזרת בכדורים פסיכיאטרים.
לדעתי אני הכי אני שאפשר ככה, בלי המיסוך של החרדות והכאבים, אני עם שמחת החיים והאנרגיות הטובות שלי.
מצד שני אני מבינה אותו, הוא מאוכזב שגם 3 שנים אחרי עדיין לא הבראתי לגמרי ולא יכולה בלי כדורים.
זה כמובן מתסכל גם אותי, אבל החיים עם כדורים עדיפים בהרבה מחיים ללא כדורים, כאבי תופת וחרדות.

ביומיים האחרונים מרגישה טוב טפו טפו אמן שימשך.
מקוה שעוד חודש כבר ארגיש שזה לגמרי מאחורי במרווח בטיחות, שיאפשר לי לחזור לרצות להרות.
שוקלת חזרה לטיפול, צריכה כנראה לעבד את הפחדים מהלידה השנייה ולהבין אם אני מוכנה או רק מלחיצה את עצמי להיות מוכנה.

תמרוש, באיזה גיל הרית את השני?
זוכרת שיש לך הפרש של 5 שנים בינהם לא?
איך זה לגדל ילדים שלא קרובים בגיל?
האם הם קשורים אחד לשני?
קצת חבל לי שלא הצלחתי להביא לפיצית אח/ות בהפרש של 3 שנים. מקוה שהפרש של 4-4.5 שנים יתאפשר.

תודה על מה שיש - על בעלי התומך והמוריד ממני המון עומס פיזי, על פיצית המדהימה שכבר ממש גדלה ומצחיקה אותי כל יום מחדש, על העבודה שלי, על החברות הטובות שבחיי, על האביב וריח הפריחה המשכר, על נסיעה הולכת ומתקרבת לאמסטרדם סוליקו עם בעלי, על הלימודים שלי, על הרומן המתפתח שלי עם הספורט, שלראשונה מזה שנים לומדת לאהוב לרוץ, ללכת, לשחות. תודה על הלהקה שלי, על המוזיקה והשירה.
תודה על הבריאות שלי. תודה על השיפור. תודה על האופטימיות והאנשים הטובים בדרך שמעירים את דרכי.
יום נפלא

[מיכל*]

ואם היה לך סוכרת והיית מזריקה אינסולין, האם היה חושב שאת לא את?
את השראה בשבילי.

[תמרוש_רוש]

_תמרוש, באיזה גיל הרית את השני?
זוכרת שיש לך הפרש של 5 שנים בינהם לא?
איך זה לגדל ילדים שלא קרובים בגיל?
האם הם קשורים אחד לשני?_

השני נולד כשהייתי בת 36 וחצי.
יש ביניהם הפרש של חמש שנים וחודשיים.
ומבחינתי זה הפרש מושלם. לא תיכננתי את זה, אני (כמוך) הייתי בראש של 3-4 שנים הפרש, אבל זה לא הסתייע, כשהגדול היה בן שלוש עוד לא הייתי בכלל בכלל בכלל בכלל מוכנה.

הפרש של חמש שנים זה נפלא.
כי מצד אחד הם מספיק קרובים בגיל זה לזה, זה לא שאחד מהם פעוט והשני כבר בסוף הילדות שלו, או אחד ילד והשני כבר בגיל ההתבגרות (כלומר שלאורך זמן הם בשלבים מאוד שונים של החיים).
עכשיו הם בני שנתיים ושבע.
ושניהם מאוד ילדים, ומשחקים אחד עם השני חבל על הזמן.
משחקים פשוטים: לדגדג ולברוח. קוקו ומחבואים. ריצה פרועה במסגרון והתרסקות על המיטה שלנו. קפיצה על המיטה. לרקוד לצלילי "מלחמת הכוכבים". דברים כאלה.
שניהם משחקים כדורגל-מסדרונות עם הבעל, כל אחד לפי יכולתו.

ומצד שני: את השני ילדתי כשהגדול היה כבר לגמרי "חי הנושא את עצמו", וביותר ממובן אחד.
הוא יכל מאוד בקלות להיכנס לתפקיד "האח הגדול".
הבין הכל. יכולתי לשתף אותו מהתחלה בכל מה שקשור להריון וללידה (סיפרתי לו בערך יומיים אחרי הפס)
כשהקטן נולד, זה היה חודשיים אחרי שהגדול התחיל בי"ס, ולמזלי מאוד אהב את ביה"ס, אז זה היה המקום שלו והמרחב שלו, אז הקטן לא היה בבחינת איום טריטוריאלי.
אני יכולה להיות עם שניהם בקלות יחסית, כי הם לא מתחרים כל כך על המשאבים: לכל אחד יש רמת משאבים אחרת שהוא צורך ממני. אני מיניקה מצד אחד ומקריאה סיפור מהצד השני, או מלבישה מכנסיים מצד אחד, ונותנת לגדול הוראות להכנת תיק הבי"ס שלו תוך כדי. זה מפחית מאוד את הלחץ.

הם גם מאוד דומים זה לזה, בגדול, אני חושבת שזה עוזר.


נשמע לא אפשרי להיות בת 42 ולהכנס להריון ברוגע ונחת כשאת יודעת שאולי תיכף איחרת את הרכבת.
אם את משלימה עם זה שזה לא ההחלטה שלך, אלא של אלוהים והיקום, אז זה אפשרי.
זה קצת כמו לחפש דירה: כשחיפשנו דירה חדשה והייתי בהריון, שוק הדירות להשכרה היה מטורף לחלוטין: על כל דירה קפצו שלושים איש בקירוב. הדירה היתה "פתוחה לסקירה" ביום שבת מסוים אחרי הצהריים, למשך 15 דקות, שאותם בילית מצטופפת בין החדרים יחד עם כל הזוגות האחרים שבאו לראות אותה - ועל סמך זה את מחליטה אם להגיש בקשה לדירה הזאת או לא.
יצר המון לחץ.
עד שאמרתי לזוט: שמע, אנחנו צריכים להפנים, שאנחנו לא הולכים לבחור לנו דירה. הדירה היא שתבחר אותנו.
אנחנו, במקסימום, יכולים לבחור לאיזו דירה להציע את עצמנו. ואם הדירה תקבל אותנו - יופי. ואם לא אז לא. מן אללה, אין לנו שליטה על העניין. אין לנו יכולת החלטה איפה לגור, אלא רק איפה להסכים לגור.

כנ"ל ילדים: את לא באמת יכולה להיכנס להריון, באותו אופן שאת קמה והולכת ונכנסת בדלת. המונח שאנחנו משתמשים בו מאוד מטעה. אין דבר כזה. במקסימום, את יכולה להזמין את התינוק להיכנס אלייך.
ואם הוא נכנס - יופי. ואם לא - אז לא. אין לך באמת שליטה בתהליך.
את רק יכולה להסכים לאפשרות.

ההריון השני, דרך אגב, לא התחיל בקלות כמו הראשון, לקח לי איזה 8 חודשים, והנקודה הכי משמעותית בתקופה הזאת, היתה זו שבה בחנתי ברצינות גמורה את האפשרות שלא אכנס להריון, ואשאר אמא של ילד אחד בלבד.
והיתה לי השלמה עם זה, והבתי שאמנם זה לא מה שאני רוצה, ולא מה שאני מקווה, אבל אני אוכל לשמוח מאוד בילד האחד הזה, ולהיות מאושרת (איך להיות מאושרת - האם לא זה שם הדף?)

אז כן. את יכולה להיכנס בקלות להריון בגיל 42 - אם תוכלי להשלים באהבה וברוגע עם המצב שבו לא תיכנסי.
להיות מאושרת כאמא לילדה אחת נפלאה.
לטיפולך

[תמרוש_רוש]

וכשתהיי מוכנה לזה - ממליצה בחום רב על Billings Method. שיטת מודעות לפוריות שכוללת אך ורק מעקב הפרשות. פשוט פשוט, ויעיל-יעיל, ומומלץ ע"י ארגון הבריאות העולמי.
(יש ספר, ויש אתר)

[אל_הלב*]

מיכל תודה רבה - כייף לשמוע שאני מעוררת השראה.
אני חושבת שהוא חושש מכך שתלויה בכדורים פסיכיאטרים שאני שוב אכנס לחרדות ודיכאון בעקבות שינויים הורמונלים סביב עוד לידה
וששוב יכאב לי בגוף בצורה שתקשה עלי מאוד לתפקד ותאמלל אותו.
אני לגמרי מבינה את זה.

תמרוש - אני פשוט אוהבת אותך, כבר אמרתי?
כל כך משמח אותי לקרוא כל מה שכתבת וגם מרגיע מאוד.
כייף לשמוע שהם מחוברים הקטנים שלך, למרות פער של 5 שנים.
מסתבר שגם בפער כזה עדיין מתקשרים טוב.
בכלל, לי יש פער של 11 שנה עם אחרי הצעיר ואנחנו מחוברים נפשית מאוד מאוד.
ולא רק כאחי הצעיר שאני הבכורה, גם כשאני במשברים הוא מעודד אותי ומרים אותי בחוכמתו תבונתו ורגישותו.
לעומת זאת עם אחותי שהפער 6 שנים הקשר הרבה יותר בעייתי, אז כנראה שהגיל לא בהכרח אינדיקציה לקשר.
נשמע נפלא שלכל אחד הצרכים שלו, את באמת מרגיעה אותי ומוציאה אותי מהריבוע של האידיאל הוא 3 שנים. לא בהכרח.

בנוסף את מאוד צודקת שאנחנו מאפשריםלשמה לבוא דרכנו לעולם אבל לא אלו שמחליטים האם ומתי התהליך הזה יקרה.
יש מישהו למעלה שמחליט, אנו רק צריכים להתכוונן על כך ואם זה מה שנכון לנו - זה יקרה.
אם לא - בהחלט אשמח באוצרית שיש לי.
כבר עכשיו לא ממש מצליחה לדמיין שאוכל לאהוב עוד מישהי כמוה, היא חד פעמית במתיקות והטוהר שלה.

מהסיפור שלך אני מבינה שאנחנו בדיוק באותו גיל (-:

Billings Method. שיטת מודעות לפוריות שכוללת אך ורק מעקב הפרשות
מעניין שאת כותבת על זה, לא שמעתי על השיטה ולא יודעת עליה כלום
אבל בחודשים האחרונים שמתי לב לקשר הישיר בין הפרשות שיש לי סביב הביוץ.
הרהרתי ביני לבין עצמי אם זה אומר שהביוץ בדיוק בימים של ההפרשות (בדרך כלל מתרחש יומיים רמת הפרשות גבוהה) או לפני הביוץ כדי להכין את קליטת הזרע.
מרתק

[תפילה_לאם]

אל הלב,

ממש כיף לקרוא פה - גם את הדברים היפים שאת כותבת (נקודות האור בחייך, ההתמודדויות שלך, הגילויים והתבנות) וגם את התגובות המחכימות והאנושיות שאת מקבלת.

@} @} @}
<פרחי אביב>

[אורי*]

מרתק
בהחלט מרתק
והכי מרתק ששמת לב לזה בעצמך
זה ממש איך שאת מתארת,אני נכנסתי להריון בזכות הכרות עם השיטה של ההפרשות, ידעתי מתי הביוץ שלי בערך לפי זה

מצחיק שאת כותבת על הפער האידיאלי בעינייך של 3 שנים. כי בעיניי הפער האידיאלי היה שנתיים. כל אחת והמסגרת שבראש שלה (יש לזה חסרונות עצומים-לי היה מאוד קשה עם הפרש של שנתיים והתמודדות עם שני תינוקות)

אני קלטתי לאחרונה שיש לי כמה אכסיומות בראש שאני מנתבת ומעקמת את כל חיי לפיהם, כשבעצם הם לא הכרחיות (גם עניין ההפרש בין הילדים,אבל היו עוד עניינים כאלו)

ותמרוש
התיאור שלך איך הילדים שלך משחקים פשוט מקסים כל כך מתוקים

[אל_הלב*]

תודה תפילה - אכן אתר מקסים של שבט נשים חכם ותומך בצורה מדהימה ומשמחת.
מאוהבת באתר הזה


אני קלטתי לאחרונה שיש לי כמה אכסיומות בראש שאני מנתבת ומעקמת את כל חיי לפיהם, כשבעצם הם לא הכרחיות
מזדהה מאוד, מאז הלידה, כל כך הרבה אקסיומות נשברו והתפרקו לרסיסים...
כנראה שזו משמעותה של צמיחה וגדילה רוחנית.

[אישה_במסע*]

ולהכנס להריון ברוגע ונחת

יכולה להעיד מניסיוני שהלחץ הרבה פעמים תלוי בגישה שלי. באופן טבעי לאנשים יש נטייה להילחץ במצבים מסויימים, אבל אפשר לשנות את הנטייה הזו ולהיות רגועה ללא קשר לתנאים בחוץ.

השלמה עם הרעיון של להיות אמא לאחד בלבד כמו שתמרוש הציעה יכולה לעזור מאוד. לא תמיד זה מספיק, אבל זה עוזר.

זה מומלץ בכל מקרה - רוגע זה דבר שימוש בחיים גם בלי קשר להריונות.

וההפרש ביני לבין אחי הקטן גדול מחמש שנים. ויש לזה יתרונות ברורים, לדעתי. למשל, הייתה לי הזכות הנדירה והלא ברורה מאליו בימינו - להיות לבד, להשתעמם, ללמוד להעסיק את עצמי לבד. למשל, פחות תחרות על משאבים הוריים.

בכלל, באתר הזה אוהבים להסתכל על ציידים-לקטים, ושם לא הולידו ילדים בהפרשים צפופים כל כך. לנדוד עם ילד על הילדים זה קשה, אז חיכו עם ילדים נוספים יותר זמן משמקובל בחברות חקלאיות. כך שלדעתי ילדים שמולדים בהפרשים צפופים נפגעים. יש גם יתרונות ברורים (כתבו על כך מספיק גם בלעדי אז אמנע מלחזור על זה) אבל לדעתי יש פגיעה ברורה. תינוק צריך את אמא שלו, וכשמולידים ילדים בהפרשים צפופים אז הם סובלים מחסך אמא, מקנאים, נאבקים על צומת לב, מיילדים.
כך שיש יתרונות בהפרשים גדולים, ובמבונים מסויימים הם יותר טבעיים למין האנושי ממרווחים קטנים.

[אל_הלב*]

כך שיש יתרונות בהפרשים גדולים,
תודה אישה במסע, באמת לא הייתי ערה ליתרונות.
משום מה הייתי ערה בעיקר לחסרונות...
טוב שאתן מחדדות לי.

כשחושבת על זה גם בין שני האחים הקטנים שלי יש הפרש של 5 שנים והם די גדלו ביחד באותו בית עם הורי
כשאני ואחי היותר גדול עזבנו כבר.
כנראה שזה לא כזה הפרש גדול 5 שנים. 10 שנים זה כבר עולם אחר לגמרי.
וגם לזה יש יתרונות.

[אל_הלב*]

באתר הזה אוהבים להסתכל על ציידים-לקטים, ושם לא הולידו ילדים בהפרשים צפופים כל כך
תודה על המידע, לא ידעתי זאת.

[אישה_במסע*]

למען האמת, לדעתי היתרונות משמעותיים בהרבה מהחסרונות. באופן טבעי ציידת-לקטת תוליד ילד חדש רק אחרי שהילד הקודם יכול ללכת בעצמו בצורה סבירה (תדמייני רגע את עצמך עם שני ילדים בשני מנשאים, ואת עוד אמורה ללקט משהו בדרך...). וכדאי לקחת בחשבון שציידים-לקטים הולכים הרבה, כך שגם אם ילד הולך זה לא אומר שהוא יכול ללכת את כל הדרך בכוחות עצמו. ילדים מתעייפים ומבקשים מההורים שישאו אותם בימינו. מצד שני הכושר הגופי שלהם היה טוב יותר, וגם מצב רצפת האגן של הנשים.
וחוץ מזה, ילדים מתו. נשים היו נכנסות להריון מזמן שנישאו, מולידות ילד, מולידות עוד ילד אחרי משהו כמו שלוש שנים (נניח הנקה מגינה שנתיים + תשעה חודשי הריון) ואז הילד היה מת. אז נניח האישה הולידה שישה ילדים ושרדו שלושה. זה מה שקורה באופן טבעי...

לדעתי באופן טבעי ההפרשים ארוכים יותר (ובאופן טבעי הורגים תינוקות כדי להימנע מפיצוץ אוכלוסין, ובעיתות רעב בחברות חקלאיות כשלא עשו את זה. אני בעד אמצעי מניעה...) הם הטבעיים. למרות שעבר זמן מאז המהפכה החקלאית, ומאז המעבר למרווחים צפופים יותר (שנגרמו בגלל שילוב של העדר נדודים ושל תזונה שונה) לדעתי ילדים לא הסתגלו. ילדים נפגעים מזה שנולדים להם אחים קטנים. אפשר להגיד שהיתרונות עולים על החסרון שבפגיעה, אבל הפגיעה ברורה וחד משמעית, אי אפשר להכחיש אותה. והיתרונות הם עניין של פרשנות...

לדעתי הסיבה שהגישה השולטת היא זו שרואה במרווחים קטנים את טובת הילד היא בעיקרה היסטורית - אנחנו חברה חקלאית. יורשים וממשיכים של המהפכה החקלאית. והסיבות לאמונות הרווחות האלו הן לא טובת הפרט אלא טובת החברה - לידה במרווחים צפופים אמורה לגרום ליותר ילדים, וזה נותן יתרון ברור לחברה. סיבה נוספת היא קיצור משך הזמן שמוקדש לגידול ילדים, אם כמותם מוגבלת, מה שמפנה את האמא לדברים חשובים כמו עבודה.

(רק למען ההגינות - יתרונות. הקלה על האם, אם מרווחים קטנים באמת מקלים - זה יתרון. ובחברה שכל כך לא תומכת באמהות זה יתרון משמעותי. וגם חברה לילד זה יתרון. בחברה לא שבטית ונטולת משפחות מורחבות כנורמה. מצד שני אני ממש לא בטוחה שדווקא מרווחים קטנים עדיפים מבחינת חברה לילד, הם מגדילים את הסיכוי לקנאה ולהצקות וכו')


הייתי מפנה אותך לדף בבאופן שיש בו מידע על זה, אבל אני לא זוכרת מה הוא, זה לא היה הנושא המרכזי של הדף אלא עלה כבדרך אגב (נראה לי בשמת, כהרגלה בקודש, הביאה זווית היסטורית שרוב האנשים לא חושבים עליה), ואני לא זוכרת מה הנושא המרכזי בשביל לחפש את הדף.

[פלוני_אלמונית*]

אני מהקוראות המתרשמות ממך ביציע:-)
אבל חורגת וכותבת, משום ששאלת הרווח בין הילדים מטרידה גם אותי ואני צעירה ממך רק במעט. רציתי להוסיף לדברים המעניינים של אישה במסע שאולי יש גם ענין תרבותי ברווחים הקטנים בין ילדים במגזר החילוני בארץ והם קשורים גם לגיל המבוגר יותר של התחלת הילודה וגם למיעוט הזכויות של יולדות (מבחינת עבודה וקריירה) בארץ. רוב החברים שלי נולדו בפערים של למעלה משלוש שנים מאחיהם וזה לא משך שום תשומת לב, להפך, משפחה של חברה שאחותה צעירה ממנה בשנתיים הייתה נראית לי חריגה בזמנו... כך שכיום שנתיים או שלוש נראה לנו רווח אידיאלי אבל זה קשור להשתנות של מרכיבים אחרים שהפכו את הרווח הזה ל"כורח".

[אישה_במסע*]

אני יכולה להבין למה הורות מאוחרת + רצון בכמה ילדים יגרור מרווחים קטנים, אבל לא ברור לי איך זה קשור לזכויות של היולדות. אמא שלי קיבלה חופשת לידה (ללא תשלום) של שלוש שנים עם שימור מקום העבודה (קומוניזם, אפילו בזוועה הזו יש צדדים טובים). אז במקרה שלה היה עידוד למרווחים.
אבל בהתחשב בכך שאין שום סיכוי בעתיד הנראה לעין לשזכויות כלשהן למשך יותר משנה? איזה יתרון יש בללדת במרווחים קטנים יותר?

יצא לי להיתקל בטענות שמסיימים עם המקטע של החלפת חיתולים וקימה בלילה מהר יותר, אבל לא ברור לי איך זה קשור לזכויות היולדת.


בכל מקרה, בהחלט ייתכן שחלק מההשפעות התרבותיות נולדו מהתרבות המודרנית-ממש, של ימינו, ואשמח לשמוע את דעתך בנושא!

[שקטה*]

אני לא בטוחה שבחברות קדומות באמת היו מרווחים גדולים כל כך וגם בכלל לא בטוחה שאפשר לדעת משהו כזה על החברות האלה. לא ברור לי איך אפשר לתכנן ולשלוט בילודה ללא אמצעי מניעה, אני לא חושבת שאנשים פשוט נמנעו מסקס במשך שנים כדי שהילדים יגדלו קצת קודם, נראה לי יותר הגיוני להניח שהם נתנו להריונות לקרות כשהם קרו וזהו. לגבי נשיאת תינוקות ופעוטות, אני מניחה שהם טופלו על ידי מספר אנשים, לא רק על ידי האם. ולא נראה לי שהנקה מונעת לחלוטין אפשרות להריון. בכל מקרה כל אלה הן הנחות בלבד.

[אישה_במסע*]

שקטה

אפשר לדעת משהו על החברות האלו. למען האמת, יש המון מחקרים על חברות שונות. בנוגע לתכנון ילודה, כבר אמרתי - פשוט הורגים תינוקות... או שהם מתים באופן טבעי (חצי מהילדים אצל ציידים-לקטים מתים), חוץ מזה שיש מיני צמחים ושאר שיטות שאמאניות להפלה. וזה בהינתן שאין את שיטת המודעות לפוריות.
הנקה לא מונעת לחלוטין, אבל מקטינה אותו, ומשפיעה משמעותית על ההתפלגות הנורמלית של כניסה להריון.

בכל מקרה, אלו לא רק הנחות. אלו השערות, מבוססות על עובדות במידה זו או אחרת, ניתנות להפרכה, ולכן מדעיות. אני לא בשמת, אני לא אביא עכשיו מלא רפרנסים. בסוף הספר המצפן השבטי יש כאלו אם אני זוכרת נכון. אולי אפילו אפשר למצוא אותם באתר של הספר.

מי זה המספר אנשים שטיפלו בתינוקות? אכן מספר אנשים טיפלו בתינוקות - אמהות טיפלו בתינוקות יחד לעיתים עם הזקנים. אבל מי מהאנשים האחרים האלו היה אמור להחזיר את התינוק השני? האחים-אחיות? הזקנים? הילדים? נשים אחרות?

אני העלתי השערה, אולם אין לי אפשרות אפילו לנסות להפריך את ההשערה שלך - היא לא מנוסחת בצורה שמאפשרת זאת.

תכלס, אני לא מדעית כל כך בעיניי באופן בדרך כלל, אבל מציק לי כשאת טוענת שמה שאני רושמת זה הנחות בלבד בלי להביא שום נימוק. באותה המידה אפשר להגיד שמקום היוולדה של המהפכה החקלאית זה רק הנחה. אם את לא מכירה את המחקר המדעי בנושא זה לא אומר שהוא לא קיים, ושאי אפשר לנהל שיח של עובדות.

תכלס, לא באמת הלכתי לבדוק הכל במחקרים ובהחלט ייתכן ששכחתי משהו, שאני מבלבלת משהו, שאני לא יודעת. אבל יש ידע, ויש עובדות, ומי שרוצה מספיק יכולה ללכת בשביל קליפות התפוזים את המחקרים בנושא. ולכן אלו השערות, והשערות מבוססות. כל המדע מבוסס על זה, וההשערות המדעיות נוטות להיות מבוססות מספיק כדי שהמחשב שבאמצעותו אני מקלדה שורות אלו יפעל.

[שקטה*]

בנוגע לתכנון ילודה, כבר אמרתי - פשוט הורגים תינוקות... או שהם מתים באופן טבעי (חצי מהילדים אצל ציידים-לקטים מתים), חוץ מזה שיש מיני צמחים ושאר שיטות שאמאניות להפלה.

וכל זה לא תומך בהשערה שאולי נולדו תינוקות בהפרשים קטנים דווקא ולא בהפרשים גדולים? כלומר, נולדו יותר ממה שיכלו לשרוד או ממה שהשבט יכול היה לכלכל.


יש מחקרים מן הסתם לגבי חברות בימינו או בעבר הקרוב שתוצפתו ותועדו, אבל איך אפשר לדעת בוודאות ובפרטים מה היה אורח החיים של חברה קדומה שלא היה לה כתב או שיטה אחרת לתיעוד? אפשר לדעת דברים מסויימים אבל יש גם הרבה דברים שאי אפשר לדעת.

מי זה המספר אנשים שטיפלו בתינוקות? אכן מספר אנשים טיפלו בתינוקות - אמהות טיפלו בתינוקות יחד לעיתים עם הזקנים. אבל מי מהאנשים האחרים האלו היה אמור להחזיר את התינוק השני? האחים-אחיות? הזקנים? הילדים? נשים אחרות?

אני לא יודעת ולא מתיימרת לדעת, ואני גם לא בטוחה שזה כל כך משנה כל עוד היה מישהו כזה. מה שהתכוונתי להגיד בזה הוא שעזרה כזו מן הסתם איפשרה לאישה לטפל ביותר מתינוק/פעוט אחד בכל רגע נתון ולכן אם לוקחים את זה בחשבון, כל הטיעון לגבי מה שאישה אחת מסוגלת לעשות לבדה כמדד לכמות ילדים/הפרשי גילאים ביניהם עשוי להיות לא רלוונטי. נראה לי הגיוני שבחברה בעלת מבנה שבטי היה יותר שיתוף בביצוע משימות שונות, כולל טיפול בילדים, בשונה מהחברה שלנו למשל שמאוד מבוססת על רכוש אישי וגם על שייכות לגרעין משפחתי מצומצם ומנותק מהסביבה.

[שקטה*]

כל המדע מבוסס על זה, וההשערות המדעיות נוטות להיות מבוססות מספיק כדי שהמחשב שבאמצעותו אני מקלדה שורות אלו יפעל.

זו קצת קפיצה פרועה... אני לא מטילה בספק את המדע כולו, אני פשוט אומרת שיש תקופות או ציוויליזציות שאפשר לדעת עליהן יותר או פחות, תלוי עד כמה הן קרובות אלינו בזמן ומה הן הותירו אחריהן. תסכימי איתי שאפשר לדעת הרבה יותר על המהפיכה הצרפתית או על מלחמת העולם השנייה מאשר על אורח חייו של האדם הקדמון או של הדינוזאורים. מדענים או אנתרופולוגים שחוקרים תחומים כאלה תמיד לוקחים בחשבון שיש דברים שקשה לדעת, שאין עליהם מספיק מידע או שהם רק בגדר השערות, ולעיתים קרובות יש חילוקי דיעות ביניהם. אז מה הקשר בין זה לבין המחשב שלך נשגב מבינתי...

[אידה*]

בחרתי כינוי כדי להמשיך את הדיון על ההשפעות של התרבות בת זמננו:-) אם הדיון לא מתאים לכאן אז אפשר מבחינתי להעביר את דבריי

אבל לא ברור לי איך זה קשור לזכויות של היולדות
אז נדמה לי, וזה ממש ענין אינטואיטיבי ולא מבוסס, שאולי הפרידה המוקדמת מהתינוקות (אם אין אפשרות כלכלית לשרוד ללא משכורת האם או לחילופין הקריירה שלה תיפגע מהיעדרות ארוכה - אז היא מתרחשת 14 שבועות) משפיעה על הקושי בגידול שלהם ועל הקירבה, האינטימיות, בין האם לתינוק.
הקושי בגידול מוביל לדעתי לכיוון חשיבה של מסיימים עם המקטע של החלפת חיתולים וקימה בלילה מהר יותר - או במילים אחרות: זה קשה זה מתיש זה לא נעים, בואו נגמור עם זה תוך שבע שנים וזהו.
והניכור המסוים שנוצר בין אימהות ותינוקות בשל ההפרדה ביניהם מאפשר לסמוך על זרים שיטפלו בהם כמות מכריעה של זמן ביממה וכך נדמה לאימא (ואולי גם לאב) שיש לה את המשאבים המסוימים הדרושים לעוד תינוק (כי גם בגידולו היא תיאלץ להשתמש באאוט-סורסינג).
הכל הנחות שלי...

[אל_הלב*]

דיון מעניין התפתח פה בימים האחרונים.
אותי בכל מקרה זה מרגיע שניתן ללדת גם בהפרש של יותר משלוש שנים ולא בהכרח להזיק לילד.
אני מאוד מבולבלת בעניין העוד לידה.

הראש מצד אחד אומר לחכות - תתחזקי עוד קצת פיזית ונפשית, תפרקי את החששות והחרדות.
מצד שני הרחם אומר - כן עוד לידה עכשיו. אני כבר בת 38 וזה הזמן.
זה לא יהיה יותר קל בהמשך.

לא יודעת. גם ממש לא בא לי לחזור לאמצעי מניעה, מיותר כל ההורמונים הללו וקונדומים אף פעם לא אהבנו במיוחד.
בקיצור לא בודקת מתי הביוץ אבל גם לא ממש נמנעת וההוא שם למעלה יחליט מתי הכי נכון שזה יקרה.

התחלתי אתמול פרחי באך, זה מרגיש לי כמו פלציבו לגמרי אבל יש כאלו שאומרים שעשה להם שינוי, אז הלוואי שגם לי.
מרגישה כבר טוב פיזית. אתמול היו לי חרדות און אוף, שהתמודדתי איתן בנשימות ובעיקר התבוננות וחוסר כניסה לפניקה.
היום קמתי טוב יותר.
שבכוע מקסים שיהיה

[תמרוש_רוש]

[אחת*]

ילדתי בהפרשים של 4 שנים, מכל מיני סיבות. יצא מוצלח מאוד. הילדה כבר עצמאית ומאוד מצפה ורוצה אח/ות.
משחקים הרבה יחד (גם מקנאים, אל דאגה) ובעיקר נמצאים בשלב שלא זקוקים לצמידות לאמא. אין מלחמה על אותם צרכים.
וגם אנחנו היינו פנויים יותר להתפעל מקטני ולחוות שוב התפתחות של תינוק.
מבינה את החששות, אך לא הייתי משתמשת במילה להזיק לילד. יש מערך שלם של שיקולים, אחד החשובים בהם הוא פניות האם.
בהצלחה

[אל_הלב*]

ילדתי בהפרשים של 4 שנים, מכל מיני סיבות. יצא מוצלח מאוד. הילדה כבר עצמאית ומאוד מצפה ורוצה אח/ות.
הלוואי שכך יהיה אצלי גם.
בתוכי יודעת שיש סיכוי קטן יחסית שאני בהריון כבר,
נורא רוצה לגלות שכן אבל באותה נשימה מפחדת מזה.
אם כן אז באמת יהיה 4 שנים הפרש בע"ה.
ימים יגידו.
בעלי משתגע ממני, אומר לי כל יום את אומרת משהו אחר, שאת רוצה לחכות או שאת רוצה כבר עכשיו, תחליטי.
זה משתנה. היום רוצה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יוווו אל הלב, גם אני ממש ככה. יום רוצה ורצוי עכשיו ויום אחרי מבועתת מהרעיון ומעצמי של אתמול.
בן זוגי בעיקר משועשע ממני.
וזה בסדר שאנחנו ככה. זו החלטה כל כך הרת גורל!
איזובל ממחשב אחר

[אל_הלב*]

היום קיבלתי והתאכזבתי קלות.
לפחות אוכל להנות באמסטרדם עוד שבועיים...
הכול לטובה.
כל דבר בזמנו.

[אל_הלב*]

הכנתי רשימת פחדים, כחלק מהטיפול שעוברת.
מפחיד כמה המון דברים מפחידים ומנהלים אותי בתת מודע.
יצאה לי רשימה של 3 וחצי דפי פוליו מודפסים.
מטורף.
איך לתת לזה מקום אך לא לקחת לי את הכוח ולהשתלט על כל חלקה טובה.

שבת בבוקר, מה אעשה הבוקר עם ביתי.
לאן נטייל ועם מי.
בסופי שבוע כאילו לא לגיטימי לתאם דברים עם חברים מהגן.
ואז מוצאת את עצמי לבד, אם האיש בעיסוקיו.
מה אתן עושות בשבת?
הייתי רוצה לפגוש חברות אבל האיש לא חברתי כמוני ואני עדיין לא נוהגת.
בורחת מלקחת כמה שיעורי נהיגה כדי להחזיר את הביטחון.
צריכה להחליט ללכת על זה ולהפסיק לדחות את זה מעל עשר שנים.
השנה התחלתי לנהוג בשכונה, זה גם משהו.
אבל יאללה כבר, רוצה לעוף רחוק, לנסוע לחברות בתל אביב, הוד השרון, כרכור.
לעוף רחוק.
צריכה לשחרר לעצמי את החבל.

[אל_הלב*]

ואיזובל יקרה - טוב לשמוע שעוד מישהי מזדהה עם השגעת הזו...
(-:

[תמרוש_רוש]

_רוצה לעוף רחוק, לנסוע לחברות בתל אביב, הוד השרון, כרכור.
לעוף רחוק.
צריכה לשחרר לעצמי את החבל._

מסכימה מכל הלב.

<דומה אבל שונה: כשנה אחרי שהגענו לפה לקחתי את עצמי ונסעתי לסופשבוע לבד בחווה אורגנית. הבעל לא רצה להצטרף. זו היתה הפעם הראשונה שנסעתי בלעדיו לאנשהו (חוץ מאשר לעבודה, נו באמת), ובכלל אירוע די נדיר. אני זוכרת את דפיקות הלב המשוגעות שהיו לי בזמן שהתכוננתי ובזמן שהתחלתי לנהוג. אבל אז השתחררתי - ואוי, איזה כיף שזה היה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שווה כל רגע. לא רק הסופשבוע עצמו, שהיה מקסים ומעורר השראה (כתבתי על זה בבלוג שלי, וזה עדיין שם, בטקסט נפרש), אלא בעיקר תחושת החופש המשכרת, העצמאות, השליטה...

אפרופו שליטה, את יודעת מה אני חושבת? ככה בשלף, מהשרוול? שיש לך כל מיני קשיים עם שליטה. את מנסה לשלוט בדברים שאי אפשר לשלוט בהם (ההפרייה של ילד שני, למשל) אבל נמנעת משליטה בדברים שאפשר וחשוב שתשלטי בהם.
איך זה נשמע לך?

[תמרוש_רוש]

השנה התחלתי לנהוג בשכונה, זה גם משהו.
יכול להיות שאת בקטע של לכרוך דבר אחד בשני שכרוך בשלישי וככה את מונעת מהדברים לזוז?
כדי לרכוש ביטחון בנהיגה את צריכה שעורי נהיגה. אבל שעורי נהיגה דורשים כסף, וכסף יהיה מחר (תמיד מחר, לעולם לא היום). או שהם דורשים לטלפן למורה, וזה מצידו דורש למצוא את מספר הטלפון השכוח של מורה מוצלח שפעם שמעת עליו, וזה אומר לנבור בתיק הניירות ההוא-ההוא, וזה אומר שלעולם לא תגיעי לזה עד שתסדרי את תיק הניירות שעומד בדיוק לפניו, ו... הסוף ידוע.

וזאת, בשעה שבכלל אין צורך בכל זה.
את כבר נוהגת בשכונה? יופי טופי. בפעם הבאה שתנהגי, אחרי הפגישה עם XYZ, אנא המשיכי עוד 500 מטר הלאה באותו רחוב, בחלק שלו שמעולם לא היית צריכה לנהוג בו קודם.
ואז תחזרי הביתה.
ותדווחי לנו בשידור חי

ולמחרת - אותו תרגיל, אבל רחוב אחר ובכיוון אחר.
500 מטר זה הבדל קטן-קטן באוטו. את יכולה לעשות את זה.

[אל_הלב*]

תמרוש את אלופה, אוהבת אותך (-:
כרגיל, את קולעת בול.

_שיש לך כל מיני קשיים עם שליטה. את מנסה לשלוט בדברים שאי אפשר לשלוט בהם (ההפרייה של ילד שני, למשל) אבל נמנעת משליטה בדברים שאפשר וחשוב שתשלטי בהם.
איך זה נשמע לך?_
נכון ומדוייק מאוד.
כל התקפי החרדה והדיכאון הגדול שלי התחילו בעצם מההבנה שאין לי שליטה על הגוף שלי, על הבכי של הקטנה, על העצבים של הבעל... ואז קרסתי.
ובאופן פרדוקסלי, איפה שכן יכולה לקחת שליטה, כמו לקחת שיעורי נהיגה, רועדת מפחד ודוחה עד אין קץ.

יכול להיות שאת בקטע של לכרוך דבר אחד בשני שכרוך בשלישי וככה את מונעת מהדברים לזוז?
כן, גם זה דפוס פעולה מוכר עד כאב שלי.
לא יכולה לעשות את זה לפני זה, וזה לא ילך ביחד עם זה, וקודם זה ואחר כך זה.
שמה לעצמי חומות ומגבלות שלא באמת הכרחיים.
כאילו כדי שתהיה לי שליטה ותבניתיות לדברים.
אבסורד.

האמת שאין לי באמת תירוץ (חוץ מחוסר בזמן כיביכול) כדי לדחות את השיעורי נהיגה.
טפו טפו טפו אין לי שום בעיה של כסף.
רק פחד.
ממה יקרה אם אהרוג מישהו על הכביש, אם ארגיש מטופשת, אם יהיה לי התקף חרדה במהלך הנהיגה.
אם המורה נהיגה יתחיל איתי באופן דוחה כמו המורה הקודם מלפני שנתיים.
אם אדפוק את האוטוט ובעלי יתעצבן עלי ושוב אתן לו סיבה לא לסמוך עלי.
אם שוב ארגיש חרא עם הדילמה אם מותר לי לנהוג ולעשות משהו "של מבוגרים" שבכלל אני עדיין ילדה קטנה שלא רוצה לקחת אחריות ולהרוג מישהו בטעות.
אלו הסיבות האמיתיות שמונעות ממני לעשות את הצעד.
אני עושה אלפי דברים במקביל (עובדת משרה מלאה, לומדת באוניברסיטה, אמא, זמרת במלהקה וכו וכו וכו) וטובה מאוד בלהציב משימות ולעשות.
פה אני נתקעת כי המחסום הוא רגשי ונפשי.
אני לא בטוחה ש"מותר" לי לקחת רכב ולנהוג.
זה נראה לי חסר אחריות.
קצת כמו שהרגשתי בהתחלה עם התינוקת, מי הדפוק שלעזאזל נתן לי את האחריות על יצור חי???
מאיפה אני יכולה לוודא שאעשה עבודה טובה ולא אזיק לה או אהרוג אותה בטעות?
חרדיתי תמרוש, אני חרדתית בטירוף.


בפעם הבאה שתנהגי, אחרי הפגישה עם XYZ, אנא המשיכי עוד 500 מטר הלאה באותו רחוב, בחלק שלו שמעולם לא היית צריכה לנהוג בו קודם.
רעיון מצוין. אעשה זאת. (-:
ואדווח.

[נוודית*]

_אני לא בטוחה ש"מותר" לי לקחת רכב ולנהוג.
זה נראה לי חסר אחריות.
קצת כמו שהרגשתי בהתחלה עם התינוקת, מי הדפוק שלעזאזל נתן לי את האחריות על יצור חי???_
אני חושבת שיש הבדל ענקי, ענקי, בין נהיגה ואמהות.
אין שום דבר טבעי בנהיגה. אם חושבים על זה, זו בעצם תופעה די מוזרה ואף הזויה - אנשים בתוך קופסאות על גלגלים.
ואמהות - הדבר הכי טבעי. לכל אחת יש את כל מה שצריך כדי להיות אמא.

<גילוי נאות - אני לא נוהגת. הוצאתי רישיון בקלות. נהגתי קצת כשהיה קשה להסתדר בלי. וברגע שיכולתי למצא פתרונות אחרים, ויתרתי על נהיגה לגמרי. לא מרגישה מתאימה לנהיגה על כבישים ציבוריים. אוהבת את הנהיגה כפעולה של הפעלת רכב. לא אוהבת את האספקטים של השתלבות בתנועה ובדינמיקה של כבישים. אני לא מעודדת אף אחת לפתרון הזה, הוא בהחלט מגביל. רק מספרת עלי. >

[תמרוש_רוש]

כרגיל, את קולעת בול.
יקירתי, אני גדלתי אצל אמא חרדתית. מכירה את כל הטריקים והשטיקים
(דרך אגב, האם יעודד אותך לדעת שהיא היתה אמא מצוינת?)

בואי נדבר קודם על ה "הא בהא תליה" כמו שאמא שלי תתברך אוהבת להגיד.
הא בהא תליה. זה תלוי בזה, שתלוי בזה שתלוי בהוא, שתלוי באמא של החתול של הסעיף הראשון, והופ - סגרנו מעגל ואין מוצא.
אני עצמי חטאתי בזה בנערותי (טוב, זה מה שקיבלתי מהבית ) עד שהבנתי שאין שום קשר בין הדברים, וככה שום דבר לא יזוז.
אבל את נתת לי מסגרת טובה יותר להבנה של הדבר הזה - הניסיון לסדר את הדברים ב"סדר הגיוני", כדי שהחיים עצמם ייראו הגיוניים יותר. כביכול, אם נסדר את המטלות בסדר רץ, עם מספרים סידוריים, אז כל העולם יתחיל להתנהג באופן הגיוני ורציף יותר, ושום דבר לא יבוא אחרי שום דבר אחר, אלא רק לפי המספור שלו.
אוי, איזו אשלייה מתוקה.
כי מה קורה בפועל? העולם תמיד עובד במקביל.
הבגדים מתלכלכים ואז נצברים ואז צריך לעשות כביסה, ובמקביל המכונית מתחילה להשתעל ובמקביל יש לך דדליין לעבודה באוניברסיטה ובמקביל חזרה עם המקהלה, ושגרת הערב, ובישולים, וחשבון חשמל, והכל בא בבלגן אחד גדול, יורים עלייך מכל הכיוונים ולא הספקת לטפל באחד, קופצים שניים אחריו.
ואין שליטה... פשוט אין. גם אין "סדר הגיוני".

האמת, זה נשמע נורא מפחיד.
והמוזר הוא, שאנחנו בכל זאת יכולים להסתדר עם זה.
את פשוט עושה את הדברים.... לא תמיד באיזה רצף מתוכנן, ולא תמיד בסדר הגיוני, אבל הרבה פעמים בסדר-עדיפויות שמתבקש מתוקף הרגע.
ועם גם מין זגזוג כזה בין הבדרך-כלל לבין ה"רק הפעם".
כי בדרך כלל, חשוב לך להכין, נגיד, ארוחת ערב עד זמן X כדי שהילדה לא תתחרפן ותחרפן את כולכם, וחשוב לך לכבס את התחתונים בעדיפות גבוהה כי אוי ואבוי אם תיתקעי בלי, וחשוב לך להגיע לעבודה בזמן -
אבל פעם-ב, אני נתקעת על עבודה שכבר המון זמן נדחתה ונדחתה, או על משהו חשוב-חירום שקפץ לי באמצע החיים, והכל זז הצידה. ייקוב הדין את ההר, את זה אני גומרת. אז שהילדים יתחרפנו, לא אכפת לי, נחתוך להם גוש של גבינה צהובה לנשנש, ושהתחתונים יקפצו לי, אז אני אלבש פעם את המלוכלכים (גוועלד), או אסחוב זוג מהארון של בעלי, וגם לעבודה אפשר לאחר פעם-ב.
וככה, בזגזוג בין הרגיל לחריג, אני מופתעת כל פעם מחדש מזה שהכיור אמנם גדוש כלים, אבל הם אף פעם לא גולשים משם ונשפכים לרצפה, ושתמיד יש לי יותר מדי מטלות על הלוח, אבל בסופו של דבר הן נעשות. בלי-סדר-עם-סדר, משולב כזה.

טוב, התפזרתי.
מה אני רוצה להגיד: תעזבי את ה"אבל קודם". ברגע שאת אומרת לעצמך "אבל קודם אני צריכה לעשות את X" - את יודעת שכבר נפלת למלכודת, אפשר להרים את הרגליים ולצאת לפנסיה.
או - להעז להתחיל מהאמצע.
כי מה זה הקטע של הסדר-רץ? זה גם קטע של לנסות להשיג מושלמות.
והמכנסיים שאת צריכה לקנות לא יהיו מושלמות אלא אם כן תקני לפני כן נעליים, ותבחרי את המכנסיים לפי ההתאמה.
הא!
וההליכה לדואר לא תהיה מושלמת אלא אם כן תסורי בדרך לחנות כלי הבית שממש-ליד, ותקני את המתנה לחברתך רוית. כי זה ממש ליד, חבל לרוץ לשם פעמיים. רק מה, שאולי בכלל רצית לקנות לרוית תכשיט. אופס. אז אי אפשר ללכת לדואר. כי זה בזבוז של הליכה. ולא מספיק טוב.
יאללה! תני לעצמך להיות לא-מושלמת. תני לעצמך לעשות דברים בבלגן, ולא הכי "יעיל" בעולם.

וגם על זה, נא לדווח. כאן.
יומני היקר, היום הייתי לא-מושלמת, והלכתי לסופרמרקט וקניתי חמישה פריטים נחוצים, למרות שלא זכרתי מהם שלושת הפריטים הנותרים, ולכן אצטרך ללכת לשם גם מחר/תיים.
הידד!!! רק על דיווח כזה תקבלי מאתנו ים של פרחים @}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

עכשיו, אני חושבת ל הקטעים שאת כותבת פה מדי פעם, בסגנון "לברך על מה שיש". היום היה לי דבר טוב א' וב' וג'.
וזה חשוב ורב-ערך, אני לא אומרת שלא.
אבל בואי ומני פה גם את חצאי-הברכות.
היום היה לי דבר חצי-טוב א', ורבע-טוב ב', ושמינית-טוב ג', ואני שמחה על כל הרבעים והשמיניות האלה, כי שם עשיתי והייתי מה שאני צריכה לעשות.
כי (לדוגמה אישית), בתוך כל העצבים והצעקות על הילדים, יכולתי לצאת מזה מהר-יחסית, ורק כמה דקות אחר כך להאיר פנים לבן שלי שבא עם בדיחת-מלחמת-הכוכבים-לא-מצחיקה-בכלל. וחייכתי ברוח טובה, והוא צחק בחזרה, וכולנו חזרנו למסלול.
הנה שמינית-הישג, חשובה מאין כמוה.
וכו'.

המטרה: לפרק את שדה המוקשים הזה של המושלמות. כי כל עשייה שהיא, טובה בהרבה מההתחבטות האינסופית הזאת של "קודם את זה ואחר כך את ההוא. או להיפך"
אבל זה הרי האתגר של המושלמים: להפנים שכל עשייה שהיא, פגומה ולא-מושלמת כאשר תהיה, טובה יותר מהתכנון המושלם הנפלא והמסודר שבו כל דבר בא אחרי דבר אחר, בסדר הגיוני ונבון להפליא - ושאינו מתבצע לעולם.
אוי, אני אוהבת אותך (())(())(())(())
תאמיני לי שהייתי שם פעם? תאמיני לי שאני מכירה את זה מבפנים?

[תמרוש_רוש]

על הנהיגה נדבר מחר. פרה-פרה (())

[בשמת_א*]

תמרוש רוש מקסימה ענקית כל מלה.

[אל_הלב*]

תמרוש אהובה שלי, תודה רבה על מה שכתבת

כי מה זה הקטע של הסדר-רץ? זה גם קטע של לנסות להשיג מושלמות.
בדיוק. הפרפקציוניזם הזה כדי לייצר אשליית שליטה בחיים גובה ממני מחיר מאוד גבוה - של חרדות וקשיים נפשיים רבים.
להגנתי אומר שיש בי גם את ההיפוך המוחלט של לעשות מיליון דברים בו זמנית ואז להתפלא למה כל הכדורים כמעט נופלים לי מהידיים...
נראה לי שאני נעה בקיצוניות על הציר הזה, של הכול או כלום.
איזון שם המפתח, בתהליך למידה מתמיד.

תני לעצמך להיות לא-מושלמת. תני לעצמך לעשות דברים בבלגן, ולא הכי "יעיל" בעולם.
זה קורה מאליו, הרי לא יכולה להיות מושלמת בהכול, אבל מודה שזה מבאס אותי.
קשה לי עם לעשות דברים לא במקסימום.
אבל משתפרת.
הנה למשל סיימתי את התואר בממוצע ציונים מרגיז ברמות של 89.93 !!!! למה לא 90????
רק על ה 7 מאיות הללו אני שוקלת למרר לעצמי את החיים בבחינה חוזרת.
אבל החלטתי להניח לזה.
מבחינתי יש לי ממוצע 90. מה זה באמת משנה? הרי להתקבל לתואר שני שרוצה צריכה מעל 85.
סתם ציון השנוא עלי ביותר הוא 89. ולא נראה לי שיעגלו לי את זה בתעודת סיום תואר )-:
שלא לדבר שעד לפני הלידה הייתי מצטיינת עם ממוצע 97...
אז אני מקבלת שהיום עושה יותר דברים במקביל ובגאגלינג ולא בסדר ה"אידיאלי" שהייתי רוצה וזה עדיין טוב.
לא מצויין.
אבל המצויין הזה גרם לי לא לשיר המון שנים כי אני לא מושלמת בזה.
היום נמצאת בלהקה שכונתית כסולנית ומאוד מאוד נהנת.
גם כשבחזרה יש שירים שלא שרה מושלם, נותנת לעצמי הרבה יותר מרחב נשימה וזכות קיום: כזמרת, כסטודנטית, כעובדת לא מושלמת במקום העבודה. כאמא.
שיעור ענק הלשחרר פרפקציוניזם ושליטה. תיקון חיים ממש.

אבל בואי ומני פה גם את חצאי-הברכות.
אוקי, רעיון מעניין ומאתגר.
מזכיר לי שהייתי אומרת למאומנות שלי (עסקתי באימון אישי) לספור 5 הצלחות ביום, גם הקטנות ביותר, ושתמיד יש.
אנסה. מה היה לי אתמול שניתן לברך עליו?
שנהנתי לעשות פאזל במרפסת עם הבת שלי, למרות שחלק מהזמן התעצבנתי שהיא מפרקת לי ודורכת על הפאזל...
שסוף סוף הוצאתי מהבית שטיח למרפסת והייתי איתה בחוץ, מבלי להתחשבן שהשטיח יתלכלך. היה שווה את הרוח והכייף שלהיות בחוץ.
שנהגתי עם חברה להרצאה בעיר של אישה מעוררת השראה ומצחיקה בשם נועה ירון.
שלמרות החשש שעוד לא נוהגת מספיק טוב, בחרתי אני לנהוג ולחנות והיה בסדר, לא נהגתי מושלם אבל בסדר.
שלמרות שהיו רעשי רקע שהייתי מודעת אליהם (נשים מעצבנות שלא הקשיבו וקשקשו לידי) הצלחתי להתרכז בהרצאה ולהנות.
שלמרות שאכלתי משמין (בורקס פינוקים בארומה ובייגלה) לא ירדתי על עצמי. ושתיתי שייק ירקות ופירות טעים יחד עם זה.

טובה יותר מהתכנון המושלם הנפלא והמסודר שבו כל דבר בא אחרי דבר אחר, בסדר הגיוני ונבון להפליא
אהבת חיי זה לתכנן ולכתוב ביומן לו"ז.
חבל שלא כולו מתבצע... אבל לתכנן זה הכייף שלי. מכניס לי את החיים לסדר שמעורר ביטחון ומרגיע חרדה.

על הנהיגה נדבר מחר. פרה-פרה
אשמח לשמוע מה את חושבת על זה.

יום מקסים /פרח/

[תמרוש_רוש]

עבודה יפה, חמודה.
שנהנתי לעשות פאזל במרפסת עם הבת שלי, למרות שחלק מהזמן התעצבנתי שהיא מפרקת לי ודורכת על הפאזל...
נכון!
שסוף סוף הוצאתי מהבית שטיח למרפסת והייתי איתה בחוץ, מבלי להתחשבן שהשטיח יתלכלך. היה שווה את הרוח והכייף שלהיות בחוץ.

שנהגתי עם חברה להרצאה בעיר של אישה מעוררת השראה ומצחיקה בשם נועה ירון.
זאת ברכה שלמה, יא רמאית

שלמרות החשש שעוד לא נוהגת מספיק טוב, בחרתי אני לנהוג ולחנות והיה בסדר, לא נהגתי מושלם אבל בסדר.
גם זאת ברכה שלמה. מי מאתנו נוהג מושלם? אף אדם שאני מכירה.
נהגת בסדר? הגעת מפה לשם ומשם לפה בחתיכה אחת, בלי דפיקה באוטו, בלי עברה ממשית על חוקי התנועה? (רבע עבירה לא נחשב. כולנו סוטים קצת מהנתיב, עוברים ב- 5 קמ"ש את המהירות המותרת בלי לשים לב - אין מה לספור אותם. רק לתקן ולהמשיך הלאה), אז זו ברכה שלמה, וזה לא נחשב. תביאי לי חצי אחר במקומה

שלמרות שאכלתי משמין (בורקס פינוקים בארומה ובייגלה) לא ירדתי על עצמי. ושתיתי שייק ירקות ופירות טעים יחד עם זה._
או! זה מה שאני רוצה לשמוע!!!!
@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

ותמשיכי לעשות אירוך-דרך בנהיגה, כדי להרחיב את הטווח. עכשיו את יכולה לעלות ל- 1000 מטר, או צומת גדול.

[תמרוש_רוש]

הנה למשל סיימתי את התואר בממוצע ציונים מרגיז ברמות של 89.93 !!!! למה לא 90????
את באמת שואלת למה לא? הרי זה ברור כשמש: כדי לתת לך בחינם את התרגיל של הפנמת אי-מושלמות ושמחה בהישג.

_רק על ה 7 מאיות הללו אני שוקלת למרר לעצמי את החיים בבחינה חוזרת.
אבל החלטתי להניח לזה._
כאילו שהיתה לך ברירה
הרי אילו לא היית מניחה לזה, היית מפשלת איכשהו בבחינה ויוצאת עם ממוצע 88.
ואת יודעת את זה יפה, בעומק לבך.

[תמרוש_רוש]

_תני לעצמך להיות לא-מושלמת. תני לעצמך לעשות דברים בבלגן, ולא הכי "יעיל" בעולם.
זה קורה מאליו, הרי לא יכולה להיות מושלמת בהכול, אבל מודה שזה מבאס אותי.
קשה לי עם לעשות דברים לא במקסימום._

תשמעי, אני מכירה מישהו ששנים מנסה לעשות דברים במקסימום תפוקה.
זה קצת שונה ממך, כי את, נראה לי, שואפת למקסימום-איכות, אבל רלוונטי לצורך הדיון.
בקיצור, הבנאדם מנסה למקסם את הפעולות שלו, לעבוד הכי יעיל שאפשר, לתמרן עם הלו"ז שלו, והתוצאה הכללית היא שמשהו תמיד קורס.
זה לא עובד ככה.
אין דבר כזה, "לעשות דברים במקסימום".
לא בחיים האמיתיים.
יש, מדי פעם, לעשות דבר אחד ויחיד במקסימום, ולצורך העניין להזיז הרבה מאוד דברים אחרים הצידה.
ורק אחרי שווידאת שהדבר הזה באמת שווה ומצדיק את הזזת כל הדברים האחרים.

בחיים האמיתיים - יש רק לעשות. עשית משהו? הישגת איזשהו הישג? אז ההישג הזה עומד לזכותך, כמו שהוא, וזהו.
בלי שום השוואות עם "מה שהיה יכול להיות בתנאים מושלמים", כי אין ולא יהיו תנאים כאלה.

[תמרוש_רוש]

עכשיו בואי נדבר על הנהיגה.

_מה יקרה אם אהרוג מישהו על הכביש
אני לא בטוחה ש"מותר" לי לקחת רכב ולנהוג.
זה נראה לי חסר אחריות.
קצת כמו שהרגשתי בהתחלה עם התינוקת, מי הדפוק שלעזאזל נתן לי את האחריות על יצור חי???_

תשמעי, נהיגה זו פעולה מסוכנת, נקודה. אין להכחיש.
אפשר להרוג ולהיהרג.
אממה? בכל מקום, בכל חברה, משחר ימי האנושות, אנחנו מעמידים את עצמנו בסיכונים האלה, לוקחים אחריות על פעולות מסוכנות, כדי להמשיך לחיות.
אז פעם לא היו מכוניות. אבל היה לצאת החוצה מהמערה ולצוד חיות שחזקות וגדולות ממך פי חמש - זה לא מסוכן?
או ללקט אוכל בשטח המחייה של צבועים, אריות, דובים, תנים, ממותות, נחשים, עכבישים, צמחים ארסיים - לא מסוכן?
או לחיות, כמו היאקונה (מעקרון הרצף), על גדות נהרות גועשים ולהוציא מהם את מחייתך (דגים) ותחבורתך - לא מסוכן?
כן מסוכן.
או, אם נדלג לתקופה הכמעט-מודרנית, סתם להאיר את הבית, באור נרות. בהתחשב בזה שרוב הבית (אם לא כולו) בנוי ומרוהט בעץ ובבד, היית מעמידה את המשפחה בסכנת שריפה כל פעם שאת מדליקה נר.
אז לנו יש כבישים ומכוניות.
כך שבעיני, הזכות לסכן את עצמך ואת משפחתך על הכביש היא תוצאה ישירה של הזכות לחיות.
ולהוליד

<אפרופו תינוקת ואחריות, בעלי שיחיה היה אומר לבכורנו, כל פעם שבכה בימים הראשונים:
נכון, זה קשה. אתה נולדת, והיית בטוח שתקבל הורים, מבוגרים, מנוסים, שיטפלו בך, וישגיחו עליך, וידעו מה לעשות אתך, ואיך להרגיע אותך, ומה קיבלת? אותנו! אוי-יוי-יוי. אנחנו באמת, באמת מצטערים.
מתי מצחוק ממנו>

אז זה דבר אחד: לקבל את העובדה שמתוקף היותך חיה ונושמת את לוקחת סיכונים מחושבים. והם מאוד מחושבים, יקירתי. כי לכל דוושת גז יש דוושת בלם לידה, ומנגנוני עצירה ואי-נעילת-גלגלים, ואורות ווינקרים ונתיבים מסומנים וחוקי תנועה - הכל כדי להשליט סדר ולמזער את הסיכון.
אמנם אמנם, ישראל היא מקום קצת פרוע לנהוג בו, אבל הכביש (מניסין!) נהיה רגוע להפליא כשאת רגועה, נוסעת קצת לאט יותר, ונותנת לכל המטורפים זכות קדימה.
שייסעו, שייסעו הלאה וישגעו מישהו אחר.

(כל כך הרבה פעמים נפטרתי מנהגים נודניקים שנצמדו לי מאחור בחוסר סבלנות - פשוט על ידי האטה/עצירה בתחנת האוטובוס הקרובה, ולתת להם לעקוף אותי. אותם ואת כל השיירה שמאחוריהם. סע, אחי. סע)

זה דבר אחד.

הלאה:
מה יהיה אם ארגיש מטופשת
מצוין! להרגיש מטופשת זה בדיוק כמו ה- 89.7 שקיבלת בסוף השנה. שיעור בלתת לעצמך מרווח נשימה, בלי הצורך להוכיח שאת גאונת הדור.
אם יהיה לי התקף חרדה במהלך הנהיגה
מה יהיה באמת? איך את יכולה להתמודד עם התקף חרדה תוך כדי נהיגה? איך את מתמודדת עם התקף חרדה כשאת בתנועה מסוג אחר? מה הדבר הראשון, השני והשלישי שתעשי?
(ואל תגידי לי שאת לא יודעת. את יודעת)

מה אם המורה נהיגה יתחיל איתי באופן דוחה כמו המורה הקודם מלפני שנתיים
להתנהג אליו כאילו הוא התקף חרדה, אני מניחה...
יש הצעות קונקרטיות מהקהל?

אם אדפוק את האוטו ובעלי יתעצבן עלי ושוב אתן לו סיבה לא לסמוך עלי.
כאן כבר הייתי חייבת לצחוק.
דפיקה באוטו, פעם בכמה שנים, זה משהו שמתחייב מנהיגה. גם העלות, גם הבאסה, גם הביטול-זמן, גם הכל. אני לא מכירה בנאדם אחד שלא דפק את האוטו שלו, רק אנשים זריזים שמתקנים את האוטו במהירות שלא יראו.
זוהי התוצאה הבלתי נמנעת של נהיגה.
לתת לבעלך לא לסמוך עלייך, לעומת זאת, זו התנהגות וולונטרית לגמרי. ולא נחוצה בכלל. זה לחפור תירוצים מתחת לאדמה ולתת לו אותם - הנה! תראה כמה שאני לא בסדר! תעצור אותי! תגביל אותי! תכעס עלי, לא חשוב מה, העיקר תתן לי תירוץ משכנע להישאר קטנה וטיפשה ולהישאר בתוך החור שלי, להשתבלל בשבלול שלי, ולא לצאת לעולם.
רק מה, שאת ההזדמנות "לא לצאת לעולם", כבר פיספסת ב- 38 שנים
מה שמביא אותי ל:
אם שוב ארגיש חרא עם הדילמה אם מותר לי לנהוג ולעשות משהו "של מבוגרים" שבכלל אני עדיין ילדה קטנה שלא רוצה לקחת אחריות.
יקירתי, אין פה דילמה בכלל. נולדת, גדלת, וזהו זה. יש לך אחריות.

אולי זה קשה (בטח שזה קשה...) אבל הקומפנסציה היחידה לאחריות הזאת, ההקלה היחידה שאני מכירה, היא: אלוהים.
עליו, ועליו בלבד את יכולה לזרוק את עצמך כשקשה לך.

וכאן המקום לסיפור אישי:
שבת אחת, לפני שבועיים בערך, רציתי לנסוע לבית הכנסת שלי, עם הילדים, קצת כדי להתפלל והרבה כדי לרכל.
יצאו כל מיני דברים שהפריעו, בעיקר לילה מחורבן עם המון התעוררויות, ובסוף יצא שיצאתי מהבית באיזה שעתיים איחור, זועפת ורותחת. לקחתי אתי את הטלית שלי, כי רציתי להתפלל אתה, מה שעצבן אותי עוד יותר, כי אמנם הקהילה שלנו רבגונית אבל הגרעין אורתודוקסי, ולא ידעתי "מה יגידו" ואיך יגיבו. מצד שני, הייתי פשוט חייבת אותה. חייבת.
אז נסעתי, והתעצבנתי על בעלי שעיכב אותי, והתעצבנתי למפרע על כל מי שיעז להגיד לי משהו בעניין הטלית, ובסוף אמרתי להם (במחשבה): תשמע, לי היה לילה איום בזמן שמילאתי את החובה היהודית שלי לגדל את הילדים שלי. אז עכשיו אני הולכת להיכנס לבית הכנסת היהודי שלי, ולשים עלי את הטלית היהודית שלי, ולשאול את אלוהים מה לכל הרוחות הוא חושב לעצמו שהוא נותן לי משימות מופרכות כאלה.
<ונראה מי יעז לעצור אותי>

בקיצור, באתי לשם פקעת עצבים, עליתי למעלה, ישבתי ליד חברה, פרשתי את הטלית, התעטפתי כולי ופרצתי בבכי של איזה חמש דקות.
ויצאתי משם... עם חצי טונה פחות משקל על הלב.

אבל זה לא מה שרציתי לספר לך. זו רק ההקדמה

כי הסיפור עצמו קרה יומיים-שלושה אחר כך, כשערב אחד חשבתי לעצמי איזה כיף זה שאני יכולה לפנות לאלוהים, ותמיד, תמיד לקבל תגובה, כשאותו אדון נכבד טפח לי על הכתף (מטאפורית כמובן), ושאל אותי, אם יש לי כזה שירות מצוין זמין לי 24/7, למה לעזאזל אני פונה אליו כל כך מעט.
נו, מה יכולתי להגיד?
תמרוש, הוא אמר לי, למה למען השם את מנסה לעשות הכל לבד? כל הזמן [בזמן האחרון] את מתלוננת שהמשימה גדולה עלייך, שהכל יותר מדי, ושאת לא מצליחה לעמוד בכל החובות, אבל את בכלל לא מבקשת ממני עזרה!
מעכשיו, היא אמרה (כי הם תמיד מדברים בשני קולות, הבורא והשכינה), את פונה אלינו. כל פעם שאת מרגישה את זה, כל פעם שהכל יותר מדי, כל פעם שאת עייפה ולא ישנת טוב, ואת לא מצליחה לגמור תנועה אחת מהתחלה לסוף כי איזה פעוט מקפץ עלייך, כל פעם שהנאחס עולה לך בגרון - פני אלינו. תזרקי את הכל עלינו. אנחנו נספוג הכל.

זו העזרה שהם יכולים להציע. הכביסה והכלים עדיין יהיו עלי, וההסעות לביה"ס, והלילות וכל השאר, אבל הנאחס יוכל ללכת לאלוהים. הוא עומד מאחורי ושם לי יד מרגיעה על הכתף. מאפשר לי לנשום. להירגע.

כמובן, לא מספיק שהוא שם, הייתי צריכה למצוא בעצמי איזה שיטה, טריגר, שתעזור לי להזרים את הנאחס לאלוהים בכל רגע שאני זקוקה לזה. משהו כמו מנטרה, או תפילה, או מזמור, שיהיה ערוץ הקשר שלי. ושאתחבר לזה, ושיהיה נכון להלך רוחי עכשיו, וקל לזכירה.
ואז, כמובן, להשתמש בזה.
וברגע שהיה לי את זה - הדברים נראו אחרת.

אז מה את אומרת, יקרה שלי? איך תוכלי להשליך לאלוהים מהנאחס הנפשי המיותר שלך, בזמן שאת נושאת בעול המעשי?

[איזו_בל*]

_מה אם המורה נהיגה יתחיל איתי באופן דוחה כמו המורה הקודם מלפני שנתיים
להתנהג אליו כאילו הוא התקף חרדה, אני מניחה...
יש הצעות קונקרטיות מהקהל?_
כן, מורה אישה לנהיגה.
אני לא יודעת איפה אל הלב גרה, אבל אם יהיה לי קצה חוט (גוש דן? שרון צפוני? וכו') אני יכולה לברר בחוגים הפמיניסטיים שלי
וגם גיגול פשוט יכול להספיק

[אורי*]

דיון נהדר יש פה על פרפקציוניזם
כולי אוזן , כל כך נוגע בי

[אישה_במסע*]

_מה אם המורה נהיגה יתחיל איתי באופן דוחה כמו המורה הקודם מלפני שנתיים
להתנהג אליו כאילו הוא התקף חרדה, אני מניחה...
יש הצעות קונקרטיות מהקהל?_

להיות מישהי שהמחשבה על כך שהמורה לנהיגה יתחיל איתה באופן דוחה לא מהווה לגביה שיקול.
אני שוקלת למוד נהיגה, וזה פשוט לא שיקול מבחינתי. למה שזה יהיה?
אם הנושא כבר עלה, אני מניחה שאני אעשה את מה שאני תמיד מייעצת לאחרות לעשות - מסרבת בצורה מנומסת פחות או יותר. מייעצת לאחרות - כי איתי לא ניסו להתחיל, באופן דוחה או לא דוחה, מעולם. כולל חברי מזה כבר יותר משנתיים.
כלומר, תהפכי להיות מישהי שגם אם מישהו יתחיל איתה בצורה מגעילה היא לא תחשוב על זה יותר מחמש דקות (מקסימום תנתח את זה מההיבט הפמיניסטי). לדעתי זו השיטה היעילה ביותר להימנע מאירועים כאלו.

[אל_הלב*]

בוקר טוב נשים יקרות (-:

ותמשיכי לעשות אירוך-דרך בנהיגה, כדי להרחיב את הטווח. עכשיו את יכולה לעלות ל- 1000 מטר, או צומת גדול.
תמרוש - לקחתי את הצעתך ברצינות.
בשישי לקחתי את הרכב ונסעתי לראשונה לעיר! ביום שישי! עם כל הבלאגן והפקקים ואני בכלל לא מכירה שם את הכבישים.
היה לי טיפול מסג' ולמרות שבעלי ביקש שלא אסע לשם עם האוטו כי לא יהיה לי איפה לחנות ועמוס ואני לא מכירה
(הוא אשכרה מדבר את קול החרדה שלי מגרונו, קטעים לגמרי השיקוף הזה) הנהנתי בסדר והחלטתי שאני עושה מה שבא לי.
שאני סומכת על עצמי ואסתדר. מכירה את הכבישים בערך מנסיעה באוטובוס וידעתי בערך לאן אני צריכה להגיע והגעתי!
הייתי מאוד גאה בעצמי, למרות שנכבה לי הרכב פעמיים באמצע הנסיעה כשחיכיתי ברמזור בכביש עם עליה, כנראה בגלל הזינוק בעליה.
לא נלחצתי שהיתה אחרי שיירה של מכוניות ולא הצלחתי לחנות לאחור.
פשוט נכנסתי קצת אחורה ונתתי לכולם לעבור ואז החנתי בשקט.
אז אכן החניה לא היתה קרובה אפילו למושלמת, קצת רחוקה מהמדרכה, ולקח לי איזה עשר דקות בערך להכנס אליה אבל חניתי.
ואיחרתי למסג' ולא ידעתי איפה יש מדחנים ואיך להשתמש בהם ולא מכירה את האפליקציה של פנגו (חייבת ללמוד את זה).
אז פשוט לקחתי בחשבון שכשאחזור יחכה לי דוח של 100 ש"ח והחלטתי שזה שווה את הלמידה שלי לנהוג לבד לראשונה ולחנות במרכז העיר.
אחרי המסג' ישבתי לאכול ארוחת בוקר זריזה, קניתי ספר יד שניה, קשקשתי עם חברה וחזרתי לרכב.
למרבה שמחתי לא חיכה לי דוח (-:
בחזור הסתבכתי לגמרי, לא הכרתי את הפניות החוצה מהמרכז ונתקעתי בפפקים וכמעט איחרתי לאסוף את הילדה מהגן,
נשמתי עמוק, לא נלחצתי, ובסוף הגעתי בזמן.
היתה פעם אחת שלא שמתי לב שיש לפני מעבר חציה מרוב שמיהרתי, למזלי האדם שעמד בו הבין את זה שלא ראיתי ולא ניסה לעבור.
אז הציון על הנהיגה הוא 5 אבל על האומץ והתקדמות 9!!!


הרי זה ברור כשמש: כדי לתת לך בחינם את התרגיל של הפנמת אי-מושלמות ושמחה בהישג.
אוף, כמה שאת צודקת...
שתביני שלעולם לא עשיתי מועד ב' ותמיד קיבלתי ציון טוב או מצוין לאורך כל התואר הראשון.
עכשיו לראשונה בלימודי השלמה שעושה בפסיכולוגיה כדי להתקבל לתואר שני אאלץ להבחן שוב כי קיבלתי ציון מחפיר של 65 בסטטיסטיקה.
מפליא שעברתי בכלל, לא היה לי זמן לתרגל כלום, הייתי בטוחה שנכשלתי.
אז גם זה, כיביכול הצלחה לרדת מפרפקציוניזם, מבחן שלא הצלחתי בו במכה ראשונה.

בלי שום השוואות עם "מה שהיה יכול להיות בתנאים מושלמים", כי אין ולא יהיו תנאים כאלה.
נכון ומבאס בו זמנית.
אבל זה בהחלט שיעור חשוב עבורי כי לדעתי החרדות שסובלת מהם ובכלל כל המשבר אחרי לידה הגיע מהמקום הזה,
של לנסות לשלוט במה שלא ניתן לשליטה וללמוד לשחרר. כי רק כך אפשר להתקדם.

_הזכות לסכן את עצמך ואת משפחתך על הכביש היא תוצאה ישירה של הזכות לחיות.
ולהוליד_
עדיין לא השתכנעתי שמותר לי לנהוג. ולסכן מישהו אחר כי אני לא מרוכזת במקסימום.
לגבי ההורות מודה שעם הזמן גובר לי הביטחון שאני אמא מעולה, למרות שאני מלאת פאקים.
או שגם פה אני חייבת לתפוס את עצמי כאמא טובה מאוד כדי לשרוד את זה, כי כשחשבתי שאני לא מספיק טובה (בהתחלה כשרק נולדה ולא הצלחתי להרגיע אותה ולהניק אותה) הרגשתי הכי רע בעולם.
היום אני יודעת שלמרות שאני לפעמים אגואיסטית וצריכה המון את הזמן שלי ולא תמיד במאה אחוז פוקוס איתה, אני עדיין דמות מפתח בחייה ודואגת לה ונותנת לה אהבה ללא תנאי כמו שלא תקבל כנראה מאף אחד אחר.
וזה נותן לי את "זכות הקיום" שלי שאני אמא לגמרי מספיק טובה, אני אמא מצוינת שהלוואי והיתה לי כזו אמא.

אתה נולדת, והיית בטוח שתקבל הורים, מבוגרים, מנוסים, שיטפלו בך, וישגיחו עליך, וידעו מה לעשות אתך, ואיך להרגיע אותך, ומה קיבלת? אותנו! אוי-יוי-יוי. אנחנו באמת, באמת מצטערים.
(-: חחח הצחקת אותי. איזו גישה נפלאה, אם אני או בעלי היינו מסוגלים לא להלחץ ולאמץ גישה כזו עם תינוקת שלא הפסיקה לצווח, אולי לא הייתי מגיעה לתהומות הללו. אך מכיוון ששנינו חרדתיים ותאווי שליטה (רק שזה מתבטא בצורה אחרת לגמרי אצל כל אחד מאתנו) - שקענו לתהומות.
מקוה שנלמד מזה להבא, ושבעזרת השם בלידה הבאה אוכל להתייחס יותר בשלוות נפש לקשיים ולבכי (שקורע אותי מבפנים).

איך את יכולה להתמודד עם התקף חרדה תוך כדי נהיגה? איך את מתמודדת עם התקף חרדה כשאת בתנועה מסוג אחר?
נשימות. מקסימום אעצור בצד עד שארגע. או אנהג יחד איתו. כבר עשיתי זאת בעבר כשבעלי לצידי.

לתת לבעלך לא לסמוך עלייך, לעומת זאת, זו התנהגות וולונטרית לגמרי. ולא נחוצה בכלל
שאת ההזדמנות "לא לצאת לעולם", כבר פיספסת ב- 38 שנים
חחח כמובן שאת צודקת מאוד...

אבל הנאחס יוכל ללכת לאלוהים. הוא עומד מאחורי ושם לי יד מרגיעה על הכתף. מאפשר לי לנשום. להירגע.
סיפור מקסים יקירה, אכן שוכחת לגמרי שיש מישהו שם למעלה שמנהל הכול ואפשר לפנות אליו לעזרה.
תודה על התזכורת.
אני יכולה לשיר שירי העצמה ("תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד", "היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האויר נותן לך הגנה", "זה יעבור לא הכול שחור יש עוד קרן אור", "את לא צריכה להיות מושלמת לחיות את הדרך זה מספיק טוב","what dosen't kill you make you stronger", אנא בכוח...)
אני יכולה לקרוא בזוהר
אני יכולה להגיד מודה אני ולמנות את הברכות בחיי
אני יכולה לבקש ממנו כוחות

מורה אישה לנהיגה.
אכן חיפשתי ובקושי יש.
יש מישהי שאנסה לפנות אליה, רק צריכה להחליט מתי.
שבוע שני של יוני, מסמנת לי ביומן להתקשר לקבוע שיעור.
ובינתיים להמשיך להגדיל את הטווח.

להיות מישהי שהמחשבה על כך שהמורה לנהיגה יתחיל איתה באופן דוחה לא מהווה לגביה שיקול.
צודקת, זה רק עוד תירוץ לברוח מזה. לא באמת משהו שלא יכולה להתמודד איתו.
מה גם שאקח כנראה אישה.
יהיה בסדר.

[אל_הלב*]

ובמהשך לשגעת כן לא הריון,
נפגשנו אתמול עם חברים עם תינוקת בת חצי שנה ואני פשוט התאהבתי בה.
לא עזבתי אותה לרגע והתפאלתי מכמה שהיא קלה במשקל (6 ק"ג) וכמו בובה קטנה וגם ילדתי המתוקה התלהבה ממנה בטירוף ורק רצתה להאכיל אותה, לתת לה בקבוק, להביא לה את המוצץ ולדאוג לכל מחסורה.
ישבנו שתינו מתפעלות ממנה.
כמובן שזה גם גרם לי להרגיש שאני רוצה ומוכנה לעוד אחד,
אחרי שבדרך כלל אין לי שום חיבה לילדים לא שלי ליותר מחמש דקות.
בנוסף נזכרת שגם לפני שבועיים ביקרה אותי מאומנת עם תינוק מתוק בן 4 חודשים שהתאהבתי בו לגמרי.
כנראה באמת מתחולל לו מהפך בקטנה...
האיש שאל אם אני רוצה, עניתי שכן. צחק עלי ששוב משנה את החלטתי.
אמורה לבייץ שבוע הבא, בזמן טיול לחו"ל, מקוה שננצל את המומנט ושאכן זו תהיה חוייה מתקנת, מכל הבחינות.
אמן

[תמרוש_רוש]

[תמרוש_רוש]

מקוה שנלמד מזה להבא, ושבעזרת השם בלידה הבאה אוכל להתייחס יותר בשלוות נפש לקשיים ולבכי (שקורע אותי מבפנים).
כשהבכור שלנו היה נכנס להתקפי בכי (ומודה, זה לא קרה הרבה) בעלי ואני היינו עושים אתו משמרות של 5-10 דקות. זה כל מה שיכולנו לסבול בפעם אחת. והאיש שלא במשמרת היה הולך לחדר הכי רחוק וסוגר את כל הדלתות כדי לנוח.

פעם הצצתי עליהם כשבעלי היה במשמרת שלו, וראיתי אותו יושב וגולש באינטרנט. כמעט נזפתי בו על זה, אבל אז חשבתי, למה לא בעצם? הוא לא יכול להועיל יותר משהוא כבר מועיל, שום דבר לא עוזר, לפחות יש לו הסחת דעת...

[תמרוש_רוש]

אני מתכוונת, יושב וגולש, עם התינוק על הכתף.

[אל_הלב*]

חזרנו מחופשה באירופה,
שהייתה ממש מצוינת. היה לנו זמן ביחד, להתקרב, לטייל, לחוות, לצחוק, להיות זוג כמו לפני הלידה.
הילדה הסתדרה מצויין עם הסבים אבל כשחזרנו התחילה לעשות לנו קונצים ולהתעקש על כל דבר.
הבנתי שהיא כועסת. סיפרה לי פעמיים בעיניים דומעות שהיא הייתה מאוד עצובה שלא היינו.
חיבקתי והסברתי לה שהיינו צריכים חופשה לבד רק אבא ואימא ושבפעם הבאה ניסע כולנו ביחד.
בכלל בטיול שכחתי לגמרי מהתקופה הכאובה לפני חודשיים שחוויתי חודש מלא כאבים פיזים וחרדות.
הרגשתי שחזרתי לאיזון.

אתמול חזרו החרדות. בצורה נשלטת, אבל עדיין מציקה.
הבוקר קמתי עם תחושה שלא הרגשתי המון המון זמן - של גועל עצמי.
גועל מכמה שאני אוכלת ללא שליטה, גועל מכך שאני מציקה לפיצית עם האובססיה שלי לנקות לה את האף מנזלת (ממש לא מצליחה לשלוט בעצמי כשרואה מוקסים בתוך האף, והיא מתעצבנת ובצדק מה אני פולשת לה לתוך האף עם הציפורן...), גועל מאקס שנתקלתי בו בסופ"ש עם המשפחה שלו.
גועל שהייתי פטתית כלפיו בעבר, שפיתחתי אליו רגשות כשהוא רק רצה קשר לא מחייב. גועל שהייתי איתו בכלל והערכתי את עצמי בחסר.
גועל שאני עצלנית, שמנה.
פשוט גועל.
בדרך לעבודה אמרתי לבעלי שמרגישה חרדה וגועל מעצמי ושאני זקוקה שיזכיר לי מה טוב בי.
הוא כמובן התנהג כמו גבר נכה רגשית טיפוסי, צחקק ואמר לי שהוא לא יכול לתת לי מחמאות לפי הזמנה.
ושהכול בסדר, פשוט שאפסיק לאכול בלי סוף ולנגב לפיצית את האף.
הסברתי לו שזו הפרעה אצלי, האכילה המוגזמת, האובססיה לנקות אותה,
הוא ביטל את זה בביקורתיות שכל פעם שמשהו קשה לי יש לי תירוץ שיש לי הפרעה.
התעצבנתי ואמרתי לו שהוא ממש נכה רגשית ולא צריכה ממנו כלום.
שתקתי עד סוף הנסיעה לעבודה ויצאתי באדישות מהאוטו.
הוא התעצבן שלא מדברת איתו ונסע.

לא יודעת מה בדיוק קרה.
יתכן שהאקס עורר בי כאלו רגשות של גועל ודחייה עצמית?
זה ממש לא מתאים לי, אני מאוד מעריכה ומעודדת את עצמי תמיד.
היום מרגישה חרא, כמו שהייתי מרגישה אחרי זיון סתמי עם למחרת בבוקר בתקופת הרווקות ההוללת שלי.
מרוב גועל שוקלת לצום היום.

[תפילה_לאם]

אל הלב,
קורה שאנחנו נכנסים לבאסה ולא תמיד מאתרים את הטריגר.
ומה שהכי גרוע הוא שמרוב באסה רק הולכים ושוקעים בה: רבים עם הסביבה, עושים דברים שלא טובים לנו.
אולי תמצאי לך משהו נחמד וטוב לעשות?
אם צום ירענן וישמח אותך - לכי על זה. אבל אולי יותר מתאים לך לקנות קופסת דובדבנים?
כי את כל כך אמיצה, מתקדמת, יצירתית, חמודה, מלאת שמחת חיים. אולי... מוזיקה?

[אל_הלב*]

תפילה יקרה, איזו מקימה את.
אחלה רעיון הדובדבנים.
הרגע יצאתי וקניתי לי סלט טעים עם תובפות טעימות.
הספקתי להשלים עם בעלי ולסחוט ממנו כמה מילים טובות וגם להתנגח בשתי פוציות בפייסבוק.
שמה אוזניות באוזניים עם אחלה מוזיקה כך שהמצברוח משתפר.
תודה

[תפילה_לאם]

[אל_הלב*]

זה עדיין לא היום שלי. במקום ללכת לשיעור נסעתי עם האוטו לקניון בעיר סמוכה וחניתי לגמרי לבד. גאה בעצמי.

[תמרוש_רוש]

במקום ללכת לשיעור נסעתי עם האוטו לקניון בעיר סמוכה וחניתי לגמרי לבד. גאה בעצמי.
יו-הו!!!!!!!!



_גועל שאני עצלנית, שמנה.
פשוט גועל._
בקטע הזה הייתי חייבת לצחוק.
יודעת למה? כי גם על בעלי עבר יום של גועל מעצמו, משהו לא נורמלי, דבר כזה לא ראיתי כבר שנים.
ואותן תלונות: שהוא עצלן.
שהוא כישלון.
שהוא שמן, גם.
נפלתי על התחת. זה כל כך לא הוא!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אז ככה אני בטוחה שזו גם כל כך לא את

קורה, יום של נאחס. את יכולה לעשות דברינחמדים, להתמודד כל פעם רק עם העשר דקות הקרובות. אם זה יותר מדי - להתמודד כל פעם רק עם השתי דקות הקרובות. לשאול את עצמך: מה הדבר הכי נכון, מדויק, מוצלח, לעשות בשתי דקות הבאות?
ואז לעשות זאת

אהובה.

[אל_הלב*]

_גם על בעלי עבר יום של גועל מעצמו, משהו לא נורמלי, דבר כזה לא ראיתי כבר שנים.
ואותן תלונות_
איזה קטע... כנראה משהו אנרגטי, בכוכבים (-:

חתמתי את היום עם כוס סחלב ופרק סיום עונה של האנטומיה של גריי והלכתי לישון.
כנראה יש תפקיד חשוב גם לימים נוראים כאלו.
המסקנות מהיום הזה: להתנתק מהפייסבוק ולהפסיק עם קרב החתולות והאגו שאני לעיתים נסחפת אליו כשמישהי כותבת הערה שממש לא באה לי טוב.
להמשיך לומר לעצמי שאני אהובה מול המראה, גם כשאני מרגישה גועל עצמי.
מה שעוזר לפרוק את האנרגיה הקשה הזו זו מוזיקה בפול ווליום באוזניות ותנועה.
כשחזרתי מהקניון שרתי לי בקולי קולות בתוך הרכב וגיליתי שזה ממש נהדר.
אפשר לשיר ממש בחופשיות בלי חשש שאפריע למישהו עם הווליום שלי.
דבר נוסף לקבל שיש לי עוד דרך לעבור עד שחרור מלא של החרדות.
לחפש אפיקי טיפול גופנפש וסדנאות מודעות שעושות לי טוב.
ולשיר, ולזוז (לשחות, ללכת, לרוץ, פילאטיס, לרקוד).
ולאכול פחות.

עוד משהו ששמתי לב אליו אתמול בתוך הסערה שזעמתי על כך שאני עדיין לא במקום שרוצה להיות מבחינה מקצועית.
שאני עדיין לא תרפיסטית במוזיקה.
לכבד את הקצב שלי. לדעת שהכול לטובה. יש לי כרגע עבודה בתחום אחר אך היא טובה מאוד מהרבה בחינות ומתאימה לי עכשיו.
השעות גמישות, יש לי המון זמן לאורך היום לעצמי, עובדה אני גולשת כאן בבאופן, לפעמים מספיקה לעבור על חומר לימודי, ובמקביל עובדת בניחותא.
המשכורת מצוינת, הוסיפו לי ימי חופש לבקשתי, קיבלתי בונוס, מחר נוסעת לנופש חברה ליומיים, יש לי בוסיות מקסימות. אני עצמאית מאוד.

אולי בכלל אני בהריון? מחשבה שמתגנבת. סבלנות, כל דבר בזמנו.
שיהיה יום טוב וזורם.

[תמרוש_רוש]

כמה שאני אוכלת ללא שליטה
ממליצה לך בחום רב על הספר המזון כמשל של מאשה מטיס-שריד.
היום. ספר מעולה.
<גם לי היו התקפי זלילה, והייתי מכורה לסוכר>