תינוקות זוכרים לידה

[עדי_יותם*]

(בעקבות דיון שהתחיל ב-את יולדת כמו שאת חיה:
לא קראתי את הספר שזה שמו, אבל ממליצה על תרגיל להורים לבני שנה וחצי עד שלוש וחצי, בערך, כ"א לפי מידת הבשלות והיכולת השפתית שלו (של הילד) - שאלו את הילדים שלכם מה הם זוכרים מן הלידה.
הגעתי לרעיון בעקבות חברה ששאלה את בתה בזמנו, (גיל שנתיים נדמה לי) והילדה אמרה "ראש כואב" והצביעה על הנקודה המדויקת בראש שבה אחזו בה המלקחיים.
אני זוכרת ששאלתי אז גם את הבכורה שלי והיא ענתה משהו מעניין - רק לא זוכרת מה הוא היה... כתוב לי איפשהו.
לפני כמה ימים שאלתי את הקטנצ'יק. "לידה" הוא עוד לא מבין, אז שאלתי אותו לגבי מה שהוא זוכר מהזמן שבו היה אצלי בבטן. "אני שחיתי כמו פֶּסֶסִיטוֹ (דג קטן, בספרדית). למעלה ולמטה." ואחר כך? "הסתובבתי לגב שלך."
מעניין...

[קרן_אור*]

בת של חברה טובה שליוויתי אותה ואת בעלה בעזרת דמיון מודרך במשך כל ההריון, בערך כשהיתה בת שנתיים (בגיל שנה ושלושה חודשים כבר דיברה שוטף כמוני בערך) , שיחקה ליד אמא שלה ועוד חברה שפיתחו דיון בנושא - האם תינוקות בוחרים את ההורים שלהם הם ייוולדו.
פתאום היא הרימה ראש והודיעה: אמא, לפני שהייתי בבטן חיפשתי וחיפשתי והסתובבתי והסתובבתי ולא מצאתי אבל המשכתי לחפש עד שראיתי והגעתי רק אלייך. אמא שלה פשוט התחילה לבכות באותו הרגע.
זהו. לכו תבינו. הילדה היום בת ארבע וחצי ולא זוכרת שהיא אמרה כזה דבר. חבל.

[מנג_בין*]

הייתי חייבת לשאול את הבת שלי....
שאלתי אותה אם היא זוכרת שהיתה אצלי בבטן. היא ענתה - "כן, נחתי...ונחתי...ונחתי..."
אח"כ שאלתי אותה על הלידה. "הייתי אצלך בבטן וירדתי למטה לפיפי ויצאתי".
מעניין אם היא אומרת את זה מתוך זיכרון או ידע. (דיברנו על לידה לאחר שנולדה לה בת-דודה)

[עדי_יותם*]

מנג, אולי תמשיכי ותשאלי אותה שאלות הרחבה? איך הרגישה בבטן, איך הרגישה בירידה, מה ראתה/הרגישה כשיצאה?

[ארני_ש*]

אני אנסה לשאול אתביתי כשתתעורר . לפני כמה זמן היה לה משחק לפני השינה שבקשה שאני אכסה אותה מעל הראש ואז משכה את השמיכה והוציאה קודם את הרגליים ולאט את כל הגוף ואז קמה וביקשה חיבוק ושוב מהתחלה . ככה במשך כמה ימים . לא אמרתי לה אבל הרגשתי שזה תיקון לחווית הלידה (קיסרי , גם בלידה הייתה במצג עם הכפות רגליים למטה- footling) בקיצור אני הרגשתי שזה תיקון ללידה שאז לא היה שום חיבוק ורק אינקובטור ומכונות ורק אחרי כמה ימים הרשו לנו להוציא אותה בכלל.

[מנג_בין*]

האם סיפרתן לילדכם על לידתם?
אם כן, באיזה גיל?
עד כמה פירטתם? סיפרתן על כאב?
היא אמרה לי שקצת כאב לה בלידה ועשתה מין קולות כאלה "איי...איי" (שוב, אני לא יודעת עד כמה זה באמת זיכרון, מה נראה לכן?)

ועוד שאלה קטנה -
מה אתן חושבות יהיה זיכרון הלידה של ילדים שנולדו בניתוח קיסרי? זה בטח טראומטי שפתאום הם נשלפים מתוך המקום הכי שקט ונעים
הישר לאורות הזרקורים וריחות חדר-ניתוח...

[עדי_יותם*]

אני לא זוכרת מתי לא סיפרתי לבכורה על הלידה שלה... ואח"כ על הלידה של אחיה... זה בין הסיפורים האהובים עליה.

[בשמת_א*]

כמו המסעדה. וההבדל הוא שבלידה של אחיה היא היתה, אז סיפור הלידה של אחיה כולל את השתתפותה הפעילה.

[מיכל_מ*]

ארני, גם הגדול שלי עשה רוטינה דומה איתי סמוך ללידה של אחותו, וגם לי זה הרגיש שהוא עסוק בתיקון של חווייה טראומטית (בלידה וגינלית).

[ה_עוגיה*]

סיפרתי לה. מזמן. אבל היא עוד לא מדברת (8ח') אז לא קיבלתי תגובה.
היא נולדה בקיסרי חרום (בגלל מצוקה) וגם חטפה סכין בראש בדרך החוצה. מסקרן אותי מה היא זוכרת מזה...
לא אספר לה יותר עד שתהיה לי הזדמנות לשאול אותה. אני לא רוצה שיתערבבו לה זכרונות שלה וזכרונות שלי...

[ענן*]

זוכרים את הלידה ...מעניין מאוד ומרגש
שמתי לב שהיא זוכרת מוסיקה שניגנתי לה בבטן , מקוה שהיא גם זוכרת את הלידה שהיתה יפהפיה (אצל אילנה שמש בצימר).
אשתדל לא לספר לה עד שתוכל לדבר ואשאל אותה.

[אמא_מתחדשת*]

אני מסתובבת כבר כמעט חצי שנה עם רצון לשמוע את הצד שלו בלידה. עד עכשיו לא סיפרתי לו על הלידה, אבל שאלתי הרבה פעמים אם הוא זוכר? אם הוא זוכר איך היה בבטן שלי ושדיברתי אליו.... ואני מודה לו הרבה על זה שבחר בי (כמה שאני ברת מזל.....). אבל גם אם לא סיפרתי לו את סיפור הלידה - סיפרתי אותו לידו כבר הרבה פעמים, הוא הרי עלי כמעט כל הזמן. יהייה לי קשה לא לחזור לסיפור הזה.
מעניין אם באמת אפשר לא לערבב זכרונות של אמא ותינוק. הרי אנחנו כמעט אחד (במיוחד בהתחלה) וסיפור הלידה שלנו שאנחנו מספרות לא/נשים והילד עלינו....

[אביב_חדש*]

ואני שאלתי את הבכור והוא התעקש שהוא לא זוכר כלום. "אמא, את לא יודעת שעבר כבר המון זמן?"

[בת_ההרים*]

אני מתכוונת לשאול את נורי. יש לו עד היום סימן כחול כזה שנראה כמו ווריד בין העיניים ואני בטוחה שזה מהתנוחה ברחם ומהלחץ. הוא היה במנח פוסטיריור והיה לו המון לחץ על המצח. כשהוציאו אותו בקיסרי הדבר הראשון שהוא עשה זה להגיד מין "הההההההההההההההא" כזה של רווחה. תודה שהוצאתם אותי מזה.
הלל תינוק יותר רגוע ממה שנורי היה. ויותר מתחשב. ולא דבוק אל הציצי במין אמוק כזה. הלל נולד בלידה רגילה לגמרי.

[נועה_ברקת*]

שאלתי אותה אתמול אחרי המקלחת. היא ענתה: אמא, אני לא זוכרת. ואם תדמייני? (היא כל הזמן מדמיינת וממציאה דברים) היא אמרה: היתה מערבולת כזו, (והיא הראתה בגוף שלה) בהתחלה לאט ואחר כך מהר מהר מהר ונדחפתי החוצה.
אף פעם לא אמרתי לה את זה...
אמא, את גם הרגשת את זה? (היא שאלה)

[אביב_חדש*]

והשני: "הייתי מחובר לחבל הטבורים, ולא רציתי לצאת ושיחתכו לי את החבל..." הוא באמת לא רצה לצאת ודי הכרחנו אותו על ידי זירוזים מכיוון שהיה קצת במצוקה... את הלידה עצמה הוא לא ממש זכר.

[ענן*]

אולי זה לא מטריד ילדים קטנים?
אני לא זוכרת שהתענינתי בלידה שלי עד שהייתי בתיכון

[בת_ההרים*]

נורי רק בן שנתיים אז הוא זוכר שהוא "עשיתי טוק טוק לאמא ורציתי לצאת".

[אמא_של_מיה*]

(כתבתי וקצת גלשתי לנושא שאולי מתאים לדף אחר.)

שאלתי את הבכור( אמנם כבר בן 6 אבל זה סיקרן אותי) :

• אתה זוכר את הלידה שלך?
• כן...
• מה הרגשת?
• כואב .
• היכן?
• כאן (והצביע על כתף שמאל)
• מה ראית כשהיית בבטן?
• מים
• אתה זוכר עוד משהו?
• לא. אבל יש לי רעיון, אני אסתכל באלבום .

ניסיתי לשכנע אותו להזכר בלי התמונות אבל נורא התחשק לו "להזכר" לפי התמונות.
הלידה היתה ארוכה מאד. סוף שבוע 42 עם זירוז. הייתי בת 24 ולא ידעתי כלום על לידה טבעית, על מה כדאי לי ומה מותר לי לדרוש שיהיה בלידה שלי. הרגשתי כמו ילדה קטנה שעושה מה שאומרים לה . רופאים נכנסו ויצאו ,איזה סטז'ר נשען לי על הבטן כדי "לעזור" לעובר לצאת , ואני נאנקתי מכאבים. חשבתי שאולי זה הכאב שהוא הזכיר...
התבוננו יחד באלבום והוא הראה לי תמונה שבה יש דם על הכתף שלו ( על הימנית) :
את רואה? אמרתי לך שכאבה לי הכתף.
הוא הלך לצפות באיזו תכנית ואני המשכתי להתבונן באלבום. הפעם בעינים אחרות . פתאום נחרדתי ממש מכל הליך הלידה וממה שעבר על שנינו. אולי זה בעקבות סיפור הלידה של מיה שכתבתי השבוע. ההשואה עכשיו כל- כך בולטת.
הוא ישן במיטה משלו מגיל חודש. היא (בת שנה ו 8) עדיין איתנו. אני יודעת שעשיתי זאת כי לא חשבתי שזה רע, כמו שהיום אני יודעת. הנקתי אותו עד גיל 7 חודשים. היא עדיין יונקת. זה מרגיש לי כ"כ לא הוגן שהוא קבל פחות ממה שהיא מקבלת היום. אנחנו לומדים כל יום וכל רגע. עצוב לי שזה על חשבון ילדינו...

[יער_נורווגי*]

איזה דף מענין. הילדים שלי רק למדו לדבר. השבוע שאלתי אותם. נטע אמרה שהיא לא זוכרת שהיא היתה לי בבטן. שאלתי את איתמר (אוטוטו שנתים) והוא אמר שהוא זוכר. ואיך היה? כיף.
אז נראה לי שבעוד חצי שנה אשאל שוב...

[שרה_ק*]

שאלתי את שלום שגם הוא אוטוטו שנתיים,- אם הוא זוכר שהיה בבטן שלי, והוא ענה 'לא' אני לא יודעת אם הוא לא זוכר או שלא הבין את השאלה

[יוחננית*]

וואו, ממש גרמתם לי לחשוב. בתור ילדה, הסיפור שהכי אהבתי היה איך אמא שלי בחרה בי מכל התינוקות בחנות התינוקות. היא הייתה מתארת שם את כל הילדים, ומדוע בחרה דווקא בי! זה היה סיפור מקסים ששמעתי שוב ושוב.
אבל אף פעם לא חשבתי לשאול אותה, איך הייתה הלידה שלי. אז היא מגיעה לארץ בעוד יומיים, ואעלה את הנושא לדיון

(מה שמדהים אותי עכשיו זה כשהייתי קטנה היא סיפרה לי איך באים תינוקות לעולם - למרות הזדעזעותם של שאר בני המשפחה... אבל עליי באופן אישי לא דיברנו מעולם - מעניין).

[עירית_ל*]

שאלתי אתמול את יונתן (2.9), שנולד בניתוח קיסרי לאחר השראת לידה שלא צלחה. היתה שיחה נחמדה, אבל אני לא בטוחה שהוא באמת זוכר.

• אתה זוכר שהיית בבטן? כן.
• ואיך זה היה? כיף ולא רציתי לצאת..
• מה עשית שם? אכלתי ואכלתי ואכלתי ואז נרדמתי.
• אתה זוכר איך יצאת? כן. יצאתי דרך הבטן. יצאתי דרך הבטן ולא דרך הציצי [מה שהוא באמת ניסה זה לצאת דרך הגרון, אבל לא הסכמתי]..

[עירית_ל*]

אה, ולא סיפרתי לו אף פעם שהוא יצא דרך הבטן, רק הסברתי לו מאיפה אחותו יצאה. אבל לא מן הנמנע שהוא שמע דיבורים על זה.

[יוחננית*]

אז בעקבות הדף הזה, שאלתי את אמא שלי איך הייתה הלידה שלי. היא אמרה שיצאתי מאוד מהר, מה שמאוד אופייני לי - אני שונאת לדחות דברים.
א-ב-ל: היא אמרה שכשנולדתי הרופא (שהיה חבר של המשפחה) אמר לאבא שלי: אני מצטער שזה לא בן. (לא ייאמן, אה?)
אמא שלי אף פעם לא סיפרה לי על זה קודם, אבל היא הרגישה שתמיד ניסיתי להוכיח את עצמי ושתינו בטוחות שהמשפט הזה ששמעתי עם הלידה השפיעה עלי לאורך החיים. (מה שבטוח, זה יהיה נושא השיחה בפגישה הבאה אצל הפסיכולוג )

[שרה_ק*]

שיחה מדהימה בין אם לילדה בת שלוש שזכרה את הלידה שלה.. ממש סוחט דמעות!
זה מדהים, ילדים קטנים זוכרים את הלידה שלהם!
אז העתקתי את האימיל שקיבלתי מחברה להראות לכולכם, ותרגמתי לעברית:

נושא: שיחה מדהימה עם ביתי בת ה3:

השיחה המדהימה עם ביתי בת ה3 קרתה הערב... בעלי היה שם ועוד הספיק לקחת מצלמת ווידאו כדי לצלם את כל השיחה שלנו.

אמא: האם את זוכרת כאשר היית בבטן שלי, אנה?

אנה: כן. היה שם דם בבטן שלך.

אמא: האם שתית את הדם?

אנה: לא. אני שתיתי את המים שלך

אמא: איך היה בבטן שלי?

אנה: היה לבן. ראיתי את הלב שלך. הוא זז

אמא: איך הרגשת?

אנה: זה היה כיף

אמא: איך זה בדיוק היה שם?

אנה: הה, זה היה אדום. וראיתי אותך גם.

אמא: האם את זוכרת מתי שנולדת?

אנה: כן. היה דם עלי, על הבטן שלי

אמא: על הבטן שלך?

אנה: כן וגם הראש שלי

אמא: דם על הראש שלך? למה?

אנה: הה, כי האשה הזאת חתכה לי קצת את הראש.
(האשה הזאת היתה הרופאה שלי, ואנה נחתכה קלות בראשה כאשר הוציאו אותה מהבטן בקיסרי)

אמא: היא חתכה אותך? האם זה כאב?

אנה: לא. רק קצת. זה כבר לא כואב.

אמא: זה טוב. האם את זוכרת כשנולדת?

אנה: כן

אמא: מה קרה אז?

אנה: הה, האשה הזאת היא חתכה את הבטן שלך. היה דם עלי

אמא: היא חתכה את הבטן שלי?

אנה: כן... ואז הלב שלך נהיה כחול (היא אמרה את זה בהשתתפות, באמפטיה!)

(הלב שלי באמת הכחיל... יש רק סיבה אחת לזה, אני הרגשתי את כל הקיסרי כי האפידורל לא עבד והתעלפתי לשניה או שניים, והלחץ דם שלי ירד, מה שמסביר מה הפירוש שהלב שלי הכחיל. אין לי מושג איך אנה יכלה לדעת את זה!)

אמא: הלב שלי הכחיל?

אנה: כן

אמא: למה?

אנה: בגלל שזה כאב לך בבטן (שוב, אישור למה שהרגשתי בקיסרי)

אמא: (בהשתאות) בסדר, אז הם חתכו את הבטן שלי?

אנה: כן, ואז האשה הזאת שמה את הכל בחזרה. את הבטן שלך.

אמא: היא החזירה את הכל בחזרה?

אנה: כן

אמא: ואז איפה הלכת?

אנה: הה, הם לקחו אותי כל הדרך לקליפורניה! (העבירו אותה לבית חולים אחר מייד אחרי שהיא נולדה, זה מה שהיא התכוונה)

אמא: איפה את ישנת?

אנה: במיטה הקטנה שלי

אמא: היית לבד?

אנה: לא אני הייתי עם הרופאים

אמא: את היית עם הרופא?

אנה: כן

אמא: האם פחדת?

אנה: לא. לא פחדתי

אמא: איפה היתה אמא?

אנה: הה, את היית רחוקה רחוקה עד קליפורניה... לבד (אני הייתי בבית חולים אחר... והייתי לבד ברוב הזמן)

אמא: לבד?

אנה: כן

אמא: האם את זוכרת מי החזיק אותך אחרי שנולדת?

אנה: הה, סבתא פארי

(סבתא פארי היתה שם מייד אחרי הלידה לראות את אנה. ידעתי שהיא נגעה ביד של אנה, אבל לא זכרתי אם היא החזיקה אותה או לא.)

אמא: סבתא פארי? מי עוד?

אנה: הה, דוד דארק (הוא הלך עם בעלי לחדר טיפול נמרץ לראות את אנה, והוא היה הדוד הראשון שהחזיק אותה)

אמא: האם את זוכרת את אבא מחזיק אותך?

אנה: כן, הוא החזיק אותי המון (הסתכלה לכיוון אבא באהבה, והיה ברור שהיא זוכרת)

אמא: למה אמא לא החזיקה אותך?

אנה: או, את לא יכלת. את בכית והיית עצובה. לבד.

אמא: (דמעות בעיני, מנסה לא לבכות) אני הייתי לבד, זה נכון. אני הייתי עצובה שלא יכלתי להחזיק אותך מייד

אנה: (מלטפת את הפנים שלי) זה בסדר, אמא

אבא: יש לך זיכרון לא רגיל, אנה

אנה: כן, אני זוכרת. אני הייתי תינוקת קטנה.

אבא: האם זה היה היום שאת נולדת?

אנה: כן. זה היומולדת שלי. אני אוהבת את היומולדת שלי! זה היה כיף!


ג'ף צילם בווידאו את כל השיחה הזאת. שנינו היינו בהתפעלות. אנה אף פעם לא סיפרה פרטים על הלידה שלה. זה שהיא זוכרת את לידתה כל כך טוב, זה מדהים. אף פעם לא ידעתי שילדים באמת זוכרים את הלידה שלהם... חשבתי שזה היה הוקוס פוקוס.

אבל אני לא מאמינה בזה יותר. ג'ף ואני לא סיפרנו לה אף פעם על הלידה שלה ואף פעם לא סיפרנו לה פרטים על הלידה שלה. והיא נתנה תשובות מאד מדויקות לפרטי פרטים. ומה שמדהים אותי עוד יותר, זה הקבלה שלה על כל הלידה שלה, והשלמה שלה על כל מה שהיא עברה.
אילו כולנו יכלנו להיות כמו הילדים הקטנים!

[בת_ההרים*]

כששאלתי לא מזמן את נורי בן השנתיים+ אם הוא זוכר את הלידה שלו(קיסרי) הוא המהם ואמר "הייתי בבטן שלך ופתאום הרגשתי שלוחצים עליי ומוציאים אותי".

[עין_הסערה*]

היה לי עכשיו אירוע מדהים עם מיכאל בן השנתיים, שעוד לא ממש מדבר.
אחרי האמבטיה, נתתי לו ולמרים להסתובב קצת ערומים (בד"כ אנחנו מתלבשים מיד), פרשתי מגבות על השטיח, ושיחקתי איתם וקצת עשינו מסז'.
אח"כ באתי להלביש אותו. הוא התנגד לחולצה אבל התעקשתי. הוא המשיך לבכות ולנסות להוריד אותה בכוח עד שהבנתי שהוא לא משחק, ומשהו באמת מפריע לו. הורדתי לו את החולצה וגם את החיתול. בינתיים הוא נכנס להתקפת בכי וצרחות, כשהוא מנסה מצד אחד להצמד אלי, ומצד שני דוחה כל חיבוק. כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה. ניסיתי להציע לו בקבוק והוא זרק אותו על הרצפה בחמת זעם ובעט בו. אני הבנתי - אל תנסי להשתיק לי את הבכי. אז נתתי לו לבכות, מידי פעם החזקתי אותו חזק ונתתי לו להיאבק, ומידי פעם עזבתי אותו. הצעתי לו רסקיו, והוא לא רצה, (אז לקחתי לי)
ראיתי את התיסכול שלו מתגבר, ואת הבכי מתחזק. ואז הוא התחיל להידחק אל בין הרגליים שלי ובין הריצפה, מנסה לעבור מתחת לרגליים שלי כמו גשר (אני ישבתי על הרצפה). היא ניסה פעם או פעמיים, אבל עדיין היה מתוסכל וצרח. אני הבנתי שהוא מנסה לחוות משהו שקשור ללידה. ניסיתי לתת לו מצד אחד "קונטרה" להידחקות שלו, ומצד שני לא לתקוע אותו, ומצד שלישי לא לאבד את המרכז..
בסוף, עדיין אנחנו נאבקים והוא מתוסכל, הבריק לי רעיון. לקחתי אותו לספה, עטפתי אותו בשמיכה והחזקתי אותו חזק. הוא נאבק, צורח, ותוך כמה דקות הוא הצליח לאט לאט להשתחרר מהשמיכה העוטפת אותו ומהחיבוק שלי, ונפל על השטיח.
אז השתנה הבכי שלו, מבכי תקוע לבכי משוחרר, היא שכב על השטיח, על הצד, ליטף את הקצה של השמיכה, ותוך דקה כמעט נרגע. אז הוא לקח אותי ביד כדי שנמצא את הבקבוק הזרוק על הרצפה, ושתה אותו בזרועותי, בחיבוק רפוי.
תוך כמה דקות הכל חזר למסלולו, הלבשתי לו חיתול ופיג'מה שהתקבלו בשיתוף פעולה מלא, והוא הלך לישון.

הרגשתי בוודאות, למרות שאני לא יודעת מה עורר את הזיכרון, שהוא זוכר משהו מהלידה, את ההיפרדות, או את היציאה מהרחם, ושהוא משחזר את החוויה. אגב אני נזכרת שכתינוק רך הוא שנא להתלבש. הלבשת החולצה על הצואר - גם חולצה רפויה - עוררה בו לחץ, אי שקט, ועד בכי, שעבר מייד אחרי שהראש עבר בפתח החולצה.
אגב, הלידה שלו היתה קלה ומהירה, אבל מהירה מידי - אם יש דבר כזה. הגענו לבית החולים ברגע האחרון, והוא פשוט טס החוצה ברגע שהשכיבו אותי.

תינווקות זוכרים לידה.

[ארני_ש*]

וואו , רחלי , איזה סיפור מדהים .
עורר לי הרבה מחשבות , גם ביתי לא חוותה לידה וגם היא שונאת ללבוש חולצות צרות . אולי זה קשור .

[ארני_ש*]

אני אישית , רק לאחרונה מתחברת לכל העניין הזה שהבת שלי יצאה לאויר העולם בלי להוולד (קיסרי ) הדף את יולדת כמו שאת חיה עורר בי התנגדות בזמנו (אפשר לראות את התגובות הציניות שלי בו ) אני לא יודעת בודאות לגביה אבל אני מאוד עסוקה (כמעט פוסט טראומטית ) בכל מה שקרה לנו בלידה הזו ובשבעת השבועות הבאים שהיא הייתה באינקובטור .
כמעט כל התנהגות שלה אני משייכת לזה, ולכן התיאור של רחלי גרם לי לסוג של הרגעות .

[נועה_ברקת*]

שהבת שלי יצאה לאויר העולם בלי להוולד
ארני, הבת שלך נולדה! בניתוח קיסרי אמנם, אבל זו גם לידה. את מתכוונת שהיא לא עברה דרך תעלת הלידה. אבל אל תפחיתי בערכה של הלידה שלה. לא לחינם קוראים להם יוצאי-דופן

[ארני_ש*]

תודה , נועה (-:

[ברונית_ב*]

חשבתי לפתוח דף ילדים זוכרים מילה , אבל נראה לי שגם זה דף מתאים לסיפור הזה:

השבוע ינאי (2.8) ואני ישבנו לנו רגועים באיזה רגע, הוא עלי ערום, שתיקה מתוקה של הירהורים. פתאום הוא אמר בלי שום קונטקסט: "יודעת? שהייתי קטן בא איש אחד וחתך לי את הבולבול". נדהמתי. אישרתי. אחרי רגע קט, לפני שהאשמה שלי התחילה לתפוח, הוא אמר במין אגביות: "אבל עכשיו יש לי בולבול".

ככה.

[שני_אמא_של_אורין*]

רציתי לשתף אתכן בתמונה מדהימה שמסתובבת עכשיו בעולם ונשלחה אלינו באימייל, הסיפור הוא עובר שהיה צריך לעבור ניתוח חירום בעמוד השדרה בשבוע ה-21 להריון עימו, בתמונה רואים איך שבמהלך הניתוח המדהים הזה, העוברון החכם והמדהים הזה, הוציא מתוך הרחם את ידו המיניאטורית ותפס לרופא המנתח את האצבע.... מרגש עד דמעות@} .....
ומעניין מה יש לו לספר לנו היום?.............רק.... איך מוסיפים תמונה?

[רינ_צ'י*]

אני זוכרת את הלידה שלי. כלומר: הלידה בה נולדתי.
לפני אולי עשר שנים חלמתי חלום, וכשהתעוררתי הבנתי שמדובר בחלום-זיכרון-לידה.
בחלום אני נכנסת למסעדה, מסתכלת מסביב, העיניים שלי מתמקדות במישהו. הוא לועס משהו (זה לא נשמע כל כך מוצלח עכשיו, כשאני כותבת, אבל בחלום אין למראה שום קונוטציות. רק מראה). מתוך המבט אני פתאום נהיית בתוך הפה שלו. אני מה שנלעס שם. מכאן אני יודעת לספר רק מה שבפנים: אני משהו רך, גמיש וחזק. נלעסת בחניכיים, אבל ללא שיניים. יש הרגשה ברורה שיש לי מרכז, אבל השוליים שלי לא מוגדרים, לא ברור איפה נגמר אני ומתחיל מה שלועס אותי. אני לא מופרדת.
החלום רק בתחושה. לא רואים כלום. ובכל זאת לדברים יש צבע, צבע ורוד-סגול של בִּפְנים, של חלקים פנימיים בגוף.
לא כואב לי. אני מרגישה לעיסות חזקות כמו גלים, אבל זה לא כואב.

החלום-זיכרון הזה עשה לי הרבה טוב. עדיין עושה . כי:

1. לא כואב להיוולד
2. כל כך נעים להרגיש קיימת בלי כל המטען הכבד של מי שאני. אז אפשר לחזור לשם מתישהו: לוותר על המטען, ועדיין להיות.
3. כייף לזכור פתאום, מין מתנה שקיבלתי.

[רונה_בראון*]

בלידה של דניאל, לפני שנכנסתי לבריכה, לבשתי מין שמלת גופיה קצרה. ככה הסתובבתי על הדשא בחוץ, עם הזריחה. זה היה קל ונעים, "להיות עם ולהרגיש בלי". אחרי הלידה, השמלונת כובסה אחר כבוד ואופסנה עמוק עמוק בארון. מי צריך שמלות כשמניקים כל הזמן?
חלפו להן ארבע שנים. הקיץ האחרון מצאתי אותה עמוק בארון... סוף סוף אפשר ללבוש שמלות שוב!
כשדניאל ראה אותי עם השמלה, הוא הביט בעיניים גדולות, עם מבט אחר, ואמר לי: "אמא! איזה שמלה יפה! זה כל כך יפה ומתאים לך!"

צריך לציין שהוא אף פעם לא מתעניין בלבוש שלי פרט למקרה הזה?

נו, לכו תדעו...

[דקל_נור*]

רינ צ'י, אני לא יודעת אם את עדיין מסתובבת כאן ותראי את התגובה, אבל:

וואו!

[פשוט_אני*]

כשנכנסתי לדף הזה, לפני המון זמן, ממש התלהבתי והתחלתי לחכות בקוצר רוח ליום שבו אני אוכל לשאול את בני שאלות כאלה והוא יוכל לענות לי.
אז עכשיו הוא בן שנתיים, והשלב הזה עוד לא הגיע, אבל כשהגיע הזמן להיפגש עם המיילדת (שיילדה אותו) לקראת הלידה השניה, תהיתי האם הוא יגיב אליה באופן מיוחד. ובאמת, איך שהיא נכנסה, הוא מיד פנה אליה והראה לה את הכדור שלו, ובכל פעם שהיא מגיעה הוא מתנהג כאילו היא החברה הכי טובה שלו. אמנם הוא רחוק מלהיות ילד ביישן, והוא חברותי ואוהב-אדם, אבל חברותיות כזאת היא ממש יוצאת דופן אצלו, לגבי אישה שבעצם הוא כמעט לא מכיר.

[אילנה_לשם*]

אני זוכרת את הלידה של עצמי
נזכרתי בה שנה שעברה באופן מפורט גם בגשמי וגם ברוחני.
אבל לא הבנתי למה יש בחדר תמונות של ישו - במימד הפיזי ( לא הסתדר לי )
שאלתי את אמא שלי והיא אמרה לי שנולדתי בבית חולים שהוא מנזר והיא כיסתה את התמונות של ישו שהיו בחדר......

[תמר_מתחילה*]

שאלתי את האחים הקטנים שלי . הם תאומים בני ארבע וחצי שנולדו בניתוח קיסרי. אולי זה גיל קצת מבוגר לשאול, כי הם הניחו מראש שהם לא זוכרים. לא איך הם נולדו ולא איך היה בבטן.
עם זאת, בסוף ההריון שלי הם טענו בתוקף שהרופא יוציא את התינוקת מהחלון שבפופיק שלי. כששאלתי את אמא שלהם אם היא הסבירה להם שהם יצאו בניתוח, היא אמרה שלא, עדיין לא יצא להם לדבר על הלידה. הם יודעים שיולדים מפתח ליד הפיפי, לפחות אצל בעלי החיים. אז אולי יש כאן משהו?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

שאלתי את אלה (בת שנה ועשרה חודשים) לפני חודש בערך "איך היה בבטן של אמא"
אז היא ענתה "נעים"
ואז המשכתי "אבל מה הרגשת"
אז היא ענתה "ים"
ואז פתאום אמרה "איה..איה מכות... מכות..."

• אלה נולדה בשבוע 31 בניתוח קיסרי...

[טליה_אלמתן*]

גם אני חלמתי.
חשבתי שהחלום הוא שנשארה לי שילייה ברחם מהלידה של אורי, אבל השילייה היתה דבוקה לחזה ולבטן שלי מבחוץ, והיה גם חבל טבור, ושטפו אותי עוד ועוד מי שפיר שלא נגמרו. למרות שזו היתה כביכול שארית שילייה, לא היה בכלל דם. כשהתעוררתי הבנתי שאני העובר, ושזו השילייה שמעניקה לי חיים, ושאלה מי השפיר מהרחם שבו שהיתי. אולי חלמתי על "שארית שילייה" בגלל החיבור שאני מרגישה לאמא שלי, והיה חבל טבור שלא הוביל לשום מקום בגלל הניתוק שאני מרגישה מאחר והיא נפטרה.
כנראה שזה לא זיכרון אמיתי של רחם או לידה, אבבל זה נראה לי בכל זאת מתאים לדף

[סירופ_מייפל*]

אפשר להוסיף כאן את העובדה שהספר "תינוקות זוכרים לידה" הוא הוא זה שפתח לי את העיניים ללידת בית. פשוט ספר נהדר!

[קשית*]

גם לי הספר פתח את העיניים.
עשיתי חיפוש בספריה של האוני' לפי המילה תינוקות והוא הופיע, אז שאלתי אותו. וזיכרון לידה הוא לא הנושא היחיד בספר, הוא מדבר הרבה גם על החיים של העובר בתוך הרחם. חבל שלא קראתי אותו כשהייתי עוד בהריון

[רננה*]

בלילה שהתחילו לי הצירים חלמתי שמוצצים לי את הפנים והן נשאבות לתוך משהו רך וחמים ולוחץ אבל לא כואב. אח"כ בלידה של הבת שלי המיילדת נתנה לי להרגיש את הראש שלה לפני שיצא ואז זיהיתי את התחושה של החלום ואני בטוחה שהחלום שלי היה קשור ללידה- כאילו חלמתי את ההתחלה של הירידה של הראש. לא יודעת אם זה היה קשור ללידה שלי או שלה... אבל זה היה מאוד נעים.

[אמא_נמרה*]

חיכיתי בסבלנות עד שאוכל לשאול את הנמרון מה הוא זוכר והנה החדשות:

הייתה לנו שיחת נפש באמצע הלילה (עקב ג'ט לג) ואז שאלתי אותו אם הוא זוכר שהוא נולד.
הוא לא ענה ונראה לי שהוא לא יודע מה זה "נולד". אז שאלתי אם הוא זוכר שהוא היה אצלי בבטן. כאן הוא חייך חיוך רחב (נוסטלגי-מאושר?)
ואמר כן. שאלתי "מה עשית?" והוא ענה "חיפשתי את הפות".

יש לציין שנמרון יודע שלאמא יש פות, כי פעם הוא חיפש את הפין שלי, אבל חוץ מזה אף פעם (עדין) לא הסברנו לו את הקשר פות-נרתיק-רחם. מבחינתו פות של המקום שממנו יוצא פיפי.

מעניין, לא?

פרשנויות:

1. אני חשבתי שהוא מדבר על הלידה, על זה שהוא ירד בתעלת הלידה וחיפש את פתח היציאה. דגש על ה פות .
2. אבא נמר חשב שאולי הוא מספר על כך שהוא לא הצליח להתהפך למצג ראש, אפילו שמאד ניסה, עד שהפכנו אותו ידנית. דגש על ה חיפשתי .

[Mise*]

_האם סיפרתן לילדכם על לידתם?
אם כן, באיזה גיל?
עד כמה פירטתם? סיפרתן על כאב?_

בערך מיום שהיא נולדה עד היום, מדי פעם, אני מספרת לה על הלידה. כשהיא נולדה והייתי מספרת לה, היו פעמים שהיתה בוכה חרישית, היו פעמים שהיתה נאנחת, לפעמים בהנאה, לפעמים היה נראה מתוך כאב. היום כשאני מספרת לה (דוקא היום סיפרתי לה בצהריים, תוך כדי הנקה) נראה שהיא מתרפקת. מעניין.

[אני*]

הוא בן שנה וחצי, לא מדבר כל כך אבל מבין הכל הכל. מעולם לא דיברנו על הלידה. היום הוא נגע בבטן שלי, ובהשראת הדף הזה שאלתי אותו "מי היה בבטן של אמא?", הוא אומר לי את שמו. ואז שאלתי "מה ראית בבטן של אמא?" עונה לי "מים".
סיפרתי לכמה אנשים, וכולם חשבו שאני פסיכית , חשבתי שאולי פה יבינו את ההתלהבות שלי...

[מיכלול_ה*]

ואז שאלתי "מה ראית בבטן של אמא?" עונה לי "מים"
את לא פסיכית, זה מקסים.

[חוט_השני*]

מקסים{@

[הילה_ב*]

איזה כיף אני כל כך מחכה שהוא יגיע לגיל שאני אוכל לשאול אותו גם... וכמובן המרגיעון מזכיר לי "כל גיל והשמחה שלו" כמה נכון...

[חגית_פ*]

בעקבות רשימתי אתמול ב סיפורים קוסמיים החלטתי להחזיר את הדף הזה ל מה חדש , בעיקר כדי להזכיר להורים את היכולת המופלאה של ילדים צעירים לזכור את לידתם.
אשמח אם תשתפו.

[טלי*]

הגעתי לכאן בעקבות סיפורים קוסמיים .
לפני חצי שנה ילדתי את בני השני. הבכור היה אז בן שלוש ומתבטא היטב וברהיטות. בלילות הראשונים עם התינוק החדש, הבכור התענין ושאל על הלידה. זה היה ענין גדול מאוד בבית אבל בכל זאת קימצתי בפרטים כי לא ידעתי כמה הוא מסוגל לקלוט ובאיזו רמה. חוץ מזה הוא (הבכור) נולד בקיסרי ובכלל נראה לי מוקדם וגרפי מדי לספר לו את זה.
באחד הלילות הראשונים הוא בכה פתאום מתוך שינה וכשבאתי אליו הוא ישב במיטתו חצי-ער חצי-ישן, בוהה בי במבט הזוי לגמרי "אני מפחד, כואב לי כל הגוף, זה כואב לי שמושכים אותי ככה והאור הזה חזק מדי... תגידי להם שיהיו בשקט"... ובעוד אני מצטמררת כולי ולא יודעת מה לעשות, הוא התחפר בחזרה במיטה והמשיך לישון.

ברור לי שהוא זוכר את הניתוח שלו. זה היה מודחק איפשהו כל הזמן הזה ופרץ החוצה בגלל הלידה של אחיו.

[חגית_פ*]

וואו !!

[חוט_השני*]

וואו !!

[עדי_יותם*]

רק עכשיו נזכרתי: כשהבכורה היתה בת פחות משנתיים, באתי לאסוף אותה מהגן, והמטפלת סיפרה שהיום היא השמיעה לילדים איזה דיסק, ורק הבת שלי קמה והתחילה לרקוד לצליליו - התנהגות לא ממש אופיינית לה. ביקשתי לראות איזה דיסק זה - כרמינה בוראנה. שאותו השמעתי לה המון כשהיתה בבטן, כל כך הרבה עד שקצת נמאס לי ממנו ומההריון ועד אותו יום לא השמעתי אותו בכלל. היא היתה מגיבה אליו גם כשהיתה בבטן. היום לא יודעת אם הייתי חוזרת על זה שוב, לא יודעת אם זו מוזיקה מומלצת לעוברים

[שאלה_לי*]

אם למישהו יש ילד שלאחרונה סיפר את חווית הלידה שלו אשמח אם תשאלו אותו על ברית המילה ואם ישנה טראומה נוראית כפי שזה נראה
תודה

[פלוניתי*]

קראתי קצת בדף הזה והדברים, לצערי, נראו לי מעט מופרכים. החלטתי לבדוק בבית. שאלתי את בתי בת השלוש מה ואם היא זוכרת, שוחחנו קצת, והחלטתי שלפחות אצלי, לא זוכרים כלום... היום, כמה שבועות אחרי, נכנסו שתינו לשיחה על התינוק שיש לאחותי בבטן, מתי הוא ייצא, איך יקראו לו, ומה הוא יאכל. החלטנו שבטח הוא יאכל מהציצי של אמא שלו. ואז הפיצקה אמרה "גם אני, כשהייתי בבטן שלך, אכלתי חלב מהבטן". אמרתי לה שלא, שהיא שתתה חלב מהציצי אחרי שהיא יצאה מהבטן. והתשובה, ציטוט מדויק, כי מההלם כתבתי אותו מייד: "לא. שתיתי כמו חוט כזה"... זהו. אין לי מילים...

[דגנית_ה*]

לא לידה אבל...
סיפרתי לבתי, בת 2.7, שלחברותיה צפויים להיולד אח/ אחות. ושאלתי אותה אם היא רוצה גם..
היא אמרה שהיא רוצה אחות.
שאלתי אותה למה דווקא אחות?
היא ענתה שהיא לא רוצה להיות מלאך אלא היא.

כמה ימים לאחר מכן, בעת משחק בפארק לידינו היא אומרת: קודם הייתי בבטן (פעם סיפרתי לה על כך) והיו לי כנפיים והייתי מלאך.
אח"כ יצאתי מהבטן ואני מלאך.
שאלתי אותה ועכשיו את מלאך? ענתה: "כן" ואחכ, "לא, עכשיו אני עדי (שמה)".

היא ידעה על היותה בבטן אבל היא עשתה את הקישור בין זה לבין מלאך... והיא חוזרת על הסיפור הזה שוב ושוב. אולי זה מדמיונה הפורה, אינני יודעת. אבל זה מעניין...(אותי )

[קשת_ענן*]

וואו. איזה דף. (תודה ל יעלי לה שכתבה אותו בדפבית שלה (-: )
עכשיו נותר רק לחכות...
(ויש עוד זמן עד שיקרי קטני שלי יוכל לענות, אז בנתיים להנות להנות להנות מהזמן הזה, מכל יום וכל רגע...(כמעט))

הלידה שלו היתה מדהימה
גם ההריון
ומעניין ומרתק יהיה לשמוע איך הוא חווה אותה...
מטפלת בקרניו-סקרל שבדקה אותו אמרה שניכר כי אין שום טראומות מהלידה,
שכנראה הוא בכה את הכל החוצה כשיצא (באמת בכה איזה חצי שעה... הבכי הכי משמח ונפלא ששמעתי מעודי...
ילד יקר שלי..)
הברית לעומת זאת... טראומה רצינית, אבל גם אותה צלחנו בחודשים שעברו מאז, על ידי פריקה של בכי
ויכולת שלנו להכיל את הכאב והבכי (בעיקר את ה"פיקים" בתוך הבכי,
ולא להתפרק אל מולם כפי שהיה בחוויה שלנו מהברית.. אבל זה כבר סיפור אחר)

נקודה נוספת, שיוצא לי לחשוב עליה הרבה בזמן האחרון
היא הלידה שלי, שהיתה חוויה טראומטית
מליון שעות צירים ואפידורל וכאבי תופת לאימי וחוסר יכולת לקדם את הלידה ומליון רופאים שהסתובבו לה בין הרגליים,
ו, כמובן, לידת ואקום ומליון תפרים (את כל הסיפור המפורט שמעתי רק לקראת הלידה של מיכאל,
אבל תמיד ידעתי ברקע ששתי הלידות של אימי היו מאוד קשות לה. אני הראשונה והקשה מבין השתיים)

בזמן האחרון יש לי הרבה הרגשות ומחשבות
שהמון מהדפוסים שלי
שקשורים בפחד, בבלאגן, בקור (בפחד מהקור בחוץ, ביכולת להתחרפן בשניות מבלאגן ואי-סדר)
נובעים בעצם מהאירוע הזה, היציאה שלי החוצה
(השאיבה אותי החוצה, אם לדייק)
זה עולה עכשיו הרבה, עם תחילתו של החורף, והצורך לצאת מהמיטה מוקדם מוקדם בבוקר
לפשפש ולקקק (לגדל ילדים בלי חיתולים)
זה כל כך קשה לי!!!!!!!!
(שבנזוגי יכול ונמצא, הוא עושה זאת, אבל לפעמים הוא לא. ובלאו הכי מקננת בי תחושת אשמה על הנכות המנטלית שלי במקום הזה, או במילים אחרות, מטילה דופי ביכולות האמהיות שלי אל מול אותם קירות אטומים של קושי)
והוא שאל אותי בוקר אחד (אנחנו מדברים על חמש שש בבוקר, כן?) למה כל כך קשה לי
ועניתי, מטושטשת ואפוצה מחופרת נואשות בתוך השמיכה: "קר שם בחוץ ומבולגן"
אחרי זה במהלך היום הבנתי שזו לא סתם התשובה הזו

ש הרבה מהקושי שלי לפרוץ ולקדם את עצמי (פנימית וחיצונית), ולקבל את עצמי
נובע מהמקום הקשה הזה, מהחוויה הקשה הזאת
הרבה פעמים החוויה שלי היא "פשוט תעזבו אותי לנפשי, תניחו לי, לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה, עיזבו אותי במנוחה, אעשה זאת בזמן שלי, או בכלל לא.." וכן הלאה


..... אז יש למישהו רעיון איך אפשר לתקן ולעבוד על המקום הזה???

<אנחת רווחה, פריקה של שצף-קצף פנימי...וואו. גאד בלאס באופן>

[קשת_ענן*]

אז יש למישהו רעיון איך אפשר לתקן ולעבוד על המקום הזה???
כלומר, כלי טיפולי שנוגע בחווית העוברות והלידה?

[אידה_ג*]

דף מקסים,

מאוד מרגש.

..... אז יש למישהו רעיון איך אפשר לתקן ולעבוד על המקום הזה???
אני הייתי אומרת לכתוב ולהוציא הכל, עד שאי אפשר יותר, עד שתגיעי למקום בתוכך שישלים, ויפסיק להלחם. בנוסף, עזרה של מטפל/ת שאת מתחברת אליו/ה לעזור ולעבד את החוויה.

בריפוי השאמני מדברים על חוויות שמנפצות את הנשמה, בתהליך הריפוי, המרפא ממש "הולך" אנרגטית למקום ששם זה קרה ומחזיר את חלקי הנשמה האבודים. בנוסף מתלווה לזה תהליך מודע מול המטופל שכולל עבודה לשינוי דפוסים.

בהצלחה !

<לא מבינה את המרגיעון: טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה. מה רע בלהיות חסידה????>

[ניצן_אמ*]

מה רע בלהיות חסידה???
איימן!!!! (סופסופ מישהו אמר את זה בקול רם, אפשר לגריין אותך?!?)

[שרון_של_שחר*]

יום 1 לפני כחודשיים החלטתי ששואלת את שחר (שנתיים וחצי) אם היא זוכרת את הלידה שלה, זה היה בנסיעה אני יושבת לידה ובן זוגי נוהג....
התחלתי בשאלה המתבקשת אם היא זוכרת והיא ענתה לי בצורה נחרצת - כן!!!!!!!
כמובן ששאלתי - מה?
והיא אומרת - מים. ואני - ומה עוד?
ושחר- הרבה רעש....רעש של מכונות.
ומי היה בלידה? ושחר עונה- אבא . ואני- ומי עוד ? ושחר עונה - מיכל.

אז הלידה שלה הייתה בית חולימית למשעי - מליון התערבויות שתקעו את הלידה: מכשירים של מוניטור בבטן ומוניטור למטה, רופאים שנכנסו כל הזמן וכו...
והמיילדת - שמה הוא מיכל.

לכו תבינו.

[פלונית_אלמונית*]

אני חייבת לבקש מכן, כשאתן מספרות את סיפורי הלידה שלכן לילדיכן ובעיקר לילדותיכן, אל תשכחו שהם לא ישכחו זאת לעולם. אני עכשיו לפני לידה ובמהלך כל ההריון עולים לי הסיפורים ששמעתי מאמא שלי על הלידות (שלא היו טראומטיות או קשות בכלל, אבל גם לא לידות בית שלוות) ואני בפחדים מטורפים שצפים לי. נזכרתי אתמול המשהו שלא זכרתי שנים- שאמא שלי סיפרה לי שבלידה השניה אחרי שכבר ידעה מה זה ללדת, היא בכתה לאבא שלי בדרך לבית חולים- אני לא רוצה ללדת, אני מפחדת...
אז שימו קצת צנזורה, זה ממש לא עושה טוב...

[סתיו_בחוץ*]

הדף הזה אינו פעיל כשנתיים וחצי. הממ... מתלבטת אם בכל זאת לכתוב. כן, בטח לכתוב.
הבת שלי נולדה לפני שנתיים ושמונה חודשים.
בשבועות האחרונים היא הרבה מדברת על להיות בבטן ולצאת החוצה ואז להיות קטנה ולא לדעת לדבר ולא לדעת ללכת.
השבוע היא אמרה: הייתי בבטן והיה לי מאוד קשה לצאת.
הא!!??
כן, היה מאוד קשה. ועושה תנועה עם הראש- מורידה למטה וקצת מעלה.
נדהמתי. אף פעם בחיים לא שמעתי מישהו מספר על הלידה של עצמו!!!
וגם נדהמתי כי היה לי הריון נפלא ולידת בית עוצמתית ואדירה, אבל האמת היא שבסוף הלידה, הכאב היה נוראי, כאב של עצם לעצם, של הראש שלה נלחץ אל עצמות האגן שלי.
זה היה הדבר היחיד והקשה ביותר בשבילי בכל הלידה. ואותו היא מתארת!
מחכה שתספר יותר...

[עירית_לוי]

בטח לכתוב.
מרגשת הבת שלך.

[סירופ_מייפל*]

WOW.
הבת שלי אמרה לי שהיא לא אהבה להיוולד במים. בכלל חווית הלידה לא הייתה משהו נעים עבורה. אפשר להבין.
אני לא יודעת אם כתבתי כאן בעבר אבל הספר "תינוקות זוכרים לידה" היו הצוהר הראשון שלי ללידת בית.

[סתיו_בחוץ*]

יש המשך.
היום היא שוב דיברה על שתינוקות קטנים לא יודעים לדבר וללכת אחרי שיוצאים מהבטן.
שאלתי: מה היה לפני שיצאת מהבטן?
אמרה: הייתי בכרתים.
ואז התעצבה ואמרה לאט: לא הייתי. לא הייתי.

[עירית_לוי]

זה קשור למשהו שהיה במציאות? הייתם בכרתים?

[טליה_אלמתן*]

אתמול חברה הזכירה לי את הדף, אז החלטתי לשאול שוב את רחלי על הלידה.
שאלתי אותה אם היא זוכרת שהיא היתה בבטן שלי, והיא אמרה שכן. שאלתי אותה מה היה שם, אז היא אמרה ש"היה שם משהו שאת לא מכירה. היה שם משהו אחר". שאלתי אותה אם היא זוכרת שהיא יצאה מהבטן, והיא אמרה שכן. שאלתי אותה איך היה, אז היא ענתה "כיף!". מאחר וזה לא היה נשמע כמו זיכרון, שאלתי אותה איך היא עשתה עם הראש. היא מיד ענתה: "ככה!", והורידה חזק את הראש והצמידה את הסנטר לעצם הבריח (ככה קוראים לזה?). זה כבר בטוח זיכרון...

[אלף_פלא*]

ועוד-שאלתי אותה היום איך היא עשתה עם הראש בלידה והיא מיד
ועושה תנועה עם הראש- מורידה למטה וקצת מעלה.

[אלף_פלא*]

טוב,ניסיתי לשנות מפלוני אלמוני לאלף פלא שם למעלה וזה לא הצליח כהודעה...מי שיודע לתקן מוזמן,תודה

[נועה*]

בת 3 נזכרת שהייתה בבטן שלי. אני שואלת ואיך יצאת? והתשובה: "חפרתי וחפרתי וחפרתי"..
באמת הייתה תקועה שם שעות

[בוחרת_באהבה*]

מאז שמצאתי את הדף אני מחכה שהוא יהיה גדול מספיק ונוכל לשאול אותו, בזמן האחרון הוא (שנתיים ו-4) נהיה מאוד מילולי, מספר חוויות, רעיונות, דמיון... חברה טובה בהריון והוא מדבר על זה הרבה,

גם לאמא יש תינוק בבטן?
היה לאמא תינוק בבטן והתינוק הזה זה אתה (עיניים גדולות נפערות) היית קטן קטן והיית בבטן של אמא ואז יצאת ונולדת
אתה זוכר שהיית בבטן של אמא?
(עיניים גדולות) אתה זוכר איך היה בבטן של אמא?
כן (שתיקה)
מה היה שם?
(חיוך גדול נפער, מצביע על הבטן ואומר בהחלטיות:) משחקים!
איזה למשל?
אולי כלב?...

תינוקות זוכרים לידה, ננסה שוב בעוד כמה חודשים...

[אוד_ליה*]

בן 5 ואני מתכרבלים במיטה.

חושב קצת... אמא, היה לי מה זה טוב בבטן שלך. ממש לא רציתי לצאת (...) למה הוצאתם אותי? (נראה ממש מוטרד)
--- הוא נולד בסוף שבוע 42, עם פיטוצין אחרי שבועות עם צירים ופתיחה 3, ללא שום התקדמות. גם שלב הלחיצות שלו היה ארוך מאוד- 3 שעות...

לא דיברנו על הפרטים האלו ספציפית- על לידות בכלל ושלו בפרט כבר דיברנו כמובן (נכח בלידת הבית של אחותו...)

[יעל*]

שיחה עם בן שנתיים וחודשיים, שממש בימים אלה עובר ממשפטים לשיחות של ממש:
(אנחנו הולכים לבקר חברה שהייתה בלידה שלו. אמרתי לו שהולכים לטליה, וכל הדרך הוא חזר בהתרגשות: הוכלים טליה! הוכלים טליה!)
אני: אתה יודע מי זאת טליה? היא הייתה בלידה שלך. היא אחד האנשים הראשונים שראו אותך, שהחזיקו אותך. ... אתה זוכר שהיית בבטן שלי, בבטן של אמא?
הוא: כן
אני: ספר, איך היה?
<שותק>
אני: אתה זוכר שיצאת מהבטן שלי, שהוציאו אותך? (הלידה נגמרה בקיסרי)
הוא: כן
אני: ספר, איך היה?
הוא: דביק.
D-:
לתשובה הזאת לא ציפיתי...