תמיכה בילדי בית הספר

אנונימי

_{ראו גם: להוציא את בית הספר מהילדים}

היום בבוקר בני ירד במדרגות ואמר 'שיט, אני כזה מטומטם, שכחתי לגמרי משיעורי הבית'.
קודם כל, תן לי חיבוק, שיהיה לנו יום טוב. אתה לא מטומטם אתה אוצר. אתה לא חייב ללכת לבית הספר.
אני גם יכולה לכתוב לך פתק.
טוב, אני לא הולך.

אחרי כמה דקות מתברר שיש שאלה אחת בתורה, המורה בקשה לעשות 'תעודת זהות' ל'מכת החושך'.
תיאור המכה, כיצד הגיב פרעה. הוצאנו מחברת וספר תורה. אתה תכתוב ואני אקרא לך.
אמא, זה ציטוט, או במילים שלך? ציטוט הוא בתוך מרכאות. לא, זה במילים שלי. זהו, סיימנו שיעורים.

למה אתה מפחד לא לעשות שיעורים? כי המורה צועקת ומאיימת. המורה לא יכולה לעשות לך כלום.
היא בסך הכל מספרת להורים, ואתה יודע שאנחנו מכירים אותך, היא לא מכירה אותך טוב כמונו.
אנחנו יודעים שלפעמים אתה עסוק, ושאתה אוהב ללמוד. גם מבוגרים דוחים מטלות כשהם עסוקים.

אני רוצה ללכת לבית-ספר. אולי תתני לי פתק. יש עוד שיעורים? לא. לא צריך פתק.

אני רוצה לפתוח דף להורים ולילדים שהולכים לבית הספר ולגן, ורוצים לתמוך בילדים, או לשמור על
הילדים, מפני המסרים הסמויים של בית הספר.
קראתי משהו שאורנה כתבה על האפשרות שלנו לתווך בין המסר של בית הספר והמסר של הבית,
באמצעות התגובות והציפיות שלנו. האם זה אפשרי? לא יודעת. זה אתגר גדול.

הדבר הראשון שעולה בדעתי הוא הדיאלוג. ההזדמנות שאני רואה בתמיכה בילדים שנמצאים במערכת -
היא בדיאלוג ביננו לבינם. לא לצייר את בית הספר כגלולה מרה שחיבים וצריך, כי 'מה תעשה בחיים?'
לא, כי לא כך אני רואה את חיי ובטח לא את הילדות.

דיאלוג שנותן מקום לרצונות שלי גם בתוך מערכת. ששומר על הייחודיות שלי ונותן לי כלים לראות איפה
היא משמעותית לי ואיפה לא.

ומי שחושב שאי אפשר, מוזמן גם הוא לכתוב.

איזה יופי. חסר לי דף כזה.

פעם למדתי עם הבת שלי (ב) למבחן במשך מספר שעות (לא ברציפות). המבחן כולל פרטים רבים שצריך לדעת בעל פה, והרבה ללמוד. פתאם שמתי לב, שכל פעם שהיא שואלת אותי משהו שבאמת מעניין אותה או מפריע לה, שאלות שמצריכות תשובות ארוכות או מחשבה, אני מוצאת את עצמי עונה לה "חמודה אין לנו זמן עכשיו, אנו צריכות לסיים את החומר.."

אין דרך יותר טובה להרוג את הרצון ללמוד, וזה ברור לי. עם זאת, הלימוד כל כך קשה וארוך שאני לא יכולתי לסטות ממנו.

אז אפשר לומר: אל תלמדי איתה! אבל אני לא יכולה להתמודד עם זה שתיכשל במבחן. אני יודעת שגם בתוך הכיתה יש תחרות רצינית ו"כמה קיבלת" אחרי כל מבחן. היתה תקופה שנתתי לה להסתדר לבד, והיא לא האמינה בעצמה ואמרה שרק החברות שלה חכמות והיא בחיים לא יכולה לקבל 100.

נקודת ההתחלה היא שהיא נשארת בבית הספר, ושבית הספר תחרותי.

אז איך אפשר לעזור לה לשרוד את הלימודים בלי לאבד את חדוות הלימוד? בלי לאבד את האמון בעצמה ואת הייחודיות שלה שכל כך לא באה לידי ביטוי בבית ספר? אולי פשוט אין דרך כזו?

זה מאד לא באופן טבעי ואולי דבריי בכלל לא מתאימים לפה בעצם.

ליאורה, אולי את יכולה ללמוד איתה לא רק לקראת מבחנים? בזמנים שיש אפשרות להתעמק בחומר המעניין ?

ליאורה,
בפעם הבאה שתלמדו ביחד והיא תשאל שאלה שמצריכה סטייה מהלימוד למבחן, אני מציעה שתשאלי אותה- את מעדיפה שנתעמק בשאלה שלך על חשבון ההכנה למבחן, גם אם תקבלי ציון גרוע, או שנמשיך ללמוד את החומר הלא מענין ותקבלי במבחן ציון גבוה? חשוב לדעתי שגם את וגם היא לא תתיחסו לציונים כאילו הם משקפים את הידע שלה או חס וחלילה החכמה שלה. ציון הוא רק מספר.
לדעתי חלק מהתמיכה שאפשר וצריך לתת לילדי בי"ס בבית היא קונטרה לתחרותיות שיש בביה"ס. להעביר את המסר שזה לא משנה מה הציון שלך, שזה לא משנה מי קבל יותר ממי. לא להתפעל מציונים גבוהים ובודאי לא להצטער על ציונים נמוכים.

_המורה לא יכולה לעשות לך כלום.
היא בסך הכל מספרת להורים, ואתה יודע שאנחנו מכירים אותך, היא לא מכירה אותך טוב כמונו._
וואו. גדול. איזה מזל יש לילד שלכם.

את מעדיפה שנתעמק בשאלה שלך על חשבון ההכנה למבחן, גם אם תקבלי ציון גרוע, או שנמשיך ללמוד את החומר הלא מענין ותקבלי במבחן ציון גבוה?
גם לי נראה נכון לעשות אבחנה בין השניים- ההתעמקות במה שמעניין או ההתרכזות בהוצאת ציון גבוה. אבל איזה משקל זה להפיל על הילדה! (להכריע בין השניים, אני מתכוונת) (כתה ב'? )
ליאורה

שאלות קשות. בטוח יהיו כאן עצות טובות.
סליחה שאני מתערבת בדיון למרות שאנחנו לא בבית ספר. נראה לי אמיץ וחשוב לשאול את השאלות האלה אז התרגשתי אז אני מתערבת...ותודה על פתיחת הדף.

_הדבר הראשון שעולה בדעתי הוא הדיאלוג. ההזדמנות שאני רואה בתמיכה בילדים שנמצאים במערכת -
היא בדיאלוג ביננו לבינם._

מסכימה,
דיאלוג
ביננו לבין הילדים
ביננו לבין המורים/המערכת
וכמו שאני חווה את זה כרגע, בעיקר-
ביננו לבין בן זוגנו.

ולהרגשתי זה אמור לעבוד בסדר הפוך:
קודם בין בני הזוג, ההורים
אח"כ המערכת
ומשם באופן שלם קל ונוח זה כבר זורם ומחלחל אל הילד.

לאורה , אפשר להגיע לשיחה בנושא תוכנית לימוד לבית הספר. לשאול אותה אילו מקצועות היא היתה מוסיפה לתוכנית הלימודים, וגם באיזו דרך היא מציעה לתת הערכה למקצועות אלה. הרעיון הוא להעביר את המיקוד מן החוץ והדרישות של המערכת אליה ואל מה שהיא חושבת ואוהבת. כך גם ייוצר איזון ויהיה לה יותר קל לעמוד במטלות של בית הספר.

יהיה לה יותר קל לעמוד במטלות של בית הספר. רציתי להדגיש דרך דבריך, חני, למה תמיכה בילדים ולמה דווקא כאן.
התמיכה, בעיני, איננה עזרה לילד להשתלב במערכת ולהצליח בה. אין לי שום בעיה עם הצלחה בבית ספר, אבל זה תוצר לוואי והוא לא מכוון אותי.
ובכלל, האם אפשר לצפות מילד לאהוב את כל המקצועות והתחומים? חלק מהילדים אולי, אבל רובם, כמו רוב המבוגרים, אוהבים וטובים בחלק מהדברים.

בית ספר הוא אחד המקומות שמציבים הכי הרבה 'סטנדרטים' לאנשים צעירים. אתה לומד למדוד את עצמך לפי אמות מידה חיצוניות, שרירותיות -
ונראה לי שחשוב להבהיר להם שזה לגמרי טבעי שאת חלק מהדברים הם אוהבים וחלק אחר לא.

ובאופן כללי, התמיכה היא 'כנגד' הקלקולים של המערכת, ולא באה 'לתקן' את הילד. אין לי כרגע פנאי להוסיף, מקווה שאמרתי משהו מובן.

בקריאה שנייה הבנתי ..ותודה
בדברים שלי כיוונתי לאם שרוצה לעזור לילדתה שזו מאד רוצה להצליח
לילד חשוב להצליח. הוא לא מתפנה לחשוב: רגע, האם אני אוהב את זה יותר ולכן אתאמץ ולהיפך. לעיתים הילדים נשאבים ל"להיות בסדר" עד שזה חזק מהם. בהרבה תחומים: לימודים,צבא עבודה . ההצעה הספציפית שלי היא רק דוגמא. הרעיון הוא להיות עם הילד וכל הזמן לשקף לו את המיוחדות והייחודיות שלו.

תודה על התגובות.
אני חושבת עליהן.

אשמח מאד לקבל הרחבות בנושאים של הדיאלוג, אופן התמיכה, שיקוף המיוחדות של הילד ועוד רעיונות..

_דיאלוג שנותן מקום לרצונות שלי גם בתוך מערכת. ששומר על הייחודיות שלי ונותן לי כלים לראות איפה
היא משמעותית לי ואיפה לא._
הכיצד?

באיזה שהוא מקום, היות שהדרישות בבית הספר כל כך גבוהות ודורשות שעות רבות של עבודה שלי ושלה בשבוע, אני רואה פה שתי אופציות: להיות חלק מהמרוץ או לא להיות חלק ממנו. אני לא אוהבת שתי אופציות - אני מעדיפה בהרבה דרכי אמצע ושילוב למיניהם.

דוגמא לשילוב לא אפשרי במקרה של בתי: תלמידה טובה שגם מודעת לייחודיות שלה, אוהבת ללמוד, עושה עוד דברים עם אמא שלה חוץ מאשר ללמוד, בטחונה העצמי נותר בעינו, יודעת שערכה לא תלוי בציונים..

סתם רעיון שעלה לי בראש שגם מתחבר למה שכתבה טרה רוסה: להשתמש בעיקרון של פליי ליידי - בלי פרפקציוניזם. לימוד משותף קבוע במשך זמן מוגבל מדי יום, אין הכרח לסיים את כל שיעורי הבית אם הם דורשים מהמשפחה להשתגע, מה שאומר שאם יש מבחן ושיעורי בית שדורשים כמה שעות עבודה ועוד לא עברנו על כל החומר זה לא אומר שכל המשפחה מקורקעת. מותר לצאת לטייל לאחר שעתיים של עבודה מצדה, גם במחיר ציון נמוך קצת יותר. מותר להתעמק בשאלות שמעניינות אותה גם על חשבון סיום החומר למבחן.

טוב אבל.. לציון הנמוך כאמור יש השלכות אצלה. זה לא סתם ארון שלא נקי לגמרי כמו ב פליי ליידי אלא ילדה שפתאם פחות מאמינה בעצמה.

ומכאן אני חוזרת לכך שאני לא רואה דרך אמצע.

למה היא פחות מאמינה בעצמה כשהיא מקבלת ציון נמוך? לדעתי זה שורש הבעיה. האם גם את מאמינה בה פחות כשהיא מביאה ציון גרוע הביתה? האם זה גורם לך לחשוש, אולי בסתר לבך, שהיא פחות מוכשרת מחברותיה? סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כולנו תוכנתנו מגיל צעיר לחשוב כך, לתת משקל מאד מופרז לציונים שלנו ולשפוט את עצמנו על פיהם. אני הפסקתי ללמוד רק בשנה האחרונה ורק עכשיו, כשאני חופשיה, אני מבינה עד כמה הייתי שבויה בתפישה הזו, ואיזה עול ירד מעלי. זה חלק מרכזי מתפישת השבי שלנו כתוצרים של מסגרות. אני חושבת שכדי לשחרר את הילדה שלך מהתפישה הזאת את צריכה להשתחרר ממנה בעצמך...

כולנו תוכנתנו מגיל צעיר לחשוב כך, לתת משקל מאד מופרז לציונים שלנו ולשפוט את עצמנו על פיהם
נכון, אבל הילדים שלי ממש לא 'זכו' לחינוך הזה ובכל זאת לדאבוני הרב אני מגלה שלסביבה, לחברה יש השפעה מכרעת גם על מי שמוגן לכאורה.
זה כאב לב אמיתי.

ליאורה, את מתארת ציפיה אולי בלתי אפשרית מהבת שלך גם להיות תלמידה טובה (נשמע מדבריך שהמשמעות של זה היא ציונים) וגם להבין שערכה לא תלוי בהם.
בתך תהיה תלמידה טובה בדיוק כמו שהיא תהיה - ולערך שלה בעיני עצמה את בהחלט יכולה לתרום. ציונים לא משקפים למידה ואין להם שום משמעות, חוץ מהאפשרות ללמוד מטעויות..

אם היא 'קוראת' בעיניך את חשיבות הציונים ואת החשש מכשלון, היא מסיקה מכך שהיא שוות ערך לציונים שלה. יש לך פה תפקיד עצום, לא 'לעזור לה בשיעורים'
בצורה של כפיה (כלומר, לשבת איתה, להשבית את כל הפעילויות שלה, להבהיר לה שהשיעורים קודמים להכל).
את המקום של השיעורים בבית את יכולה לצור כבעל חשיבות משנית. קודם כל הרצונות שלה, המשחק, המנוחה,
ההנאה המשותפת ואחר כך שיעורים (או פתק למורה..) הזרימה, החופש והיוזמה שלה בבית יכולים להיות מובנים מאליהם בבית, ולא 'סוכריה' שמותנית
בחובות לא נעימות. קודם תעשו משהו מהנה ביחד, או לא ביחד, ואחר כך שיעורים.

היום בני נסע עם אביו לעבודה אחר-הצהרים. הם נסעו לבית של חבר שלנו שעובד עם בעלי והבנים שלנו חברים. עודדתי אותו לנסוע, להיות יחד עם אבא בעבודה. בערב, כשחזרו, אמרתי לו (מראש, כדי שלא יבהל בבוקר) שזה בסדר שלא הספיק להכין שיערים, הרבה יותר חשוב לפגוש חבר שלא פוגשים כל יום והתעניינתי מה היו השיעורים. 'קוראים סיפור של שני דפים וצריך לחלץ (אוי ווי) את משפטי המפתח'. אמרתי לו, או.קיי.- 'אני אוהבת אותך. מה היה משפט המפתח?' הוא חזר אחרי, ואיחלתי לו לילה טוב..

אני קוראת בשקט אבל מרגישה איך הילדה שבי מתעוררת ונזעקת על האמביוולנטיות שמתעוררת כאן לשמע הרבה מהדברים. אנחנו הרי לא שומעים רק את הקול של ההורים שלנו. ואם קרה, שמסיבות שונות ומשונות, יש לנו צורך לרצות ולהיות הילד הטוב כל הזמן. אז אנחנו שומעים את קולה של המורה מהדהד בראשנו גם כשאמא אומרת שזה מותר לא לעשות שיעורים. וביום שלמחרת, בבוקר בבית הספר, נתקף חרדה ובהלה על חוסר העשיה שלנו, לא ?
אני מורידה את הכובע בפני מי שמצליח לעמוד איתן וחוצץ בין ילדיו לבין המערכת ומצליח, במולא האומץ והיושר האישי, להבהיר לילדיו מהו סדר העדיפויות. זה מרשים מאד. הלוואי שזה יצליח לגונן עליהם מפני מכבש המצויינות ומכבש "הילד הטוב תמיד"

_המורה לא יכולה לעשות לך כלום.
היא בסך הכל מספרת להורים, ואתה יודע שאנחנו מכירים אותך, היא לא מכירה אותך טוב כמונו._
מעולה.

אמרתי לו, או.קיי.- 'אני אוהבת אותך. מה היה משפט המפתח?'
ב דחילו, את מצוינת!

מה אומרים המורים על היחס שלך לשעורי הבית? האם לא נוצרים קונפליקטים עם כל מיני מילים כמו "חוסר כבוד למורה"?

למה אתה מפחד לא לעשות שיעורים? כי המורה צועקת ומאיימת.
בדחילו, דיברת עם המורה הזאת? סיפרת לה שהבן שלך מפחד?

אני בטוחה שאת נותנת לבן תמיכה ואהבה, וזה עולה בבירור מהדברים שאת מספרת, @}
אבל צריך לדבר גם עם המורים (ואם צריך גם עם המנהלים). אולי בשיתוף הורים אחרים אם זו איזו בעיה כללית.

לשמחתי הבן האישי שלי שלומד בבית ספר (כיתה ב') זכה למורה מצוינת שהיא גם אדם נפלא ורגיש,
כל בעיה הכי קטנה בכל מישור שהוא נפתרת מייד. גם שיטת הלימוד שם היא ללא ציונים ומבחנים, ככה
שלפחות זה בינתיים נחסך. (אבל גם ככה כל הילדים יודעים מי תלמיד "טוב" ומי לא....).

לעומת זאת בגן (טרום חובה) של התאומים שלי יש בעיות. אבל בכל פעם שהילדים מתלוננים על משהו אני מייד מבררת ומבקשת הסברים מהגננת, ויש תוצאות. ואני מקווה שגם הילדים מתחזקים מזה.
אבל זה כבר לדף אחר.

מה אומרים המורים על היחס שלך לשעורי הבית? גילה, המורים בעמדת התגוננות מתמדת שלא לומר אומללים. הם נמצאים בעמדה בלתי אפשרית, בעיני. מצד אחד ממלאים אותם בססמאות, עוד בסמינרים למורים, כמו 'הילד במרכז' ושיטות לימוד מתקדמות, 'פעילות' ו'זורמות'. מצד שני הם אמורים לשרת מערכת שמצפה ל'תוצרים' מדידים ולהציג למנהל, להורים, לפיקוח ולשרה הוכחות כמותיות.

מהבחינה הזו הדיכוי של המערכת הוא כפול ומכופל - כי כולם, כולל ההורים, דורשים מהמורים פתיחות וזרימה, הקשבה לילד ורגישות כלפיו - ובה בעת 'חילוץ' סטנדרטי, בלי 'אמצעים לגיטימיים' או תנאים שמאפשרים 'חילוץ' (דהיינו - טרור ממושמע). לכן מה שאני עושה הוא לתת להם כבוד ולהציג את הבקשות או ה'בעיות' שלי כמשהו שגורם להם להרגיש חיוביים. החלק המהותי, בעיני, הוא להשתחרר בעצמנו, או להבין את הבעייתיות של המערכת - כי את האסרטיביות כלפי המורים, תאמיני לי שהם שמחים לכל מעורבות 'אסרטיבית' שלי ומעדיפים אותה על פני ה'אסרטיביות' האלימה והפוגעת לה הם מורגלים.

ת'כלס, היום בני הלך לבית הספר עם פתק (העדיף את זה על הצעתי ל'חילוץ'): 'בני חזר מאוחר עם אביו ו אני בקשתי ממנו לא לעשות שיעורים, כדי שישן מספיק שעות. זה מקרה יוצא דופן, תודה'

יעל צ , זה כן הדף, אפשר גם לשנות לו את השם..

אח, זה כואב הדף הזה.

הילדה שבי באמת מתעוררת, ובגדול.

ולענייננו, גרמתם לי לחשוב היום לראשונה בחיי על השאלה - מדוע אני שולחת את ילדיי לבית הספר? מה הציפיות שלי מבית הספר? זו היתה חוויה משחררת, שגם עזרה לי להגיע לכל מיני מסקנות. כמו: האחריות שלי היא לדאוג שבמקצועות שבנויים נדבך על נדבך (חשבון) נמשיך להשקיע כדי שלא יהיו לה חורים.

אבל, כן לאפשר לה מדי פעם לפספס שיעורי בית בנושאים שהיא מכירה, כן להוריד את החשיבות של הציונים בבחינות בעיניה (בלי לתת לה להדרדר כאמור), כן לקחת איתה יום חופש מדי פעם.
איכשהוא לשים את הדברים בפרופורציות. ואם היא שואלת שאלות על נושאים שמעניינים אותה - לעזוב את הכל ולענות, גם במחיר של הכנה קצת פחות טובה למבחן. פחות או יותר הדרך של ב דחילו אם הבנתי נכון.

המחשבה הזאת גם נתנה לי מושג מהו ה"דיאלוג" ששאלתי לגביו קודם. קודם עם עצמי, ואחר כך ארחיב את המעגל..

ורק עוד נקודה אחת: אני לא חושבת שזה קשה להתייחס בקלילות לבית הספר ולשדר קלילות כלפי הילד כשמדובר בילד שתמיד מקבל ציונים טובים. הקושי הוא כשיש ילד שדורש השקעה מצד ההורים ומצד עצמו כדי שיעמוד בציפיות של בית הספר ויקבל ציונים סבירים. כאן האתגר. ופתאם אני מרגישה נכונה לקראתו.

תודה.

I ask for your opinion/advice, sorry for the English
We have one teacher in school who's very considered by herself, by the managment and by many "involved in their children life" sort of parents.
She's considered "aware" & knowledgable of modern child psychology, educational theories, and her opinion counts a lot
The problem is that she is cruel.
Really, she does and says things that makes my heart ache.
So full of herself, humiliating little children in an educational disguise.

The kids sense it that she's a phony, and hate her.
The other parents think that it's just because she is tough and gives a lot of homework.

Recently there was something we knew she wouldn't approve of, but wasn't her buisness.
.It was something trivial but private that my son wanted to do, and did not hurt anyone
.We prepared and strengthened him in advance, but she found out about it, and raised the issue in front of the whole class
She said her opinion and let all the children say theirs. Gave him a field trial.
I asked him how he felt , and he said he ignored it and did not look at her during the whole class. .
.
.How do I support and console him, without enforcing my feelings on him?
And what can I do about this teacher?

רבים יודעים מי היא באמת אבל אף אחד לא מעז לומר "המלך היא עירום" . זו התחושה שלי. המנהלת "מחזיקה" ממנה כי מי שהיא רואה אל מול פניה אלה הורים ששמסיבתם הם בחרו להגיד למנהלת את דעתם הטובה על המורה.או אולי זו הדרך של המנהלת לשמור על "שקט תעשייתי" ולמנוע התקפות של הורים על מורה זו. באשר להמשך: יש מספר אפשרויות. אולי לערוך שיחה בנוכחות אדם נוסף מביה"ס ובשיחה הזו לשקף את הרגשות שלך ושל בנך?
למרות שהוא לא מודה בכך ברור שהתגובה של המורה גרמה לא להרגיש לא נעים.
אשמח לשמוע ממך למרות שאנגלית זה ממש לא הצד החזק שלי

I don't think many see through her, just the wise children who can feel it...
The "MENAHELET" is temporary this year, and the teacher herself is not just a teacher,
she is responsible for for the early age classes, and she actually has some authority over the "MECHANECHET",
he's very influencial.

She has this, I don't know how to explain it that well in English, pedagogical acceptance from everyone.
There are parents in school who are occupational/art therapists
and they think she's the only teacher that's worth talking to,
because she supposedly from their league and speaking there language.
You can come to her and say a child has a certain diagnose and she would theoreticaly understand
what it means, and how this child needs to be helped. that doesn't mean she has any human empathy for children.

We are going to talk to the MENAHELET, and to the MECHANECHET, but we want to some how make a
documented complaint about her.

It's clear to me that my son was hurt and insulted. He's a very strong minded child, but even so,
being in this situation when all the others are allowed and ecncouraged to have their go at you,
what are you supposed to do? even for a grown up it's difficult.
If I was in such a situation I would probably go numb, and later have all those nagging thoughts about how I should have reacted

I want to comfort him, but I don't want to rub it in, you know what I mean?
maybe he's overcomming this, and doesn't feel as bad about it as I am
I don't want to disrupt his "healing" with my interference
.
. .
.

אני מבינה למה את מתכוונת. מאד חשוב לא להרגיש את מה שהילד לדעתנו מרגיש או להרגיש במקום הילד. האם אני מבינה שמורה זו אינה המחנכת של הילד? כמה פעמים בשבוע יש לו שעור איתה?

נפילה חופשית,
מה דעתך לשאול את הילד איך הוא רוצה שתנהגו? אולי הוא רוצה שתשוחחו איתה כדי ששוב לא יקרה מקרה כזה, או שתבהירו לה שזה לא מקובל עליכם ובכלל שתסביר את עצמה.

כל הכבוד לבן שלכם! לא יודעת מה הייתי עושה אבל אני יודעת, בדיעבד, שכשהיו מקרים שבהם הססתי אם לתמוך בילד או לשתוק - הצטערתי שלא עמדתי בתוקף לצדו. כי 'לא נעים', כי המורה ממשיכה ללמד אותו, כי היא מורה ותיקה ואולי היא יודעת (כי אנחנו רגילים לבטוח בבעלי הסמכות - לא, לא כשזה נוגע לילדים שלנו

) ועוד כל מיני הסברים שלא משתווים לפגיעה בילד - שהתרחשה עכשיו.

אפשר לשאול אותה מה קרה, מה'עינים שלה' ולהבהיר לה שאתם לא רואים בעין יפה את העובדה שהיא העירה לילד בפומבי, לעיני חבריו והלבינה את פניו. לפי התגובה שלה תחליטו מה לעשות הלאה. אני לא הייתי לוקחת את הילד לפגישה, רק מעדכנת אותו.

This teacher only teaches him once a week, apparantly it's 1 too many.
I spoke to the MECHANECHET, told her what happened.
I said that in case this issue is raised again in the social hour on friday,
I expect her to guide the discussion and not let it escalate to a lynch,
talk about how it was perfectly legitimate thing to do.

I hope I didn't make a mistake here, maybe I should have said I don't agree this issue be discussed in class again at all.
I feel bad now.

מאחר ולא הרחבת על מה שקרה קשה לחוות דעה על מה שאמרת למחנכת לעשות.
אם את מרגישה שמבחינת הכתה כדאי להניח לעניין את יכולה לומר זאת למחנכת (טלפונית)
בכל מקרה מותר לנו לעשות שגיאות. אנחנו לא מושלמים וזה בסדר!!!

talk about how it was perfectly legitimate thing to do.
נשמע רעיון מצוין - שהמחנכת תוביל את הדיון למקום הזה.

זה טבעי שתרגישי רע עם מה שקרה. משהו רע קרה, אבל עכשיו אתם מתמודדים איתו, ומדגישים את המסר ש הילד בסדר ומה שקרה היה לא בסדר.

@} @} @}
Thanks for your support! I was at work until late last night and could not concentrate
.
My husband talked to him, he said he has a "don't care" on this teacher anyway.
I talked to him at noon, he was cheerful enough. he walked home with a class mate and had a friend
over in the afternoon, so I think socially there's no damage.

As to how he feels, usually when we gently ask him something, he says what's on his mind.
This, he shrugged off, oh well there was a fuss, but it's not interesting enough to talk about

I don't think I want to talk with the teacher, every time we talked to her it turned to arguing how what we/the child feels is not appropriate
. We'll have a talk with the Menahelet. She can hear it comming from her and have her argument with her.
At most they can think we're trouble maker parents, fine. Let them think twice before they mess with my kid.
.
I feel so much better now in the morning,
Good day to you all @} @} @} .

אחד הדברים שחסרים לילדי בית הספר הוא זמן. בסוגרים אומר שלי יש ענין עם זמן, כך שאולי הקושי שלי משתקף בדברים שאני רואה אצל ילדים. מאז שילדי היו קטנים אני משתדלת לתת להם להשלים דברים שהם מתחילים. לא לפרק להם משחקים, גם אם זה נראה כמו 'בלגן' ולכבד את הקצב שלהם. לא תמיד זה אפשרי, אבל אני מאמינה שהרוח של כבוד והבנה מורגשת, גם כש'צריכים' לעבור לפעילות אחרת.

יש לי קושי בלזרז ילדים, וכואב לי כשהשהות המשותפת שלנו ביחד הופכת בחלקה הגדול ל'העברה' של ילדים ממקום למקום: עכשיו תצחצחו שניים (רוצים לשחק), עכשיו הולכים לגן (רוצים לראות טלויזיה). אני חייבת לומר שלפני שהכרתי את האתר התוצאה של הקושי הזה היתה פשוט סבל. סבל והרגשה ש'משהו אצלי לא בסדר', אולי אני לא חרוצה כמו אמא שלי, שתמיד קמה בחמש בבוקר והכל היה מוכן ומצוחצח ליציאה ואנחנו זרמנו איתה (חלק מזה נכון וחלק, כנראה, זכרון סלקטיבי).

מאוד עוזר לי להבין קודם כל שיש פה בעיה 'חיצונית', ולא בעיה שלי או של הילדים. זה לא תמיד מאפשר פתרונות, כשהולכים לבית ספר, אבל זה 'נותן מקום' לקושי. עם ההבנה הזאת אני מנסה לשמור על כמה שיותר ימים בלי חוגים והתחיבויות ומנסה להפריד בין בית ספר לבין כל מה ש'בא איתו'. כי כשהולכים לבית ספר יש עולם שלם של דברים ש'באים עם זה'. חברים מהכיתה, פעילויות חברתיות. רגע, רגע, רגע - יש את מה שמתאים לי (לנו), ויש מה שלא חייבים.

ודבר אחרון, הילדים גדלים כל כך מהר, והרצונות הם כבר שלהם - רוצה חבר, החבר רוצה לבוא - ובתוך זה אני מנסה להשאיר מקום לבית, ולאוירה המיוחדת של הבית. נשימה עמוקה...........

עכשיו הולכים לגן
בדיוק היום המטפלת בגן של הבן שלי אמרה לי שחבל שאני מביא אותו מאוחר, כי לפעמים הוא מפסיד פעילויות שהוא היה יכול מאד להנות מהן (למשל חוג תנועה או ריקודים בימי הולדת - שהוא אכן מאד אוהב). אני אמרתי לה שלפעמים בבוקר הוא רוצה לשחק קצת בבית, ואני מעדיף לתת לו את הזמן שלו, כדי שאחר-כך יבוא לגן בכיף ומרצון.

לא קראתי את כל הדף, רק את ההתחלה שלו, ובעייני יש בו משהו מאד בעייתי.
זה בסדר גמור בעיני לתמוך בילדים ולא לקבל את דבר המערכת כתורה מסיני, רק שיהיה ברור.בעיני הדיאלוג הוא לא רק עם הילד, הוא עם המבוגרים שנמצאם עם הילד.
כמי שעבדה בכל מיני מקומות בהקשר של חינוך, התחושה הרבה פעמים היא שיש הורים וילדים מול מורים, במקום שיתוף פעולה. אני לא חושבת שתמיד צריך לצדד במורים, אבל נתקלתי גם במקרים של הורים שמגבים ילד אלים "כי מציקים לו" ולמורה אין עם מי לדבר כי ההורים חושבים שזה בסדר שהילד מרביץ למי שמציק לו.
הגבולות מאד דקים. בעייני נקודת המוצא המשמעותית ביותר היא מה טובת הילדים. אני חושבת שאם שולחים את הילד לבית הספר ומשדרים לו שמה שהמורה אומרת לא חשוב המסר שעובר אליו הוא שבית ספר לא חשוב. אז אם בית הספר לא חשוב, למה לשלוח אותו לשם מלכתחילה- כבייביסיטר?
יש לי בעיות קשות עם המערכת, עם מורים שמאיימים וכו'. בעייני הבעייתיות היום קיימת ביחסים בין שני הצדדים וכמובן שבעייתית התפיסה הרווחת במערכת החינוך, התחרותיות וכו'. מעבר לזה, אני חושבת שילדים שכל הזמן מוותרים להם על מטלות הופכים להיות מפונקים מדיי ויש להם בעיה וקושי אחר כך. אני גם לא בעד פרפקציוניזם ולהעניש או לצעוק על ילד שלא עמד במטלות, אבל בהחלט חלק מהלמידה בחיים, מהניסיון שלי, היא איפשהו באמצע- לא להיות קפדנים מדיי אבל גם לא לוותר תמיד. לראות גם מה עובד עבור הילד הספציפי, שכמובן כל אחד יודע הכי טוב לגבי הילדים שלו ומורה בדרך כלל תדע פחות, אבל שיתוף הפעולה מאד משמעותי כי זו טובת הילדים.

אני חושבת שילדים שכל הזמן מוותרים להם על מטלות הופכים להיות מפונקים מדיי ויש להם בעיה וקושי אחר כך.
כמובן! ואותו דבר לגבי ילדים שיונקים עד גיל מאוחר או ישנים במיטה משפחתית. שלא לדבר על כאלו שבכלל לא הולכים לבית-ספר...

כמובן! ואותו דבר לגבי ילדים שיונקים עד גיל מאוחר או ישנים במיטה משפחתית. שלא לדבר על כאלו שבכלל לא הולכים לבית-ספר... לא יודעת למה. המשפט הזה עושה לי קצת קווצ' בבטן. כאילו שהוא נורה מאיזה אוטומט. אני לא הבנתי את דבריה של רוקדת לאור הירח כביקורת על דרך. ויש משהו נכון במה שהיא אומרת, אם אני מצליחה להבין אותה נכון: יש בעייתיות להכניס ילד למערכת חינוכית, עם כל המשתמע ממנה ומצד שני להיות עסוק כל הזמן בלסדר לו הנחות. גם עבור הילד וגם עבור ההורה, אבל בעיקר עבור הילד. זה בדיוק לשים אותו במרכז. זה בדיוק לא לתת לו להתמודד "באופן טבעי" ולעניות דעתי (המאד מאד עניה בהקשרים אלו) מי שמניק את ילדיו עד גיל מאוחר, לא חושב שהוא צריך להתער להם בכל התמודדות עם חבר או מבוגר בסביבה. מי שילדיו ישנים איתו במיטה המשפחתית המורחבת, לא בהכרח חושב שיש לחסוך מהילד התמודדויות ואתגרים. דווקא באופן טבעי, בעיניי, זה לתת לילדים מרחב מחייה, שכולל גם התמודדויות, או כמו שבני הבכור אמר לי בהזדמנות: "אמא, אל תתערבי לנו. אנחנו מסתדרים לבד"

מצד שלישי, הילד של בדחילו לא הרביץ לאף אחד ואפילו לא הפריע, אז לא ברור לי למה מפריע לרוקדת שאמא שלו תומכת בו.

לא נראה לי שרוקדת התכוונה לילד של בדחילו.
מסכימה עם אפרת בעניין ה"יריה אוטומטית" -
לא ברור לי הקשר שניסה בר עדש לעשות בין "הנקה עד גיל מאוחר" ל "לוותר לילד". רוקדת לא אמרה את זה ואפילו לא רמזה על זה.

עוד דף שמאבד כיוון.

אני חושבת שילדים שכל הזמן מוותרים להם על מטלות הופכים להיות מפונקים מדיי ויש להם בעיה וקושי אחר כך.
אני, כשאני קראתי את המשפט הזה היה לי קצת קווץ' בבטן.
כי זה טיעון שאנחנו שומעים די הרבה, ולמען האמת, אני בכלל לא בטוחה שאני מסכימה עם התפיסות שמאחורי הטיעון הזה. אני חושבת שבייחוד להורים חשוב ליצור יחסי תמיכה, קירבה והבנה עם הילד. הם לא אמורים להיות השוטרים שלו. והאמת, בהקשר הזה אני ממליצה מאוד מאוד על תסמונת הכשל החינוכי הנרכש שדן בסוגיה הזאת בצורה מרתקת.

ומשדרים לו שמה שהמורה אומרת לא חשוב המסר שעובר אליו הוא שבית ספר לא חשוב. אז אם בית הספר לא חשוב, למה לשלוח אותו לשם מלכתחילה - כבייביסיטר?
אני לא רואה שום רע במסר שבית הספר לא חשוב. אפשר להבין שבית הספר לא חשוב, אבל ש"צריך" ללכת לבית ספר מכל מיני סיבות (העובדה היא שאנשים שולחים את הילדים לבית הספר כי הם מאמינים שצריך, לא "סתם", ולדעתי כל ילד מספיק חכם להבין את זה במשפחתו).
ולגבי השאלה - למה לשלוח אותו לשם מלכתחילה - אני כמובן בהחלט מסכימה

(-; D-:

למה לשלוח אותו לשם מלכתחילה - כבייביסיטר?
כן. בשביל זה הוקמו בתי הספר, וזו הסיבה היחידה בעיני לשלוח לשם ילדים.

יש פה המון תחומים שמתערבבים, כמו בחיים.. כמה דברים שאני יכולה לראות: העמדה שלנו מול דרישות בית הספר - האם להקל על הילד זה 'לוותר לו' ולהחליש אותו, או להעמיד אותו במרכז, בעיות אלימות בבית ספר, הקלות לילדים או פינוק לילדים, שיתוף פעולה בין מורים והורים (דיאלוג), התכלית של בית הספר ולמה לשלוח ילדים לבית ספר - אם יש כל כך הרבה בעיות, לתת לילדים להסתדר לבד ולהתמודד עם בעיות, ועוד ועוד.

בית הספר הוא לא התחלת מערכת היחסים שלנו עם הילד. האזהרות מפני פינוק מתחילות כבר בינקות, כמו שגיא כתב. אני מאמינה לבני ומאמינה בבני. כשהוא מספר לי משהו - אני משתדלת לברר איתו, מנקודת מוצא זו 'מה קרה' ולחזק את הקול הפנימי שלו. אני לא מנסה לחסוך לו קושי, או לרפד לו את החיים - אני משתדלת לחזק אצלו את ה'משא' החשוב ביותר בעיני - האמונה שלו בעצמו, ביכולת שלו (מותר לטעות. הציון מראה לנו מה לא הבנו או איפה התבלבלנו), בכוח שלו (אם תסביר למורה, היא תבין. אל תפחד מאיומים כללים, אתה יכול להסביר את עצמך גם מול איומים) ובטוב שבו.

אני לא מאמינה שזה פינוק או התרכזות בילד. אני מאמינה שזה התפקיד שלי, שכך אני מקיימת דיאלוג עם הילד ומשקפת לו את ההתמודדויות שלו. אין רק דרך אחת להתמודד. לחשוק שיניים ולעשות מה שאתה לא רוצה לעשות זה חלק מהחיים - אבל אתגר גדול מזה הוא להיות אתה, עצמך, גם בתוך מכבש של לחצים. הילדים הטובים, החכמים, ש'לומדים מהאויר', כביכול לא סובלים ולא מפריעים לאיש, המורה אוהבת אותם, הילדים אוהבים אותם, 'הכל בסדר' - הם בעצמם דואגים לעשות שיעורים ולעמוד בדרישות - אבל כאמא אני לאל יכולה להתעלם מהדיכוי אם אני רואה שהוא משתעמם מסיפור שנכתב כדי ש'יחלצו ממנו משפטי מפתח' - ולעומת זאת מבין דקויות בעלילה מורכבת שמענינת אותו. אני יודעת את זה ומאשרת לו את מה שהוא מרגיש.

על המורים כתבתי למעלה שאני רואה את המצב שלהם ככמעט בלתי אפשרי. אבל אני רואה אחרת ממך, רוקדת, את הקושי מול הילדים והמשפחות. יש לי הרגשה שדווקא אותם ילדים שלא זוכים להקשבה ולנוכחות הורית - בלי קשר לסגנון ההורי (קפדן או 'רך'), הם הילדים שבוחרים בדרך האלימות והפורענות, ובית הספר הוא בטח לא המקום שיכול לתת להם תחליפים. אם יש משהו מייאש זו האלימות כלפי תלמידים ומורים. אני מפסיקה להיות אדם נאור כשאני שומעת על מקרים כאלה.

אפרת, לא הבנתי את ענין 'מרחב המחייה'. איזה אתגרים והתמודדויות נחסכים?

לא נראה לי שרוקדת התכוונה לילד של בדחילו
כמובן שלא התכוונתי לילד הספציפי, אבל כן התכוונתי שבעיני לתת לילד הנחות בכל פעם שלא נוח לו זה לשים אותו במרכז, דבר שלתפיסתי הוא בדיוק מנוגד לעניין ההנקה עד גיל מאוחר, שינה במיטה משפחתית והישארות בבית עם ההורים. לא מבינה בכלל איך אפשר היה לפרש את דברי כפי שחלקכם פירשו. לא באה לגונן על בית ספר ומי שמתאים לו לא לשלוח מצויין, אבל העליתי את הבעייתיות בלשלוח אבל לא להיות בדיאלוג, כשהדיאלוג בעיני הוא עם המערכת והמורים לא רק עם הילדים. לדאבוני המערכת מייאשת וקשה ואני מאד מבינה את מי שבוחר לגמרי לוותר עליה, אני רק אומרת שמי שבוחר לא לוותר עליה מכל מיני סיבות כדאי שיהיה איתה בקשר. לא בהכרח להסכים, אבל בהחלט לא לשדר לילדים זילזול במקום שהם הולכים אליו, כי זילזול הוא דבר בעייתי תמיד בכל מצב וכבוד תמיד עדיף. אני גם בהחלט חושבת שילדים זקוקים להמון תמיכה כשהם בבית ספר וכמובן הקשבה, זה לא סותר את מה שאמרתי עד עכשיו.

כן. בשביל זה הוקמו בתי הספר, וזו הסיבה היחידה בעיני לשלוח לשם ילדים
מצטערת, לא מסכימה. שוב, אני לא אוהבת את בתי הספר, אבל לא כל מה שנכון לך ומתאים לך נכון ומתאים למישהו אחר או לילדים של מישהו אחר. לא לכולם יש יכולת להיות עם הילדים בבית בצורה שתהיה טובה ונכונה לילדים, אני מכירה אנשים שגדלו עם אמא בבית וקינאו בילדים אחרים שהיו בגן, זה מאד תלוי בצרכים של הילד ובהבנה והיכולת של ההורה שנמצא איתם.
שנית, יש גם בתי ספר מסויימים שיש להם יותר מה לתת מאחרים, שהתפיסה שלהם יותר פתוחה וכו' ושהם עשויים להתאים לחלק מהילדים וחלק מההורים. יש ילדים שמתעניינים בנושאים מסויימים שההורים לא יכולים בהכרח לספק להם את הידע או אפילו את היכולת ללמוד את התחום ויש הורים שבכלל אין להם את הידע איך ללמד את ילדיהם לחפש ידע. זה לא אומר שהם אינם הורים טובים או שאינם רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, ואולי ילדיהם עשויים להרויח מבית ספר, תלוי כמובן לידי מי הם נופלים.

לתת לילד הנחות בכל פעם שלא נוח לו זה לשים אותו במרכז. אני לא בטוחה שאני מבינה אותך. יכול להיות שהנחות היסוד שלנו שונות. בית ספר הוא מסגרת שנכפית על הילד. את יכולה לאמר שכל דבר נכפה על הילד בגילאים צעירים ואני מסכימה שיש 'סקלה' של כפיה - אנחנו מחליטים עבורו האם בית-ספר, איזה בית-ספר, וכו'. זה לא משנה את העובדה שזו מסגרת שהשהות בה איננה מבחירה. זה לא 'קשה' או 'קל' ללמוד ולעמוד במטלות - זה כפוי על הילד.

שיעור אחד יהיה ללמוד לעשות דברים שאתה לא רוצה. שיעור אחר יהיה לשאת ולתת איתם, לבחון מה חשוב ומה לא, לדעת מה חשוב לי וכו'. זה אכן שם את הילד במרכז, אבל לא במובן של הדיון ב'רצף', שם אם אני מבינה נכון החיים ההוליסטיים, (קרי עבודה, שכרוכה בתחזוקת-בית, שכרוכה בלימודים שכרוכים בחיים טקסיים וקהילתיים), מחליפים את המוסדות השונים אצלינו. הילד מושם במרכז, או הייחודיות של הילד המסוים שלך 'עולה' ומטופחת - כי את בדיוק מי שאמורה לעשות את זה.

יש מורים שאהיה איתם בדיאלוג, ויש כאלו שלא.

נדמה לי שהתכוונתי לזה:
הציפיה למניעת "נזק" או תסכולים או קושי מהילדים לעתים תהיה קשה מנשוא בעבורם דווקא. במקום הזה בו אנו מעמידים אותם כשהם חייבים להיות מאושרים כל הזמן, ולעבור הכל בקלות הוא מקום בלתי אפשרי אם לא אכזרי באותה מידה כמו הקיצוניות השניה. (כתב צפריר שפרון, לא אני). יש לי תחושה שזה המקום שלא מעט הורים שנתקלתי בהם באים ממנו, אני מסכימה עם צפריר שזה בעייתי. זה לא משנה בעיני אם זה בעייתי בבית או בבית הספר.
כפי שכבר ציינתי, אני לא איזה חובבת בתי ספר בעצמי, למרות שאני עובדת באחד, יחסית סביר מהרבה בחינות. מצד שני, אם הילד כבר שם, ראוי להורים ולו לראות מה הוא יכול להרויח מהמקום, כי אחרת המסר לילד הוא נוראי.

אני לא מאמינה שזה פינוק או התרכזות בילד. אני מאמינה שזה התפקיד שלי, שכך אני מקיימת דיאלוג עם הילד ומשקפת לו את ההתמודדויות שלו. אין רק דרך אחת להתמודד. לחשוק שיניים ולעשות מה שאתה לא רוצה לעשות זה חלק מהחיים - אבל אתגר גדול מזה הוא להיות אתה, עצמך, גם בתוך מכבש של לחצים.
מסכימה לגמרי. ובעיניי הדיון פה לא היה לגבי דיאלוג. להיפך, מה שב דחילו מציגה הוא דיאלוג מרשים, מלא כבוד לכל הצדדים ויש הרבה מה ללמוד ממנו (לפחות עבורי). ואולי באמת הדברים של צפריר עוזרים לעשות סדר.

אני לא מאמינה שזה פינוק או התרכזות בילד. אני מאמינה שזה התפקיד שלי, שכך אני מקיימת דיאלוג עם הילד ומשקפת לו את ההתמודדויות שלו. אין רק דרך אחת להתמודד. לחשוק שיניים ולעשות מה שאתה לא רוצה לעשות זה חלק מהחיים - אבל אתגר גדול מזה הוא להיות אתה, עצמך, גם בתוך מכבש של לחצים.
גם אני מסכימה פה מאד.

התגובה שלי למעלה היתה קצרה מדי, אבל ב דחילו כבר נסחה היטב את רוב הדברים שהתכוונתי לאמר:
כאמא אני לאל יכולה להתעלם מהדיכוי אם אני רואה שהוא משתעמם מסיפור שנכתב כדי ש'יחלצו ממנו משפטי מפתח' - ולעומת זאת מבין דקויות בעלילה מורכבת שמענינת אותו. אני יודעת את זה ומאשרת לו את מה שהוא מרגיש.
זה לא 'קשה' או 'קל' ללמוד ולעמוד במטלות - זה כפוי על הילד.
שיעור אחד יהיה ללמוד לעשות דברים שאתה לא רוצה. שיעור אחר יהיה לשאת ולתת איתם, לבחון מה חשוב ומה לא, לדעת מה חשוב לי וכו'.

אפרת,
יש בעייתיות להכניס ילד למערכת חינוכית, עם כל המשתמע ממנה ומצד שני להיות עסוק כל הזמן בלסדר לו הנחות. גם עבור הילד וגם עבור ההורה, אבל בעיקר עבור הילד.
יש הבדל בין המטלות והמשימות שהילד נתקל בהן בסביבה הטבעית שלו, לבין מטלות בית הספר, שנכפות עליו בצורה מלאכותית וסתמית. אם "מטלה" כזו לא מעניינת את הילד, אין כל סיבה שהוא יעשה אותה, ואם הוא צריך עזרה בהתמודדות עם המערכת, אין סיבה לא להגיש לו את העזרה הזאת. בכל מקרה, גם עם תמיכה של ההורים, הילד הוא זה שניצב בחזית, וסופג את הביקורת על אי-הכנת שיעורי הבית, או את הציון הנמוך במבחן שבחר לא להתכונן אליו.

רוקדת,
אני חושב שצפריר התכוון לדבריו לתת לילד להתמודד עם תוצאות הבחירות שלו (למשל אם הוא לא הכין שיעורים, לא לעשות אותם במקומו). אני לא חושב שהוא התכוון בכך שיש לכפות על הילד שיתוף פעולה עם המסגרת וכניעה לכל תכתיביה (ביחוד שלא הילד הוא שבחר את המסגרת הזאת).

רוקדת, אפרת
כנראה לא ריעננתי מזמן את הדף ולא ראיתי את העדכונים האחרונים שלכן.

חשוב שהדברים יבואו ממקום של דיאלוג אמיתי ונקי ילדים-הורים-מורים
יש חיה כזאת
@}

חשוב שהדברים יבואו ממקום של דיאלוג אמיתי ונקי ילדים-הורים-מורים.
מסכימה מאד מאד מאד.

יש הבדל בין המטלות והמשימות שהילד נתקל בהן בסביבה הטבעית שלו, לבין מטלות בית הספר, שנכפות עליו בצורה מלאכותית וסתמית. אם "מטלה" כזו לא מעניינת את הילד, אין כל סיבה שהוא יעשה אותה, ואם הוא צריך עזרה בהתמודדות עם המערכת, אין סיבה לא להגיש לו את העזרה הזאת. בכל מקרה, גם עם תמיכה של ההורים, הילד הוא זה שניצב בחזית, וסופג את הביקורת על אי-הכנת שיעורי הבית, או את הציון הנמוך במבחן שבחר לא להתכונן אליו.

כל מילה.

אני היתי צריכה לעבור סויץ' כלשהו אבל כעת נותנת גיבוי, כולל פתק למה לא יכלו להכין שיעורים וכדו'. אתגרים והתמודדויות יש להם מספיק גם אם אסדר להם כמה הנחות.

ב דחילו, אני מאד נהנית לקרוא את דברייך. אני חושבת שהם נכונים לא רק לגבי הילדים הטובים, החכמים, ש'לומדים מהאויר', אלא גם, ואולי יותר, לגבי ילדים שלא הולך להם בקלות ולכן מכבש הלחצים שלהם גדול יותר.

ב דחילו, אני מאד נהנית לקרוא את דברייך.
מצטרפת בגדול.

_ב דחילו, אני מאד נהנית לקרוא את דברייך.
מצטרפת בגדול._
גם אני.

תודה.
מונו, הילדים בטוח מתאימים לחינוך הביתי, אלו ההורים שצריכים לעבור את סף הקבלה..

כל ילד גורם לך לבחון את עצמך - האם אני מנסה לשנות אותו, לעזור לו, להקל עליו, לתמוך בו?
הבת שלי לא אוהבת ימי הולדת. את ימי ההולדת שלה היא מתכננת חודשים מראש, והיו שנים שחגגנו גם יומולדת 'וחצי'
אבל לימי הולדת של אחרים היא לא תמיד רוצה ללכת. אלא אם כן זה חבר קרוב. למי שבחנוך ביתי זה אולי נשמע מופרך,
אבל ילד בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, מוזמן להמון ימי-הולדת. לקח לי המון זמן וכמה ביקורים בימי-הלדת כדי
להבין שהיא בוחרת מה היא אוהבת ומה לא. הרבה זמן ניסיתי לדחוף אותה ללכת, להשתתף, להנות 'כולם יהיו שם, תראי איזה כיף, למה את לא רוצה'
עד שקלטתי שהיא יודעת בדיוק מה מתאים לה. זה הוריד ממני הרבה מתח ודאגה 'מה יהיה? יהיו לה קשיים', בכלל, האורינטציה הזו תמיד לעתיד -
שתסתדר בעתיד, כאיל שיש מרשם פלאים, על חשבון ההקשבה למה שיש עכשיו.

אולי זה נשמע ברור מאליו, אבל מהדברים הקטנים האלו מורכבים החיים. במקום לדאוג לעתיד שלה, שהוא בעצם לעבר שלי, אני
בועטת לעצמי ברגל ועוצרת רגע אחרי שהתחלתי להעיר לה - ומכריחה את עצמי לא להתערב. זו בחירה שלך, אהובתי.

ב דחילו, כתבת המון דברים שמעוררים אצלי המון - תודה

הילדים בטוח מתאימים לחינוך הביתי, אלו ההורים שצריכים לעבור את סף הקבלה.. נראה לי שזה משפט נורא משמעותי. ככל שחושבים על זה יותר, אני לפחות, ממש לא מבינה למה כן לשלוח אותם לבית ספר. כלומר: ברור שאין שום טעם אמיתי בזה. הבעיה היחידה היא אצלנו ההורים. לא בטוח שאנחנו מתאימים להיות הורים בחינוך ביתי, ויש כמובן גם את הסוגיה הכלכלית (למרות שבעיניי, בית ספר, עם כל החוגים שמסביב, אירועים ,ימי הולדת, הלחץ של החברה' לקנות מה שבאופנה ועוד ועוד ועוד, לא יוצא יותר זול אם לא יותר יקר ).
יש בזה המון קשיים, האם יש בי מספיק סבלנות וסובלנות ? כל ילד גורם לך לבחון את עצמך - האם אני מנסה לשנות אותו, לעזור לו, להקל עליו, לתמוך בו? זה דורש המון יכולת להיות פתוח, להבין שאתה לא יוכל לשבץ את הילד שלך במסגרות שהכנת מבעוד מועד (ויש סביבי כאלה שהחליטו שזו הרי משימת חייהם, להתאים את הילדים שלהם אליהם ומעבירים עליי ביקרות אינסופית...). להפתח לשינוי שכל ילד תובע ממך או מאפשר לך לעבור.
אולי כשמבינים שבעצם מדובר בשותפים למסע משותף, שותפים שווים (פרט להחלטות הבאמת גדולות שהם עדיין לא בשלים לקבל, ובשביל זה אתה שם, להוביל ולהנהיג), אז מצליחים להתסכל על זה ממקום אחר.

בועטת לעצמי ברגל ועוצרת רגע אחרי שהתחלתי להעיר לה - ומכריחה את עצמי לא להתערב. זו בחירה שלך, אהובתי.
אויש, כמה מוכר, וכמה יפה ניסחת את זה עבורנו

אתמול, אחרי הרבה זמן, בני הודיע שהוא לא הולך להית הספר. מה קרה? נותנים לנו לקרוא דברים לא מענינים ואחרי זה שואלים שאלות וצריך לכתוב.
הוא נראה לי מאוד עייף ומליון מחשבות התרוצצו לי בראש: תתגבר, אני אבוא בהפסקה, נדבר עם המורה, נחפש לך סיפורים שאתה אוהב. 'שום ספר בספריה לא מרתק אותי, חוץ מנרניה (אותו אני מקריאה) שיקח לי מליון שבועות לגמור'. מחשבה אחרת - יאללה, לא חייבים להיות חולים כדי להיות בבית.

מה שיצא לי בסוף הוא אוסף מבולבל של החלטות - עבדתי קצת על המחשב ונסענו יחד לראות בית ספר אחר, שמזמן סיפרתי לו עליו. שמעתי על בית ספר דמוקרטי במרחק חצי שעה נסיעה מהבית (בית הספר שלנו במרחק מאה מטרים מהבית). הוקסמתי מבית הספר - מעט שיעורי חובה וכל השאר סדנאות בחירה, שאפשר להירשם לכמה שרוצים מתוכן.

בית הספר האחר נראהלי מתאים יותר לילדי - אבל הוא לא רוצה להיפרד מחבריו. מה שמושך אותו לבית הספר הוא החברים, פינת החי ומשהו נוסף שאמר לי: 'אוהבים אותי שם'. בכל זאת אני רוצה לדבר עם המורה. בבית הספר הדמוקרטי אהבתי איך שהמנהלת פנתה ישירות אל הילד ושאלה אותו, ולי היא אמרה שבנים הרבה פעמים אוהבים לקרוא לקראת גיל 11, 12. אני מתלבטת בין להניח לו, להקשיב לו ולא לעשות כלום, לבין להיות מעורבת יותר בבית הספר.

ב דחילו - עד כמה בית הספר הנוכחי פתוח למעורבות הורים? האם יתכן שיתנו לו חומר מעניין יותר לקרוא כמו בדוגמא שנתת?
בכל מקרה, התחושה שאוהבים אותו שם ויש לו חברים נראית לי מעודדת ביותר.

לפני זמן מה הגעתי עם בתי לבית הספר, לאחר בוקר בו היא התחננה להישאר בבית ואמרתי לה שאי אפשר. מייד כשנכנסנו בשער נכנסה בתי להיסטריה כי לא הכינה שיעורים.
בהשפעת ב דחילו ואחרים באתר עשיתי איתה "אחורה פנה" וחזרנו הביתה ליום נפלא.

הבעיה היא, שכעת היא מבקשת לעתים קרובות להשאר בבית, ובדרך כלל אני עובדת ולא יכולה. חשבתי שדווקא כשפותחים אפשרות להישאר בבית, ההליכה לבית הספר נהיית קשה יותר.

אני יודעת מעצמי, ששגרת העבודה ביום יום נחמדה מאד, אך לאחר חופש בבית קשה לי מאד לחזור אליה. האם הפתיחות לא גורמת לקושי רב יותר ללכת לבית הספר ביום יום, בהנחה שחינוך ביתי אינו אופציה?

האם הפתיחות לא גורמת לקושי רב יותר ללכת לבית הספר ביום יום, בהנחה שחינוך ביתי אינו אופציה?
אני חושבת שקשה לענות על השאלה הזאת בצורה כללית, כי כל ילד עשוי להגיב בצורה אחרת, וזה גם תלוי בנסיבות הספציפיות . אם הבת שלך ממש מסרבת ללכת לבית ספר, ואם היא נכנסת להיסטריה, כפי שתיארת, בגלל שיעורי בית, אני חושבת שכדאי לך לבדוק לעומק מה קורה איתה שם.
יש הבדל משמעותי בין מצב שבו באופן כללי טוב לה בבית ספר ומידי פעם יש איזה יום צ'ופר עם אמא, לבין מצב שבו רע לה בבית ספר והיא מחפשת להימלט משם בכל הזדמנות.

אגב, אני חושבת שיהיה לך מעניין לקרוא מה כתבה אמא ל-5 בדף חינוך ביתי חופשי האם זה מתאים לנו .

הי ליאורה. בית הספר הנוכחי פתוח יחסית למעורבות של הורים ויש לנו תקשורת מצויינת, לי ולבני, עם המורה.

למחרת המקרה הלכתי לאסיפת ועד-הורים מרכזי ושמעתי תחזיות לא כל כך מעודדות על עתיד בית הספר ועתיד הכיתה שלנו בשנה הבאה. פגשתי את המורה והיא היתה מאוד גלויה איתי ואמרה שהיא לא מגיעה לתלמידים הטובים ושרק היום היא חילקה חוברת מיוחדת בחשבון, שונה מחוברות התרגילים הרגילות, והילד פרח בשיעור. בסיכומו של דבר מה שרע בבית הספר ילך ויחריף, כנראה.
אני מקשיבה לבני ומבינה ממנו שהוא ירצה לעבור לבית הספר הפתוח אם יעברו עוד חברים איתו. מאחר ובית הספר הפתוח הוא נסיוני ועלותו בחודש גבוהה יחסית, אני לא מאמינה שיהיו הרבה קופצים, למרות שאני מאמינה ביכולתי לקבץ חבורה קטנה.

הענין הוא שנראה לי שיש לו מה להרוויח ויש לו מה להפסיד ממעבר כזה. בית הספר הוא מקום המפגש של החברים ויש בו תחושת שייכות ואינטימיות. אני תוהה אם עומס הלימודים פחות או יותר מתאזן עם ריבוי החופשות, החוגים (במסגרת בית הספר), הטיולים והטקסים. עם סיום כיתה ו' בית הספר ממילא מסתיים ותהיה לו בחירה באיזה סוג של בית ספר הוא רוצה לבלות

אם ההחלטה תהיה באמת להישאר אני אדאג להיות יותר מעורבת. בקשר לחנוך ביתי, אני מרגישה שזה דבר נפלא ונכון ושגם בו יש מה להרויח ומה להפסיד. השורה התחתונה, עבורי, היא שאני חוששת להטיל על ילדי את הקשיים שנראה לי שיהיו לי בדרך כזו.

בקשר למה ששאלת, אני מסכימה עם פלונית שכדאי להפריד בין הקושי והטיפול בו לבין הדאגה מ'ניצול' הפתיחות. אני חושבת שאם על בסיס יומיומי הילד לא רוצה ללכת, (וכבר שמעתי, מאז שאני מסתובבת עם טענות כלפי בית הספר, על ילדים שמשחדים אותם בכל מיני דרכים כדי שיסכימו להגיע כל בוקר לבית הספר

) זה מחייב בדיקה.
לדעתי את מחזקת אותה כשאת משדרת לה שיש לה 'גב' חזק, שאת תמיד שם בשבילה ושאת לא מתמוטטת או מאוימת מהרגשות הקשים שקיימים אצלה (אם קיימים כאלו). אם תגיעי למסקנה שבית הספר גורם לה רק דברים קשים או שליליים - אולי תחשבי איתה ביחד על אפשרויות ובחירות, גם אם הן לא אידיאליות, ותהיה לה יותר תחושה של שליטה.

בדחילו ופלונית תודה.

בגדול אכן יש קשיים, אך לא ניתן לומר שהכל בבית הספר שלילי. מצבה שם השתפר לאחרונה. מלבד זאת, גם כשיש קושי, קל יותר להתמודד איתו כשגרה וכשיודעים שאין ברירה, לא? הרי מילדות זכור לי שבית ספר זה לא כיף וזה מה יש. כשמסתכלים על זה כך לא מנסים לשנות את המצב ומתמודדים. אוי, זה נשמע נורא. אני לא היתי מחזיקה מעמד 12 שנה בעבודה שאני סובלת בה יום יום ואין סיבה שהיא תלך יום יום במשך 12 שנה למקום שאינה רוצה ללכת אליו.

היא בקשה ביוזמתה לעבור לבית ספר אחר, ואני חושבת שגם זו תוצאה של הפתיחות שלי. יש בזה צד טוב, שמראה שהיא מנסה לשפר את מצבה. וכמובן חשש שגם שם לא תהיה מרוצה, כי בית ספר הוא בית ספר.. (אין בית ספר פתוח יותר באיזור). ואז גם תצטרך להסתגל מחדש.

אז גם אני בשלבי בירורים לגבי מעבר.

מלבד זאת, גם כשיש קושי, קל יותר להתמודד איתו כשגרה וכשיודעים שאין ברירה, לא? ליאורה, אני לא חושבת שזה נכון.... זה דווקא נשמע לי הרבה יותר מייאש ומדכא!
אוי, זה נשמע נורא בדיוק. לכן צריך כנראה לצאת מהראש של "אין ברירה" ו"ככה זה". ואם אין אופציה לחינוך ביתי, ולא חשוב מה הן הסיבות, אז צריך לשאוף למצוא פתרון אחר, כמה שיותר טוב. זה לא קל, אני יודעת.
וכל מה שאני אומרת לך כאן אני אומרת כמובן גם לעצמי. @}

שלום לבאופנים. נכנסתי לכאן בעקבות המלצה של חברה ונראה לי שאוכל להיעזר בכם לסיעור מוחות קטן.
בני המקסים עולה לכיתה א'. ילד מקסים, חכם (הגננות אפילו קוראות לו גאון), חברותי, טוב לב, רגיש ביותר, אממה - מאז שנולד לפני שש וחצי שנים לא ישב בשקט יותר משניה אחת. עוד בבטן ערך טיולי אופניים וצבר קילומטראג' רציני, וגם היום הוא מציית לחוקי האלקטרון, רגע הורדתי עיניים ובמישנהו צלצלתי למשטרה (כן, כן, גם זה קרה).
יתכן שהילד על גבול ההיפריות, האבחנה לא מעניינת אותי (ואת הרופאה שהציעה תרופות כמעט הרגתי במבט), אבל ללמוד הוא מתחיל. בית הספר שלנו נמצא מרחק הליכה מהבית. אחותו לומדת שם כבר ארבע שנים וכולנו מרוצים. הכיתות קטנות, ההורים חברים, הוא מגיע לשם עם חבריו הטובים מהגן, כל אלו סיבות מדוע אנחנו מעוניינים לשלוח אותו לבית ספר זה. מצד שני מדובר בבית ספר ממלכתי (אם כי בפירוש איכותי).
ומהי העזרה שאחפש? אני מעוניינת ליזום שיחה עם המחנכת העתידית ולבקש ממנה, בכל פעם שהילד מתחיל להפריע כי אינו מסוגל לשבת יותר ... מה לבקש? יש לכם רעיונות? לדוגמא ללכת לקלוע סלים, ללכת להאכיל את החיות בפינת החי, וכו'. אני מזכירה שהילד מחונן וכל אתגר אינטלקטואלי ישמח אותו, רק לא בצורת דפי עבודה (לדוגמא הוא ביקש שנלמד אותו שח מט). אפשר להציע גם בתי ספר אלטרנטיבייים בתל אביב, אבל אני מעדיפה קודם לנסות את השכונתי. ועוד דבר, אם יש הצעות לתזונה "מרגיעה" - בשמחה.
תודה

הי חדשה, אין לי נסיון בנושא, שמעתי שטיפול הומאופטי עוזר מאוד במקרים כאלה ומבחינת תזונה, עד שיבואו אנשים שמבינים יותר - נדמה לי שכדאי 'להוריד' שוקולד ושאר קפאין.

אני חושבת שהייתי נפגשת עם המנהלת והמורה ושואלת אותם מה הגישה שלהם, ואם יש פינת חי מבקשת אולי שברגעים שהילד לא רוצה לשבת הוא יהיה בפינת החי, יש מקומות שעובדים עם ילדים בתראפיה, ושלא ידאגו לנושא ההשלמות והלימודים. הייתי מחפשת גם פעילויות כמו תופים, אומנויות לחימה או כדורגל.

הבן שלך נשמע מקסים @}

תודה ב דחילו. אנחנו בטיפול הומאופטי, הילד בחוג כדורסל וגם שוחה בקיץ כמה שיותר. באמת אחרי יום שחיה אני מאוד רגועה ועייפה... הוא לא כל כך. כנראה שיש אנשים מאוד אנרגטיים וצריך לקבל, הבעיה היא שנראה לי שלפעמים זה קשה לו, וזה מנסיון אישי, אפשר להשתגע מחוסר שקט פנימי. נהיה יותר חכמים בעוד כארבעה חודשים

אני מעוניינת ליזום שיחה עם המחנכת העתידית
רעיון מצוין. מההכרות איתה תוכלי להחליט באיזו רמה את משתפת אותה ועד כמה היא אתכם.
מה לבקש? אם היא מבינה עניין את יכולה לשאול אותה מה היא מציעה לעשות.
ותמיד אפשר לפנות לילד ולשאול אותו מה הוא מציע.

וגם לא לשכוח שלכל ילד בכתה יש את הייחוד והמיוחדות שלו.
(-:

הבעיה היא שנראה לי שלפעמים זה קשה לו
הי חדשה, קראתי שוב את דבריך ולא כל כך ברור אם לא טוב לילד, שזה דבר אחד שכדאי להתיחס אליו בכל מקרה. אם את מתארת חוסר שקט מתמיד וחוסר יכולת לנוח ולהרגע. דבר אחר, שלא הבנתי אם אליו בלבד את מכוונת, הוא החשש מבית-הספר, שמובן אבל דורש טיפול אחר, לוא דווקא שינוי של הילד

התחלתי לקרוא קצת על שיטת משה אלבאום (וגם הולצמן אלבאום) באתר, והיא נשמעת לי מאוד מענינת, במיוחד בגלל השילוב בין חכמת הלב וחכמת הגוף @}
ב דחילו

רציתי לספר על הקושי שלנו עם ביה"ס. מבחינתי, זה נכון בי"ס הוא בייביסיטר. הילדה שלי מסיימת כיתה ב'. המחנכת מאד אוהבת, מחבקת, מנשקת. מצד שני, מי שלא עומד בציפיות (לא מכין שיעורי בית) זוכה לכעס וצעקות. כך גם ילדתי השקטה והצייתנית עברה תקופה שבה היתה קצת פחות מושלמת וגם היא חטפה על הראש. בדקתי את האפשרות של בי"ס פתוח. ביקרתי שם, שוחחתי עם המנהלת ולבסוף ויתרתי. לא מרגישה שאני מספיק חזקה לתת לילדים שלי לטייל בחצר במשך כל שנות בי"ס היסודי. ההרגשה שלי, שגם אם ילד רוצה ללמוד משהו (צריך לפעמים לדעת לקרוא, ופעולות חשבון בסיסיות לא?) הוא ייסחף לחצר עם החברים. כמו שהבנתי הורים רבים לילדים בבי"ס הזה נבהלים מחוסר ההשכלה של ילדיהם ואז לוחצים עליהם מהבית שילמדו משהו. אני מעדיפה לעמוד יחד עם ילדי כנגד ביה"ס הרגיל מאשר להיות נגדם בביה"ס הפתוח. בינתיים שוחחתי עם המנהלת של ביה"ס הרגיל (הנוכחי) והבהרתי את עמדתי שאני לא מוכנה שהילדה שלי תפחד לבוא לביה"ס. אם יש צורך בענישה על אי הכנת שיעורי בית, שמצידי המורה תוריד לה ציון בתעודה (ביג דיל...) אבל לא תצעק עליה.

אני מעדיפה לעמוד יחד עם ילדי כנגד ביה"ס הרגיל מאשר להיות נגדם בביה"ס הפתוח.
אביטל,
לעמוד כנגד ביה"ס של ילדייך, זה אומר להיות נגד ילדייך.

לא מרגישה שאני מספיק חזקה לתת לילדים שלי לטייל בחצר במשך כל שנות בי"ס היסודי
'לא מספיק חזקה' זה אומר עדיין שבוייה באמונות הישנות שלך? בתפישה הרווחת?
תשוטטי עמוק לתוך האתר הזה ותתחזקי לך.

כמו שהבנתי הורים רבים לילדים בבי"ס הזה (הפתוח) נבהלים מחוסר ההשכלה של ילדיהם ואז לוחצים עליהם מהבית שילמדו משהו.
את לא חייבת להיות אחת מההורים הרבים הללו. את יכולה להתחיל להמציא מודל חדש בסביבה שלך שיעזור ל הורים רבים אחרים בעתיד לפתוח את הראש ולהשתחרר ממוסכמות מעכבות.

כתבתי כאן כמה מילים בשעות הצהריים. לאן הן נעלמו? מי ערך? אולי זה לא בדיוק התאים לרוח האתר? אם נדמה את "באופן" לדת, אולי אני לא מספיק דתיה?

אביטל,
לא מופיע שום דבר בגרסאות הקודמות של הדף (את יכולה לראות בעצמך). אני גם לא זוכרת שראיתי משהו. מה שאולי קרה זה כשל טכני: לפעמים מוסיפים הודעה בדיוק כשמישהו עורך את הדף (נגיד מתקן שגיאת כתיב או משהו כזה) ואז ההודעה "נדרסת". כלומר לא מופיעה, למרות שלחצת הוסף לדף. מבאס, אני יודעת, כי לא ניתן לשחזר את זה.
אני מניחה שזה מה שקרה.
בענייני רוח האתר, אין כאן משטרת מחשבות וכל אחד מוזמן לתרום מדעותיו, וודאי באמצע דיון שמתנהל כעת. מה שאני מנסה לומר, לא נשמע לי הגיוני שמישהו היה מוחק את דברייך (בהנחה שהם לא פגעו באף אחד וכו').
בענייני הסיבות שמאחורי מחיקות את יכולה לקרוא עוד ב- הגזמתם עם המחיקות ו- מאבקי עריכה.

ולענייננו, נשמח אם תשחזרי את דברייך.

מה כתבת?

אם נדמה את "באופן" לדת, אולי אני לא מספיק דתיה?
אין שום דרישות קבלה או עמידה בקריטריונים כדי לכתוב באתר.
את יותר ממוזמנת להמשיך את השיחה כאן. @}

אביטל, גם אני אשמח לקרוא את דבריך (ואשמח אם תמחקי את ההערה שלך, אבל זו החלטה שלך).

אם בית הספר הוא בייביסיטר ואין לך ציפיות לימודיות ממנו - למה בעצם לא להעביר לבייביסיטר שפועל יותר קרוב לרוח שלך? יש מאמר מאוד מענין, ראיון יותר נכון, בגליון באופן טבעי האחרון של מאיה מ עם יזמת ומנהלת בית הספר הפתוח ברחובות, נירה עפרוני. בסוף הראיון היא נשאלת אם לדעתה כל ילד מתאים לחינוך חופשי והתשובה שלה היא שכן, ממש כמו שכל ילד ראוי ומתאים לאהבה.

יכול להיות שאם היתה מין 'ליגה' של 'הדרכים הטובות ביותר' - חנוך ביתי וחנוך פתוח היו המובילים. לא סביר, בעיני, שילד בריא וסקרן שניתנת לו ההזדמנות לחוות תחומים שונים ועולמות שונים - יבלה כל היום בחצר, ואם כן יש לו כנראה עולם פנימי מאוד עשיר או כישורים חברתיים מפותחים במיוחד. באותה מידה לא נראה לי שילד שמכבדים אותו, מתיחסים להערות שלו ולרגשות שלו, מטפלים בתלונות שלו ברצינות ולא מבטלים אותן כי 'המורה והמנהלת אמרו' - יבחר דוקא במסר של המוסד החנוכי ('אתה כזה כזה וכזה') ולא בזה של משפחתו. אבל חבל לדעתי להעמיד את שתי הדרכים זו מול זו. מה ש'הכי טוב' תיאורטית, לוא דוקא רלונטי לך ולמשפחה שלך. בשבילי, למשל, המכלול חשוב יותר - איפה הכי 'זורם' לי.

אם נניח לרגע את ההשואה בין בית ספר אחד לשני וננסה לראות מה טוב ביותר לבתך בסיטואציה הזו - לדעתי את מחזקת אותה במסר שאת מעבירה לה בצורה ישירה ודרך המערכת. המלחמה היא לא במערכת, 'המערכה' היא במסר לילדה שלך.

טוב, אנסה לשחזר. כתבתי למי שלא יודע שיש לי כבר ילד אחד בבית ולא בשום בי"ס. ואם שאר ילדי במסגרת רגילה, ואני בודקת אופציה של בי"ס פתוח, אין לי צורך כמו שאמרה שמים וארץ
תשוטטי עמוק לתוך האתר הזה ותתחזקי לך. מה שאני מספרת כאן זה את המחשבות והלבטים שלי. זה אומר שאני חושבת ולא זקוקה לשוטט באתר כדי להיסחף. באשר לבעיה שראיתי בבי"ס הפתוח, ראיתי שממש כל הילדים עסוקים בלהיות בחוץ ולי זה נראה כמו מקרה הפוך של לחץ חברתי. אם בבי"ס רגיל הנורמלי הוא להיות "תלמיד טוב" ולהיכנס לשיעור, אז כאן הנורמלי הוא לטייל או לשחק בחוץ ומי שסתם בא לו ללמוד נגיד חשבון, נחשב למוזר. זה לא נראה לי כמו חופש ללמוד. האידיאלי בעיני הוא משהו באמצע, לתת לילד לבחור מה הוא רוצה ללמוד ולעודד אותו לכך ובשום אופן לא ליצור אוירת לחץ ופחד. כזה בי"ס בסביבה שלי אין.
אם לא נראית לכם ההערה הקודמת שלי אתם מוזמנים למחוק.

ולענייננו, התמיכה בילדי בית הספר: אני חושבת שאם אצליח ע"י שיחות עם מורות והמנהלת למנוע מילדי את שיטת ההפחדות, עדיין ביה"ס השכונתי הרגיל עדיף בעיני מהפתוח (והרחוק). הכי טוב כמובן שאני אלמד אותם, גם הילדה שלי אמרה לי כמה פעמים "הלוואי שאת היית המורה שלי" אבל כלכלית זה לא כ"כ אפשרי מה גם שאני עובדת משרה חלקית ונמצאת עם ילדי מיד כשהם חוזרים מהמסגרות בצהריים. כל עוד הילד מצליח להיות "בסדר" בביה"ס הרגיל מבחינה חברתית, לימודית וגם מצליח להראות שהוא "שווה" משהו בספורט או אמנות, כל עוד הילד חווה הצלחות אשאיר אותו בבי"ס הרגיל (יש לי עוד ילד שעולה לכיתה א') ברגע שילד חווה בעיקר כשלונות אשנה לו את המסגרת, כך עשיתי לבני הבכור.

כל עוד הילד חווה הצלחות אשאיר אותו בבי"ס הרגיל (יש לי עוד ילד שעולה לכיתה א') ברגע שילד חווה בעיקר כשלונות אשנה לו את המסגרת, כך עשיתי לבני הבכור.

אביטל, אודה אם תוכלי לפרט - האם הוצאת את הילד הבכור ממסגרת או שהעברת אותו למסגרת אחרת?

(גם אני מהמתלבטות)

ליאורה, בני הבכור כיום בן 14.5 הוצאתי אותו לפני שנה כשהבנתי שבי"ס גורם לו סבל רב בשל לקויי למידה רבים. למזלינו יש לו "עור של פיל" והוא עדיין מאמין בעצמו. הוא לומד בקורס למבוגרים תלת מימד ואנימציה ממוחשבת ונעזר במידע מהאינטרנט כדי להגיע לרמה גבוהה בהרבה ממה שהקורס מציע.

למזלינו יש לו "עור של פיל"

אכן, מזל! אני מניחה שהוא גם מקבל תמיכה רצינית בבית אם הוא עדיין מאמין בעצמו לאחר חוויות שליליות כל כך מבית הספר, וזה נהדר.

אני חושדת שלבת שלי (ביסודי) יש איזו שהיא איטיות בהבנה לפעמים, שהיום קוראים לה קושי בריכוז אם אני לא טועה. לפעמים היא פשוט לא קולטת הסברים, ופעמים אחרות היא קולטת מייד. כמובן שזה תלוי באופן ההסבר, במצב הרוח שלה ובעוד הרבה גורמים.
מדובר בד"כ בהבנת נושאים שלא מעניינים אותה. אם הנושא מעניין אותה - בד"כ אין לה שום בעיית קליטה. אך רוב הנושאים בבית הספר לא מעניינים אותה, לפחות לא באופן העברתם..
היא נסגרת גם בנושאים שהיא מתעניינת בהם אחרי כמה ניסיונות הבנה שלא צולחים בידה, ואז בכלל אין עם מי לדבר.

אני מרגישה שהיא צריכה לעבוד קשה (וגם אני..) כדי לקבל ציונים סבירים, מעבר למקובל בגיל הזה. וגם אם היא יודעת את החומר - תמיד יהיו טעויות במבחן שנובעות מחוסר תשומת לב, מחוסר ריכוז, וכדו'. (כשאני שואלת אותה בבית את אותן שאלות מהמבחן היא לפעמים יודעת את התשובה).

נראה לי שהיא מתאימה כמו כפפה לחינוך ביתי, ושבגלל שהיא צריכה כל כך להתאמץ בהבנת השיעורים, הכנת שיעורי בית ולימוד למבחנים - לא נשארת בה יותר מדי סקרנות. כרגע זה לא על הפרק.

בקיצור , רציתי לשאול: מה דעתכם - האם כדאי לעשות לה איזה שהוא אבחון, לתייג אותה כבעלת קושי בריכוז או שטות כזו, כדי לקבל הקלה בבחינות, שיעורי עזר וכו'?
יתרונות: אולי יוריד ממני קצת עבודה - כיום אני צריכה לשבת איתה שעות על מה שלמדה בכיתה כי הרבה פעמים היא לא מבינה, אולי גם לה יהיה קל יותר אם לדוגמא יבחנו אותה בעל פה, או הקלה דומה.
חסרונות: תיוג כלקוית למידה יכול להשפיע עליה - אולי תלמד פחות בתואנה שהיא לא יכולה להבין, שהרי יש לה "בעיה".
אני מתלבטת אם תיוג כזה יעזור לה (כך תבין למה היא איטית בהבנה לעתים ביחס לאחרים? עד כמה שאני קולטת אין לה בד"כ בעיה עם זה) או יפריע.

המצב היום: היא מאמינה בעצמה, מאמינה בחכמתה, לא מתביישת לבקש מהמורה להסביר כמה פעמים שצריך אם לא ברור לה משהו, משתתפת בשיעורים, ציונים נמוכים יחסית.
ומקסימה במיוחד

.

תודה!

הבעיה היחידה זה הציונים? אם כן אז אפשר להרגע -- הציונים הם חסרי חשיבות. אם היא תרצה פעם להשיג ציונים גבוהים, אני בטוחה שהיא תמצא דרך ללמוד למבחנים ולהצליח.

עירית_לוי

יש לי תחושה שתיוג כזה רק יפריע.
בין השאר מכיוון שהוא יעצים את החשיבות שניתנת לציונים.
תיוג בעצם מוסר לה את המסר: "אנחנו מכריזים עלייך ככזאת וכזאת על מנת שתקבלי הקלות וכדי ש תשיגי ציונים גבוהים יותר".

אני מסכימה עם יונת: הציונים הם חסרי חשיבות. , וגם אם בבית הספר נותנים להם להם חשיבות, אפשר בבית לתקן את המסר הקלוקל, ולהתייחס אליה כמי שהיא, כאדם שהיא, ולא באמצעות ציון או מספר.

מה הילדה חושבת על זה?

מה הילדה חושבת על זה?
בינתיים אני לא משתפת אותה בהתלבטות בכלל. זה בעצם חלק מההתלבטות, אם לשים את הדברים על השולחן. היא מודעת לכך שקשה לה להתרכז, ואומרת את זה.

הבעיה היחידה זה הציונים? אם כן אז אפשר להרגע.
יונת - אני לא דואגת לציונים (משתדלת לפחות

)אלא בעיקר לידע -
לדוגמא, בהבנת הנקרא היא הוציאה ציון גרוע מאד. ראיתי שהיא הבינה מה שקראה, אך ענתה מהראש שלה במקום לתת תשובות שנמצאות בטקסט. אז אני לא דואגת.(שוב - אולי קצת דואגת אך עובדת על עצמי לא לדאוג! קשה לשנות התייחסות לציונים ב 180 מעלות מההתייחסות במשפחת המוצא..)
אבל מה לגבי מתמטיקה -
החשש הוא מאי ההבנה שלה. אם היא לא ממש מבינה את הבסיס, היא עשויה להתקשות מאד כשכן תרצה להוציא ציונים טובים. אולי באבחון יתנו לי כלים לטפל בחוסר הריכוז שלה?

עוד חשש - מאיבוד האמון בעצמה להוציא ציונים טובים.

תיוג בעצם מוסר לה את המסר: "אנחנו מכריזים עלייך ככזאת וכזאת על מנת שתקבלי הקלות וכדי ש תשיגי ציונים גבוהים יותר".

מה אם אני מציגה את זה בתור פנייה לבעל מקצוע לא על מנת לקבל ציונים טובים אלא על מנת לקבל כלים להתמודד עם חוסר הריכוז?

אני כבר מרגישה יותר סדר בראש. תודה.

עירית_לוי

מה אם אני מציגה את זה בתור פנייה לבעל מקצוע לא על מנת לקבל ציונים טובים אלא על מנת לקבל כלים להתמודד עם חוסר הריכוז?

האם חוסר הריכוז מפריע גם לה? כי אם זה לא מפריע לה, אלא רק לך, אז יש סיכוי שאת מוסרת לה מסר של "משהו לא בסדר איתך וצריך לתקן אותך". את כאילו רוצה "ליישר" אותה כדי להתאים אותה למערכת. אבל אם זה מפריע גם לה והרצון להתמודד עם חוסר הריכוז בא באמת ממנה - אז אולי זאת אפשרות שכדאי לשקול.
אם את רק מציגה את הייעוץ המקצועי ככזה שנועד להתמודד עם חוסר הריכוז, אבל בעצם ברקע את חרדה לציונים - היא תקלוט את זה.

עוד חשש - מאיבוד האמון בעצמה להוציא ציונים טובים.
נראה לי שאם אתם תפסיקו למדוד אותה בציונים, גם היא לא תייחס לזה חשיבות, ואז החשש שאת מעלה לא יהיה רלוונטי

כדי להפסיק למדוד מישהו בציונים לא חייבים להפסיק ללכת לביה"ס.
כך המערכת מודדת את הילדים. אפשר לשתף פעולה עם המסרים הללו (וזה מה שקורה באופן אוטומטי ברוב המקרים), אבל אפשר גם לא.

טוב, אני מחליטה לספר את הסיפור שלנו - מיד ראשונה. (כבר יומיים מתלבטת אם להתלבט איתו כאן).
הילדים שלי הולכים לבית הספר.
לפני חודש וחצי בערך המורה של הבת שלי בכתה א' ביקשה ממני לבוא לשיחה איתה ועם הילדה. ביקשתי ממנה שנדבר קודם בלעדיה. היא סיפרה שמ. לא מקשיבה לה בשיעורים ושרה לעצמה. (ילדה מאושרת, אבל זה מפריע בכתה). היא צודקת. בחרנו שהילדה תהיה בבית הספר - יש מחיר. נפגשנו ביחד והמורה הייתה מקסימה. הסבירה למ. למה זה מפריע לה שהיא שרה לעצמה, אח"כ לקחה מחברת וביקשה ממ. שיעשו משחק תפקידים ומ. תבקש ממנה להכניס את המחברת. מ. ניסתה מס' פעמים והמורה התעלמה. ואז שאלה אותה איך הרגישה ואמרה שכך היא מרגישה. שאלה את מ. איך אפשר לעשות שבפעם הראשונה שמבקשים ממנה תכניס את הדברים. מ. אמרה שאי אפשר. והן קבעו שבפעם השנייה שמבקשים היא תכניס את הדברים לתיק.
עד כאן - נפלא. אחרי שבוע שאלתי את המורה איך הולך והיא אמרה שבסדר, רק פעם אחת הייתה צריכה להזכיר למ. את זוכרת שקבענו אחרי הפעם השנייה?
ביום שני, אני הולכת להוציא את התינוקת שלי מהמשפחתון ומתקשרת אלי המורה ומספרת שהיה משהו חריג עם מ. בכיתה. הילדים עמדו בתור עם המחברות כדי שהמורה תבדוק להם אותם ומ. עמדה ליד הדלת ונשענה על הדלת כך שהיה רעש (הדלת לא נסגרת טוב). המורה העירה לה מספר פעמים, כיוון שלא הפסיקה ביקשה ממנה לשבת במקום. אחרי שמ. לא הלכה למקום קמה ממקומה, הוליכה את מ. למקום והושיבה אותה. מ. פרצה בבכי הסטרי חסר כל פרופורציה וזרקה את עצמה על הרצפה. היו 10 דקות עד סוף השיעור וגם כשהמנקה באה היא לא רצתה לקום, אח של מ. בא לקחת אותה והמורה שאלה אותו שתי שאלות: א. אם בבית מ. עושה כל הזמן מה שהיא רוצה. ב. אם גם בבית היא זורקת את עצמה על הרצפה ולא רוצה לקום. ואז המורה סימנה למנקה וזו אמרה שהיא חייבת לנקות את הכתה ואז מ. הסכימה לצאת.
הייתי המומה מהשיחה. אמרתי שהתגובה של מ. מוזרה לי לסיטואציה שהיא מתארת, אבל אני אבדוק את הדברים עם מ. ואדבר איתה.
אני אוספת את מ. ליד הגן של הבת שלי, ביחד עם אחיה ועם עוד ילד מהכתה שלה. א.
מ. איך שראתה אותי אומרת - אמא את יודעת מה קרה היום ? המורה (אני בכוונה לא כותבת את שמה) משכה אותי מהיד וגררה אותי - וזרקה אותי על הכסא ואני בכיתי ובכלל לא היה אכפת לה שאני בוכה.
היא כמובן הייתה מאד נרגשת.
א. סיפר לי שהמורה הרימה אותה מהיד ושהיא חטפה מכה בראש כשהמורה הושיבה אותה על הכסא.

נגמר לי האוויר. אני אמשיך אחר כך.

מיכל,

מחכה להמשך.
אם היתה או לא היתה אלימות פיזית מצד המורה אולי לא נדע - בכל מקרה מה שברור הוא שהמורה לא מסתדרת עם הבת שלך, ושהקשר הזה יכול לפגוע בה רגשית. מאוד. ( לא רוצה להגיד התעללות רגשית אבל עולה במחשבתי... )
מורה כזה יכול לגמור לילד את הסקרנות והאהבה למקצוע - וזה מנסיון אישי.

מיכל,
איך אפשר לעזור לך?
המורה עשתה שימוש לרעה בכוח פיזי.
היא בפרוש עשתה דבר שאסור לה לעשות.
ברור שהמורה איבדה שליטה ולא הפעילה שיקול דעת וכל מה שניהל אותה היה שהילדה תעשה את מה שנאמר לה.

אח"כ לקחה מחברת וביקשה ממ. שיעשו משחק תפקידים
אין שום סיכוי שממשחק תפקידים כזה מ. תבין שהיא צריכה לשמוע ולפעול על פי מה שנאמר לה.
הרי מה שקורה זה שהמורה רוצה ופועלת כדי שמ. "תראה" את עמדתה. יש פה בלבול מוחלט. הרעיון הוא לגרום למורה לראות את הצרכים של מ. ולא להיפך.

מיכל - ((_))
אני מקווה שאת מערבת את המנהל/ת.
תשמרי על עצמך. זו הרגשה נוראית כשמתייחסים ככה לילדה שלך בלי שהיית שם, בלי שיכולת לעזור לה - אבל היא צריכה אותך חזקה ורגועה. היא לא עשתה שום דבר שמצדיק התנהגות כזו, גם אם התעלמה או לא שמה לב לבקשותיה של המורה, וחשוב לזכור את זה ולא לראות אותה כקורבן.

טוב אני ממשיכה. כשהגענו הבייתה ישבתי לדבר עם מ. אמרתי לה שאני לא מרשה לאף אחד להתייחס אליה באלימות וגם שאומר את זה למורתה. במקביל דיברתי איתה על הצורך שהילדים בכיתה יקשיבו למורה. התלבטתי רבות מה לעשות והחלטתי שאני לא נוקטת שום פעולה על ש:א. אני חושבת על זה טיפה יותר לעומק. ב. בעלי יחזור ונחשוב יחד. חברה שדיברתי איתה המליצה - למנהלת, לוועד הכיתה ועוד...
למחרת בבוקר הייתה לנו פגישה שנקבעה ליועצת בית הספר עוד לפני כן.
בערב החלטנו שהמסר למורה שלנו יהיה: אנחנו מאד כועסים. מבינים שהיה קושי עם ההתנהגות של מ. לא מוכנים לדרך התגובה האלימה. במקביל נדבר עם היועצת. ניסינו להתקשר למורה ולא תפסנו אותה.
בבוקר הגענו מוקדם לבית הספר, כי היה לנו חשוב לתפוס את המורה לפני שהיא נפגשת עם מ. לא רצינו להשאיר את מ. בבית ולהעצים אצלה את התחושות, מה גם שכששאלתי אותה ישירות איך היא מרגישה ואם היא עוד בכלל רוצה ללכת לבית ספר היא ענתה שכן. (זה כמובן הייתה שיחה קצת יותר עמוקה ומורכבת מהמשפט הזה).
אמרתי למורה שאני כועסת כי ברור לי שהיא הפעילה אלימות כלפי מ., וגם אם היא לא מרגישה כך, זו החוויה שהילדה שלי עברה, היא קטעה אותי והחלה להסביר שלא הייתה אלימה, ומ. לא קיבלה מכה, והיא נשארה איתה לעזור לה, לרגע הקשבתי וסטינו ואז ביקשתי שתקשיב לי קודם עד הסוף. חזרתי שוב על זה שאנחנו כועסים ורוצים שיהיה ברור שאנחנו לא מסכימים לזה ושאני מבינה שיש לה קושי בהתמודדות עם מ. ושבאמת מ. יכולה להוציא מהכלים כשהיא לא מקשיבה, וזה משהו שדורש טיפול וגם יטופל, אבל אנחנו שוללים את ההתנהגות שלה. בקיצור היא קצת הצליחה לסובב אותנו למקום של הטיפול שמ. צריכה. גם סיפרה שהיא התייעצה והיא הולכת לעשות פעילות בכיתה כי הבינה שזה משהו שקרה בכיתה, אז צריך לעבוד על זה עם כל הילדים.
התינוקת התעוררה. המשך יבוא.

היא קצת הצליחה לסובב אותנו למקום של הטיפול שמ. צריכה
אני קוראת, ומאוד עצוב לי. נראה כאילו המורה הזו לא מעוניינת לחשוב על מה שהיא עשתה, על איך היא היתה יכולה וצריכה לפעול אחרת. אני חושבת איך אפשר להחזיר אותה לזה, לפני שהיא מעבירה את כל האחריות לילדה. הרי זה מה שחשוב לך פה. אוליי כדאי לנסות לבנות איתה שיחה משותפת שבה היא תגיד לילדה שהיא מצטערת על השימוש בכוח? ואז תנסו לחשוב ביחד איך זה קרה ומה אפשר היה לשנות?

אני לא רוצה להיות בתפקיד הרעה, אבל...
לא ברור אם באמת המורה הפעילה אלימות. יכול להיות למשל שהיא אחזה בידה של מ. על מנת לעזור לה לקום, או שמ. קיבלה מכה מהשולחן כאשר התיישבה.
נראה כי המורה עמדה בפני סיטואציה לא קלה.
לדעתי התקפה על המורה תדרבן את מ. להמשיך להתנהג כך.