תמיכה בילדי בית הספר

גם סיפרה שהיא התייעצה והיא הולכת לעשות פעילות בכיתה כי הבינה שזה משהו שקרה בכיתה, אז צריך לעבוד על זה עם כל הילדים.
די ברור שהיה פה באמת משהו יוצא דופן, אם המורה הלכה להתיעץ עוד לפני שהאם הגיעה אליה, ועוד כי היא חושבת שצריך לעזור לילדים בכתה, שראו מה קרה, להתמודד עם זה בעזרת איזושהי פעילות מיוחדת.

אני ממשיכה, ותסלחו לי שבנתיים לא מגיבה למגיבים.

נפגשנו עם היועצת לשיחה. היועצת כבר ידעה מהמורה מה קרה. אמרתי שמה ששמעתי מהמורה היה מאד עדיין וסיפרתי לה את הצד של מ. הסברתי שמ. חוותה את העניין כאלימות ושכך גם אנחנו רואים את זה. היועצת ניסתה להסביר שזו לא הייתה אלימות. שהיא מכירה את המורה וזה לא הכיוון שלה. הבהרתי שאני לא מקבלת את זה, גם בעלי הבהיר שאין מקום לקבל את האמירה הזו. שאנחנו לא חושבים שהמורה פסולה והופכת להיות אדם שחור, אבל היא איבדה את העשתונות והשתמשה באלימות ואנחנו לא מוכנים לזה בשום פנים ואופן.
דיברנו על מ. ואל הדברים שצריך לעבוד איתה עליהם, ברמה של זה שהיא צריכה להקשיב למורה. דיברתי גם על זה שאם הייתה בעייה קשה איתה שהיו כבר רואים בתחילת שנה וזה לא היה צץ עכשיו ודיברתי גם על הסלמה ביחסים בינה לבין המורה מתחילת השנה - ושזה במקום של כימיה וגם שהגיע להתפוצצות שאנחנו לא מוכנים לקבל.
היועצת דיברה על זה שהמורה תעשה משהו בכיתה והיא נכונה לעבודה משותפת. סגרנו שנעשה מפגשים של היועצת + המורה + מ. + אני. (נדחפתי. היועצת לא הבינה למה אני צריכה להיות נוכחת. אתם רואים את מ. לבדה מול שתיהן? הן בנות אדם חיוביות, אבל לא מתאים לי ש"יחנכו" אותה בשתיים על אחת). אמרתי גם שהמפגש הראשון יפתח באמירה ברורה שלי למחנכת ליד מ. שאני לא אתן שינהגו כלפיה באלימות. היועצת ישר אמרה שזה ממש מיותר, כי כבר אמרנו למורה, ואמרנו למ. הסברתי לה שגם אם זה לא יהיה משמעותי בקשר של המורה עם מ. זה משמעותי בקשר שלי עם מ. וברצון שהיא תדע שהיא בטוחה ואנחנו שומרים עליה. גם בזה שהיא תהיה נכונה לשתף אותנו בכל מה שהיא צריכה גם בעתיד. היא בסוף התרצתה.
התבלבטנו איתה ביחד אם לפנות למנהלת. היא אמרה שהיא לא מבינה למה, שהיא יכולה להציג את הדברים בפני המנהלת בדיבור שבועי שיש בניהם. אחר כך אמרה שהיא בטח לא תציג את הדברים כמו שאנחנו נציג, אלא ממקום אחר. (וואלה, לא ידענו את זה - מיכל צינית לרגע). לקח לי זמן להבהיר לה שאני מתייעצת איתה אם יש ערך מוסף לפנייה למנהלת. בסוף החלטנו (די בלעדיה ואחר כך) שכרגע לא נפנה, כי המורה מאד משתפת פעולה ומבינה שהייתה לא בסדר, (אפילו שלא אומרת את זה בפה מלא) ואנחנו לא רוצים שזה ילך למקומות של נזיפה ושל יד קשה כלפיה, אלא למקום של טיפול בקשר שבינה לבין מ.
סגרנו שהיועצת תדבר עם המורה ותזמין אותי.

כשלקחתי את מ. בצהריים (עם כל הכבודה שכבר סיפרתי עליה קודם (-;) היא סיפרה שהמורה הקריאה להם את ציפור הנפש, אחר כך אמרה שאתמול נפתחה לה מגירת הכעס ועכשיו היא נעלה את המגירה וזרקה את המפתח.
א. (מהכבודה) אמר שלא הבין למה סיפרה את הסיפור, רק שקשור למ. כי היא חיבקה אותה בסוף. ומ. אמרה שזה לא קשור, אבל הסיפור היה יפה.
כל הכבוד למורה על עבודת העומק !!!

אתמול כשראיתי שלא חזרו אלי ניסיתי לתפוס את היועצת. היא לא ענתה והשארתי לה הודעה. בצהריים כשבאתי לאסוף את מ. שאלתי את המחנכת מה קורה עם הפגישה. היועצת אמרה לה שתעשה משהו בכתה עם כולם, אבל לא דיברה איתה על מפגשים עם מ. ואיתנו. המורה הייתה כולה אור וחיוכים - חיבקה את מ. אמרה לי שמ. הביאה לה ציור בהפסקה והיא שומרת אותו בתיק והוציאה אחר כבוד והראתה לנו. והכל - ירח דבש.
זה אמור לעשות לי נעים. זה הזכיר לי קצת (קצת יותר מקצת) את התסמונת של בעל מכה - עם הפרחים של אחרי. זה גרם לי להבין שאני ממש צריכה להיות עם יד על הדופק.

בערב היועצת חזרה אלי ואמרה שנוכל להפגש רק אחרי חנוכה, שהיא תקבע פגישות ותודיע לי. אמרתי שאנחנו רוצים להכות על הברזל כשהוא חם (האמת - בעלי אמר, אני ציטטתי לה לטלפון ומצטטת לכם עכשיו...). היא אמרה שזה תהליך ולא חשוב מתי מתחילים. הזכרתי לה שרצינו לדבר עם מ. והמורה ביחד - לומר שלא ניתן שיהיו אלימים כלפיה. והיא אמרה שאת זה נצטרך לעשות רק עם המורה בלעדיה. (כי לפני חנוכה כבר היא רק ביום א' נמצאית והמורה ביום חופשי). איך שהוא באותה נשימה גם אמרה שלפני חנוכה תדבר עם המורה על הפעילות שתעשה (היועצת) בתוך הכיתה. (בציניות- הן כנראה יפגשו על הירח).
בקיצור - אני לא בטוחה שנעשה את השיחה הזו עם המורה. אנחנו עוד חושבים על זה.
מה שכן ברור לי שאנחנו חייבים להיות עם יד על הדופק. גם ברור לי שהמורה הבינה באיזה שהוא מקום שלא להתעסק איתנו, שאנחנו מעורבים ולא נניח לדברים ללכת למקומות הללו. (מה שלא סותר את החלק הראשון של המשפט).

לא ברור אם באמת המורה הפעילה אלימות. יכול להיות למשל שהיא אחזה בידה של מ. על מנת לעזור לה לקום, או שמ. קיבלה מכה מהשולחן כאשר התיישבה.
הייתה אלימות. אין לי ספק.
די ברור שהיה פה באמת משהו יוצא דופן, אם המורה הלכה להתיעץ עוד לפני שהאם הגיעה אליה, ועוד כי היא חושבת שצריך לעזור לילדים בכתה, שראו מה קרה, להתמודד עם זה בעזרת איזושהי פעילות מיוחדת.
א. סיפר אח"כ לאמא שלו - שהמורה הייתה ממש רעה. סתם החוויה הסובייקטיבית של ילד שישב מהצד.
ולמען הסר ספק - אני לא חושבת שהיא אדם רע, או שהיא התכוונה לפגוע. היא איבדה את העשתונות.

הייתה אלימות. אין לי ספק.
גם לי ברור שהיתה אלימות.
אני לא הייתי שולחת אותה שוב לבית הספר עד שהיתה מתקיימת השיחה עם המורה והיא היתה שומעת את אמא שלה אומרת בפירוש ובקול שמבחינתכן (את והיא) היתה אלימות ושזאת הפעם האחרונה שזה קורה.
המורה סביר להניח כבר הבינה שעם מ. זה לא שווה את התוצאה, גם אם זה איבוד שליטה רגעי ומקרי.
אבל מ. צריכה להבין ביותר משיחה איתך , אלא במראה עיניים ומשמע אזניים שיש לה גיבוי = שלאף אחד בעולם אין רשות לנהוג בה באלימות , ומי שכן ינהג כך - יש לכך תוצאות.
שלא יווצר פתח לכך שהיא ממשיכה ללכת לבי"ס כאילו כלום.
עם מ. סביר להניח שזה לא יקרה - לפחות לא עם המורה הזאת, אבל יש גם ילדים אחרים, ואלו בדיוק המקומות שאפשר להבהיר למערכת שיש דברים שלא מקובלים נקודה.
מאוד קל למורה לקנות את הסליחה של הילד אחרי מקרה כזה בקצת התחנפות כמו זאת שתיארת (הציור והחיוכים חיבוקים). זה לא אומר שהחוויה נעלמת - היא אולי רק מודחקת.
טפלי בזה עד הסוף , אל תוותרי.
מאוד מאוד מכעיס.

מיכל,
רציתי להציג בפנייך זווית ראיה מעט אחרת.
את כמובן מוזמנת לקחת מכאן מה שמתאים לך, ומה שלא - לא.

כפי שאני רואה את זה, העלית כאן שני נושאים:

אלימות המורה.
הציפיות שיש למורה ולך מבתך.

אתחיל בראשון (הוא קצר יותר).

כתבת:
אני לא חושבת שהיא אדם רע, או שהיא התכוונה לפגוע.
מה זה משנה אם היא התכוונה לפגוע או לא? העובדה היא שהיא פגעה.
סליחה על ההשוואה אבל זה כמו שבעל מכה אומר לאשתו: "אבל אני לא רוצה לפגוע בך! תפסיקי להתנהג ככה, את גורמת לי שאני אפגע בך ואני לא רוצה!!!".

היא איבדה את העשתונות
ומה יבטיח שזה לא יקרה שוב? האם את רוצה לקחת את הסיכון שזה יקרה שוב?

בעניין: הציפיות שיש למורה ולך מבתך.

כתבת:
היא סיפרה שמ. לא מקשיבה לה בשיעורים ושרה לעצמה. (ילדה מאושרת, אבל זה מפריע בכתה). היא צודקת. בחרנו שהילדה תהיה בבית הספר - יש מחיר.
הדברים לא חייבים להיות ככה. כלומר, זה שהיא בבית ספר, עדיין לא אומר שאין לך יכולת מסוימת להשפיע על הדרך שבה יתנהגו לבתך. יש כאן דף נפלא: תמיכה בילדי בית הספר ונותן לא מעט דוגמאות לדרך שבה אפשר להתנהל אחרת גם מול בית ספר. (אגב, רצוי לדעתי להעביר את הדיון לשם, זה מתאים יותר לדף ההוא).
זה כהקדמה.

לעניין,
העובדה שהילדה שרה אומרת משהו. היא אומרת אולי שהילדה משועממת. היא אומרת אולי שמה שקורה בכיתה לא מעניין אותה. היא אומרת משהו.
לבוא ולצפות מילד לציות (וזה בעצם מה שעולה כאן) זה משהו שיש עליו מחיר. מחיר כבד מאוד. ואם הילדה נלחמת בציפייה הזו, כנראה שהציפייה הזו ממש לא מתאימה לה. והייתי מקשיבה לזה.

ולכן כשאת כותבת שאמרת למורה:
שאני מבינה שיש לה קושי בהתמודדות עם מ. ושבאמת מ. יכולה להוציא מהכלים כשהיא לא מקשיבה, וזה משהו שדורש טיפול וגם יטופל
אני חושבת לעצמי:
מה יש לטפל? מה יש לטפל בילדה שלא מקשיבה? למה זה בכלל דורש טיפול?
אולי מה שדורש טיפול זה הגישה של המורה.
אולי במקום שהיא תצפה לציות אוטומטי מבתך, תתכבד המורה ותואיל לחשוב על דרך יצירתית להתמודד עם המצב. מדובר בילדה בכיתה א'! נפש רכה שעוד לומדת את העולם...

למורה יכולות להיות כמה דרכי פעולה - ואת יכולה להנחות אותה במפורש - אם את מתחברת לזה - שזה מה שאת רוצה שייקרה:
או שתתן לה ציור לצייר, ספר לקרוא, חוברת למלא - או שתניח לה. את יכולה (לדעתי, ואולי אני נאיבית... אבל חדורת מוטיבציה

)... את יכולה להודיע, שאת לא מוכנה שיורידו הוראות כאלה לבתך, היא לא חיילת בצבא, והציפייה הזו ממנה (ילדה בת 6!) היא גדולה עליה. יש דרכים אחרות להתמודד עם הקושי (המובנה) של מורה (טובה ככל שתהיה) בכיתה עם 30 ילדים.
ואני עמדתי בכיתה עם 30 ילדים בני 6. אני יודעת. (לא, לא הייתי מורה מן המניין... עבודה סטודנטיאלית).

את מתחברת למה שאני מנסה להגיד?
(אני מקווה שאת לא מרגישה שאני מבקרת אותך, ושאני מצליחה להיות מובנת).

באופן כללי,
גם אם את שולחת את בתך לבי"ס, את יכולה להחליט עם עצמך, שיש דברים שם שהם לא מקובלים עלייך. יש לך כוח. מסוים, נכון, אבל יש לך כוח. ואת יכולה להחליט שככה זה יעבוד אצלכם.
ואת יכולה להחליט - אם את מתחברת לזה, שוב - שמערך הציפיות הבית ספרי לציות אוטומטי - הוא לא מקובל עליך. ואת יכולה לחשוב על דרכים אחרות, עבור נושאי המשרות שם - כדי להתמודד עם קשיים באופן שיהיה מקובל עליך.

באופן פרטני אני יכולה לומר לך שאני הייתי מאוד מאושרת לדעת שלבת שלי יש רצון משלה ולא כל אחד יכול בקלות לכופף אותה. הרצון העצמאי הזה נראה כחסרון כשמסתכלים עליו דרך עיניי המורה (כי הרי מפריעים לו), אבל זה יתרון אדיר לחיים, ויום אחד, אם הבת שלך תסרב לבצע בצבא פקודה בלתי חוקית בעליל - פעולה שדורשת אומץ רב, כיוון פנימי, ואמונה בעצמך ובתבונה שלך - את תעריכי את היתרון האדיר שיש לרצון העצמאי הזה שלה.
וכל ניסיון של בית הספר לקלקל את הרצון הזה, הוא רע בעיניי. כך שגם אם היא בבית ספר, את עדיין יכולה לחזק אותה (מעבר לשאר החיזוקים שאת נותנת לה) גם בהקשר הזה. אם תרצי.
(ואני חושבת שזה נפלא שלא נתת לאפשרות שבתך תשב לבד מול היועצת והמורה. זה רעיון ממש מבעית בעיניי. כל הכבוד לך).

ועוד הערה אחת:
אח של מ. בא לקחת אותה והמורה שאלה אותו שתי שאלות: א. אם בבית מ. עושה כל הזמן מה שהיא רוצה. ב. אם גם בבית היא זורקת את עצמה על הרצפה ולא רוצה לקום.
המורה הזו נשמעת לי לא חיובית לחלוטין. זה מה שהיא אמרה לבן שלך? לילד? בנוכחות בתך?
משפט משפיל ולא מכבד.
משפט שמשפיל את בתך, אתכם כהורים ומאוד מביך גם לבנך.

לסיכום, באופן אישי, לו הייתי במקומך, רק על נושא האלימות הייתי מעיפה אותה על טיל. אבל זו אני. קיצונית.

שאר הדברים, הם יותר מחשבות כלליות שלאו דווקא קשורות במורה הספציפית הזו.

אשמח לשמוע מה את חושבת.

וחשוב לי לומר,
למרות שאת בטח יודעת שאני מגיעה ממשקפי חינוך ביתי וותופשת את החינוך המוסדי כבעייתי ביותר (בלשון המעטה), אני עדיין חושבת שיש הרבה דרכים בהן ניתן לשפר את שהות הילד בבית ספר, אם זו הבחירה של משפחתו. ולכך כיוונתי בתגובה הזו שלי. @}

באופן פרטני אני יכולה לומר לך שאני הייתי מאוד מאושרת לדעת שלבת שלי יש רצון משלה ולא כל אחד יכול בקלות לכופף אותה. גמני, גמני. זה לא שהיא שרה כשהיא לא עושה כלום, משעמום. היא שרה כשהיא פותרת תרגילי חשבון ותשובות בעברית. נכון שזה נהדר ! יחד עם זה בכיתה עם עוד 30+ ילדים זה מאד מפריע. ואם בוחרים שהיא תהיה שם (וגם היא בוחרת בזה) - אז המחיר הוא לא לשיר באמצע שיעור.

וכל ניסיון של בית הספר לקלקל את הרצון הזה, הוא רע בעיניי. כך שגם אם היא בבית ספר, את עדיין יכולה לחזק אותה כך מנסים, מקווה שנצליח. בכל אופן משתדלים הכי טוב שיכולים

למרות שאת בטח יודעת שאני מגיעה ממשקפי חינוך ביתי וותופשת את החינוך המוסדי כבעייתי ביותר
כן. ואני מודה לך ומראש לכל אלו שיכתבו אחרייך ויקראו את דבריי אלו, על אי השתלחות. לא פתחתי דף נפרד לעניין, כחלק מזה שקצת חששתי מהתגובות כאן, ולא מתאים לי להיות תחת זכוכית המגדלת של מחנכי החינוך הביתי, כמו שלא בא לי להיות תחת זכוכית המגדלת של המורה. (בקטע הבקורתי של - למה בית ספר וכו'. ואני אומרת את זה למרות שהאתר הזה מאד סובלני ומקבל. זה החשש שלי ממקום שאני רוצה בו תמיכה).

היא שרה כשהיא פותרת תרגילי חשבון ותשובות בעברית. נכון שזה נהדר !

זה לא נהדר, זה סופר-סופר-נהדר!!!!
ואולי בכל זאת אפשר למצוא פתרון - למשל לסדר איזה שולחן בצד, ליד החלון, שהיא תוכל לשבת קצת יותר רחוק מהילדים אם מתחשק לה לשיר? או אפילו במסדרון אם יש שם חלון ההדגשה על החלון היא משתי סיבות - האחת - שאני חובבת חלונות, ותמיד יותר כיף לי לשבת ליד חלון, והשניה כדי שזה לא יצטייר כעונש, אלא כשדרוג מקום הישיבה. כמובן שכל פינה נעימה אחרת יכולה להתאים..

בתור נפגעת-חוסר-היכולת-של-מערכת-החינוך-להתאים-את-עצמה-למי-שאינו-מתאים-את-עצמו-לשטנץ אני חושבת שחשוב לנסות לעזור למורה למצוא פתרון שיתאים לצרכים הנהדרים של הבת שלך, בלי לדכא אותה ולהכניס אותה ל"מיטת סדום" שתהפוך אותה להיות "כמו כולם".

_כשלקחתי את מ. בצהריים (עם כל הכבודה שכבר סיפרתי עליה קודם ) היא סיפרה שהמורה הקריאה להם את ציפור הנפש, אחר כך אמרה שאתמול נפתחה לה מגירת הכעס ועכשיו היא נעלה את המגירה וזרקה את המפתח.
א. (מהכבודה) אמר שלא הבין למה סיפרה את הסיפור, רק שקשור למ. כי היא חיבקה אותה בסוף. ומ. אמרה שזה לא קשור, אבל הסיפור היה יפה.
כל הכבוד למורה על עבודת העומק !!!_
_המורה הייתה כולה אור וחיוכים - חיבקה את מ. אמרה לי שמ. הביאה לה ציור בהפסקה והיא שומרת אותו בתיק והוציאה אחר כבוד והראתה לנו. והכל - ירח דבש.
זה אמור לעשות לי נעים. זה הזכיר לי קצת (קצת יותר מקצת) את התסמונת של בעל מכה - עם הפרחים של אחרי. זה גרם לי להבין שאני ממש צריכה להיות עם יד על הדופק._

מיכל אני מצטטת ממה שכתבת. זה נשמע מצמרר. זה באמת נשמע כמו תסמונת הבעל המכה. אני, כמו שכתבה סיגל ב הייתי מעיפה אותה על טיל

עוד משהו - במקביל לכל החיבוקים/נישוקים המורה סיפרה שהיום (זה היה אתמול) מ. לא הקשיבה בשיעור כשאמרה להוציא איזה ספר והיא החליטה לא להעיר לה. אחרי כמה דקות מ. שמה לב ששאר הילדים הוציאו את הספר ופשוט הוציאה את הספר והצטרפה אליהם.

מיכל אני מצטטת ממה שכתבת. זה נשמע מצמרר. זה באמת נשמע כמו תסמונת הבעל המכה. אני, כמו שכתבה סיגל ב הייתי מעיפה אותה על טיל מה זה יעזור לי? אני אכעס אתעצבן, אעשה בלאגן - והיא תמשיך ללמד את הכיתה הזו ואת הילדה שלי. המטרה שלי היא לחבר אותה לילדה, כך שהן תוכלנה לתפקד ביחד ממקום טוב יותר. מה שלא ציינתי זה שמ. מאד אוהבת אותה. ומאד רוצה להיות בכיתה הזו ובבית הספר הזה. עצוב לי שאני צריכה להיות במתח של הצורך הזה במעקב.

מה זה יעזור לי? אני אכעס אתעצבן, אעשה בלאגן - והיא תמשיך ללמד את הכיתה הזו ואת הילדה שלי.
למה את כל כך בטוחה?
כשאני מתכוונת להעיף אותה על טיל, אני מתכוונת לומר שהמורה הזו צריכה לעוף מהכיתה, שלא לומר מבית הספר, ושאת יכולה לארגן את שאר ההורים לתמוך בך. וזה מצריך פנייה למנהלת כבר עכשיו.
ואם זה לא קורה, אז לעבור בי"ס.
אני שואלת אותך שוב, את בטוחה שאת רוצה לקחת את הסיכון שהיא לא "תאבד עשתונות" שוב?
אני שואלת אותך מהלב מיכל, לא כביקורת.

לא יודעת, אולי זה נשמע למישהו כאן קיצוני, ומה כולנו בני אדם וכולנו טועים. אני בסוג הזה של טעויות לא הייתי לוקחת צ'אנס. אין שום ערבויות לכך שזה לא יקרה שוב, מי שהכה פעם יכה שוב - אלא אם הוא עושה תהליך עמוק עם עצמו כדי לשנות זאת. הבטחה: לא אעשה זאת שוב, היא יכולה להיות נחמדה, אבל לא ריאלית.
זו ההתרשמות שלי.

מ. לא הקשיבה בשיעור כשאמרה להוציא איזה ספר והיא החליטה לא להעיר לה. _אחרי כמה דקות מ. שמה לב ששאר הילדים הוציאו את הספר ופשוט הוציאה את הספר והצטרפה אליהם.
תראי איזה יופי.
איזה יופי הבת שלך מלמדת אותה (ואולי גם אותך?

) כמה מיותרות הן ההוראות והנזיפות (מיותרות בלשון המעטה, שוב), וכמה הכל קל יותר כשנותנים פשוט לדברים לזרום עם הילד.

איזה יופי הבת שלך מלמדת אותה כבר השווצתי בה? האמת שאני גאה בה כל פעם מחדש ! (-:

איזה יופי הבת שלך מלמדת אותה
ואיזה יופי שהמורה מסוגלת ללמוד!

קראתי פעמיים את התיאור של מה שקרה (מפי מ') ואני נשבעת שאני זוכרת את התנועות האלה של מורה של הרמה והושבה על הכסה וסיבוב הגוף של הילד למקום שבו הוא אמור לשבת.
ואני לא בטוחה שאני מסוגלת לקרוא לזה אלימות. שימוש בכוח - כן. שימוש לא נאות בכוח - בהחלט.

אלימות? אני מאוד מאוד מהססת...

כן. מהזוית של הילדה - בהחלט היתה אלימות. עובדה שהיא הרגישה רע עם זה.
אבל זו לא אלימות מהסוג של בעל מכה ושל "סליחה, אני לא אעשה זאת שנית" והמברג ששוב נוחת על הראש, שזו הבטחה ריקה שאי אפשר לעמוד בה. כאן נדמה לי שזה שונה. (למה? לא יודעת. תגידי לי את)

אני לא הייתי מעיפה את המורה על טיל, עדיין. את עושה את כל מה שאת צריכה לעשות, נראה לי, והגישה שלך נהדרת.

בהצלחה עצומה לך ולבתך. נראה שאת יודעת לתווך בינה לבין המערכת, להבין מה אפשר לדרוש ומה קשה יותר. ותזכרי - גם אם ידכאו אותה קצת בבית הספר - מה שקורה בבית יותר חשוב, וזה שאת שם משמעותי מאוד לגביה. לפעמים 90% מהדיכוי הבית ספרי מאבד הרבה מתוקפו אם אפשר לקחת יומיים חופש ממנו ברשות ההורים וללכת אתם לעבודה.

כאן נדמה לי שזה שונה. (למה? לא יודעת. תגידי לי את)
אולי נדמה לך שזה שונה כי זה מזכיר איבוד עשתונות שקורה גם להורים לפעמים. לא נעים להודות, אבל יכול לקרות. אולי לא לכל אחד, אבל לחלקנו כן.
לא שחס וחלילה אני אומרת בזה שצריך לעבור בשתיקה למורה על מקרה כזה. ממש לא.
ונראה לי שמיכל צמות ובעלה עשו כל מה שצריך בעניין.

לא הייתי מעיפה את המורה על טיל, עדיין. את עושה את כל מה שאת צריכה לעשות, נראה לי, והגישה שלך נהדרת. תודה. הייתי זקוקה לתמיכה הזו. גם כשאני מרגישה שעושה כל מה שנכון לי ולמ. עדיין ספקות מתעוררות בי... תודה.

_כשאני מתכוונת להעיף אותה על טיל, אני מתכוונת לומר שהמורה הזו צריכה לעוף מהכיתה, שלא לומר מבית הספר, ושאת יכולה לארגן את שאר ההורים לתמוך בך. וזה מצריך פנייה למנהלת כבר עכשיו.
ואם זה לא קורה, אז לעבור בי"ס._
גם אני קראתי את הסיפור בעיון, ואני לא חושבת שאני מסכימה כאן עם סיגל ב (אם כי אני מסכימה עם הרבה דברים אחרים שאפרסקים כתבה בעניין).

תגובות להצעות:

עירוב המנהלת נראה לי כמו להרוג נמלה עם תותח. זה יגרום לפגיעה כזאת במורה, שהיא לא תצליח לצאת מהתחושה הרעה והקשה ביחס לבת שלכם, בזמן שכרגע היא גם למדה את הלקח וגם נושמת לרווחה שההסתבכות שלה היתה מוגבלת יחסית, כך שיש לה הרבה מרחב נפשי חיובי להתייחס למ. בחיוב גדול.
להעיף את המורה נראה לי עונש גדול מדי על מה שהיה, וגם, למען האמת - קשה עד בלתי אפשרי לביצוע (סיגל ב אולי לא מודעת למידת ההתקוממות של המערכת כשהורים מנסים לעשות דבר כזה, ולמידת אי-ההיענות של ההורים האחרים).
לעבור בי"ס? למה, יש בית ספר שבו לא יקרו דברים כאלה?

ראשית, זו נראית לי אשליה, שכל פעם שמורה מתנהג לא בסדר עוברים בית ספר וזה כביכול יפתור את הבעיה.
זה לא יפתור. הבעיה קיימת בכל בית ספר באשר הוא כי היא נובעת מעצם הציפיות של בית הספר ומעצם ההתנגשות של הציפיות האלה עם כבוד האדם וחירותו
(אני לא כותבת כאן כחינוך ביתי. אני כותבת כאחת שלמדה בבית הספר. בית הספר מעצם דרכו ומהותו דורש, זקוק ומצפה לציות ולהתנהגות נאותה לפי דרישות המורים - אני הייתי ספצית בזה. לכן, בכל בית ספר חייבים להיות מורים שיגיבו כך או אחרת בצורה פוגעת או משפילה או כוחנית כאשר ילד כלשהו, בכל גיל, הנתון למרותם, מסרב ליישר קו. זה חייב לקרות).
שנית, זה נראה לי עונש קשה למ., לעבור בית ספר. לעניין זה, המרכיב הקובע איננו מה עשתה המורה, אלא איך מ. מרגישה והאם היא בסדר עם זה עכשיו.

אני כבר יומיים מחפשת דרך לכתוב לך, מיכל צמות, שאני חושבת שאתם ההורים עשיתם כל מה שאפשר וצריך לעשות בעניין, ואני חושבת שאתם גם רואים תוצאות.
גם אני לא מרגישה שמדובר ב"מורה אלימה".
בהחלט איבוד עשתונות, ומה לעשות - הקונצפציה שלה הכתיבה לה את המסלול של "ציפיה מהילד לציות עיוור" וכעס עיוור כשזה לא קורה, וכמובן - בעייפות, עם רעש בראש מעוד שלושים ילדים, ועם הרבה פחד.
זה טוב שהפכתם בשבילה את מ. לבן אדם שראוי לכבוד.
נראה לי שהיא קלטה.
וכבר היא למדה אפשרות חדשה לטפל בתלמיד, כמורה.זה בוודאי יועיל גם לילדים אחרים בעתיד.
ובמ. היא לא תפגע יותר, גם מפני שהפחדתם אותה, וגם מפני שהחזרתם אותה לעשתונותיה.
אני לגמרי מסכימה שלא היה צריך ללכת למנהלת ולא להמשיך עם הסיפור הזה של "אלימות". גם המורה היא בן אדם. היא עשתה שגיאה, אבל אם מכריחים אותה לשלם על השגיאה הזאת מעל ומעבר, בכל מיני נזקים בלתי הפיכים למשרתה ולדימויה, זה עלול להזיק יותר מאשר להועיל.
אני חושבת שהתנהגתם בדרך הטובה ביותר, וכל הכבוד גם למ. על שהיא מה שהיא, ועל שבחרה לה הורים אוהבים ותומכים.

לעבור בי"ס? למה, יש בית ספר שבו לא יקרו דברים כאלה?
פה חשוב לי להבהיר, שזה שונה מההצעה לעבור גן כשקורים דברים דומים בגן.
רוב הגנים מבוססים על גננת אחת. לכן, כשאותה גננת פוגעת בילד, זו סיבה טובה לחפש גן עם גננת אחרת.
לא כך בית הספר.

אני חושבת שהתנהגתם בדרך הטובה ביותר, וכל הכבוד גם למ. על שהיא מה שהיא, ועל שבחרה לה הורים אוהבים ותומכים.
תודה.
עירוב המנהלת נראה לי כמו להרוג נמלה עם תותח דימוי גדול ! מסכימה עם כל דברייך.

_פה חשוב לי להבהיר, שזה שונה מההצעה לעבור גן כשקורים דברים דומים בגן.
רוב הגנים מבוססים על גננת אחת. לכן, כשאותה גננת פוגעת בילד, זו סיבה טובה לחפש גן עם גננת אחרת.
לא כך בית הספר._ גם הדברים הללו מאד נכונים. בגן גם הרבה יותר קשה להיות במקום ששם לב ושומר, גם כי בדרך כלל זה גננת ועוזרת שמגנות זו על זו וגם כי הילדים הרבה פחות ורבלים ומשתפים - גם הם עשויים לשכוח עד סוף היום את מה שקרה בבוקר. לכן באמת כשיודעים שיש פגיעה הרצוי (בעיני) זה למצוא מקום אחר, שחשים שאפשר לסמוך בו יותר על הצוות העובד בהתייחסות מכבדת ומעריכה לילדים.

בשמת, תודה על דברייך.

בשמת,
(כרגיל

) היטבת לנסח ושכנעת אותי.
הדברים שלך מאוד הגיוניים ובאמת עושים הרבה שכל.

אבל זהו - שבמקרה שלי, הם עושים רק שכל. פה זה נעצר.
כי הבטן שלי - מדגישה: הבטן שלי, ורק שלי, לא טענה לאיזו אמת נחרצת - הבטן שלי עדיין אומרת לי, שלו זו היתה בתי, הייתי מתקשה - מאוד מתקשה - לחשוב שאני משאירה את בתי עם מורה שיכולה לאבד עשתונות. הייתי מפחדת לקחת את הסיכון שזה עלול לקרות שוב.
אז נכון, את צודקת זה יכול לקרות לכל מורה, כולנו בני אדם, וזה עדיין לא עושה אותה לאדם רע בהגדרה. איבוד עשתונות זה משהו שקורה. צודקת.
ובכל זאת, - וכנראה שזו דוגמא קטנה לאחת מהסיבות הרבות, שבגללן אני בוחרת להשאיר את נושא חינוך ילדי אצלי ולא לסמוך על אחרים בעניין הזה - בכל זאת, גם אם אני מייחסת את כל טוהר הכוונות, וכל יכולת הפקת הלקחים של המורה, וכל יכולותיה המרשימות לשלוט בעצמה וללמוד מהסיטואציה - לי, רגשית, היה קשה לסמוך על כך שדברים לא יקרו שוב, וכנראה שהייתי חוששת מאוד להשאיר את בתי עם אותה מורה.

מה זה אומר?
נכון, יש כל המחירים שציינת, הקושי להתקומם מול מערכת, הקושי לארגן עוד הורים (אני דווקא מודעת לקשיים האלה, הם פשוט לא מרתיעים אותי), הקושי לילדה לעבור בי"ס אם שום דבר אחר לא עוזר (אני מודה, זה באמת פתרון קיצוני מאוד מאוד מאוד, אפילו בשבילי

) -
ועדיין ועדיין ועדיין, הסיכוי שזה יקרה שוב... אותי זה היה מלחיץ.

אז שוב, זו הפרספקטיבה האישית הצרה שלי שמבוססת על מי שאני ועל ניסיון חיי. ובאמת ניכר שמיכל ובן זוגה עשו כל מה שאפשר וצריך כדי שדברים יהיו אחרת, ובינתיים זה באמת מוכיח את עצמו. (שלא לדבר על התמיכה הנהדרת שבתם קבלה מהם

).

גם אני לא מרגישה שמדובר ב"מורה אלימה".
אני כנראה מרגישה אחרת.
וזה לא שאני בטוחה שהיא מורה "אלימה". אבל אני לא יודעת לומר שהיא לא.

בכל אופן, מה שחשוב זה שמיכל ובן זוגה עם היד על הדופק (וזה באמת לא קל מיכל

), ושהילדה זכתה בהורים שמגבים אותה בסיטואציה לא פשוטה מול המערכת.
וזה לא טריוויאלי בכלל.

גם אני חייבת לכתוב על ההערכה והעניים שהמעשים ודרך ההתמודדות שלכם, מיכל צמות , עם כל המקרה.

קל מאד לרוץ למעשים אימפולסיביים ולקחת את הכל לקיצוניות. אני חושבת שהדרך שלכם גם נותנת שיעור מאד חשוב לילדים שלכם על איך מתמודדים כשדברים קצת יוצאים מהמסלול. איך לא מאבדים עשתונות. איך מזהים מהי באמת המטרה שלכם מהתהליך ומכווננים את כל התהליך אל המטרה הזו.

אני, באופן אישי, כאחת שנוטה לתגובה ישירה מהבטן, שמובילה, הרבה פעמים, לחרטה וכו', למדתי הרבה מכם. תודה

אני חושבת שהתנהגתם בדרך הטובה ביותר, וכל הכבוד גם למ. על שהיא מה שהיא, ועל שבחרה לה הורים אוהבים ותומכים.
@} גמני

"עושים ביהס למערכת החינוך

אני חושבת שהדרך שלכם גם נותנת שיעור מאד חשוב לילדים שלכם על איך מתמודדים כשדברים קצת יוצאים מהמסלול. איך לא מאבדים עשתונות. איך מזהים מהי באמת המטרה שלכם מהתהליך ומכווננים את כל התהליך אל המטרה הזו. וואלה. מרוב מעורבות לא חשבתי על האספקט הזה. הארת את עיני. (בפן החיובי של הארה) תודה.@}.

הייתה לנו היום פגישה ראשונה עם המורה והיועצת. והיה... נו, איך להגדיר את זה - לא משהו. הייתה פגישה ניחוחה ורגועה. אני אמרתי שלא נרשה גילוי אלימות כלפי מאי, אבל רוב הפגישה התמקדה במה שמאי עושה לא בסדר ולמורה היה עוד דברים להוסיף, כמו איזה קטע טיפשי שבחנוכה עשו איזו יצירה ובסוף היא חילקה סביבונים עם הפתעות והיה רעש, אז מאי סתמה את האזניים ולא שמעה שהיא מזמינה לקחת סביבונים. ואחר כך היום בכיתה (אחרי שבוע חופש!) היא שאלה בכיתה מי לא קיבל סביבון ומאי לא ענתה. אז היא לא קיבלה את הסביבון. והיא נתנה את זה בתור דוגמא לחוסר קשב של מאי... אחר כך עשו מן טבלה כזו שבשיעור שמאי לא שרה ועונה למורה כשהיא שואלת אותה היא מקבלת סמיילי. ואחרי שבוע שבו כל יום ברוב השיעורים יש סמיילי היא מקבלת הפתעה.
ההפתעה שלי הייתה שהיועצת לא שמה דגש גם על המקום של המורה והתנהגותה (אם לא הייתי אומרת זה לא היה מוזכר). וזה היה יותר כמו התקפה מרוכזת כזו. וכל הזמן מאי עברה לשבת עלי ורצתה חיבוקים ונישוקים. (הגנה) ואני כבר ראיתי אותם בעיניים - "ילדה עם חוסר גבולות". ומרגישה שלא הייתי מספיק שם בשבילה. (מזל שלא הייתה לבד מול שתיהן).
השארתי ליועצת הודעה שתחזור אלי. אני מתכוונת לומר לה שאני מאוכזבת מהשיחה ומזה שלא הוזכר הצד של המורה ומה היא אמורה לעשות - כמו להתייחס בכבוד ולהתנצל על הדרך שבה נהגה.
אני עצובה שלא הבנתי במקום ולא חתכתי (לא רציתי ליד מאי להגיד דברים קשים למורה שהיא צריכה להמשיך להיות איתה בקשר יומיומי, אבל כן הייתי צריכה להגיד משהו).
מסיימת עם דמעות בעיניים. אוף!

מיכל הי!
קראתי בעיון רב, לאחר שאיבדתי את הדף בעקבות המעבר מהדף המעצבן.
קודם כל נפל לי האסימון שמיכל מהדף של הרשויות ומיכל מפה זה אותה מיכל. אז שלום שוב

.
אתחיל מהסוף. נדמה לי שעושים על הילדה עליהום. לא מבינה למה זה לא בסדר שמאי בהתחלה לא שמעה ואח"כ לא התיחסה לכך שהיא חילקה סביבונים. זאת אמורה להיות בעיה של מאי, לא של המורה. אני מרגישה שמנסים לישר לך את הילדה לפי סרגל מאוד- מאוד ישר שלא נותן לסטות ימינה או שמאלה במילימטר. אולי זאת התגובה של המורה+ היועצת למה שקרה אז. במקום להודות בטעות מסתערים על הילדה כדי להוכיח שזאת היא "הלא בסדר".
אני מבינה שקשה לך מאוד ואת מרגישה חסרת אונים מול המתקפה החזיתית. קבלי חיבוק

לגבי מה שכתבו בשמת ואפרסקים- למדתי הרבה מבשמת, אבל תחושת הבטן שלי עם סיגל ב. המחשבה על הפגיעה שהילדה עברה בלתי נסבלת. אני זזה באי נוחות רק מלחשוב על מה שהיא עברה שם בחדר עם המורה. בטח יבואו חכמים ומנוסים ממני ויגידו לך את דעתם היותר מלומדת, אבל לתחושתי, אם אני הייתי במקומך, הייתי מעבירה אותה לבית- ספר אחר. למקום סובלני יותר, שמקבל ילדה שלא תמיד מתיישרת לפי "כולם", ששרה בשיעור, שאם היא שכחה/ לא שמעה שמחלקים סביבון, מקסימום תזכר אחר- כך או תראה אצל חברים ותבוא בהפסקה למורה לקבל את שלה. אין לי ילדים גדולים אני לא מבססת את מה שכתבתי על שום דבר מוכח, מדעי ובדוק. אולי אני טועה, מי יודע? אולי כשהבת שלי תהיה בגילה של מאי אחשוב אחרת? קבלי חיבוק גדול.
ממשיכה להקשיב

חייבת להגיד עוד משהו- אני ממש נסערת מהסיפור של מאי!
הצורה שבה כתבת את זה גרמה לי להרגיש לרגע ילדה קטנה וחסרת אונים מול המערכת.
איזה מזל שיש לה אמא כמוך, שתומכת בה, שלא נתנה לה להיות שם לבד בחדר מול המורה והיועצת שבוחנות כל תנועה שלה תחת זכוכית מגדלת כאילו שהיא עברינית מדופלמת. אוווף אחד גדול!

עדכונים ... עדכונים....
דיברתי עם היועצת. אמרתי שאני מאוכזבת שלא עלה העניין של המורה וכמובן שהיא אמרה - אבל את אמרת, ואמרת יפה וזה הספיק... אמרתי שבעיני זה לא הספיק. אחר כך שאלתי מה החלק של המורה בכל הסיפור - מה היא עושה. והיועצת עונה לי - היא הביאה הרבה רעיונות - שתכינו עוגה לכיתה, שמאי תארח את הסרט הבא בביתה, שתכנסי ותעשי שוב הפעלה בכיתה (עשיתי בתחילת השנה) - שמתם לב? אלו הדברים שהמורה עושה.... אמרתי לה שכל מה שהיא אומרת זה אני - איפה החלק של המורה? לא קיבלתי על זה תשובה רק הרבה התחמקויות והתנסחויות ריקות מתוכן. אמרתי לה שאני מבינה שהיא בתפקיד המגשרת ביננו לבין המורה וכשהיא התלהבה ואמרה - כן, כן בדיוק ! אז אמרתי שכרגע אני מרגישה שהיא במתרס של המורה ולא איתנו וגם לא ניטרלית. ושאני מבקשת שיחה נוספת - שדילגנו על שלב וישר דיברנו עם מאי ועם המורה, בלי לעשות שיחה משולשת עם היועצת והמורה בנפרד עם ההורים, על המשתמע מכל העניין וכשאפשר להגיד את הדברים בצורה ברורה בלי מאי. בקיצור - קבענו בסוף פגישה כזו לשבוע הבא. (בפחדנותה הטילה עלי להגיד למורה והסכמתי, כי הבנתי שכבר אין לי כח ולא ברור שיש לי עם מי לדבר).

אתמול בצהרים תופסת אותי אמא מהכתה ומספרת לי שהיום (חמישי) הולכת להיות ישיבת ועד (אני גם בועד - לא עדכנו אותי בזמן) על הנושא הזה. ההורים (בלי ידיעתנו) ארגנו שיחה עם המורה על האלימות שהיא מפעילה בכיתה - זה עלה דרך המקרה שהיה עם מאי. מסתבר שילדים חזרו הביתה אחרי המקרה הזה מזועזעים וכמה אמהות השווה פרטים ביניהן ובמקביל נכחו בכמה סיטואציות שהמורה צעקה בכיתה והחליטו שצריך לשים קץ לעניין. (אני בשוק א. מזה שאף אחת מההאמהות הללו לא דיברה איתי וב. מזה שבאמת הם מנסים לעשות מעשה).
במקביל מאי מספרת שביומיים האחרונים המורה לא צועקת בכיתה - היא אמרה להם שהיא לא צועקת יותר - וכשיש רעש היא יושבת ומחכה שיהיה שקט בכיתה.
באופן אבסורדי - נראה לי שזה מלחיץ את מאי יותר - כי ביומיים האחרונים היא חזרה להרטיב (אחרי 3 וחצי שנים בלי פספוסים!!!! היא בת 6 וחצי.... ).
משהו נוסף שהלחיץ אותי - שהילדים רואים את מאי כלא בסדר וכחצופה ולכן המורה כעסה עליה. (יש עוד כמה ילדים "חצופים" כאלה בכיתה שכנראה המורה כועסת עליהם באופן רציף).
עכשיו אני לא לגמרי בטוחה מה לעשות. ברור לי שמאי לא צריכה להיות במרכז הדיון הזה וגם הבהרתי את זה לחלק מהאמהות של הועד. (הבוקר דחו את הפגישה ליום שני, כי המורה לא יכולה להגיע - גם אני הייתי מתקשה במקומה להגיע לסיטואציה הזו, כך שתהיה לי הזדמנות להבהיר את זה הלאה). אין לי בעיה שידברו על זה שהיה אירוע אלים, אבל שלא יעיזו להתחיל לנתח לי את הילדה (הספיק לי לגמרי!!!!). אני מתכוונת לומר שם שאני מתנגדת לצעקות ולאלימות בכיתה ושאם זה לא יפסק נצטרך לנקות צעדים - וגם שהעניין עם מאי בתהליך של טיפול עם המורה - שאנחנו עם היד על הדופק ונמשיך להיות (מהמקום שלה - שתדע ותפנים וכן- גם שתפחד על התחת שלה) שאנחנו בתהליך חיובי לפתרון הבעיה ועובדים בשיתוף פעולה ושהנה אפשר לראות שהיא משתפת פעולה איתנו (מהמקום שלה - ועכשיו היא תצטרך להוכיח לכולם כמה היא מצליחה עם מאי).
ואני מקווה שאני בזה גם אצליח למצוא את שביל הזהב בשביל הבת שלי - וגם לא אחטא לילדים אחרים.

(אני לא מאמינה שיש לנו את הכח להעיף אותה. אני כן מאמינה שהיא נקמנית ולא רוצה שזה יהיה מול הבת שלי).
הציעו לי אתמול לנסות להעביר את מאי כיתה - ללכת למנהלת ולהגיד - למורה יש קשיים, לבת שלי יש קשיים - בואי נפריד את הקשיים אחד מהשני.
איזה התלבטות. כמה בלאגן. מזל שיש אוטוטו שבת לנקות את הראש (לגרד ולשבור אותו מבפנים) ולהשקיע מחשבה קצת בנחת כשמאי לא בתוך הקלחת.

אם יש למישהו הערות / הארות / תובנות - אני אשמח לשמוע.

_גם אני לא מרגישה שמדובר ב"מורה אלימה".
אני כנראה מרגישה אחרת.
וזה לא שאני בטוחה שהיא מורה "אלימה". אבל אני לא יודעת לומר שהיא לא._
עצוב - גם אני כבר לא בטוחה... )-:.

אוי, מיכל, זה נשמע כל-כך קשה. אין לי דברי חכמה להוסיף, רק מחזיקה אצבעות שהעניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. ובמהרה.

אוי, מיכל, זה נשמע כל-כך קשה.

הרעיון של כל ההורים או הועד מול המורה נראה לי הרבה יותר נכון, כי כמו שכתבת להוציא את הפוקוס ממאי זה חשוב מאוד. היא לא בעייתית! אם המורה לא יודעת להסתדר עם ילד חזק שהולך בדרכו, או עם ילד משועמם כי היא לא מעבירה טוב את החומר - אז למורה יש ללמוד איך להשתפר!

_הציעו לי אתמול לנסות להעביר את מאי כיתה - ללכת למנהלת ולהגיד - למורה יש קשיים, לבת שלי יש קשיים - בואי נפריד את הקשיים אחד מהשני.
איזה התלבטות._
לבת שלך יש קשיים? למה לשים עליה את הסטיגמה הזו, למה לא לתת לה את כל הלגיטימציה שהיא בסדר? לדעתי להעביר אותה בטענה זו ממש לא יפתור את העניין של המורה - שפשוט צריכה להתאמץ ולהסתדר עם ילדים שונים. למה שמאי תסבול וינתקו אותה מחבריה?
לי זה נשמע עונש קשה מידי על משהו שהיא ממש ממש ממש לא אשמה בו.

אוף, כמה זה בטח קשה לכם !
מחזיקה אצבעות שהעניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. ובמהרה.

איך את משאירה אותה יום אחד נוסף ליד המורה הזאת? נניח אפילו שהיא לא אלימה. עצם זה שהיא צועקת כל הזמן זה רעל לנשמה של הילדה שלך. את קולטת את הנזק המצטבר מכל יום נוסף עם המורה הזאת? ראית מה כתבה לך פיצה? אני שואלת כי לא הגבת אליה ומה שהיא כתבה כ"כ נכון: אם אני הייתי במקומך, הייתי מעבירה אותה לבית- ספר אחר. למקום סובלני יותר, שמקבל ילדה שלא תמיד מתיישרת לפי "כולם", הילדה התחילה להרטיב אלוהים ישמור. כמה עוד צלקות צריך עד שתתעוררי. אני בכוונה כותבת במילים בוטות אבל עם אהבה. בבקשה אל תקראי את דברי כאילו נאמרו בביקורת אלא מתוך דאגה גדולה וכוונה מאוד טובה.

מיכל

מנסיוני אני יכולה לומר 2 דברים
א. אפשר להעיף מורה מביה"ס, או לפחות להזיז אותה מהכתה הספציפית הזאת, היתה לנולפני כמה שנים מורה בעייתית וברגע שזה הגיע לאלימות מילולית ופיזית בלתי נסבלת עורבו הדרגים הכי גבוהים והיא עפה.
ב. אם את חושבת שלטובתה של הילדה עדיף שלא תתחכך עם המורה המסוימת הזאת, תעבירי אותה כיתה או בי"ס, חבל סתם לסבול, אני העברתי ילדה מבי"ס אחד לשני בגלל בעיות עם ילדים וזו היתה החלטה מצויינת, אחרי סבל של שנתיים היום הילדה פורחת.

שיהיה בהצלחה

אוי, מיכל, זה נשמע כל-כך קשה
וגם נשמע שאת מוצאת דרך חכמה להתמודד עם זה. וגם- שמאי ממש בסטרס מכל הענין. מה היא אומרת? מה היא חושבת?

במקביל מאי מספרת שביומיים האחרונים המורה לא צועקת בכיתה - היא אמרה להם שהיא לא צועקת יותר - וכשיש רעש היא יושבת ומחכה שיהיה שקט בכיתה.

זה נשמע שהמורה מה זה מבולבלת...
אולי אני תמימה, אבל נראה לי שמורה שנכנסת לכיתה צריכה שתהיה לה איזושהי דרך חינוכית שנבחנת לאורך זמן גם מול משברים ומשום מה לא נראה לי שלמורה הספציפית הזו יש דרך חינוכית שכזו, אם בכלל.

מיכל,
אני גם לא יודעת מה לומר.

כלומר, אני לא יודעת מה להוסיף על מה שאמרתי כבר, עוד לפני העדכון המצער שלך.

אני לא מאמינה שיש לנו את הכח להעיף אותה.
למה?
נשמע לי שיש לך עם מי לדבר על להעיף את המורה. נשמע לפי דברייך האחרונים שלא מדובר באובדן עשתונות נקודתי. נשמע שהיא לא יודעת להתמודד עם התפקיד שלה באופן סביר שיהיה מקובל עלייך ועל הורים אחרים. מה עוד צריך לקרות כדי שתוכלי להניע תהליך שבסופו היא לא תהיה שם?
לי לפחות נדמה שכדאי לשקול את האופציה הזו היטב. ואני מסכימה עם נועה שכתבה:
_למה שמאי תסבול וינתקו אותה מחבריה?
לי זה נשמע עונש קשה מידי על משהו שהיא ממש ממש ממש לא אשמה בו._

עוד מילה:
ביומיים האחרונים היא חזרה להרטיב (אחרי 3 וחצי שנים בלי פספוסים!!!! היא בת 6 וחצי.... ).
זה בעיניי פעמון האזהרה הכי גדול שלך.
מה המשמעות של זה בעינייך?
עבורי, כמאזינה מהצד, זה רק מחזק את הדעות שבהן החזקתי קודם.

שולחת לך ולמאי חיבוקים חמים.

סיגל ב, הלוואי והדברים היו פשוטים כמו שאת כותבת...
בנתיים הפגישה של הועד נדחתה ליום שני וגם הודיעו למורה שהיא לא תהיה נוכחת בפגישה. רוצים לדבר על הדברים בלעדיה לפני שמדברים איתה. כן, זה חכם, אבל זה מצביע לי על זה שגם אם זה ילך לכיוון שהיא תעוף, אז זה יהיה תהליך שלוקח זמן - ובנתיים מאי שם בכיתה ואני חייבת להוביל תהליך שיגרום לכך שהיא לא תהיה שם המרכז של תשומת הלב במובן של הצעקות וכו'.
(כמובן שאני כל כך רגועה, אפשר לראות את זה לפי השעה - התעוררתי להניק - והמחשבות לא מתירות לי לשוב לישון)
ביום חמישי אחד הילדים חזר הבייתה ואמר שהמורה העליבה אותו. הסתבר שהוא עבד לאט, חלם לו קצת. המורה שאלה אותו למה הוא לא עובד. הוא אמר לה שהוא כן עובד, אז היא צעקה עליו - חוצפן. אחר כך ההורים שלכם מתלוננים שאני צועקת עליכם. הציטוט הוא מפי האמא שמאד כועסת וכו', אבל גם אם הנוסח שונה במעט, אותי הוא מצמרר.
מה שעוד יותר מצמרר זה שהיא עמדה ודיברה על זה עם אחד ההורים, שהוא גם פסיכולוג במקצועו. הייתי בתחילת השיחה איתו. הבת שלו איחרה לכיתה וסיפרנו לו שילדה אחרת שאיחרה לפני יומיים נאלצה לעמוד בפינה. הוא לא ממש התעלף מזה. כשהיא סיפרה על מה שהיה עם הבן שלה הוא אמר שהבת שלו התרגלה כבר לצעקות. שבהתחלת השנה היא הייתה מבוהלת מזה וכל הזמן דיברה על הצעקות ועכשיו היא כבר התרגלה. אני הלכתי, אחר כך היא סיפרה שהיא אמרה לו - תגיד לי בתור איש מקצוע אם נראה לך שלא יהיה נזק לטווח ארוך, ואני יעזוב את זה ויהיה רגועה. הוא אמר שהוא ממש לא יכול להגיד את זה. במקביל האמירות שלו היו כאלו של - אני מבין שיכול להיות לבת שלי נזק, אבל אני לא יעשה משהו בנידון - ואם כן זה להציע למורה את שירותי כפסיכולוג. א ל ו ה י ם ! ! ! (%$%##@@@^&&&) הסוגריים היו כדי לשמור על לשון נקייה. בכל מקרה זה הצביע לי באצבע מאד גדולה על זה שלא יהיו לי שותפים למלחמה הזו של להעיף את המורה.
ביום שני הועד החליט שזו פגישה סגורה ולא מזמינים את כל ההורים. זה משהו שאני חושבת אולי לערער עליו. אני חושבת שזה פשע מצידנו לדעת על האווירה הזו שילד נמצא שם ולא לדווח להוריו. מצד שני, יכול להיות שאם יהיה במצומצם ויוחלט לנסות להעיף יהיה קל יותר לגייס את שאר ההורים. לכו תדעו מה יותר נכון... ( אולי דוקא הכוחות המשמעותיים יבואו מחוץ לוועד).
ושוב - אני שמה בראש מעייני את מאי ולא את הילדים האחרים. (לא אציל את העולם ובטח לא על חשבונה. אני אשתדל לא לחטוא למישהו אחר בדרך).

הבוקר דיברתי עם אח שלי בטלפון ששאל אותי למה לא הגשתי תלונה במשטרה. (אפילו לא חשבתי על זה )-: ).
ולא קשור אולי לדף הזה - אבל ביקשתי מהרופא הפנייה לניאורולוג - כדי לאבחן את מאי בקטע של הפרעת קשב - והוא נתן לי טלפון של ניאורולוגית מומחית. אני מתקשרת - זו פסיכיאטרית. מה קורה לעולמנו ? ???(%^{&&&&&&&&&&%%%%%%%%%$$$$$$$$$$#########@@@@@@@@@@@@@@@@@%%%%%%%%%%}).

מיכל, הסיפור שלך מאוד נוגע ללבי. אין לי הצעות יעילות - זה כמו מלכוד 22. כמה שנלחמים יותר, גם מסתבר יותר כמה המצב כל כך גרוע וגם כמה קשה לשנות משהו. גם אם לילדה באמת יש קושי בקשב וריכוז - בבית הספר הנוכחי לא נראה שהיא תוכל לקבל את ההתייחסות המתאימה. והבעיה הקשה באמת איננה בילדה, היא באיכות ניהול בית הספר, באיכות המורים, בתרבות היחס והכבוד לילדים ולצרכיהם השונים (או בחוסר תרבות כזו).
לי אישית יש ספקות לגבי יכולתם של ילדים לשמור על קשב וריכוז עם מורה צעקנית ומפחידה כזו, גם אם יכולתם היא בתחום הנורמה.
אני גם בטוחה שבבדיקות הפרעת קשב וריכוז ימצאו משהו אצל בתך - גם אם היא הילדה הרגועה בעולם, היא עוברת עכשיו תקופה מאוד קשה וזה בודאי משפיע עליה. וחוץ מזה, כאשר שמים ילד תחת זכוכית מגדלת - תמיד מוצאים משהו שאינו בתחום הנורמה. אני לא בטוחה שזה הכיוון שבו כדאי לך ללכת עכשיו.
יש לך אפשרות לבדוק בית ספר קטן ואיכותי יותר, שיספק סביבה טובה יותר לבתך, לפני שאת מנסה לעזור לבתך להתאים את עצמה למערכת קשה כל כך?

אני מצטרפת לכל מה שכתבה ענו ה.
רק לגבי המעבר לבי"ס אחר אני לא בטוחה אם זה הדבר הכי טוב כעת. לפני כן, היית בודקת: האם יחס כמו זה שקיבלה מאי, היא צפויה לקבל גם ממורים אחרים? האם זו הגישה הכללית בבית הספר, או שמדובר במורה חריגה?

אין לי זמן להרחיב, אבל כן רוצה לומר כמה דברים בקצרה, אם תרצי מיכל, ארחיב בערב:

להשאיר את הילדה בבית עד שיתבהרו העניינים. היא מרטיבה - זה אמור להספיק עבורך כדי להפריד בינה לבין המורה.
להעביר לוועד מסר: ענישה אינה מקובלת עליך ואינה צריכה להיות מקובלת על שאר ההורים. לענישה יש מחיר נפשי כבד לילד. ענישה היא אלימות. צעקות זה אלימות. תדפיסי מאמרים מ- Natural Child Project (אין לי כרגע את הזמן להביא קישור, יש כאן באתר הפניות לזה), תצלמי ותפיצי להם. תובילי את מהלך שבו תבהירי מה לא סביר בעינייך ולא צריך להיות סביר בעיניהם. תובילי את מהלך שבו תפקחי את עיניהם באשר למחירים שמשלמים הילדים בגישה הזו. ומעבר לכל זה: ספקי אלטרנטיבה: תציגי איך מורה אמורה להתמודד בצורה יצירתית עם ילדים ששרים, משועממים או לא משתפי פעולה (זכותם למען השם!). תציגי את גישה חלופית לדרך שבה את חושבת שמורה צריכה להתנהל עם ילדי כיתה א'. ועם זה, מגובה במאמרים ומחקרים ומה שתרצי (אם תרצי סיוע, תגידי), תובילי מהלך. מהלך להעפת המורה (לשיקולך), מהלך לקביעת מה הסטנדרט שאתם רוצים ודורשים שיהיה.

חייבת לרוץ.
(לא קוראת ולא עורכת סליחה אם יש טעויות הקלדה) .

מיכל, אני עוקבת, אין לי דברים חכמים במיוחד להוסיף, רק חיבוקים

והוא נתן לי טלפון של ניאורולוגית מומחית. אני מתקשרת - זו פסיכיאטרית. מה קורה לעולמנו
מיכל, אל תתפסי אותי במילה, אבל אם אני לא טועה גם פסיכיאטרים מוסמכים לאבחן הפרעת קשב וריכוז - ממילא כל הקריטריונים (שנקבעו על ידי DSM-IV, המתייג והממספר הגדול של כל הבעיות הפסיכיאטריות) הם על סמך התנהגות חיצונית, ונאספים על ידי שאלון ותחקור הורים ומורים.
פסיכיאטרים גם רשאים לרשום תרופות.

ואם תשאלי מה הקשר בין הפרעת קשב וריכוז לבין מגדיר פסיכיאטרי - התשובה היא שאין לי מושג. הם הגדילו עשות לפני כמה שנים והכניסו ל- DSM גם את DCD - developmental coordination disorder, שהיא בעיה מוטורית-תחושתית-תכנון-תנועה לחלוטין, שממש אין לפסיכיאטרים מה לעשות אתה.
למה? גם אני שואלת את אותה שאלה.

תמרוש רוש ה- DSM מתחבר אצלי למקום של נפגעי נפש. אני לא מצליחה לראות את הקשר שלו ללקויות למידה, לא ידעתי שזה מתחבר (למרות שהמהדורה האחרונה שבה עיינתי היא ה- ||| - DSM ואני מבינה מדברייך שיש חידושים וחידודים) יכול להיות שזה באג שלי, אבל לא נראה לי שזה הכיוון שבו אני מוכנה שהילדה שלי תיבדק. חוץ מזה שבנתיים דברים קצת השתנו. אני אעדכן בהמשך. (כרגע עייפה מדי).

ראשי התיבות של DSM זה Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders. אולי המונח "מנטלי" כולל גם קשיים נירולוגיים-קוגנטיביים כמו קשיי למידה. אני מבינה 100% את הרתיעה שלך, וגם אפשר לשאול את השאלה על אופן ההסתכלות השונה של נוירולוגים ופסיכיאטרים על אותה בעיה. אבל בתיאוריה זה לא בלתי מתקבל על הדעת. (ממילא ההפרדה בין התחומים היא די מלאכותית, שלא לומר מקרית לפעמים)
במעשה - זאת הבת שלך. וזאת הסיטואציה שהיא נמצאת בה. וכל מילה נוספת מיותרת.

@}

ב-DSM יש גם תסמונות כמו AD(H)D ו-PDD ואפילו ODD. פעם גם הופיע שם הומוסקסואליות, אגב.

הוזמנתי אל המנהלת... כמו ילדה קטנה שנשלחת למנהלת.
הפגישה של הוועד ללא המורה, הייתה. ההורים שם באו כולם מהמקום שקרה משהו שאי אפשר לשתוק עליו. כמובן ששאלו אותי על מאי - וגם הצלחתי גם לספר מה קרה וגם להבהיר שהיא לא המרכז להתכנסות הזו. מסתבר שהיו עוד דברים שלא ידעתי. הכי חמור בעיני שהמורה כעסה על אחד הילדים ואמרה לו - בטח תגיד את זה לאמא וכשהוא מר נכון, אמרה משהו בסגנון של - יופי המורהתמיד לא בסדר ואתם תמיד צודקים. היא גם סיפרה לאחת האמהות - שהיא אמרה שיתפה את הילדים בזה שילד אמר לאמא שלו משהו לא מדוייק והיא נעלבה, כי האמא כעסה עליה וביקשה מהילדים לא לספר להורים דברים לא מדוייקים. (היא סיפרה את זה לאמא ממקום של- בהת שלך הייתה כל כך רגישה והאמא הזו לא שמה לב בכלל לדברים שמאחרי המילים!).
בקיצור החליטו ששתי אמהות ילכו לדבר איתה, אבל הן לא הסכימו לומר שיש קט אדום שלא עוברים אותו. באיזשהו שלב אחת מהן גם אמרה שהיא מאד אוהבת את המורה והיא לא תהיה פרטנרית גם אם דברים יסלימו, למלחמה נגדה. אחרי שככה הבננו שהן לא ממש תייצגנה את רובנו ובכל זאת רצינו שזה יעשה בעדינות צרפנו אליהן אבא נוסף.
היה יום הורים - ואחת האמהות ניגשה אליה ואמרה לה שהם מזמינים אותה. והיא התפרצה בבכי ואמרה שמחפשים אותה ושהיא לא מוכנה להיפגש איתנו.
אתמול קיבלנו כולנו (הוועד) זימון למנהלת... למחר בבוקר.

< ממתינה במתח >

אתמול קיבלנו כולנו (הוועד) זימון למנהלת... למחר בבוקר.
לא נשארו הרבה שעות.
מאחלת לך בהצלחה @}

מה שעוד רוצה להוסיף - שמאי ממש פורחת. בפגישה איתה המורה סיפרה על שינוי עצום. היא אמרה כמה מאי במקום אחר - רגועה, משתתפת. מה שלא היה מתחילת השנה. המורה אמרה לי (לפני היום הורים) שהיא רואה שאנחנו עשינו שינוי ביחס - כי גם מאי מתייחסת אחרת. הנהנתי. אמרתי לה שהיה תהליך של הסלמה בינה ובין מאי, שהחמיר וטוב שתפסנו את זה בזמן כך שאפשר עכשיו ביחד ללכת בדרך אחרת.
מה שמדהים זה שיש ממש שינוי במצב של מאי - אפילו חברתית (מה שמראה לי כמה המורה השפיעה בהתייחסות השלילית אליה) כשאני פירשתי את ההתאקלמות האיטית למעבר שלנו מישוב אחר.
אני מרגישה שבזכות התגובה המאופקת והאסרטיבית שלנו - היחס אל מאי במקום טוב כיום וצריכה להיות חכמה מחר בפגישה - כן לומר את הדברים, אבל בדרך שתהיה מכובדת ומכבדת.
מקווה שההורים באמת יהיו כנים ולא ישתפנו שם במעמד.

באותו מעמד, שהיה ברור שהיא יודעת שהורים מדברים על זה שהיא אלימה והולכת להיות פגישה של הועד (אחרי שהיא הודיעה שהיא לא יכולה להיפגש, אחרי שזימנו אותה). אמרתי לה שהפגישה היא כללית, אינה ביוזמתנו ולא קשורה במאי. היא סיפרה לי בעצב שהגיעו אליה שמועות דרך הבת שלה (חיילת) שאומרים שהיא אלימה כלפי תלמידים. [אולי אני נאיבית, אבל הנקודה הזו מאד מציקה לי. נראה לי שלאף ילד לא מגיע שיגיעו אליו שמועות כאלו על ההורה שלו. גם אם יש בהן מהאמת במידה זו או אחרת]. היא גם סיפרה לי כמה ההורים קטנוניים ושיש הורים שמתערבים לה בכמה דפים היא נותנת לתלמידים לעבוד וכו' ושאמא אחת התלוננה שבנה קיבל לכתוב 15 דפים בסיפור שכתבו וזה לא היה נכון הוא היה צריך לכתוב רק כמה מילים, או מה שמתאים לו והיא נעלבה שהאמא אמרה לה שהיא נותנת לו דברים שקשה לו להתמודד איתם ולא ממש בדקה מה היה שם באמת. [על זה בעצם אחר כך היא אמרה לילדים שלא יספרו לנו דברים שהם לא נכונים עובדתית].

האמא שאמרה בועד הורים שהיא לא תלך נגדה ושהן חברות טובות, ביום שאחרי יום ההורים שלחה לה מכתב, מכתב מלטף בעקבות הארועים. הילד בה לתת לה את המכתב והיא אמרה לו שיחזיר את המכתב לתיק ויתן אותו לאמא שלו, כי היא לא מוכנה לקבל ממנה מכתבים. אני לא יודעת איך הילד הגיב, אבל אני מתארת לעצמי את המבוכה, אם לא את ההשפלה.

אני צריכה למצוא את הדרך להתעלות מעל הדברים הקטנים - לומר באסרטיביות שמאי לא הנושא, לא לאפשר לה לעלות "לדוכן הנאשמים / הדיונים". לומר שאנחנו בדרך חדשה וחיובית עם המורה ובמקביל לשלול את ההתנהגות האלימה - במקום הצעקני וזה שאומר לילדים שלנו לא לספר לנו דברים. להציב קו אדום באסרטיביות. ובאמת מקווה שיהיו הורים שיעשו יחד איתי את העבודה - ושגם יהיו במקום לא תוקף מדי (לא תוקפני אלא אסרטיבי) כי אז לא יהיה לנו מי שישמע בצד השני. (גם ככה היא כל כך מבוהלת/מאויימת, שלא נראה לי שהיא תהיה פנוייה להקשיב)

מאחלת לך בהצלחה תודה. זקוקה לזה.

אני אומר רק בכמה מילים, כי אני לפני נסיעה וצריכה להתארגן (סופ"ש ראשון מאז שהינוקא נולדה בלעדיה - ל ב ד (-: ), הייתה פגישה טובה, אני חושבת. המורה באה ממקום שתוקפים אותה. השיחה ארכה שעתיים (!). המנהלת הבינה מהר שהיא נתקלה דוקא בקבוצת הורים מתונים וסבלניים. בסופו של דבר המנהלת היא שלקחה את המקום של להסביר למורה את הדברים הברורים - כמו שאמרתי (בזהירות רבה) שנאמר שהיא אמרה לילדים לא לספר לנו דברים, אז היא אמרה שהיא אמרה להם לספר להורים ה-כ-ל, אבל רק את מה שאמת - ואז המנהלת אמרה לה שיש את האמת הסוביקטיבית של הילד ואם הוא לא הבין, אז כנראה שהמורה צריכה לבדוק את עצמה. וגם היא הובילה את השיחה בעדינות ובמקצועיות. בסופו של דבר סוכם שהועד ימשיך ויפגש עם המורה בנפרד ובין השורות היה גם מאד ברור שהמנהלת תעשה איתה עבודה.
בסיכומו של דבר - הדבר היחיד שבאמת יגיד אם זו הייתה שיחה טובה (אפקטיבית) או לא - תהיה ההתנהלות של המורה בכיתה להבא.
תודה לכל המקשיבים והתומכים. אני מקווה שאני לא אחזור לכתוב כאן (לפחות לא מהמקום הזה), אבל שומרת לעצמי את הזכות. (-;

וגם היא הובילה את השיחה בעדינות ובמקצועיות
נשמע שיחסית אתם בידיים טובות. נשמע אופטימי
שימשיך כך! וכיף לילדה שלך שהיא קיבלה לא סתם 'גב' אלא ממש קיר עצום של תמיכה

סחתיין, וואללה לא פשוט לעמוד בקטעים כאלה.
שתהיה שבת של כיף שחרור וחיוך @}

טוב, נשמע שיש התפתחויות חיוביות.
טוב שהמנהלת חכמה.
ואתם, תמשיכו להיות עם היד על הדופק.

וכיף לילדה שלך שהיא קיבלה לא סתם 'גב' אלא ממש קיר עצום של תמיכה
בהצלחה בתפנית החדשה!
אני מקווה שאני לא אחזור לכתוב כאן (לפחות לא מהמקום הזה)
גם אני!

ל - מיכל צמות
קראתי בעיון את הסיפור שלך. אינני יודעת כיצד המורה הייתה מספרת את ההתרחשויות אבל ברור לי שכל אלה שמחפשים אצל בתך לקויות למידה נחפזים להסיק מסקנות. לי היא נראית מתוך סיפורך ילדה בלי בעיות מיוחדות. את בעצמך יכולה לראות כיצד היא קוראת ביחס למצופה בכיתה א' וכיצד היא מחשבת. יש ילדים שלומדים לקרוא מיד ויש כאלה שמשתלטים על הקריאה רק בסוף כיתה א' ואין זה אומר שיש להם לקויי למידה.
לי נראה שלמורה יש לפעמים ימים גרועים, כפי שקורה גם להורים. מתוך דפים אחרים בהם קראתי מה שכתבת אני בטוחה שאת יודעת שגם להורים יכולות להיות התפרצויות ועדיין הם הורים טובים.
טיפלת בנושא יפה מאוד ובעצמך כתבת שהילדה פורחת. אני חושבת שכדאי להסביר אפילו לילדה קטנה שלפעמים המורה כועסת מפני שהיא עצובה ולא מפני שהילדה עשתה משהו רע.
המורה צריכה לשמוע מה ההורים חושבים אבל היא גם צריכה לקבל חיזוקים מההורים לדברים חיוביים שהיא עושה וזה יועיל לילדים יותר מכל דבר אחר.
להעביר ילד בדרך כלל אינו פתרון משתי סיבות:
א. מי ערב לכך שבמקום אחר יהיה יותר טוב?
ב.לפעמים הילד רואה בהעברה עונש כאילו הוא עשה מעשה רע.
עבדתי בהוראה ובייעוץ חינוכי שנים רבות ויש באמת מורים שצריכים לעזוב את המערכת ויש הליך מתאים לכך. (לא מוצא חן בעיני הביטוי להעיף על טיל, אפשר להתבטא בצורה הולמת). אבל ברוב המקרים, בשיתוף פעולה אמיתי אפשר לפתור בעיות.
אגב, התלהבתי מהסיפור על ביתך ששרה תוך כדי עבודה בכיתה. דווקא היה צריך להשתמש בזה כמנוף לעידוד ילדים אחרים להצטרף.

_טוב שהמנהלת חכמה.
ואתם, תמשיכו להיות עם היד על הדופק._

לא קראתי את כל הדף ואני שמחה מאוד עבורכם שהענין בטיפול.
כשקראתי לראשונה את מה שקרה לא חשבתי שהמורה אלימה אלא שהיא מסכנה, היא צריכה להיות עם המון תלמידים בכיתה ולהשליט משמעת וגם להעביר להתלמידים חומר לימודי שאולי גם היא לא חושבת שהוא חשוב ומעניין.
מזווית של מישהי שעבדה בבתי ספר רבים ונפגשה עם המון מורות אני יכולה להעיד שמקרה של מורה שמשתמשת בכוח היא לחלוטין לא חריג, ויש גם מורות שנחשבות מורות טובות מאוד שעשו זאת. בתנאים בהן עובדות המורות, עם כל כך הרבה תלמידים בכיתה ועם כל כך הרבה דרישות מההורים, מהמנהלת וממשרד החינוך, ועם התגמול המגוחך הן לא מסוגלת לתפקד ולא פלא שלפעמים המורות מאבדות עשתונות.
מספיק שיש בכיתה תלמיד אחד שעושה מה שבא לא ולא מקשיב למורה כדי לגרום לה לצאת מאיזון. אני גם לא חושבת שהבת שלך חריגה, היא פשוט לא מבינה את כללי ההתנהגות בבית הספר ובאמת למה שתבין ותשתף פעולה עם זה? בשביל מה לה לשבת ולהקשיב למורה אם בא לה לשיר או לרקוד?
תחשבו כמה קשה למורות להתמודד עם תלמידים שההורים שלהם חושבים שזה בסדר שהם לא מקשיבים למורה, זה לא ניסוח כל כך מוצלח, אולי אני מתכוונת שקשה למורים להתמודד עם הורים ששוברים להם את הסמכות. בעבר סביר היה להניח שבמקרה שתלמיד מפריע ההורים היו נוזפים בילד ומענישים אותו, לילד שלהם לא הייתה ברירה להתנהג כפי שהמערכת דורשת. הקושי הגדול כיום במערכת החנוך הוא לא רק שהתלמידים לא מבינים את הכללים המוזרים של המערכת ולא מוכנים לציית לה אלא שההורים גם מצדיקים את ההתנהגות הזו. לא שאני חושבת שהייתם לא בסדר, ההפך התנהגתם נהדר כשהייתם לצידה של הבת שלכם, הבעייה היא שהמערכת לא יכולה להתמודד עם זה.
אני לא מצדיקה את ההתנהגותש ל המורה אבל אני יודעת כמה קל להגיע לזה. מה שחמור שזה לא נחשב לחריגות אלא זו נורמה התנהגות של מורות בהמון בתי ספר.
מורה צריכה להיות מלאך כדי להמנע ממצבים כאלו וסביר להניח שמלאכיות כאלו פרשו ממשרד החנוך כי הן מבינות שהן לא יכולות לעבוד בתאנים הללו ולהשאר שפויות.

זו אני שכתבתי גם את ההודעה מעל. הנה דעתי האישית על הפרעות קשב וריכוז.
הפרעת קשב וריכוז מתחילה הרבה פעמים בגיל בית הספר כי הילד לא מתנהג על פי נורמות התנהגות מקובלות ולא מצליח בלימודים. אבל אני רואה בזה לא הפרעה אלא דווקא יתרון, כלומר הילד הקטן מסרב ללמוד ולשתף פעולה עם דברים שלא מתאימים לו. לדוגמא ילד שלא מצליח לקרוא יודע בתת מודע שהקריאה תבוא על חשבון הדמיון המפותח שלו, היא תסרס את האינטואציות שלו. ילד שלא מצליח לכתוב יודע שאם יכתוב, כושר הביטוי שלו יפגע כי הוא יתחיל לבטא את עצמו במילים במקום בשלל דרכים בהם ביטא את עצמו עד עכשיו. אני מכירה כמה דיסרגפים שכושר הביטוי שלהם בעל פה הוא בלתי רגיל, האם נראה לכם שאם הם היו כותבים כמו כולם הם היו יכולים להתבטא כך?. אותו הדבר עם ילד שלא יכול לשבת בשקט או ילד שקשה לו עם הרעש בבית הספר. יש בבית הספר יותר מדי גירויים וילדים רגישים ונבונים שלא מוכנים לסבול את זה יוצרים לעצמם "הפרעות".
מיכל צמות לי נראה ממה שאת כותבת שלבת שלך אין הפרעות קשב וריכוז אלא אין היא מסוגלת להסתגל למצב בלתי אפשרי של המצאות בסביבה שלא מכבדת אותה, שלא מכבדת ואת הצורך שלה בתנועה, במגע, בחום אנושי ובביטוי עצמי. אני כן מציעה לך לחשוב על מעבר למסגרת חינוכית אחרת לפני שהבת שלך תלמד לסרס את הצרכים הבסיסיים שלה. ליבי אתכן, תהיו חזקות ואמיצות, תקשיבו לאמת שלכן.

ל- מיכלול ה
מיכל צמות כבר כתבה בעצמה שהילדה עכשיו פורחת ולכן ההצעה להעביר אותה למסגרת חינוכית אחרת כבר אינה רלוונטית. חוץ מזה - האם כל פעם שלילדים יש בעיה במסגרת כלשהי הם יעברו למסגרת אחרת? הרי זה ישגע אותם! הפיתרון הוא בשינויים במערכת עצמה וקודם כל הקטנת מספר התלמידים בכיתות. ההורים יכולים לעזור לאירגוני המורים במלחמה על הנושא הזה.
שעורי בית אינם צריכים להיות בעייה של ההורים. השעורים צריכים להיות בסיס לדיון ושיחה בכיתה ולא בדיקה שגרתית של מחברות וזה אפשרי בכיתה בגודל סביר.
הניתוח שלך על בעיות בקריאה או בכתיבה אינו מדוייק. מרכזי הקריאה והכתיבה במוח קיימים כמרכזים עצמאים ובשיטות מתאימות אפשר לעזור לילדים המתקשים בקריאה שהרי ללא קריאה בעולמנו הם כמו דג בלי סנפירים. כושר ביטוי בע"פ שונה מכושר הביטוי בכתב. אגב, להרבה דיסגרפים אין בעייה להתבטא בכתב, הקושי שלהם הוא שגיאות הכתיב ולכן היום כאשר קוראים חיבורים או עבודות של תלמידים ואפילו סטודנטים מתעלמים משגיאות הכתיב. במידה מסויית המחשב עוזר בתיקון שגיאות כתיב. להניח שהבעייה היא רצון תת-מודע של הילד זה אולי נכון אבל לא יפתור את הבעייה. חשוב לתת עזרה לפני שתתפתח הרגשת כשלון שתקשה עוד יותר על הסיוע אבל גם צריך להיזהר מאוד לפני שמחליטים שיש לילד הפרעות קשב וריכוז ודומיהן. ילדים בכיתה א' עדיין זקוקים להרבה תנועה ומשחק ואם ילד מתקשה לשבת בשקט 45 דקות זה טבעי. צריך באמצע השעור לשחק במשחקי תנועה, שירה וכו' ואכן הרבה מורות עושות את זה. הן גם מאפשרות לילדים
לכתוב, לקרוא ולבצע פעילויות שונות בשכיבה על הבטן על הרצפה אפילו במסדרונות.
בהרבה בתי"ס יסודיים לא נותנים לתלמידים ציונים אלא רק הערכות וזו שיטה טובה.
עבדתי הרבה שנים ביעוץ חינוכי ולא נפגשתי בהרבה מקרים של שימוש בכוח אבל בהרבה מקרים של עונשים לא מתאימים.
מהו עונש מתאים? לכלכתם את הרצפה - עליכם לנקותה. זה אפילו לא עונש אלא הגיון פשוט. לעמוד בפינה - זהו עונש טיפשי.
שיתוף פעולה בין מורים להורים הוא הכרחי ומועיל לכל הצדדים וקודם כל לילדים.
לא כתבתי בצורה מסודרת אלא כפי שהדברים עלו במחשבתי ואיתכם הסליחה.
די להפעם, יצא ארוך וגם כבר מאוחר.

הניתוח שלך על בעיות בקריאה או בכתיבה אינו מדוייק.
לא הייתי אומרת שמה שכתבתי זה ניתוח אלא תחושת בטן שלי ללא כל סימוכין או מחקר בנושא. והרי כך כתבתי: הנה דעתי האישית על הפרעות קשב וריכוז. זה בהחלט חשוב להדגיש זאת כדי שקוראים עתידיים יתייחסו למה שכבתי כדעה אישית ולא כניתוח של מומחית בתחום.

ל - פלוני אלמונית , להלן הציטוט:
_
הניתוח שלך על בעיות בקריאה או בכתיבה אינו מדוייק.
לא הייתי אומרת שמה שכתבתי זה ניתוח אלא תחושת בטן שלי ללא כל סימוכין או מחקר בנושא. והרי כך כתבתי: הנה דעתי האישית על הפרעות קשב וריכוז. זה בהחלט חשוב להדגיש זאת כדי שקוראים עתידיים יתייחסו למה שכבתי כדעה אישית ולא כניתוח של מומחית בתחום._

והרי תשובתי:
יש מקום לדעה אישית, אבל כפי שכבר כתבתי יש להתייחס לעניין בזהירות רבה. מצד אחד אסור להתעלם ומצד שני יש שימוש לרעה בנושא הזה. יש בתי"ס תיכוניים באזורים יוקרתיים בהם תלמידים מביאים אישורים של בדיקות פרטיות על ליקויי למידה כדי לקבל הנחות בבחינות בגרות. באוכלוסיה הכללית יש מקסימום 10% של לקויי למידה ובבתי"ס אלה הגיעו עד ל - 45% !!!

חוזר חדש שהגיע ממשרד החינוך, דורש מהמורים שהתלמידים יידעו את כל לוח הכפל
בעל פה וכששואלים אותם כפולה כלשהיא הם צריכים "לירות" את התשובה.
בעקבות כך, התחילה המורה לבחון את הילדים בעל פה.
הילד נכנס להיסטריה בגלל המבחן, ביום שישי היה אמור להתקיים מבחן נוסף (לאלה שנכשלו)
הילד קם בבוקר בבכי היסטרי ולא שלחתי אותו לביצפר.
סיכמתי עם המורה שהילד לא ייבחן בעל פה בגלל החרדות שלו, היום באסיפת ההורים
המחנכת סיפרה לי שיש לילד חרדות מאוד גדולות ממבחנים, ויעצה לי לקחת אותו לטיפול
פסיכולוגי כדי שיקבל כלים להתמודדות עם החרדות, היועצת גם שותפה לדעה.

אני מאוד מתלבטת, לא רוצה לתייג את הילד אבל גם מרגישה שאין לי את הכלים
להתמודד עם זה.
מבקשת רעיונות, עצות, דעות וכו'.
מדובר בילד בכיתה ג'.

קודמקול שהמורים ידעו את לוח הכפל בע"פ
ולכתוב בלי שגיאות
ולדבר עברית נכונה
ולהתנהג לילדים כמו אל בני אדם ולא כמו אל חיות קטנות ולא ממושמעות שצריכות אילוף

אם יש עם מי לדבר, לשוחח עם המורה ולהשיג לילד הקלות נקודתיות, שתרד לו מהוריד עם הבחינות האלה הוא בסה"כ בן 9
ולא יקרה כלום אם יקח לו עוד כמה חודשים ללמוד את לוח הכפל

אם אין עם מי לדבר, לחפש אלטרנטיבה מוצלחת יותר ופחות מלחיצה

ל - אמא לשלושה
האם באמת הגיע חוזר כזה ממשרד החינוך? אם כן, זה רק יכול להיות שאריות של השרה שכבר איננה. בדרך כלל לומדים את לוח הכפל לאט בכיתה תוך הבנת הנושא.הבנת מבנה לוח הכפל היא 99% של ידיעתו. (למשל: כפולה של 5 תמיד תסתיים ב- 5 או ב - 0 ויש עוד הרבה איפיונים אלא שלא כאן המקום לדון בהם, כדאי לך גם להסתכל בדף לוח הכפל )בכיתה ג' הם צריכים לדעת רק עד כפולות של 5. האם ראית בעצמך את החוזר?
בכיתה ג' לא צריכים להיות מבחנים לוחצים, עושים עבודה בכיתה בלי לקרוא לה מבחן וגם לא נותנים ציון אלא משוחחים על העבודה.
הילד לחוץ כי מישהו "הלחיץ" את המורה. כדאי לבדוק קודם כל את מדיניות המבחנים בכיתה לפני שמחליטים שהילד סובל מחרדת מבחנים. כדאי גם ליצור קשר עם הורים אחרים כדי לדעת מה קורה עם ילדיהם, אולי זו בכלל לא בעייה של הבן שלך.
ספציפית בעניין לוח הכפל - צריך להכין לו טבלת לוח כפל שיוכל להסתכל בה. במשך הזמן הוא יזכור בע"פ.
אכן, יש ילדים שסובלים מחרדת בחינות אבל קודם כל צריך לבדוק אם החרדה נוצרה בעקבות הלחצים המיותרים בכיתה.

ל - גלית ועמרי
המורים יודעים את לוח הכפל ובדרך כלל גם כותבים בלי שגיאות. אשר לידיעת השפה - המכה אצלנו מתחילה כבר בתקשורת. הכי קל זה להאשים את המורים.
אתם כתבתם קודמקול, אולי זה מצחיק אבל בוודאי שלא מלמד עברית נכונה.
המורים לחוצים ולכן הם לוחצים על התלמידים. אם בביה"ס יש מנהל/ת שאינו חושש גם המורים יוכלו להיות פחות נוקשים.

באופן כללי,כבר כתבתי שיש לי שנות ניסיון רבות בהוראה ובייעוץ חינוכי ואם היה אצלי מקרה של ילד שחושש היינו מצליחים להרגיע אותו ואת המורה ללא כל בעיות ובלי הורדה מלאכותית של נקודות. בכיתה ג' לא צריך בכלל לתת נקודות.

הילד לחוץ כי מישהו "הלחיץ" את המורה.
אבל זאת בדיוק המגמה במשרד החינוך בשנים האחרונות!
המבחנים הם חזות הכל, ובגללם מלחיצים את המערכת, את המורים, את ההורים, והכי גרוע - את התלמידים.

כבר פתרנו את עניין לוח הכפל, החלטנו שלא בוחנים אותו בעל פה והוא ילמד בקצב שלו.
בקשר לחרדה, זה עניין רק שלו, הפחד שלו נובע מהפרפקציוניזם שלו.
המורה דווקא מאוד הולכת לקראתו וממש לא מלחיצה אותו, זה משהו שלו
הילד תלמיד מעולה והלחץ ממבחנים אינו נובע מכישלון.
מבקשת שוב, עצות או רעיונות במקום טיפול פסיכולוגי.

_אבל זאת בדיוק המגמה במשרד החינוך בשנים האחרונות!
המבחנים הם חזות הכל, ובגללם מלחיצים את המערכת, את המורים, את ההורים, והכי גרוע - את התלמידים._
ל - אמא של יונת
ציטטתי אותך וזה נכון מאוד. בשנים האחרונות בתקופתן של הצמד לבנת-תירוש הפכו חייהם של המורים לגיהינום ואולי מתאימים כאן דבריהם של בני ישראל במצרים " תבן אין נותנים ולבנים אומרים לנו עשו". כתוצאה מכך ברור שגם הילדים וההורים סובלים. האחריות על הלימודים עוברת להורים ואיתה קונפליקטים מיותרים. במצב של היום אין כל אפשרות לשער מי יהיה שר/ת החינוך הבא, מאיר שיטרית בחודשיים אינו יכול להספיק להביא לשינויים ולכן ניתן לנו רק לקוות לטוב ובינתיים לפתור בעיות במישור מקומי בלבד.
ל - אמא לשלושה
היה לי ברור שהבעיה היא פרפקציוניזם שהיא בעיה של הרבה ילדים ומבוגרים. אחת הדרכים להתמודד עם זה היא להראות לו שאוהבים אותו תמיד ושאין אדם מושלם ולעסוק בהרבה פעולות בידוריות ומעניינות מחוץ לתחום הלימודים.
לפי מה שאת מספרת על המורה גם היא מכירה ילדים כאלה ותורמת באופן חיובי לבנך.
השינוי יהיה הדרגתי אבל אתם הורים מבינים ובוודאי תצליחו. הוא ימשיך להיות פרפקציוניסט אבל חשוב שיהיה יותר רגוע וזה בעצם מה שרוצים להשיג.

עירית_לוי

_המורה דווקא מאוד הולכת לקראתו וממש לא מלחיצה אותו, זה משהו שלו
הילד תלמיד מעולה והלחץ ממבחנים אינו נובע מכישלון.
מבקשת שוב, עצות או רעיונות במקום טיפול פסיכולוגי._
להתייחס אליו, אל מי שהוא כאדם, ולא אל הציונים שלו.
להפריד לחלוטין את האדם שהוא - מהציון.

למרות שאת אומרת שזה משהו שלו, תתחילי לבדוק איך אתם מתייחסים לכל נושא הציונים.

כותבת בקיצור נמרץ, כי דני לסרי מעביר את המסר הזה נפלא בשני המאמרים הללו:

תתחילי לבדוק איך אתם מתייחסים לכל נושא הציונים
אף פעם לא הלחצנו אותו בעניין הציונים, זה גם לא מעניין אותנו, אף פעם לא היו לו קשיים
בלימודים והם לא היו אישיו בבית.
יש מבחן? תעשה אותו, שום דבר מעבר לזה, אף פעם גם לא שאלנו אותו שאלות
כמו: נו, המורה החזירה את המבחנים? כמה קיבלת? כמה משה קיבל? וכו'
כמעט ולא התעסקנו בזה, כי תמיד הביא ציונים טובים.

פרח, מסכימה עם כל מה שכולם כתבו על מערכת החינוך (וגם עם המאמרים של לסרי)
אבל אני לא יכולה לחנך את משרד החינוך, אין לי את הכוח והזמן (לפחות במבחן הכפל נצחתי)
הילד נמצא במערכת בעייתית, אבל זו המציאות וממה שיש אני מנסה להפיק את הטוב
ביותר עבורו. כרגע יש לו בעיה ואני צריכה לעזור לו לפתור אותה!

עירית_לוי

אבל אני לא יכולה לחנך את משרד החינוך.
לא לא לא...
לא לזה כיוונתי. לא ללנסות לשנות את משרד החינוך ולא ללהוציא אותו מהמסגרת.
אלא רק להתייחסות שלכם לציונים.

אף פעם לא הלחצנו אותו בעניין הציונים, זה גם לא מעניין אותנו
אחלה

כמעט ולא התעסקנו בזה, כי תמיד הביא ציונים טובים.
הנה מה שניסיתי לכוון אליו:
גם לא-ללחוץ עליו כי יש לו ציונים טובים, זה להתייחס לציונים.
זה לתייג אותו כ"תלמיד טוב". כ"תלמיד". כ"משהו". דני לסרי ממחיש את זה מצויין ב"המי והמה".

לדעתי, לתת מענה באמצעות "טיפול בילד" (פסיכולוגי או אחר) או "טיפול בחרדות" יהיה בעצם להמשיך לתת מקום וחשיבות לציונים.
כלומר, זה יהיה בעצם לטפל בסימפטום במקום בגורם.

אני לא אומרת להתעלם מהקושי או מהחרדות. לא!
להכיל, לקבל, להבין.
רסקיו זה בהחלט רעיון טוב - בטווח המיידי.
אבל - אני כן מציעה לשים את מירב המשקל על שינוי בהתייחסות הכוללת והמהותית לציונים.

כמעט ולא התעסקנו בזה, כי תמיד הביא ציונים טובים.
נסי לחשוב לעצמך איך ההתיחסות שלך היתה אם לא היה מביא ציונים טובים. ייתכן שהוא מרגיש בחושים המפותחים של ילד שמצפים ממנו לציונים טובים.
מבחן זה דבר מלחיץ לאללה! לא? (כבר שנים שלא נבחנתי
נכון, אבל כל חיינו אנחנו נבחנים, לאו דווקא במבחני בי"ס. השאלה איך מתרגלים למצבי מבחן וגם עומדים בהם.
אבל אני לא יכולה לחנך את משרד החינוך, אין לי את הכוח והזמן (לפחות במבחן הכפל נצחתי)
אין צורך לחנך את משרד החינוך - כפי שנוכחת בעצמך, קשר טוב עם המורה ושיתוף פעולה פותרים בעיה.

בכיתה ג' לא צריכים להיות מבחנים לוחצים, עושים עבודה בכיתה בלי לקרוא לה מבחן וגם לא נותנים ציון אלא משוחחים על העבודה.
זה ציטוט של מה שאני כתבתי. תנסי להציע למורה לנסות שיטת עבודה כזאת.

ל - נועה בר
החינוך המוסדי אינו עשוי ממיקשה אחת. בכל מקרה, רוב ההורים מחנכים את ילדיהם בחינוך מוסדי מפני שהחינוך ביתי מסיבות שונות מתאים רק למעטים ולכן צריך לשפר את החינוך המוסדי וללמוד מארצות בהן החינוך המוסדי אחר - בעיקר ארצות סקנדינביה.
אצלנו משרד החינוך לומד מארה"ב את השיטות ששם כבר בוטלו לפני 20 שנה...
אין זה משנה מי בוחן אותנו, המבחנים בבבגרותנו הם חלק נכבד מחיינו.
לא ניתמם, כולנו שמחים שהילד שלנו מצליח, שהוא יודע. זה מרחיב את הלב.
ברור ששמחים שילד מצליח, אבל בכדי להבין טוב יותר את החרדות שלו צריך לעשות גם אינטרוספקציה ולחשוב מה אנחנו משדרים לו מבלי משים.

גם אם אמא לשלושה פרפקציוניסטית בעצמה סביר מאוד להניח שהיתה יכולה להכיל את בנה גם ללא ציונים טובים, אולי עושה בכדי לעזור לו, הרי כל המערכת הזו בנויה על מה אתה יודע או לא יודע, ואם הילד חלק מהמערכת, כי כך בחרו הוריו, סביר שירצו לעזור לו להשתלב.
זה בדיוק מה ש- אמא לשלושה רוצה ונבקשת עצות מעשיות כיצד לעזור לו. להגיד שהמערכת דורסנית זה נכון אבל אינו מראה דרך להתמודד עם הבעייה.
אמא לשלושה בעצם כבר פתרה את הבעייה ע"י שיתוף פעולה עם המורה, וזה מה שדרוש: שיתוף פעולה הורים - מורים. לצערנו, הרבה ההורים מאשימים את המורים במקום להגיע לדיאלוג איתם.

עירית_לוי

יכול להיות ( ואולי בטוח ) שיש גם חשיבות למה שקורה בבית, אבל המערכת הזו היא דורסנית. (נועה בר)
לדעתי, החלק של ההורים הוא קריטי ומשמעותי (מבחינת ההתייחסות שלהם לציונים) על אף ולמרות המערכת שאת מכנה דורסנית.

בתוך אותה המערכת יכולים להיות שני ילדים אשר לכל אחד מהם תהייה חוויה שונה לחלוטין מכל נושא המבחנים והציונים.
השוני, לדעתי, נובע ממהתייחסות השונה של ההורים, וממה שהם משדרים (כפי שציינה סבתא לשמונה).

מאחר וכמעט כולנו נולדנו אל תוך הפרדיגמות של מערכת החינוך, כל מערך האמונות שלנו מכוון להתייחס לציונים, מכוון להתייחס לילד כאל 'תלמיד' (כ'משהו' ולא כ'מישהו' אם להשתמש בהבחנה של דני לסרי).
ולכן, רוב האנשים, מבלי להתכוון ומתוך כוונות טובות, כן מתייחסים לציונים. כן מתייגים. "הוא תלמיד טוב", "הוא תלמיד גרוע", "הוא תלמיד בינוני".
ולזה אני מציעה לשים לב.

אבל חד משמעית, לדעתי, יש לתת לילד מענה. (נועה בר)
אין ספק שצריך לתת לילד מענה בטווח המייידי.
לטפל בחרדה, להכיל אותה, לא להבהל ממנה, לא לעשות אותה לא-בסדר.

אבל -
בראייה הכוללת יותר ובטווח הארוך עבור כל המשפחה, אני מאמינה שמה שיעשה באמת את ההבדל זה שינוי ההתייחסות בבית למבחנים.
שינוי כזה ימנע בכלל את הצורך לתת מענה בפעם הבאה, כי לא יהיה בשביל מה לתת מענה.
עיקר תשומת הלב, לדעתי, צריך להיות מופנה לגורם ולא לסימפטום.

בראייה הכוללת יותר ובטווח הארוך עבור כל המשפחה, אני מאמינה שמה שיעשה באמת את ההבדל זה שינוי ההתייחסות בבית למבחנים.
הבנתי את דברייך וגם מקבלת אותם.
אבל מה לעשות שהילד הוא זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי
כל תחום שהוא עוסק בו ולא רק בלימודים.

הילד הוא זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי כל תחום שהוא עוסק בו ולא רק בלימודים.
כשהילדים שלנו דורשים מעצמם לעמוד ברף ציפיות גבוה זו בדרך כלל השתקפות של מה שאנו כהורים שידרנו באופן גלוי וסמוי- להיות הכי טובים שאפשר.
אבל מה לעשות
אפשר לשתף, לספר איך את הרגשת כילדה לפני מבחן , אפשר גם לנסות להסיט את הפוקוס למקום אחר, לספר לו מה אהבת בבית ספר כשהיית בערך בגילו, מה ממש לא אהבת? איך ההורים שלך הגיבו? זה יכול להיות מעניין.

_צמחי ארץ ישראל ואגדות
לכל מי שרוצה להכיר את פרחי ארצינו, אתר מצוין, כדאי לשמור במועדפים .
נ.ב. לאחר שהאתר עולה לגלגל למטה כדי לראות, כמו כן ניתן לשוטט באתר ולגלות מידע מעניין נוסף ומגוון.
ניצה.
http://www.tiuli.com/flowers/flowers.htm
האתר מקסים, במיוחד אם יש ילדים_

הילד הוא זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי כל תחום שהוא עוסק בו
צריך להדליק נורה אדומה, לדעתי. זה יכול להגיע גם ממקומות אחרים, לאו דווקא ממה שההורים משדרים, אבל זה סמפטום לקשיים בקבלה עצמית, בדימוי עצמי.
עד כמה שידוע לי, פרפקציוניזם קיצוני יכול בשלב מאוחר יותר להתבטא גם בהפרעות אכילה או הפרעות התנהגות.

אינטרוספקציה
סבתא לשמונה , את מוכנה להסביר מה זה?

אינטרוספקציה - התבוננות פנימית, אתה בוחן מה קורה בתוכך פנימה.

ולמה להתבייש? כבר אמרו חכמים: "אין הביישן למד" (ולא הקפדן מלמד.....).

ל מתביישת בבורותי
מישהי הקדימה אותי והסבירה נכון וגם צדקה בכך שאין מה להתבייש, צריך תמיד לשאול, לחפש במילון וכו'. בני משפחתי צוחקים ממני ואומרים: או, היא כבר רצה למילון...

ל - ענו ה

_הילד הוא זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי כל תחום שהוא עוסק בו
צריך להדליק נורה אדומה, לדעתי. זה יכול להגיע גם ממקומות אחרים, לאו דווקא ממה שההורים משדרים, אבל זה סמפטום לקשיים בקבלה עצמית, בדימוי עצמי.
עד כמה שידוע לי, פרפקציוניזם קיצוני יכול בשלב מאוחר יותר להתבטא גם בהפרעות אכילה או הפרעות התנהגות._
לא צריך להגזים, בסך הכל מדובר בילד שחי בשלום עם סביבתו, ולפעמים חיטוט מיותר דווקא עלול לגרום לנזקים.

עירית_לוי

_אבל מה לעשות שהילד הוא זה שדורש מעצמו את הפרפקציוניזם וההצלחה וזה לגבי
כל תחום שהוא עוסק בו ולא רק בלימודים._ (אמא לשלושה)
מסכימה עם מה שחני כתבה לגבי זה.
היום הילד הוא זה שדורש מעצמו להיות מושלם, אבל חשוב לראות מה יצר את זה, מה עיצב את זה.

זה מה שאני מציעה לעשות:

לקחת אחריות, כהורה, על המצב הנוכחי ועל מה שיצר אותו. חשוב לשים לב לא ליפול לבור של הלקאה עצמית ואשמה - אלא באמת לקחת אחריות. זה צעד אמיץ ולא קל, אבל חשוב. לקיחת אחריות מצידך יכולה להוביל לשינוי אמיתי גם אצלך וגם אצלו. שינוי שגם יתרום לבנך אבל גם לך, מהבחינה של צמיחה וריפוי פצעי ילדות ישנים שלך.

לבדוק מה את יכולה לשנות מעתה ואילך בהתייחסות שלך אליו. השינוי בהתייחסות צריך לקרות בשתי רמות: גם ברמת העשייה וגם ברמת ההוויה. למשל, לא מספיק שתגידי לו "אני אוהבת אותך בלי קשר לציונים שלך". את צריכה באמת להיות כזאת. אם השינוי יהיה רק ברמת העשייה הוא לא יקלוט אותו. ילדים קולטים יותר את ההוויה שלנו, את מי שאנחנו, מאשר את מה שאנחנו אומרים. דוגמאות למה אפשר לשנות בהתייחסות:

להסתכל על כמה את, בלי להתכוון, מובילה לאותו לרַצות אתכם, להיות 'בסדר', להיות האח הגדול המתחשב, המוצלח. מה שהרבה הורים מצפים מילד בכור.
לבדוק כמה את באמת מקבלת אותו כמו שהוא, נטו.
לבדוק כמה את באמת לא מצפה ממנו להיות תלמיד טוב.

לראות איפה את פרפקציוניסטית עם עצמך (או בן זוגך עם עצמו). אני לא יודעת. אולי את באמת לא. זה שווה בדיקה כי יכול להיות שהוא לא רק קולט מה אתם מצפים ממנו אלא גם מעתיק את מי שאתם עם עצמכם.

עירית_לוי

לא ריפרשתי לפני ההוספה לדף שהיה פתוח על שולחני מאז אחה"צ

סעיף 3 שלי חוזר על מה שנועה כתבה...

האם הוא דורש מכם הרבה?
אני חושבת שהוא כמו כל הילדים, כשהוא רוצה משהו, זה חייב להיות עכשיו לא עוד יום
ולא עוד חצי שעה.
להסתכל על כמה את, בלי להתכוון, מובילה לאותו לרַצות אתכם, להיות 'בסדר', להיות האח הגדול המתחשב, המוצלח. מה שהרבה הורים מצפים מילד בכור.
מודה באשמה, פשוט לא חשבתי על זה בצורה כזו.
לבדוק כמה את באמת לא מצפה ממנו להיות תלמיד טוב.
פה אני קצת מתבלבלת, כעיקרון הילד מאוד מאוד חכם (ואני לא אומרת את זה רק בגלל
שאני אמא שלו

)
וזה ברור לי וגם לאבא ולמורים שהוא תמיד מביא ציונים טובים, ואף פעם אנחנו לא מתרגשים
או מתלהבים כשהוא מקבל במבחן 100.
אבל גם כשהוא מביא "רק" 93, התגובה זהה, זאת אומרת "יופי".
התרגלנו לסטנדרט מסוים אצלו וזה פשוט הפך לשגרה.

אני לא מגדירה את עצמי כפרפקציוניסטית, גם אני כמובן כמו כל בנאדם אחר מתאכזבת
קלות מעצמי כשאני חושבת שיכולתי לעשות יותר ולא עשיתי, אבל אני לא לוקחת
את זה בצורה קשה.

לבנזוג אפשר לקרוא פרפקציוניסט, אבל עם זה אין לי הרבה מה לעשות.

חני
אאמץ את הרעיון שלך.

הילד שלי, שכל כך אוהב ללמוד ולמד לבדו חשבון וקריאה ברמה גבוהה לפני שהגיע לכיתה א', גילה שהוא לא בקבוצת המצטיינים בחשבון. (מאד חשוב לתייג ילדים בכיתה א' באופן שימשיך איתם הלאה במשך השנים כטובים או לא טובים בחשבון, לא?)
מאז "אני לא טוב בחשבון".
לא מצליח בשיעורי בית, לא מתעניין בחשבון, גמרנו.
ילד שכל הזמן ביקש ממני להכין לו דפי עבודה עם תרגילים, כולל כפל וחילוק בכיתה א'.
ואני צריכה עכשיו לשקם את האמון שלו בעצמו.
<סתם מוציאה קיטור - אמא לשלושה סליחה שמתפרצת באמצע דיון>

ל-סבתא לשמונה
אמנם הדיון התגלגל כבר קדימה, אבל אני עומדת על דעתי שבעיית הבורות אצל מורים בייחוד בכיתות היסוד היא חמורה מאוד.
באופן אישי הבנות שלי סיפרו לי יותר מפעם אחת על מורה מחליפה שהגיעה לכתה וכתבה בשגיאות על הלוח
על מורה ותיקה שמחליפה כל הזמן בין זכר לנקבה.
לפני מסיבת חנוכה בגן קיבלנו הביתה פתק מהגננת המחליפה והיו בו שגיאות כתיב מזעזעות.
וכן, גם מורה שפתרה תרגיל כפל לא נכון כבר היתה לנו, והיא האשימה את הילדה בהתחצפות.

פגשתי גם מורות אחרות, נפלאות, אינטיליגנטיות, ובעיקר כאלה שמתיחסות לילדים בצורה אנושית, אבל זה קשה בכיתות צפופות ובתת תנאים ומי שנפגע אלו הילדים

נ.ב קודמקול זה קיצור אינטרנטי כמו אזולאי, בכולופן וס22ה
בבית אני מקפידה לדבר בעברית נכונה וגם הילדים מדברים כך, ברשת אני מרשה לעצמי להכניס הרבה ביטויי סלנג רשת שהם חלק מהחברה הוירטואלית שבה אני מסתובבת

ל - גלית ועמרי
ברור שיש גם מורים הלוקים בבורות. (לידיעתכם - מורה מחליפה אינה חייבת בכלל להיות מורה, קשה מאוד למצוא מחליפים בהתראה קצרה. להחלפה של חופשת לידה תמיד מזמינים מורים מוסמכים - זו חופשה שמוכנים לה והיא לתקופה ממושכת). כאשר כתבתם גננת מחליפה התכוונתם למחליפה או למשלימה? אלו שני תפקידים שונים.
המורים/ות מן במנין אינם כותבים בשגיאות ועדיין יודעים את לוח הכפל. אם אין להם את היידע הבסיסי הזה ינופו עוד בזמן הכשרתם.
היום מקובל, בצדק, להתחשב בדיסגרפיה במבחנים ובעבודה. המקצוע היחיד בו אנשים הסובלים מדיסגרפיה אינם יכולים לעבוד זו ההוראה.
אמת, תנאי העבודה הם בלתי נסבלים ודווקא לכן חשוב מאוד שיתוף הפעולה בין הורים ומורים כדי לרכך את הקשיים.
אני מכירה קיצורים אינטרנטיים, אם כי איני משתמשת בהם. בשפת הדיבור יש ביטויי סלנג שגם אני משתמשת בהם כמו "לא בא לי". אני בטוחה שהרבה אנשים חושבים שזו שפה תיקנית...
ל - ליאורה נ
מה קרה עם לימוד החשבון של בנך? מדוע בכיתה אינו מצליח?

עירית_לוי

ליאורה נ -

מכירה את הספר בלמידה מתמדת של ג'ון הולט?
אם לא - ממליצה לך לקרוא, ובפרט את הפרק שמדבר על 'כלכלה משפחתית'.

הוא מדבר שם על חשבון בתוך הקשר חי, יומיומי ואמיתי שנלמד בחיק המשפחה תוך כדי ההתנהלות הכספית שלה.
אולי בתוך הקשר כזה הבן שלך יוכל לגלות מחדש את אהבתו לחשבון?
זה משהו שאפשר לנסות ליצור בבית במקביל ללימודים הפורמאליים.

לבדוק כמה את באמת לא מצפה ממנו להיות תלמיד טוב.

_פה אני קצת מתבלבלת, כעיקרון הילד מאוד מאוד חכם (ואני לא אומרת את זה רק בגלל שאני אמא שלו)
וזה ברור לי וגם לאבא ולמורים שהוא תמיד מביא ציונים טובים, ואף פעם אנחנו לא מתרגשים או מתלהבים כשהוא מקבל במבחן 100.
אבל גם כשהוא מביא "רק" 93, התגובה זהה, זאת אומרת "יופי".
התרגלנו לסטנדרט מסוים אצלו וזה פשוט הפך לשגרה._ (אמא לשלושה)
כשהצעתי לבדוק כמה את מצפה או לא מצפה ממנו התכוונתי בדיוק למה שכתבת כאן.

את אומרת שברור לכם שהוא תמיד מביא ציונים טובים. זהו בדיוק.
כל הגורמים הובילו לכך (אין כאן האשמה) שהוא מתוייג כתלמיד מצויין.
ומרגע זה יש לכולם ציפייה ממנו.

מה שאני מציעה זה רק לשים לב שיש כאן ציפייה ושהציפייה הזאת מלחיצה.
ומאחר והוא מעוצב לרצות אתכם (כמו כל ילד) - הציפייה הזאת מלחיצה עוד יותר.

הדוגמא הזאת והאחרות ממחישות שלהתייחסות הלא נראית לעין והלא מודעת של הסביבה בכלל ושל ההורים בפרט - יש השפעה גדולה על חרדת הבחינות הזאת.
בבקשה אל תקראי את מה שאני כותבת מתוך הקשר של אשמה. כי אין כאן טיפה של האשמה כלפייך.
אני רק מציעה נקודת מבט שמאפשרת -

לראות שמה שיוצר דפוסים שונים אצל ילדינו זה מה שאנחנו עושים ומשדרים.
לקחת על זה אחריות ולשנות דברים.

בבקשה אל תקראי את מה שאני כותבת מתוך הקשר של אשמה.
אני מכירה אותך כבר מספיק טוב כדי לדעת.
לקחת על זה אחריות ולשנות דברים.
או קיי.

אמא לשלושה,

<תמיד כאן>

היי אפרסקים, איזה כיף לראות אותך כאן.

היום בבוקר הוא שוב בכה ולא ידע להסביר למה.
ישבתי איתו מחוץ לבניין במשך שעה שלמה וניסיתי להבין מה מציק לו.
המנהלת ניסתה לדבר איתו ולא הצליחה
לבסוף עלינו לכיתה היה לו שיעור עם המורה שהוא הכי אוהב (היא פשוט מדהימה ברגישות שלה)
הוא הסכים להישאר (אמרתי לו שאם ירגיש שוב רע שיתקשר ואבוא לקחת אותו, הוא התקשר)
בדרכי החוצה פגשתי עוד מורה שלו (גם היא מאוד רגישה) וסיפרתי לה מה שקרה איתו
(היא ראתה אותו בוכה) כשהילד חזר מביצפר הוא אמר לי שאת השעתיים הבאות הוא בילה
עם המורה ההיא בכיתות השונות שהיא למדה.(הוא מאוד אהב את זה)
לפעמים מערכת החינוך מפתיעה לטובה.