איך להתמודד עם חרדה

אני סובלת מחרדה ולא יודעת איך להתמודד אם זה. זה מתבטא בפחד, התרגשות, לחץ, מתח וחוסר ביטחון שגוררים אחריהם תופעות גופניות, שמתבטאות בהזעה בכפות הרגליים ובבית השחי (זה רק מחמיר את המצב).
אני מרגישה מוגבלת, כמו נכה שלא יכולה ללכת רק שאצלי זה מבחינה רגשית (חוסר יכולת לדבר בטלפון, לענות לאנשים כשצריך, להביע את מה שאני מרגישה, ללכת למקום ולהרגיש בנוח אפילו עם אנשים קרובים לי כמו משפחה).

זה גורם לי לסבל נפשי ואני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה יותר.

יש לי ילדה קטנה בת שנתיים שזקוקה לאמא שתגן עליה ותדאג לה, ובמצבי אני לא חושבת שאני מסוגלת וזה הכי מתסכל.

זה נורא שאני לא מסוגלת לענות לאנשים על דברים שלא נראים לי, ולהביע את מה שאני מרגישה. אני מרגישה שמשהו עוצר אותי, משהו משתק מבפנים שגורם לי לא לחשוב באותו הרגע ופשוט לא לענות, ואחר כך להתחרט ולהתלבט עם עצמי למה לא עניתי ככה ולמה לא אמרתי ככה.

ים כחול יקרה, אני אינני מטפלת אבל אין לי ספק שתמצאי את דרך הטיפול הטובה. חרדה זה דבר שניתן לטפל בו. הפניה שלך ובקשת העזרה במציאת פתרון הן כבר חצי פתרון.
מאחלת לך המון הצלחה ואני בטוחה שתקבלי כאן עצות טובות

ראי בינתיים פרחי באך
מנסיוני בזמנים של התקפי חרדה זה עזר מאד.

ים כחול יקרה,
תוכלי לספר עוד קצת?
וגם, האם את יכולה להצביע על המקור לחרדה הזו?
איזו עזרה היית רוצה לקבל?

אני לא יודעת איך להתמודד עם חרדה, גם אני מתמודדת עם תחושות חזקות של פחד וחרדה.

לאחרונה אני מחפשת את הגורמים להם בהתמודדות היומיומית שלי דווקא, ולא מבחוץ, או בעולם הזר שסביבי. אלא בעולם "שלי". שואלת את עצמי, איפה בעולם שלי, היומיומי, אני חרדה, זקוקה לאומץ?

ומעניין, שגם אני מתקשה להביע התנגדות מול אנשים, מתקשה למצוא את האיזון בין צניעות כלפי אחרים לבין עמידה על שלי, וזה דווקא נראה לי מקום טוב להתחיל לבדוק בו. אם אני לא מנהלת את העניין כמו שצריך, אולי זה מתנפח, ואני לא מצליחה לנהל את זה עד לגודל של חרדה? הרי לכל תא חי יש אחריות לווסת מה נכנס אליו ומה לא. ואם אני נכשלת שם, יכול מאוד להיות שמשהו מתעקם בתחושת הבטחון שלי מול העולם.

מצד שני, כשאני כן מנסה לעמוד על שלי אני נוטה להגזים, להיות שתלטנית מדי או כוחנית מדי. אבל לדעתי זה כמו ביצה ותרנגולת, כלומר יכול להיות שעודף ב"שתיקה" מוביל להתפרצות אלימה. ומצד שני יכול להיות שעודף בשליטה מוביל לנטייה לשתוק ולבדוק ולהתלבט.

אולי דווקא הנסיון לווסת בחוץ דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם מוביל לחרדה. כלומר, הנסיון לשלוט במה שקורה מסביב במקום להתעסק בוויסות שלי עצמי. נניח, לו הייתי תא שמנסה לכוון את תנועת הדם בגוף כך שיגיעו אליו החומרים שהוא זקוק להם. זה גדול עליו, זה לא תפקידו, זה מבהיל ומייאש, הוא לא יכול. ויותר מזה - זה משכיח ממנו את תפקידו האמיתי- לכוון מה נכנס ויוצא ממנו.

לכן אולי כל זה מוביל אותי לחזרה לבדוק את חיי היומיומיים, לנטייה לארגן את ענייני הפרטיים, את מה שבאחריותי באמת. להיות אחראית על הבחירות שלי, לא להתרשל בתפקידי כאדם וכאמא. בלי להתעסק במה אחרים עושים או אומרים מצד ההתמרמרות.

בכל מקרה, זה ודאי אישי מאוד, ואם לי כרגע מרגיש נכון לבדוק את הקשר שעלה כאן בין הדברים ומוכר לי, יכול להיות שאצלך הגורמים נמצאים במקומות אחרים לגמרי. לכן תודה לך על כיוון החשיבה הזה, ובהצלחה בהתמודדות שלך.

לפלונית ול חני בונה -

קודם כל רציתי להודות לכן על התיחסותכן.

תוכלי לספר עוד קצת ?
שנה אחרי שהתחתנתי התחילו לי התקפי חרדה. זה היה נורא. הרגשתי כאילו באותו הרגע אני הולכת למות (פעימות לב מהירות, כאבים בחזה, קושי בנשימה, חום פנימי, הרדמות של יד שמאל ויובש בגרון). לא היתה לי שליטה על זה וזה היה נורא מפחיד.
בהתחלה לא ידעתי מה זה וחשבתי שמשהו אצלי מבחינה בריאותית לא בסדר, אבל אחרי כמה ביקורים במיון ובדיקות אצל רופאים מומחים, הבנתי שזה
התקפי חרדה.

הופנתי, בהמלצת אחד הרופאים, לפסיכיאטר לטפל בבעיה. הפסיכיאטר שיכנע אותי שצריך לקחת כדורים כדי להרגיע את הגוף ובמקביל ללכת לשיחות אצל
פסיכולוג ע"מ להבין מה גרם לכך וכך לפתור את הבעיה. הייתי בטיפול 4 שנים. פעם בשבוע הייתי אצל פסיכולוגית ולא פספסתי אף פגישה. לקחתי כל יום
את הכדורים ולאט לאט המינונים ירדו עד שהפסקתי.
התופעות הגופניות נעלמו לגמרי וגם מבחינה נפשית הרגשתי יותר טוב.
בדיעבד הבנתי שהגוף לא יכל לסבול יותר את המצב בו הייתי מבחינה נפשית ולכן הוציא אותות החוצה שמשהו לא בסדר וצריך לעשות שינוי.

לצערי זה חזר כשנכנסתי להריון כמה חודשים אחרי שסיימתי את הטיפול. זה התחיל בזה שהיה לי קשה לקבוע תורים לכל מיני בדיקות בטלפון,
לפני כל בדיקה התרגשתי מאוד ונורא פחדתי. למרות שהיה לי רופא פרטי, לא העזתי להתקשר אליו כדי לשאול משהו כשהייתי צריכה.
בסוף ההריון לא יכולתי ללכת לקורס הכנה ללידה, התביישתי, פחדתי לדבר, לבסוף בן זוגי התקשר ותיאם קורס אצל מדריכה פרטית.

הלידה, לבסוף, היתה בניתוח קיסרי עקב מצג עכוז. כניראה שהעוברית חשה את הפחד שלי מהלידה הקרבה ולא רצתה להתהפך.
אחרי הלידה היה לי מאוד קשה בהנקה, מכל הבחינות: גם פיסית וגם נפשית. התביישתי מהאחיות בתינוקיה ולא רציתי לבקש עזרה בגלל זה.
התחלתי לשאוב חלב ושאבתי במשך שנה וחודשיים, היה לי חשוב לספק לבתי את המזון הטוב ביותר. חוץ מבן זוגי שתמך בי עודד ועזר,
אף אחד מהמשפחה המורחבת לא תמך, להיפך אמרו לי שאני משוגעת, שלא יהיה לי כח, למה להתאמץ וכו' ...
זה מאד הפריע לי. לא יכולתי להגיב. בהמשך היו ניסיונות להתערב בנושאים נוספים: חיסונים, מוצקים ושינה משותפת ושוב לא יכולתי להגיב.

כל הויכוחים האלו לא הוסיפו הרבה שלווה לחיי ורק הגבירו את המתח ואת הלחץ. זה היה קשה במיוחד למישהי כמוני, שקטה, ביישנית ומופנמת והדגישו
לי עוד יותר את המוגבלות ממנה אני סובלת בחוסר היכולת לענות ולהביע את דעתי.

האם את יכולה להצביע על המקור לחרדה הזו ?
המקור לחרדה נמצא בילדות. בתור ילדה הייתי נורא ביישנית וסגורה. אמא שלי עזרה לי בהכל, ועשתה בשבילי הכל.
זה גרם לכך שלא התנסיתי בשום דבר בחיים, גרר פגיעה בעצמאות שלי ומאוחר יותר, אני חושבת, גם תרם להתגברות החרדה וחוסר הביטחון.

אבא שלי הוא כמו אדם זר בשבילי, הוא אף פעם לא התעניין בי ולא באחיי. מבחינתי הוא לא קיים.
המצב הזה בבית של אבא חי, שלא מתעניין בכלום ומבחינתו הוא קיים בשביל לפרנס, פגע בי מאוד ואני חושבת שגם בבטחון העצמי.
מאז שעזבתי את הבית הוא אף פעם לא בא לבקר אותי, ומאז הלידה (כמעט שנתיים) הוא ראה את בתי אולי ארבע פעמים.
אני רגילה ליחס הזה, אבל אולי בתת מודע זה מפריע לי ופוגע.

מנסיוני בזמנים של התקפי חרדה זה עזר מאד.
פלונית, אולי את רוצה לפרט איך זה עזר ? ובאיזה סוג פרחי באך השתמשת ?

מצרפת קישור לאתר/רשימה המציע מקורות אפשריים לחרדה, בעיקר לחרדה כללית, וטיפול הומאופטי.
http://www.tevalife.com/article.asp?id=131

כניראה שהעוברית חשה את הפחד שלי מהלידה הקרבה ולא רצתה להתהפך

עוד אפשרות לחזוק עצמי הוא טפולים אנרגטיים. אני ממליצה על טיפול בטכניקה שנקראת EMF -איזון השדה האלקטרומגטי. זוהי שיטה לאיזון אנרגטי. מטרת הטיפול היא לחבר את המטופל עם העוצמות שלו הקיימות בו ולהובילו להיות בשליטה על חייו.

אני מאוד ממליצה על טיפול הומיאופטי...נראה לי שממש הגעתי כדי לחזק את הקישור שמעלי.
מה שיפה בהומיאופטיה זה שהטיפול נוגע בשורש הבעייה ומעורר כלים ממשיים מתוך הפנימיות של האדם החולה/חרד להתמודד עם הבעייה כך שסיכוי של חזרה לנקודת ההתחלה אחרי טיפול ממושך כמו שאפשרי בתרופות קונבנציונליות,הוא קטן.זאת כמובן אם נמצאה התרופה ההומיאופטית למקרה...שזה יכול לעיתים לקחת זמן.אם מתמידים רואים תוצאות!!!
מעשית:
מפגש הומיאופטי ראשון הוא לעיתים יקר.אפשר לקבל טיפול גם במרפאות סטאז' של בתי הספר לרפואה משלימה שהם בפיקוח הומיאופט מומחה.של מדיסין לדוגמא או שיר"מ בבי"ח אסף הרופא שהתעריף מועט יחסית (אם יש בעייה תקציבית) אם לא כאן נעוצה הבעייה,עדיף ללכת להומיאופט מצויין אצלו בקליניקה.וזה לא בעייה למצוא.רק להתעניין מי באמת עזר למישהו וכו'.

סליחה, אני פלונית השנייה, ואנחנו שתי פלוניות שונות (או פולניות?).

כאן, לעולם פחדים וחרדות משמשים לנפש כמגן. במובן הזה לעולם מייצגים גבולות. גבולות אלה נדרשים לנפש לשם בטחונה.

תודה. @}

תודה ל- פלוני אלמונית, חני בונה , ילדת פרחים, פלונית.

אני מרגישה שהצלחתי להחזיר את הגוף והראש לאיזון, לאחר סערת החרדות האחרונה. רוצה לכתוב לעצמי ולאחרים מה עזר לי. אין צורך לחלוק עלי. כל אדם יבחר את מה שמתאים לו.

בזמן התקף חרדה, הרגשתי פאניקה נוראית. הפאניקה גורמת לי לחפש במוח כל מיני זכרונות שפיות בתוכו, כל מיני זכרונות נעימים שיחזירו אותי למחשבה רגילה וזורמת. זה לא קורה. כל מה שאפשר להרגיש זה שהכל רע והכל חסר טעם וכל מה שחווינו ונחווה אי פעם יהיה רע . סופו של דבר, שגם מתחילים להרגיש דכדוך נוראי שרק מגביר את החרדה שכך ארגיש תמיד. מחשבה על שגעון ואיבוד שפיות תעביר גל נוסף של חרדות. נסיון לשלוט במחשבות יעביר גל נוסף של חרדות כיוון שמה שקורה בפועל זה שהמוח כל הזמן לוקח לכיוון השלילה ולא החיוב.

הרע את מצבי:

נסיונות לקרוא, בזמן התקף, על גישות טבעיות להרגעת הנפש והגוף. זה עוזר, לדעתי, כדי למנוע התקף חרדה מאנשים חרדתיים או לחוצים באופן כללי. צר לי שלא הכרתי את הגישות האלו לפני ההתקף הראשון שחוויתי. אולי הייתי מונעת אותו בכך שהייתי חיה חיים שלווים ומודעים יותר בעזרתם. בזמן חרדה- כל נסיון לחשוב על דרך מחשבה חיובית יותר, מגביר את הלחץ הפנימי, כי המוח מסרב פקודה.
מורים רוחנים שאומרים משהו כמו- "את בעלת יכולת תקשור לא ממומשת ועל כן החרדות". כל מה שאני "צריכה" באותו רגע זה לחשוב שאתחיל לשמוע קולות מהצד או מלמעלה, כדי להיות בטוחה במאת האחוזים שהחרדה מימשה את עצמה ואכן השתגעתי והתחלתי לשמוע קולות. בדיוק סיבה להתקף חרדה נוסף..

כל התקשורים האלו, לא מתאימים לחרדתיים, לדעתי. להתרחק מהם - קילומטרים.

הטיב עימי:

בזמן חרדה, הגוף מרגיש קר נורא ורועד. טוב לקחת בקבוק מים חמים ולהתכסות בשמיכה.
להרפות את שרירי הלשון והלסת ולאט לאט לנסות לשחרר את שאר שרירי הגוף. זה נקרא ביופידבק. כשהגוף מכווץ, משודר מסר למוח על מצב מצוקה ומשתחררים עוד ועוד חמרים מעוררים שאמורים לגרום לחיה שבנו לברוח ולרוץ על נפשה. ההרפיה משדרת למוח אותות הרגעה וכתוצאה מכך שחרור חמרים מרגיעים.
יש את הכדורים האלו, לא טבעיים בעליל, אבל הומצאו לאחר מחקרים של טובי חוקרי המוח ומוכחים מדעית..

לא נעים להגיד..אבל זה עוזר. כדורי הרגעה בזמן התקף חרדה ובכמה ימים שאחריו: 3 פעמים ביום למניעה. לאט לאט להוריד מינונים כשהגוף מתחיל להתאושש (והוא מתאושש ומבריא, באמת!) עד להורדה מוחלטת. לא חייבים להתמכר אליהם, הם פשוט עוזרים להמשיך לתפקד, בלי שהכל מסיב יהרס ויעצר.

אם התקפי החרדה והפחד מהם באמת כבר השתלטו על חייכם, כדורים נוגדי דיכאון ממש עוזרים. ממליצה על ציפרלקס לחומרת מצב בינוני פלוס מינוס. כאמור בסעיף 3 : לא טבעי אבל באמת עוזר ומדויק. לא מזיק כמו לחיות תחת חרדה.

ולאלו שלא עברו התקף: אף פעם אל תתנו לעצמכם להמתח יותר מידי. תרפו, תתפשרו, תתייעצו עם גדולים ומבינים, תדברו עם האויב, תצחקו על הכל, כי החוכמה היא לא להגיע לזה בכלל!
והעיקר והעיקר..לא לפחד ...לא לפחד כלל!

נסיון אישי
תודה! חברה טובה שלי עברה לאחרונה התקף גדול מאד בעיקבות שינוי גדול בחייה. היינו בקשר בסקייפ (היא היתה בארץ ואני לא). הרגשתי שאני לא יודעת מה להגיד. שאני הולכת על ביצים..
אבל היא המשיכה להתקשר וכנראה שמשהו בדברי סייע מידי פעם.
היא באמת אמרה שקר לה והכל נראה שחור וחסר תקווה. אחר כך לקחה כדורי הרגעה ונרגעה לאט לאט. את השינוי היא הפכה על פיו;
היא 'עשתה עלייה' וחזרה לארה"ב אחרי חודשיים. החרדה אגב החלה לפני העליה.

אם את רוצה לענות אז - האם עזר לך לדבר עם אנשים: איזה מילים ורעיונות עודדו/עזרו/לפחות לא הפריעו?
אם למשל הציעו לך לעשות טיול קצר בחוץ - זה עצבן? שיתק? עודד? תיסכל?
בכלל - אם הציעו לך הצעות?

אני מודה שזה קצת מוזר שאני לא מרגישה חופשייה לשאול בנתיים את החברה שלי מה עשה לה טוב - חוץ מהכדורים.
אז תודה מראש

באותם רגעים של חרדה / פאניקה משתקת, כל דבר שבדרך כלל עושה טוב כמו טיול בחוץ, צפיה בטלוויזיה, שיחה עם חברה: עושה רק יותר גרוע. זה בגלל שאי אפשר להנות מזה במצב חרדה והתודעה שאת לא נהנית מזה, מגבירה את החרדה, שמה הדברים האלו לא ישמחו אותך לעולם עוד. צריך רק להגיד לעצמך באותו רגע "זה יעבור כמו שזה בא". אם תגידי לה את זה, זה גם יעזור.
מה שעוד עוזר זה לנסות להעסיק את עצמך בפעילות פיזית עם מטרה כמו: שטיפת כלים, גיהוץ, נקיון הבית. איך שהוא זה קצת מסית את המחשבות לכיוונים יותר פרודוקטיבים ונותן הרגשת בטחון שהגוף עובד ומתפקד אפילו שהנפש מבוהלת לה.
עוד עוזר זה להגיד שתחושת הדכדוך הנילווית נובעת מהפאניקה והפחד. אף אחד לא יכול לחוות עונג והנאה כשהוא מפחד.
להגיד לה שתתאזר בסבלנות ושהיא תחלים מזה כמו שמחלימים משפעת. פשוט לנפש לוקח קצת יותר זמן להתאושש.
לספר לה ששינוי בחיים הוא אחד הסיבות הנפוצות להתקפי חרדה. הכי קשה לנו ומפחיד לנו זה לשנות, במיוחד ארץ.

כשהיא לא מרגישה חרדה בכלל, כדאי להתחיל לעסוק ספורט ארובי כל שהוא, חצי שעה ביום. לא מומלץ בזמן חרדה אלא רק ברגיעה. משחרר חמרים מרגיעים.
בעבר, אנשים לא סבלו ממגפת החרדות כמו בימינו גם בגלל שהיו פעילים פיזית יותר. פעילות פיזית מוכחת כמאזנת מצבי חרדה ודיכאון.
בסופו של דבר גל החרדה עובר, עם כדורים או בלעדיהם (גם מנסיוני). זה מין מתח מצטבר שהגוף מפרק בצורה הנוראית הזו. לדעתי זו "התמוטטות עצבים" במלוא המובן.

מאד מאד חשוב מה שכתבת לי. חבל שלא ידעתי אז...

ואם החרדה גורמת, במקרה שלה, לצורך לשנות כאן ועכשיו הכל - אולי הייה אפשר לשכנע אותה לנוח, להרפות ולהחליט שהכל יעבור?
נניח שיש מישהו איתה, שמציע לה פעם ביום לצאת החוצה לעשר דקות - ללכת מפה עד שם ובחזרה. לא עוזר בכלל?

(הצעתי לה מרחוק. היא אמרה בקול שטוח "באמת הייתי צריכה..." אז עזבתי אבל אם הייתי על ידה, אולי הייתי מתעקשת.
האם במצב חרדה,מעט אור שמש, אויר צח ותנועה לא משפיעים כלל? פשוט להציע להכנס למיטה, שיהיה חם ומוגן עד שיעבור זעם?

הרגשתי שנות אור בינינו, או שנות חושך.
תודה

דגנית,
קשה לי להאמין שבהתקף חרדה עצמו מישהו יכול להחליט החלטה לשנות משהו, אני מרגישה שיתוק.אבל היא אולי חווה את זה אחרת ממני.

אולי תדברו על זה כשהיא מרגישה טוב ואז תוכלי לדעת יותר מה יעזור לה בפעם הבאה (בתקווה שלא תהיה כזו).

אני חושבת שאני באמת אדבר איתה.
בקשר לשינוי - אולי הכדורים עזרו? לא יודעת. זה כאילו שנחרדה מנעה ממנה לעשות או להשלים.
תודה רבה על ההקשבה והעזרה.
ושנה של שלווה שתהייה לכולנו

אני אנסה להעביר פחות או יותר את המצב שלי ואני ממש אודה למי שיש לו עצה טובה או אפילו משהו תומך או מעודד להגיד כי אני כל כך זקוקה לזה.

אז ככה אני והבן זוג שלי ביחד כבר שש שנים, עם הפסקה של ארבעה חודשים שהייתה לפני כמעט שלוש שנים. הפרידה באה בעקבות טעינות מצטברת. כנראה שבפרידה גם אני וגם בן זוגי עברנו תהליך כי חזרנו נקיים ורעננים והקשר התקדם בצורה חיובית. כמובן שהיו גם רגעים קשים, אבל טעינות לא הייתה וגם ממש עשינו עבודה על התקשורת בינינו.

לפני קצת יותר משנה הרגשתי בשלה להתחתן, רציתי להקים איתו משפחה ושיתפתי אותו בזה, וכעבור חצי שנה הוא הציע לי נישואים. כל כך שמחתי ואמרתי לעצמי שאיזה מזל שזה הוא כי אני לא מכירה אף אחד שיתאים לי יותר ממנו. כמובן שהיו גם חששות שליוו אותי אבל נתתי להן מקום והן לא הטרידו יותר מידי.

ואז אחרי שלושה חודשים מאז הצעת הנישואין, חודשיים לפני החתונה, שכבתי לי במיטה ושמעתי את הבן זוג שלי מתהלך בבית והרגשתי חוסר סבלנות כלפיו, הרגשתי שאני רוצה ללכת לישון לבד. המחשבות האלו מאוד הבהילו אותי מה פתאום אני מרגישה ככה? מה זה אומר? אולי זה אומר שאני לא עושה את הצעד הנכון? המחשבות האלו גרמו לי לבושה ואז הגיע התקף חרדה. למחרת הייתי אצל המטפלת שלי שקצת עזרה לי והשתיקה לי את החרדות לשבועיים ואז אחרי שבועיים שוב התקף חרדה, פתאום אצל התופרת שוב לא הייתי בטוחה שאני עושה את הצעד הנכון וחשבתי שאם אני כל כך מפחדת כנראה שזה אומר משהו. ושוב המטפלת משקיטה לי את הפחדים לכמה שבועות וזה בא והולך.

בשבוע שלפני החתונה לא התראינו וכביכול הרגשתי שקטה, אבל החרדות בעבעו שם מתחת לפני השטח. ואז בחתונה עצמה היה מקסים וטוב החיוך לא ירד לי מהפרצוף עד הרגע שבו הוא שם לי את הטבעת, הרגשתי שלקחו לי את החופש. שוב חרדה! בחתונה לשמחתי החברים לא שמו לב בכלל ורקדו והקפיצו אותי ככה שלא התמקדתי בזה, אבל אז נסענו לשבת חתן עם כל המשפחה והחרדות רק התעצמו. פחדתי ממה יקרה אם זה לא זה, ואני אהפוך לבדיחה, וכל החיים שלי יהרסו.

התחלתי לראות בבן זוג שלי מלא פגמים ועוד יותר התביישתי בעצמי וככל שיותר התביישתי ככה החרדה רק הלכה וגדלה. ואחרי השבת חתן נסענו לחו"ל לשלושה שבועות והיה לי מאד קשה. זה הגיע למצב שהנוכחות שלו הכבידה עליי כי היא עוררה לי את הפחדים ( אני לא יודעת אם זה מעשה נכון אבל שיתפתי אותו כמעט בכל הרגשות שלי והוא ממש ניסה לעזור אבל זאת בעיה שאַתָה גם הבן זוג וגם החרדה ).

אחר כך כשחזרנו לארץ חשבתי שמתחיל להיות קצת יותר טוב, אבל זה שוב זה חזר. כל הזמן ניקרו לי המחשבות בראש מה אם הוא לא היעוד שלי? מה זה אומר שהקשר שלנו היה קשה כבר מההתחלה? פתאום שכחתי את כל הדברים הטובים. השנה האחרונה נמחקה לי. הרגשתי שרע לי ושתמיד היה רע . ומה שהכי מפחיד אותי זה המחשבה 'מה אם כל המחשבות שלי הן לא רק חרדות? מה אם זה אמת?'

אני בטיפול הומיאופתי כבר למעלה משנה. התחלתי את הטיפול בעקבות זה שאני סובלת ממצבי רוח ירודים ומחרדות. במשך כמעט שנה הטיפול ממש עזר לי אבל בארבעת החודשים האחרונים אני במצב לא טוב. אני מרגישה תשושה, בן הזוג שלי חווה אותי וגם לו זה לא עושה טוב אני בטוחה.

אני רק אציין שמידי פעם בתוך כל הקושי הזה יש גם ימים שקטים שאז הכל נראה פשוט יותר אבל הם מעטים מידי. מקווה לישועה שתביא איתה את השקט הגדול שאני כל כך זקוקה לו.

וואו.
התקפי חרדה באמת יכולים להיות מפחידים ומציפים ומדמים לאכול את כל כולך. יותר מזה הם מספרים לך שהם האמת האמיתית בעוד שכל הודאות ,השלווה ,השקט שמדי פעם את חשה - הם שקר.
מדהים עד כמה המחשבה שלנו חזקה ומטלטלת.
אז דבר ראשון ,קבלי חיבוק

.
חיבוק שמחבר אותך לעצמך, לגוף שלך ,לנשמה, לעובדה שהכול בסדר, הכול במקום, הכול מגיע בזמן מדוייק.

כמה שאלות-
מה את עושה בחיים? יש לך עוגן כלשהוא? פרנסה, עיסוק שממלאים אותך? האם העיסוק בבנזוגך ובעתידכם המשותף ממלא את כל יומך או שיש עוד דברים בחייך?
ובקשר לחרדות - חווית פעם התקפי חרדה נוספים במקומות שאינם זוגיות?
את מכירה את חווית הפחד מהעתיד או מהווה בעוד תחומים?

אני מניחה שרב העבודה שלך צריכה להעשות על ידי התבוננות בחייך.
לי נראה שברגע שהאדם הכי קרוב אליך הופך להיות נמאס עליך, יש להתבונן באהבה שלנו לעצמנו.
כי השיקוף שהבנזוג עושה לנו בהתנהלות חייו הוא כ"כ חזק ולפעמים מרתיע ובמקום לבדוק את זה פנימה אנחנו משליכים החוצה...
וחוץ מזה זה נשמע לי אך טבעי שכשקשר או מערכת יחסים הופכת להיות רשמית על דף ותנאים והכול, זה משהו שסוגר את כל האופציות האחרות לכאורה ומותיר אותנו בבית כלא....לכאורה.

וואו
קודם כל

ו@}
סיפרת שכשנפרדתם כל אחד לחוד עשה דרך והתנקה
מה עשית אז?
יש דרכים רבות אולי שם יש עבורך רמז, אולי קצה חוט לפתרון המועקה הזו
האם את מכירה תחושות דומות ללא שום קשר לזוגיות?
גם
לי נראה שברגע שהאדם הכי קרוב אליך הופך להיות נמאס עליך, יש להתבונן באהבה שלנו לעצמנו

כי השיקוף שהבנזוג עושה לנו בהתנהלות חייו הוא כ"כ חזק ולפעמים מרתיע ובמקום לבדוק את זה פנימה אנחנו משליכים החוצה... מסכימה עם אינטואיציה,
נראה לי שאין טעם להלחם בזה ,המלחמה לעצור את זה מגבירה את החרדה לא?...מיצרת צונאמי כזה שמציף פתאום
אולי זה רעיון טוב להסכים לקבל את התחושות שלך ללא שיפוט, מתוך התבוננות, ולחכות עם היחסים האינטימיים עד שתרצי
ואולי אפילו יהיה לך החופש לבטא את זה או לא (-: כאילו קחי את הזמן להיות בהווה ולא לדחוק לאיזה עתיד כלשהו
טוב או רע . פשוט (או לא פשוט) להיות עם מה שקורה עכשיו....????
מה דעתך?

ורעיון פרקטי
לכתוב את התחושות האלה בזרם לא מבוקר של מילים
לא לקרוא פשוט לפלוט ולהתבונן תוך כדי עשר דקות כאלה בבקר או בערב, ואז לעזוב את זה
למשך היום
מה דעתך?

תודה רבה לכולם על התגובות. הדברים שכתבתם מעודדים והם משקיטים לי קצת את הרעש בראש וזה נותן לי אפשרות לנשום זה חשוב לי ונעים לי לדעת שמבינים אותי .

אינטו איציה – לשאלותייך – _מה את עושה בחיים? יש לך עוגן כלשהוא? פרנסה, עיסוק שממלאים אותך? האם העיסוק בבנזוגך ובעתידכם המשותף ממלא את כל יומך או שיש עוד דברים בחייך?
ובקשר לחרדות - חווית פעם התקפי חרדה נוספים במקומות שאינם זוגיות?
את מכירה את חווית הפחד מהעתיד או מהווה בעוד תחומים?_

אז אני סטודנטית אני עושה הסבה להוראה ולומדת יומיים וחצי בשבוע. לגבי עבודה, לפני החתונה התפטרתי כי לא רציתי להגביל את עצמי גם בגלל הטיול שלנו שלא רציתי להתחייב מתי נחזור וגם בגלל שלא ידעתי כמה זמן אני אצטרך לעצמי. עכשיו אני מחפשת עבודה. הייתי אמורה לפני שבוע וחצי להתחיל משהו שבסוף לא יצא לפועל.

לגבי התקפי חרדה נוספים, כן חוויתי גם התקפי חרדה שאינם קשורים לזוגיות וגם שקשורים לזוגיות במערכת יחסים אחרת, אבל זה היה שונה כי שם לא רבץ עליי העול של החתונה. בעבר גם השתמשתי בכדורים נגד חרדות, אבל בשלב מסוים החלטתי להתמודד לבד, רק שמסתבר שכשזה בא כל כך חזק בתקופה של שינויים כמו עכשיו אז זה לא פשוט בכלל להתמודד לבד.

שליחה על ידי פ* » 23 אוקטובר 2009, 23:53

פיי, האם זו את מחקת את התגובה שלך? מדוע?

אני יודעת ש'כנפיים' מאו-ד התעודדה מתגובתך והיא הייתה חשובה לה, ולדעתי היא תצטער מכך שהיא נמחקה.
(היא לא מצליחה להיכנס לדפים באתר, ואני מכניסה לה את ההודעות)

אם את עדיין עומדת בהצעתך ליצור איתך קשר, אשאל אותה על כך, ואכניס עבורה את התגובה.

כנפיים יקרה
רק עכשיו שמתי לב לניק היפה,
אני מבינה שאת לא רוצה תרופות אבל זה לא או תרופות או לבד ללא כל עזרה....

"אבל בשלב מסוים החלטתי להתמודד לבד, רק שמסתבר שכשזה בא כל כך חזק בתקופה של שינויים כמו עכשיו אז זה לא פשוט בכלל להתמודד לבד."
לא מוכרחים לבד יש המון דרכים חלופיות שעוזרות,,
וכן , כמו שאינטוניציה אומרת,
אני מניחה שרב העבודה שלך צריכה להעשות על ידי התבוננות בחייך.
התבוננות לא שיפוטית ומתוך כך אינה מעוררת חרדה ואינה נלחמת בה (כמו תרופות), ואינה מדחיקה את מחולליה.
אך מטה את מרכז שיווי המשקל התודעתי פנימה, וגם כאן ועכשיו ולא מה יהיה ואיך יהיה אלא מה עכשיו........בגוף
(אפשרות אחת לטיפול ,גוף,)ברגש, ברצון,בזהוי הצורך המשמעותי שלך ,בחייך עכשיו, ללא כפייה(קולות של צריך וצריך
ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה)
חשבתי להציע מספר רעיונות אבל לא יודעת אם מתאים לך?

שליחה על ידי פ* » 24 אוקטובר 2009, 17:47

עמדתי אתמול לכתוב, אך האינטרנט נפל לי:

כתבתי אתמול ש'כנפיים' לא מצליחה להיכנס לדפים באתר, ואני מכניסה לה את ההודעות. (וגם שולחת לה במייל את התגובות).

אז רציתי לומר שאני יודעת שהיא מאוד מצפה לתגובות שלכם.
היא עוברת תקופה קשה מאו-ד, מאוד מאוד, והיא ממש תשמח לכל עצה, עידוד, תמיכה, הזדהות, שיתוף, או כל דבר אחר שתוכלו לומר לה.

בהזדמנות זו מתייגת עבורה דף תמיכה.

פיי, אני אשמח לשוחח איתך איתך אם זה עדיין רלוונטי האי מייל שלי הוא [email protected]

עשב השדה,קודם כל תודה על ההבנה והעידוד. ולגבי חשבתי להציע מספר רעיונות אבל לא יודעת אם מתאים לך?
אז כן, אני אשמח לרעיונות איך להתמודד. תודה

האם החרדות קורות גם כשטוב לך? (ואז כמובן כבר לא טוב).

מה שלומך?

פתאום הייתה לי תובנה, תובנה די עצובה... הבנתי שאני מרגישה כלפיו תחושה של עליונות. יכול להיות שהרגשתי את התחושה הזאת לאורך הקשר אבל לא התעמקתי בה. חוץ מזה שבשנה האחרונה היה לי טוב, ככה שלא היה לי צורך להתעמק בה, אבל עכשיו בעקבות החתונה זה בא בבום. וואו... זה הכל ביחד, התובנה הזאת והפחד.

הבנתי שתחושת העליונות מתבטאת בזה שאני לומדת ומרגישה שאני מתפתחת והולכת לטיפולים ולחוגים ומכירה אנשים חדשים והוא, עובד המון ,משהו כמו 12 שעות ביום והוא גם עובד מהבית שזה גורם לי להרגיש כאילו הוא לא באמת עושה משהו חשוב. אומנם מתנדב פעמיים בשבוע אבל אני מרגישה שהוא לא ממש מאתגר אותי מבחינה רגשית וזה מוריד לי ממנו.

אני לא יודעת אם כשהחרדות התחילו זה היה קשור לעניין הזה אבל עכשיו זה ממש חזק לי, וזה שאני כל הזמן מבולבלת והוא לא נותן לי את התחושה שהוא לא מובן מאליו זה עוד יותר מעצים לי את תחושת העליונות.

וואו... אין לי מושג אם זה משהו שיכול לחלוף. אני מתוסכלת ועייפה ממחשבות. אני לא חושבת שזה חכם לשתף אותו במחשבה הספציפית הזאת כי זה מאד פוגע. זקוקה לעזרה....

ערך מוחלט, טוב לי רק כשאין לי חרדות ככה שזה די פרדוקסלי....

אני מנסה להבין אם החרדה - מקורה במצב שהוא רע כשלעצמו או שמא היא נובעת מהמחשבה על פיספוס של מצבים אחרים. לדוגמה אם אדם עובר לדירה מסוימת יכול להיות שיהיה לו שם רע, או יכול להיות שהוא יחשוב על כל הדירות האחרות שהוא מפספס.

מבינה אותך עד עימקי נשמתי. ההבדל הוא שאני לפני החתונה (אני בשוק מזה שכתבתי את זה.. כי לא בטוח שזה יקרה בסוף) ואתם- התחתנתם- זו עובדה - ונותר לך להשלים איתה ולעזוב את הספקות כדי שתהיי מאושרת . השאלה היא- איך עושים את זה? מאמינים., סומכים, נכנעים
מבינה גם את תחושת העליונות שאת מדברת עליה.
צריך להשלים עם העובדה שאתם זוג וכנראה זה רצון השם .
יכול היות שיש אחרים יותר אינטיליגנטים\יפים\נוחים... אבל העובדה היא שיש בינכם התאמה. ואף אחד לא מבטיח לך שעם ה"אחרים" תהיה את ההתאמה הזו.
לעולם לא נוכל לדעת עם הבחירות שלנו לגמרי נכונות אין דרך לבדוק את זה , החיים קצרים. וצריך לתת אמון בהווה.

אקהרט טול כותב מאד יפה ב"ארץ חדשה" על האגו שלנו, המחשבות השליליות המתרוצצות בראשנו. גם בהקשר של תחושת העליונות שצצה- אני חושבת שהרבה מהעבודה היא לשמוע את הקולות האלה ולזכור שהם לא האמת המוחלטת. לא יכולה להסביר את זה בצורה בהירה כמו טול- ממליצה לך בחום על הספר הזה. חושבת שיכול מאד לעזור.

העניין בחרדות הוא שהן בלתי הגיוניות
התקפי חרדה הם הבהלה של הגוף למצב שלא קיים פיזית במציאות

לא תמיד ליקוק הפצע הוא במקום, לפעמים צריך לתת לעור רגע כדי להגליד ולהתאחות
לכן, אולי להרגע רגע, לא לתת מקום לכל המשכי המחשבות של אחריי (אני מרגישה עליונות עליו, אני רואה את הפגמים שלו)
אולי רגע להזכיר לעצמינו שכל רגע בחיים הוא רק רגע
ז"א אפילו שהתחתנתם, אולי לחיות את הרגע עצמו ולא להתעסק עד אין סוף בהאם נהיה ביחד לנצח, או האם הוא הנפש התאומה שלי וכו

רק לנשום, להביט, לספור את הדברים הטובים
ולהתרכז בהם
לבנתיים

בערך מוחלט, אם הייתי יודעת את התשובה כנראה הייתי המאושרת באדם ( לפחות ליום יומיים) אין לי משהו קונקרטי שאני יכולה לשים עליו את האצבע ולומר לך שבגללו לא טוב לי. אני לא יכולה לומר שהוא לא נחמד אליי ,שהוא שקרן, שהוא קמצן, שהוא טיפש או עצלן או שהסקס לא טוב, אבל יכולה לומר שיש לי אבן בלב ותחושה של פחד מלווה אותי כמעט בהדיקות.

חשוב לי לציין שיש ימים (מעטים אומנם) שאני מתעוררת רגועה ואז טוב לי איתו ואיתי, אבל כשהחרדות חוזרות אני אומרת לעצמי שאולי לא באמת היה לי טוב, או ששכנעתי את עצמי שטוב לי, או שפשוט הייתי בצד השני של החרדות במין 'היי' ושאני לא יכולה להסתמך על התחושה הזאת של הטוב.

אני מרגישה שאין בינינו חיבור רגשי כרגע משהו שלפני כל החרדות היה וזה חסר לי ואז אני חושבת שאולי במקום אחר עם מישהו אחר לא הייתי מרגישה ככה. אולי.

וודי אלן אמר פעם שסרט שמקבל אותו לשחק בו סימן שהוא לא סרט טוב....(-:

בטוח לא היית מרגישה אותו דבר.. אבל כמו שכתבתי מקודם.. אי אפשר לדעת...אולי היית מרגישה יותר גרוע...
זה ייצר הרע שמשגע אותך, תתרחקי ממנו תדבקי בטוב- והוא יגדל. תאהבי, תשמחי. -זו בחירה שלך .
בהצלחה מכל הלב

נינה, אפשר לשאול בת כמה את... כי שמתי לב שתחושות של חרדה מחתונה מאפיינות בעיקר נשים שמתחתנות לא ממש צעירות אלא מסוף שנות העשרים והילך... אולי אני טועה....

אני בת 30

נראה לי שזה די טבעי לחשוב על זה שאולי אפשרויות אחרות ואולי אפילו מטרות אחרות בחיים היו יותר מתאימות וזה תקף כמובן לגבי כל אדם בכל מצב כמעט. למעשה זה יותר הגיוני מאשר אחרת והפתרון הוא לא פשוט לדעתי.
אבל, אם מה שמטריד זה המצב עצמו - כאן אין לי ידע חדש להוסיף וההחלטות צריכות להיות שלך. אני יודע שההגדרה של חרדה היא פחד מפני משהו בעל טבע לא מוגדר, אבל בכ"ז שאלתי על מקורה, כי אולי לפעמים יש כיוון, תחושה, נטיה וכו'.

כנפיים יקרה, אני איתך. גם אני חוויתי התקפי חרדה, חלקם לא קלים שנראה שאין מוצא. מאוחר יותר שמתי להם מעין כותרת, פחד ממקומות שאני לא יכולה לצאת או לברוח מהם. נהיגה בכביש מהיר או בפקקים, בתוך ערים, בתור במכולת או בסופר, במעליות, קניונים גדולים ועוד ועוד. גם אני כמוך לא רציתי לקחת תרופות ורציתי לעשות עבודה כדי "לצאת מזה". ניסיתי כל מיני דרכים. מאוד התחברתי ללימודי ימימה שהראו לי איך דברים יכולים להראות אחרת בעיני, יותר טובים ויותר קלים. עצה קטנה משם שעזרה לי לרגעים מסוימים, זה לומר לעצמי, תניחי לו, לפחד. כשהייתי אומרת את זה לעצמי הייתי לרגע נרגעת, או לפחות מרגישה הקלה בלחץ. העבודה בלימודי ימימה מרתקת, אבל צריך לתת בה אמון וזמן. אם תרצי אפרט יותר על הבנות שהגעתי אליהם בעקבות הלימוד וגם בלעדיו. עזרה קטנה נוספת שאני יכולה לכתוב עליה היא שהייתי אומרת לעצמי שזה יעבור. גם התקופה הזו וגם כל התקף קטן או גדול מסתיים ואז נושמים לרווחה. כשהבנתי ש"זה לא נשאר", עולה ויורד, הוקל לי.
היום אני במקום קל הרבה יותר. אם תרצי אני מאמינה שגם את תגיעי לשם.
ממש על הקצה. תנשמי עמוק ואם תרצי נמשיך להתכתב. דפנה

היי כנפיים, אין לי הרבה זמן לכתוב כרגע, רציתי רק להגיד לך שאני ממש ממש מזדהה איתך, ממש כאילו כתבת את המחשבות שלי... גם אני מרגישה ככה לפעמים לגבי בן הזוג שלי, יש תקופות שזה מתגבר וממש מציק ויש תקופות שזה נרגע ואני מרגישה טוב. הרעיון של חתונה ממש מפחיד גם אותי... אין לי כל כך מה לתרום מנסיוני כי גם אצלי זה לא פתור ומעיק, רק רציתי שתדעי שאת לא היחידה שמרגישה ככה, אם זה עוזר במשהו. אני מודה שלי זה עוזר לדעת שאני לא היחידה...

אם תרצי, אולי נוכל להתכתב במיילים או משהו כזה, לשיחה קצת יותר אישית? שוב, לא יודעת אם זה יעזור אבל אולי זה קצת יקל...

עירית_לוי

הי כנפיים,

אני רוצה להציע לך לעשות עבודה בשני רבדים: גם ברובד המודע והרציונלי, ובמקביל גם ברובד אחר שהוא "עוקף מיינד".
זה יכול להיות משהו אנרגטי או פיזי. משהו שבמהלכו לדעות ולמחשבות שלך לא תהיה אפשרות לשים מחסומים ומעצורים.
יש מצבים בחיים שבהם המחשבה נכנסת לכאלה לופים, והרגשות עושים גלים כאלה גדולים, שנדרשת עזרה שתעקוף אותם.

כתבת שאת כבר שנה בטיפול הומיאופטי, שהוא דוגמא מעולה לדרך כזאת,
אבל אם הוא כבר לא יעיל כמו פעם, אולי כדאי לעבור למשהו אחר שמתאים יותר כרגע?

הרובד השני הוא כאמור הרובד המודע,
וכאן אני יכולה להציע לך את נקודת מבטי שאולי תעזור:

פחדתי ממה יקרה אם זה לא זה, ואני אהפוך לבדיחה, וכל החיים שלי יהרסו.
יש לי תחושה שבבסיס העניין הזה, יושב הפחד, שעליו הלכה ונבנתה החרדה.
את פוחדת שהקשר שלכם ייכשל.
אני יכולה לשער שמחשבה על אפשרות של כישלון של הקשר מציפה אצלך חוויה שהיא בלתי נסבלת עבורך,
ושרק המחשבה על האפשרות הזו ממש זורקת אותך אל אותה חוויה.
עוד מה שאני יכולה לשער זה שההיזרקות אל אותה חוויה בלתי נסבלת מעוררת בך תחושה של אובדן שליטה וחוסר אונים. ויכול להיות שמכאן עולה החרדה. מתוך חוויית חוסר האונים העצומה הזאת.

אם זה מדבר אלייך,
את יכולה להתקדם הלאה ולנסות לאתר מהי אותה חוויה בלתי נסבלת שממנה את כל כך נמנעת.
תוכלי לאתר אותה באמצעות כך שתשאלי את עצמך – ואם הוא ייכשל אז...? מה יקרה? ממה את באמת פוחדת? למה אי אפשר לטעות/להתחרט/להתגרש/לפרק משפחה? מהו הדבר שכל כך כל כך מפחיד אותך אם הקשר שלכם ייכשל?

אני לא יודעת אם כשהחרדות התחילו זה היה קשור לעניין הזה אבל עכשיו זה ממש חזק לי, וזה שאני כל הזמן מבולבלת והוא לא נותן לי את התחושה שהוא לא מובן מאליו זה עוד יותר מעצים לי את תחושת העליונות.
אני חושבת שאלו הן תגובות לכל מה שעובר עלייך, ולא הגורם עצמו.
אלה לופים שנלווים לדבר עצמו.
אולי כדי להחזיר אלייך את חוויית השליטה הפנימית, ואת החוויה שאת לא כל כך איומה כמו שאת מרגישה שאת, ולזה מצטרף הפחד שהוא יתייאש ויוותר עלייך - עולה בך תחושה של עליונות.
הייתי שמה את זה רגע בצד ומתמקדת במה שהצעתי בפיסקה הקודמת.

אם הכיוון הזה מדבר אלייך ותרצי להמשיך בו, אשמח ללוות אותך פה.

הבנתי שאני מרגישה כלפיו תחושה של עליונות
איך את מרגישה בנוגע לגישה קוגניטיבית? פשוט להתנהג לפחות לתקופה מסויימת בדרך הפוכה? "לעשות לו כבוד"? להציע לו קפה כשהוא נכנס הביתה, להחמיא לו בפומבי, לשאול כל דבר לדעתו, ותמיד להסכים למה שהו אאומר, לעשות דברים רק בדרך שלו, לא לתקן אותו כשהוא טועה, לא להתווכח, וכן הלאה? יש איזה ספר שעשה מזה תורה שלמה ועורר תנועה גדולה באירופה בכיוון הזה.

יש איזה ספר שעשה מזה תורה שלמה ועורר תנועה גדולה באירופה בכיוון הזה.
טל, איזה ספר?

גם לי יש קצת נסיון בחרדות... בעיקר סביב שינויים מהותיים בחיים.
אולי ייקל עליך אם תאמרי לעצמך ששום דבר לא בוער. אין שום החלטה דחופה שאת חייבת לקבל עכשיו. פשוט תהיי בחייך. יגיע הרגע שתגידי לעצמך זה לא זה? אז יגיע. ויהיה לך טוב כך או כך.
אני התעסקתי הרבה זמן במידת ההתאמה של בן זוגי אלי ואת יודעת מה? עברה שנה ועוד שנה ועוד שנה, והנה ברור לי שאנחנו משפחה וגם אם יש לי מחשבות ולבטים הם שוליים. עיקר ההוויה אצלי היום היא עבודה על המציאות הקיימת שלי. שיפורה, מימושה, הגשמתה. לא הייתי מאמינה שהפוקוס בחיי כל כך ישתנה, אבל אני חושבת שאנשים הם דבר צומח, גדל, או לפחות משתנה. מה שנראה לך היום סוף העולם, בעוד תקופה בכלל לא ידגדג לך. תחשבי אילו נושאים הטרידו אותך מאוד לפני כמה שנים ותגלי שהם לא רלוונטיים למקום שלך היום יותר.
אולי גם תאמרי לעצמך שלהתחתן זה לא כל כך שונה מלהיות בני זוג ללא הטקס. בסך הכל אתם ביחד כפי שהייתם לפני כן. ושוב, אין צורך להחליט עכשיו דבר.
דבר נוסף - הרי ברור שאין מושלם. זה לא מעניין מושלם. זה לא אמיתי. עכשיו תחשבי על הדברים בו שמאפשרים לך להיות את, שמעצימים אותך, שנעימים לך. אני למשל מנסה להפוך גם את התכונות שנראות לי למראית עין שליליות לתכונות חשובות בשבילי - הוא חסכן? זה לא מדליק אותי במיוחד? אבל זה מה שמאפשר לי לשחרר את החגורה, לחפש קצת את עצמי תעסוקתית, לפנק קצת את עצמי, להשקיע זמן בילד. הוא נותן לי את המקום הזה! הוא לא מאתגר רגשית? (צר לי אך אני לא מכירה המון גברים שמסוגלים ממש לאתגר רגשית אשה. צר לי על ההכללה), אולי הפשטות הרגשית שלו בדיוק מתאימה לך. אולי עם מישהו מורכב כמוך הייתם מסתבכים אחד בשני ונסחבים אחד אחרי המצב רוח של השני?
ועוד דבר אחד אפילו אם הוא לא באופני...

אותי מרגיעה הידיעה ואפילו מפחיתה מראש את החרדה שמקסימום מקסימום יש תמיד כדור קטן כתום שאני יכולה לקחת כשאני לא יכולה יותר. עצם הידיעה מפחיתה חרדה.
חיבוק גדול. זה יעבור!!!! לא תרגישי כך לעוד הרבה זמן. את בדרך הנכונה!

עירית, וואו, השאלות שלך הן השאלות שאני שואלת את עצמי שוב ושוב. אני יכולה אולי לענות בקטן כי ברור לי שאני רואה רק חלק מהתמונה.

ואם הוא ייכשל אז...? מה יקרה? ממה את באמת פוחדת? למה אי אפשר לטעות/להתחרט/להתגרש/לפרק משפחה? מהו הדבר שכל כך כל כך מפחיד אותך אם הקשר שלכם ייכשל?

קודם כל אני חשוב לדעת שגדלתי בחינוך דתי(כיום אני לא דתיה) ותמיד הרגשתי ששופטים שם (ואני לא עושה הכללה ככה היה לפחות באזור שאני גדלתי) וגדלתי על זה שגירושים זה כישלון זה לא משהו שמישהו אמר לי זה מהדברים שאתה מרגיש אותם גם בלי שהם נאמרים.
מלבד זה תמיד הרגשתי שגירושים זה דבר מבייש משהו שמדברים עליו בשושו.

לגבי הבית שגדלתי בו, יש לי שתי אחיות גדולות אחת רווקה ואחת גרושה ואני מרגישה שכל הנטל של לרצות את ההורים שלי עליי אני לא רוצה לבייש את ההורים שלי ולגרום להם לצער. ומרוב שאני כל כך פוחדת לא להיכשל אני לא מצליחה להבין בכלל מה אני רוצה. אני לא מצליחה לחיות את מה שיש לי.

אם אני מקשיבה לעצמי מידי פעם ברגעים של שקט אז אני יודעת שלא להיפרד אני רוצה אלא שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו לפני החרדות, אלא שברגעי יאוש לא נראה לי שזה אפשרי שאני אצליח להרגיש כמו שהרגשתי קודם.

אני יודעת שהפחד הוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר בסיסי ממה שכתבתי כאן אבל אני לא מצליחה להגיע אליו אם תוכלי לכוון אותי אודה לך מאוד.

אהבת עולם
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... mNo=138994

כנפיים.
אני שוב מבקרת אצלך...
ושוב רוצה לשלוח לך חיבוק חם ומחזק.
גם אני כמו כל הכותבים לפני מזדהה איתך ומבינה את התחושה הזאת.

אם את גרה במקרה באיזור הצפון אולי תרצי להתחיל תהליך טיפולי עם אורנה שפרון - מכאן...
אני נפגשתי איתה תקופה ארוכה שנתנה לי ראיה מחודשת על החיים שלי ועל כל האמונות שסובבות אותם.
שווה בדיקה.

כנפיים יקרה

יש לי וותק של 14 שנים בעולם החרדות ואני יכולה להגיד לך בוודאות שהחרדות שלך הן לא מהמצב עצמו ומבן זוגך אלא מהחרדות בעצמן. או הפחד מהפחד..
זה שאת מרגישה חרדה מונע ממך להרגיש רגשות כמו קירבה , חום, אהבה, משיכה. הגוף כולו בסטרס ובמצב כזה אין מקום לרגשות כאלו נעמים ורגועים.
חרדות בדרך כלל מופיעות לאחר תקופות מתח (כמו למשל מהכנות לחתונה).
את משייכת אותן לסיטואציות בהן נתקפת בחרדה וזה לא נכון לעשות, כי החרדות בדרך כלל מופיעות ברגעים נינוחים שמגיעים לאחר מתח רב. ואז זה נדמה כאילו נפלו משמים.
מה שעוזר זה לקחת את הזמן (כמה שבועות) ולהיעזר בכדורי הרגעה במינונים הולכים ויורדים ובמינונים מבוקרים (כשאת מרגישה חרדתית) עד שהנפש תשתקם מהטראומה שהחרדות גורמות לה.
את צריכה לחוות הרבה רגעים טובים עםבן זוגך ובכל פעם שיש לך כאלו, תרשמי אותם ביומן חוויות טובות. את יכולה גם לרשום שם חוויות נעימות שאת זוכרת מהעבר. בשעת חרדה נוטים לשכוח רגעים מאושרים (זוכרים אבל לא ניתן להזכר בתחושה).זה עוזר לקרוא את מה שכתבנו כשחווינו אשר.
לצערי, גיליתי על עצמי שנפש שחוותה חרדה פעם אחת נוטה להפוך את זה להרגל ולמרות שהיו תקופות ארוכות בלי, חזרתי להרגיש אותן לאחר תקופה לחוצה ללא סיפוק.
בלי צל של ספק שכל מה שאת יכולה לעשות כדי לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת יעזור לך בהתמודדות מול החרדות ומול מחשבות שליליות על בן זוגך (לימודים, סדנאות, קורסים. וטיפולים).
בהצלחה בכל.
מאחלת לך חיי אהבה טובים ושלווים. שתלמדי לאהוב את עצמך כאילו היית בתך ולקבל את בן זוגך כאילו היה בנך: בקבלה שלמה, ברוך בחמלה, בהבנה וברגישות. ללא ציפיות שלא מתאימות למציאות וללא תחושות של קורבנות ומרמור. תכירי תודה על כל רגע של חסד איתו ואל תצפי ממנו להשתנות בכפיה. היי טובה אליו ואל עצמך.
האמיני לי- רק מניסיון קשה אני מדברת אליך..

כנפיים, טורדת אותי השאלה למה בחרת בשם כנפיים?
אצלי בדמיון עלתה תמונה של אישה צעירה על ראש צוק רגע לפני הקפיצה לאוויר החופשי, רגע לפני ההמראה אל החופש,
ושאלתי את עצמי מה דעתך על בנג'י,
אני מעולם לא עשיתי אבל כאן הפחד אמיתי ברור ולגיטימי.....
חתונה זה קצת כמו קפיצה כזו ולך יש כנפיים את לא תפלי לתהום כל עוד תשתמשי בהם,
זה בידיך להיות חפשיה בתוך הנישואין , קרובה ויודעת את עצמך, זה לא חשוב אם את עליונה או תחתונה עליו, אפשר שלאורך חייכם המשותפים זה יהיה פעם למעלה ופעם למטה כל עוד זה נעים לשניכם ומכבד את שניכם,
ואני מסכימה גם עם הרבה מהכתוב כאן, למשל:
_? ממה את באמת פוחדת? למה אי אפשר לטעות באמת למה ?
וגם :
זה שאת מרגישה חרדה מונע ממך להרגיש רגשות כמו קירבה , חום, אהבה, משיכה. הגוף כולו בסטרס ובמצב כזה אין מקום לרגשות כאלו נעמים ורגועים.
ולכן
ברובד אחר שהוא "עוקף מיינד". אולי עבודה דרך הגוף יכולה לעזור להתחבר לכאן ועכשיו ולהוריד סטרס
אני לא כל כך מתחברת לנסיון לכפות על עצמך דרך שמנדה את הפחד כאילו אינו קשור למציאות, ולכן " חרדות" אינו תאור מצב אמיתי,זה פחד הטעות בבחירה שעשית, ולכל אחד יכולה להיות טעות כזו ,וזה פחד מציאותי,לא חרדה, אין שום סיבה לפחוד מהפחד לטעות ,מותר לך ואם תסכימי ואם יהיה לך אומץ,(כי צריך אומץ בשביל לפחוד) בטח תבואנה התובנות....

תודה רבה רבה לכל המעודדים, התומכים והמייעצים. זה עוזר לי לדעת שמבינים אותי ולא שופטים אותי ושיש אנשים שאפילו מזדהים איתי.
מקווה שאצליח לעבור את הצונאמי הזה.

משהו ש-'פיפה' כתבה היום בדף בלוג יאמה היי:
_זה הזכיר לי טקסט שקראתי לפני יומיים על זה, שאישה רוחנית שמזלזלת בבן זוג הגשמי/מציאותי שלה, בעצם שומטת
את הקרקע מתחת לרגליה_.

"אנחנו רק צריכים לא לפחד , לדעת שתמיד יש לנו אופציה,
שאנחנו לא חסרי אונים.
דרקון הוא דרקון רק בגלל הפחד שלך ממנו..
כשאתה לא פוחד הוא הופך ללטאה..."
גבי ניצן
מתוך הספר באדולינה

עירית_לוי

אם אני מקשיבה לעצמי מידי פעם ברגעים של שקט אז אני יודעת שלא להיפרד אני רוצה אלא שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו לפני החרדות, אלא שברגעי יאוש לא נראה לי שזה אפשרי שאני אצליח להרגיש כמו שהרגשתי קודם.
מציעה לך לא לנסות להאחז בכוח בהרגשה שהיתה לך לפני החרדות.
ברגע שהחרדות יפחתו, אז גם תחושת האהבה אל האיש שלך תחזור. היא שם, רק שאת לא מצליחה לגעת בה כרגע בגלל החרדה.
לתחושתי, הניסיון לחפש ולהאחז ברגשות האהבה בכוח, וחוסר היכולת (הטבעי במצב הזה) למצוא אותם כרגע - מעצימים את הלופ.
ומשום כך - עזבי את זה. תסמכי על האהבה שהיא תגיע כאשר יהיה לה שוב מקום בתוכך.

לגבי הבית שגדלתי בו, יש לי שתי אחיות גדולות אחת רווקה ואחת גרושה ואני מרגישה שכל הנטל של לרצות את ההורים שלי עליי אני לא רוצה לבייש את ההורים שלי ולגרום להם לצער. ומרוב שאני כל כך פוחדת לא להיכשל אני לא מצליחה להבין בכלל מה אני רוצה. אני לא מצליחה לחיות את מה שיש לי.
זה כיוון טוב לבדוק בו.
תשאלי את עצמך עכשיו: אם אכשל, אם הם לא יהיו מרוצים ממני אז...?
מהי החוויה שעולה בתוכך כאשר את מדמיינת ש"תיכשלי", שהם לא יהיו מרוצים ממך?
וגם - מהי החוויה שעולה בך כשאת מדמיינת גירושים? מהי החוויה עבורך? מהי החוויה עבור הילדים שיהיו לכם?

תבדקי איפה בדיוק בדיוק נמצאת החוויה שמכווצת אותך מבפנים. מהי החוויה שרק המחשבה עליה גורמת לך להפסיק לנשום לרגע? נסי לשים את האצבע על שבריר השנייה הזה.

אחרי שתזהי את הנקודה המדוייקת, תוכלי להתחיל לעשות עם עצמך עבודה לשחרור שלה.

עירית, הדברים שלך מעודדים. תודה.

לגבי _תשאלי את עצמך עכשיו: אם אכשל, אם הם לא יהיו מרוצים ממני אז...?
מהי החוויה שעולה בתוכך כאשר את מדמיינת ש"תיכשלי", שהם לא יהיו מרוצים ממך?
וגם - מהי החוויה שעולה בך כשאת מדמיינת גירושים? מהי החוויה עבורך? מהי החוויה עבור הילדים שיהיו לכם?_

מפחיד אותי שלא יאהבו אותי יותר אם אכשל, שאני אהפוך ללא מוצלחת, למישהי שמצביעים עליה ומרחמים עליה. שזה יהפוך אותי לכלום ללא שווה. שאני אאבד את עצמי ואת החוזק שלי.
לגבי ילדים לא חשבתי על זה אבל נראה לי שזה פחות מפריע לי כי מה שמפריע לי זה הכישלון האישי שלי. ולא בגלל שאני לא מתיחסת להשפעה של גירושים על ילדים אלא שכרגע זאת לא נקודה שמעוררת לי את הפחדים. כרגע ברעיון יותר מפחיד אותי להתגרש כמה חודשים אחרי החתונה ושאני אהפוך לכישלון מאשר להתגרש כנשואה עם ילדים.

ודבר שני יש משהו שלא נגעת בו שזה בלי קשר לכישלון, נישואים נתפסים אצלי ככלא. התחושה הכי חזקה שמלווה אותי בתקופה הזאת זה שאני בכלא, לא סתם בכלא בצינוק, וכל מה שנשאר לי זה אני והבדידות. אני מרגישה שלקחו לי את החופש ושאיבדתי את הטעם של החיים. אולי תוכלי לעזור לי גם בכיוון הזה?

נינה, תודה רבה על כל העידוד המשפטים והחוכמות שאת כותבת לי כאן זה פותח לי נקודות למחשבה וחלקם אפילו ממש שימחו אותי.

עירית_לוי

כנפיים יקרה,

מה שאת בעצם אומרת זה שגם הסיטואציה של גירושים וגם הסיטואציה של נישואים - שתיהן מציפות בך תחושות קשות של חוסר תוחלת. כי את אומרת: אם אני מתגרשת אני כלום, אני לא שווה. אם אני מתחתנת אין לי כלום, אני לבד, אני מאבדת את טעם החיים. כל אחת מזווית קצת אחרת, אך שתיהן בסופו של דבר יוצרות חוויה של חוסר תוחלת.

כלומר, גם אם את נשארת בתוך היחסים האלה וגם אם את עוזבת - עדיין החוויה, במהות שלה, בבסיס, היא אותה חוויה. הקושי הוא אותו קושי, למרות שמכל זווית הוא מופיע בלבוש טיפה שונה.

לכן, אולי, אם גם כשאת פונה שמאלה וגם כשאת פונה ימינה – את מגיעה לאותו המקום, אז אולי זה לא הבחוץ, אלא הבפנים? אולי המקור לחרדות הוא פנימי?
נסי רגע להסתכל על זה כך: זה לא בגלל החתונה, זה לא בגלל בן הזוג, וזה גם לא בגלל האופציה להתגרש.
אולי כל אלה הם רק טריגרים להציף משהו שקיים שם בתוכך, ואם זה לא היה קורה מול הטריגרים האלה, זה היה קורה מול טריגרים אחרים?
(זה מתחבר ודומה למה שכתבה לך כמה הודעות מעלי האשה עם הוותק של 14 השנים בעולם החרדות).

ואם אכן כך, אז –
החרדה היא תולדה של חווית חוסר התוחלת, חוויית הכלום, חוויית האפסיות שנמצאת שם בפנים ובעקבות נסיבות החיים צצה החוצה - ולא תולדה של נסיבות החיים.

אם את מתחברת לנקודת המבט הזאת - אז את יכולה להרפות לגמרי מהעיסוק בחתונה, בבן הזוג, בלמה הוא כן או לא מתאים לך. זה לא רלוונטי. להתעסק בזה זה להתעסק בתפל, לחפש "מתחת לפנס".
החתונה ובן הזוג הם טריגר, זרז, שעון מעורר. לא הדבר עצמו

.
הם פה כדי לחבר אותך לחוויה פנימית של חוסר תוחלת (או חוויה מאיימת דומה. אם ההגדרה הזאת אינה מדוייקת תוכלי לדייק אותה),
לסמן לך שהיא כאן ושאת יכולה להיפרד ממנה לשלום.

אם זה בכיוון שמרגיש לך נכון ללכת בו, כתבי מה עולה בך בתגובה, ואציע לך לאן אפשר להמשיך מכאן.

עירית, שוב תודה, הדברים שכתבת לי עוררו בי מקום מוכר חוויה של חוסר תוחלת. ובאמת אני מרגישה הרבה פעמים את התחושה של איבוד הטעם שבחיים, לאו דווקא בזוגיות נניח אם אני בוחרת בעבודה מסוימת או במשהו מסוים שמעניין אותי ללמוד, אז תמיד יש בי את המקום הזה שאולי אני מבזבזת את הזמן שלי ויש משהו יותר חשוב או שיותר מתאים לי לעשות, ואז מלווה אותי תחושה של ריקנות של איבוד הטעם.
וגם כאן בזוגיות יש לי את התחושה שאם טעיתי, שאם לא בחרתי את האדם שמתאים לי, אז אני מאבדת את הטעם שבחיים. ואז אני חושבת שאם הייתי עם האחד שמיועד לי אז בטח לא הייתי מרגישה ככה הייתי מרגישה אחד שלם. אני מפחדת להיות חסרת ערך.

לגבי מה שאת בעצם אומרת זה שגם הסיטואציה של גירושים וגם הסיטואציה של נישואים - שתיהן מציפות בך תחושות קשות של חוסר תוחלת זה נכון אבל אני חושבת שלהישאר רווקה לא היה גורם לי לתחושה כל כך חזקה של חוסר תוחלת. מה זה אומר?

בנוסף אני מרגישה שהנושא של תחושת הכלא שלי הוא נושא בפני עצמו, שיש לו מקום, כי זאת התחושה שמלווה אותי, זאת נקודת המבט שלי על העולם כרגע. אני מרגישה בתוך בית כלא, מרגישה חנוקה, תחושה של איבוד החופש באופן מוחלט ואני לא יודעת למה אני מרגישה ככה.

עירית_לוי

וגם כאן בזוגיות יש לי את התחושה שאם טעיתי, שאם לא בחרתי את האדם שמתאים לי, אז אני מאבדת את הטעם שבחיים. ואז אני חושבת שאם הייתי עם האחד שמיועד לי אז בטח לא הייתי מרגישה ככה הייתי מרגישה אחד שלם. אני מפחדת להיות חסרת ערך.
אני חושבת שזו אשליה.
אני לא חושבת שאף אחד בעולם, מלבדך, יכול באמת לספק לך את החוויה הפנימית של "אני בעלת ערך עצמי".

והמחשבות האלה שאת מתארת מתעתעות בך, וגורמות לך להשליך את התלונה החוצה, עליו: "אם הוא היה כזה וכזה, הייתי יודעת שבחרתי נכון, ואז הייתי מרגישה שלמה ובעלת ערך."
על פי התיאור שלך נראה לי שהחוויה של חוסר טעם נמצאת בתוכך כבר ממזמן, וסיטואציית החיים החדשה רק מציפה אותה אל פני השטח, ומאפשרת לך להתייחס אליה כראוי.

סיטואציית החיים הזאת היא-היא ההזדמנות בשבילך להפסיק לחיות עם החוויה שמלווה אותך כל החיים – חוויה של חוסר תוחלת, ריקנות וחוסר טעם.
אם תסתכלי עליה כך, תוכלי לראות שהסיטואציה הזו היא לא בעיה אלא קצה חוט שיכול להוביל אותך למקום טוב עם עצמך, מקום שלם יותר.

זה נכון אבל אני חושבת שלהישאר רווקה לא היה גורם לי לתחושה כל כך חזקה של חוסר תוחלת. מה זה אומר?
אולי, כאשר היית רווקה קיווית, במודע או שלא במודע,
שיום אחד יגיע מישהו שיאהב אותך ועל הדרך גם ישחרר אותך מהתחושות הקשות האלה שמלוות אותך כל חייך,
כלומר שיבוא אדם אחר ויציל אותך מעצמך

.
ועכשיו, כשאת כבר שם, עם האדם האחר, את רואה שזה בעצם לא קורה, ושהאשליה הזו מתנפצת, ואז החוויה של חוסר טעם עולה ביתר שאת.
אולי. תבדקי אם זה נכון לך.

בנוסף אני מרגישה שהנושא של תחושת הכלא שלי הוא נושא בפני עצמו, שיש לו מקום, כי זאת התחושה שמלווה אותי, זאת נקודת המבט שלי על העולם כרגע. אני מרגישה בתוך בית כלא, מרגישה חנוקה, תחושה של איבוד החופש באופן מוחלט ואני לא יודעת למה אני מרגישה ככה.
אולי זו חוויה-שכנה, מקבילה לחוויית חוסר הטעם,
או שאולי ההסבר שהצעתי קודם, של התנפצות האשליה, הופכת עבורך את חיי הנישואים לכלא, לדרך ללא מוצא. לא ממנו, מהאיש, אלא מהחוויה.
כך או כך, מנקודת המבט שלי, יש לך כאן הזדמנות למשהו חדש. משהו שחיי הרווקות לא היוו עבורו אף פעם טריגר חזק מספיק.

כנפיים יקרה..שני דברים שעלו לי חזק כשקראתי את התיאור שלך ממש בתחילת הדף קודם כל שכשתארת את הקושי והחרדה היה משהו נורא ראשוני וכמעט ילדי בתיאור והייתה לי את התחושה שזה דברים שהם מאוד ראשוניים שלך ולא קשורים בזוגיות הנוכחית. והדבר השני הוא שעבורי השנה הראשונה של הנישואין הייתה נורא קשה, היו לי המון מחשבות וכעסים ומחנק ותחושת כלא..אני יכולה לומר שהדברים השתנו המון מאז אבל רק בתפיסה שלי כי אני לומדת לקבל את עצמי גם בתוך זוגיות וגם מה שמאוד עזר וראיתי שכתבו לך כבר הוא לימוד ימימה שעוזר מאוד לשים את האנרגיה במקומות הנכונים.

בעצם אף פעם אין ודאות שהבחירה שבחרנו היא הבחירה הנכונה, כיון שלא משנה כמה נרחב הידע שלנו - עדיין איננו יודעים הכל. ובכ"ז אנו מוכרחים לבחור, מוכרחים לרצות בדברים על אף שאיננו יודעים מהו המעשה הנכון עבורנו, הערך שלנו. פה עומדת בפנינו האפשרות לעשות משהו שיסמל עבורנו את המעשה הנכון. אנסה להסביר ע"י דוגמה: נניח שאנו רוצים לחלוק כבוד למת - כמובן שאיננו יודעים כיצד לעשות זאת; איננו יודעים מה רצונו אם בכלל יש לו רצון וכו' וכו'. אך בכ"ז אנו מרגישים צורך לחלוק לו כבוד ולכן אנו עושים משהו סמלי כגון ביקור בקבר, הנחת זר פרחים, אמירת כמה מילים, וכו' וכו'. הדבר מאפשר לנו להגשים את רצוננו. אותו דבר בתחומים אחרים של החיים - יש לנו הרצון לעשות את המעשה ה"נכון", כלומר המעשה שיספק את רצוננו, אך מכיון שאינני יודעים מהו, אנו יכולים לבחור בקבוצת מעשים שתסמל אותו ולייחס לה משמעות של ה"מעשה הנכון".

אני רוצה להגיד תודה ענקית לכל מי שכתב וכותב בדף שלי, זה כל כך מעודד לשמוע עוד מישהו שגורם לך להסתכל על הדברים מנקודת מבט קצת אחרת. וברגעים שהמצב הנפשי שלי היה כל כך ירוד קראתי שוב את הדברים שכתבתם ניסיתי להפנים ושאבתי כוחות.

היום, תודה לאלוהים ,קמתי קצת אחרת קצת יותר רגועה. אני לא יודעת אם זה החיזוקים החיצוניים של אנשים, ההומאופטיה, מזג האוויר או שלחרדות סתם נמאס והן צריכות הפסקה, אבל זה ממש כיף. שימשיך ככה.

שוב תודה לכולם - אתם גלגל הצלה.

שימשיך ככה.
אמן !!!

כנפיים,

התפעמות עשויה להניע את הנפש, להרעידה ולטלטלה עד למקום זה של חרדה, וכך מגינה הנפש על עצמה מפני הקלות בה היא עשויה להיסחף אל אחדות שתפזר את האני אל דימויים שונים, ותדלל את הגיבוש העצמי, זה החיוני כל כך לשם תחושת הקיום כ'אני' - יחידה ומיוחדת.
לכן יכולה להודות לו להתקף ההתפעמות הזה.

כאן, יכולה לתרגל את הנשימות וההירדמות כדרך יעילה מאין כמוה להירגע מהתקף שכזה.
נכנסת למיטה, מתכסה היטב, גם בקיץ, עוצמת עינייך ושואפת מלוא ריאותייך, עד כמה שמצליחה, אוצרת את האוויר הזה שם, בריאות, ואז שואפת עוד שתי שאיפות ומשחררת יותר ממה שהכנסת.
פעולה זו היא פעולה איטית ועמוקה.

חוזרת על תרגול זה שבע פעמים, שלוש עשרה פעמים - ככל הנדרש עד שנרגע הגוף, עד שמתחילה להירגע.

אז, מדמיינת איך נרדמת בקלות ובשמחה. מאפשרת לעצמך לישון ולו חצי שעה.

תרגול זה ניתן לתרגל גם ללא התקף חרדה, כך, שכאשר יידרש כבר יהיה מוכר לך.

במקביל נעזרת בתמצית מס' 6 של באך. פעמיים ביום, לפחות חודשיים שלושה.

ובעיקר זוכרת בתוך ההתקף - שזו לא המציאות כל וכלל, אלא ברור לך שזהו "סרט" שאת מסריטה לעצמך ושזה עובר.
אז, יכולה להתענג על המראות.

תודה רבה.

<שלם>

כנפיים יקרה,

אני נמצאת במצב די דומה לשלך כבר למעלה משנתיים וחצי(זמן קצר לאחר שהתחתנתי).
זה התחיל מאהבה מאוד גדולה, ולאחר מכן לספקות מאוד גדולים שלא עוברים.
אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר 9 חודשים, אבל מרגישה שהמודעות לא מועילה, אלא אף מזיקה.
אני מרגישה בנישואים בכלא, למרות שבעלי אדם מדהים. מרגישה שפשוט הפסקתי לאהוב אותו. יחד עם זאת יש לי רגעים טובים איתו שאני מרגישה שזה כן זה.
אשמח מאוד לקבל את כתובת המייל שלך וליצור עימך קשר.

תודה,

אורלי

שליחה על ידי פ* » 11 יוני 2010, 17:52

אורלי, לדעתי כנפיים לא קוראת כאן בתקופה הזו.
אני לא יודעת אם היא תראה את הודעתך.

בכל אופן, אני מאחלת לך ריפוי ושמחה.

כנפיים יקרה,
אני מקווה שיוצא לך לעיתים לקרוא את הכתוב פה.
אז ככה אני מרגישה הרבה יותר טוב, תודה לאל.
לימודי ימיה מאוד חיזקו אותי, וככ שאני מעמיקה בלימודים אני מתחזקת מבחינה נפשית.
לקח לי המון זמן עד שהתחברתי ללימודי ימימה, אך התוצאות ניכרות בהרגשתי הכללית. אני מרגישה יותר משוחררת, פחות מפוחדת, החרדה כמעט ונעלמה. הגוש בגרון מגיע מידי פעם, אך החוזקה שלו התמעטה פלאים. התפיסה שלי הפכה לחיובית יותר, ויש בכך כדי להשפיע על הכל.
אני מבטיחה להיכנס לפה מידי פעם ולראות את תגובתך, ואשמח אף להיות איתך בקשר.
אני מקווה שחל בך שינוי לטובה ומאחלת לך ולי בריאות בריאות ועוד בריאותנפשית ופיזית.
אורלי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בוקר אור, אשמח אם הכותבים כאן יחזור אליי למייל, מזדהה אם האמור לעיל, בבקשה זה דחוף [email protected]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מניסיון צריך להגיד לעצמנו שזאת רק מחשבה כמו שאנחנו חושבים על כל מיני דברים אני תמיד נישאר אני אבל המחשבה משתנה

אשמח לעות איזה טיפולים טובים לחרדות
אין לי התקפים,אבל כן חרדה מתמשכת מסיטואציות ספיציפיות
אני הולכת לטיפולאבל הייתי רוצה עוד איזה תמיכה, לא יודעת מאיזה סוג. כבר לוקחת פרחי באך,אבל כאלה שאני התאמתי לעצמי.
יש עוד שיטות טובות?
האם אייפק מנקה גם חרדות או רק אלרגיות?
ומה עוד כדאי?

אני מתחילה עכשיו טיפול CBT שמלווה בביו פידבק, EMDR ודימיון מודרך.
ממוקד להפרעת חרדה מתמשכת.
אולי כדאי לך גם לנסות.

שליחה על ידי חן* » 28 מאי 2014, 00:51

יש לי חרדות כבר חצי שנה מאז הלידה,ומאז בתקופה האחרונה יש ליהמונ חולשה בשרירים,שאפילו במאמץ מסוים של שריר כלשהו ה2א תעייף כמו תחושה של מאמץ יתר,ויש לי קפיצות שרירים כאלה,מוכר למישהי?זה ממש מלחיץ אותי כי כתבתי באינטרנט על שרירים וזה ישר קפץ לי ניון שרירים,מאז אין לי לילה ויום בוכה והתקפי חרדה והחולשה מתגברת מהלחץ שלפעמים הם רועדים לי,ואני גם ממש עייפה כל הזמן התחלתי טיפול ברסיטל כבר חודש וחצי,שמישה תגיד לי מההיא חושבת ושחוותה תודה רבה

חן ...האם את טבעונית? מה התזונה שלך?

שליחה על ידי חן* » 29 מאי 2014, 00:49

לא בכלל לא,והבדיקות דם שלי מצויינות

חן, זה מזכיר את מה שאני עברתי אחרי הלידה.
הגוף עובר המון שינויים ובעצם מתאושש מטראומה.
לגבי הרסיטל יתכן והמינון לא מספיק גבוה בשבילך או שצריך לשלב עם עוד כדור כמו שהיה אצלי (כדור וחצי רסיטל ופראפנן 8 מ"ג).
את חווה חרדה ודיכאון אחרי לידה וכאבי הגוף ותפיסות של שרירים הם תוצאה של המתח שאת עוברת.
חשוב שתטפלי בעצמך בכל דרך אפשרית: פסיכולוגית, רפואה אלטרנטיבית, צמחים, ויטמינים.
חיבוק גדול

שליחה על ידי חן* » 29 מאי 2014, 17:40

תודה רבה על העידוד,אם לב יהיה שיפור סופי אני אעלה לכדור וחצי,אבל מה שכן יש שיפור גדול,כבר לא מפדת להיות לבד,והיום כבר לא היו לי התקפים,רק קצת קשה לצאת מהבית מהפחד שתבוא חרדה,מידי פעם תחושה של שיעמהאם מצב רוח ירוד מעט?וקצת כאב שרירים,אב5 שיפור משמעותי אני בכדור ה13 בחביךה השניה,לחכות עוד קצת או לעלו7?אה ויש עוד דברכזה קצת הזוי,אם מעירים אותי באמצע הלילה אני קמה עם תחושת פחד כזאש של בהלה וכמה שניות של תחושה לא נעימה בגוף,מאין תחושה מששקת כזו

חן, זה שיש שיפור גדול זה מעולה.
את יכולה בינתיים להעזר פעם ב כשיש לך התקף חרדה בכדור קלונקס.
זה מוריד את החרדה תוך פחות משעה.
תתייעצי עם פסיכיאטרית לגבי מינונים, לא ממליצה לעשות לבד את ההחלטות האלה, חשוב להיות מלווה בפסיכיאטרית מקצועית.

חן
כדאי לקחת תוספת B קומפלקס ומולטי וויטמין כל יומיים למשך חודש לפחות. למרות שהבדיקות טובות. מאוד עוזר!!!
להוריד דברי מתיקה משמעותית עד לאפס. גם להפחית פירות ולחם (כל מה שיש לו ערך גליקמי נמוך ומעלה את האינסולין בבת אחת זה רע).
ולהעלות מזון מהחי חופשי. מאוד עוזר.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4475708,00.html

הנטורופת הזה ריפא את עצמו ממניה דיפרסיה ולא רק הוא. חרדות קשורות מאוד לתזונה מערבית וסטרס