מה קורה לנו כמטפלים

אנונימי

דיון על מהות הטיפול, על טיולים אסטראליים, על ילדות וילדים אסטראליים ועל התודעה והיקום.
צריך שם דף מתאים.

הקוראים (במידה ועדיין ישנם כאלו) מוזמנים לכתוב על הרגשות שלהם כמטפלים, על הקושי במצבים שונים, על הצורך בהדרכה ברגעים הקשים, על הצורך לשתף כחלק מתהליך ההתפתחות, על חוסר הידע בנושאים שונים ועוד.
נראה לי שזוהי הליבה החשובה יותר של תחום הטיפול.
למשל:
מה קורה לנו כמטפלים, כשאיננו אוהבים או סובלים את המטופל (או את התנהגותו) או את ההורה המביא אותו לטיפול???
מה קורה לנו כשאיננו יודעים להבין את מקור הקושי בו נתקלים??
מה קורה לנו כשהורה מתקשר בהסטריה וטוען שבנו התדרדר במצבו??
מה קורה לנו או בטיפול כשאנחנו נמשכים מינית אל המטופל??
מה קורה לנו כשאיננו מסוגלים לנבא את המשך הטיפול??
מה קורה במבוי סתום??

כל נושא הנחשב לבעיתי לנו כמטפלים, טוב לדיון הזה.

הי משה,
מה הקושי להעלות מקרים אמיתיים במידה ומטשטשים את הפרטים האישיים??
הקוראים (במידה ועדיין ישנם כאלו)

התשובה לשאלה בפיסקה השניה, יש קוראים שלא כותבים, ביניהם מטופלים .
כפי ששמחה ענתה לתהייה שלי , ריבוי הפרטים השילובים והמשתנים מצריך קשר כתיבה רצוף , ועולים רעיונות כל הזמן גם כי
יש פה אלמנט אסוצייטיבי וגם האינטואיציות עובדות יותר טוב כשרואים הדפסים , לפחות כך זה אצלי.

מתכוננים לליל ציד מחודש
ברחבי תודעת היקום

ומה קורה לנו כשאנחנו יוצאים למסעות אסטרלים??:-)

הטיול בלילה הוא כולו אסטראלי

בנושא מטופלים שקוראים, אני רואה את זה רק לטובה, במידה ויצליחו לזהות את הקשיים שלהם או את הלבטים שלך, הרי זה רק מראה על רצינות והעמקה, לא נראה לך? מה ההבדל בין זה להדרכה טובה? הרי מטופל יודע שאתה או מטפל רציני אחר מקבל הדרכה , לא??

הי משה,
הרי את המטופל הממוצע לא מעניין אם המטפל בו מקבל הדרכה או לא ,
מעניין אותו להתקדם וזהו, ויש שיראו התייעצות פומבית בעניינם לטובה ויש שלא, הדרכה טובה לטעמי קשורה בנוכחות פיזית,
מדריך מול מודרך , ובנושא שלנו, עם הדפסים, נכון שעושים היום הכל ברשת , כולל אינטייקים וטיפולים פסיכולוגים , וגם סקס!!!:-) עניין של טעם כנראה,
וכמובן שיש מקום להתייעצויות ברשת , אבל זה לא זה ,בשבילי כמובן.

אם אדם חולם שהוא מטייל בעיר זרה , חווה כל מיני דברים , בבוקר מתעורר וזוכר פה ושם שברי רשמים,
זה היה מסע אסטראלי לדעתך, ?.

רק במידה ובחלום יכל לנועה על פי רצונו ולבצע דברים שלא קרו לו במקרה אלה באופן מודע ומכוון.
כמו כן ניתן לחזור לחלומות בערות, זה כן מסע אסטראלי. ניתן גם להמשיך את החלום לפי מידת האנרגיה, המודעות וכוח הרצון של החולם המודע, וגם ניתן לשנות את החלום למצב בו אנחנו שולטים במה שקורה ובמה שקרה בו.
בהצלחה

ניתן גם לחזור עם מטופל אל החלום שלו, ולעזור לו כמטפל לנוע בתוך החלום ולשנות את מה שקורה בו באופן משותף ומודע. גם זה חלק ממסע אסטראלי של המטפל והמטופל ביחד, בצורה מודעת. על מנת לבצע את המטלה הזו, צריך המטפל להיות מסוגל לעקוב באופן מודע אחר היכולת האנרגטית המודעת של המטופל או המודרך. אבל זה סיפור אחר בעל כללים מיוחדים לו

במידה והחולם יוצא לטיול ,חווה מה שחווה ולא במכוון ובמודע, ומסע מעין זה חוזר על עצמו
שוב ושוב עם תובנותיו, האם לא נוכל להגדירו כמסע אסטראלי שלא במודע?, מין טיול מונחה,מאורגן,,,עם מדריך נסתר,(-8 כשאולי ההבדל
בינו לבין מסע מודע הוא כמובן בכישורי ומטרות הנוסע, אבל גם בסכנות הנובעות משוטטות לא מודעת מול עשייה מודעתבעולם האנרגטי.

שוטטות קיימת בכל לילה בזמן החלום העמוק בכל מקרה, הנושא לדעתי הוא האם ניתן להפוך רגעים אלו למודעים ולהיכנס אליהם בדרך מכוונת. גם מדיטציה עמוקה היא מסע אסטראלי.
אני לא כל כך מצליח לראות סכנות בנושא. הרי משם באנו ולשם מיועדות פננו, לא???
נניח ומישהו יבחר להיכנס למסע אבטראלי ולא לצאת כל כך מהר, כך שהעולם המערבי יראה בו משוגע או פסיכוטי. זה אומר שהמצב מסוכן, או שהחברה בחרה להתעלם מחלק מרכזי בהווית האדם??
איני יודע.

חופש,טיול בצפון, פיזי:-)

נניח ומישהו יבחר להיכנס למסע אסטראלי ולא לצאת כל כך מהר, כך שהעולם המערבי יראה בו משוגע או פסיכוטי. זה אומר שהמצב מסוכן, או שהחברה בחרה להתעלם מחלק מרכזי בהווית האדם??

נראה לי שאם מישהו יוצא למסע אסטראלי באופן מודע ,רצוי שיהיה ברמת התפתחות כזו כך שהוא
בשליטה מלאה על מה שקורה סביבו מבחינת החברה, ואם רואים בו משוגע או פסיכוטי זו בחירה/צורך שלו,(אחרת זו אחת הכוונות בסכנות בנושא)
אני חושב שנכון לומר שמשם באנו ולשם חוזרים אבל גם הפחד מובן, הרי כל החינוך שלנו ,
מלמד אותנו להתייחס לנושאים הקשורים כמוזרים,מפחידים, לא טבעיים,וכו'.

שלנו הכוונה לחינוך המערבי נכון? שהוא במקרה החלק הקטן של אוכלוסית כדור הארץ. חלק נכבד מהאחרים, מעצם החינוך והאווירה שמקבלים יכולים להיפתח לנושא ללא קושי (יחסית).
נראה לי שהעבודה שלנו ושל הרבים האחרים העוסקים בנושאים הקשורים לכך, יכולה לפתוח פתח לשינוי עתידי של המצב במערב.

חוץ מזה, ילדים נמצאים במודעות אסטראלית רוב הזמן, בעיקר בינקותם עד לגיל שחוסמים להם את היכולת באמצעות הפחד. לאחר מכן הפחד מהיכולת הוא הדבר המסוכן, ולא המסע עצמו.

אנונימי

"...ילדים נמצאים במודעות אסטראלית רוב הזמן, בעיקר בינקותם עד לגיל שחוסמים להם את היכולת באמצעות הפחד. לאחר מכן הפחד מהיכולת הוא הדבר המסוכן, ולא המסע עצמו...."

משה, אני מאוד מתחברת לאמירה הזאת שלך, על השפעת המבוגר על הילדים .....
תוכל אולי לתת דוגמאות כיצד אפשר להימנע מלחסום את היכולות הכ"כ טהורות והמדהימות של הילדים הרכים...?

דרך אגב, שמעת על "שפת הטף"? (מעין שפת סימנים לתינוקות שמאפשרת להם לתקשר באופן מובן יותר עם הסביבה)

שלום קטנה
נראה שהדרך הטובה ביותר היא לאפשר לתינוקות ולאחר מכן לילדים לפנטז כמה שיותר מבלי לנסות לחבר אותם למציאות המבוגרים. כמו כן נראה שחשוב ביותר למבוגרים להתפתח בנושא החישה והמודעות האנרגטית. ככל שידעו או ירגישו יותר, כך יפחדו פחות מהיכולות של הילדים.
נראה שקיים קושי ביכולת של המבוגר לדעת שהתינוק חשוף לכל תחושותיו רגשותיו ומחשבותיו של המבוגר.
נראה שמבוגר שעבר תהליכי התפתחות דרך חשיפת חולשותיו וקבלתן, חשיפת יכולותיו, וקבלת העובדה שניתן לחוש בזמן שמחוברים לכלל את כל מה שקורה לאחר, הרי שלא יהיה צורך לדכא את זה שיודע.
סביר להניח שכל הפחדים שקיימים לנו כמבוגרים שילדנו יתפספסו בדרך כלשהי, או שמא לא יצליחו להתאים עצמם לחברה הנאורה שלנו, מובילים לחסימת הייחודיות הנעלה של היחיד.

הדוגמא המתאימה ביותר היא בניסיון הנוראי לנסות להסביר לילד שהמפלצת לא נמצאת מתחת למיתה או בארון.
דוגמא אחרת היא חוסר הסבלנות לפחדים הנובעים מראיה אנרגטית של כל מיני דברים בעיקר במקומות חשוכים, שהמבוגרים שכחו שקיימים.
אני מאמין שבמידה והמבוגר מפסיק לחשוב שמה שהוא רואה זה מה שקיים, הרי נפתחת הדלת לכל מיני צורות ראייה שונות.

לא שמעתי על שפת הטף, אשמח לשמוע.

הי משה,
קראתי בעיניין את הדיון האחרון בנושא המסעות האסטרליים וכו'.
ילדים נמצאים במודעות אסטראלית רוב הזמן ... איך לדעתך יתמודדו אותם ילדים (בני 8,9,10) שמבנה האישיות שלהם דורש שליטה עצמית (זרת ארוכה...ולא מתנתקת!), עם אותה מודעות אסטראלית??
להם, הרי אין צורך בלגיטימציה מן הסביבה, לכן מן הסתם הנושא יישאר חזק לאורך זמן בתוכם (מוחצן או לא, לא משנה)
האם אפשר לאמר שהמודעות הזו נמצאת בשליטה אצלם?

היי שמחה, שמח שחזרת.
האנשים בעלי הזרת הארוכה, הם הרגישים ביותר ובעלי עולם פנימי עשיר ועמוק מאחרים. לכן המסע האסטראלי הוא מסוכן עבורם מעבר למה שניתן לשער, (הפחד ללכת לאיבוד או להשתגע).
אנשים אלו יישארו בשליטה מקסימאלית וינסו להימנע ממסעות כאלו כי אין שליטה בהם.
במידה וגדלו בתוך חברה של אנשים המודעים לנושא וחיים אותו כחלק אינטגראלי של חייהם, סביר להניח שיהפכו למובילים בתחום.
בחברה המערבית הרגילה, אנשים אלו נהפכים לסקפטיים ביותר ולפעמים למתנגדים הגדולים של הנושא, נוהגים לבטלו כלא קיים או כמופרעות או כשיגעון ועוד.

כן, אבל הילדים...הילדים האלה...
אני מוצאת שעליהם צריך "לשמור" יותר מאשר על האחרים, לאפשר להם יותר מרחב, לאפשר להם "לנתח" את החוויות האסטרליות שלהם ממש במילים, בציור, כדי שידעו שזה "הגיוני" ובסדר.
דווקא כי הם יותר טיפוסים של "שחור-לבן", חשוב לחשוף אותם לגוונים האחרים. כלומר, ה"פנטזיות" שלהם כל-כך גרנדיוזיות, שאם לא יתנו להם ביטוי - הם בהחלט יכולים לאבד את הדרך שבין דמיון לבין מציאות.
טוב, רק רציתי לחדד את הנושא לגבי הילדים הספציפיים האלה שהרבה פעמים נראה כאילו הם תמיד פוסעים על פי תהום, שלא לדבר על ההורים המתוסכלים שלהם. (-;

אני מאמין שבמידה והמבוגר מפסיק לחשוב שמה שהוא רואה זה מה שקיים, הרי נפתחת הדלת לכל מיני צורות ראייה שונות,

לדעתי, המבוגר כהורה, ברוב המקרים בור גמור לגבי יכולותיו של ילדו בהקשר האנרגטי, מעניין לחשוב מה נדרש לגרום
להורה ממוצע "להפסיק לחשוב שמה שהוא רואה זה מה שקיים" חוץ מאיזה זעזוע אישי חזק,
כך שאם לילד יש סיכוי כלשהו להתפתח נכון בהקשר זה הוא טמון באי התערבותו של ההורה,
אם ההורה הבין בהתפתחותו האישית, הרגילה ,(לא חייב להיות מודע אנרגטית ורוחנית וכו' , מספיק מה שנקרא שכל ישר ויושר רגיל, ) שמה שהוא רואה זה חלקיק מציאות, ויש לו גם מספיק צניעות, הוא יניח לילדו לראות את מה שהוא רואה ולא יתערב.

כאילו הם תמיד פוסעים על פי תהום
אולי כי ילדים אלה מרגישים / יודעים שכולנו על פי תהום , הם רק לא מבינים את השאננות
העיוורת שרובינו מנמנמים בתוכה רוב הזמן .

ה"פנטזיות" שלהם כל-כך גרנדיוזיות,
כנראה משום שהעולם הזה הוא כל-כך גרנדיוזי:-)

ל מ אוריאל
עד כמה שאני זוכר, כל ההורים היו בעבר ילדים עם יכולות אסטראליות. נכון שהסגירה חזקה, ונכון שהפחד גדול. בגלל זה הם לא מאפשרים את היכולות של הילד.
נראה לי שעל מנת לשנות את הנושא, צריך לחזור לבסיס שהצעתי בעבר, שכל כך מקומם כל כך הרבה אנשים.
על מנת שלנות צריך לשנות את הגישה לחיים ולחינוך של האוכלוסייה, ולא של הילדים.על מנת לבצע זאת צריך מהפכה ברמה הלאומית או העולמית. אני מקווה שרבים כמונו נצליח בסופו של דבר להגיע לכך (חמש מאות שנה בערך). צריך להתחיל מאיפה שהוא, ונראה לי שהתחלנו.
בינתיים, נראה לי שחשיפת ההורים ליכולות הילדים בכל מקום אפשרי, זוהי הדרך המהירה ביותר להציל כמה שיותר ילדים משנים רבות של חשכה חושית.

הי משה,
נראה שאפשר לומר כי לכל המבוגרים היום היו פעם יכולות של ילדים, ביניהם גם יכולות אנרגטיות , ונראה לי שהסגירה והפחד הם מה שנקרה"דרכו של עולם" או אם לקחת את האמירה קצת הלאה, כך זה אמור להיות , כמה שזה מקומם כך זה נראה.
אחרת איך אפשר להסביר את העובדה הפשוטה שכך קורה בכל העולם, בתרבויות נידחות שנחשפו לתרבות המערב רק במאות האחרונות , גם שם אי אפשר לראות מסות של מבוגרים שפועלים עם יכולות אנרגטיות מיוחדות שנשמרו מתקופת הילדות .
גם הם עומדים בפני אותן בעיות ואותם קשיים, נכון שהתרבות והחינוך יכולים למנוע יותר או פחות כל התפתחות ומתוך כך גם התפתחות למודעות אנרגטית,
אבל נראה שזה עניין של בודדים יחסית שבכלל מתעניינים בנושא ולא של מהפכת המונים, וגם ,אם נניח שכלום לא השתנה בנושא ב500 השנה שחלפו ,למה שהמצב הכללי ישתנה ב500 השנה הבאות?

בעצם ,(פה אני עונה לעצמי):-),,, אולי עם קפיצה משמעותית בתוחלת החיים יהיו מספיק אנשים בעלי מודעות
גבוהה, זמן פנוי, וסבלנות! שיוכלו ללמד אותנו סופסופ מה קורה פה , ולא נצטרך ללמוד הכל מחדש בכל דור.

לדעתי, ההתפתחות של התקשורת והידע הרב הקיים להמונים, מהווה בסיס טוב מאוד לכך שבכל רחבי העולם קיימות קבוצות רבות מאוד של אנשים בעלי התפתחות ברמה גבוהה, העוסקים בהקניית הידע שלהם באהבה רבה לכל מעוניין. לכן אמרתי 500 שנה.
תראה איזה גל יצר כל מורה: בודהה, אלקסנדר, פלדנקרייז, גרינברג, אושו, שטיינר, לואיז הייז, אלקסנדר לואן, רייך, פרויד, הדלי למה,לי הונגצ'י, ורבים מאוד אחרים.
הרי במאה השנים האחרונות מכלול הידע הקיים ברשות הרבים השתנה ללא הכר לאומת כל חיי האדם לפני כן. לאת, בכל שנה קצת יותר, נוצרת אינטגרציה בין הנושאים השונים. כל שנה חומר מזוכך יותר על ידי האלימינציה של ההמונים מגיע לקהל הרחב, כל שנה אנשים רבים יותר יוצרים אינטגרציה בין דרכים וגישות שונות.
כל זה יגרום בסופו של תהליך להעמקה ושינוי במודעות הכלל עולמית. אני מאמין בכך, ומתכוון לדבוק בגישה הזו ולהמשיך להוסיף נדבכים לנושא עד סוף ימי.
גם במידה והנשים תמשכנה לקחת לעצמן את הזכויות המגיעות להן, ועל ידי כך תצלחנה להכניס את האווירה הרגועה יותר והפחות תחרותית (דבר שאינו נראה באופק בכלל, למראת העלייה הניכרת בתפקידי הנשים בעולם, כי רק אלה המצליחות להפוך עצמן (או שהן סתם כאלו) לנוקשות ותחרותיות כגברים מגיעות לשם).

סך הכל, התכוונתי להגיד שהמודעות העולמית משתנה, ואיתה תשתנה גם הגישה ליכולות האסטראליות של האדם. ברגע שהמדע יתחיל לפתח טכנולוגיה שתאפשר לחוש כפי שהאדם חש, ולהבין כפי שהאדם מבין, הרי שהמסע האסטראלי, החלומות, תהליכים מדיטטיביים ועוד, יוכלו להיות מתועדים. ברגע שהתיעוד יגיע, האטימות של אנשי האקדמיה לא תוכל להתקיים עוד והדרך לבדוק מה ומי האדם תשתנה לבלי הכר. ברגע שהגישה תשתנה, הידע יגיע להמונים והפחד מהמוות ירד פלאים. כך מתחיל גילגולו של גילגול.

אייי איזו אופטימיות משה.
חוץ מבודהה, כל אלה שהזכרת למעלה הם רק עוברי אורח בעולם הזה. עוברי אורח במובן של רעיונות - קצת...איך לאמר...מוגבלים. יפים כל אחד בפני עצמו, ויש לי המון כבוד לכל אחד מהם.
אני לא יודעת איך ממש לנסח את זה, אבל נדמה לי, שלא דרושה כאן בעולם התפתחות לשום מקום, אלא דווקא - התקטנות. לאן בדיוק אדם צריך להגיע מעבר לגבולות של עצמו?? ומה הוא צריך לשם כך??
הרי מה אנחנו טורחים לעשות יום-יום כמטפלים, אם לא להחזיר את האדם לעצמו? להיות קשוב פנימה, לתחזק את גופו, לאהוב את עצמו וכו'.
לכן, התקטנות, במובן של התכנסות פנימה ע"מ לממש יכולות, תוך כדי זיהוי צרכים, תוך כדי הגדרת מרחב. וכל אלה בסופו של תהליך תמיד מובילים למקום הפשוט. הפשוט. הפשוט.
נכון שלמילה "התפתחות" יש איזו קונוטציה של התרחבות, של יציאה החוצה, של פריצה קדימה וכו'. אבל האנושות, לדעתי, עדיין לא שם, צריך קודם לכוון "הביתה", בחזרה לפשטות, לצניעות, לחדוות העשייה. להתפתחות המעשית, כי זה שנראה תיעוד של חלום, לא אומר שנוכל לחוות בעצמינו.
הייתי רוצה, בקיצור, שנחזור לחיות בכוחות עצמינו, בקצב טבעי. כי בקצב המטורף של ימינו, אין סיכוי לכדור הזה להחזיק מעמד 500 שנה. פשוט אין, כבר מזמן אין משאבים טבעיים שיחזיקו אותנו כאן.
מצד שני, יישארו המסעות האסטרליים, צריך לקבוע נ"צ כדי להפגש, אולי איפשהו ליד כיכר הסיוטים האדומים? ((-;)

שמחה,
דרך אגב, הגבולות של העצמי הן כלל היקום, זוהי ההקטנה המקסימאלית.
נאמר איפה שהוא שהצמצום מאפשר ומפנה מקום להכלת היקום?????

שהצמצום מאפשר ומפנה מקום להכלת היקום !!! נכון מאד מאד.
ובכל זאת הקצב ההיסטרי שנהיה (טוב נו, בחברה המערבית) מקשה נורא.
כרגע, כפי שזה נראה, אני פשוט חשה במיעוט וזה לעיתים מתיש. (זה יעבור (-:)

כיצד יכול האדם להפסיק להיחפז?
"על-ידי ההכרה בכך שהרגע הבא אינו חשוב יותר מן הרגע הנוכחי".

רוברט ארל ברטון

משה, תודה על ההפניה.

_"על-ידי ההכרה בכך שהרגע הבא אינו חשוב יותר מן הרגע הנוכחי".

רוברט ארל ברטון_

בהשלמה לכך ניתן להגיד שכל רגע נוכחי מהווה את הבסיס לרגע שיבו לכן הוא חשוב יותר ממנו.
נראה גם שצורת ההקדשה לרגע הנוכחי היא הדרך היחידה לשיפור של מה שיבוא.

כל כך נכון ויפה, פשוט להיות בהווה , וכמה קשה.

הבעיה העיקרית בהמצאות בהווה נובעת לדעתי מהאשליות שהחברה שלנו למדה למכור לנו כל כך ביסודיות. נראה לי שבעבר היה קל יותר להימצא במציאות, כי חלומם של אחרים לא היה חשוף בפני הרבים. כיום כל אחד מנסה לחיות את החלום של האחר, כשלא כל כך בטוח שזה קשור לחלום הפרטי. נראה לי שהחיפוש אחר מה שאין בנו מתגבר על החיפוש אחר מה שיש בנו.

הבעיה העיקרית בהמצאות בהווה נובעת לדעתי מהאשליות שהחברה שלנו למדה למכור לנו כל כך ביסודיות.

נראה שהחלום או השאיפה המקוריים של האדם להתקרב או לחזור למקורו האנרגטי/רוחני מנוצל
והופך על ידי אנשי שיווק מתוחכמים לאמצעי למכור לנו חפצים ותחליפים שכאילו קשורים לחלום האמיתי המקורי, וכאילו יגרמו לנו לחזור לחוויה המקורית ,
מדהים לפעמים לחשוב איך עדיין אנחנו עדיין זוכרים ושואפים אליה,לא?

כמה נכון

...האם אנחנו כמאבחנים/מטפלים לא מוכרים-משווקים גם איזה חלום??

שמחה, מה הוא החלום? לולא החלום הייתי עושה את מה שעשיתי עד היום, או שטינר או כל אחד אחר??

מה הוא החלום?
האמת היא שהחלום שלי משתנה מפעם לפעם. אבל תמיד, תמיד יש בו הרבה מרחבים (כל מיני מרחבים).
ובמרחבים האלה יש המון, המון מקום לכולם. והקצב, של הזמן, מאד איטי.

וזה בסדר למכור חלומות, אין לי בעיה עם זה. שאלתי כדי להכניס לפרופורציה את המושג שיווק/מכירה.
להפך, אני חושבת שלשווק רעיון או מוצר שמאמינים בו זה אחלה.
מי שרוצה - קונה. מי שלא - לא צריך.
<דרך אגב, בחלום שלי אין מושג כזה - כסף..>
כן,
ה'חלום' (אני אוהבת את המילה 'חזון') - הוא מנוע אדיר לעשייה, אין ספק.
ועם זאת - זוהי מטרה שדורשת חיים מאד...איך לאמר...טוטאליים. כמו בשיר שלך שכתבת למעלה וטרם הגבתי עליו.
אז הנה תגובה. מאד חזק. מאד טוטאלי.
_להקנות לחיי המשמעות
של נתינה ללא גבולות ומעצור_

שמחה,
איך ניתן לתת למטופל את מה שהוא צריך במסגרת גבולות ומעצור?? ישנם רגעים בכל טיפול שללא טוטאליות נראה לי שאין סיכוי לעבור אותם, לא כך נראה לך??
מהו הכוח המאפשר לך להמשיך לטפל לאחר או בתוך משבר של חוסר חשק להמשיך לטפל, בעיקר כשמגיע האדם המשקף את כל מה שאתה לא אוהב בבני אדם?
אני מסכים שהמילה חזון מתאימה יותר. יש חזון ללא חלום??

• חזון

(ז') נבואה, אידיאל, משאת נפש, תמונה דמיונית, חזות.
מתוך מילון בבילון.

כמובן, כמובן.
כמטפלת כמו גם כמאבחנת אני בהחלט טוטאלית. אין דרך אחרת.
דווקא התכוונתי למשפט הראשון בציטוט: להקנות לחיי המשמעות
לדרך החיים הטוטאלית של להיות מטפל ו...זהו?
שוב, ברור שבמסגרת הטיפול באנשים נדרשת טוטאליות. אבל לא בחיים שמעבר.
האם אין חיים מעבר?
ואם נחזור לחזון/חלום - אם חיי עוברים להם בנתיב אחד שהוא הנתיב לחזון, זה טוטאלי לי מידי.
כי החזון שלי - הוא גדול ויש בו עוד אנשים. ומן הסתם הדרך נעשית דינאמית, ולעיתים פתלתלה ומלאת מכשולים, ואז יש להתגבר עליהם ולשם כך יש לנקוט בדרכים עקיפות או להשתהות.
והדינאמיקה הזאת לא ממש מאפשרת טוטאליות. יש משהו מעט נוקשה בטוטאליות.
וחוץ מזה אין לי סבלנות לחכות 500 שנה למימוש החזון. בשום אופן. אז את החזון הגדול אני נאלצת לפרוט לחלומות קטנים. לא מתוך פשרה, רק מתוך חוסר סבלנות. (-:
והכוח שמאפשר לי להמשיך לטפל כמעט בכל מצב, כניראה זו האופטימיות חסרת התקנה שלי והאמונה ה..טוטאלית בבני-אדם וביכולת שלהם לרצות, ללמוד, לעשות.
עוד דבר שמחזק אותי, בעיקר מול אנשים (הורי מטופל למשל) שמשקפים את כל מה שאני לא אוהבת בבני אדם - היא היכולת שלי לשקף להם חזרה - בגובה העיניים. וזה משהו שאפשר להשיג רק בכמה שיותר "שעות מנוע" , הן מול אנשים והן מול עצמי.

שמחה, נדמה לי שהשיר ההוא, שלא הגבת עליו, מדבר בעיקר על התהליך שקורה ביחסי הגומלין בין היום ללילה, בין המודעות הרגילה לאסטראלית, בקשר בין הסופי לתמידי שבנו.
"חלק" מזה השייך לסופי שנו, זוהי ההחלטה להיות טוטלי בנתינה.

_בלילה, כשהיום כולו עורג למנוחה
הדם הבוער, מאור העיניים
התרחבות הרגש
מתכוננים לליל ציד מחודש
ברחבי תודעת היקום
הקוראת לי לשפוך את מעיי תובנותיי_

כל מה שקורה ביום הוא בעצם התהליך המאפשר לטעון את תודעת היקום התמידית ולהיטען ממנה (ליל ציד), בזמן שינת החלום העמוק. נראה לי זוהי האמירה המשתקפת מתוך השיר.

שמחה, אני מסכים איתך שהחיים הם ב מעבר, המטפל שבנו הוא רק קמצוץ. למראת זאת הוא טוטלי בזמן שהוא מתקיים. אין ספק שאדם החיי רק את המטפל שבו הוא חיי חיים די עלובים אך בעיקר צרים וחסרי עומק אנושי. זה אדם שאינו יודע ואינו מסוגל לקבל, איזו בדידות אומללה.
ובכל זאת על מנת להניע את גלגלי האנושות, צריך המון הקדשה הנגרמת מטוטליות, חזון, חלום, אהבה, הקרבה, טיפול והשבחת העצמי תוך כדי ניסיון לפטור את קשיי העולם (שזה בעצם הבסיס של כל המטפלים, הרבנים, הגורויים והמורים הגדולים) וכנראה עוד כמה דברים.

וכנראה עוד כמה דברים. (-:

_מה קורה לנו כמטפלים, כשאיננו אוהבים או סובלים את המטופל (או את התנהגותו) או את ההורה המביא אותו לטיפול???
מה קורה לנו כשאיננו יודעים להבין את מקור הקושי בו נתקלים??
מה קורה לנו כשהורה מתקשר בהסטריה וטוען שבנו התדרדר במצבו??
מה קורה לנו או בטיפול כשאנחנו נמשכים מינית אל המטופל??
מה קורה לנו כשאיננו מסוגלים לנבא את המשך הטיפול??
מה קורה במבוי סתום??_
משה,
אי-שם למעלה, היה נסיון לפתוח דיון בנושאים האלה ואיכשהו הוא נבלע בין מסעות אסטרליים וכנראה לא סתם.
כי השאלות האלה הן קשות ונוקבות.
הן דורשות הסתכלות פנימה למקום של המטפל, שמעבר לטכניקות ולשיטות השונות - הוא אדם (כמו המטופל).
וזה מחבר אותי גם למקום הטוטאלי הזה ש"דיברנו" עליו כאן.
אז ברשותך, ארים את הכפפה ואציג כאן מקרה בהווה:

מדובר בילד חכם ומוכשר כמו שד. בשכל ובגוף.
הקושי שלי הוא מול הפער הענקי בין מה שקורה בטיפול (שיתוף פעולה, התקדמות, אמון, התחזקות, תחושה של עשייה) לבין מה שקורה איתו בבית ובכלל ביום-יום.(תלונות חוזרות ונישנות על התפרצויות אלימות, שקרים איומים וכו')
בבירור יותר מעמיק עם עצמי ועם ההורים - הגעתי למסקנה שללא אמון של ההורים (בעיקר האב) בטיפול, הילד לא יעיז לעשות צעד קדימה. האב מלכתחילה היה סקפטי, אבל שיתף פעולה, השקיע, בחן בשקט מהצד. האם...עייפה מהחיים קצת. חסרת אונים לחלוטין מול העוצמות של הבן. לא מתמודדת. האב מתמודד...ברוב דידקטיות.
וקשה לי קשה לי קשה לי לשכנע את האבא הזה, להאמין ביכולת של הבן שלו. קשה לי לשכנע אותו שהיכולת הזאת תלוייה בפידבק ובתקשורת ביניהם. שפריצת הדרך תגיע כשבנו יאמין שמשהו הולך להשתנות במערכת היחסים הזו ביניהם.
והטיפול הזה תקוע לי. כי גם כשהאב משתדל למלא המטלות (כן, גם לו יש עבודת בית ממני...) - הוא נתקל כמובן בהתנגדויות ובחוסר אמון של בנו. מן מאבק כוחות שכולם יוצאים ממנו מותשים ומתוסכלים.
...וכל השאלות ששאלת שם למעלה, משה, רלוונטיות לטיפול האחד הזה.
אז אני
עברתי תהליך שלם (כבר כמעט שנה של טיפול).
מול אמא.
מול אבא.
מול האחים והאחיות. (כן, עשינו טיפולים משולבים...)
מול צוות ביה"ס.
תמיד בעד הילד. לא ויתרתי עליו לשנייה. גם לא ויתרתי לו.
ואני מזהה בשמחה את כל האיכויות שלו. ואז נופלת בעצב שלו על שקשה לכולם להכיל אותו. ואז שוב שמחה להאיר עיניהם של הוריו. ומתוסכלת מול האטימות וחוסר היכולת ליישם את ההבנה הקוגניטיבית שלהם.
אוף.
ואני בטוחה, בטוחה, שעם סבלנות להתבגרות הטבעית ולהפנמת החומרים שמתרגל איתי - הילד הזה יהיה מישהו מאד מאד מיוחד פעם. ואז אני מתנחמת בזה שאולי יש לי איזה חלק בבניית החוזק הזה ושימורו מול העולם.
ובכל זאת - יש איז אמביוולנטיות בהתייחסות לטיפול הזה כטיפול, כי ההורים - לא ממש מרוצים.
טוב זה מספיק. @}

כל מה שקורה ביום הוא בעצם התהליך המאפשר לטעון את תודעת היקום התמידית ולהיטען ממנה (ליל ציד), בזמן שינת החלום העמוק. נראה לי זוהי האמירה המשתקפת מתוך השיר.
טוב חייבת להגיב גם על זה.
כל הנושא של זמן החלום העמוק - הוא כמו חור שחור עבורי.
אני יודעת שאני חולמת.
אני יודעת שמה שאני חולמת, מעיר אותי. ולא סתם מעיר.
ועדיין לא מצליחה לחדור לשם. במודעות.
ואולי לא רוצה, או לא מוכנה, בכל אופן, כאמור - חור שחור.
זו כניראה הסיבה שהאמירה הזו לא הגיעה אליי.
מה שכן עשה לי השיר הזה, זו תחושה של...וואו, מתיש, אין רגע מנוחה.
והטוטאליות...הטוטאליות הבלתי מתפשרת.
אה? (-:

זו מה שנקרא שאלת מליון הדולר, מתי המטופל יפנים ויפגין בחוץ את מה שמבצע במרחב המוגן,
בקליניקה, אם היינו יודעים הכול היה אחרת ,לא?.אבל זה כמובן בלתי אפשרי ומכאן יוצא שמקצוע
המטפל יכול להיות מאוד כפוי טובה|אוף| בכל הקשור למבחן התוצאה בטיפולים מסוימים,
פשוט לוח זמנים אישי לכל מטופל, לפעמים זה קורה בזמן הטיפול, יופי לנו,
לפעמים ממש בסיום, מזל, ולפעמים אחרי הפרידה ,ואז אנחנו יודעים מה היה ,
ברוב המקרים אם מדובר בילדים גם הם יודעים טוב מאוד מה היה ומה הם קבלו.
וזה רק עניין של הבשלת התנאים עד שהידע יצא לאור ,
וכן , חלק מהתנאים הדרושים יכול להיות גם שינוי אצל ההורים , וגם הם יודעים ,במקום כלשהו, אחרת למה הם ממשיכים?..

מה טוטאלי,מי טוטאלי, המלה עושה לי תחושה של סגירות אידאולוגית ,בדיוק ההיפך ממה שאנחנו מנסים לעשות.

ועדיין לא מצליחה לחדור לשם. במודעות.

יש אתר מעניין, "חלומות צלולים" מקליקים בגוגל ונכנסים לדף הראשון , מדברים שם על טכניקות
מעשיות להשגת מודעות מלאה בזמן החלום , יעני לחלום ולדעת שאת חולמת , לא ניסיתי עדיין...
אבל מצא חן בעיני,אחת הדרישות היא שינה מרובה ונוחה...

מה טוטאלי,מי טוטאלי, המלה עושה לי תחושה של סגירות אידאולוגית
גם לי.
תודה לך מ. על ההפניה לאתר החלומות. (אגב, הוא באנגלית!). אדווח בהקדם.
וכן , חלק מהתנאים הדרושים יכול להיות גם שינוי אצל ההורים , וגם הם יודעים ,במקום כלשהו, אחרת למה הם ממשיכים?.. אז התשובות חלוקות, חלק ממשיכים לבוא כדי שלא יגידו עליהם שלא ניסו ה-כל, מעין מתיחת חבל לראות מי יישבר ראשון (הם או המטפל) זו התחושה שלי עם ההורים הספציפיים האלה.

שמחה,
ממה שתיארת בנושא ההורים, נראה כאילו וקיימת דיסהרמוניה נוירולוגית ביניהם, הגורמת לחוסר אמונה של ההורים כזוג להצליח להגיע לקשר ברמה שהם היו רוצים. מה את יודעת על הנושא הזה בין ההורים? (רמת התאמת הצרכים בתחושת החושים ביניהם).

למראת שטוטלי גורם לתחושת סגירות, נראה שהמסירות של המטפל למטופל, כל זמן שלא התייאש ממנו, הרי שהיא אמורה להיות טוטלית, לא?? מה בעצם גורם לך שמחה להמשיך למראת הקשיים והחומות?? הכסף?? לא נראה לי.

חוץ מזה, מה המטופל מרגיש כשהמטפל אינו משדר קבלה טוטלית?? אני לא כל כך בטוח שהוא יוכל לעבור את המשברים הקשים של הטיפול.
כאן המקום לשאלה, מתי הטוטלי גורם לכך שהטיפול יפסק?
מתי הטוטלי מאפשר שינוי רב ברמה המסכנת את הטיפול מצד אחד, ומובילה אותו על חוט דק ביותר על מנת לחצות את הנהר הגועש מצד שני?
מתי הטוטלי גורם למטפל להיות נאמן לעצמו יותר מאשר למטופל ולמשפחתו?
מתי המטפל שהקדיש עצמו לטיפול, עובר גבולות אסורים בגלל מחשבות טוטליות על הצורך לעזור??
מתי המטפל אינו מסוגל להכשיר עצמו ברמה הנדרשת על מנת להיות מסטר בטכניקות השונות, והאם חוסר האימון המספיק קשור לחוסר היכולת להקדיש עצמו טוטלית לנושא??
האם חוסר היכולת להקדיש עצמו טוטלית לנושא ההכנה להיות מטפל, מאפשר למטפל לאחר מכן להגיב נכון ובזמן לשינויים הדרושים בטיפול??

טוטלי = הכמות המספקת של עיסוק בנושא, המאפשר ליחיד להפוך למסטר בנושא שהוא עוסק בו.

סביר להניח שישנן שאלות רבות מאוד בנושא החשוב הזה.
אשמח לדיון מעמיק בו.

בנושא החלומות, מאוחר מדי על מנת לכתוב על כך, אחלום ואכתוב מחר. לילה טוב.

טוטלי = הכמות המספקת של עיסוק בנושא, המאפשר ליחיד להפוך למסטר בנושא שהוא עוסק בו.

מדי פעם אנחנו חוזרים פה לעניני סמנטיקה וזה נחמד, הרצון לדייק במשמעות
המילים, לדבר באותה שפה,
טוטאלי בהגדרה זה "מלא", "מקיף", "כולל" וכו'

יש לדעתך כמות מספקת של עיסוק בנושא בהקשר של להיות מטפל? השאלות שאתה שואל
עונות לשאלה , זה בלתי אפשרי , אז אולי המלה מטעה ,
ואולי באמת מאוחר ונמשיך מחר,,,

שמחה, לי זה יוצא בעברית.
לילה טוב

רק עכשיו קראתי את מה ששמחה כתבה על הילד המיוחד שבטיפולה.... אחחחחחחח... כואב.... הזדהות מהמקום הכי עמוק והכי כואב...

אוריאל,
טוטלי זה באמת מטעה, בגלל זה כתבתי את ההתיחסות שלי למושג. נראה לפעמים שגם ההתיחסות שלי למושג אינה הגדרה קלה כלל ועיקר, (לעשות מספיק על מנת להפוך למסטר) אלה גורמת לאנשים רבים להרגיש שלא יצליחו. מקווה שהזמן יעזור לאלו המתקשים לעשות את מה שצריך על מנת לדעת.

מתי הטוטלי מאפשר שינוי רב ברמה המסכנת את הטיפול מצד אחד, ומובילה אותו על חוט דק ביותר על מנת לחצות את הנהר הגועש מצד שני? - אז בטיפול הספציפי הזה...
מה את יודעת על הנושא הזה בין ההורים? (רמת התאמת הצרכים בתחושת החושים ביניהם).
מה שאני יודעת ואף שוחחתי איתם ארוכות על הנושא - הם שני הפכים. האב מחזיק מעמד יפה (כבר אמרתי שהוא פדגוג דידקטי?..) בזוגיות הזאת, בלתי מודע לחלוטין אך גם קשוב לצרכים של אישתו וגם מכבד אותם. האמא לעומת זאת - מאד מזהה את הצרכים של עצמה, מאד מזהה את השוני ביניהם, חיה את הזוגיות תוך 'התמוטטויות' חוזרות ונשנות: מחלות, מצבי רוח, התפרצויות בכי/כעס...קשה לה. מאד. ויחד עם זאת מתמסרת למצוות פרו-ורבו כי ככה צריך.
אז הטוטאלי שבי - מאפשר לשקף להם את הנושא ולהסביר את ההשלכות. ואז הטוטאליות הזאת שלי מגיעה לרמה שמסכנת את הטיפול, כי, מבחינתם הם לא באו לטפל בזוגיות שלהם, וברגע שפתחתי את הנושא חשתי רתיעה מצידם, כי אם אין לי מענה לקשיים של בנם - הם יקחו אותו למקום אחר. לא שאני חשה מאויימת מסוג כזה של אסקפיזם, והם גם לא אמרו את זה במפורש...אלא מסביב...משהו כמו: "יש לנו עוד ילדים, והם בסדר גמור"...
ואז אני זו המהלכת על החוט הדק הזה...מצד אחד נכנסת בהם, מצד שני...כניראה לא נכנסת בהם מספיק.

טוטאלי = מחוייבות מוחלטת. (-:

ומה בקשר לחלומות???

מ אוריאל
טוב, מצאתי גם בעברית.
כן, מעניין. נדמה לי שכל הטכניקות האמורות שם, נו, אני חווה אותן כל הזמן.
מה שקורה הוא, שאני מטיילת בחלומות האלה ה.."מתוכנתים" וזה אחלה. אבל אז קורה משהו
ואני כניראה מרפה ונירדמת, ושם בתרדמת הזאת - ברור לי שאני חולמת (בדיעבד ברור לי..) - וכשאני מקיצה בבוקר, או באמצע (בד"כ 3 לפנות בוקר)-אני לא זוכרת כלום. זוכרת הכל מה"צלולים", זוכרת שהיה להם המשך ולא זוכרת מהו.

שמחה,
קשה לי עם ה"נכנסת בהם" ובעיקר עם ה"לא נכנסת בהם מספיק". (קפצתי על ההזדמנות)
נראה שלרוב לא צריך להיכנס בהורים כלל. צריך לדעת איך להגיע אליהם, ובעיקר איך להסביר כך שירצו להקשיב. הורים הם לא קיר שצריך להפיל. התנגדויות שלהם מורגשות כקיר לפעמים, אך הפחד והבילבול הוא הנושא. צריך למוסס את הפחד בדרך המתאימה לכל זוג בנפרד.
נראה שהאם בעלת רגישויות ייתר בחושים, המגיעה למתח בלתי נסבל המתפרק באמצעות התפרקות או מחלה, יכול להיות גם שמדובר באישה או גבר בעלי הפחד להתבגר, יכול גם להיות שילוב בין התכונות או משהו אחר.
נראה שאת צריכה למצוא את דרך הנכונה על מנת לאבחן את ידי האם והאב (אני עושה זאת באבחון הראשוני של הילד). כך יהיו לך נתונים אובייקטיביים על הגורמים האמיתיים העומדים מאחורי הקשיים. אני יוצא מתוך הנחה שהזוג הזה הוא זה שסובל קודם כל. לכן בגישה הנכונה הוא יסכים לקבל את העזרה.
העובדה שהם יכולים להגיד שיש להם ילדים אחרים שהם בסדר, יכולה להראות על הרצון לא להיכנס לרגשות אשמה, שכנראה יש להם בכמויות, ועל הניסיון אולי להפיל את הקושי על הילד הזה מבלי לקחת את האחריות על החלק שלהם. יכול להיות שכל הילדים בעלי חישה וקורדינצייה תקינה וזה לא? יכול להיות שכל הילדים דומים להורה אחד וזה מזכיר את ההורה השיני ולכן הקושי?

אולי להפיל את הקושי על הילד הזה מבלי לקחת את האחריות על החלק שלהם. יכול להיות שכל הילדים בעלי חישה וקורדינצייה תקינה וזה לא? יכול להיות שכל הילדים דומים להורה אחד וזה מזכיר את ההורה השיני ולכן הקושי?
כן...וכן.
האם מזהה את עצמה מאד מאד בילד הזה. רק שבילדותה לא העזה לתת שום ביטוי לעוצמות (וכמובן גם בהמשך, ובטח לא עכשיו) - היא מזהה את הרגישויות המטורפות ואת העוצמות האנרגטיות, היא מרגישה רע עם עצמה על כך שבנה מעורר בה דחייה משום כך (כל ה"דפקטים" שלה צפים ועולים בהתנהגות המוחצנת של בנה <מילים שלה>).
הבן הוא כמובן תערובת של שני זוגות כפות הידיים של ההורים, זרת ארוכה מאבא (רק שאצל האב היא יציבה ואצל הבן גמישה) קמיצה - בשמאל ארוכה, בימין קצרה (הילד ימני, משלב בימין), בדיוק כמו אצל האם (איך ניחשת..). הקמיצות של האב ארוכות.
בקיצור, חגיגה.
לגבי ה"להכנס" בהם...כמובן, אני מסכימה עם כל מילה. אמנם הם קיר לטעמי, אבל ברור שאני לא מטיחה בהם "קונגו" אלא רק פטישים קטנים...(-; , רק מה, זה הופך להיות טיפול כל-כך מורכב שהאחריות עליו מעט כבדה לי.
כי הם לא מניחים לי לרגע לשכוח שהילד בטיפול ולא הם. מבינים, מבינים הכל, ועדיין קשה לי איתם.
טוב, נניח לזה.

כי הם לא מניחים לי לרגע לשכוח שהילד בטיפול ולא הם.
והם "צודקים", כמה פעמים הורים מגלים, לפעמים בהלם , שסיבות הפניה כוללות אותם,
לפעמים המאבחן מסביר שכל המשפחה הולכת לעבור תהליך ואין קליטה מצידם של משמעות העניין,(ולא סתם כמובן)
והשיטה עוצמתית ונכנסת לכל מקום ויש תחושה לפעמים שההורים הוכנסו שלא בידיעתם למקום שלא התכוונו להכנס אליו מלכתחילה,
אבל זה הכרחי , וכשזה עובד אז עשינו עבודה טובה, אבל זה לא הנושא היחיד כי יש גם את המטפל ,גם הוא נשאב לפעמים למקומות שלא ציפה להם,
וגם הוא מגלה את מגבלותיו , והאחריות , האחריות היא של כולם,לא?

ההגדרה "דיסהרמוניה נאורולוגית" מסבירה כל כך הרבה קשיים בין זוגות
שבעבר נראה היה שלא היו ניתנים להבנה, נראה שאבחון כזה
מצריך המון ידע ונסיון , הרי לא מדובר פה בעבודת הנאורולוג הקלאסי, נכון?.
אפשר לפרט קצת יותר?
בכל מקרה, (ברשותך שמחה, עוד קצת בנושא...),:-) המקרה נשמע יותר
כדיסהרמוניה פסיכולוגית , בשורש היחסים, כשמדובר "בחגיגת" הקמיצות ,זרתות,
והתערובות כפי שמופיעות אצל הילד.(שלפי התיאורים מייצג בנאמנות את הבאלאגן)

עניין השימוש במונחים האבחוניים בדף קצת לא פייר כלפי הכותבים הפוטנציאלים לא?

שמחה,
אם נתרכז לרגע במשפחה, נראה חשוב מאוד לבודד את האמא מהטיפול. במידה ופחד להתבגר הוא חלק מתכונותיה (כפי שציינת), אין לה כל אפשרות לזרום עם התפתחות תקינה של הילד. להיפך, ברגע שהילד הזה יתחיל לתפקד כראוי, היא תגרום לילד אחר להתדרדר, על מנת להגיב לצרכים של הפחד להתבגר.
חשוב ביותר שהאב יהיה היחידי הלוקח אחריות על ההתקדמות של הילד הזה. חשוב מאוד גם לא להמשיך בדרך כלשהי ללחוץ בנושא הזוגיות או העבודה של המשפחה כמשפחה.
על הילד והאב להבין את הצורך שלהם לקחת אחיות על ההתפתחות.
חשוב מאוד לא להוציא את האם בהפגנתיות או בחריפות מהטיפול, אלה להחליק אותה החוצה בעדינות מהאחריות להתפתחות הילד, הרי ממילא היא אינה מרגישה אחראית לכך, והאחריות הזו כשהיא אינה מצליחה בה יכולה למוטת אותה כליל.
על מנת לשמור על שלמות המשפחה, חשוב שהאב יבין שהאחריות על כלל ההחלטות צריכה לחול עליו, אבל ללא צורך במלחמות עם האם על כך (דבר שהאם לא תאפשר בקלות).
נראה כנבון לנסות לשכנע את האם לטפל ברגישויות היתר שלה, כבסיס להקרנה על הילד שניתן לטפל בנושא הזה. במידה והאם תישאר עם רגישויות היתר שלה, איך ולמה הילד יכול לרצות לעבוד על הנושא?

טוב מ., צודק. קבלו התנצלות כל הקוראים/כותבים הפוטנציאליים [-:

ובכן, הניסוח הפסיכודיאגנוסטי (נא לקרוא בטעם דידקטי) הוא בערך כזה.
הילד הזה, מעבר לזה שהוא אינטלקטואל מבריק, בעל גוף מוצק וחמוד בטירוף, הוא גם בעל תערובת של תכונות, שקיבל בירושה מהוריו.
הוריו, שני הפכים (כבר הזכרתי..) - האב: "מושלם", יודע הכל יותר טוב, דעתן (מאד מאד מנומס), פוחד מאיבוד שליטה בטירוף, הישגי, יצירתי... שכלתן, נו, מושלם כזה - בעיקר בעיני עצמו.
האם: מלאת קונפליקטים פנימיים לא פשוטים. רכה מאד (ממש ספוגית), רגישה עד דמעות. רגישות חושית ואנרגטית גבוהה. יצירתית וייצרית. מצד אחד הישגית מאד, מצד שני מתקשה לקחת אחריות, מתקשה להחליט לבד, תלותית משהו.
הילד - כל הדברים כולם בתוך אישיות ענקית עם נוכחות עוצמתית, כולה בן 10 שנים.
הקונפליקט הכי גדול בעיניי - הוא הפחד מאיבוד שליטה מול חוסר שליטה והקושי לקחת אחריות שגורם לחוסר התמודדות ובריחה לשקרים איומים ודמיונות שווא שמוציאים את הסביבה מדעתה.
האם מובן?

תודה משה ומ.
כן, האם "החליקה" עצמה מהטיפול (יצאה ללדת בפעם השביעית בערך..).
וכן, האב ממילא לוקח אחריות ומחליט.
וכן, ניסיתי (בתמימותי) לעבוד עם האם מול הילד, מה שהיה חזק מידי לשניהם וממש ממש מרתק מבחינתי, טוב מבחינת הילד (הוא כל-כך זקוק לה..) ורע מאד עבור האם (היא שוב חלתה ולא הגיעה למפגש האחרון בסדרה של שניהם..).
טוב, מן הסתם הרפיתי ממנה, אבל הילד לא!!
חייבת לרוץ, אמשיך אח"כ.
תודה, תודה.

נראה שאבחון כזהמצריך המון ידע ונסיון ,_ _אפשר לפרט קצת יותר?

נדמה לי שמשה מתכוון לאבחון גם של ההורים, (לפחות כירולוגי), בנוסף ובמקביל לאבחון של הילד/ה.
האמת היא שזה מאד הגיוני, כי זה מקצר תהליכים בצורה משמעותית ביותר.
א-בל, לעיתים הורים לא ממש רוצים לחשוף את עצמם לגמרי מהתחלה, אם בגלל שלא רואים את הרלוונטיות, אם בגלל שחוששים להתעמת עם אמיתות כואבות לגבי הזוגיות שלהם או לגבי עצמם וכו'. הרבה הורים פשוט מסתפקים בהזדהות פה ושם מפרמטרים כאלה ואחרים שעולים מכפות הידיים של ילדם/תם.
נכון שבאבחון רגיל של ילד, כששני הוריו נוכחים, אפשר לחוש ולבחון את מערכת היחסים המשפחתית, אבל הרבה פעמים האינפורמציה הזאת לא מספיק מדוייקת וקשה לבנות על-פיה תכנית עבודה. זה מאד שונה כשההורים מתמסרים גם הם לאבחון עצמם, ההתייחסות שלהם לטיפול משתנה מייד כשהם מבינים שהקשיים של ילדם/תם נובעים גם מההתנהלות הזוגית-משפחתית שלהם.
אני מודה שלא תמיד אני עושה זאת, זה, ככה, לפי התחושה שההורים מעלים בי ולפי התגובות שלהם באבחון...
ולפעמים עולה התנגדות כזאת שאני לא ממש מתעקשת, ואז הדברים מתבהרים לאט-לאט בתוך התהליך הטיפולי, תוך יצירת אמון של ההורים וכו'.
משה? האם תוסיף עוד?
ומה עם החלומות האבודים שלי???

שמחה,
נראה שעל מנת להצליח להישאר בתוך החלום במודעות, על החולם להיות בעל רמת אנרגיה מספקת. רמת האנרגיה נראית כחשובה מכל דבר אחר על מנת להצליח לשמור על האינטליגנציה האנרגטית תחת שליטה של המודעות הקוגניטיבית בזמן החלום העמוק. ללא אנרגיה מודעת מספקת , הידע המועבר בחלום מסכן את המודעות הקוגניטיבית ברמה שהמודעות מעדיפה להירדם.
היכולת לשלוט במודעות החלום, תלויה בסגנון ודרך החיים של האדם המאפשרים לרמות האנרגיה להיות גבוהות, זמינות ונשלטות, זאת בתני שהוא אינו פסיכוטי (אדם הנשלט על ידי החוקיות של האינטליגנציה האנרגטית).

אוריאל,
דיסהרמוניה נוירולוגית הוא מושג שטבעתי על מנת להסביר את הדיסהרמוניה החושית הקיימת בן בני זוג (במידה וקיימת).
הכוונה היא לכך שבן זוג אחד נהנה ממגע מסוים אבל בן הזוג השיני אינו אוהב אותו ולהפך.
בן זוג אחד אוהב טון דיבור מסוים אבל האחר לא.
בן זוג אוהב ריחות מסוימים שגורמים לשיני להפרעה קשה או חלקית.
כך ניתן להגדיר בקלות את הדיסהרמוניה הנוירולוגית (חושית) היכולה להתקיים בן בני זוג.

הרי בהתחלה מתאהבים בגלל גירוי כזה או אחר, עד שמצליחים לזהות שישנם קשיים שלא ניתנים לגישור, ומשתדלים ללמוד לחיות עם זה (בדיסהרמוניה נוירולוגית המחיר כזה שכל שנה המצב גרוע יותר ללא יכולת לקבל את השוני באמת, ובמידה וכן המחיר גבוה מאוד ופוגע בהרמוניה הזוגית), הזוג נמצא במערכת שאינה מאפשרת להרגיש מקובל ורצוי באמת על ידי השיני. כל מה שלא הושג בזוגיות, יעבור דרך פשרה שאינה באמת רצויה (בחלום הפנימי של המתאהב). כל זמן שאין בעיות המצב יכול להיות נסבל. ברגע שמתחילות בעיות המאפילות על הרוגע הבסיסי שהושג, המצב יכול בקלות לצאת מידי שליטה. כל המתח, המאמץ והתסכול של השנים שבהם לא הושגה הרמוניה חושית, ייתנקז ויתפרק על הנושא הבעייתי.

בהקשר לזוג שהוזכר, כנראה שהמצב של הרגישויות של האם, שאינן מאפשרות להרגיש מוכלת על ידי הבעל, מהווה מרכז ניקוז לקשייה עם הילד ולהיפך.

תודה@}

משה תודה, מתי,מתי הספר...

שמחה, מעניין איך האב (הפדגוג הדידקטי )יגיב כשיקבל הסבר זה,
נראה מתאים לו לא?

חשוב מאוד לא להוציא את האם בהפגנתיות או בחריפות מהטיפול, אלה להחליק אותה החוצה בעדינות מהאחריות להתפתחות הילד, הרי ממילא היא אינה מרגישה אחראית לכך, והאחריות הזו כשהיא אינה מצליחה בה יכולה למוטט אותה כליל

השאלות שעולות במהלך הדיון במקרה כזה לא פשוטות מנקודת ראות
המטפל , כשהקשיים הם נאורולוגיים ופסיכולוגים , וקשורים לדמויות הראשיות, הורים וילד.
בעיקר מה טווח המעורבות ,רמת הידע , האחריות , והסמכות שהמטפל מוכן
ויכול לקחת על עצמו, מתי מבקשים מהמשפחה ומעצמינו להיעזר בפסיכולוג , שאלה שעולה
בעיקר בטיפולים כאלה, נראה שהתשובה משתנה לפי הנסיון ויכולת המטפל אבל עדיין,
זו שאלה עקרונית שאני מתלבט בה לא מעט.

זו שאלה עקרונית שאני מתלבט בה לא מעט.

לא עקרונית (כי משתנה מאבחון לאבחון, יש פעמים שה"קליק" והאמון המיידי שנוצר בין הדמויות המרכזיות לבין המטפל, מאפשר יופי של עבודה משולבת ומשותפת. ויש פעמים שאין "קליק" ואז צריך לבנות אותו או להפנות הלאה)
בהחלט מעלה התלבטויות וזה כבר תלוי באינטגריטי של כל מטפל עם עצמו...

ו...סליחה...אבל איך פסיכולוג יכול לעזור לדיסהרמוניה נוירולוגית בין בני זוג?? (כזו שאנחנו מתכוונים אליה..)
או אפילו נוירולוג??
האם אני כמטפלת של ילד, רוצה לעשות טיפול זוגי להוריו?? עם כל ההשלכות של טיפול כזה?? אמא'לה...התשובה היא חד משמעית לא!! לא ברמה של טיפול תהליכי אלבאומי...ועוד זוגי...גדול עליי.
מצד שני זה מה שאני עושה ביום-יום רק בעקיפין, כלומר יותר ברמה של להעלות למודעות ואז אם מעוניינים, גם להמליץ על דרכים וטכניקות עבודה (באופן עצמאי).
ואם אני חושבת על עקרונות,
בעיקרון, אני מטפלת במי שמבקש. לאו דווקא במי שצריך, אולי כאן שורש הקונפליקט.
הורים מבקשים שאטפל בילד, כשבעצם מקור קשייו נעוץ בהם.
בעיקרון, אני רואה את תפקידי בלהסביר להם זאת. נקודה. באחריותם להבין ולעשות עם זה משהו. לא??

עד כמה שאני מבין, לא ניתן לבצע טיפול טוב בעיקר לילדים עד תחילת גיל ההתבגרות ,שאינו כולל את הצרכים של הילד לשינוי של ההורים. ללא שינוי של ההורים, הילד לא יוכל להרגיש שהבעיות מטופלות. אין מצב בו הילד הוא הבעיה "וגמרנו".
ילד בעיקר כגון זה שבדוגמא הנ"ל, לא יוכל להרגיש שנעשית עבודה רצינית ללא ידיעתו המפורשת, שהמטפל דואג לשנות את מערך הכוחות של הבית על מנת שהילד יוכל להרגיש מוכל.
איך הוא יוכל להרגיש שעונים על צרכיו, כשהאם לא תטפל ברגישויות היתר ובמתחים הגדולים בינה לבן האב. הרי המתח בין ההורים מאיים על הילד יותר מכל בעיה אישית שלו בינו לבין עצמו.
חוסר הקבלה של האם עקב ההזדהות שלה ושנאתה לקשיי הילד, אינו מאפשר תחושת שינוי לטובה, ולא כל כך חשוב מה יהיה השינוי של הילד.

בנושא העבודה עם הורים. נראה לי שעד שהפסיכולוגים לא יבינו את ההקשרים הברורים בין הגוף ותפקידו בהיווצרות קשיים רגשיים ונפשיים, לא ניתן להפנות את ההורים לעבודה על קשיים המתחילים ברגישויות ייתר. ניתן וצריך לדעתי לעבוד עם פסיכולוג ולהסביר לו מה עושים ולמה, (על המטפל לוודא שהפסיכולוג אכן הבין) ולאחר מכן להפנות אליו את ההורים על מנת שילמדו לגשר על ולקבל את הפערים ביניהם. זאת כל זמן שההורה המתקשה מוכן לעבוד גם על קשייו. ללא שינוי של מערכת החושים, לא נראה שישתנה משהו לעומק. בודאי לא לתווך הארוך.

לא עקרונית , מסכים, אישית לגמרי.
פסיכולוגים כגורם רצוי ולפעמים הכרחי בטיפול ,(לא בהקשר הנאורולוגי.)
בעיקרון, אני רואה את תפקידי בלהסביר להם זאת. נקודה. באחריותם להבין ולעשות עם זה משהו. לא??
כאן מתחיל כל הסיפור לא , יכולתם ורצונם של ההורים להבין ולקבל , לא?

שלום אופירה וברוכה הבאה,
זוהי הסיבה לחשיבות הרבה של אבחון ההורים בזמן האבחון של הילד, לפחות הצצה מעמיקה בכפות הידיים. לאחר מכן לנסות להסביר את החשיבות של השילוב של עבודתם בעבודתו של הילד. זהו תפקידו המרכזי של המאבחן, ברגע שישנו צורך כלשהו בשיתוף ההורים בעבודת האימון של הילד.
בזמן האבחון, ישנה אפשרות להתמקד בידי ההורים בכדי לבדוק מה גנטי אצל הילד ומה לא. זוהי סיבה מאוד טובה ומצליחה לרוב, על מנת לקבל את הסכמת ההורים להסתכלות על כפות ידיהם.
זהי גם אמירה ברורה לילד שהעבודה אינה שלו בלבד. הוא הרי ידע זאת מראש. כך ניתן להשיג שתוף פעולה מוקדם.
יכולתו של המאבחן מטפל לגרום למשפחה להרגיש שייכות התפתחותית בקושי מהתחלת העבודה, נראה כנושא חשוב מאוד.
כפי שכברק כתבתי, אני מאמין ברצונם הכנה של ההורים להבין ולפטור את הקושי. בבסיסם, כל בני האדם טובים, ואל החלק הזה שבהורה צריך לפנות מהתחלה.
רק במקרים חריגים, צריך להפעיל על ההורה את רגשות האשמה. לא יכול להיות שלמאבחן ולמטפל יהיה הילד חשוב יותר מההורים.
כמו כן צריך תמיד לזכור שההורה מתמודד עם קושי שעייף ושחק אותו לפעמים עד עפר. כל רצונו במקרה הזה הוא שיקחו את ילדו ויתקנו אותו כמה שיותר מהר.

הי משה ,זה אני,דיסהרמוניה טכנולוגית....(אופירה מוסרת ד"ש):-)

כמו כן צריך תמיד לזכור שההורה מתמודד עם קושי שעייף ושחק אותו לפעמים עד עפר. כל רצונו במקרה הזה הוא שיקחו את ילדו ויתקנו אותו כמה שיותר מהר.

זה מה שהתכוונתי,אלו המקרים בהם אנחנו צריכים לגייס את כל מה שאפשר כדי לעבוד נכון, ולפעמים אותם
הורים לא ממש מקבלים את רעיון האבחון הכירולוגי , בלשון המעטה...

באבחון עדיין ניתן לגייס אותם בקלות ייחסית לשאר זמני העבודה איתם. ככל שהזוג במצוקה גדולה יותר, כך קל לגייס אותם לטובת האבחון.

כן, לגייס אותם בזמן האבחון זה החלק הפחות קשה.
כשזה נכנס לרוטינה של עבודה, ה"חיילים" נוטים ל"שפשף" (להבריז בלשון העם), הרי ידוע שכשניתקלים בקושי, עם כל הרצון הקוגניטיבי הטוב, מייד נשאבים לדפוסים הישנים, לעיתים בלי לשים לב בכלל, כי שיגרת החיים היא חזקה ביותר.
אני מסכימה עם מ. שלעיתים צריך להפנות אותם הלאה, לאנשי מקצוע אחרים-קונבנציונליים, ולו רק כי בשלב זה, זה מה שהם מסוגלים להכיל (הצפת הקשיים ע"י שיחות מכווננות..), וגם, אולי, כדי לייצר איזה מרחב נקי שיכיל רק את הילד עד שהוריו יפנימו (אצל הפסיכולוג) את משמעות והשלכות הקשיים של עצמם. מן הפרדת כוחות זמנית - תוך שיתוף פעולה מקצועי בין המטפל בילד לבין המטפל בהוריו.
בכל מקרה - זה אינדיוידואלי לכל משפחה. ובכל מקרה - מדובר בתהליך לא פשוט, שהרי המטפל אמור להפיק את כל הפרוייקט הזה. לאבחן, להפנות, להיות בקשר ועם האצבע על הדופק - וגם לטפל.
אני מאד ממליצה להיות בקשר עם גורמים מטפלים אחרים באופן סדיר, שיהיו בארגז הכלים - איש מקצוע מכל תחום רלוונטי, ואז כשמכירים ויש איזה קשר ברמה מקצועית, יותר קל להפנות ולשתף פעולה, או אפילו רק להתייעץ תוך כדי.
לאסוף ניבחרת כזאת, בהחלט לוקח זמן, צריך יוזמה, וראש פתוח, ופירגון,וסבלנות (הרי מדובר בטכניקות עבודה שלעיתים מקפיצות את הפיוזים - שלי בכל אופן..),
אבל בשורה התחתונה - שווה. (-:

שמחה,
אני מסכים איתך בכל מה שכתבת.
חשוב ביותר להיות בקשר עם אנשי מקצוע נוספים, וחשוב עוד יותר לגרום להם להבין את מה שאנחנו עושים על מנת ששיתוף הפעולה יהיה פורה.
נראה שחשוב לא פחות שהקואורדינטור של כלל העבודה יהיה מי שמטפל בילד.
נושא תיאומי הגישות והטכניקות, ובניית שילובי עבודה עם פסיכולוג ואחרים, מחייב הבנה של כל הגורמים מה בדיוק עושים, ומה השלב שכל אחד מהנוגעים בדבר נמצא בו.
למשל, התיאום עם הפסיכולוג על מנת לדעת כמה לחץ מותר להפעיל על הילד, והאים מותר בכלל הוא נושא מרכזי.
נניח שהאב או האם החלו תהליך שלא יאפשר התמודדות עם פריקת מתחים מסיבית של הילד המטופל. הרי שבמצב כזה חשוב ביותר להפעיל מנגנוני הרגעה אצל הילד ולא לאפשר לו עד כמה שניתן להיכנס לתהליכי פריקה.
נניח והמטפל רואה שהילד עומד להתחיל תהליך רגשי בעוד שבועיים. במצב כזה חשוב ביותר לתאם את העבודה עם הפסיכולוג ולבקש ממנו לקחת אחריות על ידוע המורה בבית הספר וההורים, והכנתם לכך. ללא הכנת המערכת, סביר להניח שההורים לא יוכלו לעמוד בכך, למראת אמירותיהם המפורשות "שכשנגיע לגשר נדע איך לעבור אותו".
נניח שילד נמצא במעקב נוירולוגי או רפואי בכפוף לטיפול תרופתי, בכל פעם שהטיפול יגיע למצב של נקודת רתיחה (וישנן רבות כאלו) חייבים לידע לפני כן (לנסות לפחות שבוע מראש) את אנשי המקצוע האחרים על העומד לקראת.
בכל פעם שהשילוב בין המטפל לאיש המקצוע האחר אינו ברור, חברי ומכבד, אך בעיקר אינו מראש ולפני רוב התהליכים הכבדים, נראה שהמטפל בעצמו מכין את המצע למקומות בהם הטיפול מסוגל ליפול.

נראה כחשוב,
ברגע שבידיים של ההורים רואים את:
הפחד להתבגר, הצורך במצבי לחץ, הפחד לאבד שליטה, הנטייה לחרדה וזהירות ייתר, הנטייה לדיכאון, צורך רב בתחרותיות (לרוב מפחד שהילד יהיה טוב ממנו), חוסר במאגרי האנרגיה, הנטייה לאובססיביות.
רגישויות ייתר של החושים.
כל אלו דורשים בניית מערך עבודה הכולל את התכונות הללו של ההורים ומתייחס אליהם כפקטור מרכזי בשיקולי המטפל.
נראה כחשוב מאוד לידע את הפסיכולוג או כל בעל מקצוע אחר המעורב בעבודה ולבנות איתו תוכנית עבודה מתואמת.

נכון.
ותודה.@}

כדי לייצר איזה מרחב נקי שיכיל רק את הילד עד שהוריו יפנימו (אצל הפסיכולוג) את משמעות והשלכות הקשיים של עצמם. מן הפרדת כוחות זמנית
אחד הדברים שאני שם לב אליהם בזמן האחרון זו העובדה שהילדים המופנים לאבחון/טיפול
פשוט יותר אינטליגנטים מהוריהם,,,(אינטליגנטים בכללי, בצורה שקשה לי לתאר)
לפעמים ההבנה באה מתוך מבט אחד לתוך עיני הילד והאינפורמציה האנרגטית ברורה ביותר,(איזה כיף)
לפעמים הידיים (המשפחתיות) משקפות עובדה הזו, ולפעמים ההורים מודים (לא בנוכחות הילד) שזה המצב,
ואולי זה גם גורם שמצריך עוד אנשים מקצועיים בהתייחסות לקשיי ההורים ,
אני מאלה שמתקשים לקבל את ההגדרה "ילדי האינדיגו", ושאר הגדרות ניו-אייג'יות אבל יש משהו ,לא?

נו ברצינות.
יש לכבד את העובדה שהילדים הם גרסה משופצרת של הוריהם.
זה תמיד היה כך.
יש הורים שאוהבים את הרעיון הזה ומטפחים אותו.
יש הורים שחשים מאויימים מכך.
ילדים, מאז ומתמיד היו יותר מחוברים לאדמה. לחלומות. לטבע. ולכן הניואנסים הקטנים של החיים פשוט זמינים להם יותר.
השאלה היא - מה הם מעזים לעשות עם זה.

יש הורים שחשים מאויימים מכך.
לאלה התכוונתי, ואז השאלה מה הילדים מעזים
לעשות עם זה הופכת לחלק נכבד בטיפול.

אויששש, מ. איזה פיצול אישיות...D-:
ו...נכון, אכן חלק נכבד ואף כבד. כי רוב הקשיים מתחילים לצוף כשמועכים לילד את ה"העזה" (ביטוי אישי מתוך הפנימיות..)
ואז הוא מתחיל להישחק ע"י התנהלות מוכתבת.