גיסתי השנואה

אנונימי

במערבולת*

יש לי גיסה שנואה עלי ביותר. שנואה זו לא מילה. אני מתעבת אותה. אם אני רואה מישהי ברחוב שנראית כמוה אני מקבלת בחילה. אני מתעבת אותה! אני מתחמקת מכל האירועים שהיא נמצאית שם ולא מוכנה לבקר שם או שבעלי יבקר עם הילדים בלעדי(לא אכפת לי שילך לבד).
יש לי בחילה ממנה אני לא מסוגלת לגעת בחפץ שהריח שלה נודף ממנו(במובן המטאפורי)
איכס איכס איכס
ניסיתי לפתור את הבעיה אפילו הלכנו לטיםול בגלל זה. אבל בטיפול המטפלת הזוגית רק אמרה שאני מסרת ושאני חייבת להיפגש איתה.
לא רוצה!!
איך יוצאים מזה?

שאני מסרת ושאני חייבת להיפגש איתה
שאת מה???

במערבולת*

מסרסת
סירסתי אפילו את המילה הזו מרב שאני מסרסת

אורלי_ברלב*

איך יוצאים מזה?
מנסים להבין למה את שונאת אותה. מה בה שנוא עלייך.
ואז - אפשר ללכת לעבר שלך ולנסות לחשוב את מי היא מזכירה לך. אילו תכונות בה (שאת שונאת) מוכרות לך בדמות כלשהי מן העבר שלך. ואז את יכולה לנסות ולחשוב על מערכת היחסים שלך עם אותה דמות ולבדוק מה קרה שם.
מה שאני מנסה לומר זה שאולי - מעבר לזה שהיא מעצבנת אותך באיזושהי רמה - אולי את משליכה עליה גם דברים שלא קשורים אליה ישירות אלא למישהו מעברך שמאוד דומה לה במובן מסוים.
מישהו שעשה לך רע בזמנו.

מה דעתך?

בטיפול המטפלת הזוגית רק אמרה שאני מסרת ושאני חייבת להיפגש איתה
נשמע לי אמירה טיפולית קצת תמוהה. (- לא מרגישה נוח לבקר ככה, אבל רוצה לשים סימן שאלה על המשפט הזה).
אני מניחה שאם היית בטיפול פרטני (בסגנון פסיכולוג) היית שומעת דברים אחרים.

במערבולת*

למה אני שונאת אותה? כי היא שתלטנית.כי היא כופה על סביבתה כל מה שהיא רוצה. והנה אני- מה ביקשתי, רק לא לראות אותה. לא שיבשלו אוכל מיוחד בשבילי, ויקנו יין מיוחד בשבילי, ורהיטים מיוחדים בשבילי(הם גרו זמן מה אצל הורי בעלי), ואיני מעליבה את הזולת כמוה.

רק ביקשתי לא לראות אותה יותר והנה כבר אני מסרסת ופוגעת במשפחה ועוד לחצים מכל הכיוונים.

למי היא דומה?בחיי ש שהיא לא דומה לאף אחד שאני לא מכירה. אני מתקשה להבין את עצמי, זה לא ממנהגי. אני הייתי תמיד הילדה הטובה בבית ובעולם וגם שתינו גיסות בבית עם שני אחים ואני הגיסה הטובה כהרגלי. מה רע? (אנחנו לאגרות למזלי בבית אחד)
גם אני לא הבנתי את המטפלת. היא יותר הלכה לכיוונים פרקטים מאשר להיכנס לבעיה לעומק. אני ל א רוצה להיכנס לתהליך איתה ובכלל למה הזכרתי אותה?זה לא לגמרי טיפול פרטני כי יש פה זוג. שנינו. חלק מהעניין בטוח היה כי היא תמיד היתה מעליבה אותי, ואני הילדה הטובה, לא אמרתי כלום ואף אחד לא הגן עלי .
נעלבתי נעלבתי נעלבתי עד שהחלטתי: שלום ולא להתראות! האם זו מלחמה? לא בדיוק כי הייתי מעדיפה שהאדמה תבלע אותה והסדר ישוב אל כנו. למה לא הגנו עלי? כי המשפחה שלו לא עושה מזה עניין.
הם כולם אדישים כאלו זומבים אחד אחד. והיא מדברת ופוצעת. אני מדממת שם על השטח וזהו. חג אחרי חג, מפגש אחרי מפגש. אמנם זה כבר כמה שנים לא קרה, וזה הטענה של כולם : חברות, ההורים שלי, המטפלת, חמי וחמותי........ זה היה מזמן. מאז היא כבר נעלבה מכך שאני מתעלמת ממנה ולא נפגשת איתה. והיום כבר לא תצייץ.
אבל אני לא יכולה להתגבר. אני שבוייה בכבלי העבר ולא מצליחה להתמודד עם מה שהיה. קצת פתטי , לא? אין בי רגש נקמה, רק תחושה כאילו היא ניסתה לקרקף את עורי ושומר נפשו ירחק.

תכף יבוא מישהו מתוחכם ויגיד, הנה היא כופה על זולתה ואת כופה על זולתך. וזה לא לגמרי נכון, כי לאדם יש זכות בסיסית להימנע מאנשים שהם פגע עבורו, וילדים של אמא הם חלק ממנה לצורך העניין.כל עוד לא עמדו על דעתם.

העליבו אותך ככה מתישהו בחיים? או שזו פעם ראשונה שמישהו פוגע בך?

אורלי_ברלב*

אני הייתי תמיד הילדה הטובה בבית ובעולם

ואני הילדה הטובה, לא אמרתי כלום ואף אחד לא הגן עלי .

דרך אחת לבחון את הדברים היא לבדוק עם עצמך את שנות ילדותך.

את אומרת שהיית תמיד הילדה הטובה בבית.
האם זה אומר שהיית ילדה מֵרַצָה? שתמיד דאגת שצרכי אחרים יתמלאו? האם הרגשת שמצפים ממך לשים את צרכייך בצד? האם הרגשת שמצפים ממך (גם אם לא במילים מפורשות) להבליג, לשתוק, לוותר, להתעלות, להסתפק בפירורים? האם הרגשת שאת נדחקת לצד? שאת מתבטלת?
האם הרגשת שיש מי שכופה את דעתו עליך? האם הרגשת בילדותך שאין מי שיגן עליך? שפוגעים בך ואת מדממת שם על השטח וזהו?
תנסי להתבונן במערכת היחסים בבית. בינך לבין ההורים בתור התחלה.

אם את מתחברת לכיוון של השאלות שלי, אולי יעניין אותך לקרוא את הספר: הדרמה של הילד המחונן מאת אליס מילר.
ובכל מקרה,
זה רק כיוון מחשבה אחד.
יכול להיות שלא תתחברי עד הסוף עם הדברים. אולי תרגישי שזה נשמע לך מוכר אבל תתקשי לראות את התמונה באופן צלול ובהיר. אם כך תרגישי אז חשוב לי לומר שזה בסדר. זה הגיוני.
אני מעלה כאן השערה, וספרי אם את מתחברת אליה: אני מנחשת שהגיסה לחצה לך על איזה כפתור מוכר. התנהגה אליך באופן שפעם היית חווה דרך קבע. אולם מה שהגן עלייך פעם - הדרך שבה היית מתמודדת עם זה בעבר (למשל: הדחקה של האירוע ושימת צרכייך בצד), ושהיא הייתה חיונית אז להישרדותך - הדרך הזו, המנגנון הזה, כבר לא משרתים אותך היום בבגרותך, ולכן יוצאים כל כך הרבה דברים, שאת מתקשה להבין את עוצמתם.

אם תרגישי שמשהו מכיווני החשיבה שהעליתי כאן רלוונטי לך, אולי כדאי שתדעי שדווקא טיפול פרטני (מסוג כלשהו) יכול לסייע לך מאוד להתמודד עם התשובות שיעלו ועם המשמעות שלהן. לפעמים החומרים האלה הם לא פשוטים לעיכול וליווי מקצועי יכול לתמוך בך בתהליך - אם תחליטי שאת רוצה לפתוח את זה.

אני מקווה שעזרתי במשהו.
ובכל מקרה אני שולחת לך חיבוק.

במערבולת*

האם העליבו אותי? כן, הרבה פעמים, אבל היא מעליבה מאד. לא מבחינת זה שהיא מעליבה אותי מאד, יש בה משהו שזה קצת פשטני לקרוא לזה העלבה.
למשל, אני למדתי אומנות בבית ספר מסויים לאומנות. והיא , שלא למדה בו כלל, אומרת :"יש שם כך וכך...." וזה לא נכון. פשוט לא נכון. אני יודעת את זה כי ביליתי שם זמן רב. אני מעירה בנימוס שאין זה כך והיא מתעלמת כליל ממה שאני אומרת כאילו הייתי אויר!
היא מדברת בקולי קולות שכולם ישמעו את החוויות המרתקות של החתול שלה.
היא באה לאחד מילדי ושואלת אותו:"לאיזו נסיכה ייש שיער יפה כמו שלי?"(היא בלונדינית ומזכירה את זה בכל הזדמנות. לדעתה היא דומה לכל מני כוכבות קולנוע בלונדיניות)
דיברתי על זה עם עוד אנשים במשפחה. הם גם לא סובלים אותה, אבל הם חושבים שהיא כל כך מטומטמת ומעוררת רחמים שאין מה להתיחס אליה בכלל. אני חושבת שאנשים כמוה פשוט צריכים להתנדף באויר, לפחות לא לנשום את אותו האויר בחדר שאני נמצאית בו.

כן, הייתי הילדה המרצה הקלאסית עם הצרכים בצד.הבלגתי, שתקתי,בלעתי, התבטלתי. פגעו בי הרבה והתמודדתי לבד, היה לי רע ועצוב תוך כדי זה שמשבחים אותי כמה אני ילדה טובה( תזכורת לכך שזה רע מאד להיות ילד טוב). כל פעם שאני שומעת על אם שמשבחת בגאווה עד כמה יש לה "ילדה טובה" שלוקחת חלק בעבודות הבית וממושמעת נהיה לי מר בפה.
למה המנגנון לא משרת אותי בבגרותי? הוא משרת אותי יופי עדיין בהמון מסגרות.
אני חושבת על טיפול פרטני אבל עדיין לא לגמרי בשלה לזה.

הם חושבים שהיא כל כך מטומטמת ומעוררת רחמים שאין מה להתיחס אליה בכלל
זו בעיה, כי מצד אחד - הם כנראה צודקים, ומצד שני אני מבינה שאת לא מסוגלת לא להתיחס, ואז ה "עזבי, אל תתיחסי" שלהם אולי גם נותן לך תחושה של ביטול של תחושותיך.
חוץ מטיפול פרטני לעומק, אולי את יכולה בשלב ראשון ללמוד איך להתעלם. נניח (סתם רעיון, את צריכה למצוא מה מתאים לך) - להחשף אליה ברמות קטנות, תוך שאת מתיחסת אליה כאילו היתה בת 5.

לגבי המטפלת הזוגית - אולי כדאי להחליף אותה - לפעמים זה סתם ענין של התאמה אישית, לא דווקא חוסר מקצועיות.
את חושבת שהיא יכולה לעזור לכם/לך? במה? איך? את סומכת עליה?

במערבולת*

הם חושבים שהיא כל כך מטומטמת ומעוררת רחמים שאין מה להתיחס אליה בכלל
אני לא מרגישה שהם מבטלים את תחושותי, אבל בהחלט מרגישה כעס על עצמי שאני מבזבזת זמן ועצבים עליה. וגם שאי לא יכולה פשוט להתעלם כמו שאר האנשים

ניסיתי להתעלם אני נחשפת אליה ממש מעט. אולי פעמיים בשנה. אבל רק להמחיש את רמת העצבי ם שלי ממנה:אתמול קרובת משפחה דיברה איתי והזכירה שהם היו באירוע ושההיא היתה שם , הרגשתי איך כל הגוף שלי יוקד משנאה!!
גם בעלה של הקרובה, לא סובל את גיסתי ולמשל לא מוכן לבוא לליל הסדר אם ההיא שם. אבל הם יותר רחוקים משפחתית אז אף אחד לא הופך את זה לאישיו. חלק מהעניין שחמותי היא אדם די נחמד וכנראה בפנטזיה שלה כולם חברים, אוהבים ושלום על ישראל. כל הזמן היא ניסתה לגרום לנו להיפגש ולעשות "דברים של בנות" יחד. אבל לי יש את החברים שלי ואין לי דחף לבלות זמן עם אנשים שלא אני בחרתי בהם. נראה לי שזה החמיר את המצב.
לגבי המטפלת הזוגית, זה עניין לא פשוט. התחלנו טיפול זוגי לפני כ3 שנים . הלכנו למטפלת שהיתה מומלצת ולא היינו כל כך מרוצים. פרט לכך, היה לנו ממש יקר. מטפלת זוגית גובה 400 שקל לפגישה. איני אומרת שזו לא זכותה, אבל אנחנו התקשנו לעמוד בכך. לכן פנינו למועצה המקומית והתחלנו טיפול מטעמה. אנחנו כבר הרבה זמן אצל מטפלת שהיא אשה די נחמדה אבל לטעמי בכלל לא עוזרת לנו ולדעתי אנחנו אצלה רק כי זה כל כך הרבה יותר אפשרי.
הצעתי כמה פעמים שנעבור למטפל אחר, אבל מצבנו הכלכלי לא כל כך מאפשר את זה. ולי יש רקע בשיטות טיפול , שגורם לי להרגיש שהמטפלת הזו לא מספיק "חריפה". אבל אנחנו לא תמימי דעים, כיוון שעבורו, זה בכל זאת שינוי ממה שהיה פעם. לו נפתחים עולמות חדשים שלי הם מוכרים. אני סומכת עליה וחושבת שהיא אדם טוב ונחמד, אבל כאמור לא פתחה בעיני דברים שלא ידעתי.
אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הללו כי אנחנו בעילום שם. ההורים שלנו לא נותנים לנו כסף ואני לא יודעת איך אנשים אחרים מסתדרים כלכלית בלי עזרה. טוב, לא רציתי בכלל להיכנס לזה אבל ככל שאני חושבת על זה אולי זה קשור אז אני אכתוב בכל זאת.
היא - עצמאית. יש המון תקופות שהיא לא עבדה(אין לה ילדים), גם לפני שהיתה עצמאית. נראה לי שבין היתר כי קשה לה להיות במסגרות. כל מקום עבודה שהתחילה מהר מאד פוטרה או עזבה. לדעתי היא מוכשרת בתחומה אבל יש לה בעיה ביחסי אנוש. להורים שלה אין הרבה כסף הם בחובות.
היו תקופות שששניהם לא עבדו , ועדיין - חיו בפזרנות, קונים בחנויות בככר המדינה, אוכלים במסעדות יקרות מאד כי ההורים של בעלי היו מעבירים להם כספים. תארו לכם מצב בו אני עומדת בסופר ותוהה אם לקנות השבוע בשר, או שזה יקר מדי ונסתפק בקטניות ואז נפגשת איתם ושומעת שההורים של בעלי מממנים להם טיסה לאוסטרליה כי שניהם במילא לא עובדים עכשיו.
כמובן שזכותם של הורי בעלי לעשות כרצונם. בעלי לא מוכן לבקש מהוריו כסף(זה לא שהם מליונרים) ואין לי זכות לבקש את זה ממנו. יותר עיצבן אותי זה שהיא מנפנפת בדברים האלו , שהם יכולים להרשות לעצמם אורח חיים ראוותני . אני לא הייתי רוצה לחיות כך ואני שמחה שיש לי ילדים והם בריאים ובדרך כלל לא חסר לי כלום. אבל הרגשתי שזורים לי חול בעיניים. שאין לי חשק לשמוע על זה. אוקי, נותנים לכם כספים, יופי תשתקי. אל תעמדי לידי ותספרי על זה שוב ושוב.
כשאני עומדת ליד האופניים שלי שהן ישנות אבל משרתות אותי נאמנה שנים היא מביטה בהם ואומרת שהם קונים אופניים חדשות ב5000 שקל וזה כי בעלה קמצן תמיד.או שהם לא אוכלים את השוקולד שיש לנו בבית אלא רק שוקולד אחר, תוצרת חוץ. אני מרגישה גרוד לא נפסק. על כל דבר יש לה מה להגיד. לא רוצה לשמוע את דעתה על דברים, תשתוק וזהו.

כי היא כופה על סביבתה כל מה שהיא רוצה._ _לא שיבשלו אוכל מיוחד בשבילי, ויקנו יין מיוחד בשבילי, ורהיטים מיוחדים בשבילי

אני הייתי תמיד הילדה הטובה בבית ו

אולי את כועסת עליה שהיא מבקשת את מה שהיא רוצה, וגם מקבלת, ואילו את, ילדה טובה, מוותרת לאחרים, לא מתלוננת ואף אחד לא מעריך את זה ?

במערבולת*

אבל הנה, ביקשתי. ביקשתי להימנע מחברתה ולא מקבלים את זה.
אין לי רצון שיכינו בשבילי דברים מיוחדים. רק רצון בשקט, במרחב מחיה משלי. אני מרגישה שבההערות שלה היא מנסה לחדור למרחב שלי בכוח.
יש בי קנאה מסויימת על החופש שלה לבקש מה שהיא רוצה,אבל היא קיצונית מדי. הייתי מעדיפה להיות אדם שמבקש מה שצריך ומקבל מה שצריך. אני לא אוהבת לראות את הורי בעלי שהיא מאלצת אותם לעשות הרבה דברים לא נעימים. אני מדמיינת שסביב כל אדם יש מרחב והיא חודרת למרחב של אחרים. אני רוצה לשמור על המרחב שלי מבלי לפגוע במרחב של אחרים.

אתמול קרובת משפחה דיברה איתי והזכירה שהם היו באירוע ושההיא היתה שם , הרגשתי איך כל הגוף שלי יוקד משנאה!!
עצה של אורנה שפרון: תנשמי במצב כזה, תתרכזי בנשימה שלך. נשימה שממלאת אותך, ומנקה אותך.

לגבי חמותך - הזמינו את ההורים של בעלך ומי מבני משחתו ומשפחתך שמוצאים חן בעיניכם אליכם הביתה. לא ליל סדר? אז ארוחת שבועות, או יום הולדת. צרי לך סביבה משפחתית המתאימה לך.

הטיפול הזוגי - אם בעלך נשכר מזה, זה כבר טוב! אבל אולי עדיף שבעלך ילך אליה לטיפול פרטני, ואת תלכי לטיפול בנפרד? ייתכן שגם במערכת ציבורית את יכולה לומר "המטפלת הזו לא מתאימה לי, אני רוצה להחליף". הנה דוגמה למצב בו את יכולה לנסות להפעיל את שרירי ה "אני רוצה!", ולנסות להפסיק להיות "ילדה טובה" לרגע.

במערבולת*

ואללה גילה יש לך רעיונות טובים. השאלה אם המטפלת תעלב או לא? מה דעתך?

יכול להיות שזה רעיון לא רע להזמין משפחה. אבל יש עם זה בעיה אחת ותגידו מה דעתכם. כשאני מזמינה אלי הביתה יש עלי לחץ להזמין אותם, מה דעתכם, איך כדאי לנמק את סירובי?

השאלה אם המטפלת תעלב או לא? מה דעתך?
מה אכפת לך? זו בעיה שלה. (סיכמנו "אני רוצה!")

יש עלי לחץ להזמין אותם
מה אכפת לך? וגם פה - "כי ככה אני רוצה!" (ובעלך גם יכול לעזור לך ולומר לאמא שלו "את יודעת שהן לא מסתדרות, תפסיקי ללחוץ עלינו").

בשלב מאוחר יותר, הייתי מציעה לשנות את שם הדף מ-גיסתי השנואה למשהו אחר. חבל על אנרגית השנאה שלך. עדיף שתרחמי עליה או משהו, ובהמשך תקבלי אותה עם השטויות הילדותיות שלה.

צופ* · שליחה על ידי צופ* » 25 יולי 2005, 08:58

יקירתי מערבולת,
אני מבינה אותך יותר ממה שאת יודעת. אצלנו גם החיים לא קלים כלל במחיצת גיסתי. האם כשאת מדברת על גיסתך את מתכוונת לאחות בעלך? כי אצלי מדובר על אשת אחי - ובעקבות הקרע עם גיסתי, חל גם ריחוק רב ביני לבין אחי. מכיוון שהוא אחי היחיד והיה חברי הטוב, הכאב רב. כמו כן: בגלל הריחוק ביננו ויחסיי הקשים איתה, אני בקושי מכירה את אחייני היחיד וכך גם אחי את בני (והם מאוד קרובים בגיל). כך שילדנו מפסידים "דודים". (בעלי ממש לא סובל את גיסתי) בקיצור, הרבה מהפנטזיות שלי על להיות דודה ואיך כולנו נבלה ביחד כמשפחה מורחבת אחרי נישואי התנפצו. בכל אופן, מה שאצלנו עושים, ולהלן העצות מהמטבח הפולני האשכנזי - לא מלבים שנאה, לא דשים ומחטטים כי הדבר מכאיב לכולם. מנטרלים עד כמה שאפשר מגע, כלומר: מקטינים נקודות חיכוך. את בעצמך אומרת שהיום היא לא פותחת את הפה לידך וכולם חושבים שהיא מטומטמת. אז תנסי לעזוב את העלבונות מלפני שנים. גם אני הייתי שם. למה לא ללכת לארועים כשהיא שם? גם את מפסידה. למה את נותנת לה לנהל לך ככה את החיים? גם בנושא העניינים הכספיים אני מאוד מבינה אותך אבל פשוט תרדי מזה. אני באמת יודעת על מה את מדברת. רדי מיזה. גם אני לא קונה בשר כל שבוע ולא קונה בכיכר המדינה (היא כן עושה מסעות קניה על חשבון השעות הנוספות שאחי משקיע בעבודה מחמש בבוקר ואחר כך עוד מטפל בילד כשהיא מטיילת), אבל תאמיני לי שלה יש "חבילות" אחרות שהיא סוחבת איתה.

חבל על אנרגית השנאה שלך. עדיף שתרחמי עליה או משהו, ובהמשך תקבלי אותה עם השטויות הילדותיות שלה.
הנה, במשפט אחד גילה נסחה כל כך יפה את שרציתי להגיד.
את חייבת לנטרל את השפעתה עלייך.

במערבולת*

נכון, שתעלב, אני אדבר עם בעלי על זה, נראה מה יאמר.
תודה גילה

את חייבת לנטרל את השפעתה עלייך
אני מאד רוצה, אבל איך מגיעים לשם?

בהדרגה

צופ* · שליחה על ידי צופ* » 25 יולי 2005, 13:53

איך מנטרלים?

בבקשה עצות. פשוט מתעלמים. לא לדוש בזה. לא להיכנס לזה. שתחיה את חייה עם השטויות שלה. בדיוק כמו שגילה אמרה - רחמים, חמלה מאוד עוזרים. רק שתראי כמה שאני מבינה אותך אתן לך דוגמית מאצלי.
מסיבת יום הולדת לבני - על הגג אצלנו. גיסתי לא מפסיקה לקשקש על איך היא לא היתה יכולה לחיות ככה בלי מעלית, בלי חניה, במרכז העיר, בבניין כזה ישן והמדרגות השבורות.... ואיך היא גדלה בוילה עם גינה ושטח וכמה היה לה ברור שהיא לא תגדל את ילדה אחרת....
ואז אני , שניה לפני שאני מעיפה אותה ממרום הארבע קומות שלנו (בלי המעלית...) לוקחת נשימה עמוקה, מחייכת לעצמי וקורצת לבעלי וחושבת: מסכנה, האם את לא רואה עד כמה את עושה צחוק מעצמך עם כל הדיבורים האלה?
את האמת הרי כולם יודעים:

הוילה שגדלת בה (בלי לפגוע חלילה באף אחד)- נמצאת בעיירת פיתוח מרוחקת שאכן הבניה שם מאוד זולה. כולם יודעים שיצאת מאותו ישוב ברגע שיכלת.

הבית שבו היום את מגדלת את ילדך - שולם רובו ככולו מעבודתו המאוד קשה במשך שנים של אחי ועזרת הורי. לחופה הגעת כמו שאומרים אצלנו "עם התחתונים".

הבית שבו את כל כך מזלזלת ומתארחת בו ברגע זה, נמצא ולא יעזור לך כלום יקירתי באחד האזורים הכי יוקרתיים ומבוקשים בארץ.
אזור שאליו את מגיעה בכל הזדמנות להסתובב.

המדרגות השבורות? חכי חכי מתוקה שלי... עוד כמה שנים ותראי איזה שיפוץ אנחנו מתכננים פה. בנתיים, אנחנו לא מספרים לאף אחד כלום וחוסכים בשקט בשקט.

ובכלל כל הדיבורים האלה, הרי נובעים מאיזו תחושת נחיתות קשה.

ומה הסוד בכל העניין, שכולם אבל כולם יודעים את האמת, מלבדה. אז מי עושה מעצמו צחוק? פשוט, בפעם הבאה שהיא מתחילה משהו, תחייכי, תקומי ותלכי. סתם, לחדר השני, לקחת אוכל, לדבר עם מישהו. זה הכול. לא לקחת פנימה.

במערבולת*

באנה זה נשמע ממש כמו גיסתי!
ומה קורה שיושבים ליד השולחן וערב שלם את שומעת את ה$%^ שכל האלו?
ואיך את מרגישה שהיא מתקרבת לילדיך? אני חוטפת חום.

אני חוטפת חום.
קראתי את התיאור של צופ, ואני מרגישה שהיא צודקת:
מסכנה, הגיסה. מלאה רגשי נחיתות קשים. מוכרחה להגיד דברים שכל הזמן ייצרו את הרושם ש"היא עליונה" ו"כל השאר נחותים". מסכנה. היא מקנאה בך, יא אללה...
במערבולת, גיסתך מסכנה. כל הערב מוכרחה לטרטר במוח כדי להשתיק את הקנאה שלה ואת רגשי הנחיתות שלה, את המירמור שלה ואת חוסר שביעות הרצון שלה. פשוט מסכנה. ואם את המטרה - סימן שבעיניה את איזו נסיכה נעלה שיש לה הכל... (ורק לה אין, המסכנה (-; ).
תחשבי על זה (-:

פשוט, בפעם הבאה שהיא מתחילה משהו, תחייכי, תקומי ותלכי. סתם, לחדר השני, לקחת אוכל, לדבר עם מישהו. זה הכול. לא לקחת פנימה.
ועוד שיטות לתגובה מייד אחרי משפט מרגיז:
"סליחה, אני חייבת לשירותים"
"אפשר לקבל את הרוטב / המלח / הפלפל?"
"אוי, הילד כמעט נפל!"
וכן הלאה. לא חיבים לקום מן השולחן, רק להסיח את הדעת מספיק בשביל שנים שלשה משפטים בעניין אחר.

במערבולת,
אני חושבת שאנשים כמוה פשוט צריכים להתנדף באויר, לפחות לא לנשום את אותו האויר בחדר שאני נמצאית בו.

ובמעשיה היא מבטאת את אותו מקום בעבורך. כאן, על פני להשליך עליה את תחושתך האישית, התבונני מהיכן עולה הרגשה זו. שכן, נטיה זו שלך להתנדף באוויר או לוותר על מקומך - קיימת בך הרבה לפני המפגש עם גיסתך.

התבונני היטב וראי כיצד את עצמך מזדהה עם המקום הזה בו את מנסה לכפות את דעתך, בדרכים אחרות, אולי פחות מעוררות רחמים או ציניות, אבל עדיין, מה שמקפיץ אותך הוא לא שהיא כופה את דעתה אלא שאת לא מצליחה לכפות את דעתך.

ואם תתבונני היטב תוכלי לראות את מהות השיעור הזה שבא לך בדמות גיסתך. שבאותם מקומות בהם את חושבת שהיא כופה את דעתה - היא בעיקר כופה את נוכחותה עלייך, כשכל השאר אינם סובלים ממנה כפי שאת.

מקום זה בו המראה במובן של "ראי" מראה לך את עצמך או פנים חבויות בך היטב - בהגדלה, מבלי יכולת להימלט, ואת מנסה להימלט והמראה הזה שמשתקף מהמראה הבלונדינית הזו - קשה לך להכלה.
עם זאת, מרגע שנכנסה אל המשפחה היא בת משפחה ככל אחד אחר. כאן, כאשר אחד מבני המשפחה מעיק, פשוטו כמשמעו, על כל מי שמתרצה אליו, נמצאת הדרך לנתב את אותו גורם מעיק לשתיקה או לנטרול, ויהיה מי אשר מטעם המשפחה גם יצליח בכך, ובמקביל לומד כל בן משפחה את מקומו במערך כולו.

מכאן, שעל פני להתרעם על כך שהיא לוקחת הרבה מקום, ובמובן המדויק לוקחת ממך את אותו מקום של כפיה על המשפחה, באופן הזה של מניפולציה המציגה עילגות או נכות. אז, מתוך מסכנות או תיעוב או בוז או התנשאות את מבקשת את הסכמת המשפחה לריחוקך - בדרך של כפיה על המשפחה, מתוך מצוקתך את, יכולה אם כך לא להתרעם אלא להתבונן ולזהות את התיקון שאת מתבקשת לעשות בגישתך.

המאבק הוא פנימי. עלייך להודות לה על היותה ועל השעור הזה שעלייך לעבור - לכבד כל אדם באשר הוא, שכן כאשר חשה בוז מהאחר - מצביע הדבר על הבוז שעולה ממך כלפי האחר.

מאחורי השנאה הזו כפי כמו שמאחורי כל הרגשות האנושיים נובט, מתרחב, מתפרש ומורגש הרגש היחידי שבאמת קיים - אהבה.

<שלם>

צופ* · שליחה על ידי צופ* » 26 יולי 2005, 09:04

ואם את המטרה - סימן שבעיניה את איזו נסיכה נעלה שיש לה הכל...

יפה אמרה בשמת. וממשיכה את מחשבותי. בהחלט יש כאן נחיתות. לקשקש על אופניים ב-5000 שקל, נו באמת. זה לא נשמע לך באמת כמו איזה צורך להראות משהו? זו הרי הנובורישיות מהסוג הגרוע ביותר. כשהייתי ילדה היו לי שכנות בשכונה שכל הזמן דיברו על הבגדים שקונים להם בחגים ועל נעלי האדידס שלהן. בהחלט כילדה עם נעלי המגפר וג'ינס "מזוייף" זה היה קשה להיות בחברה הזו. לקח לי הרבה שנים להבין שסדרי העדיפויות במשפחות שלהן היו פשוט קצת שונים מאשר אצלנו. היו בגדים חדשים ולא אנציקלופדיות. היו נעלי אדידס ולא מורה פרטי לעזרה כשצריך. אבל! אף אחת מהן לא נשארה בתיכון וכולן עברו לבסוף לבתי ספר מקצועיים ללא בגרות. לאוניברסיטה מיותר לציין הן לא הלכו. ואת יודעת עוד משהו? הן עדיין מגיעות במכוניות מאוד נוצצות לאימא שלהן ביום שישי. עם מיטב קשקושי האפנה. יופי. שיהיה להן לבריאות. אצלנו יש לכל ילד כבר חשבון חסכון מהיום שנולד ללימודים גבוהים. זה מה שחשוב לנו.
שהם לא אוכלים את השוקולד שיש לנו בבית אלא רק שוקולד אחר, תוצרת חוץ
בחייך. איך בכלל את מתייחסת לשטויות כאלה? יש כאן בהחלט איזה נסיון להרשים אותך. ועכשיו תחשבי לבד למה חשוב לה להרשים אותך???

ורק תעזרי לי להבין, היא האחות של בעלך?

היא מדברת בקולי קולות שכולם ישמעו את החוויות המרתקות של החתול שלה
גם אני חושבת כמו בשמת.. היא מקנאה בך! סיפרת שאין לה ילדים, אז היא מספרת על הרפתקאותיו של החתול שלה. על מי כבר נשאר לה לספר? ונניח שהיא מספרת? אז מה? אז זה מה שמעסיק אותה!!

היא באה לאחד מילדי ושואלת אותו:"לאיזו נסיכה ייש שיער יפה כמו שלי?"(היא בלונדינית ומזכירה את זה בכל הזדמנות. לדעתה היא דומה לכל מני כוכבות קולנוע בלונדיניות)
היא מקווה לקבל מחמאות ממי? מילד קטן? על מה? שהיא דומה לנסיכה מסרט מצויר של דיסני???
הכרתי בחורות בלונדיניות, ואף אחת לא הזכירה את זה כמו משהו ראוי לציון. זה כמו שאני אסתובב כל היום ואומר: יש לי עיניים ירוקות! תראו!
זו התנהגות של ילדה קטנה! התנהגות מגוחכת. אני במקומך הייתי מרחמת עליה (כי לא יפה לגחך על אנשים טיפשים. כך חינכו אותי)
לדעתי את מתרגשת ממנה יותר מדי. נותנת לה מקום יותר מדי. וכך בעצם את מעצימה אותה.
תשאירי אותה אי שם להשתטות ולשמוח בשטויות שלה!

אבל תאמיני לי שלה יש "חבילות" אחרות שהיא סוחבת איתה.
אולי כל הדיבורים הללו נאמרים כדי לחפות על זה? כדי שלא תדעי שבפנים היא מאוד לא מאושרת!?
וכולנו יודעים שאופניים ב 5000 שקל, אינם יכולים לקנות אושר!

אני מאוד מבינה לליבך. נסי להמנע או למזער מגע עימה. ותנסי להיות נחמדה, עד כמה שתוכלי, לבעלך, בנה, בנושא. דברי איתו בכלליות על מה שמפריע לך, שתפי אותו מבלי לרדת לפרטים... שלא יפגע.

במערבולת*

התעגעתי דף, לאנשים החכמים שיעצו לי כאן. עדיין המצב נותר כשהיה.

יש מקום לבדיחות בלונדיניות (זה לא יפה להיות נקמנית אבל אם השערות שלה כל כך מגדירות אותה אולי יש בזה משהו...)
עכשיו ברצינות
עדיין אין לה ילדים? היא ממש מסכנה... תחשבי על זה.. כמה זמן אין לה ילדים? איזה אושר יש לך מהילדים שלך?
גם אם המצב שלך לא מזהיר וקשה לך תחשבי איך קשה לה שאין לה משהו שהיא יצרה מעצמה משהו שהיא התאמצה בשבילו שבאמת שלה
היא קונה וקונה וקונה ומנסה להשיג משהו טוב שיספק אותה אבל אי אפשר להיות מסופק באמת אם לא עבדת באמת.
השנה פעם ראשונה בחיים אני מנסה לפרנס את עצמי לבד (אני בת 19) ואני יכולה להזכיר לך איזו תחושת עצמאות זה לא להיות תלוים באף אחד אני יכולה לקנות מה שאני רוצה או צריכה ואני לא צריכה לשאול אף אחד או לשטף אף אחד במה שאני רוצה או צריכה
היא מקבלת חלק גדול מהכסף שלה היא לא עצמאית.
למה את לא רוצה לקבל כסף מהורי בעלך? זה לא כדי לשמור על העצמאות שלך? את רוצה להרגיש שאת מפרנסת את הבית שלך.
היא לוקחת מהם כסף, זה בטוח גורם לה להרגיש נחיתות.. היא מסכנה
ואת כ"כ יותר עצמאית בוגרת טובה חברתית ממנה!
יש מישהי שמקנאה בי על זה שלא אכפת לי ללכת עם בגדים יד שניה אז כל פעם שהיא פוגשת אותי היא מספרת לי על מסעות השופינג שהיא עורכת... יופי שיבוסם לה היא מוציאה 400 ש"ח בחודש על בגדים.... אם אני מוציאה סכום כזה בשנה סימן שנקרעו לי כל הבגדים...
רחמי עליה
מסכנה

אני גם שנאתי את גיסתי. מאז שהכרתי אותה, זמן קצר אחרי שאחיו של בנזוגי התחיל לצאת איתה, היה בה משהו שגרם לי לרתיעה. אני יודעת שלא רק לי אלא לעוד אנשים אבל אצלי זה היה מאוד חזק שכשהייתי אמורה לפגוש אותה הייתי במין חרדה כמה ימים לפניכן. חמותי התלהבה ממנה מהשנייה הראשונה. אני חושבת שלזה היה חלק למין תחושת תחרות שנקלעתי אליה (לדעתי גיסתי היתה בקטע התחרות גם כן ואני נפלתי לזה כי רציתי לנצח... מה בדיוק,לא יודעת). בכל מקרה אחרי כמה שנים משהו בה השתנה. וגם בי.התרגלתי לראות אותה והיא גם התפתחה קצת (לדעתי היא עדיין אותה בחורה שטחית שאוהבת להציג מן צד אקולוגי ורוחני רדודים) אבל בגלל שלשתינו יש ילדים אז יש לנו קצת יותר נושאי שיחה. אנחנו גם נפגשות לעיתים רחוקות.
מה שכן, עם הזמן גיליתי שהיא בעצם "נצחה". יש לי הרגשה שאני פחות אהודה, פחות מעורבת בתוך משפחתו של בעלי. בעלי אינו ישראלי ואני הזרה היחידה במשפחתו שמאוד לאומנית. אני לא מקבלת על עצמי את הלאומנות הזרה (אני גם לא ממש לאומנית ישראלית) ונראה לי שזה קשור למקומי במשפחה. עניין השוני הזה גרם לי למצבים לא נעימים עם חמותי (ולעיתים רחוקות יותר גם חמי) שאני משערת שהשפיעו.
אני חושבת שהעובדה שאני לא כל כך יודעת איך להתנהל איתם כמשפחה גם תורמת וקשורה לזרות שלי. היא לעומת זאת עושה זאת בצורה מושלמת (אולי זה גם יותר פשוט כשמלכתחילה חמותי ממש אוהבת אותה).
כרגע כבר אין תחרות ביני לבינה.יש השלמה שאני ה"כבשה השחורה" של המשפחה. לא מתנהגים אלי רע אבל אני רואה שהקשרים בינה לבין שאר המשפחה יותר חזקים) אבל זה גם מעציב לראות ולהרגיש ככה. הייתי רוצה למחוק את העצב הזה ואולי להבין אם הבעיה היא בי או שפשוט זה השוני.

כבשה שחורה, אני לגמרי מבינה אותך. גם אני מרגישה שיש תחרות ביני לבין גיסתי על אהדת המשפחה, וגם אצלנו נראה לי שהיא נצחה. גם המשפחה של בעלי לא ישראלית, ובמקרה שלנו אני זאת שלקחתי אותו למדינה משונה ומפחידה, רחוק רחוק מכולם. היא גם נתנה להם נכד לפני ובאופן כללי זורמת יותר בקלות עם ההומור שלהם וכל ההוויה המשפחתית. היא שומרת על קשר יומיומי אישי וקרוב עם אמא של בעלי ואני בקושי שולחת מייל פעם בחודש. אין לי הרבה תובנות לחלוק ואני כותבת מהפלאפון, לא נוח לטקסטים ארוכים, אבל רציתי להגיד שאת לא לבד.

ואיך את מתמודדת עם ההרגשה? עם הידיעה שאת פחות? שאת בחוץ?
במקרה שלי אני הבאתי נכד ראשון (אבל היא נכדה שחמתי כבר ממש רצתה נכדה כשכולם נכדים) וכרגע גם סחבתי אותו למדינה רחוקה ומפחידה כשחלק מהעניין היה גם זה.

הייתי רוצה שזה לא יפריע לי. בעלי מודע למצב ואומר שגם אני וגם הוריו מנסים יותר מדי וזה לא הולך... יש פעמים שאני מקבלת וחיה את חיי בשלמות ופעמים אחרות שמתעצבת ואולי גם מקנאה ביכולתה של גיסתי להתערב בחיי המשפחה.

אתמול_והיום*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שינאה לרוב גורמת נזק לשונא.

בהתחלה (עוד לפני שגיסתי נכנסה לתמונה) היה לי מאוד חשוב שהמשפחה תאהב אותי, והרגשתי די טוב עם כולם חוץ מעם אמא שלו. הייתי פותחת את הלב בפניה בכל שיחה, מתקשרת וכותבת אימיילים כשהיינו רחוקים ומנסה לעזור לה להכיר אותי, להבין כמה אני אוהבת את הבן שלה ולראות כמה אנחנו טובים יחד. אני לא בטוחה שהיה לה משהו אישי נגדי אבל העובדה שאני מגיעה ממקום כל כך רחוק הפחידה אותה. גיסתי לעומת זאת, ברגע שפגשה את אחיו של בעלי גרמה לו לעבור לגור קרוב יותר להורים.

מאז החתונה שלנו והמעבר לישראל המשכתי לנסות, משפחה זה הדבר הכי חשוב בעיני ורציתי שלבעלי (ולילדים שלנו) יהיה קשר איתם, גם עם ההורים ואפילו עם האח והגיסה. בשלב מסוים הרגשתי שהמאמץ שלנו הוא די חד צדדי והם לא ממש שמרו על קשר, לא במייל, לא בטלפון, לא בסקייפ, וגם לא בביקורים. הם כן הביעו געגועים (אליו) וקושי, אבל לא עשו הרבה בשביל להקל על המרחק בתקשורת רציפה יותר.

ואז בשלב מסוים (לא זוכרת מתי ואם קרה משהו ספציפי שעודד את זה) פשוט נמאס לי. והפסקתי. הפסקתי לדחוף את בעלי להתקשר, הפסקתי להכין ולשלוח מתנות בימי הולדת והרפיתי. גם במפגשים הנדירים איתם (שבדרך כלל הופכים לסיר לחץ מטורף כי גם אחיו, גיסתי והילד שלהם מגיעים לישון שם והבית לא מאוד גדול) הפסקתי לנסות לרצות את כולם. כשאני מרגישה שאני צריכה זמן לבד בחדר אני לוקחת אותו. אני קובעת מראש עם בעלי שניקח לנו רבע שעה ביום של טיול רק שנינו. הכניעה שלי לא הגיעה ממקום שמח אלא מהשלמה עם מצב שלא תלוי רק בי ושאני לא מצליחה לשנות אותו. ודווקא כשזה קרה משהו קצת התחיל להשתנות בדינמיקה של כולם.

מאז שהבת שלי נולדה הם, ובעיקר אמא שלו, התחילה להרגיש את הצורך בקשר הזה. היא כן רוצה לשמוע על הנכדה שלה ולהיות חלק מהחיים שלה. אני יודעת שהיא לא מרוצה מתדירות העידכונים הנמוכה מכיווני (בעיקר ביחס לתדירות שהיא מקבלת מגיסתי) אבל זה המצב כרגע. אני בהחלט יכולה להגיד שבדרך כלשהי הצלחתי להפחית את הצורך שלי לגרום לכולם להרגיש נוח וטוב, בעיקר אם זה מצריך ממני לצאת מגדרי כשלא נוח לי.

הם אוהבים אותה יותר. אני חיה עם זה. זה לא אידאלי אבל עכשיו אני יכולה לראות בזה גם יתרונות, במיוחד סביב נושא גידול ילדים והמקום שאני נותנת (או לא נותנת) לדעות שלהם להשפיע על דרכי החינוך והחיים שלנו.

ובכל זאת, בשביל הבת שלי (והילדים שיבואו בעתיד) חשוב לי כן למצוא דרך להגדיל את תדירות הקשר, לשתף אותם (גם את הסבים וגם את הדודים) יותר ולעשות את זה בלי להכנס שוב למוד תחרותי ומתאמץ מדי, ובעיקר בלי לתת לעצמי (ולבתי) להרגיש פחות. אני לא בטוחה איך אבל אולי אחרי הריחוק שנוצר בינינו ההתקרבות מחדש יכולה להיעשות בצורה יותר זהירה ומודעת.

הסיפור שלי דומה. למרות שאת ההעדפת הגיסה אצלי רואים בצורה עדינה יותר. חמתי מאוד חמה וחביבה איתי אבל קשה לה להסתיר את העדפתה. בימים רגילים גם אני חיה שלמה עם המצב כי נראה לי שההעדפה היא בגלל הלאום ואני תופסת מרחק ומסתכלת מהצד. אבל אני גם מרגישה שגיסתי יודעת להשתלב טוב יותר בזמן שאני לא ממש מכירה את החוקים. לכן חמתי חושבת שגיסתי מחברת את המשפחה.

אתמול והיום, שנאה גורמת נזק לשונא,זה ברור. לשמחתי אני כבר לא במקום הזה של השנאה לגיסתי. אבל כשהייתי שם ממש סבלתי ולא ידעתי איך לצאת משם. בסוף זה קרה באופן טבעי (כשנולדה לגיסתי ילדה, נראה לי שאז כבר נגמרה ה"תחרות") אבל זאת באמת היתה תקופה מתישה שבה גם מאוד הציקה לי התחושה הזאת. לא היו לפני כן אנשים שגרמו לי לחוש ככה ובדרך כלל אני מאוד חברותית.

אירוסים*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוי אני מה זה מבינה. גם אני שונאת את גיסתי אש אש אש. וגם אני הולכת למטפלת/עובדת סוציאלית ועוד המפגרת הזאת אומרת שאני צריכה להיות חברה שלה. באמת היא ממש החליקה על הפסים כשהיא אמרה את זה פשוט לא להאמין. היום הלכנו לברית והילדה המטומטמת שלי כל כך אוהבת אותה שאני לא יודעת מה היא מוצאת בה. מה זה חזרתי הביתה בסערת רגשות שממש לא להאמין. אשמח אם תייעצו גם לי איך להתמודד עם זה. אני ממש לא מצליחה לישון כל הלילה. ובעלי אומר אבל אחי אחי אחי. אני בכלל לא מבינה את זה כי אני ילדה יחידה. אני לא מבינה על מה הוא מדבר מה אני צריכה לראות את המפגרת הזאת והילדה שלי מה הכאיבה לי היום בברית ברבאק של החיים. היא מתחבקת עם גיסתי כאילו מה. הי הי הי. חשבתי שאני מעדיפה לקבור את עצמי באותו רגע

בהרבה משפחות יש את הסיפורים האלה.עדיף להתרחק

אחת_שחייה_על_נשמתה*

היי לכם.
אני נמצאת במצב שבו אני חולקת עם הגיסה את אותו הבית.(אישתו של אחי) .
הם גרים איתנו כדי לחסוך להם דירה.
אני מידי שבוע בוכה על כך שאני נמצאת איתה באותו הבית. היא גורמת לסכסוכים משפחתיים מאוד גדולים והיא שומעת כל שיחה שמתנהלת בבית. שיחות שאני רוצה לנהל שיחות אישיות הגיעו למצב שבחוץ יותר בטוח..מה גם שהיא ריכלה עלי עם אמא שלי בתוך הבית שצריך להיות הכי בטוח בעבורי! וכמובן היא הכחישה היא מספרת לאמא שלה מתוך שעמום..
ואני בתור אחת שרוצה לחיות בשלווה וברוגע מרגישה שהמבצר שלי שזה הבית שלי לא שלי בכלל.
אפילו הדברים שהיא עושה ואיני יודעת אם זה בכוונה מאוד מרגיזים..היא מבזבזת הרבה דברים שצריכים בבית כדי להתקיים..אני לא מתבוננת בה כל הזמן אבל מהצד זה מאוד מפריע לי..היא גם לא רוצה להיות בבית הזה..אבל נשארת בלית ברירה ..האישה אינה מלומדת כלל ובגללה אני ואחי ביחסים לא טובים..

אחת_שחייה_על_נשמתה*

תנו לי המלצות..

שנאה נובעת מקינאה! חסר לשונאת אהבה ורגש והעדר בטחון בכדי חלהרגיש דפוס שלילי שכזה הגורם לבעיה בריאותית... ואז בוכים. תנסו לדבר להבהיר עניינים. חבל על הסבלכולם מגיעים בסוף לקבר ערומים ולחוד.לכו לטיפול יעזור לכם לשחרר רעל מהגוף..כי בסוף זה פוגע רק בכם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שונאת את משפחת בעלי 1 על 1

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי יש גיסה שאמנם גדולה ממני ב10 שנים אך בלתי נסבלת עם התנהגות לא ברורה.
מתערבת בחיים של בעלי (כי הוא האח הכי קטן, בן 24) וחושבת שצריך לשמוע בעצתה כל הזמן.
כשהיא רואה שאני בחורה עצמאית לעצמי, עם בטחון וידע, היא תמיד מנסה לערער זאת בדרכים עקיפות.
מה גם שהיא כל הזמן מנסה לחטט ולבדוק איך חיי הזוגיות שלנו, וכשלא נראה לה משהו הגיוני(שבעלי שוטף כלים) היא נחרדת ושואלת מה השתבש ?
זה מרגיש לי כאילו היא מקנאה בזוגיות שלי ושל אחיה, משום שהיא שונה בנק' מסויימות מהזוגיות שלה עם בעלה, שהיא יותר פטריאכלית והגבר עושה טובה כשהוא יוזם עשיה בבית.

לא נעים בחברתה, אף פעם אני לא מתכוננת מספיק להערות הציניות המעצבנות שלה, ואז יוצא שאחרי כל מפגש איתה אני חוזרת מהורהרת למשך שבועיים מה הרושם שהיא קיבלה ממני, או מה היא ניסתה לרמוז כשאמרה כך וכך..

מה עושים ?!:#

גם לי יש תחושה שאני לא יכולה לגעת בדברים שיש בהם את הריח של הידיים.

של חמותי

פלוני_משחררת*

לא מצליחה להבין אפילו כאמא, למה יש לי תמיד הרגשה גיסתי ואמא של בעלי הרבה יותר מידי ביקורתיות כלפיי, פשוט לא מצליחה להיות טובה מספיק עבורם, בעלי אומר שכל בנות הזוג שלו הרגישו כך וזה משהו שמאוד טבעי ומובן, חייבת לציין שהוא לא גדל כנסיך של אמא או משהו כזה. מקווה שאני אקבל באהבה את האהבות של ילדי.
שחררררררתי תודה.