אימא התחרפנה

בתיאוריה, זה היה נשמע הכי טוב שאפשר, היא תתפטר ותישאר בבית עם הילדים, עם הקטן שנולד ועם הגדול שמאוד רצינו להוציא מהגן שלו, זה הרגיש נכון ופתר לנו סוגיות רבות של חינוך ובכלל אנחנו תמיד חושבים על עצמנו באוריינטציה של חינוך ביתי.

בפועל זה מרגיש לי קטסטרופה, לא תמיד, לפעמים אני חושב שזו אכן הבחירה הנכונה עבור הילדים שלי, אבל יש ימים שבהם אני תוהה אם כל זה שווה את זה, ימים שהיא פשוט מאבדת את זה, זה הרבה פעמים קשור דווקא לטוטאליות שלה, היא שוכחת לטפל בעצמה ,לאכול , לישון, לפרגן לעצמה, ואז זה מתפוצץ, עליי, על הילדים וגורם לי לתהות אם כל שעות תשומת הלב האימהית שהילדים מקבלים לא נעלמות להן באיבחת טירוף של צעקות וצרחות, קללות ואיומים.

תוצאה שניה של ההתפטרות שלה היא שאני דווקא צריך להשקיע יותר בעבודה, גם בשביל השעות עכשיו, וגם כדי ליצור לעצמי בסיס איתן לעיתות הסערה, זה גרם לנוכחות מופחתת שלי בבית והופך אותה ליותר דומיננטית בחינוך הילדים, ואני תמיד חושב שזה לא מספיק הורה אחד בחינוך ביתי, צריך לפחות שתי דמויות הוריות על מנת לחשוף את הילדים לשוני ולגיוון, לכך שהם לא נשלטים על ידי דמות סמכות יחידה.

זה גם מתסכל אותי ברמה האישית, כי אני לא מסכים לכל דבר שהיא רוצה אבל למילה שלי פתאום נהייתה פחות השפעה על החינוך, אני הדמות הנלווית, הדמות המשנית.

שמתי לב גם שהיא מרכז המצב רוח בבית, כשהיא במצב רוח טוב אז כולנו שמחים, אם היא מחורפנת, החרפנה תתפוס את כולנו.

אני מבין אותה ואת מצוקותייה (אני מקווה, היא בטח חושבת אחרת) עם הקטן שנצמד אליה ולא משחרר, ואני מנסה לעזור אבל הוא לא נותן לי להרדים אותו, רק היא מצליחה, ולא היה לה חופש ממנו בעצם מאז שהוא נולד, רק איזה שעה אחת פעם שניסינו לתת לה חופש וזה נגמר בשבוע של חרדת נטישה מהקשות שנצפו.

איך אני גורם לה לא להגיע למצב המחורפן הזה, הנזק שנגרם הוא כל כך קשה, היא מאבדת שליטה על הפה שלה ויוצאים לה משם דברים איומים
איך אני גורם לה לזכור מה חשוב גם ברגעים הקשים.

ואולי בעצם הפיתרון טמון בלתת לילדים ללכת למסגרת, לשחרר אותה קצת לחופש, לתת לה מקום לנשום.

לבד זה תמיד קשה.
אין שום אדם בעולם שיכול להשאר ימים שלמים לבד ולא להתחרפן מזה... אני עושה את זה כרגע עם ילד אחד וזה לא קל.
מה שעוזר לי הוא כל מיני עבודות יזומות שמצריכות ממני לצאת. הבטחות לחברות שאבוא להיות איתן (בד"כ לעוד אמהות לקטנטנים). נסיעה לסבתא (מהצד שלי, רק מהצד שלי

).
להיות בבית עם הילדים זה לא אומר שצריך להיות בבית. עם הילדים.
קשה לי לתת עצות מועילות של ממש גם כי אני לא שם וגם כי לא פירטת את הגילאים, אבל נסו לראות מה אפשר לעשות כדי להפחית מתחושת הבדידות, הטוטאליות, התחושה שכל העולם עליה.

לשניכם, נשמע ששניכם צריכים את זה.

דבר ראשון שאני יכולה לומר פה זה שאני משתתפת איתך במחשבה שחינוך ביתי זה פיתרון להרבה עניינים. זה שזו בחירה לא קלה שיש לה השלכות על כל תחומי החיים, זה ברור.

שמתי לב גם שהיא מרכז המצב רוח בבית ,כשהיא במצב רוח טוב אז כולנו שמחים ,אם היא מחורפנת ,החרפנה תתפוס את כולנו.
זה משפט שהוא נכון כמעט בכל בית שאני ביקרתי בו.
האישה היא מרכז הבית.
אני מניחה שיש גם יוצאים מן הכלל.בנתיים לא נזכרת בהם.

אני יכולה לומר שהיו הרבה פעמים שצעקתי על הילדים שלי וכן, היו פעמים שאיבדתי שליטה.גם אני בעצמי לא מסכימה עם כל מה שיוצא לי מהפה ולהיות גאה בזה , בטח שלא.
אבל אני חושבת שעכשיו אני נמצאת במקום הרבה יותר רגוע , מהסיבות:1. שהילדים שלי גדלו

וגם מהסיבה שלמדתי לתחזק את עצמי.

השלב שבו יש שני קטנטנים מתחת לגיל 3 או 4 הוא מאוד קשה.
אלו שנים קשות ואינטנסיביות מאוד.
חשוב מאוד להבין שמדובר בתקופה שבסופה באמת יש הקלה בעומס.
עצם זה שאתה יכול לצפות שילד בן 4 יתלבש לבד או ירחץ את עצמו לבד , למשל.כבר לא צריך לשאת במנשא וכשהולכים ברגל זה יכול להיות די מהר .

ההבנה שאמא מתוחזקת היטב מטיבה עם כולם היתה אצלי אור ירוק כדי ללכת ולהשקיע בעצמי , לטפל אצל מטפלים אלטרנטיביים בבעיות בריאות ולחץ נפשי.
להשקיע באוכל שמתאים לי.
ללמוד בסדנאות שעוזרות לי במקצוע הזה : אמהות.
להתחייב למסגרת של פעילות גופנית עבור עצמי.
וגם לקחת לעצמי את הזמן פה ושם לנוח.

אני לא חושבת שהיתי מצליחה לעשות את השינויים האלה בחיים לבד. התמיכה של הבן זוג היא קריטית.

אני חושבת שהילדים חשים בנוכחות של ההורה בין אם פיזית ובין אם בתמיכה שההורים נותנים אחד לשני.
התמיכה והאמון שיש להורה שיוצא לעבוד בהורה המטפל שהוא עושה את המיטב.
וגם התמיכה של זה שמטפל בילדים כלפי המפרנס והנכונות של האמא (ברוב המקרים) לספר כל מה שקרה במשך היום, להתחשב בדעה ובשיקול הדעת .
יש צורך בהרבה דיונים כדי להבין יותר טוב אחד את השני, לא רק מה הדרך באופן כללי , אלא גם מה היכולות בכל רגע נתון (אין לי כוח לשטוף עכשיו את הבית ולהכין צהרים..), מה ההרגשות (הייתי במפגש חזרתי סחוטה עד העצם, ) וכו'

בקיצור, פירגון זוהי מילת מפתח. בלי זה אין שום דבר.

אני אגיד את זה בזהירות אבל בכל זאת אגיד, דווקא כאורחת פה באתר שמאוד מאוד בעד חינוך ביתי: זה לא מתאים לכולם/ן. אמא בחינוך ביתי צריכה להיות מאוד סבלנית, מכילה ואחת שיודעת לשים בצד את הצרכים שלה למשך 24 שעות כמעט. מהסתכלות בחברה שילדיה בחינוך ביתי ועושה את זה נהדר (לא בלי קשיים כמובן) ומהסתכלות עלי, עם הילדים בחופש הגדול, למשל, הגעתי למסקנה שלי, עם כל הצער שבדבר, זה לא מתאים. אני צריכה את שעות השקט שבהן הם במוסדות ואני יכולה לעבוד בבית בשקט כדי שאוכל לקבל אותם בחזרה בצהריים רגועה יותר.

יתכן שמדובר בתקופת הסתגלות שלכם כמשפחה למצב ויתכן שזה פשוט לא מתאים לכם. במקרה כזה הייתי מייעצת לנסות למצוא מסגרת מתאימה (או הכי פחות לא מתאימה) לצרכים שלכם. ויש היום די הרבה מסגרות יותר טובות מאלו הרגילות (גנים\בתי ספר אנתרופוסופייים, פתוחים, דמוקרטים וכו'). זה שווה גם לעבור דירה בשביל זה. והעיקר -להישאר שפויים.

קשה לי לתת עצות מועילות של ממש גם כי אני לא שם וגם כי לא פירטת את הגילאים, אבל נסו לראות מה אפשר לעשות כדי להפחית מתחושת הבדידות, הטוטאליות, התחושה שכל העולם עליה

וגם מהסיבה שלמדתי לתחזק את עצמי

אני חושבת שזה הכיוון. לא להשאר לבד, גם ברמה היומיומית, למצוא אנשים קרובים להעזר בהם, משפחה חברות/ים
וגם ברמת ההתלבטויות, התיעצות, תמיכה.
איפה אתם גרים? אם מתאים לכם, נסו למצוא מי שיוכל לעזור גם בתחום של יעוץ והדרכה לנפש, להורות, לזוגיות.
כולנו זקוקים לזה.

היא דווקא לא הרבה בבית לבד עם הילדים, יש מפגשים, יש חברות, יש סמי קהילה .
והיום יום דווקא נראה לי בסדר, גם עם הילדים וגם בינינו .
זו רק התחושה שלי שהעומס הבלתי נגמר הזה/שאין לה מנוחה מתבטא בזה שפעם ב .. היא פשוט מאבדת את זה, וכמו שאמרתי לפעמים נדמה לי שהפעם הזו שבה היא מטיחה עלבונות בי ובילדים מבטלת את כל השפע שהיא נותנת להם.

איך אני גורם לה לא להגיע למצב המחורפן הזה ,
נשמע לא פשוט.
אם היא תדע ממך שהיא לא לבד, שאתה איתה ובעדה (גם אם אתה לא מסכים איתה) זה יכול לעזור לה מאוד.

יצא במחכימון: כל גיל והשמחה שלו.
יש משהו שיכול לשמח אותה? אותך? את שניכם יחד?

קח יום חופש פעם בשבועיים, ותשלח אותה לחפש את עצמה איפשהו (עם התינוק בעל חרדת הנטישה, כמובן P-:);
תגיד לבוס שכל יום רביעי אתה מסיים לעבוד בשעה ארבע;
תגיד לאמא שלך לבוא לחצי יום פעם בשבוע;
וגם לאמא שלה;
קחו בייביסיטר (או איזו דודה של הילדים) ותצאו פעם בשבועיים בערב;
ותקח על עצמך לארגן את כל זה. @}

איש,
בתיאוריה, זה היה נשמע הכי טוב שאפשר ,היא תתפטר ותישאר בבית עם הילדים, עם הקטן שנולד ועם הגדול שמאוד רצינו להוציא מהגן שלו, זה הרגיש נכון ופתר לנו סוגיות רבות של חינוך ובכלל אנחנו תמיד חושבים על עצמנו באוריינטציה של חינוך ביתי.
עד כאן הציפיות - שלא לכריות.

בפועל זה מרגיש לי קטסטרופה, לא תמיד, לפעמים אני חושב שזו אכן הבחירה הנכונה עבור הילדים שלי, אבל יש ימים שבהם אני תוהה אם כל זה שווה את זה, ימים שהיא פשוט מאבדת את זה, זה הרבה פעמים קשור דווקא לטוטאליות שלה, היא שוכחת לטפל בעצמה, לאכול, לישון, לפרגן לעצמה, ואז זה מתפוצץ, עליי, על הילדים וגורם לי לתהות אם כל שעות תשומת הלב האימהית שהילדים מקבלים לא נעלמות להן באיבחת טירוף של צעקות וצרחות, קללות ואיומים.
בפועל הציפיות בהכרח מעלות גם אכזבות.

תוצאה שניה של ההתפטרות שלה היא שאני דווקא צריך להשקיע יותר בעבודה, גם בשביל השעות עכשיו, וגם כדי ליצור לעצמי בסיס איתן לעיתות הסערה, זה גרם לנוכחות מופחתת שלי בבית והופך אותה ליותר דומיננטית בחינוך הילדים, ואני תמיד חושב שזה לא מספיק הורה אחד בחינוך ביתי, צריך לפחות שתי דמויות הוריות על מנת לחשוף את הילדים לשוני ולגיוון, לכך שהם לא נשלטים על ידי דמות סמכות יחידה.
זה בכל מקרה מתקיים, גם כשהיא היתה בעבודה ואתה היית לכאורה הדמות העיקרית וגם אם אתה תבוא הביתה רק בערב ובשישי שבת - השפעת שניכם כדמויות סמכות - זהה. נקודה.

זה גם מתסכל אותי ברמה האישית, כי אני לא מסכים לכל דבר שהיא רוצה אבל למילה שלי פתאום נהייתה פחות השפעה על החינוך, אני הדמות הנלווית, הדמות המשנית.
זה פשוט לא נכון. כלומר, התסכול שלך ברור אבל הוא לא נובע מכך שאתה הדמות המשנית אלא מכך שאינך הדמות הראשית. תתבונן שם וטוב אם תתמקד בתסכוליך אתה, תדאג לשינוי של נקודת המבט שלך ותפסיק להשליך עליה את הפתרונות לתסכוליך.
בפועל - אין דבר כזה דמות משנית וראשית, רק למראית עין, רק לכאורה.

שמתי לב גם שהיא מרכז המצב רוח בבית, כשהיא במצב רוח טוב אז כולנו שמחים, אם היא מחורפנת, החרפנה תתפוס את כולנו.
שים לב מה קורה כשאתה מתחרפן. או שלך זה לא קורה אף פעם?
אם זה לא קורה לך אף פעם, אז הגיע הזמן שתתחרפן - ותראה מה קורה לכל בני הבית.
בכלל וככלל שים לב על עצמך יותר מאשר עליה, כל מה שאתה רואה עליה בפועל אתה רואה על עצמך. זה מן חוק בלתי כתוב כזה, חוק יקומי ניתן לומר.

אני מבין אותה ואת מצוקותייה (אני מקווה, היא בטח חושבת אחרת) עם הקטן שנצמד אליה ולא משחרר, ואני מנסה לעזור אבל הוא לא נותן לי להרדים אותו, רק היא מצליחה, ולא היה לה חופש ממנו בעצם מאז שהוא נולד, רק איזה שעה אחת פעם שניסינו לתת לה חופש וזה נגמר בשבוע של חרדת נטישה מהקשות שנצפו .
נו, נו, אינך באמת יכול להגדיר מהי חרדת נטישה "מהקשות שנצפו" ברמה האובייקטיבית. ברמה הסובייקטיבית - נטישה היא חלק מהתסכולים הנדרשים לצמיחה, ובמובן הזה חרדת הנטישה של זוגתך היא המתבקשת - לשם צמיחתה.
כלומר, אינך מבין אותה ואת מצוקותיה, ואינך יכול לעשות לגבי זה שום דבר מלבד לפרגן לה, לאהוב אותה - לא את מעשיה או מצוקותיה.
למרבה תסכולך אין לך כל חלק בתהליך למידה והתבגרות זה - שהוא כולו שלה. עליך לקבלו ולשתוק.
זו אימם של ילדיך ולך אין מה לעשות בקשר לכך מלבד לאהוב אותה, במבט חומל ובמילים טובות ללא כל קשר לתסכוליה ומעשיה. אם היא מבקשת ממך עזרה - גם אז לא תוכל לגמול אותה מחרדת הנטישה שלה.

_איך אני גורם לה לא להגיע למצב המחורפן הזה, הנזק שנגרם הוא כל כך קשה, היא מאבדת שליטה על הפה שלה ויוצאים לה משם דברים איומים
איך אני גורם לה לזכור מה חשוב גם ברגעים הקשים._
זה לא באחריותך, יהירות היא לחשוב שתוכל לעשות את כל אלה.
האפשרות היחידה שיש לך זה להתיישר בעצמך, למשל לא לומר משפטים כאלה ביהירותך הרבה.

ואולי בעצם הפיתרון טמון בלתת לילדים ללכת למסגרת, לשחרר אותה קצת לחופש, לתת לה מקום לנשום.
ואולי בעצם הפתרון הוא להמתין, להאמין בה ובילדיך ובדרך החינוך הביתי שמשמעותה היא חינוך ההורים לא פחות מחינוך הילדים.

_היא דווקא לא הרבה בבית לבד עם הילדים, יש מפגשים, יש חברות, יש סמי קהילה .
והיום יום דווקא נראה לי בסדר, גם עם הילדים וגם בינינו._
זה יחסי, הנח לכמויות והנח למה שאתה רואה, במיוחד כשאינך בסביבה. אפשר שעצם היותך שם מקשה על התנהלותה עם הילדים? אולי מבטך המבקר והמאבחן תדיר מוציא אותה מכליה?

זו רק התחושה שלי שהעומס הבלתי נגמר הזה/שאין לה מנוחה מתבטא בזה שפעם ב... היא פשוט מאבדת את זה, וכמו שאמרתי לפעמים נדמה לי שהפעם הזו שבה היא מטיחה עלבונות בי ובילדים מבטלת את כל השפע שהיא נותנת להם.

טפל בתחושותיך. חלק מהחיים זה גם קשיים. אינך יכול לבטל רגעים קסומים במחי היעלבות אחת, למרות שזו נטייה אנושית, ראה את כל הזוגות שנפרדים/מתגרשים בשל "בגידה" אחת מתוך שנים של נאמנות.
ואין הדבר דומה.

ציפיותך מאם ילדיך לא יתממשו מעולם.
קבל אותה כפי שהיא. גם אמא אדמה לעתים זועפת וקשה כלפי ברואיה.

קבל את עצמך בעין חומלת, הנח לבקורתיות, האדר כלפי עצמך מילים טובות, האדר כלפיה מילים טובות, מילים טובות כידוע כבר מסלקות עננים שחורים.

הדברים הנאמרים לך כאן נאמרים בגובה העיניים ואין בהם כל אלמנט אישי מחד, ומאידך אין אישיים מאלה, והם יפים גם לכל הנשים הבקורתיות שמטיחות בבני זוגם את מגרעותיו וכן הלאה... וכן הלאה...

תודות.

גבר הולך לאיבוד,
אני אציע לך לעשות עם אשתך מה שאני מציעה לעשות עם ילדים: במקום לדאוג למצבי החירום, להשקיע בזמנים ובדברים שאתה יכול להשקיע. למשל, גם אם אתה לא יכול לעזור בהרדמה של התינוק, אתה יכול לשחק איתו כשהוא במצב רוח טוב. גם זה יוכל לעזור לאשתך לנצל את הזמן לקצת מנוחה, אולי מקלחת, אולי השלמות של סידורים, או סתם זמן עם הבן הגדול.

הילדים שלי במסגרות ואני בכל זאת מתחרפנת, צועקת ויוצאותי לי מהפה מילים איומות.
זה קורה כשאני מאוד עייפה או כאשר החושים שלי מוצפים מידי (יותר מידי "אמא" אמא אמא אמא ויותר מידי מגע בי) האם גם אצלה זה ככה?
תודה שכתבת .

האדר כלפי עצמך מילים טובות, האדר כלפיה מילים טובות,
מסכימה מאוד .
והם יפים גם לכל הנשים הבקורתיות שמטיחות בבני זוגם את מגרעותיו וכן הלאה... וכן הלאה...
וגם עם זה.

דף יפה.

(לא יודעת איפה לאנדקס)

אמהות לפעמים מתחרפנות. רק מלקרוא את זה כבר יש איזו מין הקלה. גם אבות. הרבה זוגות פשוט מתגרשים וחשים הקלה כשלכל אחד יש זמן בית עם ילדים וזמן בית בלי ילדים. לי למשל אין בן זוג להאשים בחירפונים שלי, או לצפות ממנו לעזר, כי אני רווקה עם ילדה. ובימים מסוימים בחודש פחות סבלנית, נו מה לעשות? (אצלי החירפונים יחסית קטנים).
אז מה אני מציעה: קודם כל ולפני הכל- תפקידי הראשון בחיים הוא לדאוג לרווחתי. מניסיון של 41 שנים: אם ישנתי 8 שעות בלילה, אכלתי 4 ארוחות ושתיתי מספיק- שלומי בדרך כלל טוב. אני זקוקה גם לסיבוב איורור מחוץ לבית כל יום, ולחברת מבוגרים. כל הדבר הזה היה נכון גם לפני שנולדה בתי, ולפני שהיתה בחינוך ביתי.
מומלץ: חוג התעמלות, לימודים לראש וטיפול שבועי (מסאג', שחיה, ריקוד) או כל דבר שיתן לה וימלא אותה. הקטע הזה של נתינה בלי קבלה- הוא פשוט צורה לא בריאה- חוסר איזון.
אצלנו הסבים לוקחים את בתי לילה בשבוע ואני יוצאת. לכל אחד הפתרונות היצירתיים שלו שהכי מתאימים לו.
ומה התפקיד שלנו כאימהות מתחרפנות? לתת לילדים שלנו את מתנת זרימת החירפון החוצה! שלא ישמרו בבטן! שלא יתמוטטו אם גם הם לפעמים מתחרפנים! שיראו אותנו באמת, לא בתור דמויות חינוכיות שבלוניות, שיאפשרו לעצמם כהורים להיות אמיתיים.
אולי אתם רוצים עזרה מקצועית? אולי שווה לבדוק את עומק ותכיפות החירפונים, רק כדי להיות בטוחים שאין פה איזשהו חירפון מז'ורי?
אין לי מושג מהו תפקיד של אב במערכת משפחתית, אבל אני ממש ממש מקוה שיהיה לי.

באופן טבעי

באופן טבעי